מה לדעתכם השיר הראשון שהוקלט עבור האלבום Revolver, שהקלטותיו החלו ב6 באפריל 1966 ? ההגיון אומר שזה יהיה משהו פשוט כדי להיכנס לעיניינים, אבל הביטלס המשועממים ממהלך הקריירה שלהם שהלכה כל הזמן לאותו הכיוון עם טוויסטים קלים בעלילה, מתחילים מהשיר הכי לא סטנדרטי באלבום. אני מתכוון כמובן ל Tomorrow Never Knows.
אני מודה שקשה לכתוב על הקטע הזה של הביטלס שאולי היום בעידן של לופרים נשמע סטנדרטי, אך לא כך היה כשהוקלט.
כדי לרכך את המכה בואו נתחיל עם קטע מתוך הסדרה Mad Men שבעונה החמישית שלה שמתרחשת ב 1966, בחרה בסיומו של פרק 8 להעביר את רוח התקופה דרך השיר הזה. בקטע, דון דרייפר מקבל עותק של ריבולבר מאשתו הצעירה מייגן. הוא מקבל ממנה עיצה להתחיל דווקא מהקטע הזה שלכל הדיעות הוא הרדיקלי ביותר מבחינה אמנותית שהלהקה יצרה עד אז. דון השמרן, לא ממש מתרשם מהקטע ומכבה אותו. על הזכות אגב להשתמש בקטע, יוצרי הסדרה שילמו 250 אלף דולר.
אכן השיר הזה היה השונה ביותר מכל מה שעשו הביטלס עד כה. קטע שובר שוויון שממנו אין חזרה – הביטלס לא יהיו אותו הדבר לאחריו כשיגלו מה הם יכולים לעשות באולפן ההקלטות חוץ מלנגן בכלים הרגילים שלהם.
ב 1966 נכנסים לנון ומקרטני לחנות הספרים של האנידיקה גלרי (שם יפגוש ג’ון את יוקו בתערוכה שלה בנובמבר באותה שנה), כשלנון מחפש ספרי פילוספיה של ניטשה. על החוויה הזו סיפר מקרטני בספר Many years from now:
“נדרשו למיילס, בעל החנות דקות אחדות כדי להבין שג’ון מחפש את הפילוסוף הגרמני ניטשה, די זמן כדי שג’ון ישתכנע שלועגים לו. הוא פתח מיד בהתקפה על אינטלקטואלים ותלמידי אוניברסיטה, ורק כשפול הסביר לו שמיילס לא ממש הבין מה ג’ון ביקש ושהוא בכלל בוגר קולג’ לאמנויות כמוהו, התרכך ג’ון והחל לדבר על אלן גינסברג וה’ביטניקים’. מיילס מצא לו עותק של ניטשה וג’ון החל סורק את המדפים. עיניו נחתו במהרה על עותק של ה’חוויה הפסיכדלית’, הגרסה הפסיכדלית של ד”ר טימותי לירי ל’ספר המתים הטיבטי’. ג’ון היה מרוצה והתיישב על הספה עם הספר. מיד, בעמוד 14 בהקדמה של לירי, הוא קרא את המשפט: ‘Whenever in doubt, turn off your mind, relax, float downstream’ (‘בכל פעם שיש לך ספק, תכבה את המוח, תירגע, צוף במורד הזרם’). כך הוא מצא את השורה הראשונה של ‘Tomorrow Never Knows’ “.
אותו בארי מיילס שהיה אחד מבעלי חנות הספרים יכתוב עם מקרטני את הביוגרפיה הרשמית שלו Many years from now שיצאה ב 1998.
פול עם בארי מיילס (במרכז)
הספר של טימותי לירי בשמו המלא The Psychedelic Experience: A Manual Based on the Tibetan Book of the Dead יצא ב 1964 בארה”ב והיה אכן מבוסס על “ספר המתים הטיבטי” או לפחות על הרעיון הבודהיסטי של איך להגיע לריק מוחלט. הספר היה גם מדריך לפסיכדלים מתחילים שבין לבין עודד שימוש בסמים ו LSD במיוחד, על מנת ליצור חוויות פסיכדליות.
לנון סיפר: “לירי כתב “קח את זה, קח את זה, קח את זה” נזכר לנון ב 1980, ואנחנו עקבנו אחר ההוראות שלו בספר. קראתי שג’ורג’ מרטין אמר ש ‘ג’ון היה בקטע של “ספר המתים הטיבטי’. מעולם לא ראיתי את הספר, בחיי. רק את הספר הפסיכדלי של לירי – זה היה מאוד מגניב באותם ימים”.
אם ממש בא לכם, תוכלו להקשיב לאודיו בוק שיצא בתקליט ב 1966, בו מקריא לירי קטעים מהספר.
מקרטני סיפר: “אני זוכר שהגענו לפגישה בבית של בריאן אחרי שהיינו בפסקה קצרה אחרי סיבוב ההופעות, כדי לדבר על האלבום החדש ולעבור על חומרים. ג’ורג’ מרטין היה שם גם כן. ג’ון הוציא את הגיטרה שלו והתחיל לנגן את ‘Tomorrow Never Knows’, והכול היה על אקורד אחד. זה היה בגלל העניין שלנו במוסיקה הודית באותו זמן. היינו יושבים ובסוף אלבום הודי היינו אומרים, ‘האם מישהו שם לב שהם לא שינו אקורדים?’ אז התחלנו לספוג כמה רעיונות כאלה. תמיד נתתי לג’ורג’ מרטין אשראי גדול. הוא היה איש מבוגר מאיתנו, אבל הוא לא נרתע כלל כשג’ון ניגן את זה, הוא רק אמר, ‘המממ, אני מבין, כן’. הוא יכול היה לומר, ‘לעזאזל, זה נורא!’ אני חושב שג’ורג’ תמיד היה סקרן לראות לאיזה כיוון נלך, הוא בטח חשב, ‘איך לעזאזל אני יכול להקליט את זה…’, אבל בשלב זה הוא החל לסמוך עלינו שאנחנו יודעים במעורפל מה אנחנו עושים, אבל החומר הזה היה באמת מחוץ לתחום שלו.”
בשלב הזה השיר נושא את הכותרת The Void או בתרגום “הריק”.
שנתיים אחורה ל 22 בפברואר 1964. הביטלס נוחתים בהית’רו לאחר סיבוב מוצלח מאוד בארה”ב – הראשון שלהם. בשדה התעופה הם מתראיינים עבור תכנית הטלויזה Grandstand של ה BBC. במהלך הראיון נשאל רינגו לגבי אירוע חריג שהתרחש בשגרירות בריטניה בוושינגטון אליה הם היו מוזמנים ב 11 לפברואר, מיד לאחר ההופעה האגדית בקולוסיאום של וושינגטון.
כאשר הביטלס נכנסו לשגרירות, הדיפלומטים ואורחיהם האלגנטיים נטשו את הקסם הרגיל שלהם. במקום זאת הם צווחו, דחפו ובעטו זה בזה כדי להעיף מבט בביטלס. הביטלס הופתעו וטיפלו בעניין בחוש ההומור האופייני להם: כשהשגריר פנה לג’ון, ג’ון ענה שהוא בכלל צ’רלי והוא כיוון את השגריר להריסון. הריסון מצידו ענה “אני פרנק”. שיא האירוע היה כשצעירה התנפלה על רינגו עם מספריים והחלה לחתוך קצוות משיערות ראשו.
קטעים מהביקור בשגרירות וראיון במקום עם ג’ון המבולבל והמפוחד, תוכלו לראות כאן:
אחרי האירוע הזה לא הסכימו הביטלס להשתתף יותר באירועים מסוג זה.
בחזרה לראיון. המראיין שואל את רינגו: “שמעתי שטיפלו בך בגסות בקבלת הפנים בשגרירות. האם זה נכון?”
רינגו: “לא בדיוק. מישהו פשוט חתך לי קצוות שיער”. המראיין: “בואו נסתכל. נדמה שנשאר לך עוד הרבה שיער”. רינגו: “אתה רואה את ההבדל ? הוא ארוך יותר בצד השני”. המראיין: “מה בדיוק קרה?” רינגו: אני לא ממש יודע. התראיינתי כמו שאני מתראיין עכשיו וזה מה שקרה… היו מסביב 400 איש מחייכים, אז אי אפשר להאשים אף אחד…מה אפשר להגיד?” ג’ון: “מה באמת אפשר להגיד?” רינגו: המחר לעולם לא יודע…. ג’ון פורץ בצחוק.
הנה לכם הקטע המצמרר.
אני יכול להניח שרינגו השתמש בביטוי לא מעט פעמים ובשעת הכושר כאשר לנון מחפש כותרת מתאימה יותר לקטע החריג שכתב, זה יושב בול ולא בפעם הראשונה (“לילה של יום מפרך” הוא גם כן ביטוי שרינגו השתמש בו).
“מהומה בשגרירות”
ההקלטות החלו ב 6 באפריל 1966, שהיה כאמור היום הראשון להקלטות ריבולבר. כותרתו של השיר שעדיין לא נתקבעה היתה עכשיו “Mark I”. בעמדת הטכנאי הראשי, לראשונה, ג’ף אמריק בן ה 20 שמקבל קידום עקב הפיכתו של נורמן סמית’, טכנאי הסאונד הבכיר עד כה בהקלטות הביטלס למנהל פארלופון – תפקידו של ג’ורג’ מרטין כשפגשו אותו הביטלס. הוא גם מפיק מדי פעם, כשהפרויקט הבא שלו יהיה להקה אנונימית בשם פינק פלויד, לה הוא יפיק את שלושת אלבומי האולפן הראשונים.
על היום הזה באולפן סיפר ג’ף אמריק בספרו Here, There and Everywhere: My Life Recording the Music of the Beatles:
“הקטע הזה היה שונה לחלוטין מכל דבר שאי פעם עשיתי לפני כן. ג’ון אמר לג’ורג ‘מרטין: ‘יש לי את האקורד הזה, וכל המסביב אמור להיות כמו זמזום’. האוזניים שלי הזדקפו כששמעתי את הכיוון הסופי של ג’ון: ‘אני רוצה שהקול שלי ישמע כמו הדלאי לאמה שר מהר גבוה בטיבט קילומטרים מכאן'”.
ג’ורג’ מרטין סיפר: “התחלתי לחשוב באיזו שעה המטוס הבא לטיבט יוצא…”.
ג’ורג’ מרטין שם את כל יהבו על הטכנאי הראשי החדש אמריק. הוא הרגיע את ג’ון שהם ימצאו פתרון, אך לשניהם לא היה מושג איך הם הולכים להשיג את התוצאה הרצוייה. לנון שהיה נרגש ביותר להתחיל ולעבוד על השיר, לא מחכה שהשניים ימצאו פתרון ומתחיל להתארגן להקלטה. הוא מבקש מאמריק לעשות לופ פשוט של גיטרה ותופים אבל עם צליל חזק ורועם. כדי להשיג זאת הנגינה נעשית בקצב מהיר ולאחר מכן מואטת. הנה הלופ שיצר אמריק:
בין לבין מתגבש רעיון בראשו של אמריק לגבי קולו של ג’ון, רעיון בדמותה של גברת לזלי. לזלי היתה קופסת עץ גדולה שהכילה מגבר ושתי מערכות של רמקולים שהסתובבו על צירם. מערכת רמקולים אחת שידרה תדרים נמוכים והשנייה תדרים גבוהים. ברגע שהוא מסיים לעבוד על הלופ, אמריק הנרגש רץ לשתף את ג’ורג’ מרטין ברעיון להקליט את קולו של ג’ון דרך הלזלי. מרטין חושב לרגע ומסכים לנסות. את הביטלס הם מוציאים להפסקת תה על מנת לחבר את המיקרופונים ללזלי ולהוציא את הרעיון לפועל. לאחר השלמת החיווטים, מוצבים שני מיקרופונים ליד הרמקולים כדי לקלוט את מה שתנפק הלזלי. כדי להבין בדיוק מהו בדיוק החידוש של אמריק, תנו הצצה בסרטון הקצר הזה בו תקבלו הסבר ממיטב המוחות:
הביטלס מוזמנים אחר כבוד פנימה כשג’ון מתיישב ליד המיקרופון ורינגו ליד התופים. פול וג’ורג’ הריסון עולים לחדר הבקרה. הלולאה שנעשתה קודם מתחילה להתנגן, עליה מקליטים את רינגו הולם בתופים ואת ג’ון ששר בעיניים עצומות דרך הלזלי. ישנה שמועה שאומרת שהוא נשכב על הכיסא הפוך עם הראש על הרצפה והקליט כך את השירה – אין לכך סימוכין חזקים אבל ישנה תמונה הטוענת כי זהו לנון בהקלטות השיר.
לנון בהמופך לכאורה
ג’ף אמריק סיפר על הרגע המכונן: “קולו של לנון נשמע כמו שמעולם לא נשמע. מנותק בצורה מוזרה, מרוחק אך משכנע. נראה שהאפקט השלים לחלוטין את המילים האזוטריות שהוא שר. בחדר הבקרה כולם נראו המומים. מבעד לזכוכית ראינו את ג’ון מתחיל לחייך. בסוף הבית הראשון הוא העניק אגודל נלהב, ומקרטני והריסון החלו לטפוח זה לזה על הגב. ‘זה הדלאי לנון!’, צעק פול… ‘זה נהדר’ אמר ג’ון שוב ושוב”.
את התוצאה הפנטסטית לטעמי שתוייגה תחת ‘טייק 1’ תוכלו לשמוע באנתולוגיה 2 או כאן:
ההחלטה שהתקבלה היתה לאמץ את הרעיונות שעלו בהקלטה אך לזנוח אותה ולהתחיל הכל מחדש כדי להשיג תוצאה טובה יותר.
תכנית העבודה
לנון אמר שנה אחר כך: “דמיינתי בראשי שברקע אפשר יהיה לשמוע אלפי נזירים מזמרים, זה לא היה מעשי כל כך ועשינו משהו אחר. הייתי צריך לנסות להתקרב לרעיון המקורי שלי של הנזירים שרים. עכשיו אני מבין שזה מה שרציתי”.
בזמן שהאזינו לטייק 1, כמה רעיונות עלו: הריסון חשב שהוספת טמפורה – סוג של גיטרה הודית יכול להיות ממש מתאים. הוא שיכנע את לנון שבין כל המונוטוניות של השיר, הטמפורה תוסיף נופך מזרחי עשיר. לנון הסכים. פול התעניין דווקא בדפוס התיפוף של רינגו וייעץ לו לשנות אותו מעט ממה שנוגן בטייק 1. ג’ף אמריק מנסה לרכך את צליל תף הבס על ידי מילויו בסוודר צמר.
מיד לאחר ההדיינות הקצרה, מתחילים להקליט את טייק 2 כשרינגו בתיפוף המוכר לנו מהתוצאה הסופית. לאחר כ 30 שניות, מופסק הטייק בגלל טעות וממשיכים מיד לטייק 3 שמוקלט עד סופו בצורה מושלמת.
הם עולים לחדר הבקרה להקשיב. “זהו זה, בנים” – מכריז ג’ורג’ מרטין. כך מסתיים לו יום ההקלטות הראשון עבור השיר. ג’ורג’ מרטין מחלק שיעורי בית בסיום הסשן. הריסון היטיב לתאר זאת: “כיתה, עכשיו אני רוצה שכולכם תחזרו הביתה ובבוקר תגיעו עם הלופ שלכם שהכנתם…”.
פול סיפר: “הייתי בקטע של לופים באותו זמן. היו לי שתי מכונות הקלטה בבית, ויכולתי ליצור איתם לופים … הייתי מקבל הרבה פעמים קולות של שחפים בלופים שלי. הייתי מאיץ צעקה או צחוק ותמיד הייתי מקבל תמונה של חוף ים…”.
פול גילה שיטה מעניינית – הוא הסיר את ראש ההקלטה המוחק את ההקלטה הקודמת והשאיר רק את ראש ההקלטה הכותב – מה שאפשר לו לייצר הקלטות אחת על השנייה.
למחרת בבוקרו של ה 7 באפריל, מגיעים חברי הביטלס, כל אחד עם לופו הוא. פול היה התלמיד המצטיין, הוא הביא כמות בלתי מבוטלת של לופים שונים זה מזה: ה”שחפים”, הקלטות של גיטרות ובס שצלילם עוות ועוד.
מלאכת פיענוח והרכבת הצלילים מתחילה ב 14:30 כשכל צליל מואץ ומואט עד למציאת צליל מעניין, החומרים מזוקקים לחמישה לופים נבחרים. נתחיל למנותם לפי ספירתו של הקדוש איאן מקדונלדס בספרו: Revolution in the Head.
קבצי האודיו מתוך בוטלג בשם The Revolver Sessions בהם ניסו להתחקות אחר הלופים ולעשות להם את התהליך ההפוך כדי להגיע למקור.
1. “השחפים” שהם בעצם צחוקו של מקרטני.
רגיל
מהופך
מהופך ומואץ
2. אקורד B Flat שמנוגן על ידי תזמורת (כנראה שנלקח מהקלטה שהיתה באולפנים).
רגיל
מהופך
מהופך ומואץ
3. מלוטרון שמנגן צליל חלילי.
רגיל
מהופך
מהופך ומואץ
4. מלוטרון שמנגן צלילי מיתר במעבר על האקורדים B Flat והאקורד C.
רגיל
מהופך
מהופך ומואץ
5. צליל סיטאר עולה.
רגיל
מהופך
מהופך ומואץ
שאר הלופים שהביאו איתם חברי הביטלס נשארים על רצפת חדר העריכה.
גף אמריק סיפר: “בחדר הבקרה, ג’ורג’ מרטין ואני הצטופפנו מעל הקונסולה, מרימים ומורידים את הסאונד לקול צעקות ההוראות של ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. (“בוא נשמיע את השחף הזה עכשיו! “…) הקונסולה הפכה לסוג של סינתיסייזר, ואנחנו ניגנו עליה כמו כלי נגינה. לבסוף השלמנו את המשימה לשביעות רצונה של הלהקה”.
על מנת להכניס את הלופים להקלטה המקורית, נדרשו 12 מכונות הקלטה וכל עובד פנוי שהיה באותו זמן באולפנים.
ג’ף אמריק סיפר: “למרבה המזל, היו הרבה מכונות אחרות בכל האולפנים, כולן מחוברות בחוטים בקירות, וכל שאר האולפנים האחרים היו ריקים באותו יום אחר הצהריים. הסצנה היתה יכולה להיות בסרט מדע בדיוני – או של מונטי פייתון: כל מכונת קלטת בכל אולפן היו תפוסות וכל עובד ב EMI עבד על מכונה. במקרים רבים, זה אומר שהם היו צריכים לעמוד במסדרון, כשהם נראים די מבויישים כשלרוב האנשים האלה לא היה מושג מה אנחנו עושים. הם כנראה חשבו שאנחנו מטומטמים … תוסיפו על זה את העובדה שכל הצוות הטכני נדרש ללבוש מעילי מעבדה לבנים, וכל זה נעשה סוריאליסטי לחלוטין”.
הביטלס וג’ף אמריק, סביב הקונסולה בהקלטות ריבולבר
עוד הישג טכנולוגי שהביא איתו השיר הזה הוא שיטה מלאכותית להכפלת קול השירה שנעשה בה שימוש לראשונה. בשיטה הזו הקול המוקלט מוזן שוב למכונת ההקלטה בדיליי קטן כדי לצור אפקט של קול כפול. ממש הייטק. רינגו מוסיף טמבורין ולנון מוסיף אורגן. ההקלטה מאופסנת והלהקה עוברת לעבוד על Got To Get You Into My Life.
בערב, הקטע Mark I יוצא מהאיפסון, וג’ורג’ הריסון נקרא לדגל על מנת להקליט את אותו קטע טמפורה עליו דיבר ביום הראשון להקלטות. כדי להבין מהו הצליל של הטמפורה, אם ממש בא לכם, הנה שעה של נגינת טמפורה להמחשה. קחו אדוויל לפני ואחרי.
הריסון שבאלבום ריבולבר התחרה על מקומו שוב ושוב ובמיוחד עם פול, רצה להכניס לופ אחד משלו לשיר. הוא מוקלט מנגן תו אחד בודד על הטמפורה. ג’ף אמריק הופך אותו ללופ שיהווה את הפתיחה של השיר. ג’ון מקליט שוב את הקולות לקטע הסוגר של השיר דרך הלזלי.
עד לאותו רגע, חמשת הלופים שימשו כ”סולואים” של השיר אבל אחרי כמה האזנות משהו היה חסר. את הלופים הוחלט לרווח מעט, לולאת הטמפורה מתפרשת עכשיו כמעט על כל השיר ברקע וסולו גיטרה שהקליט מקרטני ביום הקודם עבור Taxman מואט בטון אחד, נערך ומושמע לאחור. את התוצאה שותל אמריק לאחר החלק הראשון של השירה. תוספת אחרונה בהחלט בדמות פסנתר עליו ניגן ג’ורג’ מרטין התווספה בסופו של השיר.
השיר סוגר את האלבום ריבולבר שיצא לאור ב 5 באוגוסט 1966. סגירה שכאמור משנה את הכל. הדבר הבא שישמעו מעריצי הביטלס מהלהקה האהובה והמשתנה שלהם יהיה הסינגל Strawberry Fields Forever שהשתחרר ב 13 בפברואר 1967 – המשך ישיר ל Tomorrow Never Knows.
בנימה אופטימית זו, הנה לכם The Chemical Brothers עם Setting Sun שמארחים את נואל גאלאגר בקולות. הקטע יצא ב 1996.תבדקו אם הוא מזכיר לכם משהו.