בריאן אפשטיין השיג לביטלס את הרדיו, העביר אותם לאולמות הופעה גדולים יותר, שיפר את פוטנציאל הרווחים שלהם ושינה את תדמיתם. המכשול היחיד שעמד בדרכם כעת היה העדרו של חוזה הקלטות. למרות שלהקות ביט הרוויחו יותר מהופעות מאשר מהקלטות, הביטלס הצטרכו לחתום חוזה עם חברת תקליטים גדולה, אם הם רצו לעבור להצלחה בממדים בינלאומיים. עסקה כזו הייתה ממש מעבר לפינה. ב 4 ביוני 1962, הביטלס הוחתמו על ידי ג’ורג’ מרטין מהלייבל פארלופון. מכאן דברים החלו להתקדם. עכשיו כשהם חתומים בפארלופון, אפשטיין יכול היה להתחיל לקבוע להם הופעות במקומות גדולים עוד יותר בהרבה יותר כסף. קודם לכך שיוכל לשגר את הלהקה להצלחה, הוא היה צריך לבצע עוד משימה לא נעימה אחת. ב 15 באוגוסט, הוא קרא לפיט בסט למשרדי NEMS. למרות שהביטלס עברו את האודישן ב EMI, למנהל ההקלטות החדש היו כמה בעיות עם המתופף. “למדתי מאוחר יותר שלא הייתי היחיד עם הסתייגויות לגביו”, ג’ורג’ מרטין נזכר. “בהקלטה הראשונית הזו הייתי מודע לכך שאני זקוק לקצב תופים חזק יותר, קבוע ועוצמתי ממה שקיבלתי”. נרמז שהתיפוף חסר הברק של בסט, היה התירוץ עבור הביטלס כדי לפטר אותו. הוא אולי לא היה מוסיקאי גדול, אבל הוא בהחלט היה פופולארי אצל המעריצים – אולי פופולארי מדי. הוא היה אהוב אבל מעולם לא השתלב. בזמן שיתר חברי הלהקה נהגו לשבת על בירות, הוא היה מתבודד במקום אחר. גרוע מכך – הוא סרב לאמץ את חוקי המופ טופ. גם אם זו הייתה קנאה שהובילה לפיטוריו של בסט, זה היה ברור מההקלטות שהביטלס ביצעו אתו שהם יכולים לעשות זאת טוב יותר.
פיט ופול ב 3 בקאברן ב 3 ביוני 1962
נראה שבסט לקח את הפיטורים באורך רוח. הוא אפילו הסכים להגן בעוד הופעה עד שימצאו מחליף. הצהרה רשמית פורסמה ב’מרסי ביט’ ובה נאמר שהוא עזב ‘בהסכמה הדדית’ ושההחלטה הייתה ‘לגמרי ידידותית’. במציאות, הפירוד היה רחוק מידידותי ויצר עוינות בין שני הצדדים שנמשך עשורים. ההופעה האחרונה של בסט עם הביטלס היתה בקאברן רק שעות לפני שהוא פוטר. במקור הוא הסכים לנגן גם בערב בריברפארק בולרום בצ’סטר, אבל התחרט. ג’וני האטצ’ינסון מה The Big Three, החליף אותו רק עבור ההופעה הזו [למעשה הוא קיבל הצעה מבריאן להצטרף לביטלס באופן קבוע, אבל דחה אותה מטעמי נאמנות ל The Big Three].
ג’וני האטצ’ינסון
יומיים אחר כך, רינגו סטאר כבר הופיע איתם בהאם הול בפורט סאנלייט. הביטלס הכירו את סטאר כבר כמה זמן ופגשו אותו לראשונה במרתפי הג’אקארנדה. הוא ניגן בתופים לראשונה בהרכב של אדי מיילס שהפך להיות Eddie Clayton & The Clayton Squares. ב 1959 הוא הצטרף ל Raving Texans שהפכו עם הזמן לרורי סטורם וההוריקנים וקיבלו הופעות בהמבורג באוקטובר 1960. שם סטאר זכה באמת להכיר את הביטלס. הוא התיישב מדי פעם במקומו של בסט והראה לכולם שהוא כל מה שבסט לא. הוא היה חברתי, ידידותי וחשוב מכך, מחזיק קצב. סטאר הופיע עם רורי סטורם וההוריקנים במחנה הנופש בבולטין כשהוא קיבל שיחה על מנת להצטרף לביטלס. הוא שם עין על המשרה כבר תקופה. “פיזרתי רמזים לכיוונם וקיוויתי לסלול את דרכי פנימה”, הוא אמר ב 1964. למעשה הוא כבר החליט לעזוב את ההוריקנים ולהצטרף ל Kingsize Taylor & The Dominos, אבל אז הגיעו הביטלס עם הצעה טובה יותר.
רינגו במחנה הנופש בבולטין, אוגוסט 1962
חזרות עם הביטלס בקאברן ב 22 באוגוסט 1962
עם מתופף חדש על הסיפון, וסינגל בכורה בפארלופון בדרך, אפשטיין החל להעלות את תעריף ההופעות של הביטלס. הוא היה זהיר באופן מפתיע. ארבעה ימים לאחר שחרור Love Me Do, הוא אירגן לביטלס חמישה ערבי הופעה בסקוטלנד. העובדה שהסינגל יצא, אמרה שהוא יכל היה לדרוש תעריפים גדולים יותר, אבל אפשטיין התפשר על 42 פאונד לערב – רק 12 פאונד יותר ממה שהם קיבלו לפני יציאת הסינגל. העובדה שהביטלס היו כעת על סיפה של הצלחה הערימה כמה בעיות בעת קביעת הופעות מראש. להקות ללא להיט קיבלו תעריף נמוך בהרבה מאלה שהיה להם להיט. אם אפשטיין היה גובה יותר מדי, הביטלס יכלו למצוא את עצמם מחוץ לשוק ופחות מדי אמר שהאדם היחיד שהיה רואה משהו מההופעה היה הפרומוטר. התכנית של אפשטיין היתה לקבל בהכנעה תעריפים ממוצעים ולעבוד קשה עם הלהקה כדי לייצר מקסימום חשיפה. ברגע שהביטלס יצליחו, הוא היה משוכנע שהוא יתרגם את ההצלחה להון. פול מקרטני אמר מאז שהלהקה שמחה לכבד הסכמים אפילו אם המשמעות הייתה הפסד כספי. “לאחר שהתחלנו לעשות תקליטים, לא אמרנו ‘היי אתה חייב לשלם לנו 500 פאונד’. לא לא לא. הדיל היה 50 פאונד. נעשה זאת עבור 50 פאונד’. בריאן היה נלהב שנעשה זאת. הוא היה איש עסקים מכובד“. האם הביטלס באמת כה שמחו לקבל תעריפים נמוכים כאלה, היא שאלה פתוחה. קשה להאמין שג’ורג’ הריסון בעל ‘מוח הכסף’ היה מרוצה לנגן עבור 50 פאונד מאשר עבור 300 פאונד או יותר, מה שהביטלס היו אמורים להרוויח. בכל מקרה, הם לא היו הלהקה היחידה שהרווחים שלה סבלו בגלל ההחלטה של אפשטיין ולא כולם קיבלו זאת בשוויון נפש כמו שמקרטני טען שקיבל. “בריאן העלה את תעריף ההופעות שלנו ב 5 פאונד לערב, אבל היו כמה חודשים שעבדנו בתעריף הישן כדי לכבד חוזים ישנים” נזכר ג’רי מארסדן. “אפילו כשהיה לנו להיט עם How Do You Do It, נאלצנו לנגן בקאברן בזול כי היה הסכם שנחתם שישה שבועות לפני שהיה לנו להיט במצעדים!”. אפשטיין נתן את הרושם שהוא מנהל ג’נטלמני מובהק, אבל הגישה שלו להסכמים יכלה להיות אמביוולנטית. הוא שמח לכבד את חלקם אבל אם הוא חשב שאפשר לקבל יותר כסף איפשהו, הוא יכל גם לבטל חוזים. ב 29 באוגוסט 1962, הוא חתם על חוזה עם הפרומוטר ג’ו פלאנרי עבור הופעה של הביטלס בצפון וויילס ברויאל לידו שבפרסטאטין. ההופעה נקבעה ל 24 בנובמבר 1962. בנתיים Love Me Do עלה במצעדים. “בריאן רצה לבטל את ההסכם”, פלאנרי נזכר, “מכיוון שעכשיו הם יכלו לקבל מקומות גדולים יותר. אבל התעקשתי נגד זה. חששתי שה’לידו’ יבטלו גם הופעות של סילה בלק וג’רי והפייסמייקרז אם נמנע מהם את הביטלס”. בסופו של דבר אפשטיין כיבד את החוזה כדי למנוע בעיות בהזמנות עתידיות – מעשה של חוש עסקי טוב יותר מהכל. עד לסתיו 1962, הביטלס עדיין הרוויחו פחות מ 50 פאונד להופעה, אבל אפשטיין הבין שהגיע הזמן עבורו לקחת את משימת הניהול ברצינות רבה יותר. שלושה ימים לאחר שחרור סינגל הבכורה של הביטלס הוא שם את חתימתו על חוזה עם הלהקה. החוזה של ה 1 באוקטובר 1962 מינה את אפשטיין אחראי לשאת ולתת עבור כל החוזים של הביטלס והעניק לו 25 אחוזים מכל רווחיהם – סרטים, הופעות, רדיו, טלוויזה, מסיבות פרטיות ,הקלטות ומוצרי קידום. כמנהל הוא יכל לייעץ גם לגבי הייצוג על הבמה וגם כל המוסיקה שהם ביצעו. אבל בזמן שהביטלס לא שינו את הדרך בה הם התלבשו, על פי בקשתו, הם לא שמו לב להערותיו המוסיקליות, ובצדק במיוחד לאחר האודישן בחברת Decca בו אפשטיין בחר עבורם את השירים לנגן. אולי היתה לו אוזן לבחירת להיטים, אבל הוא העדיף ג’אז ומוסיקה קלאסית על גבי מוסיקת ביט. למרות שהתעניין במה הביטלס מקליטים, הם הבהירו לו שהוא צריך להתרכז בצד העסקי ולהשאיר להם את הצד המוסיקלי.
החוזה הצהיר בנוסף שאפשטיין יכול, עם הסכמה כתובה של חברי הלהקה (ועל חשבונם), להעביר את תפקידו הניהולי והתחיבויותיו לסוכן שימלא את מקומו – לפעמים זה היה הרסני למשל כשהוא אפשר לצד שלישי לנהל את המרצ’נדייז של הלהקה. למרות שתפקידו של בריאן היה למצוא להם ‘תעסוקה’, הביטלס היו אחראים על כל הוצאות הנסיעות כולל אלו של הצוותים שנסעו איתם, אלא אם הפרומוטר כיסה הכל. בתחילה זו לא היתה בעייה, אבל זה אמר שההוצאות של הלהקה ירקיעו שחקים כשהם יתחילו לשהות במלונות יקרים ולתפוס קומות שלמות (לטובתו של בריאן יש לציין שהוא שילם תמיד עבור עצמו). הם היו צריכים לשלם גם עבור תמונות לפרסומות ועבור כל סידור מוסיקלי או אולמות חזרה שנדרשו. אפשטיין ארגן מודעות ופרסום, אבל הביטלס שילמו על כך כמו גם על ניהול מועדון המעריצים שלהם. בהנתן כך שהביטלס היו מעורבים בהוצאות הדרושות לניהול הלהקה, החוזה בהחלט נטה לטובתו של אפשטיין. בתמורה ל 25 האחוזים מרווחי הלהקה, הוא העניק לארבעתם עשרה אחוזים במניות NEMS, אבל מכיוון שכל אחד קיבל 2.5 אחוז, קשה לקרוא לכך נדיבות. עמלת 25 האחוזים של אפשטיין נשמעה אולי בסדר כשהביטלס הרוויחו 50 פאונד לערב, ממנה המנהל קיבל 12 פאונד, אבל כשהביטלס הצליחו בגדול והתחילו להרוויח 160 אלף דולר לערב, אפשטיין גזר 40 אלף דולר. מסע ההופעות השני של הביטלס בארה”ב גרף מליון דולר (18 מליון דולר בשווי של היום), מהם גרף אפשטיין 250 אלף דולר. דבר אחד נעדר מהחוזה מאוקטובר 1962. לא היתה בו התייחסות לגבי כסף שהתקבל עבור כותבי השירים. אפשטיין לא חשב על כך טרם שחרור סינגל הבכורה וחתם על חוזה נמהר עם Ardmore & Beechwood כחברת הפאבלישינג עבור שני צידי הסינגל. הוא חתם על עוד חוזה בינו לבין לנון ומקרטני שהתייחס אליהם ככותבי השירים. אפשטיין לא עצר בביטלס. מדוע לעשות 25 אחוז רק מהביטלס כשאפשר לעשות זאת מכמה להקות בו זמנית? “הסיבה שהחלטתי לנהל כמה בו זמנית, לא היתה מפני שהיו לי מחשבות שניות לגבי עתיד הביטלס, אלא מכיוון שראיתי יתרון במשרד מלא. אני נלהב לנהל עסק מצליח מה שאומר ש NEMS אמורה לעשות רווחים ולהעלות אותם ככל שאנחנו מתרחבים”. אכן NEMS הגדילה את רווחיה אבל בו זמנית עלתה לא מעט. היו ל NEMS חטיבות יחסי ציבור משלה שתפקדו בסקייל עולמי. “הדברים הללו עולים הון” הוא אמר והבליט גם את חשבונות הטלפון העצומים שהחברה מקבלת. צריך לזכור שהביטלס ייצרו רווחים עצומים לעומת שאר הלהקות שלא התקרבו להצלחה שלהם. הדפוס היה זהה עבור כל להקה שהוא ניהל. הוא ‘ניקה’ אותם, הלביש אותם בחליפות, הפך אותם לראויים להופעה והעלה את תעריפי ההופעות שלהם. ברי גורדי עשה בדיוק את אותו הדבר עם הכוכבים שגייס עבור חברת התקליטים טאמלה מואטון. מוטאון לקחו ברצינות תהומית את עניין קידום האמן: טיפוח, הלבשה והעמדת המופע על הבמה ולא רק מסיבות מקצועיות אלא גם כדי להפוך אותם לשגרירים כאמנים אפרו אמריקנים שפורצים את המייניסטרים הלבן. תחת ניהולו של בריאן ב 1962, רווחי הביטלס הוכפלו מהופעות ל 6780 פאונד. למרות שהגדיל את רווחיהם, אפשטיין טען באופן מפתיע שהפסיד כסף עליהם במשך השנה הראשונה. תאורתית הרווחים שלו היו צריכים להסתכם ב 1700 פאונד. למרות שטען שלא לקח עמלה בחודשים הראשונים, הוא ניהל את העסק מהחנות של הוריו מה שהקטין את הוצאותיו. חוץ מקניית החליפות, הוא לא הוציא הרבה על הביטלס מכיוון שהם היו אחראים להוצאות של עצמם. בכל זאת, אפשר לצפות שהוא יעשה איזשהו רווח אפילו קטן. הוא יעשה רווח גדול בשנה הקרובה – 1963.