קודם ליציאת האלבום Off the Ground בפברואר 1993, התאווה מקרטני מאוד לייצר רימיקסים לשירי האלבום. הוא חיפש את הדמות הבולטת שתוכל לבצע את המשימה. מרטין גלובר או יות’ כפי שכונה, היה מוסיקאי ומפיק שעסק בז’אנרים שונים ניסיוניים ומה שעניין את מקרטני בעיקר היו תוצרי האמביינט שהפיק.
כך הסביר מקרטני: “במקור יצרתי קשר עם יות’ כדי לבקש ממנו לעשות כמה מיקסי דאנס לקטעים מתוך ‘אוף דה גראונד’. התדרוך שהוא קיבל ממני היה להשתמש רק בחומרים מתוך ההקלטות שלנו, כי מיקסים כאלה לעיתים קרובות מסמפלים קטעים משירים אחרים ואז אתה מסיים עם משהו שנשמע כמו של מישהו אחר. לכן אמרתי ליות’ שאני מעדיף שיבחר כל סאונד שהוא רוצה בתנאי שזה יהיה מההקלטות שלנו“.
תופעה מעניינת שהחלה באלבום Press to Play והגיעה לשיא באלבום ‘כאוס אנד קריאיישן אין דה באק יארד’ מראה שהשותפים הצעירים של מקרטני באופן קונסיסטנטי החלו ממרים את פיו, להתבטא ולומר את אשר על ליבם גם כשזה סיכן את מעמדם. זה לא משהו שנעשה במתכוון, אבל התופעה הצביעה על כך שמקרטני עם כל הכבוד ומי שמכיר אותי יודע שיש המון כבוד, כבר לא היה חד חושים ולא התמצא ושחה בחומר כמו פעם. מה גם שעולם המוסיקה הלך והשתנה אל מול עיניו המשתאות. בקיצור כמו בקזבלנקה: “תמיד יהיה לנו את ‘פרס טו פליי’ להפיק ממנו לקחים“.
יות’ קיבל תדריך ממקרטני, האזין לחומרים שהאחרון הורה לו לעבוד איתם והגיע למסקנה הנחרצת. כלום לא ייצא מהדבר הזה. במקום לעשות רימיקסים לשירי האלבום, הציע יות’ משהו אחר לגמרי. הוא הציע למקרטני לקחת את אותם החומרים ולייצר מהם קטעים חדשים לגמרי במקום מיקסים לאותם שירים. מקרטני הסכים אבל ביקש מצדו להיות מעורב ולתרום סמפלים חדשים לקטעים. הוא הוקלט כשהוא לוחש משפטים, מנגן בבנג’ו, חליל וכמובן בבס. באוקטובר 1992, לאחר ארבעה ימי עבודה באולפני הוג היל שבסאסקס, בהם לקח יות’ מכל הבא ליד כולל מ Cosmically Conscious שהוקלט כקטע ה’סודי’ עבור ‘אוף דה גראונד‘, עוד חלקיקי כלים משירים נוספים מהאלבום וגם כמה סמפלים מ The Broadcast ו Reception מתוך האלבום ‘בחזרה לביצה‘ – היה ליות’ מוצר ביד. כך הוא סיפר: “לא ממש חשבתי והתעמקתי בהם. הכל הגיע באופן ספונטני. היה ירח מלא באחד הערבים אז נכנסתי למוד אזוטרי ועשיתי קטע בשם Transpiritual Stomp שנשמע קצת פגאני. יכולתי לדמיין איש מערות מטאטא את המערה לצליליו. באותו הלילה בזריחה עשיתי את Sunrise Mix בדיוק כשהשמש נראתה לאורך האופק“.
התכנון של יות’ היה לקחת את תשעת הקטעים שיצר ולערוך אותם לקטע ארוך אחד שייצא בסינגל 12 אינץ. מקרטני היה נדהם שאפשר בכלל לייצר קטעים כאלה מתוך הקלטות אחרות והחליט שזה מרשים מספיק כדי להוציא אלבום שיכיל תשעה קטעים. יות’ חזר והמליץ לשחרר את הקטעים כסינגלים של 12 אינץ’, אבל יש גבול לכמה מקרטני יכול לציית. למרות שאני לא חובב גדול של מיקסים וזה תמיד נשמע לי כמו משהו מאוד נזיל שכמו שהסביר יות’ הוא תולדה רגעית או גחמה של רגע בניגוד להפקה של אלבום שנמשכת חודשים ובה מתעכבים על כל פרט ופרט. בכל זאת, על קו הניסיוניות הזו של מקרטני לאורך השנים, הייתי אומר ששני דברים חשובים קרו באלבום הזה. בניגוד ל’מקרטני 2‘ בו הוא התעקש לעשות הכל לבדו ויצר אמנם תוצאה שובת לב שלא בטוח שאליה הוא כיוון, באלבום הזה הוא השכיל לשחרר את המושכות ולהעניק אותם למי שבאמת יוכל לייצר מוצר דאנס/אמביינט/טכנו כהלכתו. התוצאה נשמעת כמו עבודה מעולה שעשה יות’ שלאחר שהאזנתי לה מספר פעמים בשבועות האחרונים היא יצירה קודרת יחסית לטעמי. הדבר השני החשוב שקרה הוא שמקרטני, שעל שמו נרשמו הלופים ב Tomorrow Never Knows חתום עכשיו גם על אלבום שכזה ולמרות שאין לי משיכה עזה לז’אנר אני שמח על כך ובעיקר על היותו של האלבום הגפרור שידליק את האלבום החשוב והנגיש יותר של ההרכב הפיקטיבי הזה: Electric Arguments.
כך סיפר מקרטני: “כל העניין ב’פיירמן’ הוא בחופשיות – גישה שאני מתעניין בה. כל הרעיון מאחורי סרג’נט פפר היה לייצר להקה שיכולנו להעמיד פנים שאנחנו הלהקה הזו ולא הביטלס. התקליט של הפיירמן נעשה באותה מחשבה. מאוד חופשי ומאוד מהיר“.
באלבום ה’אמיתי’ הקודם, ‘מעל הקרקע‘, התרומם מקרטני מעל התקופה הקשה שאפפה אותו אבל לא בכך שהוציא אלבום נהדר, אלא ביצירת התודעה שהוא כל כך השתוקק אליה: אני פול מקרטני האגדה מהביטלס ומאחוריי שתי להקות מצליחות כשאחת מהן היא בסקייל של אגדה. זו עדיין הייתה משימה לא פשוטה להוציא אלבום נהדר באמת, משימה שגם ‘אוף דה גראונד‘ כשל בה. זה היה נראה היה שמאז Tug of War, מקרטני הסתחרר בים של דברים שרצה לעשות, ירה לכל הכיוונים ובמיוחד השאיר לא מעט פצועים כולל את קהל מאזיניו. המסע בחזרה לתודעה לא יכול היה שלא לחזור אל הביטלס. כשהוא חצה את גיל 50, מקרטני הבין שזו הייתה העת לקצור את הפירות שנזרעו אי שם בשנות השישים ומעט הבאישו לקראת סופם. הסכסוכים הקשים בין חברי הביטלס דהו ועכשיו בפתח שנות ה 90 הגיעה העת לייצר משהו גדול סביב הלהקה הענקית הזו ולהחזיר אותה לתודעה.
בינואר 1993 החלו החזרות למסע הופעות ענק נוסף – מסע ה’עולם החדש’ שהחל בפברואר וסבב סביב יציאתו של האלבום החדש. עם רוח השינוי המשיכו והשתרבבו למסע ההופעות הזה עוד ועוד שירים שכתב עבור הביטלס. האלבום שהיה אבן דרך במסע המחודש של מקרטני אל התודעה, אמנם צעד במצעדים בבריטניה אבל הביקורות התייחסו אל מקרטני כמי שאבד עליו הקלח.
בנובמבר 1993 יצא בבריטניה האלבום הכפול (בפורמט הויניל) Strawberries Oceans Ships Forest תחת שם הפסאודו The Fireman. אקט שהזכיר מאוד את מה שעוללו המקרטנים עם האלבום ת’רלינגטון אז ב 1977. כמו אז גם באלבום הזה מהר מאוד הבינה התקשורת את מעורבותו של מקרטני בפרויקט והמלודי מייקר כתב: “מקרטני גילה את סצנת הדאנס והתוצאות מבריקות להפליא. הוא בחר יחד עם השותף שלו יות’ ללכת כמו בריאן אינו בדרך ניסיונית ויצרו קטעים עוצרי נשימה. כמו פתיתי שלג, הם נראים דומים, אבל לכל קטע יש צורה ייחודית משל עצמו“. אני מסכים.
לאחר שנה עמוסה בה הוא שחרר את ‘אוף דה גראונד‘, יצא למסע הופעות ענק, שחרר תקליט הופעה בשם Paul is Live ואלבום אמביינט, מקרטני היה צריך חופש. 1994 שלו הוקדשה בעיקר למנוחה, אבל אתם בטח יודעים כבר שמנוחה של מקרטני היא כמו שנות חיים מלאות של אדם רגיל.
בתחילת השנה הוא קיבל מיוקו קלטת שהכילה בה ארבעה סקיצות שהקליט ג’ון לנון בערוב ימיו. התוצאה הייתה פרויקט האנתולוגיה הגרנדיוזי שהרימה חברת אפל שנועד לאחר חצי יובל לעשות צדק עם הביטלס ולכתוב אותם סופית בדברי הימים של המוסיקה הפופולארית. המטרה הייתה גם לעשות להם ריבראנדינג מחדש והנגשה לדור שלא ידע את ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. לא אכנס לנבכי הפרויקט העצום הזה שכלל בו סדרה, ספר ואלבומים, אבל כבר בחודש פברואר 1994, כונסו הת’ריטלז (שלושת הביטלס הנותרים) וכחלק ממסע השכנוע והריכוך של ג’ורג’ הריסון שהיה סקpפטי וגראמפי לגבי הפסטיבל הזה, הובא ג’ף ליין שהיה חברו של ג’ורג’ וחבר בסופר גרופ ה’טראבלינג ווליבריז’, על מנת להפיק את השירים החדשים של הביטלס. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שג’ורג’ מרטין לא ממש התלהב לעשות זאת. התוצאה לא טובה בעיניי ולא תתפסו אותי מאזין לשירים הללו, אבל אי אפשר להתווכח עם גודל המעמד. לאחר שאהב את עבודתו של יות’ בשנה הקודמת, חיבב מקרטני, השד יודע למה, את עבודתו של ג’ף ליין בפרויקט האנתולוגיה. למרות שכהרגלו האלבום היה מורכב מטלאים, מקרטני נשמע בו רענן, משפחתי ביותר מאז האלבום מקרטני ונישא על כנפי הרנסנס המחודש סביב הביטלס. זה נכון, זה אלבום שהוא אנטיתזה למה שעשה עם יות’, אבל הוא יחידה מגובשת של שירים מוצלחים, נהדרים ונוסטלגיים שראו אור תחת ידיו ובאופן מיסטי ומוזר, שיתוף הפעולה הזה עם ליין (יחד עם עוד שותפים), הביא את האלבום הכי מוצלח של מקרטני מאז Tug of War והכניס אותו סופית לפנתיאון. הפעם לפנתיאון של המוסיקאים האגדיים של שנות השישים שצלחו גם את שנות ה 90.
מקרטני עם ג’ף לין
בינואר 1995, הקשרים בין המשפחה המורחבת של הביטלס שכללה הקלטות של הת’ריטלז ב 1995 התהדקו כשיוקו ושון מוזמנים לבקר בביתו של פול בסאסקס. המשפחה הגדול והמאושרת שכוללת את פול לינדה וילדיהם אפילו מקליטה קטע שנקרא ‘שמי הירושימה תמיד כחולים’ לזכר קורבנות הפצצה הגרעינית בהירושימה שלהטלתה מלאו אז 50 שנה. זה קטע שהובילה יוקו שהקדישה לג’ון ובו כל חבר משפחה קיבל תפקיד. הוא שודר בסופו של דבר בטלוויזיה היפנית.
העבודה על האלבום החדש שמקרטני לא ממש ידע איך הוא יראה, החלה בכלל עם שותף אחר – סטיב מילר שהוא התוודע אליו במאי 1969 בעת שהביטלס נטשו אותו באולפן לאחר ריב על חוזה הניהול עם אלן קליין. מקרטני זכר לו את שיתוף הפעולה אז בסוף שנות ה 60 וכעת כשהוא נזכר בו בעזרתו של ג’יימס בנו שתהה מדוע הוא לא משתף אתו פעולה, הוא התאווה להקליט אתו שוב.
מקרטני עם סטיב מילר
הרגשות העזים שעלו מתוך פרויקט האנתולוגיה הביאו את מקרטני לכתוב שיר בשם Young Boy על איך זה להיות נער צעיר שמחפש אהבה. באופן כללי קיסמו של האלבום המאוד נוסטלגי הזה, הוא הרפרוף על התפר שבין ה’עכשיו’ לבין ה’אז’. רפרוף שמוליד רגעים מרגשים מאוד. בפברואר 1995 הגיע מקרטני יחד עם ג’ף אמריק לארה”ב ובאולפן של מילר באיידהו הם הקליטו את השיר היפה הזה שקיבל טיפול נהדר רב שכבתי של גיטרות אקוסטיות מג’נגלות שזורקות מיד לסאונד ה’בירדזי’ של שיא שנות ה 60. גם האמונד הנפלא שעליו מנגן מקרטני מוסיף מאוד והתוצאה היא שיר מאוד ביטלסי במהותו שמפיק מקרטני ככה סתם באמצע שנות ה 90 כשהוא בן 52.
במאי העבודה המשותפת עם מילר נמשכה, אבל הפעם באולפנים של מקרטני בלונדון. הם עבדו על קטע בלוזי משותף בשם used to be bad שבו מקרטני ניגן כמעט על כל הכלים ומילר על החשמלית. זה קטע מאוד גרובי ומשוחרר שמבליט את העובדה שמקרטני לא עשה בלוז בקריירה שלו, מה שמתאים לתקופה הזו בה הוא עושה הכל מהכל.
קטע בלוז אחר שעבדו עליו יום לפני כן היה Broomstick שאמנם היה באותה רוח חופשית אבל היה לא מהוקצע מספיק. שבוע אחר כך הם היו שוב באולפן בעבודה על שיר אחר של מקרטני בשם If You Wanna. זהו שיר שנכתב בארה”ב במהלך סיבוב ההופעות של 1993 ובא לבטא את המרחבים העצומים של אמריקה שרואים דרך נסיעה אינסופית ברכב ואם אפשר שיהיה קאדילק. הקטע הזה באמת מכניס אותך בדמיון לרכב ויחד עם הסולו המארק נופלרי נותן את התחושה של נסיעה מדברית ארוכה אי שם בין הקקטוסים של טקסס.
עד לחודש נובמבר באותה שנה ,נטש מקרטני את העבודה על מה שיהיה האלבום הבא שלו ועשה קצת חיים. הוא התרכז בחלום ישן שלו והחל לשדר תכנית רדיו שבועית בתחנה אמריקאית. לתכנית הוא קרא Oobu Joobu ובה כמוביל מועדון בוגרי שנות ה60 הוא הזמין אורחים מוסיקאים להתראיין והשמיע קטעים שלו מהעבר, גם כאלה שלא ראו אור. גם שיתופי פעולה מעניינים שלו עם אמנים אחרים שודרו. כמו למשל זה עם דייב סטיוארט מהיוריתמיקס בקטע שנקרא whole life וראה אור בגרסת הארכיב קולקשן המופלאה שיצאה לאלבום.
אם כבר הזכרתי אותה, שווה להתעכב על הדמואים המרגשים לשירי האלבום שמפליאים להדגיש את אווירת הנוסטלגיה בה היה אפוף מקרטני בתקופה ההיא. בהוצאת הויניל החדשה, ישנו מארז נהדר מאוד של האלבום יחד עם הדמואים בדיוק כמו שנעשה באלבום הלבן עם הדמואים של אישר. ‘דמואי אישר’ של מקרטני לאלבום פליימינג פאיי פשוט נהדרים ומספקים מוצר נהדר בשיתוף עם האלבום.
בנובמבר 1995, הגיע ג’ף ליין לאולפנים של מקרטני והשיר הראשון עליו הם עבדו היה Somedays. שיר אהבה מרגש עד מאוד ששוב עושה טיול בין ההווה לעבר ומבכה את תום הנעורים. כדי להוסיף יופי על יופי, השיר מקבל גם תזמור נהדר של ג’ורג’ מרטין שמזכיר לי מאוד את זה של For No One וזה מאוד עושה הגיון כשמדובר באלבום שנע על ציר העבר-הווה. על הדרך מקבל מקרטני גם מחמאה אדירה ממרטין שמאזין לשיר ואומר לו: “‘לא איבדת את הטאץ’ שלך“.
השיר הבא עם המפיק ליין היה The Song we were singing, שיר שמתמצת באופן נהדר את כל הקונספט של האלבום. “תמיד חזרנו לשירים ששרנו“. זה קטע נוסטלגי יפהפה שזכה לפתוח את האלבום הנהדר הזה וכששומעים את הדמו שלו שהכיל עוד סקשן מיותר, מבינים שמקרטני כבר התבגר ולמד מג’ורג’ מרטין ש’לס איז מור‘. הנה הדמו הביתי של מקרטני לשיר.
שיר נוסף שעליו עבד עם ג’ף ליין היה the world tonight שאני מודה שאם צריך לבחור קטע פחות מוצלח מהאלבום הזה, הוא יהיה מועמד. קטע מבורדק מבחינה לירית שמורגש שג’ף ליין נכח בו יותר מאשר בשירים הקודמים. ‘חופשי כציפור’ התפלק לו כאן. ה’ראף מיקס’ מהארכיב קולקשן לעומת זאת רזה ונפלא.
ב 1994 הלכה לעולמה עקב מחלת הסרטן מורין סטארקי, אשתו הראשונה של רינגו סטאר שליוותה את הביטלס בכל הקריירה שלהם. פול כתב לזכרה שיר קטן ויפהפה שנקרא little willow שהוקלט גם הוא בסשנים עם ג’ף ליין והתכתב מאוד עם הקו המנחה של האלבום – עבר-הווה וחזרה לעבר וסגירת מעגלים. באופן אירוני מאוד השיר הוא גם נבואה טראגית לאשתו לינדה שבתקופת ההקלטות החלה לעבור טיפולים עקב סרטן השד שהתגלה אצלה.
בפברואר 1996 מצעד הנוסטלגיה נמשך. מקרטני הביא שיר חדש דנדש שכתב בשם Souvenir שיחד עם ג’ף ליין הם עשו ממנו מטעמים. ניחוחות רית’ם אנד בלוז מעורבים עם הצלילים מבית אבא סטייל האני פאיי והכל יחד עם שירה נפלאה של מקרטני. קלאסיקה! הנה הדמו הביתי הקטן והיפה גם הוא. שימו לב לצלצול הטלפון בתחילה.
על הקטע ה’רוקרי’ באלבום שהפך להיות גם שיר הנושא – פליימינג פאיי, עבדו הצמד מקרטני את ליין כשבוע אחרי הסשן האחרון. תוך 4 שעות בלבד הם הקליטו את כל השיר שעמוד השדרה שלו היה ליין הפסנתר הקברטי יחד עם עבודת גיטרות נהדרת. פול השתולל עם הקול שלו וזה תמיד תענוג. אם בנוסטלגיה ובעבר עסקינן, אז המושג ‘פליימינג פאיי’ הגיע מסיפור מוזר מאוד שסיפר בזמנו ג’ון לנון על כיצד קיבלו הביטלס את שמם כשבחלומו, טיפוס שעמד על פאי חם סיפר לו איך לקרוא ללהקה.
הפאזה הבאה של ההקלטות המתמשכות עבור האלבום הזה, התרחשה בפברואר 1996 והפעם הצטרף לחבורה העליזה, כאילו כדי להשלים עניין הנוסטלגיה, המתופף הכי טוב בביטלס – רינגו סטאר. השיר שהם התחילו לעבוד עליו היה שיר ישן יחסית שנקרא Beautiful Night והביא בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית. השיר הזה היה אמור להכלל באלבום הגנוז ‘בחזרה לפפרלנד‘ והוא אכן הוקלט עבורו אז. התוצאה הייתה אנמית באופן משעמם במיוחד. מקרטני הבין זאת וגנז את השיר. עכשיו בשלו התנאים והשיר הוקלט מחדש עם רינגו וג’ף ליין. שנה אחר כך התווספה לו החותמת הסופית שהפכה אותו לשיר ביטלס לכל דבר ועניין. תזמור ‘אבי רואדית’ של האחד והיחיד – סר ג’ורג’ מרטין. ברוח סגירת המעגל, זהו שיתוף הפעולה האחרון של מקרטני ומרטין.
אם כבר רינגו הגיע, אז מדוע לא לבצע כמה ג’אם סשנים ספונטניים? אחד התוצרים של הג’אם הזה הוא הקטע הראשון והאחרון (נכון לרגע זה) שנכתב על ידי מקרטני את סטארקי – Really Love You. זה לא קטע גאוני אבל מאוד מאוד משוחרר, פאנקי ומבוצע באווירה מעולה. נשמע שהחברים עשו שם כיף. שיר נוסף שהוקלט בג’אם הזה היה Looking for you שהיה באותה אווירה רק הרבה פחות מוצלח.
הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום היה גם האחרון שכתב מקרטני באוגוסט 1996. שיר בשם Heaven on a Sunday, שנכתב באווירה רגועה מאוד במהלך שייט ביום ראשון. ג’יימס מקרטני, או מקרטני ג’וניור שהיה כבר נער מתבגר הצטרף והחליף את אביו בגיטרה החשמלית.
שני שירים שהוקלטו בספטמבר 1992 באולפנים של מקרטני בהפקתו של ג’ורג’ מרטין היו Calico Skies, שיר נהדר מאוד על טהרת הגיטרה האקוסטית. את השיר הוא כתב שנה קודם לכן כששהה עם משפחת בארה”ב בלונג איילנד ונקלע לסופת ההוריקן בוב. שם הוא כתב את שיר הנוסטלגיה היפהפה הזה לאור נרות.
הקטע השני הלך רחוק יותר בציר הזמן. הלחן שלו החל באלבום ‘רד רוז ספידוויי‘ כשהוא נשמע בסופו של Big Barn Bed וב 1991 באותה הפסקת חשמל מפורסמת בלונג איינלנד, כתב פול על גבי הלחן מילות עידוד. הקטע האקוסטי הקטן הזה שנקרא Great Day מכיל גם הוא הרמוניות יפות של לינדה סטייל ‘ראם‘, והוא נבחר לסיים את האלבום ובהחלט משאיר טעם לעוד. הגרסה שנכנסה לאלבום הוקלטה גם היא בסשן עם ג’ורג’ מרטין ב 1992, אבל בזמן העבודה על האלבום עם ג’ף לין ניסה מקרטני לבצע אותו שוב.
שיר שלישי שהוקלט בסשנים הללו עם ג’ורג’ מרטין שנקרא When Winter Comes, המתין בסבלנות לתורו עד ל 2020 כדי לסגור את האלבום הנפלא ‘מקרטני 3’.
פליימינג פאיי הוא אלבום קמבאק מפואר של מקרטני שאוצר בו את כל הדרך הארוכה והמתפתלת שהוא עשה מאיבוד הדרך בתחילת שנות השמונים, המעבר בתחילת שנות ה 90 ומציאת הקול שלו חזרה בהקלטות הללו. הוא חוגג את הווייתו של מקרטני שהיה בעשור השישי לחייו והצעיד אותו בגאון אל מעמד המבוגר האחראי בעולם המוסיקה. זה נכון, זה לא אלבום שפרץ גבולות. אני רואה בו יותר כמתנה נהדרת למעריצים הוותיקים שישבו בסבלנות והמתינו לפול שימצא את דרכו שוב. עכשיו כשיצא האלבום הזה יחד עם הספיחים המשלימים, כמו למשל אלבום אופרה ואלבום אמביינט, הפך מקרטני לאמן רב תכליתי מרתק שסיפק את יצריהם של כלל מעריציו. מהילדים של שנות ה 60 ועד לילדים של שנות ה 90.
האלבום ראה אור במאי 1997 והתקבל בחיבוק חם הן על ידי הביקורות והן על ידי הקהל. המסע הושלם. מקרטני נכנס להיכל התהילה. משם כמו בחיים, הכל יכל רק להתדרדר וכך אכן קרה. פחות משנה לאחר יציאת האלבום הלכה לעולמה לינדה מקרטני והנוסטלגיה קיבלה משמעות אירונית הרבה יותר גדולה באלבום הזה, האחרון בו היא ליוותה את פול.