שלום חברים. היום אנחנו ממשיכים עם החלק השני של תרגום הראיון שנתנו ג’ון לנון ויוקו אונו למגזין פלייבוי ב-1980. הראיון הארוך מאוד הזה פורסם יומיים לפני הרצח הנורא. בחלק שנתרגם היום הידיעה הזו מצמררת במיוחד לאור הנאמר על ידי לנון באחת הפסקאות. בנוסף – יש משהו מעניין באופן בו לנון בוחר להשתמש דווקא בסיפור ישו על מנת להסביר את עצמו. מקווים שתהנו. —————————————————————————————————
פלייבוי: בוא נתחיל בהתחלה. ספר לנו את הסיפור על איך הנסיך המיסטי הנפלא פגש את אשת הדרקון האוריינטלית. לנון: זה היה ב-1966 באנגליה. סיפרו לי על “ארוע” – אמנית אוונגרד יפנית שהגיעה מאמריקה. הסתובבתי בגלריה וראיתי סולם. טיפסתי עליו והסתכלתי דרך זכוכית מגדלת שהיתה בחלקו העליון – הרגשה מטופשת מאוד – ופשוט היה כתוב שם “כן”. עכשיו, בזמנו כל האוונגרד היה לנפץ פסנתר עם פטיש ולשבור פסלים ואנטי- אנטי- אטני- אנטי. הכל היה שעמום שלילי מחורבן, אתה יודע. וה”כן” הזה גרם לי להישאר בגלריה מלאה בתפוחים ומסמרים. היה שם שלט שנכתב עליו – דפוק מסמר, אז שאלתי “אני יכול לדפוק מסמר?” אבל יוקו אמרה שלא, כי התצוגה תיפתח רק למחרת. אבל הבעלים של המקום ניגש אליה ולחש לה “תני לו לדפוק מסמר. את יודעת, הוא מליונר. אולי הוא יקנה את זה”. אז היה מעין דיון קטן, ולבסוף היא אמרה “אוקי, אתה יכול לתקוע מסמר תמורת 5 שילינג”. אז הבחור המתחכם אמר “אני אתן לך 5 שילינג דמיוניים ואדפוק מסמר דמיוני”. וזה הרגע בו באמת נפגשנו. זה הרגע בו העיניים שלנו ננעלו אחד על השניה והיא הרגישה את זה ואני הרגשתי את זה, וכפי שהם אומרים בכל הראיונות שאנחנו נותנים, השאר הוא היסטוריה. פלייבוי: מה קרה אחר כך? לנון: כמובן, אני הייתי ביטל, אבל דברים התחילו להשתנות. ב-1966, מעט לפני שנפגשנו, נסעתי לאלמריה שבספרד כדי להשתתף בסרט “איך ניצחתי במלחמה”. זה היה ממש טוב עבורי להתרחק. הייתי שם שישה שבועות. דרך אגב, כתבתי שם את “שדות תות לנצח”. זה נתן לי זמן לחשוב על עצמי, רחוק מהאחרים. מאותו רגע חיפשתי מקום ללכת אליו, אבל לא היה לי את האומץ באמת לעלות על הסירה לבדי ולהרחיק אותה מהמזח. אבל כשהתאהבתי ביוקו, ידעתי, אלוהים, זה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן. זה משהו אחר. זה יותר מלהיט, יותר מתקליט זהב, יותר מהכל. זה משהו שאי אפשר לתאר. פלייבוי: האם ההתאהבות ביוקו והרצון לעזוב את הביטלס היו קשורים. לנון: כפי שאמרתי, כבר התחיל בי הרצון לעזוב, אבל כשפגשתי את יוקו זה היה כמו לפגוש את האשה שלך בפעם הראשונה. אתה משאיר את החברה בבר. אתה לא הולך לשחק יותר כדורגל. אתה לא הולך יותר לשחק סנוקר או ביליארד. אולי חלק מהבחורים עושים את זה בערבי יום שישי או משהו, אבל ברגע שפגשתי את האשה, איבדתי עניין מוחלט בבחורים מלבד בהיותם חברי ילדות. “פעמוני החתונה מפרקים את החבורה הישנה שלי”. התחתנו 3 שנים לאחר מכן, ב-1969. זה היה סופם של הבחורים. ורק במקרה הבחורים היו מוכרים מאוד ולא רק החברה המקומיים בבר. כולם כל כך התרגזו מזה. הרבה חרא העיפו עלינו. הרבה שנאה. אונו: אפילו עכשיו, בדיוק קראתי שפול אמר: “אני מבין שהוא רוצה להיות איתה, אבל למה הוא צריך להיות איתה כל הזמן?” לנון: יוקו, את עדיין ממשיכה לשאת את זה איתך? זה היה לפני שנים. אונו: לא, לא, לא. הוא אמר את זה לאחרונה. אני מתכוונת, מה שקרה עם ג’ון זה כאילו, שכבתי עם בחור שחיבבתי, ופתאום, למחרת בבוקר, אני רואה 3 מחותנים עומדים שם. לנון: תמיד חשבתי שהיתה הדגשה ב-Get Back של פול. כשהקלטנו את זה באולפן, כל פעם שהוא שר את השורה “Get back to were you once belonged” הוא הסתכל אל יוקו. פלייבוי: אתה צוחק? לנון: לא. אבל אולי הוא יאמר שאני פארנואידי. (החלק הבא של הראיון התקיים רק עם לנון).
פלייבוי: זה אולי הזמן לדבר על המחותנים האלה שיוקו דיברה עליהם. ג’ון, נשאלת את זה אלף פעמים, אבל למה זה כל כך לא הגיוני שהביטלס יחזרו לעשות מוסיקה ב לנון: אתה רוצה לחזור לבית הספר התיכון? למה אני צריך לחזור עשר שנים אחורה כדי לספק עבורך אשליה שאני יודע שלא קיימת? היא לא יכולה להתקיים. פלייבוי: אז שכח מהאשליה. מה עם פשוט לשוב לעשות מוסיקה נפלאה? אתה מודה בזה שהביטלס יצרו מוסיקה מופלאה? לנון: למה הביטלס צריכים לתת עוד? האם הם לא נתנו כל מה שניתן היה בעשר השנים שפעלו? האם הם לא נתנו את עצמם? אתה כמו המעריץ האוהב-שונא הממוצע שאומר: “תודה על כל מה שעשיתם עבורינו בשנות השישים – אתם יכולים לתת לנו עוד מנה? רק עוד נס אחד. פלייבוי: אנחנו לא מדברים על ניסים – רק מוסיקה טובה. לנון: כשרוג’רס עבד עם הארט ולאחר מכן עבד עם המרשטיין, אתה חושב שהוא היה צריך להישאר עם אחד מהם במקום לעבוד עם השני? האם דין מרטין וג’רי לואיס נשארו יחד כי אני אהבתי אותם ביחד? מה זה המשחק הזה של לעשות דברים כי אנשים אחרים רוצים אותם? כל הרעיון של הביטלס היה לעשות את מה שאנחנו רצינו, נכון? לקחת את האחריות על עצמך. פלייבוי: בסדר, אבל נחזור למוסיקה עצמה: אתה לא מסכים שהביטלס יצרו את הרוקנרול הטוב ביותר שנוצר? לנון: לא. הביטלס, אתה מבין – אני יותר מדי מושקע בהם אומנותית. אני לא יכול לראות אותם בצורה אובייקטיבית. אני לא מרוצה מאף אלבום מחורבן שהביטלס עשו. אין אחד מהם שלא הייתי עושה מחדש – כולל את כל האלבומים של הביטלס וכל אלבומי הסולו שלי. אז בשום אופן אני לא יכול לתת לך את ההערכה שלי לגבי הביטלס. כשהייתי ביטל, חשבתי שהיינו הלהקה המזויינת הטובה ביותר בעולם כולו. והאמונה הזו הפכה אותנו למה שהיינו – בין אם תקרא לזה להקת הרוקנרול הטובה ביותר או להקת הפופ הטובה ביותר או כל דבר אחר. אבל תשמיע לי את הקטעים האלה היום ואני רוצה להקליט מחדש כל אחד מהקטעים המחורבנים האלה. אין קטע אחד… שמעתי את Lucy in the sky with diamonds ברדיו אתמול בערב. הוא ממש רע, אתה יודע? הקטע פשוט איום. אני מתכוון, הוא נהדר, אבל הוא לא נעשה נכון, אתה מבין למה אני מתכוון? אבל זה המסע האמנותי, לא? זו הסיבה שאתה ממשיך בדרך. אבל אם לחזור לשאלה המקורית שלך לגבי הביטלס והמוסיקה שלהם, התשובה היא שעשינו דברים טובים ועשינו דברים גרועים. פלייבוי: אנשים רבים מרגישים שאף אחד מהשירים שפול עשה לבד לא מתקרב לשירים שהוא עשה כביטל. האם אתה בכנות מרגיש שיש בין השירים שלך – באלבומי פלאסטיק אונו בנד – כאלה שישאירו חותם כמו “אלינור ריגבי” או “שדות תות לנצח”? לנון: Imagine, Love ואלה שעשיתי עם הפלסטיק אונו בנד עומדים בכבוד מול כל שיר שכתבתי כשהייתי ביטל. עכשיו, יכול להיות שיקח לך 20 או 30 שנים להעריך את זה, אבל העובדה היא, אם אתה בוחן את השירים האלה, אתה תראה שהם טובים כמו כל שיר אחר שאי פעם עשינו. פלייבוי: זה נראה כאילו אתה מנסה להגיד לעולם “היינו רק להקה טובה שעשתה גם מוסיקה טובה”, בעוד שאר העולם אומר “זו לא היתה סתם מוסיקה טובה, זו היתה המוסיקה הכי טובה”. לנון: ואם היא היתה הכי טובה, אז מה? פלייבוי: אז… לנון: זה לא יכול לחזור! כולם תמיד מדברים על דבר טוב שנגמר כאילו החיים נגמרו. אבל אני אהיה בן 40 כשהראיון הזה יתפרסם. פול בן 38. אלטון ג’ון, בוב דילן – כולנו בחורים צעירים באופן יחסי. המשחק לא נגמר עדיין. כולם מדברים במונחים של האלבום האחרון או הקונצרט האחרון של הביטלס – אבל, ברצון אלוהים, יש עוד 40 שנים פוריות בהמשך הדרך. אני לא שופט אם I am the walrus טוב יותר או פחות מ-Imagine. אחרים יכולים לשפוט בנושא. אני פשוט עושה. עושה. אני לא נשען לאחור ושופט – אני עושה. פלייבוי: אתה ממשיך לומר שאתה לא רוצה לחזור עשר שנים אחורה, שיותר מדי השתנה. אתה לא חושב לפעמים שזה יהיה מעניין להיפגש, עם כל הנסיון החדש שלכם, ולשלב את הכשרון שלכם? לנון: האם זה לא יהיה מעניין לקחת את אלביס ולהחזיר אותו לתקופת סאן רקורדס שלו? לא יודע. אבל מספיק לי להקשיב לאלבומים שהקליט בתקופה ההיא. אני לא רוצה לחפור ולהוציא אותו מקברו. הביטלס לא קיימים ולא יכולים להתקיים שוב. ג’ון לנון, פול מקרטני, ג’ורג’ הריסון וריצ’רד סטארקי יכולים להרים הופעה – אבל זה לעולם לא יוכל להיות הביטלס שרים את “שדות תות לנצח” או את I am the walrus שוב, כי אנחנו כבר לא בשנות ה-20 שלנו. אנחנו לא יכולים להיות האנשים האלה שוב, וגם האנשים שמאזינים לא יכולים להיות מה שהם היו. פלייבוי: אבל האם זה לא אתה שהופך את זה לכל כך חשוב? מה אם זה פשוט היה כיף נוסטלגי? מפגש מחזור? לנון: מעולם לא הלכתי למפגשי מחזור. אני דוגל ברחוק מהעין, רחוק מהלב. זו התפישה שלי לחיים. אז אין לי שום תפיסה רומנטית של שום חלק בעבר שלי. אני חושב על זה רק באופן של האם זה גרם לי להנאה או עזר לי לגדול ולהתפתח פסיכולוגית. זה הדבר היחיד שמעניין אותי ביחס לאתמול. אני לא מאמין באתמול, דרך אגב. אתה יודע שאני לא מאמין באתמול. אני מתעניין רק במה שאני עושה עכשיו. פלייבוי: מה עם האנשים מהדור שלך, אלה שמרגישים שסוג מסוים של מוסיקה – ורוח – מתה כשהביטלס התפרקו? לנון: אם הם לא הבינו את הביטלס ואת הסיקסטיז אז מה לעזאזל אנחנו יכולים לעשות עבורם עכשיו? האם אנחנו שוב צריכים לחלק את הדגים ואת כיכרות הלחם להמונים? האם אנחנו צריכים להיצלב שוב? האם אנחנו צריכים ללכת שוב על המים בגלל שקבוצה שלמה של מטומטמים לא ראו בפעם הראשונה או לא האמינו כשהם ראו את זה? אתה מבין, זה מה שהם מבקשים: “רד מהצלב. לא הבנתי את החלק הראשון עדיין. אתה יכול לעשות את זה שוב?”. אין סיכוי. אתה לא יכול ללכת הביתה יותר. הוא לא קיים. פלייבוי: אתה מרגיש שהרעש סביב הסיכוי של איחוד הביטלס גווע? לנון: ובכן, שמעתי כמה קטעים של הביטלס ברדיו באחד הימים ושמעתי את Green onion – לא, Glass onion, אני לא מכיר אפילו את השירים שלי! הקשבתי לו כי זה קטע נדיר – פלייבוי: זה השיר שתרם למהומת “פול מקרטני מת” בגלל השורה The walrus is paul. לנון: כן. השורה היתה בדיחה. הכנסתי את השורה הזו חלקית בגלל שהרגשתי רגשות אשמה על זה שאני עם יוקו וידעתי שסוף סוף מצאתי את המקום שלי. בצורה פרוורטית ניסיתי לומר לפול “הנה, קח את הפירור הזה, קבל את האשליה הזו, קבל את הליטוף זה – כי אני עוזב אותך”. בכל אופן, זה שיר שהם לא משמיעים בדרך כלל. כשתחנת רדיו מקדישה את סוף השבוע לביטלס, הם בדרך כלל משמיעים את אותם עשרה שירים – “לילה של יום מפרך”, “הצילו!”, Yesterday, Something, Let it be – אתה יודע, יש עושר גדול של חומרים אבל אנחנו שומעים שוב ושוב את אותם עשרה שירים. אז השדרן אמר “אני רוצה להודות לג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו על כך שהם לא התאחדו והרסו דבר טוב”. חשבתי שזה היה סימן טוב. אולי אנשים מתחילים סוף סוף להבין.