ההקלטות למה שיהיו בסופו של דבר שני אלבומים אחים, המשיכו בכוח האינרציה במהלך 1981. עכשיו כשהוא משוחרר והשיל מעליו כל הרכב ובעצם כל מעצור הוא חופשי לעשות מה שבא לו. עם כל צערו על הרצחו של לנון ובפוסט הקודם על Tug of War, אכן נוכחנו שמקרטני היה הרוס מהעניין כמתבקש. ג’ון שהיה הנמסיס שלו בחייו, הפך והתעלה לדרגת קדוש ולמעשה הפך לסמל הביטלס, סמל השלום, סמל טוהר המידות ולאגדה. זה דבר אחד להתחרות באדם חי, אבל זה חסר סיכוי להתחרות באגדה מתה. את Here Today כתב מקרטני לזכרו כדו שיח או יותר נכון כחד שיח בניהם בו הוא גילה את רגשותיו וחזר לאירוע מרגש אי שם ב 1964. במהלך 1981 הוקלט השיר באולפני ‘אייר’, ושובץ כאמור כתגובה המיידית של פול לאירוע הנורא ההוא באלבום Tug of War שיצא בסוף אפריל 1982. באותם החודשים באולפני ‘אייר’, עבד פול בין היתר על עוד שירים. למען האמת, כפי שאני מבין זאת, לא הייתה בתחילה הבחנה בין שני אלבומים. הוקלטה מסה קריטית של שירים ומתוכם נבחר הבאץ’ הטוב ביותר עבור האלבום הראשון. לאחר שנסגרה רשימת השירים עבורו, התפנה פול להקליט את השאר. קצב העבודה הזה מדהים בעיניי. באותם סשנים בין מאי לדצמבר 1981 הוקלט גם קטע הלינק הקצר ששובץ ב Tug of War וקיבל את השם Be What You See. מקרטני ניגן בו על כל הכלים ומשם המשיך באותה מתודת עבודה לקטע נוסף שהיה הקטע הכי ווינגזי לאותה תקופה ונקרא Sweetest Little Show. לא בכדי הוא היה כזה ווינגזי. זה קטע שההרכב המנוח עבד עליו עוד ב 1980. לאחר כחודש מקרטני הקליט לו דמו איטי הרבה יותר מהגרסה הסופית כפי שניתן לשמוע בגרסת הארכיב קולקשן:
כשווינגז ביצעו אותו הוא היה חלק מתוך מחרוזת רחבת ידיים שכללה בה עוד שני שירים – Any Younger ו Unbelievable Experience – קטעים שנגנזו ולא ראו את אור השמש. הדמו של מקרטני מאוד מונוטני עם בס יפה ומודגש. התוצאה הסופית לעומת זאת הואצה ונשתל בה סולו גיטרה אקוסטית יפהפה. פול הפך את השיר הזה לגלעד זכרון לווינגז. ‘היית המופע המתוק והקטן ביותר בעיר’ הוא שר לה ובסוף גם גייס את כל טכנאי האולפן כדי למחוא כפיים. לאחר מכן הוא חזר בהדרן והתחושה היא של הופעה קטנה שמתרחשת לנגד אוזננו. אלו בדיוק הדברים ומלאכת המחשבת שאני אוהב אצל מקרטני. שיר כביכול לא חשוב, אבל אוצר בו כל כך הרבה ועוד לא דיברנו על החיבור הנפלא לטעמי עם ‘האדם הממוצע’ שבא אחריו. זה כאילו שמקרטני מנסה להחליק את הגלולה: ‘אני מוצלח מאוד, אבל אני רק אדם ממוצע’. מדוע לא השתחרר Sweetest Little Show שהיה כבר מוכן ב Tug of War? ככל הנראה פרידה מרגשת אחת באלבום הספיקה לו. אולי הוא לא ידע עדיין כיצד לפתור את התלבטות הזו: האם מחמאה עצמית שכזו לו וללהקה, יכולה לגרום לזעם בקרב המאזינים ואותו איזון עם השיר הבא פתר את הבעייה. באלבום ‘לונדון טאון’ הופיע השיר Girlfriend שכתב מקרטני בתחילת העשור והתאווה מאוד שמייקל ג’קסון הצעיר יבצע אותו. הם נפגשו לראשונה ב 1975 ודבר לא קרה מאז. לאחר יציאת האלבום Off the Wall, שלח ג’קסון מסרים למקרטני דרך מנהלו ובמיוחד דרך הקאבר שביצע ל Girlfriend שנכנס לאותו אלבום.בסוף 1980 יצר ג’קסון קשר עם מקרטני והם קבעו להפגש ולכתוב ‘להיטים’ יחדיו. “מייקל הגיע והתמקמנו בקומה העליונה במשרד שלנו בלונדון ואני פשוט תפסתי גיטרה ו Say, Say, Say יצא החוצה. מייקל עזר עם הרבה מהמילים”. מקרטני ראה בשיתוף הפעולה ובשיר הזה ספציפית, הזדמנות נפלאה להגדיל את קהל מאזיניו. את הבדל הדורות בינו לבין ג’קסון הוא צמצם ככל האפשר וייצר איתו את הקטע הכי עדכני לאותה תקופה. לאחר העבודה הראשונית באולפני ‘אייר’, הקטע הונח בצד. אנשיו של ג’קסון המשיכו את העבודה עליו בשנה הבאה. בעיניי זה מקסים שבשיר אין הצמדות לז’אנר אחד. מקצב התופים ומחיאות הכפיים הוא ‘דיסקואי’, כלי הנשיפה שמיוצרים מסינתיסייר הם מוטאון, המפוחית של ג’רי היי הוא ווסטרנית והבס של ניית’ן וואטס מתכתב עם פאנק.
באפריל 1982, העבודה על השיר עברה לוס אנג’לס. שחקן מפתח בעיצובו של השיר היה ביל וולפר איש הקלידים שהגה גם את הפתיח ל Billy Jean של ג’קסון. שימו לב שהם נפתחים מאוד דומה. קטע ראשוני מאוד שהקליטו מייקל ופול תורגם על ידו למשהו מאוד בסיסי שהכיל קלידים ומכונת תופים, קטע ששימש את הנגנים ללמוד את תפקידיהם. לאחר סשן הקלטה רציני ראשון בלוס אנג’לס, משהו לא התיישב היטב ואז נקראו לדגל הבסיסט נית’ן וואטס והמתופף ריקי לאווסון. כך סיפר נגן הבס נית’ן וואטס: “מייקל לא ממש אמר לי מה לנגן על גבי הטראק. ניגנתי את ההרגשה ומייקל אמר ‘אני רוצה ככה, תעשה ככה’ וחשבתי שפול מקרטני בטח יעשה אוברדאב על הבס שלי כי הוא פול מקרטני. כשהגעתי לפול הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה כל כך שהוא הולך להשאיר את זה ככה. לא שהיו לי תלונות!”. בגרסת הארכיב קולקשן תוכלו למצוא רמיקס נהדר לקטע שבושל מחדש עבור יציאת האלבום מחדש ובו השיר יוצא מגבולות הגזרה שלו ומההידוק שנגזר עליו והופך לכיפי באמת.
לאחר הקלטת השירים הללו, נאות מקרטני לעבוד עם ג’קסון על שיר שלו שנקרא The Girl is Mine ותרם לו את קולו. הוא ניסה להביא אינפוטים, אבל הוא הבין שברגע שקווינסי ג’ונס נמצא בעמדת המפיק, תפקדיו הוא לזוז הצידה. השיר המשותף הזה יצא בסוף 1982 כסינגל משותף והתמקם באלבום המולטי מצליח ‘מותחן’ של ג’קסון.
הסשנים של מקרטני ב 1981 הסתיימו, שנה חלפה עברה לה ו 1982 הגיעה. בזמן שמקרטני המשיך לעבוד על התוצרים הבאים שלו, באפריל כאמור יצא לאור האלבום המצופה מאוד Tug of War. הוא קצר שבחים מקצה לקצה וזינק למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב. אמנם ייקח זמן עד שהאלבום הבא ייצא, אבל הלחץ להוציא מוצר טוב שישתווה אליו הלך וגדל. קשה להתעלם מכך שהמצרכים שנשפכו אל תוך קערת האלבום החדש הם פחות או יותר אותם המצרכים: דואטים עם בחור צעיר ומצליח, ג’ורג’ מרטין ואווירה כיפית ולא מחייבת. באוקטובר 1982 התחדשה העבודה על האלבום הבא והן נפתחו בסערה בקטע שכתב מקרטני כדי שיהווה קונטרה בין ה’יאנג’ ל’יין’ או בין ה’אייבורי’ ל’אייבוני’. בין אלבום המלחמה לאלבום השלום. אמנם מקרטני הוא לא טולסטוי אבל מלחמה ושלום הם תמיד ניגודים מעולים. מקרטני שחיפש את שירי הניגודים הללו כתב את Pipes of Peace. בפוסט הקודם על האלבום Tug of War, כתב מקרטני את שיר הנושא שהיה לטענתו על מצבים בחיים בהם ישנן משיכות חבל הדדיות, אבל אם קוראים היטב את המילים שם, השיר אולי כוון ל’משיכות החבל’ ההדדיות בינו לבין לנון. המחשבה הזו יכולה להתאים גם כאן. שיר על השלום שהוקדש ללנון, אקטיביסט השלום בעולם, אבל מכיל בו גם את הפן האישי: ‘הדלקתי נר [זכרון?] לכבוד אהבתנו. באהבה הבעיות שלנו נעלמות’. זה שיר שאני כל כך אוהב של מקרטני. הוא צרוב לי בראש כל כך הרבה שנים ולמרות הליווי הכלי המעט חיוור, המילים בו חזקות. בקטע הכי יפה ומיוחד בשיר לטעמי, הצליח מקרטני לייצר פיק מרגש. בשיא הקטן הזה נשמעת טאבלה הודית (אולי במחווה להריסון), מקרטני הופך פילוסופי ומתחיל לשאול שאלות קייומיות על החיים, מאחוריו בס קופצנית מוטרדת שלא מוצאת את מקומה והכל יחד גורם לי לעור ברווז כשהוא שר: ‘מה אתה אומר? המין האנושי ימחק ביום או שמישהו יציל את הכוכב שעליו אנחנו משחקים/מנגנים. האם הוא היחיד?’. השימוש ב playing כדי להשאיר שאלה פתוחה, מופלא בעיניי. כיאה לכור ההיתוך הזה שאני כל כך אוהב אצל מקרטני, גם כאן יש עירבוב נהדר של דברים. עבור המילים נעזר פול במשורר ההודי רבינדראנאת’ טאגור, אבל הוא גם עשה מחווה לקטע The Pipe of Pan מתחילת המאה שנכתב על ידי לינול מונקטון ומאז בוצע רבות בבריטניה בסצנת המיוזיק הול. פול רצה בשיר כלים אתנים והודים. הוא לא הצליח למצוא נגנים לכל הכלים שרצה, אבל ג’ורג’ מרטין איתר את נגן הטאבלה ג’יימס קיפן שהיה חברו ושכנו. אפשר גם לשמוע שפול גייס גם את כישורי הכתיבה לילדים עבור השיר הזה ושיווק את השלום לא באגרסיביות כמו חברו, אלא ברוך ונעימות. על מנת להדגיש את הצד הילדותי הזה, שולבה בו מקהלת ילדים. הנה סרטון מתוך העבודה באולפן בו פול וג’ורג’ מרטין מדגימים מה הם עוללו לשיר. פשוט נהדר ומומלץ לצפייה.
השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כחודש וחצי לאחר צאת האלבום בסוף אוקטובר והיה שונה במהותו מהסינגל הראשון. מקרטני אותת לקהל המאזינים הטוב והישן שפול הטוב והישן עדיין שם. הקליפ שליווה את יציאתו היה יצירה בפני עצמה שבאה לשחזר באופן נהדר את ‘הפסקת האש של חג המולד’ שאירעה במהלך מלחמת העולם הראשונה ב 1914 ובה בערב חג המולב החליטו הצדדים הלוחמים, צבא גרמניה מול צבאות בריטניה וצרפת להפסיק להלחם ואף החליפו בניהם מתנות.
הצד הרך והמלודי של מקרטני בלט מאוד בשיר הבא שהוקלט באוקטובר 1982. So Bad הוא קטע יפה שבא ללכוד רגע משפחתי בו מקרטני והמשפחה ישובים לצד האח ואב המשפחה שר לאם: ‘ילדה אני אוהב אותך כל כך’ ואז הוא שר לג’יימס הקטן: ‘ילד אני אוהב אותך כל כך’. דמעות. פול הקפיד לשמור על אווירת האח הבוערת והאינטימיות בשיר ואני חושב שהוא הצליח. זה קטע מרגש מאוד. בל נשכח את החברים רינגו סטאר על התופים ואת המאסטרו ג’ורג’ מרטין שתרמו גם הם לאווירה הנהדרת.
השילוב בין שני האלבומים שהיו אמורים להיות מנוגדים (כמו במלחמה) אבל בסופו של דבר הפכו לאחים (כמו בשלום) ראוי לקטע שיחבר בניהם. בסשנים הללו פול עבד לבדו על קטע שקיבל את השם הבלתי נמנע Tug of Peace. הפעם לא הצליח לו למקרטני. זה קטע קצר שמתחיל באווירה אפריקנית, אבל הוא מאולץ מאוד. פול ניסה לתפור בכוח את הקטע המחבר הזה והאילוץ הזה הוא סממן מבשר רעות לתופעות שילכו ויתחזקו אצלו בהמשך העשור. הפעם ‘האשם’ בין היתר הוא גם ג’ורג’ מרטין. מרטין זיהה שהחומרים עבור האלבום פחות חזקים מאשר ב Tug of War ועודד אותו לצאת קצת מהרצינות ולקחת את האלבום לפינה פאנקית יותר ולעשות דברים שלא עשה בעבר.
בקטע הבא שהוקלט, מקרטני הצליח לעשות זאת בהצלחה. ב The Other Me, מקרטני שוב כל כולו על כל הכלים ואכן הוא כתב על הצד האחר הזה שפורץ ממנו לפעמים. ‘אני האחר רוצה להיות שמח ולהתנהג בטיפשיות’. אני מאוד אוהב את המילים הכנות של פול שלא מסתיר את חילוקי הדיעות בינו לבין זוגתו ובאופן נפלא לא הסתיר את קולות הנשימה שלו שמתכתבות קצת עם אלו של ג’ון ב’Girl‘. על טכניקת ההקלטה שבאה לתפוס את איכות הקול הזו של מקרטני היה אמון ג’ף אמריק.
הקטע היפהפה שסוגר את האלבום Through Our Love הוקלט גם הוא באותם סשנים. קצת כמו Birthday שנכנס לאלבום הלבן, מקרטני רצה קטע שאנשים יוכלו להשתמש בו באירועים שונים כמו למשל להשמיע אותו בחתונות. עבורי זה שיר שלא רק סוגר את האלבום. הוא סוגר הרמטית תקופה נפלאה מוסיקלית של פול. אפשר לומר שברגע שנסגר האלבום הזה מקרטני דיי הלך לאיבוד או אם להיות עדין, יצא לטיול מוסיקלי פתלתל של כמה שנים. טיול לא מוצלח מבחינתי בלשון ההמעטה. עשרים שנה לאחר שקריירת ההקלטות שלו נפתחה ב 1963 עם האלבום הראשון של הביטלס, מקרטני כתב בשיר הסוגר שנפתח בצלילים כמעט זהים לאלו שפותחים את האלבום Pipes of Peace: ‘אנחנו יכולים לעשות דברים שלדבריהם היו בלתי אפשריים‘ הוא וג’ון עשו את הבלתי ייאמן וזה כל כך מרגש. התזמור הנהדר הוא כמובן של ג’ורג’ מרטין שניגן גם בפסנתר והוסיף רעיון משונה: תיפוף על גלגל אופניים כתוספת.
זהו. תמו הסשנים לאלבום החדש. לשמונת השירים הצטרפו עוד שלושה שירים שהוקלטו קודם לכן ב 1981. הראשון היה Keep Under Cover שנכתב בתחילת 1980 ופול הקליט לו דמו בסשנים בחווה בקיץ 1980. את החזרות של ווינגז עליו ועוד, אפשר לשמוע בבוטלג הנפלא Pipes Of Peace Sessions אם יש לכם 4 שעות פנויות.
בבוטלג, אפשר מדי פעם לשמוע שהלהקה זולגת לביצוע רגאיי עבורו. זה מאוד נחמד, אבל התוצאה הסופית שונה לגמרי. היא מתחילה כבלדת פסנתר והופכת באיווחה לקטע מהיר קופצני שמתנדנד בין רוק לקטעי מיתרים דרמטים. האמת? זה קטע לא רע בכלל. פול לא חשב שהקטע יתאים באווירתו לאלבום Tug of War ואכן הוא נותר מבוייש בצד. הנה דמו ראשוני עבור השיר:
קטע נוסף כזה היה Hey Hey שהוקלט באולפני ה’קריביים’ של ג’ורג’ מרטין יום לאחר שהגיעו הנגנים החדשים סטנלי קלארק וסטיב גאד – בס ותופים בהתאמה. זהו בעצם ג’אם אולפני גרובי שמביא תצוגת תכלית של ההרכב ולא מעבר לזה. אני קורא לו ‘קטע ההכרות של מקרטני עם נגניו’ ואכן סטנלי קלארק קיבל עליו קרדיט משותף יחד עם פול. שימו לב לדמיון ל Birthday של הביטלס מהאלבום הלבן.
קטע נוסף שהוקלט אז היה Average Person. מקרטני חזר לאנשים הבודדים והנדכאים שמדי פעם צצו לו בראש והולידו שירים יפים. יכולת התיאור הזו החלה ב’אלינור ריגבי‘, המשיכה ב’פני ליין‘, משם לתיאור של אישה בודדה ב Another Day ולקטע שהוקדש לפנסיונרים שצופים באופרות סבון ב Lonely Old People. שוב מקרטני חזר לנוסחא ותאר את אנשי היום יום. הפעם הם לא סטטיים ומחכים לגורלם אלא חלקם אפילו לוקח פיקוד. נהג עושה הסבה להיות מאלף אריות, מלצרית שרוצה להיות כוכבת וכו’. אני מודה שזה לא קטע מהאהובים עליי באלבום ובאופן כללי הוא לא מהחזקים של מקרטני. אפשר להבין מדוע הוא נדחה לאלבום הזה ובכל זאת, כפי שציינתי בתחילת הפוסט, הזליגה אליו מ Sweetest Little Show נהדרת בעיניי. הנה גרסת דמו עירומה:
למרות דחיקתו של ג’ורג’ מרטין במקרטני לצאת מגבולות הגזרה שלו, פול התבצר בעמדתו וניסה לעשות עוד Tug of War. הפעם זה עבד פחות טוב. יצא ש Tug of War היה מעט יותר חריף ומתובל ומטבעם של דברים שאריותיו נדחקו ל Pipes of Peace. אני עדיין חושב ש Pipes of Peace הוא אלבום כיפי מאוד שמכיל כמה הבלחות יפות, אבל זה לא מספיק עבור אלבום של מקרטני. במלחמה ובשלום הללו Tug of War ניצח בגדול. יחד עם חוכמת הבדיעבד הנדירה שלי, הייתי מייעץ לפול להוציא אלבום ‘עבה’ יותר שהיה מכיל בו גם את הפנינים מ’פייפס’. זה היה יכול להיות אלבום מושלם ונפלא שמסכם יפה את תקופת פוסט ווינגז. הנה כמה תמונות מתוך סשן הצילומים עבור עטיפת האלבום וכרזה שפרסמה את יציאתו.
מה היה עם מקרטני בסיום ההקלטות ב 1982? בתחילת 1983 הוא כבר היה בעולם אחר ובפרויקט חדש וגרנדיוזי. הסרט Give My Regards To Broad Street שהיווה את אות הפתיחה לתקופה חשוכה שלו עבורי ועל כך כמובן בפוסט הבא בסדרת הפוסטים על ‘קריירת הסולו של פול מקרטני’.