טרם שזף אור השמש את עטיפת האלבום Pipes of Peace ומקרטני כבר היה בדבר הבא. אין כאן פלא גדול. זו מתודת עבודה שדיי מאפיינת אותו לאורך השנים. אז מה היה אותו הפרויקט הבא?
למען האמת זה היה רעיון ישן יחסית. כבר מ 1979 השתעשע מקרטני עם תסריט לסרט טלוויזיה. הוא אפילו הגדיל ושכר את התסריטאי וילי ראסל כדי לכתוב תסריט לסרט שיבליט את המוסיקה שלו. ראסל הגיש לו את התסריט אבל פול לא התרצה. עוד ועוד תסריטים שהוגשו לו הביאו אותו למסקנה הבלתי נמנעת, לפחות מצדו. הוא צריך להיות זה שיכתוב את התסריט.
הרעיון המקורי שעיקרו היה סרט טלוויזיה שידגיש את עבודתו לאורך השנים, סטייל ‘ג’יימס פול מקרטני’ שנעשה בכפייה, הלך והשתנה והתוצאה הפכה לסרט באורך מלא בשם ‘מסור דרישת שלום לרחוב ברוד’. מהיכן בכלל שאב מקרטני את השם המוזר עבור הפרויקט הזה?
ב 1904 העלה ג’ורג’ מ. כהן מחזמר בשם Little Johnny Jones שעלה לראשונה בתאטרון ברודווי. בנוסף הוא כתב שיר שהופיע במחזה: Give My Regards To Broadway – ‘מסור דרישת שלום לברודווי’. באופן דו משמעי דרישת השלום של מקרטני לרחוב ברוד הלונדוני – רובע שנמנה בין כמה עתיקים מאוד בלונדון, התכתב עם העבר הרחוק האנגלי שבא לביטוי ביתר שאת בקטע הקלאסי ‘חלומה של אלינור’.
הבחירה הזו בשיר מתוך מחזמר ברודווי הסבירה את כוונותיו של פול בפרויקט הזה. חישבו על מחזמר שמצדיע לשיריו של מקרטני כמו למשל ‘מאמא מיה’ שמצדיע לשירי ABBA או We Will Rock You שמצדיע לשירי Queen. למקרטני לא הייתה סבלנות להמתין לשלב הזה בקריירה שלו שבו יצדיעו לו. לאחר למעלה מ 20 שנה בביזנס ולאחר שהיה חבר בשתי להקות מוצלחות מאוד, הוא שיווע להצדעה ולהכרה הזו ושיווע לאהדת הקהל כפרסונל. בנקודה הזו בקריירה, התחושה היתה של איבוד דרך. הצדעה לעבר הייתה דרכו גם לאתחל את הקריירה שלו מחדש. מה יכול להיות טוב יותר ממחזמר שיאדיר את שמו ויביא את מיטב הקלאסיקות שלו מהעבר הרחוק והקרוב בעיבודים מחודשים? מחזמר שירוץ בכל העולם על גבי במה בוודאי היה קשה יותר לתפעול ויקר. הרבה יותר אפקטיבי היה לעשות זאת בעזרת סרט שיוצג על גבי האקרנים ברחבי תבל, כמו לייב בפייסבוק רק של שנות השמונים.
באופן כללי מקרטני העריץ את המדיום הקולנועי. ב 1967 הוא רתם את הביטלס לעשות סרט טלוויזיה עבור ה BBC בשם ‘מסע הקסם המסתורי’ שהקדים את זמנו ויש האומרים שהוא עדיין מקדים. אני מחבב אותו מאוד. הניסיון השני לעשות סרט והפעם דרך במאי ידוע בשם מייקל לינדזי הוג, לא היה מהפרויקטים המוצלחים שיכול לזקוף מקרטני לטובתו. הוא הסתיים במפח נפש של כל הצדדים המעורבים והכוונה היא כמובן למה שהפך להיות לאחר גלגולים הסרט Let It Be שבין היתר גם קבר סופית את הביטלס. סרט הופעה בשם ‘ברוס מקמאוס’ שהיה אמור להיות מעין שילוב חדשני של אנימציה יחד עם מסע ההופעות הנהדר של ווינגז הטריים באירופה (‘ווינגז אובר יורופ’) נגנז. אם אני הייתי מקרטני לא הייתי שש לעשות פרויקט שכזה ונכנס להרפתקה שהמזל הרע רודף אותה כשמדובר בו. לרוע מזלו הוא הלך על זה והמזל הרע המשיך להכות, כי זה מה שמזל רע יודע לעשות.
בסוף 1982, מקרטני נכנס לעניין בכל מאודו. על הפרק – הקלטת השירים הישנים מחדש. מקרטני למעשה קיווה להקליט הכל תוך כדי הצילומים עצמם, אבל ג’ורג’ מרטין היה זהיר יותר והציע שהם יקליטו את הרוב מראש באולפן. יצא שהפסקול של הסרט מכיל קטעים מעורבים. חלק מהשירים מכלים קטעים שהוקלטו באולפן יחד עם קטעים שהוקלטו על סט הצילום. הקלאסיקות שכתב פול עבור הביטלס כמו למשל Yesterday, Here There and Everywhere, הוקלטו מחדש בעזרת ליוויים תזמורתיים ובנוסף, שלושה שירים נוספים שהוקלטו, לא צלחו את האלבום והסרט: Hey Jude שהיה להיט המנוני ענק של הביטלס ואחד הקלאסיקות הגדולות של מקרטני בכל פרמטר, Martha My Dear שלא הושלם כלל עקב אי שביעות רצונו של פול מעבודת הפסנתר שלו ו The Fool on the Hill . כולם בטח יראו אור בגרסת הארכיב קולקשן שתצא ברבות השנים.
בנוסף לקלאסיקות הביטלסיות, הקליט מקרטני ‘קלאסיקות’ שלו מתקופת ווינגז אנד ביונד. לדעתי הוא ראה את השירים שנכנסו ל Tug of War ו Pipes of Peace כשאריות ווינגז ולכן זה היה מעין סיכום של פועלו בשתי הלהקות. השירים Silly Love Songs, Wanderlust, Ballroom Dancing ו So Bad עברו את המשוכה ונכנסו לאלבום ולסרט. Band on the run הוקלט אך הוחלט לא לעשות בו שימוש. במקום, הושמעה בסרט הגרסה המקורית.
אין לי הרבה מה לומר על ה’חידושים’ הללו של מקרטני לעצמו. הרעיון נחמד, אבל לא יותר מזה. לטעמי שום מעריץ ממוצע של מקרטני שרכש ב 1983 את אלבומי הביטלס ואת אלבומי הסולו, לא התאווה לגרסאות מחודשות לאותם רגעי הקסם ההם. מה גם שהעיבודים לא מסעירים כלל וכלל ולמעט רגעים בודדים (למשל ‘הדרך הארוכה המתפתלת’ בעיבוד מעט ג’אזי שכולל סקסופון), הם נאמנים למקור בדיוק מטריד שאין לו סיכוי אלא להיות חיוור ליד הגרסאות המקוריות. אני לא יודע מה עבר בראשו של מקרטני, אבל אני מניח שתאוות הקולנוע הכשירה את השרץ.
בכל זאת, ואני מפתיע את עצמי באמירה, האלבום הוא לא טוטאלוסט מוחלט. במהלך העבודה שנמשכה און אנד אוף עד ליולי 1984, הקליט מקרטני בין היתר גם כמה קטעים חדשים. אחד הניצוצות באלבום הוא Not a Such a Bad Boy .זה רוקר חמוד מאוד שהוקלט באולפני ‘אייר’ בתחילת 1983 והיופי שלו היה בחזרה לשורשים של להקת רוק קטנה ואפקטיבית. הקטע הוקלט ללא שום אוברדאבים כשמקרטני ניגן בעמדתו הטבעית – הבס, רינגו התגייס לעמדת התופים, דייב אדמונדז וכריס ספדינג על גיטרות, ג’ודי לינדסקוט הנהדרת על כלי הקשה ולינדה על קלידים וקולות. זה קטע אנרגטי יחסית להלך הרוח המנומנם של האלבום ובסרט עצמו הוא מוצג באחת הסצנות האהובות עליי – החזרה של הלהקה. זו לא תהיה נקודת האור האחרונה בפרויקט הזה.
הנה הזדמנות מעולה לדבר מעט על עלילת הסרט שמערבת בה קצת מכל דבר. באופן אוטוביוגרפי הסרט מנציח יום בחייו של מקרטני. זה מעין סיקוול ל’לילה של יום מפרך’ האגדי כשבסרט החדש מגלם מקרטני את עצמו כמוסיקאי המצליח והשקול שהוא ולכן תופעות ההערצה שנרא בסרטם של הביטלס לא היו על הפרק. כדי להוסיף עניין ולהכניס עלילה כתב מקרטני סיפור שמזכיר במעט את סרטם השני של הביטלס. בסיפור, המאסטרים עליהם הוא עמל עבור אלבומו הבא נגנבים על ידי הארי, עובד חברה בעל עבר פלילי (רעיון שהגיע אולי משוד הקלטות האמיתי שעבר בניגריה ב 1973). אנשי העסקים הציבו למקרטני אולטימטום. להשיג את ההקלטות עד חצות אחרת הם ישתלטו על החברה. בין לבין במהלך היום הקריטי הזה, מנהל מקרטני סדר יום מלא. הקלטות, חזרות וצילום קליפים מושקעים כמו למשל לזה עבור Ballroom Dancing שקיבל טיפול מחזמרי שלא מבייש.
ההשקעה ניכרת גם ב’צילום הקליפ’ עתיר האיפור עבור Silly Love Song.
ההרגשה לכל אורכו של הסרט היא שפול ניסה למצב את עצמו ככוכב בסקאלה של העידן החדש. עידן שבו קליפ של מייקל ג’קסון הוא יצירת אמנות בפני עצמה. בה בעת הוא גם מפלרטט עם הסקאלה הקלאסית שמייצג ג’ורג’ מרטין. לראייה, קטע קלאסי שלם שכתב פול בשם ‘חלומה של אלינור’ שהיווה הצדעה לבריטניה הישנה, הפך למעין סרט קטן בתוך הסרט הגדול. אני מאמין שהדיסוננס הפנימי הזה סער והתחולל בנפשו.
כיום לאחר כך וכך שנים אני סלחני יותר לסרט. עבורי כיום זהו יותר סרט דוקומנטרי מאשר סרט עלילתי. הוא מצליח באופן מוזר כלשהו לתפוס את הרגע של אקס ביטל מצליח בתחילת שנות השמונים ולהעביר את השינוי מהימים של הביטלמניה עשרים שנה קודם לכן ועד לתקופה העכשווית. בכך אפשר לרשום לו הצלחה. את סופו של הסרט לא אגלה לטובת מי שעדיין ירצו לצפות בו, אבל כן אגלה שרבים וטובים השתתפו בו כמו למשל רינגו ורעייתו השחקנית ברברה באך, ג’ורג’ מרטין ולינדה כמובן.
חזרה לתחילת 1983 באולפני ‘אייר’.
שיר נוסף שהקליטו הגברדיה המכובדת היה No Values. מקרטני סיפר סיפור מוזר לגביו ועל התהליך הדומה שעבר לזה שעבר Yesterday . הוא סיפר שלילה אחד בשלהי שנות השבעים הוא פשוט חלם אותו וכדי להוסיף עניין, הפעם הוא סיפר שחלם שהרולינג סטונס ביצעו אותו. הוא הוסיף שהוא הלך ובדק האם יש לסטונס יש שיר כזה והוסיף בבדיחות הדעת: “לא סיפרתי למיק ג’אגר כי הוא בטח היה רוצה את זכויות היוצרים“. כשהוא בטוח שזה שיר מקורי שלו, אץ רץ פול לאולפן והקליט דמו. במהלך אוקטובר 1980 הוא הספיק לעשות עליו חזרות עם ווינגז ואפשר להתבלבל ולחשוב שהוא של ווינגז המוקדמים. גם הוא מופיע בסצנת החזרות הנהדרת של הלהקה בסרט.
באוקטובר 1983 יצא האלבום Pipes of Peace ולא התקבל בחיבוק חם כמו קודמו Tug of War. כך נכתב עליו ברולינג סטון שטרח להעניק לו דירוג של 2 כוכבים: “מתחת לכל העיבוד המשוכלל וההפקה הנוצצת באלבום, ישנו אדם צנוע ששומר על חיבה ואפילו התלהבות עם המון פולק פשוט. אבל ברוב הזמן הוא מנסה כל כך להיות אדם ממוצע כך שהוא מתפתל על מנת לעשות מוסיקה מתחת לממוצע. האלבום מבלבל קלות בפשטות שלו ובגדול הוא מקרטני בינוני“.
אני יכול להסכים ולהבין את מה שכתב הרולינג סטון. זה בדיוק מה שעשה מקרטני בשנות השמונים שלו. בשם ‘מציאת החן’ בעיניי הקהל הוא הפך את האלבומים שלו לממוצעים מאוד ואת האלבום הבא לבלתי נסבל במיוחד.’פייפס’ הגיע ‘רק’ למקום הרביעי בבריטניה והרבה פחות מזה בארה”ב אליה כיוון מקרטני בשיתוף הפעולה עם הכוכב מייקל ג’קסון. לא מצב רצוי כלל וכלל.
בסוף 1983, הגיע מקרטני בגפו לאולפני ‘אייר’ כדי להמשיך ולעבוד על פס הקול עבור הסרט. על הפרק היו הקלטות לקטעים שישמשו כמוסיקת רקע בסרט. אחד מהם היה Corridor Music והאמת שאין בו יותר מדי. זה ריף גיטרה זניח במיוחד. הנה הוא כפי שהוא מופיע באלבום, צמוד ל Good Day Sunshine:
כתבתי שזהו סרט ביוגרפי ולכן ההצדעה של פול לאביו בסרט אינה מפתיעה כלל וכלל. בסופו של הסרט מבקר פול דמות בשם ‘ג’ים’ וברקע מתנגן לו קטע ג’אזי שנדמה שהוא ישן, אבל הוא מחווה קטע חדש שכתב מקרטני לאביו בשם Goodnight Princess . ההצדעה הזו לאביו ולמוסיקה של שנות ה 20 ו ה 30 יפה מצד אחד אבל תלושה והופכת את הסרט למישמש אחד גדול. בסוף 1983 הקטע הוקלט באולפני ‘אייר’ בעזרת נגני ג’אז אותנטים ולמעשה פול אינו מנגן בו כלל וכלל.
במהלך החודשים הקרובים העבודה על הסרט נמשכה ולקראת סיומו הרגיש פול שחסר לו משהו. היה חסר לו שיר שיתכתב באופן מובהק עם הסרט וישמש כשיר הנושא שלו. הוא ניסה לכתוב שיר בשם Give My Regards to Broad Street אבל נכנע. המילים לא הסתדרו לו יחדיו. את No More Lonely Nights הוא כתב כבלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית – כאילו שהוא ניסה לכתוב קלאסיקת ביטלס. האמת? ממש הצליח לו. ההקלטה לשיר לקחה חלק באולפני אלסטרי שם צולם הסרט. פול הזמין שני מכרים שלו להקלטה. הרבי פלאוורז על מנת שינגן על הבס ואת דיוויד גילמור (יש צורך להציג?) בעמדת הגיטרה. גילמור ניגן גם ב’רוקסטרה’ עבור ‘בחזרה לביצה’. כך סיפר גילמור על החוויה: “זו היתה חוויה מדהימה לעבוד על השיר עם פול. בסשן של 3 שעות למדנו את השיר והקלטנו אותו. פול ניגן על פסנתר ושר בלייב ואני ניגנתי את סולו הגיטרה .זהו. באנג“.
זו בהחלט נקודת האור הענקית עבורי באלבום הזה. ישנם שירים ששוים ערך לאלבום שלם ובמקרה הזה זה בולט במיוחד. זה שיר נפלא בביצוע מדהים מכל בחינה אפשרית ופתיחה מצויינת לאלבום שנותנת ניצוץ תקווה שכבה דיי מהר. הנה הקטע מסוף הסרט בו מבצע מקרטני את השיר הנפלא הזה:
רמז לבעיות ולרוח הרעה שתנשב באלבום הבא אפשר למצוא בדבר האחרון שעשה מקרטני עבור פסקול הסרט. הוא שב לאולפני ‘אייר’ וייצר את גרסת ה’פלייאאוט’ עבור הבלדה הנפלאה שלו. למעשה חברת ההפקה של הסרט היא זו שלחצה וביקשה את הקטע עבור כתוביות הסיום ולכן מקרטני עבד עליו בחופזה. הוא הקליט את כל הכלים לבדו מלבד שורה של נגני כלי נשיפה שהוזמנו לאולפן.
התוצר הראשון של הפרויקט שהשתחרר היה גם הטוב ביותר לטעמי. בספטמבר 1984, הבלדה הנפלאה ‘לא עוד לילות בודדים’ יצאה כסינגל שהכיל בו את שתי הגרסאות. הסינגל כבש את המקום השני במצעד הסינגלים בבריטניה.
באוקטובר השתחרר הסרט לאקרנים יחד עם פס הקול והדיעות היו חלוקות. פס הקול המסקרן זינק למקום הראשון אבל הביקורות על הסרט היו קטלניות. אם ‘פייפס’ קיבל 2 כוכבים, הסרט קיבל מעיתון אמריקאי כוכב אחד ואת המחמאה המבזה: no movie. העיתון המשיך וסיכם: “הקטעים המתאמצים בסרט הם גם הגרועים ביותר“.
כרזה שמפרסמת את הסרט החדש
לסיכום. אני לא נוהג להאזין לפסקול הזה כמעט בכלל ולמרות זאת, בימים האחרונים הצלחתי להפתעתי פה ושם אפילו להנות ממנו קלות. לעומת זאת הבלדה הנפלאה, שוות ערך האלבום, תככב אצלי בכל פלייליסט של מקרטני. מזלו הגדול של האלבום הזה, הוא שאחריו בא אחד גרוע ממש.
מכיוון שאני יודע שהדעות מאוד חלוקות לגבי הפרויקט הזה של מקרטני, מעניין אותי לדעת. מה אתם חושבים על פס הקול והסרט? שתפו בתגובות.