top of page

Egypt Station

עודכן: 2 בינו׳ 2023

מאז יציאתו של האלבום NEW, בסופה של 2013 ועד לתחילת העבודה על האלבום הבא בתחילת 2016, מקרטני לא עשה הרבה חוץ מלהופיע עוד ועוד, אבל את תחילתו של זרע הפורענות של תקופת האלבום Egypt Station שראה אור בספטמבר 2018, אפשר לחזות כבר באוסף הגרנדיוזי והמנופח שהוציא מקרטני באמצעה של 2016.

האוסף שנקרא Pure McCartney, הכיל בקופסת התקליטים שלו לא פחות מ 4 (!) תקליטים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כעסתי על מקרטני בזמן אמת. זה היה נראה לי כמו ניצול מעמדו והונאת ציבור האספנים שרץ בהמוניו לרכוש את אותו הדבר מאותו הדבר. מגמת ההאדרה העצמית הזו היא המאפיין הגדול של התקופה הזו סביב האלבום Egypt Station. מקרטני ניסה בחייו לקבל את מה שאולי הוא יקבל אם חלילה ילך לעולמו בשיבה טובה בגיל 200. מיותר לציין שלא התקרבתי לאוסף הזה ולא רכשתי ממנו אפילו תו אחד.

המוטיב הזה של הוצאות שמאדירות אותו יבוא לשיא באלבום ובהוצאות סביבו ולמעשה נמשך ביתר שאת עד היום כשהשיא יהיה באלבום הבא 'מקרטני III'.

נחזור קצת אחורה בזמן. באוקטובר 2005 פרסם מקרטני יחד עם מחבר ספרי הילדים פיליפ ארדה, ספר הרפתקאות לילדים בשם High in the Clouds. תקציר הסיפור הוא על וויראל הסנאי שנאלץ לעזוב את ביתו ביער שנהרס על ידי גרטץ’ הרשע, הוא נודד כדי למצוא את הארץ האגדית אנימליה, בה כל החיות חיות בחופש וללא פחד ובעזרתם של חברים הוא מיישם את תוכניתו להצלת בעלי חיים משועבדים בכל מקום.


ב 2009 החלו דיבורים ומגעים להפיכת הספר לסרט אנימציה וב 2013, לאחר יציאת האלבום New לאור. מקרטני שלא נח לרגע היה כבר במגעים מתקדמים לגבי הפרויקט הזה עם המפיקים מייקל לין ובוב שיי. הוא כתב 7-8 קטעים חדשים עבור הפרויקט ולא רק זאת - הוא גם אמור היה לתרום את קולו בעבור אחת הדמויות בסרט. למה אני כותב ‘אמור’? כי עד לרגעים אלו, כמו בפרויקט 'רופרט הדוב', הסרט עדיין מחכה לאישורה של חברת גאומנט הצרפתית ליציאה לדרך.


בסביבות 2015 הצהיר מקרטני: “הסרט הזה הוא פרויקט תשוקה עבורי. אני ממש נרגש לעבוד בשיתוף עם רנדה איובי ודוד קורבט מRGH, מייקל לין ובוב שיי מUnique Features. העבודה עם הכישרונות היצירתיים האלו מהחברות האלו יחד עם ג’וש קלאוזנר וטוני בנקרופט, יאפשרו ליצור סרט אנימציה חם, מצחיק ומרגש שיהדהד לקהלים ברחבי העולם”.

מדוע הזכרתי את הפרויקט הזה? אחד האנשים שעבד עם פול על השירים החדשים שכתב לפרויקט היה גרג קרסטין. בפרויקט הזה התוודע מקרטני למפיק העולה שבאותה תקופה נקשר שמו בהפקת 3 שירים מהאלבום הסופר מצליח של אדל “25”. בניהם Hello שחרך כל מדיה אפשרית. קרסטין שבכלל החל את הקריירה שלו כפסנתרן ג’אז, עבד עם השמות החמים בעולם הפופ: סיה, פינק, בק ולילי אלן.

ב 2017 סיפר מקרטני: “אני עושה אלבום חדש וזה כיף גדול. אני עובד עם מפיק שעבדתי אתו לפני שנתיים על פיסת מוסיקה שעשיתי עבור סרט אנימציה. מאז, הוא המשיך לעבוד עם בק וקיבל איתו את אלבום השנה. ואז הוא המשיך לעבוד עם אדל ויש לו את שיר השנה, תקליט השנה ומפיק השנה.הדאגה היחידה שלי היא, שאנשים הולכים להגיד, ‘אה, הנה פול הולך עם הטעם של החודש’. אבל הוא בחור נהדר בשם גרג קרסטין ונהדר לעבוד איתו. אז כן, אני בזה. מקשקש, עושה מה שאני אוהב לעשות. כמו שרינגו אומר, ‘זה מה שאנחנו עושים’”.

קרסטין עצמו לא חסך מצדו מחמאות על מקרטני וזה מה שאמר על עבודה עם האגדה: “הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין. כל מה שאני יכול להגיד זה שכשהוא מביא שירים לאולפן, זה מפוצץ לי את המוח שהוא עדיין מגיע עם השירים הכי מדהימים. אני מרגיש שהוא מתעלה על עצמו. הביטלס הם להקה שתמיד אהבתי. היה שם מגוון רב כל כך, והמוסיקה הייתה מורכבת כל כך.עם הביטלס ועם נערי החוף, קרו הרבה יותר דברים מאשר עם המוסיקה האחרת ששמעתי. תמיד יהיה אצלם שיר רוק ואז משהו שמתייחס למוסיקה ישנה יותר, כמו השפעות מג’אז או ממוזיקת פופ אנגלית מוקדמת. המורכבות של המוסיקה שלהם תמיד פנתה אלי”.

פול יחד עם גרג קרסטין המפיק באולפן


על האלבום החדש Egypt Station עמלו מקרטני וקרסטין כשנתיים ב 3 אולפני הקלטה: בלוס אנג’לס, באולפנים של פול בסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון. בסופה של 2017 נשאל מקרטני על התכניות ל 2018: “אני כנראה אשחרר אלבום חדש. אני רוצה שזה יהיה משהו שאני באמת אוהב ובתקווה שהמעריצים יאהבו גם כן. אנחנו עושים טאצ’ים אחרונים עכשיו ובתחילת השנה הבאה. אני רוצה להגיע לאלבום נהדר באמת. מחזיק אצבעות! לא כך יקרא האלבום, אבל זה יכול להיות … זה יכול להיות שם האלבום החדש!”.

ככל שנקפו הימים הסקרנות והצפייה לאלבום הלכה גדלה. מערך יחסי הציבור וקידום האלבום הזה היה מדוקדק ומחושב: ב 10 ביוני נמחקה לפתע כל המדיה מהרשתות החברתיות של מקרטני. כבר באותו היום ובימים שאחריו, החלו לעלות תמונות שונות חלקן עם סמלים משונים, חלקן תמונות של מקרטני באולפן שהחלו גלי שמועות וספקולציות לגבי האלבום המתקרב כשהשיא המיוחל הגיע ביום הולדתו ה 76 של מקרטני ב 18 ביוני. ביום זה הוכרז שם האלבום: “פול מזמין אתכם למסע מוסיקלי לתחנת מצרים, זמן ההגעה המשוער יום שישי 7 בספטמבר, 2018”. עוד הוכרז אז על יציאת סינגל עם שני A-Sides: בלדה עגמומית בשם I Don’t Knowושיר מקפיץ צורמני בשם Come On To Me.

עוד נכתב בהצהרה, ששיר אחד מהאלבום הופק על ידי הזמר הכותב והמפיק ריאן טדר. כך נכתב: “כהשראה מכותרת האלבום, 14 השירים של תחנת מצריים יעבירו וייב ייחודי. בין הפתיחה והסיום של התחנות ‘תחנה I’ ו’תחנה II’, כל שיר מוצא את פול לוכד מקום או רגע לפני שהוא מעביר את המאזין בצורה חלקה ליעד הבא. הפסקות לאורך הדרך כוללות מדיטציה אקוסטית על שביעות הרצון מהעכשיו (“Happy with You”), ההמנון הנצחי שיתאים לכל אלבום של כל מקרטני (“אנשים רוצים שלום”), וסוויטה בת 7 דקות שחוזרת אל הקודמות של פול (“למרות אזהרות חוזרות ונשנות”). התוצאה היא מסע קלידוסקופי בין מקומות מוסיקליים רבים ותקופות, אך הוא מושרש היטב כאן ועכשיו – עם הרגישות המלודיסטית והלירית הייחודית של פול המשמשת כמדריך”.

יום אחר כך, ב 21 ביוני, עלה ליוטיוב בתזמון מושלם הקארפול קריוקי עם ג’יימס קורדן וסחף אתו את הרשת למיליוני צפיות. את שם האלבום החדש ואת העטיפה שיש בה דמיון קריפי ל Gone Troppo של הריסון, מקרטני ייחס לציור שצייר בסוף שנות ה 90: "לפני כמה שנים ציירתי ציור של איקונוגרפיה מצרית שהרכבתי מתוך ספרים שונים. התעניינתי בדרך שבה הם ציירו חמניות, לכן 2 מופיעות בצד שמאל ובימין. יש לזה צורה יפה, אז ציירתי את זה אני גם אוהב את הדרך בה הם מסמלים עצים. אני אוהב את הדרך בה הם מפחיתים עץ לכדי כמה סמלים פשוטים. וכך קראתי לציור: ‘תחנת מצרים’ .אהבתי את המילים ‘תחנת מצרים’. זה הזכיר לי את האלבומים בפורמט של ‘אלבום’ שהיינו עושים … ‘תחנת מצרים’ מתחילה בתחנה בשיר הראשון ואז כל שיר הוא כמו תחנה אחרת. זה נתן לנו רעיון לבסס את כל השירים סביב זה. אני חושב על זה כמקום חלומי שהמוסיקה נובעת ממנו”.

הציור של מקרטני


הבילדאפ המטורף שנבנה סביב האלבום הצליח להפיל גם אותי בפח. אלבום קונספט עם שם מפוצץ Egypt Station שמכיל 16 קטעים שאמורים ליצור סיפור קוהרנטי כלשהו. למיטב הבנתי, מה שמקרטני ניסה לומר באלבום הזה מצד אחד הוא שהמסע לא נגמר בגילו. הוא מדבר אל כולנו. גם ממרום גילו ומעמדו הוא מרגיש עדיין פגיע. הוא עדיין טועה, הוא עדיין מחפש את עצמו וגם מוצא. מנוע הבעירה שלו עדיין דולק ואהבת הקהל היא משהו שהוא לא יפסיק לחפש. אלו חדשות מצוינות לכולנו.יש למה לצפות לא רק ממקרטני אלא גם מעצמנו בגילאים היותר מתקדמים שיהוו בעצם את רוב חיינו. החיים בגילאים הללו יכולים להיות מאתגרים, כיפים מעניינים ורסטיליים ומחבקים – יש למה לצפות. זה הקונספט של האלבום. הציפייה לבאות.


פול באולפן


ועדיין. היום ממרחק 4 שנים מאז יציאתו, האלבום, חוץ מכמה שירי מקרטני קלאסיים ויפהפיים שבו, לא מחזיק מים עבורי כיחידה אחת. למעשה אני כמעט ולא נוהג להאזין לו כאלבום והבעיה הגדולה בו עבורי היא שהוא מהונדס לאותה התקופה שבה היה נמצא מקרטני – טירוף של יחסי ציבור בלתי נלאים. ב 2018 מקרטני רצה כל כך למצב את מעמדו כ'מקרטני האגדי' מהביטלס, שזה היה ניכר כמעט בכל תו באלבום.

עכשיו אחרי שאמרתי הכל על האלבום, בואו נצלול פנימה למסע בתחנות מצרים של מקרטני.


האלבום כמובטח נפתח עם הפתיח שהספיק לשנות את שמו ל Opening Station בו נשמעת המולת נוסעים בתחנה. ההנחה הראשונית היא שמדובר בתחנת רכבת, אבל אני נהנה לחשוב על תחנת חלל בין כוכבית ממנה עובר מקרטני מכוכב לכוכב, אבל זה באמת לא משנה. “כשהחלטנו שאנחנו הולכים לקרוא לאלבום ‘תחנת מצרים’, אהבתי את הרעיון של יצירת מונטאז’ של צלילים שהיו בערך כמו תחנה, אז מצאנו תחנה אחת ואז הוספנו לה עוד אחת, הקולות הם של תחנות אמתיות. ואז התחלנו להמציא כל מיני רעשים קטנים שהוספנו כדי להפוך את זה לאווירת חלום”.

גרג קרסטין סיפר: “זה התחיל עם קטע מקהלה שפול עבד עליו על הקלידים. אחר כך הבאנו את דייוויד קמפבל כדי לעזור לארגן את המקהלה. נכנסנו לקתדרלה כדי להקליט את זה וזה היה ממש מגניב. פול הכין כמה אקורדים שהם ישירו. התחלנו ליצור רעשי סביבה שונים, שחלקם הגיעו מלופים שיצרנו. היה לפול נגן נייד קטן לסלילים, זה שהשתמשו בו ב Tomorrow Never Knows".

כבר נאמר לא מעט שעצם הפתיח וקולות האנשים בתחנה מזכירים את פתיחת האלבום סרג’נט פפר וכנראה שזה לא מקרי. 42 השניות הללו מובילות אותנו לתחנה הראשונה.

תחנה 1: I Don’t Know יש לי עורבים בחלון כלבים ליד דלתי אני לא חושב שאני יכול לשאת יותר מה אני עושה לא בסדר, אני לא יודע…

לטעמי זה השיר המושלם ביותר באלבום ובחירה מצוינת לפתיחתו. הפסנתר נפתח בכזו עגמומיות שקשה לי לתאר אלבום שנפתח בצורה כזו. תארו לכם שסרג’נט פפר יפתח עם She's Leaving Home. בקטע הפזמון בו לא ברור למי מקרטני פונה, אולי לעצמו, בכל מקרה הוא אחד המרטיטים והביטלסי ביותר באלבום.

“כתבתי את השיר אחרי שעברתי תקופה קשה. שום דבר רציני או משהו, אבל רק אחד מאותם ימים שבהם זה כמו, ‘אוי אלוהים, אני טועה כאן’. לפעמים זו דרך טובה לכתוב שיר, כי זה בא מהנשמה. ולעתים קרובות היינו אומרים שכתיבת שיר זה כמו לדבר עם פסיכיאטר”.

מקרטני מנגן בשיר על לא מעט כלים: גיטרה אקוסטית, בס, תופים ופסנתר. גרג קריסטין שלא בחל גם הוא בכלי נגינה חוץ ממלאכת ההפקה ניגן על צ’לו, קלרינט, גיטרה חשמלית, סינתיסייזר ותופי טימפני. לאחר כבדות שכזו חייבים משהו מקפיץ…

תחנה 2: Come On To Me אני חייב להודות שבין השניים שיצאו כסינגל לא ממש התחברתי ל Come On To Me. לא נראה לי יאה שמקרטני בגילו המופלג, מדבר על איך הוא יתחיל עם מישהי והיא תתחיל אתו ובכלל חשבתי שזה שיר שיכול היה לתפקד כביסייד מצוין ותו לא.

“זה מעין שיר ‘פיקאפ’, ואני מדמיין את עצמי, כנראה בשנות השישים, הולך למסיבה ורואה מישהו וחושב ‘או, איך אני עושה צעד כאן?’. זה שיר דמיוני, שיר פנטזיה על בחור שראה מישהי וחושב ‘אנחנו צריכים לנסות למצוא מקום להיות לבד, ואולי להחליף מידע וכאלה, והיי נראה שהבזיק חיוך ואמרת לי שרצית הרבה יותר משיחה מזדמנת. אז האם את היית ניגשת אלי, או שאני עומד לגשת אליך?”.

לאחר כמה האזנות לשיר אוכל להגיד דבר אחד. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את קטע כלי הנשיפה היפהפה שבאמצעו שמורכב מ 3 סקסופונים, חצוצרה וטרומבון. קטע שממש כאילו לקוח מ Coming Up שפותח את מקרטני 2. השיר הזה אגב זכה להיות מוקלט בכל שלושת הלוקיישנים: לוס אנג’לס, סאסקס ואבי רואד יחד עם ההרכב שלו. הופעת הבכורה של השיר בוצעה כבר ב 9 ביוני בפאב הפילארמוניק בליברפול.



בכל זאת עם כל ה'כיפיות' שבו קשה לי להאזין לו ואני לא יכול שלא לחשוב ולתהות האם הוא יותר מבזה את המורשת של מקרטני מאשר מאדיר אותה.

תחנה 3: Happy With You נהגתי לשתות יותר מדי שכחתי לחזור הביתה שיקרתי לרופא שלי אבל היום אני לא בגלל שאני שמח, אתך יש לי המון דברים טובים לעשות…

מקרטני בשילוב גיטרה אקוסטית וכנות ברמה שאני לא חושב ששמעתי אי פעם בשירים שלו, זה כמובן מתכון לשיר יפהפה. מסתבר שאני לא היחידי שמאוד אוהב את השיר הקטן והעוצמתי הזה.

זה מה שהיה לגרג קריסטן לומר: “זה שיר אקוסטי מאוד פשוט. הוא אחד האהובים עליי באלבום, למעשה. הוא קצת אקוסטי ואז אני חושב שהקטע מוכפל על גיטרה חשמלית. יש שימוש בטכניקת דחיסה אמיתית של הביטלס. אני חנון מוסיקה, אז אני אוהב להתעסק עם דברים כאלה. זה כל כך כיף. ולשיר יש מנגינה קטנה כל כך. אני אוהב את זה”.

מקרטני לא משאיר אותנו סקרנים לגבי הדברים הטובים שישנם בחייו והוא נותן רשימה מפורטת שכוללת בין היתר: לשמוע את הצליל הגבוה והבהיר של אדום החזה, לדרוך בתוך משטח של פעמוניות ולראות את הילדים משחקים. נפלא.

תחנה 4: Who Cares אחרי שנרגענו ושאבנו אופטימיות בתחנה הקודמת, מקרטני בוחר לגעת בנושא הכאוב של בריונות בכלל ובריונות רשת בפרט. השיר נפתח בעצבנות לא אופיינית, ומיד זורק אותי ל Looking for Changes מתוך אלבום שאני אוהב בשם Off the Ground שיצא ב 1993, אבל בניגוד לאלבום ההוא חסרה כאן האותנטיות ומקרטני נשמע מתאמץ מאוד להיות דמות מובילה ומחנכת. התוצאה היא שיר מעושה ולא מוצלח בעיניי.

“חשבתי על שיר שבו אתה בעצם מדבר עם אנשים שעשויים להקשיב לו. ובמקרה שלי דמיינתי מעריצים צעירים, או צעירים בכלל שאולי ישמעו את זה, שעוברים התנכלויות או הצקות.בימים האלה זה יהיה בריונות באינטרנט, טרולים וכל זה. בימי הלימודים שלי, אלו היו פשוט בריונים ואנשים שנטפלים אחד לשני. אני יודע שזה קורה בכל רחבי העולם למיליוני אנשים.אז הקטע שלי הוא לנסות לעזור. לתת איזו עצה”.

השיר הוקלט באולפנים בלוס אנג’לס עם ההרכב הנהדר שמלווה את פול כבר שנים ומורכב מראסטי אנדרסון בגיטרה, אבו לבריאל ג’ונייר בתופים, ‘ויקס’ הוותיק ביותר בהרכב על הקלידים, ובריאן ריי על גיטרה.

תחנה 5: Fuh You עוד לפני צאת האלבום ב 7 בספטמבר, בחר מקרטני להוציא סינגל נוסף בשם Fuh You . הרשת רעשה וגעשה כשחלק מהמאזינים פירשו את הביטוי כמילת גנאי ולא הבינו מדוע שמקרטני יעשה זאת. התשובה ברורה. כדי שהרשת תרעש ותגעש. על ההפקה המאוד מעודכנת שמאוד לא לטעמי אין אלא 'לשבח' את מקרטני. לא נס ליחו העסקי. הוא רוצה עוד קהל והוא ישיג אותו. העולם המוסיקלי השתנה ומקרטני עומד באומץ ואומר – אין לי בעיה עם זה. קטע שהוא בהחלט לא כוס התה שלי ואחד מאלה באלבום שמסמל את כל מה שהיה קלוקל בתקופה הזו של מקרטני מבחינתי ומאוד מתחבר לי לחיבור הלא מתחבר עם קניה ווסט וריאהאנה. אין סיכוי שתיתפסו אותי מאזין לו מרצוני החופשי.

“עם השיר הזה הייתי באולפן עם רייאן טדר. מתוך כל המפיקים שהוצעו, חיבבתי את רייאן, התקשרתי אליו ושוחחנו. הוא אמר, ‘מה אתה מקווה לקבל?’ ‘אה, אני לא יודע’. ואז חשבתי, ‘בוא פול, אל תהיה ביישן כל כך’. אז אמרתי,’להיט’ והוא אמר ‘כמובן! עכשיו אתה מדבר בשפה שלי! העולם אוהב להיטים!’. חשבנו על רעיונות ועל חתיכות קטנות של מנגינה ואקורדים והשיר פשוט הגיעו יחד לאט לאט. בתוך שבוע סיימנו עם שלושה שירים ואחד מהם היה זה שגם הגיע לאלבום. ניסיתי לייצר בו תחושה של סיפור. בואי בייבי. דברי על עצמך. תגידי את האמת, תני לי להכיר אותך ובעצם אני רוצה לדעת איך את מרגישה, את גורם לי לרצות לגנוב. אני רק רוצה את זה בשבילך. אז זה היה הרעיון הבסיסי והוא התפתח משם … מעין שיר אהבה, אבל שיר אהבה רועש”.

אם אפשר למצוא נקודת אור בשיר זה יהיה הקליפ שיצא לשיר באלבום, שוב מקרטני לוקח אותנו לליברפול, הפעם זו של שנות השישים עם הצעיר המאוהב שמשוטט ברחובות בדרכו הביתה ועובר בנקודות ציון בילדותו של מקרטני.



תחנה 6: Confidante פתיח מעולה בסגנון ג’וני קאש שמזכיר קצת את Early Days מהאלבום הקודם. הקול הסדוק של מקרטני משרת את השיר יפה וגם הרעיון יפה שאשת סודו של מקרטני היא הגיטרה הוותיקה.

פעם היית אשת סודי החברה שלי שמתחת למדרגות אבל אני התאהבתי בך והבאתי את הרומנטיקה שלנו לסיומה…

מי עוד יכול לכתוב כך על הגיטרה שלו ? הריסון הרי רק גרם לה ליבב בשקט…

“במקרה הייתי בבית והסתכלתי בפינה שבה היתה גיטרת המרטין הישנה שלי שאני משתמש בה אם אני רוצה לנגן בגיטרה, ואז אני לוקח אותה למטה לנגן או לנסות לכתוב שיר. חשבתי לעצמי, לא היה לי זמן לנגן בגיטרה. וזה הזכיר לי שכשהגענו לראשונה לגיטרות לפני שנים, הן היו כמו חברות. היית הולך לפינה, והיית כותב שיר קטן, וסיפרת את הצרות שלך לגיטרה”.

השיר הוקלט בסאסקס כשמקרטני על כל הכלים: גיטרה אקוסטית בס ופסנתר.

תחנה 7: People Want Peace “לפני כמה שנים עשינו הופעה בישראל, ורציתי להגיע לפלסטין לפני שאני מגיע לישראל כי הייתי מודע למצב הפוליטי שם.לא רציתי להיראות כאילו אני מתעלם מפלסטין ומופיע רק בישראל. עשיתי סידורים כדי להגיע לפלסטין וללכת לבית ספר למוזיקה קטן וללחוץ ידיים לילדים, לבלות להקשיב להם ולנגן מוזיקה רק כדי להראות סולידריות עם העם הפלסטיני.כשחזרתי בחזרה לישראל נפגשתי עם כמה אנשים מגניבים מקבוצה בשם ‘קול אחד’, תנועה פוליטית ובסופו של דבר ענדנו את התגים שלהם בהופעה בתל אביב.כל הרעיון היה משימה של שלום, באמת, כי הילדים האלה היו נהדרים. הם אומרים ‘כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה פשוט לחיות בשלום, לגדל את המשפחות שלנו ולהיות מסוגלים פשוט להמשיך בחיינו בשלום’. כשהייתי ילד שאלתי את אבא שלי ‘אנשים רוצים שלום או שהם פשוט אוהבים להילחם?’. הוא הביט בי ואמר בשקט, ‘לא, בני, אנשים רוצים שלום. הפוליטיקאים והמנהיגים נכנסים למלחמות. זה לא העם’. זה תמיד נראה לי כמו ביטוי נהדר”.

שוב אנחנו אשמים.

עם פתיחה דרמטית ומתוחה ופסנתר שבהתחלה מזכיר את צליל הצ’מבלו מתוך Fixing a Hole אני שוב ב Off the Ground הנהדר והפעם ב C’Mon People ההמנוני שסוגר את אותו האלבום. גם כאן כמו בשיר ההוא, מקרטני וקרסטין שמנגנים על כל הכלים, מנסים לסחוף את המאזינים, ללא הצלחה יש לומר, לתוך המנון בסגנון Give Peace a Chance וזה אולי עובד לרגע, אבל הוא עובר מהר מאוד. קטע מיותר ששוב מתחבר לנסיון ההאדרה של מקרטני את עצמו ואולי רצון להשתוות ללנון.

תחנה 8: Hand In Hand

תודה לאל שבקטע הזה, מקרטני מזכיר לנו שוב מי הוא פול מקרטני. מקרטני אלוף בשירים הקטנים האלו ששוברים אותך. יש לא מעט דוגמאות כמו Great Day שסוגר את פליימינג פאיי המצוין, את Your Way הזעיר מהאלבום היפהפה אבל הלא כל כך אהוד ומוכר Driving Rain ואם רוצים ללכת עוד רחוק – I’m Carrying המרטיט מ London Town. בכולם זה קטן, זה קצר וזה קולע ישר למנגנון הזה שמייצר פרפרים בבטן. בקטע הזה באלבום, מקרטני נותן את תמצית הווייתו למאזינים: אנחנו נוכל להגשים את החלום רק כאשר נבין שהכל בחיים מתוכנן…

“לפעמים שירים באים אליך מאוחר בלילה. יש לי פסנתר בבית, למעשה הפסנתר המסוים הזה הוא הפסנתר הישן של אבא שלי, אז הוא מיוחד עבורי. ישבתי לידו לילה אחד והתחלתי למצוא את האקורדים שהפכו לתחילת השיר. זה בעצם שיר אהבה. דמיינתי אותי ואת ננסי עוברים את החיים יד ביד. הוא נכתב בשלב מוקדם של היחסים שלנו”.

חליל הבנסורי ההודי שמביא פדרו יוסטש נותן את המכה הניצחת. עצוב, בלוזי, סופני. אולי הוא מקונן על ידה של לינדה שכבר לא תהיה שם, איתה היה אמור לעבור את החיים יד ביד.

תחנה 9: Dominoes

עוד לפני שהקשבתי לשיר הייתי בטוח שמקרטני יפתיע עם מחווה לפטס דומינוז שהלך לעולמו שנה לפני יציאת האלבום. פטס הרי השפיע רבות עליו ועל הביטלס, אבל התבדיתי. שוב מקרטני כמעט על כל הכלים שכוללים: גיטרה אקוסטית, בס, תופי בונגו שנשמעים ממש בתחילה, תופים, גיטרה חשמלית, אורגן הרמוניום ו…צ’מבלו. גרג קרסטין המפיק מפתיע עם סוג של קסילופון אפריקני שנקרא מרימבה ועושה גם קולות רקע. השיר הוקלט בכל שלושת הלוקיישנים. (לוס אנג’לס, אולפני הוג היל שבסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון). האווירה פופית כיפית ועולצת משהו אבל משהו מעט מונוטוני ונמרח בצורה לא מוצדקת על גבי 5 דקות. מה שמציל את המצב הוא הקטע האמביינטי הנהדר שמכין פול בעצמו כשהוא יצר לופים שונים מגיטרות שהקליט. על תהליך כתיבת השיר סיפר פול: “אחד הדברים המעניינים בשירים, שהם באים לעתים קרובות ממשהו שקורה בחיים שלך, ואז השיר הוא התגובה אליו. זה יכול להיות משהו מאוד קטן. סוג של ויכוח עם מישהו ואז אתה אומר לעצמך ‘אני אלך פשוט לנגן בגיטרה לזמן מה, כדי לצאת מזה’. וככה השיר התחיל. זה שיר על איך הדברים בסדר אבל הם לא תמיד נראים בסדר. קיבלתי בראש את הדימוי הזה של דומינו. כאילו שאנשים מסדרים את מיליוני אריחי הדומינו ואז הם מפילים את הראשון וכל שאר הרצף נופל. חשבתי על זה כסמל לחיים, איך פעולה קטנה אחת יכולה להיות השפעה כה גדולה על שורות עצומות של דומינו. כשהקלטתי רציתי לעשות את זה כשיר אישי יותר. למרות שעברתי את כל הדברים האלו, וכל הדומינו האלה נופלים, החיים נמשכים וזה בסדר”.

ברוח האלבום מקרטני ממשיך וחושף את הפגיעות והגעגוע ואם תשאלו אותי ב’כל הדומינו’ האלה שנופלים או נפלו הוא גם מתכוון לאנשים שסבבו אותו לאורך השנים ונעלמו. אבל מקרטני זה תמיד חיובי. קבלו את שורת העידוד מהמנטור: אפשר להתחיל לחיות בעולם בו אנו נמצאים זה זה, כאן ועכשיו. אנחנו יכולים למצוא את הדרך שלנו איכשהו.

תחנה 10: Back In Brazil

בתחנה הזו מקרטני חוזר לסגנון הכתיבה שהוא כה אוהב, זה שמספר סיפור. בדרך כלל הסיפור יהיה על דמות נשית כמו אלינור ריגבי, או הבחורה שברחה מהבית, או מולי מאובלדי אובלדה או ג’ני וורן.תמיד הסיפור יהיה מנקודת מבט חיצונית, מישהו שמספר את סיפורה וכך גם בשיר הזה. חזרה לברזיל שם חיה נערה עם חלומות על עתיד ועולם הרבה יותר טוב… ‘חזרה לברזיל’ כנראה על משקל 'חזרה לברה"מ' שונה ומרענן בנוף המוסיקלי של מקרטני. ברזיל נוכחת בשיר, גם בסגנון המוסיקלי וגם בתיאורים החגיגיים ובאופן מפתיע חלקו גם הוקלט באולפני KLB שבסאן פאולו בברזיל שזה מיוחד תודו.

“היינו בברזיל במסגרת סיבוב הופעות … זה היה אחד מאותם ימים חופשיים שבו לא היה שום דבר מתוכנן והיה לי פסנתר בחדר המלון, אז התחלתי איזה ריף קטן וקיבלתי את הרעיון לשיר. הייתה נערה שחולמת על עתיד ועולם הרבה יותר טוב, היא פוגשת גבר והוא מתאים לתוכנית. זה סיפור על זוג ועל ניסיונות ועל מצוקות … הדברים הולכים טוב והיא מתכננת תאריך אבל הוא לא יכול להגיע כי הוא עובד עד מאוחר… סיפור דמיוני על שני צעירים ברזילאים יש לו קצב שאפשר לרקוד אז רציתי לשים מקצב ברזילאי ולקבל את הטעם של ברזיל.”

גרג קרסטין סיפר על הדרך המעניינת בה התגלגל השיר: “זה היה אחד השירים הראשונים שהקלטנו. עשינו 4 או 5 גרסאות שונות עד שהגענו לגרסה הסופית. זה התחיל בתור משהו מאוד שונה מהתוצאה הסופית אבל אני באמת מרוצה.יש את הקלרינט שמנגן את החלק של הפסנתר החשמלי. זה התחיל עם פסנתר חשמלי, תופים וכל הלהקה, ואז התחלנו להוריד דברים ולבנות אותם מחדש עם כלי תזמורת. זה באמת התעורר לחיים עבורי כאשר הבאנו את המלחין אלן ברודבנט והוא עזר בסדר של הדברים. הוא כתב את המיתרים ואת הקלרינטים והחליל ודברים כאלה. אני אוהב את מה שהוא עשה”.


את הקליפ לשיר בו מקרטני משתתף כשחקן משנה תוכלו לראות כאן:



קשה להתעלם מהבית האחרון שנשמע אופטימי ופסימי באותה נשימה ודווקא גרם לי לחשוב לא על ברזיל אלא על חווה אחת בסקוטלנד ועל משפחתו של מקרטני:

אז גידלנו משפחה בזמן שהעננים מתגלגלים ועשו תמונות שלנו בשמיים. הילדים שמחים והם לא שואלים למה…

תחנה 11: Do It Now

אני לא יודע לאן נושבת הרוח יש לי כיוון ללכת שום דבר לא בטוח זה הדבר היחידי שאני יודע…

זה השיר שבו מקרטני משתף אותנו במחשבות שלו על הגיל. מבחינתו הגיל דופק על החלון. הוא מעודד אותנו או את עצמו להפטר מיצר הדחיינות ולקדם את הדברים החשובים יחד עם משחק מילים גאוני while the vision is clear, כל עוד החזון ברור ונהיר, או שמא זו הראייה כדימוי לגיל. את הרעיון לסלוגן do it now הביא מקרטני ממשפט שהיה נוהג אביו לומר: “זה תמיד היה בראש שלי, ה “לעשות זאת עכשיו”, אז חיפשתי איך לכתוב על זה שיר. התחלתי לדמיין שאני במסע אליו הוזמנתי כדי להגיע למקום כלשהו, הרעיון הוא שאם אני לא עושה את זה עכשיו, אני לא אוכל להגיע למקום הזה. ביסודו של דבר זה שיר על מסע דמיוני שהיציאה אליו נגרמת על ידי מה שאבא שלי היה אומר, ‘לך על המסע הזה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי’. אז הנה זה. ‘לעשות את זה עכשיו’…”.

מבחינה מוסיקלית, שוב הצ’מבלו מרים ראשו ומתערבב עם הפסנתר הנהדר וחייבים לציין את אלן ברודבנט שעשה את העיבוד התזמורתי. הוא כבר עבד עם פול על כמה שירים באלבום הקאברים Kisses On the Bottom מ 2012, אבל כמו באלבום ההוא, התוצאה לא מצליחה לרגש יותר מדי ונשמעת מהונדסת לרוח התקופה.

תחנה 12: Caesar Rock

זו התחנה הכיפית ביותר של האלבום עבורי. שינוי המקצב הקטן (מקרטני על התופים בקטע הקצר הזה) בתחילה זורק ישר לניסיוניות של האלבום האגדי 'מקרטני' או אם לחדד ל Kreen-Akore הנהדר שסוגר אותו. הקטע ממשיך בחולמניות כשמקרטני על הצ’מבלו והסינתיסייזרים אבל לא לאורך זמן, מקרטני לוקח פניית פרסה, הלהקה תופסת את מקומה הקלאסי ופול מגייס את שירת הלונג טול סאלי שלו, או מה שנשאר ממנה, ויחד עם גיטרות מחודדות הוא מראה לרוקנרול מי המלך האמיתי.

על קטע הפתיחה הוא סיפר: “שיחקתי עם מכשיר כיוונון קטן שהכרתי מהעבודה עם קנייה. חשבתי להמשיך בכיוון הזה אבל במידה מסוימת זה היה קצת ‘חילול הקודש’, אבל אז התחלתי לחשוב לעצמי ‘אתה צוחק ?’ אם תקשיבו ל Tomorrow Never Knows אז שום דבר לא היה כזה קדוש גם אז”.

מקרטני תמיד הצטיין בג’אם סשנים לא מתוכננים כביכול, זה הצליח לו יחד עם סטיב מילר ורינגו ב I Used to be Bad עם מילים מומצאות ונגינת ריף גיטרה בסיסי, אבל הפעם תהליך העבודה היה מעט אחר: “זה היה she’s a rock אבל אז התחלנו להתייחס אליו כ Caesar Rock פשוט כי נהנינו וזה מה שיצא. אני אוהב את השיר הזה כי הוא קצת מוזר וגם בגלל שזה שיר שבו הכל הולך. יחד עם קבוצה גדולה של אנשים באולפן, כמה מהמהנדסים וכמה מהחבר’ה שהסתובבו שם, אמרתי בסדר, קדימה, כולנו נכנסים ופשוט נוצרה מעין מקהלה גדולה”.

על צעקת הShe’s got a matching teeth בסוף הקטע הוא מספר: “אני עדיין לא יודע איך זה קרה, אבל זה בטח אני שצועק “יש לה שיניים תואמות” וכולם פשוט חזרו “יש לה שיניים תואמות". שיחקתי באותו הזמן עם הביטוי ככותרת לאלבום, matching teeth”.

תחנה 13: Despite Repeated Warnings

קטע מיותר מאוד מבחינתי שמנסה להיות היציאה הפוליטית של פול באלבום שיוצאת במרומז נגד הנשיא טראמפ.

אלה שצועקים בקול הרם ביותר לא תמיד יהיו הכי חכמים אבל יש להם את הרגעים הגאים ביותר ממש לפני שהם נופלים.

לא יודע…

הקטע מחולק ל 3 מקטעים שבאמת אף אחד מהם לא עומד בפני עצמו כי ככה זה בשירים מהסוג הזה, וזה בהחלט לא התוצאה המכוננת של Band On The Run. כשמגיעים למקטע השלישי והאחרון שמתחיל בחגיגה לאוזניים סטייל Live and Let Die, מקרטני מקשה עלינו להתעלם מהפוליטיקה ובקטע החוזר Yes We Can Do It, הוא מתעקש לדחוף לנו את סלוגן הבחירות של אובמה. אנחנו לא נישבר ונמשיך לדבוק בעניין המוסיקלי. חבר ותיק שחוזר לבקר הוא המוג סינתיסייזר הזכור לטובה מהאלבום ‘אבי רואד’.

זה מה שסיפר גרג קרסטין המפיק על השיר: “זה באמת בסגנון של כמה קטעים אפים מהעבר שלו כמו band on the run ו Live and let die, אלה הם שירים תזמורתיים ויש להם הרבה חלקים ותנועות שונות. זה היה הרעיון שלו. מבחינה לוגית, הוא יכול כנראה לספר לך על מה מדובר, אבל יש בהחלט כמה התייחסויות פוליטיות שם. הוא לקח את הלהקה לחדר החזרות ועבד על המבנה והביא אותו לוס אנג’לס. עבדתי איתם על סידור הכלים. זו הייתה אבולוציה ארוכה כדי להגיע אל המקום אליו הגענו בסופו של דבר. הגיעו הרבה מוסיקאים תזמורתיים. היו לנו נגני כלי נשיפה. זה ממש היה אתגר לחבר את הכל יחדיו”.

האלבום עוגן בתחנת היעד ומסתבר לנו עכשיו שמדובר בכלל בתחנת רדיו, כל מה שעשינו עד עכשיו היה לנווט בין התדרים השונים, הקשבנו לשלל סגנונות ועכשיו אנחנו יוצאים מהחלום, מתבייתים על התדר הסופי ומגיעים לתחנה האחרונה.

תחנה 14: Hunt You Down / Naked / C-Link

במחרוזת הזו יש חדשות טובות ויש חדשות רעות. החדשות הרעות: זה לא מתקרב למחרוזת הסוגרת את ‘אבי רואד’ הענק. החדשות הטובות: זה לא מתקרב למחרוזת שסוגרת את Red Rose Speedeay. נשארנו עם מחרוזת ממוצעת פלוס שנפתחת בדיסטורשן עצבני יותר מהקודם, ואז עוברת למוזיקה עתידנית רובוטית סטייל קראפטוורק.

מקרטני מצדו דווקא האשים את פרינס ז”ל בהשפעה על הקטע בן 2 הדקות Hunt You Down: “אני לא יכול לחשוב על שירים אחרים שהוא נתן לי השראה, אבל על הקטע הזה ועל If You Wanna מפלימיינג פאי הוא בהחלט השפיע. תמיד הייתי מעריץ גדול. הלכתי לראות אותו בהופעות כמה פעמים וכתבתי לו כמה אני נהנה מנגינת הגיטרה שלו. פגשתי אותו כמה פעמים. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנה, כשהוא ניגן בראש השנה החדשה. תמיד הייתי מעריץ גדול.”

את הקטע הבא בשרשרת, Naked, שמשתנה בפתאומיות למקצב של שלושה רבעים, מקרטני הקליט לבד: הצילו את נשמתי ושחררו אותה חופשיה לעוף הביתה יש מקום שאני אמור להיות בו חזרה, חזרה הביתה…

“זה שיר פשוט על הדברים שכולם עוברים בחיים האלו ובדרך מסוימת יש מצבים רבים שבהם אתה מוצא את עצמך מרגיש ממש עירום ומרגיש ש ‘אני לא ממש יודע איך להתמודד’. ניגנתי אותו, ושרתי אותו בעצמי באולפן”. הלינק האחרון והשלישי בשרשרת , ה C לינק, שסוגר את המסע וגם את האלבום והוא קטע אינסטרומנטלי בלוזי. רוצים לנחש מי על הגיטרה המובילה? כן מקרטני.

“אני באמת נהנה לנגן בגיטרה החשמלית. אנשים תמיד שואלים ‘למה אתה עדיין עושה את זה?’ אני אומר: ‘כי אני אוהב את זה. אני אוהב את הדבר הזה’. אני עדיין נרגש על הזכות להיות מסוגל לעלות עם מגבר, להפעיל אותו, לחבר את הגיטרה ולנגן בקול רם מאוד. זה ריגוש, וזה אף פעם לא הפסיק להיות ריגוש. היו כמה קטעים בלוזים שניגנתי, לקחנו את חלקם והרכבנו עליהם תזמורת ועשינו מהם סוג של יצירה. זה היה סוג של רעיון שרציתי לעשות מזמן. להביא מישהו שינגן בלוז עם תזמורת שמנגנת אקורד מסויים. יצא בסוף שזה אני. במקרה יצא שהאקורד היה C, ולאחר מכן Cמינור. התזמורת תנגן את האקורד עד אין סוף והגיטרה תנגן מעל זה. וזה יסיים את האלבום. בסוף הסשן תשמעו את צעקת ה ‘וו!’ הקטנה וזהו”.

האלבום יצא בספטמבר 2018, כבש את המקום הראשון אחרי בליץ הפרומושן שלו ומקרטני הגדיל והוציא לאלבום עוד ועוד ועוד גרסאות ששיאם היה מזוודת מטיילים שהכילה השד יודע מה. שם בהחלט נגמר לי הסוס ממסע הפרומשן הזה.

האלבום הזה הוציא את מקרטני לסיבוב הופעות בלתי נגמר, אבל אז הגיעה הקורונה... הקורונה מבחינתי היתה התשובה להיבריס הזה של מקרטני בתקופה הזו והושיבה אותו בבית, אבל מעז יצא מתוק שעליו נדבר בפוסט הבא שיהיה האחרון בסדרת הסולו של מקרטני וייסיים את המסע שלנו בקטלוג העצום שלו, רק לעת עתה, אלא אם ממש עוד מעט מקרטני יוציא עוד אלבום...

94 צפיות2 תגובות
bottom of page