top of page

ביקורות מהעבר: בן גרסון בביקורת מינואר 1971 על האלבום All Things Must Pass

עודכן: 31 באוק׳ 2022

בוקר טוב חברים.

בהמשך לציון יום פטירתו של ג’ורג’ הריסון ולציון יום צאת אלבום הסולו הראשון שלו (שניהם צוינו בשבוע שעבר), נקדיש את פינתנו “ביקורות מהעבר” לתרגום הביקורת של בן גרסון על האלבום. הביקורת התפרסמה ברולינג סטון ב-21 בינואר 1971. הנה היא לפניכם.

 

בימים המאושרים ההם, כשלביטלס עוד לא היה גורל, רק אישיות, ולכל מעריץ ביטלס היה את הביטל האהוב עליו, ג’ון הציג בצורה סטירית את חבריו כ”פול התמים, רינגו הידידותי וג’ורג’ השלד”. ג’ורג’, שצל שני אגואים גדולים האפיל עליו, ושהיה חסר את הפתיחות של רינגו, היה הביטל הקשה ביותר לפיצוח. אני זוכר אותו כביישן, מרוחק, Don’t bother me ג’ורג’, שעם המזל שלו הגיע לסיבוב הראשון של הביטלס בארה”ב עם דלקת גרון, מקרקר בקושי בתוכנית של Murray the K בעוד ג’ון מפליא בשנינות שלו. ג’ורג’ הצעיר והפגיע, האמן, גחן אל הגרטש שלו בהופעות, דואג שכל צליל יהיה מדוייק כמו בתקליט. הפרפקציוניסט שמאוחר יותר ביטל את רוב המוסיקה של הביטלס כקשקוש. לזמן קצר ג’ורג’ של הייט-אשבורי, עם משקפיים, כמו של לוליטה, בצורת לב. ג’ורג’ הצנוע, תלמידו של ראווי שנקר. ג’ורג’ הקדוש.

עד עכשיו, ג’ורג’ היה אולי מוסיקאי האולפן המוביל מבין הגיטריסטים של להקות הרוק. מהיבבה האלקטרונית שבתחילת “I Feel Fine”, לשבירת האקורד ב”Hard Day’s Night” ועד לטירוף מושפע הסיטאר שפרץ ב”Taxman”, ג’ורג’ הציג דמיון אוונגרדי וטכניקה מושלמת, כמו גם את היכולת להישאר בתוך גבולות השיר באופן שאין דומה לו. באופן לא מפתיע, השאיפות שלו נשארו בלתי ממומשות בעקבות התפקיד הזה ומה שככל הנראה נבע ממנו לפחות מאז Let It Be, אולי אפילו מאז Meet The Beatles, מגיע כמבול בAll Things Must Pass. האלבום הוא בו זמנית הצהרה אישית אינטנסיבית ומחווה גרנדיוזית, ניצחון על הצניעות האמנותית, אפילו תסכול. באקסטרווגנזה הזו של דת, הקרבה ואושר, שבעקבות החשיבות והשאיפות שנמצאות בו, ניתן אולי לקרוא לו ה”מלחמה ושלום” של הרוק אנד רול, המוסיקה עצמה אינה המסר היחידי יותר.

המילים הן מרכזיות. הן מוצגות באופן בולט על מעטפות הנייר של התקליטים ונראה שהן נכתבו לפני המוסיקה. לעיתים קרובות יש יותר הברות מתווים, וצריך לשיר במהירות שורות על מנת להספיק להכניס את הכל. לעיתים קרובות גם יש שברירי משפטים בלתי פתורים (“Eyes that shining full of inner light”), שימושים מצחיקים במילים (“Another day for you to realize me”) ונסיונות מודעים להשתמש באפקט של שירה (“beware of soft shoe shufflers/dancing down the sidewalks”). המילים שלו לעיתים מתאמצות מדי, הוא לוקח את עצמו או את הנושא ברצינות גדולה מדי או, אם בלתי אפשרי לקחת את הנושא יותר מדי ברצינות, אין לו תמיד את הכלים להעביר את הרושם הזה בצורה משכנעת.

ההפקה היא במיימדים ספקטוריים קלאסיים, ואגנריים, ברוקנריים, מוסיקה של פסגות הרים ומרחבים עצומים. הסאונד לפעמים הוא כל כך נוצץ ודרמטי שקשה שלא להתפתות על ידו, ואתה מנסה לשווא לגלות מה המוסיקה של ג’ורג’ היתה בלעדיו – תרגיל שהוא בין כה חסר תועלת והרסני. הסיידמנים המועדפים על כולם – וויטלוק, גורדון, ראדל וקלפטון – יחד עם קלאוס פורמן ואלן ווייט, חלקים מהפלסטיק אונו בנד – מנגנים באופן שכמעט שלא ניתן להבדילו מחותמת הסאונד של ההפקות המוקדמות יותר של ספקטור: לארי קנטצ’ל, ג’ו אוסבורן והאל בליין ברבים מהקטעים.

במיטבה, ההפקה של ספקטור היא קולו של כלי אחד, מוחו של המפיק. כלים אינדיבידואלים, אפילו קולות, אולי כי ג’ורג’ הוא לא זמר חזק, לא נחשבים במיוחד במוסיקה הזו. יש סאונד עשוי מקשה אחת, שבאופן מוזר מצליח לחזק את המסר של רבים מהשירים. הדתיות של ג’ורג’, המסע שלו אחר הפחתת האגו, מתאימים לצליל בו אלמנטים אינדיבידואלים נכנעים לכלל. אם האולפן של פול הוא ביתו, האולפן של ג’ורג’ הוא הקתדרלה שלו.

בקונטקסט הזה, שני צידי אלבום הג’אם נמצאים מחוץ לקונטקסט. זה היה מעניין לשמוע את ג’ורג’ מאלתר. פה, הוא מנגן עם קלפטון ודייב מייסון ועוד הרבה אנשים אחרים. אריק משתלט על תפקיד הגיטרה המובילה רוב הזמן, אבל למען האמת לעיתים קרובות זה בלתי אפשרי לדעת מי מנגן מה. רוב מה שיש שם הם 3 האקורדים, 4 הרבעים הקבועים שמנוגנים שוב ושוב ולרוב משעממים.

השירים עצמם הם בעלי מגוון רחב מאוד. יש את מנגינות שנות השישים המוקדמות; שירים שנכתבו על ידי, נכתבו עם או הושפעו מבוב דילן; מוסיקת ביטלס ואת המוסיקה הקדושה ההריסונית החדשה.

השיר “What Is Life” הוא קטע דו משמעי בו הריסון לא באמת שואל מהם החיים במובן הגדול של השאלה, אלא “What is life / without your love?”. המוסיקה היא מתוקה וקלילה, “שירלז” טהור, עד שהוא זורק לנו פתאום את השורה “But if it’s not love that you need then I’ll / Try my best to make everything succeed.”.

או “My Sweet Lord”, שכתוב ברור של “He’s So Fine” של ה”שיפונז”. כאן ה“doo-lang” מוחלף ב”הארי קרישנה” – מסימני הזמן. “Awaiting On You All” הוא מסיבה בסגנון לסלי גור בה ג’ורג’ מצליח לחרוז “visas” עם “Jesus”.

החומרים הקשורים לדילן הם לא אחידים. הריסון ודילן כתבו יחד את “I’d Have You Anytime”, השיר הפותח את האלבום, אבל האיחוד של שניהם יחד לא הצליח במיוחד. יש גם את “If Not For You” ואת שיר הקאונטרי הנחות באופן שלא ניתן להסבירו “Behind That Locked Door” (על אף שיש בו קולות רקע קלילים ומקסימים) . אחד הקטעים הטובים ביותר באלבום, הוא בכל זאת בהשראתו של דילן, ” Apple Scruffs”. עם מפוחית וגיטרה אקוסטית, הוא נשמע כאילו הוקלט כשספקטור יצא לשתות קפה. השיר עצמו הוא על החיבה וההערכה של ג’ורג’ למעריצות המפורסמות, והשיר הראשון בשנות השבעים שמצליח לשחזר את שנות השישים דרך העיניים המצועפות.

שני השירים שמזכירים את הביטלס הם “Run of the Mill”, שיר עם מילים חריפות שכתובות עם איכות מקרטנית ו”Wah Wah”, קאקפוניה גדולה של צלילים בה חצוצרות נשמעות כמו גיטרות ולהפך.

לבסוף, את הגרעין המוסיקלי של האלבום מגדירים החיבורים המהורהרים של ג’ורג’ על החיים, האהבה והמוות.

השיר ” Ballad of Sir Franky Crisp (Let It Roll)” עם הרבה “Ye’s” כדי להזכיר לנו שזו בלדה, הוא גם דליל כמים וגם עמוק כאוקינוס. “All Things Must Pass” עם החצוצרות הדהויות שלו והמקצב שלו, הוא באופן משכנע גם אופטימי וגם מקבל את מה שאין בידו לשנות:

Sunrise doesn’t last all morning A cloudburst doesn’t last all day Seems my love is up, and has left you with no warning But it’s not always going to be this grey All things must pass, all things must pass away.

השיר “Beware of Darkness” הוא ככל הנראה השיר הטוב באלבום. חידתי מבחינה מוסיקלית ובאופן מוזר לא מרגיש גמור, הוא בו זמנית גם אזהרה וגם אישור:

Beware of sadness It can hit you; it can hurt you– Make you sore and what is more, that is not what you are here for.

יש שיר על גלגול נשמות, “The Art of Dying”, שהמלודיה שלו מושאלת מ“Paint It Black” ושיר קינה “Isn’t it a Pity” שהפתיחה שלו היא עיבוד של ” I am the Walrus” של ג’ון והסיום שלו הוא הוא הגרסה הדקדנטית לחצי האחרון והצוהל של “היי ג’וד” של פול.

לכל אורכו של All Things Must Pass, ג’ורג’ מתנהג כעד הראייה המוסרי ומסיונר של דרך חיים, כשהוא שר שורות כמו ” You’ve been polluted so long” או ” not too many people can see we’re all the same”. משורות אלה, כמו משורות של שירים קודמים כמו ” While My Guitar Gently Weeps” ו” Piggies”, נושב משב רוח צדקני ועליונות מוסרית שהם מעליבים.

במידה ניכרת הוא מצליח להגן על עצמו ועל המעידות האלה. כשהוא מציית לצורה של סרג’נט פפר, ישנה חזרה על השיר ” Isn’t it a Pity”, שמקדים את ההצהרה הגדולה “Hear Me Lord”. כאן ג’ורג’ מפסיק להטיף ומדבר רק לאלוהיו, מעביר תחינה פשוטה אבל מפוארת: Help me Lord please To rise a little higher Help me Lord please To burn out this desire.

מעבר להערכה ספציפית, זה אלבום של כנות מפתיעה וכח רב, והוא גדול יותר מסכום חלקיו. מבחינת סגנון, הוא ישפיע מאוד – הצליל ה”גדול” עלול להציף אותנו – אבל מעבר לזה הוא מציע את המבנים התומכים, את הפילוסופיה והטקסים, שעד עכשיו היו חסרים בכל כך הרבה מהמוסיקה העכשווית. הביקורת של ג’ורג’ מפורשת:

“now I don’t need no wah-wah / and I know how sweet life can be. / So I’ll keep myself free of wah-wah.”

או ב”Awaiting on you all”:

“You don’t need a love-in … to see/the mess you’re in.”

כפי שלאון ראסל ציין באחד מהראיונות האחרונים שלו: “אבל בהודו (המוסיקה היא) דת, וההגבלות ידועות לכולם והם יודעים מה מקומם בה וזוהי פשוט דרך החיים”. ג’ורג’ מודע לחלוטין למוטיב הזה. All Things Must Pass הוא הנסיון שלו להקדיש את המוסיקה שלו לזה.

8 צפיות0 תגובות
bottom of page