בוקר מצוין! פרק חדש התפרסם זה עתה בפודקאסט שממשיך את הסדרה ‘1969 של הביטלס’. אומרים שאחרי אפריל בא מאי וכנראה שצודקים ולכן בפרק החדש אמשיך עם הביטלס את חודש מאי 1969 הקשה מנשוא. חודש של הפסדים עסקיים, אבל מצד שני יש להם מנהל חדש. חודש שבו הם עובדים על שני שירים יפהפיים באולפן, אבל האולפן הופך גם לזירת איגרוף בה מתמודדים שלושה כנגד אחד. חודש שבו כולם מצפים שהאלבום החדש של הביטלס Get Back כבר ייצא, אבל במקומו רואים אור שני אלבומי סולו אוונגרדיים. איך חודש כזה יכול להסתיים? אני מקווה שבטוב. לפרק החדש ניתן להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שרובם ככולם מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כרגיל, אשמח מאוד לקרוא את תגובותיכם על הפרק. האזנה נעימה!

שלום חברים! בוקר טוב ושבוע מצויין! ידיד הפייסבוק והקורא הנאמן Gork Bel העלה שאלה מעניינית שהטרידה את מוחי. מה היה יחסו של מקרטני אל אמנים אחרים שפעלו באותה עת בשנים הגדולות של הביטלס. השבוע באחד מסיבובי התקליטים שלי, עלתה שיחה נהדרת באחת החנויות על שיתוף הפעולה המוחמץ בין שני הגדולים – ג’ימי הנדריקס ומיילס דייויס, שיחה שהתוותה את הכיוון של הפוסט הזה. אמנם תשובה לשאלה של גורק לא תהיה כאן בפוסט היום באופן כוללני, אלא באופן פרטני לקשר מיוחד שהיה בין ג’ימי הנדריקס הענק לפול מקרטני. קשר שהוביל לכך שאל מקרטני נשלח מברק מהנדריקס שנועד לייצר את אחד ההרכבים המסקרנים ביותר. הנדירקס-מייל-מקרטני. המברק הזה של הנדריקס למקרטני לא הגיע כלאחר יד. הם הכירו עוד קודם לכן ולמעשה היו מיודדים. ב 11 בינואר 1967, הופיע הנדריקס על להקתו The Jimi Hendrix Experience במועדון ה Bag O’Nails בלונדון ובהופעה הזו צפו מקרטני ורינגו סטאר. ב 4 ביוני, חזר הנדריקס להופיע בלונדון, הפעם בתיאטרון סאביל שהיה שייך לבריאן אפשטיין. הפעם צפו בה ארבעת חברי הלהקה . הנדריקס פתח את הסט שלו בהופעה עם גרסה לשיר הנושא לאלבומם החדש והטרי של הביטלס ‘מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר’. כך סיפר מקרטני: “זו היתה אחת ההופעות הראשונות שלו בלונדון. ג’ימי היה מתוק. בחור נחמד מאוד. אני זוכר שהוא פתח בתיאטרון סאביל בליל ה 4 ביוני 1967. הוילונות זזו והוא צעד קדימה וניגן את ‘פפר’ שבדיוק רק שוחרר, כך שזו היתה המחמאה האולטימטיבית. זה עדיין זכרון נוצץ עבורי מפני שאני מעריך אותו מאוד. הוא היה כל כך מוכשר“. הנה מקרטני מספר על כך בראיון ועל תקרית מעניינת ומשעשעת שקרתה באותו מופע, בה הגיטרה של הנדריקס יצאה מכיוון והוא חיפש את אריק קלפטון שהיה בקהל על מנת שיעלה לבמה לכוון אותה. הנה הנדרקיס מבצע את שיר הנושא לאלבום ‘סרג’נט פפר’ מהופעה מאוחרת יותר מזו המדוברת. הקשר בין מקרטני להנדריקס התהדק ויחד עם עוד ידידים במעגל המוסיקאים הלונדוני,הם נהגו ללכת ולבלות באותם מועדונים. השמועה המתקדמת יותר גורסת שמקרטני הוא זה שהמליץ להנדריקס להופיע בפסטיבל מונטריי המפורסם והאלמותי. לאחר ההקדמה הזו, הנה תרגום המאמר הקצר של הרולינג סטון שנקרא: “ג’ימי הנדריקס רצה את פול מקרטני עבור סופרגרופ עם מיילס דייויס“. זה ידוע מזמן שג’ימי הנדריקס ומיילס דייויס עשו תכניות להקליט יחדיו שנה לפני מותו של הנדריקס ב 1970, אבל מסתבר שהגיטריסט החלוץ וחצוצרן הג’אז קיוו שפול מקרטני יצטרף אליהם בבס. הנדריקס, דיוויס ומתופף הג’אז טוני ווילייאמס שלחו מברק ב 21 באוקטובר 1969 לחברת אפל רקורדס של הביטלס, בתקווה להכניס את מקרטני לתוך הסשנים שלהם. “אנחנו מקליטים אלבום יחד בסופ”ש בניו יורק“, אמר המכתב על פי סוכנות הידיעות AP. “מה דעתך להגיע ולנגן בבס. התקשר לאלוואן דאגלאס 212-5812212. פיס, ג’ימי הנדריקס, מיילס דייויס, טוני ווילייאמס“. לא ברור אם מקרטני היה מודע לבקשה הזו. המברק ייעץ לו לצור קשר עם המפיק אלן דאגלאס, ולכאורה זה מברק מאולתר שמבקש ממקרטני להגיע לניו יורק מלונדון בהתראה קצרה. העוזר של הביטלס פיטר בראון הגיב למחרת ואמר להנדריקס ודיוויס שמקרטני בחופשה ולא צפוי לחזור למשך שבועיים. המברק הזה תוזמן בצורה גרועה עבור מקרטני. באותו היום הדי. ג’י. רובי יונג מתחנת הרדיו WABC בניו יורק הפיץ את השמועה שמקרטני נהרג בתאונת דרכים והוחלף על ידי מתחזה והביטלס עצמם היו עסוקים בסכסוכים פנימיים שככל הנראה לא היו מקלים על שיתוף פעולה פוטנציאלי בין מקרטני-הנדרקיס-דיוויס. דיוויס סיפר בביוגרפיה שלו מ 1990 שלעיתים הוא ג’ימג’ם עם הנדריקס בדירה שלו בניו יורק, אבל שיקולים כספיים ולוח זמנים עמוס מנעו מהם להכנס לאולפן. הביוגרפר של הנדריקס, צ’ארלס שאר מוריי ואחרים טענו שדיוויס דרש 50 אלף דולר מראש עבור הסשן. דיוויס גם כתב בספרו שהוא והמעבד גיל אוונס היו באירופה ותכננו להקליט עם הנדריקס באותה תקופה בה מת בלונדון. המברק, חלק מאוסף המזכרות של ‘הארד רוק קפה’, נרכש במכירה פומבית ב 1995, אבל הוא זכה לתשומת לב עם שחרור האוסף People, Hell and Angels, במרץ 2013. זה אוסף של 12 קטעים שלא שוחררו של הנדרקיס שהוקלטו באותה תקופה שבין 1968 – 1970. “המברק הוא לא משהו שאתה שומע עליו הרבה“, סיפר ההיסטוריון של ההארד רוק קפה, ג’ף נולן. “מומחי הנדריקס מודעים אליו. זו היתה אמורה להיות אחת הסופר גרופ המטורפות. ארבעת ה’חתולים’ האלה בהחלט המציאו מחדש את הכלים עליהם הם ניגנו ואת האופן שבו הם נתפשים“. יאזיד מנאו, הפרומוטר הצרפתי ופאנאט של הנדריקס שחקר את המברק אמר שהמברק מציע הצצה למה שיכול היה להיות. “זה מדהים בגלל השמות של האנשים“, הוא אמר. “ברור שזה לא קרה, אבל המברק מביא לנו משהו לחלום עליו. זה מסמך שמוכיח שהיה להם רעיון לעשות אלבום“. ישנה השאלה של איך היתה נשמעת הסופר גרופ הזו? דיוויס התרחק באותה התקופה משורשי הג’אז לעבר סאונד מבוסס פיוז’ן. הוא סיפר בביוגרפיה שלו שב 1968 הוא האזין המון לג’יימס בראון, סילי, ל Family Stone ובמיוחד להנדריקס – מוסיקאים שהמכנה המשותף בניהם הוא אהבת הפאנק, משהו שלא היה קיים אצל הביטלס. לא ברור כיצד הבס המלודי של מקרטני היה נוכח ב’להקה’ שכוללת בה את הגיטרה של הנדריקס והחצוצרה של מיילס. “בהתחלה זה נשמע ממש מוזר, אבל במחשבה שנייה זה הגיוני ומאוד הנדריקס להכנס למשהו שכולל מוסיקאים מעולים אבל מז’אנרים שונים“, אמר הביוגרפר של הנדרקיס צ’ארלס שאר מוריי. “אני מתחרט שזה לא קרה. זה היה יכול להיות נפלא“. עד כאן, סוף התרגום למאמר. באופן אישי אני מצר מאוד על כך שה’דרים טים’ הזה לא קרם עורו וגידים. כמעריץ של עבודתו של מיילס דיוויס וכמעריך את זו של הנדריקס אני חושב שיכלו לצאת מהשיתוף הזה ניסים ונפלאות. מצד שני, אולי זה היה דוחה את קריירת הסולו של מקרטני ואז לא היינו מקבלים אלבומים נפלאים כמו ‘מקרטני’ ו ‘ראם’. הנה מקרטני מבצע את Foxy Lady של הנדריקס מתוך הופעה ב 2009 שבסופו הוא מספר שוב את הסיפור של הופעתו של הנדריקס בלונדון. מה אתם חושבים? זה שיתוף פעולה מפוספס או שאתם בגישת ה’קיי סרה סרה’? כיתבו לי בתגובות. #ג039ימיהנדריקס #מיילסדיוויס #פיטרבראון

בוקר מצוין. לפני שבוע התפרסם פרק הפודקאסט על השיר Wait בסדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’, והיום הפוסט הכתוב על השיר הנהדר הזה. אם עדיין לא האזנתם לפרק הפודקאסט, תוכלו לעשות זאת כאן. האזנה וקריאה נעימים! אין ספק שהאלבום ‘ראבר סול’ הוא אלבום בו הביטלס לקחו קפיצה אחת שלמה קדימה. זה קרה להם אחת בכמה אלבומים במחצית הראשונה של שנות השישים. ‘פליז פליז מי‘ הביא את המבורג והביטלס ה’חיים’ לתקליט ואלבומם השני לקח והרחיב את התופעה וייצר את הביטלמניה בבריטניה ובאירופה. אלבומם השלישי הפך אותם ללהקה מהוקצעת עם שירים מקוריים שיש לה את הקול שלה ושלהב את ההמונים. ביטלס פור סייל הביא את דילן, המלנכוליות והרוקבילי. ראבר סול לקח את כל מה שהם עשו עד כה והקפיץ רמה. הקטע Wait שזיגזג בין האלבום Help ל’ראבר סול’ חשף בו שיטת כתיבה חדשה וצורה מעניינת להביע ולתאר מערכת יחסים בין שני בני זוג שונים במהותם. השיטה של חיבור בין שני שירים של לנון ומקרטני לכדי שיר אחד לא הייתה נפוצה בקטלוג של הביטלס. כשהם כן עשו את זה, התוצאה היתה מופתית. מקרטני אגב, השתמש בקריירת הסולו שלו לא מעט בשיטת החיבור בין שני קטעים שאין בניהם קשר. לעיתים זה יצר קטעים מופתיים ולעיתים לא. ב Wait אפשר לשמוע את ניצני השיטה שתחזור עליה באופן מודגש הרבה יותר ב We Can Work It Out שיצא בהמשך השנה. שיאה של השיטה יהיה ב’יום בחיים‘ מתוך סרג’נט פפר שם הציג כל אחד מהם את הגישה שלו ליום שכזה ובמחרוזת בצדו השני של האלבום ‘אבי רואד‘ זו כבר סוויטה של חיבורים. ב Wait אפשר למצוא גם כן שינוי שכזה בין הגישות של לנון ומקרטני. בהנחה שג’ון כתב את הבתים/פזמון כי הוא זה ששר אותם ופול את המידל אייט, אפשר להבין שמתרחש בשיר מעין דו שיח בין בני זוג. את הדמות קרת הרוח והמחושבת מייצג ג’ון המצווה בבתים: “אם הלב שלך נשבר, אל תחכי תדחי אותי“. בת הזוג הרגישה והרכה שמיוצגת על ידי פול עונה במידל אייט: “הייתי טובה כמה שיכולתי ואני סומכת עליך שתחכה לי“. מהרגע הראשון בסרט המתח הקטן הזה, הכל נפיץ. השיר מתחיל עם ‘התפרצות’ השירה המצווה של לנון, וכשמגיע המידל אייט, הגיטרות מייצרות דרמה על משקל כינורות בסרט מתח. רינגו גם הוא לא התבטל בסרט הזה. הוא יצר ‘מילוי’ או ‘פיל’ תופים שהוסיף גם הוא לדרמה. ג’ורג’ מצידו מבליח מדי פעם עם אפקט ה’פדאל’ שלו בגיטרה ומגניב צלילי אימה זעירים. מדובר בצליל המהדהד של הגיטרה שבא ונעלם לאורך השיר ומקורו בפדל רגל ששולט על הווליום. הפדל מחובר לגיטרה וכשלוחצים עליו הוא מנמיך ומגביה את הווליום של הגיטרה ואז אפשר לייצר מין אפקט שבא והולך וזה יפה ותורם מאוד כאמור לתחושת המתח בשיר. הסבר קצר והדגמה על הפדאל תוכלו לקבל בסרטון הבא: האם זהו באמת שיר נכתב והורכב כשני שירים שונים? קשה לדעת במדוייק, במיוחד כשמקרטני סיפר בשנות ה 90 בביוגרפיה Many Years From Now, שהוא כתב את השיר או ככה לפחות הוא חושב כך. “אני חושב שזה השיר שלי. אני לא זוכר יותר מדי שיתוף פעולה עם ג’ון בו, למרות שיכול להיות“. בעצם הוא משאיר את העניין פתוח, אבל הוא ממשיך ומספק עוד פרטים על כתיבת השיר. בסוף פברואר 1965 הביטלס נחתו באיי הבהאמס לתקופה של כשבועיים כדי לצלם סצנות עבור הסרט השני שלהם Help. הם מתגוררים בבית חוףמפואר בבמלמוראל קלאב ובספר ממשיך פוךל ומספר שהשיר נכתב על החוף. “בכל פעם שהיה לנו רגע חופשי מהצילומים, היינו מבלים בבית החוף הזה”. על פי מקורות שונים, תיעוד של לוחות הזמנים שלהם הצביע שלוחות הזמנים היו צפופים מאוד ולא ממש היה להם זמן לשבת בבית החוף, אבל זה מה שהמשיך וסיפר מקרטני לברי מיילס בספר: באחד הימים הוא נח על החוף, ואז הוא החל לכתוב את Wait. הביטלס בבהאמאס באותו היום, נכח שם השחקן הצעיר ברנדון דה ויילד שהיה מעיין ילד פלא אמריקאי. בגיל 11 הוא הוא הועמד לאוסקר עבור שחקן המשנה בסרט Shane שהוא מערבון משנת 1953 שמשחקים בו בין היתר אלן לד וג’ין ארתור. “הוא היה בחור נחמד שהוקסם ממה שעשינו, הוא היה מעין שחקן מחבורת ה Brat Pack, [חבורת ‘מפונקים’ או השחקנים הצעירים שהסתובבו אז באמריקה]. שוחחנו בלי סוף, ונדמה לי שכתבתי את “wait” ממש בפניו והוא התעניין לראות איך זה קורה“. שוב חוסר ודאות ולמרות שג’ון ב 1970 פטר את הכל ב’זה בטח שיר של פול‘, עדיין הוא נשמע לי כמו שני שירים בגישות שונות שמוזגו להם יחדיו. ברנדון דה ויילד לביטלס היתה מצוקת שירים בתקופה הזו. מצוקה שנבעה מלוח הזמנים המטורף בו נאלצו לעבוד ולתפקד. המצוקה הזו גרמה להם אמנם לכתוב המון שירים, אבל לא כולם היו ברמה טובה ומתאימה עבור סינגלים ואלבומים. למשל לנון ומקרטני כתבו והקליטו עם הביטלס בתקופת הסשנים לאלבום Help את If You’ve Got Trouble שהיה מיועד להיות השיר של רינגו באלבום, אבל הוא לא היה ברמה מספקת לאלבום של הביטלס. המצב הזה הביא אותם להקליט קאברים, מגמה שהתחזקה בעיקר באלבום ‘ביטלס פור סייל‘, אבל השאיפה היתה להביא כמה שיותר שירים מקוריים וחדשים. במצב הזה של חוסר בשירים גם התרחיש המוזר הזה קרה: בסשנים הללו ניגש אליהם טכנאי האולפן נורמן סמית’ שכתב גם שירים. וכך הוא סיפר על הסיטואציה המוזרה: “הם התקרבו לסוף ההקלטות של הלפ והיו צריכים שיר נוסף. ג’ורג’ מרטין ואנוכי היינו בחדר הבקרה וחיכינו להם ואז אמרתי: ‘אני יודע שהם כבר שמעו את כל זה קודם אבל יש לי שיר בכיס’. ג’ורג’ אמר: ‘אז בוא תאמר להם’. ג’ורג’ קרא: ‘פול, אתה יכול לבוא לכאן? לנורמן יש שיר עבורכם’. פול הגיע ונראה המום: ‘באמת לנורמל [זו לא טעות ככה הם קראו לנורמן סמית’]’ . הלכנו יחד לאולפן מס’ 3 התיישבתי על הפסנתר וניגנתי אותו. פול אמר:’ וואוו זה ממש טוב אני יכול לשמוע את ג’ון שר אותו’. קראנו לג’ון, הוא האזין ואמר: ‘מעולה! נעשה את זה!“. הפאבלישר דיק ג’יימס ששמע על השיר שהביטלס הולכים להקליט, הציע מיד לנורמן סמית’ ההמום 15 אלף פאונד עבור הזכויות שלו. סמית’ סיפר: “לא יכולתי לדבר מרוב שוק הסתכלתי על ג’ורג’ מרטין והוא הנהן לכיוון התקרה כאילו שהוא אומר: ‘תבקש יותר כסף!!!‘”. הביטלס עם נורמן סמית’ (במרכז) יום למחרת, ב 17 ביוני 1965, נורמן הגיע לאולפן ובידיו דמו שהוא הקליט לשיר. ג’ון ופול מגיעים ובידם בשורת איוב. “הבנו הרגע שאין לנו שיר עבור רינגו לאלבום. נקליט שיר לרינגו ואת שלך נעשה בפעם אחרת“. זה לא קרה. השיר שרינגו הקליט יחד עם פול וג’ורג’ היה הקאבר Act Naturally שבוצע במקור על ידי בק אוונס ומכיוון שהיה זה היום האחרון להקלטות האלבום ונדרש עוד שיר כדי לסגור את 14 השירים המקובלים באלבום, הוחליט לעבוד גם על Wait. טרק הבסיס לשיר הוקלט ב 4 טייקים. ככה זה נשמע פחות או יותר: על גבי טרק הבסיס הם הקליטו את הקולות הראשיים ולמחרת ייצר לו ג’ורג’ מרטין כמו לשאר שירי האלבום מונו מיקס. הריסון עם דיק ג’יימס ב 15 ביוני 1965, באולפן כשהגיע מרטין לעבוד על מיקס הסטריאו לאלבום הוא ככל הנראה החליט שאין לשיר הזה מקום באלבום ושאולי הוא מקדים את זמנו ושאולי חסר קטע מרומם ורוקי שיגדיל את מכירות האלבום. הכל טוב ויפה אבל הביטלס כבר היו במסע ההופעות האירופאי שלהם ולא יכלו להקליט שיר נוסף. הקטע שנכתב עבור רינגו If you’ve got trouble כאמור לא היה מספיק טוב ושיר נוסף שהקליטו הביטלס לשיר של פול בשם That means a lot לא היה גמור עדיין. בסשן הקלטות במאי הביטלס הקליטו שני קאברים של לארי ווילייאמס, מושא הערצתם, עבור חברת קפיטול האמריקאית שעשתה באלבומי הביטלס כבשלה. את Bad Boy הם ייעדו עבור האלבום ‘ביטלס 6’ – ו Dizzy Miss Lizzy היה פנוי לשימוש וכך הושלם האלבום Help והכל בא על מקומו בשלום כש Wait הונח בצד לחכות. בסוף ההקלטות ל’ראבר סול’ בנובמבר 1965, מצוקת השירים שוב הרימה את ראשה וכשהיה חסר שוב שיר לסגור את מכסת השירים עבור האלבום הם חזרו אל Wait ביום ההקלטות האחרון לאלבום ב 11 בנובמבר. לאחר עבודה על Girl של לנון, ועל You Won’t See Me של פול הם התפנו להמשך העבודה על Wait שלא כללה יותר מדי. על גבי הטראק שהקליטו עבור האלבום Help באמצע השנה, עיבה והכפיל פול את הקולות שלו וג’ורג’ עיבה והוסיף עוד מאפקט הגיטרה המיוחד שלו. ההקלטות עבור ‘ראבר סול’ כך הושלם הקשר המיוחד בין שני האלבומים Help ו Rubber Soul, ולחדי העין בניכם, תוכלו לתפוס קשר נוסף בסרט Help בסצנת ה’אינטרמישן’ הנבואית. שם תוכלו לראות את הביטלס נראים כמעט בדיוק כמו בעטיפת האלבום Rubber Soul. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #לאריווילייאמס #נורמןסמית

חג שמח! פרק חדש בפודקסט ביטלמניקס התפרסם זה עתה. הפרק החדש הוא השני בסדרת ‘השירים הזנוחים’ של הביטלס ויעסוק בשיר Wait המתעתע. השיר Wait נולד על פי פול בבהאמס בעת צילומי הסרט Help. הוא הוקלט בסשנים של האלבום הבריטי ויועד להיכנס אליו. בשלב מסוים הוא הודר מהאלבום והביטלס שכחו ממנו. כשמו כן הוא הוא נאלץ להמתין לאלבום הבא. בפרק אדבר על סוגיית הכתיבה של השיר, הקלטתו עבור האלבום Help, הדרתו ממנו ועל המועמד שנכנס במקומו. אדבר על מצוקת השירים שהייתה לביטלס בתקופה הזו ועל שובו של Wait ב’ראבר סול’. כל זאת ועוד בפרק הפודקאסט החדש “אחכה לך”. לפרק תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שרובם ככולם מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa אשמח מאוד לקבל את תגובותיכם לפרק כתגובות לפוסט ואת הצעותיכם לשירים נוספים של הביטלס שאתם סבורים שהם ‘זנוחים’ ולא מקבלים את אור הזרקורים כפי שהם צריכים. חג שמח והאזנה נעימה!

בוקר נהדר. פרק חדש התפרסם זה עתה בפודקאסט שממשיך את הסדרה ‘1969 של הביטלס’. בפרק החדש נמשיך בקורות הביטלס בחודש אפריל 1969 ונחזה בתופעה מוזרה: ככל שמצב העסקים של הביטלס הולך ומסתבך, צמד כותבי השירים לנון-מקרטני, מחדש את פעילותו כקדם ומתחיל לחזור ולעבוד יחד בסשני כתיבה בביתו של פול. ממש כמו פעם. על העסקים המסתבכים, הטלפון המפתיע שקיבל ג’ורג’ מרטין ממקרטני ותחילת ההקלטות לאלבום החדש, תוכלו לשמוע בפרק החדש “הבלדה על ג’ון ופול”. לפרק החדש ניתן להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שרובם ככולם מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa האזנה נעימה!

אם יש שיר עבורי שלא מובלט מספיק בקטלוג השירים של הביטלס זהו When I Get Home שכתב לנון עבור האלבום השלישי של הביטלס. הוא לא שיר שעולה בראש גם עבור מעריצי הביטלס האדוקים, אלא אם הם מתאמצים ממש ובהאזנה חטופה, אפשר לחשוב שגם לנון לא ממש השקיע בו יותר מדי על מנת שיהיה שיר גדול ממש. למעשה הן ג’ון והן פול מיעטו מאוד לדבר עליו. מכיוון שאנחנו כאן בבלוג ביטלס מעמיק, לא נדלג אפילו על השירים שנראים זניחים. אלו הביטלס, תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. לאוהבי ההאזנה, ישנה את גרסת הפודקאסט לפוסט בפרק הראשון בסדרת השירים הזנוחים של הביטלס שם דיברתי על When I Get Home. תוכלו להאזין לו כאן. כדי להבין את השיר, תמיד כדאי להבין את התקופה והאווירה בה הוא נכתב. מתחילת 1964, הביטלס היו בטירוף. הביטלמאניה הלכה וגאתה באירופה ובינואר קבע להם בריאן סיבוב הופעות ארוך בפאריס. במשך 18 ימים הם הופיעו יום יום בתיאטרון האולימפיה בפאריס. כבר ביום השני לשהותם שם, ב 16 בינואר 1964, ההצלחה החלה לחלחל גם לארה”ב. הם קיבלו את הידיעה המשמחת שהסינגל I Want To Hold Your Hand זינק למקום הראשון שם. בריאן קבע מיד סיבוב קצרצר שהכיל בו ראיונות וכמה הופעות מיד בסיום הסיבוב הצרפתי. מכיוון שלוחות הזמנים הפכו לוחצים מאוד, החדש במלון George V בפאריז הפך לבית החדש שלהם. הם קיבלו פסנתר לתוכו וכדי להיות יעילים הם כתבו שירים עבור הסרט הראשון אליו הם התחייבו שנקבע לצילומים במרץ. הביטלס בפאריס הכל היה כל כך לחוץ שכשהיה להם יום חופשי ב 28 בינואר, לנון והריסון המריאו מהר הביתה וחזרו מיד למחרת להקלטות שנקבעו באולפן בפאריס. כדי לרצות גם את הקהל הגרמני, נקבע שהביטלס יקליטו גרסאות בגרמנית לשני הסינגלים המצליחים האחרונים שלהם She Loves You ו I Want To Hold Your Hand. אם זהו עכשיו ביתם לתקופה הקרובה, אז הצוות הנאמן ג’ורג’ מרטין והטכנאי נורמן סמית’ הגיעו לפאריס עם ההקלטות של כלי הליווי על מנת שהביטלס יקליטו את הקולות בגרמנית. עבור לנון, מושג הבית מתחיל להתערפל. איפה זה הבית עבורו? אצל הדודה מימי? בלונדון בדירה שכורה? בהמבורג? בפאריס? המצב ילך ויחמיר ככל שהביטלס ילכו ויתעצמו. לוחות הזמנים יתקשחו ותחושת אי השייכות שהייתה גם כך מוטמעת בו מאז נטשו אותו הוריו בילדותו תלך ותעמיק. ביולי 1958, ביום שנדרסה למוות הוא איבד את זהותו לאחר שהחל לבנות עם אמו קשר עדין. לא היה לו זמן לבנות משהו יציב. הביטלס היו עסוקים בלבנות קריירה וגם כשג’ון החליט שהוא בונה בית חדש עם סינתיה, זה לא היה בדיוק על פי התוכניות מכיוון שב 1962 סינתיה הייתה בהריון עם ג’וליאן וזה מה שעושים אנשים מהוגנים ב 1962. ב 2 במאי 1964, בתום הצילומים לסרטם הראשון של הביטלס הם מקבלים חופשה ראשונה. ג’ון וסינתיה ממריאים יחד עם ג’ורג’ ופאטי לטהיטי ומקרטני וסטאר לאיי הבתולה. לנון סיפר על השהייה שם: “בטהיטי היינו בסדר, בעצם ברחנו לשם. כשהיינו על סירה, אף אחד לא התקרב אלינו למעט אדם אחד מסידני שלא הגבנו אליו. הוא שחה לידנו ואמר, ‘אני יכול לעלות על הסירה? ‘אמרנו’ לא ‘והוא נאלץ לשחות קילומטרים אחורה!”. הזוג בטהיטי סוף סוף היו לו את השקט והשלווה ודווקא שם הוא כתב את When I Get Home. שיר הכמיהה שלו הביתה. שיר הכמיהה לשייכות כלשהי. הוא מסווה את הסיפור במעין שיר אהבה בנאלי של אהוב שמחכה להגיע אל אהובתו הביתה ולספר לה הכל. מכיוון שסינתיה נמצאת שם איתו והם בחופשה חלומית בטהיטי אפשר לחשוד שמדובר אולי במישהי אחרת. כמו שהוא יעשה בשיר Julia שבו הוא עירב את אימו עם יוקו, הפעם הנוא מערב איתה את סינתיה. חייה של אימו נגדעו באיבם, לפני ההצלחה המטורפת שלו. הוא מתגעגע אליה ורוצה בכל מאודו לספר לה הכל והמילה בית משמשת כמקום מפלט לשייכות בדיוק כמו ב There’s a Place שם ישנו מקום שבו הוא יוכל אליו יוכל ללכת ולחשוב עליה. I got a whole lot of thing to tell her When I get home המידל אייט הוא הקטע המופלא מבחינתי בשיר. למרות התאווה הזו לתפוס באמו ולא לשחרר אותה לעולם בשימוש מופלא בביטוי til the cows come home שיש בו את המילה בית. הוא מבין שהבית הזה כבר לא קיים ושזה לא ישים ושזו תחושה זמנית שעוד רקע תעלם. הקינה העצמית הזו של לנון על עצמו באה לביטוי גם ב’קריאת הקרב’ איתה פותחים הביטלס את השיר וחוזרים עליה כמה פעמים בהמשך. אם מסתכלים היטב בדף המילים עליו כתב ג’ון את מילות השיר, אפשר להבחין שלמעשה הוא כתב על Oh I שלא עבר היטב והפך לעולץ בהקלטה. כשאגיע הביתה הערב אתפוס אותה חזק אני אוהב אותה ‘עד שהפרות יחזרו הביתה’ אני מתערב שאוהב אותה יותר עד שאצא מהדלת שוב… מוסיקלית אין בו משהו חריג מאוד ממה שעשו הביטלס בשאר השירים. זה קטע רוקנרול פשוט מאוד עם נגיעות של רית’ם אנד בלוז כמו המון דברים שעשו המון הרכבים אז ובכל זאת בסאונד מלא אנרגיה ונוצץ. לנון לא שכח להכניס גם את אהבתו למוסיקה של מוטאון והשירה התחינתית שלו מאוד מתכתבת עם אותם אמנים. כשלנון נשאל איזה שיר של אמן אחר הוא היה רוצה לכתוב, אז הוא ענה ללא מחשבה שנייה: את Can I Get a Witness של מארווין גיי”. גם המילים שכתבו קבוצת הולנד-דוזייר-הולנד מזכירות במעט את הנושא שבחר לנון לכתוב עליו בשיר. הקשיבו כולם, במיוחד אתם הבנות האם זה נכון להישאר לבד כשזו שאתה אוהב, אף פעם לא בבית? העבודה על צדו השני של האלבום שיהווה בצדו הראשון את הפסקול לסרט הבכורה של הביטלס, מעלה הילוך ולמעשה מסתיימת ב 2 ביוני 1964. באותו היום, קצב העבודה הרצחני חייב את הביטלס להקליט שלושה שירים חדשים באותו היום: Things we said today, any time at all ו when I get home. עם או ללא קשר, למחרת בבוקר ב 3 ביוני, במהלך צילומים ל Saturday Evening Post יתמוטט רינגו ויובהל לבית החולים, עקב דלקת שקדים חריפה. כבר בצהריים הגיע ג’ימי ניקול לחזרות עם שאר הביטלס. צילומים ל Saturday Evening Post במהלכן התמוטט רינגו חזרה ליום האתמול. את When I get Home הם דוחים לסוף ומקליטים לו 11 טייקים. לאחר מכן הם מכפילים את קולו של ג’ון, מוסיפים את ההרמוניות של פול וג’ורג’ ופסנתר עליו מנגן מקרטני שנשמע רק במיקס המונו בגרסה האמריקאית באלבום Something New. הנה קטע מגרסת המונו האמריקאית: נסיים עם סיפור משעשע שסיפר הטכנאי קן סקוט. סקוט בן ה 16 חיפש אולפן הקלטות שבו הוא יוכל לשמש כטכנאי. לאחר ששלח מכתבים בתחילת השנה לאולפנים שונים, איתרע מזלו והוא קיבל תשובה חיובית מאולפני EMI. הוא החל לעבוד בספריית ההקלטות של האולפנים ולאחר חצי שנה קודם לתפקיד המכובד של טכנאי שני. סשן ההקלטה הראשון שלו היה אותו סשן ב 2 ביוני בו הביטלס סיימו את צדו השני של האלבום והקליטו בין היתר את When I get Home. הוא סיפר שהיה “מבועת לחלוטין” לעבוד הן עם מרטין והן עם הביטלס. קן סקוט הצעיר “בזמנו, מכונות ההקלטה בעלות ארבע ערוצים תפסו כמעט את כל חדר הבקרה ולא היה שם מקום עבורם [הביטלס] כשהם רצו להאזין לחומר המוקלט. הם ישבו לאורך הפרוזדור והקשר היחיד שהיה לי איתם היה דרך מערכת אינטרקום. בערב הספציפי הזה, הביטלס השמיעו את ההקלטות האחרונות שלהם לחברים. ג’ורג’ מרטין נתן לי הוראות דרך האינטרקום ובנקודה מסוימת שמעתי אותו אומר: home, הביתה. שמתי את הסלילים בצד, כיביתי את החשמל של המכשירים, לבשתי את המעיל ויצאתי מהחדר. צעדתי בפרוזדור וראיתי את ג’ורג’ נעמד מולי. ‘נו’ הוא אמר ‘ההקלטה מוכנה כבר?’ ‘סליחה?’ שאלתי ‘האם ההקלטה של When I get Home מוכנה כבר?’ ‘אה חכה רגע ג’ורג’, אני אסתכל ואבדוק’. רצתי בפרוזדור, הדלקתי חזרה הכל ושמתי את ההקלטה במהירות האור, כשאני מתנהג בנונשלנטיות כאילו כלום לא קרה”. #גוןלנון #julia #יוקואונו #גוליהלנון #מארוויןגיי #סינתיהלנון

פרק חדש בפודקאסט הוא תמיד עילה לבוקר מעולה. היום אפצח בסוג חדש של פרקים שיצוצו מדי פעם בין פרקי האורך המלא. בכל פרק שכזה, אאתר שיר ‘זנוח’ יחסית של הביטלס ואשים עליו את הזרקור. היום אדבר על When I Get Home, כפי שכבר רמזתי בתמונה בה ג’ון ספון לו בביתו עם חפצי האמנות הביזארים התה והספרים הישנים. השיר היפה הזה יקבל את מלוא תשומת הלב בפרק בשם: “הבית נמצא היכן שהלב”. מה יש להרחיב על שיר צדדי באלבום מושלם כמו A Hard Day’s Night? ובכן, המון! אשמח לקבל מכם פידבקים לפרק בתגובות ובנוסף הפעם אשמח שתהיו אתם ‘ועדת האיתור’ לשירים זנוחים שכאלה. כתבו לי בתגובות רעיונות לעוד שירים ‘זנוחים’ של הביטלס שהייתם חפצים לשמוע עליהם בפרקים שכאלה. איך ניתן להאזין לפרק? בכל אמצעי ההאזנה המפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa האזנה נעימה!

בוקר שמח ועצוב בו זמנית. היום ה 25 בפברואר בו היה אמור ג’ורג’ הריסון, צעיר חברי הביטלס, לחגוג אתנו את יום הולדתו ה 78. זה לא קורה אבל בכל זאת, אציין את יום הולדתו עם המסורות שנתגבשה לה – אחזור ליום הולדת מהעבר, אחד שמח, בו כל העתיד לפניו של ג’ורג’. ליום הולדתו ה 21 של ג’ורג’ הריסון ב 1964. הראשונה לברך את ג’ורג’ ביום הולדתו ה 21, הייתה אמו לואיז. היא התקשרה מליברפול ב 00:10 בדיוק – זו השעה בה נולד ב 1943. היא שרה לו ‘יום הולדת שמח’ וג’ורג’ סיפר: ‘זה היה מצחיק. באמריקה יש ‘מפעילי יום הולדת’ ששרים לך בטלפון ולדקה אחת, כשאימי שרה, חשבתי שהיא מאלו’. ב 25 בפברואר 1964, לביטלס היה מתוכנן יום עבודה עמוס לעייפה. הוריו של ג’ורג’ חוגגים לו יום הולדת בליברפול בשעה 10 בבוקר הגיע ג’ורג’ לאולפני EMI והם היו עסוקים מאוד באולפן מס’ 2 בהקלטת ארבעה שירים. הם סיימו את העבודה על Can’t Buy Me Love, עליו הם התחילו לעבוד בפאריס בסוף ינואר, הקליטו את You Can’t Do That ו I Should Have Known Better של ג’ון ואת And I Love Her של פול. יום עמוס לכל הדעות. הביטלס בסשן בוקר ב’יום הולדתו’ של ג’ורג’ חבר הילדות של ג’ורג’ הריסון, טוני בראמוול שהפך להיות עובד במשרד NEMS בליברפול לאחר שחתמו הביטלס עם בריאן אפשטיין והיה חלק מצוות המשרד הלונדוני לכשנפתח, סיפר פרט מעניין על ג’ורג’: “הוא היה מתעצבן מאוד אם אנשים היו שוכחים את יום ההולדת שלו. הוא אהב את כל העניין. כרטיסי כריסטמס, ברכות יום הולדת .את כל המחוות“. אם כך, לרווחת כולם, ג’ורג’ קיבל 52 שקי דואר ובתוכם כ 30 אלף כרטיסי ברכה. את העובדה שחברי הביטלס עצמם לא הכינו כרטיסי ברכה משלהם תירץ ג’ורג’: ‘החברים נוטים לשכוח מזה [מיום ההולדת שלי]’. שבעה מעריצות מהעיר ‘הוב’ אפילו טרחו ושלחו דלת גדולה כמתנה. ג’ורג’ ואלפי המכתבים עם נציגת מועדון המעריצים של הביטלס גם הוריו של ג’ורג’ בליברפול סבלו מנחת זרועם של המעריצים. 7 קופסאות וסלים מלאים בדואר הגיעו גם לבית הוריו בליברפול, מה שלקח להם שבועות למיין ולסדר. בראיון שהעניק הריסון ל BBC באותו היום במשרדי NEMS הוא נשאל ‘איך זה להיות בן 21?’. ג’ורג’ ענה: ‘אותו הדבר. אני לא ממש מחבב להיות בן 21. אני מעדיף את 20. מספר עגול“. ואז ג’ורג’ איחל [ברצינות או שבצחוק] למראיין מזל טוב ליום הולדתו ה 23 שחל גם הוא היום. ג’ורג’ הודה לכל מי ששלח לו מכתב ומתנה: “תודה כולם. זה מאוד נחמד“. https://bit.ly/3pUwN9G הריאיון המשיך. “אנשים אומרים שאתם מיליונרים ואם כן אתם נמנים על המיליונרים הצעירים בעולם. אתם באמת מיליונרים?”. ג’ורג’: “לא. זה כל כך קשה להפוך למיליונר. אולי אם היינו מופע סולו אז אולי היינו הופכים, אבל עם ארבעה, זה קשה. אני בספק אם נהיה אי פעם מיליונרים. בטח נהיה בסדר, אבל אני לא רואה אותנו הופכים למליונרים ולמשלמי מסים בנוסף“. “מה עם העתיד ג’ורג’? אנשים אומרים שאתה רוצה להיות בעל רשת חנויות. מה השאיפות שלך בעצם?”. ג’ורג’: “ובכן אני לא שמעתי על זה. אני לא ממש יודע. אני אמשיך עם זה עד שיימאס לי. יש כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי ואת שאר החברים בעסק הזה. אני הייתי רוצה להקליט אנשים, להפיק תקליטים, כל מיני דברים. אני לא מפוקס על משהו אחד כרגע“. “אז אתם לא רוצים לנצל את הפרסום שלכם בשום דרך?“. ג’ורג’: “לא. לא עדיין בכל מקרה“. “למה אתה הכי מתגעגע היום?“. ג’ורג’: “לארוחת הערב שלי. אני אומר שלום לאמא ואבא שלי. שלום אמא ואבא! בדרך כלל אני בבית בימי הולדת.“. “אתה אוהב להיות בבית בימי הולדת?“. ג’ורג’: “מאכילים אותך בבית“. “אחד הדברים היפים עם הביטלס הוא שאתם נראים להקה מאוד צנועה. מה אתם חושבים על עצמכם עכשיו?” ג’ורג’: “אותו הדבר. להצלחה אין ממש משמעות. אנחנו נהנים אותו הדבר כשהרווחנו מעט כסף“. https://bit.ly/3r7drje לאחר יום ההקלטות, בערב, הביטלס קבעו לחגוג בפרטיות בקומה העליונה במסעדת ‘אייבי’. בין האורחים המכובדים היו כמובן ג’ורג’ מרטין, דיק ג’יימס ועוד מכרים מהחוג הקרוב. בריאן אפשטיין העניק להריסון מצת מוזהב והאורחים נהנו ממרק צבים, סלמון מעושן ונתחים גדולים של סטייק. מזל טוב ג’ורג’ איפה שלא תהיה. #BBC #בריאןאפשטיין #גורגהריסון

היום אספר לכם סיפור אגדה על אלבום שהוקלט בחווה סקוטית ובטירה עתיקה ומכושפת. האלבום ‘לונדון טאון‘ יצא ב 31 במרץ 1978. קודם לכן בילה מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ ו’אייר’ בהידוק השירים. באותה התקופה הוא עבד בין היתר גם על דברים חדשים. למשל, לאחר בילוי ערב בדיסקוטק, הוא נדהם מהרעיון של מוסיקת הדיסקו. הוא גיבש את מה שלבסוף יהיה Goodnight Tonight והחל בלבנות את חטיבת הקצב שלו כשהוא נעזר במכונת תופים – משהו שהוא כבר עשה בהקלטות עבור ‘לונדון טאון’ על היאכטה. בשלב מאוחר יותר הוא החליט להעלות הילוך ולהקליט בעצמו את כל הכלים עבור הקטע, מה שיצר קטע קצבי של 7 דקות שהפך למעין פרויקט סולו אישי שלו ועוד סממן בדרך לעבודה עצמאית. התוצר הזה הלך לשכב על המדף למשך כמעט שנה. הבעיה הבוערת ב 1978 לאחר הוצאת ‘לונדון טאון‘, הייתה חוסר במתופף וגיטריסט. מקרטני לא בזבז זמן והתחיל לתור אחר מחליפים למקולוך ואינגליש. הוא קיבל המלצות חמות מדני ליין לגבי מתופף שהוא עבד אתו בעבר – סטיב הולי. הולי הגיע לאודישן במרתפי משרדי MPL ולהפתעתו הגמורה הוא התקבל על המקום. “ניגנו יחד שעתיים-שלוש ופול פתאום אמר: ‘בסדר. זו להקה טובה. נשמע טוב. בואו נלך על זה”. מקרטני חיפש מתופף מעט כבד יותר בתיפופו ומצא את מבוקשו. המשימה הראשונה של הולי הייתה השתתפות קליפ עבור הסינגל החדש ‘עם מעט מזל’ שצולם במרץ 1978. הגיטריסט לורנס ג’ובר הגיע גם הוא דרך דני ליין. הוא הופיע איתו בעבר בתכנית טלוויזיה וליין התרשם עמוקות. ג’ובר שהיה עד אז נגן שכיר, שמח מאוד להצטרף להרכב קבוע והוא הצטרף לווינגז במאי 1978. משימתו הראשונה היתה השתתפות בקליפ עבור הסינגל החדש ‘נמאס לי’ . הצלחה בגזרת הגיטריסט והמתופף. מה לגבי שירים חדשים? כהרגלו מקרטני צבר מצבור נאה גם לאורך השנים ומי שקרא את הפוסטים הקודמים בטח הבחין בדפוס מסויים שחוזר על עצמו. גיוס נגנים חדשים, חזרות והקלטות במקומות אקזוטים, ולאחר מכן אוברדבים והשלמות באולפן מוסדר ומסודר. גם באלבום הזה הנוסחה לא תשבר. הליין אפ החדש של ווינגז בתחילת קיץ 1978, ההרכב המחודש הגיע לחווה בסקוטלנד. כחודש הם עבדו על מה שיהווה את יריית הפתיחה לאלבום Back to the Egg ששמו הזמני היה Wings In the Wild. פרויקט ביניים שההרכב עבד עליו בין היתר, היו דמואים לשירים עבור אלבום שבסופו של דבר לא התממש בשם .Rupert the Bear מקרטני רצה לנצל את כישורי כתיבת שירי הילדים שלו ולהגשים רעיון ישן ליצירת סרט ילדים ופסקול. בתחילת שנות ה 70 הוא רכש את הזכויות ל Rupert the Bear והרגיש שזו שעת כושר לא רעה על מנת לממש את החלום. בעבר הוא כבר ניסה להתחיל לעבוד על כך כשהשיר Little Lamb Dragonfly נשקל לרגע כמועמד לסרט שכזה שהוא חלם גם לקריין. הקלטות הדמו בסקוטלנד 1978, יצרו מעין אלבום גנוז של ווינגז שבטח ובטח נקבל רשמית בגרסת הארכיב קולקשן הממשמשת ובאה של ‘בחזרה לביצה’. בסופו של דבר התוצר היחיד עבור הפרויקט היה We All Stand Together שהשתחרר ב 1984. הנה האלבום הגנזו של ווינגז: הסשנים עבור ‘חזרה לביצה’ התחילו עם קטע בשם To You שהוקלט בסקוטלנד בסשן אחד. מה שאני אוהב בו אלו מפלי הגיטרות של לורנס ג’ובר שמשתלבים באופן מופלא עם מפלי הקול של מקרטני. זה קטע עוצמתי, חזק, מסקרן ומתווה כיוון על מנת לפתוח איתו סשנים לאלבום חדש ומבטיח. מקרטני הודה שהסאונד שהדהד לו בראש היה של הלהקות הצעירות והחדשות כמו הג’אם, סקוויז והצעיר המבטיח אלביס קוסטלו. בין היתר הדהדו לו בראש גם דברים אחרים. סולו הגיטרה של ג’ובר הוקלט במהירות, תוך 20 דקות כשהוא עובר דרך ההרמונייזר שתפעל פול בחדר הבקרה. הנה גרסה מוקדמת לא ערוכה: על Arrow Through Me הלהקה התחילה לעבוד בסקוטלנד גם כן. זה מאוד אופייני למקרטני לעבוד על קטעים מז’אנרים מוסיקלים שונים בעת ובעונה אחת. זה הרי קטע סול מובהק שמביא את הנסיון שלו לכתוב ולשיר כמו אמן סול או אחד מאוד ספציפי – סטיבי וונדר. השימוש בסינתיסייזר התכתב מאוד עם דברים שעשה וונדר עד אז באלבומיו, וגם עם חלק מהדברים שעשה מקרטני ב’לונדון טאון’. למעשה רק שני חברי להקה היו שותפים להקלטה – פול וסטיב הולי שניגן על התופים ועל הפלקסטון שהומצא באנגליה ב 1922 שהפיק צליל אפקט מתכתי מוזר. הולי: “הקטע הוקלט בוקר אחד רק על ידי ועל ידי פול. פסנתר, קולות מנחים ותופים. הוספתי טראק סנייר שני שהוקלט בחצי מהירות, שכשנוגן במהירות רגילה, נשמע מהדהד. הוספתי גם פלקסטון שאפשר לשמוע בהתחלת השיר ובאופן ספוראדי לאורכו”. הנה קטע בו אפשר לשמוע את האפקטים שמפיק הפלקסטרון: בניגוד לאלבום ההוא, הפעם גם כלי נשיפה אמיתיים יתווספו אליו באולפני אבי רואד בסוף השנה. הנה גרסה מוקדמת ללא האפקטים שהתווספו בשלב מאוחר יותר. ב 1976 ווינגז החלו לעבוד על קטע בשם Super Big Heatwave שהיה שיתוף פעולה כוללני והתבסס על ריף גיטרה וקלידים. כשההרכב החדש ב 1978 ניגש לקטע כג’אם סשן בסקוטלנד, לאט לאט בקע משם שיר. ג’ובר נזכר: “ג’מגמנו יחד ופתאום יצא מזה Old Siam Sir כשסטיב ניגן על הפסנתר, לינדה על התופים, פול על הגיטרה ודני על הבס”. משם ההרכב לקח את השיר למקום אחר לגמרי. מקרטני שלף את קול הליטל ריצ’ארד שלו, כל אחד התמקם בעמדתו הוא, הריף הלך והתעבה ואפשר היה להבין סוף סוף על אילו תופים כבדים דיבר פול כששמע באודישן את סטיב הולי. ג’ובר כתב בספר Guitar with Wings: “פול ואני הכפלנו את ריף הגיטרה וזה לא היה נדיר לראות אותו מתפעל את גיטרת האפיפון שלו כמו שהוא עשה בקטע הזה עם צליל נוהם אפל. אני ניגנתי בלס פול והוספתי צליל הרמוניה בהיר“. הנה הגרסה המוקדמת בה עדיין הקטע המאולתר נקרא Super Big Heatwav: כל אלבום צריך בלדה טובה ו Winter Rose בהחלט סיפק את הסחורה. זה קטע מאזור 1976-1977 שמקרטני הכין לו דמו אבל לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. הוא הביא אותו לסקוטלנד והלהקה הקליטה ביצוע עדין שמאוד מזכיר לי את ‘ווטרפולז’ ממקרטני 2. פול עצמו ניגן על הפסנתר וההרפסיקורד עם יתר הלהקה אבל משהו לא היה מספק בו. בצר לו הוא הושם בצד והמתין לגורלו. הנה גרסה אינסטרומנטלית לשיר הנפלא הזה. הניו וייב והפאנק שהציפו את הממלכה בסוף שנות השבעים, עוררו גם הם את בלוטות היצירתיות של מקרטני. כך סיפר סטיב הולי: “פול התעורר בוקר אחד עם רעיון ומשם זה פשוט התפוצץ. זה היה קטע קטן עם שני תוים. ממש כמו סירנה של משטרה”. הוא דיבר על ‘ספין איט און’ שלטעמי עבור קטע ‘פאנק’ שנכתב בכוונה תחילה ככזה, מקרטני הצליח לשלב בו מלודיה וקטע הרמוני (שנשמע לרגע כמו משהו שלקוח ממשחק ילדים), שמנוגדים מצד אחד לריף הגיטרה הגס שמלווה את השיר, אבל הם גם רוכבים עליו יפה. גדולה שאין בלתה. קטע הסולו המילל של ג’ובר התווסף לאחר מכן והפך אותו לקטע פאנק שלא מבייש. אם כבר ‘פאנק’, הקטע הכי ‘קלאשי’ לטעמי באלבום הוא דווקא הקטע היחיד של דני ליין. הוא כתב שני שירים קטנים, האחד Little Woman והשני Again and Again and Again, ובעצתו של מקרטני הוא איחד אותם להיות שיר אחד. זה אולי ישמע פרברטי, אבל אני אוהב בקטע הזה הכל. שילובי הקולות, הלחן, הגיטרות והזרימה. מבחינתי זה שיתוף הפעולה הליין-מקרטני היפה ביותר. חודש העבודה בסקוטלנד הסתיים והלהקה חזרה לחופשת הקיץ. בספטמבר הם התכנסו שוב והפעם במקום אקזוטי אחר – טירת לים שבקנט. זה היה לוקיישן מיוחד שהיה קרוב לנכס שהיה למקרטנים בסאסקס. הם השתמשו בציוד הקלטה נייד, מיקמו את התופים של סטיב הולי ליד האח הגדולה, והחלו לעבוד ולג’מג’ם. מקרטני הוביל ליין בס פאנקי, גרובי. סביבו התגודדו התופים, הגיטרות והקלידים של לינדה והכל נתפס על סליל ההקלטה. כשהאזין לו מקרטני, הוא ראה בו מעין פתיח לאלבום שיציג ויכיר את הסאונד וההרכב החדש לקהל. הרעיון הלך והתחדד כשסביב הקטע הקצר בן הדקה שנקצר מקטע ארוך הרבה יותר, התווספו אפקטים של תחנת רדיו וקטעים מוקלטים ממש מתוך הרדיו סטייל I am the Walrus . הקטע נבחר בסופו של דבר לפתוח את האלבום ואפקט הרדיו בו ירעים עד להתבייתות התדר על הקטע הראשון האמיתי באלבום Getting Closer . קטע נוסף שהוקלט בטירה בקנט היה We’re Open Tonight . באופן מפתיע עד לרגע מסוים חשב מקרטני שדווקא הוא יכול להיות דרך נאותה לפתוח את האלבום העתידי ויותר מכך, להיות גם שיר הנושא. פתיחה כזו עבדה כבר ב’ונוס ומארס’ אז למה לא? זו הנקודה שבה גם עלה במוחו הרעיון להפוך את האלבום למשהו יותר קונספטואלי. מין סיפור על להקה שחוזרת לעצמה לאחר שהתפרקה לגורמים. חוזרת למקור, לחוויה הראשונית או בוקעת מהביצה ונולדת מחדש. לורנס ג’ובר אחז בגיטרת 12 המיתרים האקוסטית וניגן את צלילי הארפג’יו שמלווים את We’re Open Tonight. כשהחל לנגן הוא חש שהמיתרים לא מכוונים, למרות זאת הוא המשיך לנגן כשהוא ישוב על גרם מדרגות לולייניות, נהנה מההד הטבעי שנתפס גם בהקלטה. הטירה בקנט השפיעה על מקרטני לכתוב עוד בלדה, הפעם רומנטית ומהורהרת. אני תמיד מדמיין לעצמי, שהוא ניסה לכתוב את הצד של הנסיך – זה שסינדרלה ברחה לו והוא יושב לאחר הנשף עם עצמו, מאוהב קשות ואובד עצות. תמיד הרי דובר על הצד שלה בסיפור והנה מקרטני מביא גם את הצד שלו. לאט לאט לצד הפסנתר או הנסיך הבודד מגיעים חברים כדי לנחם: הבס, התופים, והחשמלית של ג’ובר. החיבור שעולל מקרטני בין הקטע הזה לבין קטע ישן אחר שהיה לו Million Miles מרטיט אותי בכל פעם. בטירה, קטע הפסנתר הזה שהיה לו מ 1973 נשלף. מקרטני התיישב במרפסת הטירה, מביט בנוף המרהיב ופצח בנגינה על מפוחית יד (אקורדיון קטן) ופשוט שר לאלוהים. זה בהחלט קטע חריג ויפה בקטלוג של מקרטני. שני הקטעים כאמור ‘לאחר הנשף’ ו’מליון מיילים’ חוברו להם יחדיו למקשה אחת באלבום ויצרו לטעמי אירוע מרגש. הרומנטיקה וההשראה של הטירה המשיכו לעשות כבשלהם. מקרטני שלף עוד קטע לא גמור מ 1976 בשם Love Awake  והקליט אותו עם הלהקה, מה שהפך לקטע מלודי ורך. כשהם יגיעו לאולפני אבי רואד, השיר יקבל טיפול שלא מבייש את ‘יום בחיים‘, לפחות מבחינת כמות נגני כלי הנשיפה שהשתתפו בהקלטה. הקטע בן שלוש הדקות  התווסף אל Winter Rose ששכב על המדף ויחד הם יצרו עונג של 5 דקות ואת המחרוזת השנייה באלבום וההרגשה שלי היא שמאז שלמד מקרטני באלבום ‘אבי רואד’ את מלאכת ההלחמה של קטעים קצרים שאין בניהם קשר מהותי, הוא היה נלהב לעשות בה שימוש. מקרטני בטירה בקטע ‘השידור’ שמתכתב עם פתיחת האלבום, שומעים היטב את הווייב של הטירה בה הקליטו. מקרטני ביקש מהבעלים, מר מרג’רי, להקריא את קטע דיבור על רקע נגינת הפסנתר שלו. אחר כך הוסיף מקרטני גם מלוטרון וחשמלית עם אפקט גיזמוטרון. מה הקריא מר מרג’רי? הוא נעמד במטבח והקריא קטעים מתוך ספרים שהיו בספרייה. נפלא לא? חזרה ללונדון. באוקטובר למקרטני היה רעיון גרנדיוזי. הקמת סופר גרופ או ‘תזמורת’ של נגני רוק בולטים. בתחילת אוקטובר הוא כינס באולפני אבי רואד שורה של שמות להרכב חלומי על מנת להקליט עם ווינגז שני קטעים. מי היה שם? פיט טאונסנד, ג’ון בונהאם (לד זפלין), קני ג’ונס (‘המי’), ג’ון פול ג’ונס, רוני ליין וברוס תומס. אם שכחתי מישהו עימו הסליחה. השילוב הזה היה מתכון בדוק למשהו עוצמתי מאוד או לכאב ראש גדול. האמת היא שיש משניהם. ה’רוקסטרה’ – פול עם פיט טאונסנד ‘נעימת רוקסטרה’ (איזה שם קול…) היא בעיקר ניסיון נחמד למשהו שלא צלח בעיניי. בעיקר מכיוון שהוא קטע גרנדיוזי, מנופח מדי, לא שייך, לא מתכתב עם רוח האלבום ותקוע כאבן שאין לה הופכין במרכזו. הקטע השני שיצר עם הסופר גרופ ‘כל כך שמח לראות אותך’, גם הוא לא מפאר היצירה, אבל לפחות יש בו את החזרה לקטע הקטן We’re Open Tonight כדי לסגור את הקונספט הלא ברור, מה שחיבר אותו לקו הכללי של האלבום וכאן היה אמור להסתיים האלבום לטעמי. אחד הקטעים החזקים באלבום הוא Getting Closer והוא הוקלט במהלך הסשנים באבי רואד. למעשה זה שיר ישן מ 1972-73 שמקרטני עשה לו אז דמו פסנתר ‘ראף’ מאוד וכעת כשמצא לו שימוש הוא התווספו לו מילים והוא הוקלט. בגרסה הראשונה שרו פול ודני ליין את המילים כדואט. במרץ 1979 כשהגיע מקרטני לאולפנים על מנת לסגור את כל הקצוות, הוא שינה את דעתו וכתוצאה הוא החליט למחוק את קטעי הקול של דני ליין ולהקליט במקומם תפקידים משלו. בהאזנה למיקס המוקדם אני מודה שהוא צדק. השיר האחרון שהוקלט עבור האלבום היה , Baby’s Request קטע ג’אזי, מיוזיק הולי שנכתב לאחר ביקור בצרפת, במהלכו קפץ מקרטני להופעה של ההרכב הווקאלי ‘האחים מיילס’. לאחר ההופעה הם נגשו אליו וביקשו שיכתוב להם שיר. הוא מצידו חזר למלון, כתב ואפילו הכין להם דמו, אבל כשהם הפכו לגרידים ובקשו כסף על ההקלטה, הוא נסוג והחליט להקליט אותו עם ווינגז. כשנסגרה רשימת השירים הוצא קטע אחר בשם Cage שנועד לסגור את האלבום והוקלט בסקוטלנד. במקומו שובץ הקטע היפה והלא כל כך קשור הזה. אני מודה שזה אתגר לא פשוט לבחור בין השניים. הראשון Cage קצת משעמם, אבל מתאים ברוחו לאלבום והשני Baby’s Request נשמע מהוקצע וטוב יותר אבל לא שייך. בתחילת 1979, אולפני אבי רואד נתפסו לחודשים ארוכים על ידי קליף ריצ’ארד. מקרטני שרצה מאוד להמשיך לעבוד באולפן מס’ 2 עשה מה שכל אדם רגיל היה עושה. הוא הקים העתק מדוייק שלהם במרתפי משרדי MPL. באולפני ה’רפליקה’ המשיכה העבודה על האלבום וגם על הקטע שאיתו פתחנו – Goodnight Tonight שקיבל עכשיו עוד אוברדאבים של הלהקה. לאחר התלבטות, החליט מקרטני להוציא אותו כסינגל. הקהל מצידו קיבל עומס של חומר מווינגז. בסוף 1978 אלבום אוסף, במרץ סינגל ‘דיסקו’ וביוני אלבום ‘פאנק’. לסיכום, האלבום המשיך את הקו המפוזר של ‘לונדון טאון’, אבל אם שם הקווים לא נפגשו או שנפגשו במקרה, נדמה שכאן הלקחים הופקו, לפחות חלקית. אולי זו היתה נוכחותו של כריס תומס שאיתו שיתף מקרטני פעולה בהפקה. היכולת לערבב ז’אנרים אל תוך אלבום ולנסות על הדרך כמה טריקים חדשים, יכולה איכשהו לייצר עניין וזרימה. הקטעים ה’פאנקים’ הלא רבים שיש באלבום, הם החזקים ביותר לטעמי וחבל לי על הבחירה לא ללכת עם זה עד הסוף ובכל זאת זה אלבום שמשקף יפה לראשונה מה עובר על ביטל מוכשר כמוהו כשהסביבה המוסיקלית תופסת שינוי ופער דורי גדול מזה שהכיר. במבחן הקונספט לא היתה הצלחה יתרה למרות הנסיון לחלק את הצדדים בתקליט לפי אופי שונה של הכנת ביצה ה Sunny Side ו ה Over-Easy. עטיפת האלבום הנפלאה אגב, עוצבה על ידי ‘היפנוסיס’ קבוצת העיצוב הבריטית שאחראית ללא מעט עטיפות נפלאות בניהן גם ‘ונוס ומארס‘. בכל זאת אני נהנה לחשוב עליו כעל ‘תחנת רדיו’ בה הלהקה מרפרפת בין הז’אנרים השונים ומציגה בין היתר את יכולתה להדביק את הקצב עם הדור הבא שנושף בעורפה. ככזה, יחד עם העובדה שזה יהיה האלבום האחרון של ווינגז, זה אלבום מעניין, מאתגר ומסכם היטב את קריירת אלבומי האולפן של ווינגז ואת שנות השבעים הבהחלט מוצלחות של מקרטני. #דניליין #ווינגס #לינדהמקרטני

בוקר טוב ורענן. אחרי יום מלא אמוציות אתמול, הנה אני כאן בפרק חדש בפודקאסט שלנו ‘ביטלמניקס מדברים ביטלס’ ואם אתם רוצים להיות קטנוניים אז היום בגרסת ה’ביטלמניק מדבר ביטלס’. בפרק החדש אני ממשיך את סדרת ‘1969 של הביטלס’ והפעם אתמקד בחודש מרץ שבו התסמינים הברורים של היציאה לעצמאות של חברי הביטלס בולטים במיוחד. הן במישור האישי משפחתי והן במישור המקצועי. בחודש פברואר ראינו איך אדם נחוש אחד שקוראים לו אלן קליין יכול בשיטת ה’הפרד ומשול’ שלו לעורר סערה בין חברים ותיקים. הסערה הזו התחילה לעלות לביטלס ליטרלי ביוקר. מה בפרק? בחודש מרץ הביטלס לא עבדו יחד. הוא היה חודש של מיזוגים בין אישיים ואבל גם של פירוד עסקי. שתי חתונות, מעצר מתוקשר אחד, עבודה אולפנית שלא קשורה בביטלס באופן ישיר, מסע שלום שהביא גם זווית ישראלית נדושה אבל עדיין מעניינת ועוד מפח נפש עסקי. מה יהיה אתם שואלים? לי יש הרגשה שזה לא ייגמר טוב. הפרק מוקדש באהבה ל Guy Berman Machlis. שותף וחבר. עוד סיפורים מרתקים תוכלו לקבל בפרק החדש – “חתונה לבנה” לו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים. כל אמצעי ההאזנה מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד תגובותיכם והצעותיכם לפרק יותר מרצויות. האזנה נעימה!

בוקר מצוין! השמש למעלה, הציפורים שרות ולנו יש פרק פודקאסט חדש באוויר. בפרק הקודם בסדרת ‘1969 של הביטלס’ ירדנו מזיעים, מותשים אך מרוצים מגג משרדי חברת אפל לאחר שצפינו בהופעה מופלאה של הביטלס. גם הם ירדו פחות או יותר באותו המצב, אבל כשיש סרט לעשות ולהשלים עבורו עוד כמה צילומים והקלטות, הם מגיעים גם ביום המחרת. ב31 בינואר 1969, הביטלס ישובים שוב באולפני אפל ומבצעים שלושה שירים על מנת לסגור כבר את הפרויקט הזה. זהו. הפרויקט מאחורינו, אבל התקווה שחודש פברואר יביא אתו בשורות טובות, נגוזה כבר ביומו הראשון במהלך ישיבה מתוחה במשרדי חברת אפל בנוכחותם של חברי הלהקה, אלן קליין ונציג משפחת איסטמן. מה קרה שם? מה היו הבעיות העסקיות איתן התמודדו הביטלס? מה עבר על כל אחד מהם אישית בחודש שלאחר הפרויקט והאם הם ייצרו בו מוסיקה יחדיו? את כל התשובות ועוד המון סיפורים מרתקים תוכלו לקבל בפרק החדש – “פברואר שאחרי הסערה” לו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים. כל אמצעי ההאזנה מפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק. האזנה נעימה!

היום אנחנו עם החלק הרביעי בתרגום הראיון המפורסם והארוך של פלייבוי עם ג’ון ויוקו. מכירים את הילד המעצבן הזה שכל הזמן חייב להעיר משהו ולא נותן למבוגרים לדבר? אז הפעם בתפקיד לא אחר מחברינו ג’ון לנון. זה קורה יותר בהמשך הראיון, כשיוקו מנסה להסביר את ראיית העולם שלה. בתחילת החלק הזה תוכלו לגלות בכמה כסף יוקו מכרה פרה, מה הונם המוערך ב-1980, למה יוקו זרקה את ג’ון, למה הוא נצפה עם טמפקס על המצח, מה היתה התחרות שלו ושל חבריו לסוף השבוע האבוד, ומי הגיע לצערנו למקום הראשון ועוד ועוד ועוד. אז בואו נתחיל. —————————————————————————————————- [יוקו שבה לשיחה] פלייבוי: בנוגע לנושא של העושר שלך, הניו יורק פוסט פרסם לאחרונה שאישרת שאתה שווה מעל 150 מליון דולר ו… לנון: מעולם לא אישרנו כלום. פלייבוי: הפוסט אמר שכן. לנון: זה מה שהפוסט אמר – אוקי, אז אנחנו עשירים, אז מה? פלייבוי: השאלה היא, איך זה מסתדר עם הפילוסופיות הפוליטיות שלך? אתה אמור להיות סוציאליסט, לא? לנון: באנגליה יש רק שני דברים שאתה יכול להיות באופן בסיסי: או שאתה תומך בתנועת העבודה או בתנועה הקפיטליסטית. או שאתה הופך להיות ארצ’י באנקר ימני אם אתה במעמד שאני נמצא בו, או שאתה הופך לסוציאליסט באופן אינסטנקטיבי, הדבר שהייתי. מה שזה אמר הוא שאני חושב שאנשים צריכים שיטפלו בשיניים התותבות שלהם ובבריאות וכל זה. אבל חוץ מזה, עבדתי בשביל הכסף ורציתי להיות עשיר. אז מה לעזאזל – אם זה פרדוקס, אז אני סוציאליסט. אבל אני לא שום דבר. מה שהייתי זה בעל תחושות אשמה בנוגע לכסף. זו הסיבה שאיבדתי אותו, או על ידי כך שנתתי אותו או על ידי זה שנתתי לכביכול מנהלים לדפוק אותי. פלייבוי: לא משנה מה הפוליטיקה אליה אתה משתייך, שיחקתם את המשחק הקפיטליסטי יפה מאוד, כשאתם מנתבים את התמלוגים שהגיעו מהביטלס לנדל”ן, לעדרי בקר… אונו: אי אפשר להכחיש שאנחנו עדיין חיים בעולם קפיטליסטי. אני חושבת שעל מנת לשרוד ולשנות את העולם, אתה צריך לדאוג קודם כל לעצמך. אתה צריך לשרוד בעצמך. נהגתי לומר לעצמי שאני הסוציאליסטית היחידה שחיה כאן. [צוחקת] אין לי אגורה. זה הכל של ג’ון, אז אני נקיה. אבל השתמשתי בכסף שלו והייתי צריכה להתמודד עם הצביעות הזו. נהגתי לחשוב שכסף הוא מגונה, שאומנים לא צריכים לחשוב על כסף. אבל כדי לשנות את החברה יש שתי דרכים בהן ניתן ללכת: דרך אלימות או בעזרת הכוח של הכסף מתוך המערכת. הרבה אנשים בשנות השישים ירדו למחתרת והיו מעורבים בפיצוצים ואלימות אחרת. אבל זו לא הדרך, בטח שלא בשבילי. אז כדי לשנות את המערכת – אפילו אם אתה הולך להפוך לראש עיר או משהו אחר – אתה צריך כסף. פלייבוי: עד לאן את משחקת את המשחק מבלי להכלא בתוכו – כסף לשם כסף, במילים אחרות. אונו: יש גבול. הוא יהיה כנראה שווה לרמת הביטחון שלנו. אתה מבין למה אני מתכוונת? אני מתכוונת ביטחון רגשי. פלייבוי: זה הגיע לרמה הזו כבר? אונו: לא, עדיין לא. אני לא יודעת. אולי כן. פלייבוי: את מתכוונת עם 150 מליון דולר? זה אומדן נכון? אונו: אני לא יודעת כמה יש לנו. זה נהיה כל כך מסובך שאתה צריך שיהיו לך עשר רואי חשבון שיעבדו על זה שנתיים כדי לדעת מה יש לך. אבל בוא נאמר שאנחנו מרגישים יותר נינוחים עכשיו. פלייבוי: איך החלטת במה להשקיע את הכסף? אונו: כדי לעשות כסף אתה צריך להוציא כסף. אבל אם אתה הולך לעשות כסף, אתה צריך לעשות את זה באהבה. אני אוהבת אמנות מצרית. אני דואגת להשיג את כל החפצים המצרים לא בשביל הערך הכלכלי שלהם, אלא בשביל כוחות הקסם שלהם. לכל חפץ יש איזשהו כח קסם. גם עם בתים. אני קונה רק את אלו שאני אוהבת, לא את אלו שאנשים אומרים שהם השקעה טובה. פלייבוי: מהעיתונים היה נשמע שאת קונה את כל החוף האטלנטי. אונו: אם היית רואה את הבתים היית מבין. הם הפכו להשקעה טובה, אבל הם לא השקעה אלא אם אתה מוכר אותם. אנחנו לא מתכוונים למכור אותם. כל בית הוא כמו אבן דרך היסטורית והם יפים מאוד. פלייבוי: האם אתם משתמשים בכל הנכסים? אונו: לרוב האנשים יש את הפארק כדי ללכת אליו ולרוץ בו – הפארק הוא מקום ענק – אבל ג’ון ואני מעולם לא יכולנו ללכת לפארק יחד. אז אנחנו צריכים ליצור לנו את הפארקים שלנו. פלייבוי: שמענו שברשותכם מחלבות עם פרות בשווי 60 מליון דולר. זה אמיתי? אונו: אני לא יודעת. אני לא מחשבון. אני לא מתנהלת לפי מספרים. אני מתנהלת לפי המצוינות של דברים. לנון: שון ואני נסענו לסוף שבוע ויוקו באה כדי למכור פרה ואני צחקתי על זה. לא ראינו אותה במשך ימים, היא הקדישה את כל זמנה לזה. אבל כשקראתי את העיתון היה כתוב שם שהיא מכרה אותה ברבע מליון דולר. רק יוקו אונו יכולה למכור פרה בסכום הזה. [צוחק] פלייבוי: יחסית לאמנית, ההבנה שלך בעסקים נראית מדהימה. אונו: התנהלתי כמו במשחק שח. אני אוהבת שח. אני עושה הכל כאילו זה משחק שח. לא כמו משחק מונופול – זה יותר מדי ראליסטי. שח הוא יותר קונספטואלי. פלייבוי: ג’ון, אתה באמת צריך את כל הבתים האלה ברחבי המדינה? לנון: זה עסק טוב. פלייבוי: למה מישהו צריך 150 מליון דולר? אי אפשר להסתפק לגמרי ב-100 מליון? או מליון אחד? לנון: מה אתה מציע שאעשה? לתת הכל ולהתהלך ברחובות? הבודהיסטים אומרים “תיפטר מהבעלות של המחשבה”. לעזוב מאחור את כל הכסף לא ישיג את זה. זה כמו הביטלס. לא יכולתי לעזוב את הביטלס מאחור. זה משהו שממשיך להתלוות אלי, נכון? אם אלך מבית אחד או מ-400 בתים, לא אתחמק מזה. פלייבוי: איך אתה בורח מזה? לנון: לוקח זמן להיפטר מכל הזבל שסחבתי איתי והשפיעה על הדרך בה חשבתי ועל הדרך בה חייתי. הרבה מזה בא מיוקו, שהראתה לי שזה עדיין אוחז בי. עזבתי באופן פיזי כשהתאהבתי ביוקו, אבל מנטלית זה לקח את עשר השנים האחרונות כדי להתמודד. למדתי הכל ממנה. פלייבוי: זה נשמע כמו יחסי מורה-תלמיד. לנון: זה אכן יחסי מורה-תלמיד. זה מה שאנשים לא מבינים. היא המורה ואני התלמיד. אני המפורסם, זה שאמור לדעת הכל, אבל היא המורה. היא לימדה אותי כל מה שאני יודע. היא היתה שם כשהייתי בשום מקום, כשהייתי איש השום מקום. היא הדון חואן שלי [רפרנס למורה האינדיאני של קרלוס קסטנדה]. זה מה שאנשים לא מבינים. אני נשוי לפאקינג דון חואן, וזה הקושי שבזה. דון חואן לא צריך לצחוק, דון חואן לא צריך להיות מקסים, דון חואן הוא פשוט דון חואן. מה שקורה בסביבת דון חואן לא רלוונטי לדון חואן. פלייבוי: יוקו, איך את מרגישה עם היותך המורה של ג’ון? אונו: ובכן, היו לו הרבה התנסויות לפני שהוא פגש אותי, התנסויות מסוגים שלי לא היו אף פעם, אז למדתי ממנו הרבה גם כן. זה הדדי. אולי הענין הוא שיש לי כח, כח נשי. כי נשים מפתחות אותו – במערכת יחסים, אני חושבת שלנשים יש באמת את החוכמה הפנימית והן נושאות את זה בזמן שלגברים יש סוג של תבונה שמתאימה להתמודד עם החברה, כיון שהם יצרו אותה. גברים לא מפתחים את החוכמה הפנימית לעולם. אין להם זמן. אז רוב הגברים נשענים על החוכמה הפנימית של הנשים, בין אם הם מבטאים את זה ובין אם לא. פלייבוי: האם יוקו היא הגורו של ג’ון? לנון: לא, לדון חואן אין קהל מעריצים. דון חואן לא מופיע בעיתונים ואין לו תלמידים והוא לא מסיונר. פלייבוי: איך היא לימדה אותך? לנון: כשדון חואן אמרה – כשדון אונו אמרה, “תסתלק מפה! כי אתה לא מבין”. ובכן, זה היה כמו להישלח למדבר. והסיבה שהיא לא נתנה לי לחזור היתה שלא הייתי מוכן לחזרה. הייתי צריך לפתור דברים בתוכי. כשהייתי מוכן לחזור, היא הכניסה אותי חזרה. וזה מה שאני חי איתו. פלייבוי: אתה מדבר על הפרידה שלכם. לנון: כן, היינו פרודים בתחילת שנות השבעים. היא בעטה אותי החוצה. פתאום, הייתי על רפסודה, לבד, באמצע היקום. פלייבוי: מה קרה? לנון: ובכן, בהתחלה, חשבתי, ווופי ווופי! אתה יודע, חיי רווק! ווופי! ואז קמתי יום אחד וחשבתי, מה זה? אני רוצה לחזור הביתה! אבל היא לא הסכימה שאחזור. לכן חיינו 18 חודשים בנפרד במקום 6 חודשים. דיברנו כל הזמן בטלפון ואני אמרתי: “אני לא אוהב את זה, אני נכנס לצרות ואני רוצה לחזור הביתה, בבקשה.” והיא אמרה “אתה לא מוכן לחזרה הביתה”. אז מה יש לך להגיד? אוקי, בחזרה אל הבקבוק. פלייבוי: למה היא התכוונה בזה שלא היית מוכן? לנון: יש לה את הדברים שלה. בין אם הם מיסטיות או פרקטיות. כשהיא אומרת שזה לא הזמן, זה לא הזמן. פלייבוי: בחזרה לבקבוק? לנון: פשוט ניסיתי להחביא את מה שהרגשתי בבקבוק. יצאתי מדעתי. זה היה סוף השבוע האבוד שנמשך 18 חודשים. מעולם לא שתיתי כל כך הרבה בחיי. ניסיתי להטביע את עצמי בבקבוק והייתי בחברת השתיינים הכבדים ביותר בתעשייה. פלייבוי: לדוגמה? לנון: למשל הארי נלסון, בובי קייס, קית מון. לא הצלחנו להוציא את עצמנו מזה. ניסינו להרוג את עצמנו. אני חושב שהארי עדיין מנסה, האומלל – שאלוהים יברך אותך הארי, היכן שאתה נמצא – אבל, אלוהים, אתה יודע, הייתי חייב לברוח מזה, כי מישהו היה מת בסוף. ובכן, קית מת. זה היה כמו, מי הולך למות ראשון? לרוע המזל קית היה הראשון. פלייבוי: למה ההרס העצמי? לנון: עבורי זה היה כי חיינו בנפרד. לא יכולתי לעמוד בזה. להם היו הסיבות שלהם, וזה היה, בואו כולנו נטביע את עצמנו יחד. מאיפה שאני נמצאתי כך זה נראה. בואו נהרוג את עצמנו, אבל נעשה את זה כמו ארול פלין, אתה יודע, בדרך המאצ’ואית הגברית. מביך עבורי לחשוב על התקופה הזו, כי התנהגתי כמו טיפש גדול – אבל אולי זה היה שיעור טוב עבורי. כתבתי את Nobody loves you when you’re down and out בתקופה הזו. מסיבה כלשהי, תמיד דמיינתי את סינטרה שר את השיר הזה. אני לא יודע למה. זה סוג של שיר סינטראי, באמת. הוא יבצע אותו באופן מושלם. אתה מקשיב, פרנק? אתה צריך שיר שהוא לא חתיכת כלום. הנה השיר בשבילך, עיבודי החצוצרות והכל נעשו במיוחד בשבילך. אבל אל תבקש ממני להפיק אותו. פלייבוי: זו בטח היתה התקופה שהעיתונים דיווחו שלנון רץ ברחבי העיר עם טמפקס על הראש. לנון: הסיפורים היו כל כך מוגזמים, אבל… היינו כולנו במסעדה, שותים, לא אוכלים, כרגיל במפגשים האלה, והלכתי להשתין והיה שם קוטקס חדש, לא טמפקס, על מושב האסלה. אתה מכיר את הטריק הישן שאתה שם מטבע של פני על המצח וזה נדבק? הייתי קצת “היי” והרמתי את זה והצמדתי את זה למצח במכה וזה נשאר, אתה מבין. יצאתי מהשירותים והיה לי קוטקס על הראש. ביג דיל. כולם הגיבו ב”חה-חה-חה” וזה נפל, אבל התקשורת ניפחה את העניין. ג’ון לנון והארי נילסון פלייבוי: למה העפת את ג’ון, יוקו? אונו: היו הרבה סיבות. אני קוראת לעצמי בחורה מהסוג ש”ממשיכה קדימה”. יש שיר באלבום החדש שלנו על זה. במקום להתמודד עם הבעיות במערכת יחסים, אני תמיד ממשיכה הלאה. זו הסיבה שאני אחת השורדות היחידות כאשה, אתה יודע. נשים נוטות להצמד יותר לגברים בדרך כלל, אבל אני לא… לנון: יוקו רואה בגברים כעוזרים… ברמות שונות של קירבה, אבל באופן בסיסי כעוזרים. והעוזר הזה הולך להשתין [הוא עוזב]. אונו: אין לי תגובה על זה. אבל כשפגשתי את ג’ון, נשים היו עבורו באופן עקרוני אנשים סביבו שמשרתים אותו. הוא היה צריך להיפתח ולעמוד מולי חשוף – ואני הייתי צריכה לראות מה עובר עליו. אבל הרגשתי שאני צריכה שוב להמשיך הלאה, כי סבלתי מלהיות עם ג’ון. פלייבוי: למה? אונו: הלחץ הציבורי, להיות זו שפירקה את הביטלס וזו שהפכה את האיחוד שלהם לבלתי אפשרי. האמנות שלי סבלה גם כן. חשבתי שאני רוצה להשתחרר מלהיות גברת לנון, אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב עבורו לעבור ללוס אנג’לס ולהניח לי לנפשי בינתיים. הייתי צריכה להתמודד עם זה הרבה שנים. אפילו בתחילת מערכת היחסים, כשג’ון היה ביטל, שהינו בחדר, וג’ון ואני היינו במיטה והדלת היתה סגורה, אבל לא נעלנו אותה ואחד העוזרים של הביטלס פשוט נכנס ודיבר איתו כאילו שאני לא נמצאת שם. זה הדהים אותי. הייתי בלתי נראית. האנשים בסביבתו של ג’ון ראו בי איום נוראי. אני מתכוונת, שמעתי שהיו תוכניות להרוג אותי. לא הביטלס, אבל אנשים מסביבם. פלייבוי: איך החדשות האלה השפיעו עלייך? אונו: החברה לא מקבלת את זה שנשים יכולות להיות מסורסות גם כן. אני הרגשתי מסורסת. לפני זה הסתדרתי מצוין, תודה. העבודות שלי אולי לא נמכרו בכמויות, הייתי אולי ענייה יותר, אבל היה לי את הכבוד שלי. אבל הדבר המשפיל ביותר הוא שיסתכלו עליך כעל טפיל. [לנון חוזר לשיחה]. לנון: כשיוקו ואני התחלנו לעשות דברים יחד, היינו מארגנים מסיבות עיתונאים ומכריזים על מה שזה לא יהיה – אנחנו הולכים ללבוש שקים או משהו. ולפני מסיבת עיתונאים אחת, אחד מעוזרי הביטלס מהדרג הבכיר יותר של עוזרי הביטלס התכופף אל יוקו ואמר: “את יודעת, את לא צריכה לעבוד. יש לך מספיק כסף עכשיו כשאת גברת לנון”. וכשהיא התלוננה באזני על זה, לא הבנתי על מה היא מדברת. “אבל הבחור הזה,” אמרתי, “זה צ’רלי המוכר והאהוב, או מי שזה לא יהיה. הוא איתנו כבר 20 שנה…”. אותו דבר קרה גם באולפן. היא היתה אומרת לטכנאי “אני מעוניינת ביותר טרבל, קצת יותר בס”, או “יש יותר מדי ממה שאתה מניח על הסאונד” והם היו מביטים בי ואומרים “מה אמרת, ג’ון?” בימים ההם אפילו אני לא ראיתי את זה. עכשיו אני יודע על מה היא מדברת. ביפן, כשביקשתי כוס תה ביפנית, הם הביטו ביוקו ושאלו “הוא רוצה כוס תה?” ביפנית. אונו: אז כמה שנים טובות של זה מסרסות אותך. תמיד הייתי יותר מאצ’ואית מרוב הגברים שהייתי איתם, במובן מסוים. תמיד הייתי המפרנסת, כי תמיד רציתי להיות בעלת חופש ושליטה. פתאום, אני עם מישהו שאני לא מסוגלת להתחרות בו ברמת השכר. בסופו של דבר, לא יכולתי לסבול את זה – או שהחלטתי לא לקבל את זה יותר. הייתי מתמודדת עם אותו הקושי אפילו אם לא הייתי מעורבת במערכת יחסים עם, אה… לנון: ג’ון – השם הוא ג’ון. אונו: עם ג’ון. אבל ג’ון לא היה רק ג’ון. הוא היה גם הלהקה שלו והאנשים שסביב להם. כשאני אומרת ג’ון, זה לא רק ג’ון… לנון: זה ג’ון. ג’-ו-ן. אני מאמין שזה מ-Johan. פלייבוי: אז גרמת לו לעזוב. אונו: כן. לנון: אין לה סבלנות לשוטים, אפילו אם היא נשואה להם. פלייבוי: איך בסופו של דבר חזרתם להיות יחד? אונו: לאט לאט התחלתי להבין שג’ון כלל לא היה הבעיה. ג’ון היה אדם טוב. זו היתה החברה שהפכה לקשה עבורי. אנחנו צוחקים על זה עכשיו, אבל התחלנו לצאת שוב לדייטים. רציתי להיות בטוחה. אני אסירת תודה על האינטליגנציה של ג’ון… לנון: קלטתם את זה, עורכים, קלטתם את המילה? אונו: שהוא היה אינטליגנטי מספיק כדי להבין שזו היתה הדרך היחידה בה אנחנו יכולים להציל את הנישואים שלנו, לא כי לא אהבנו אחד את השני, אלא כי זה היה יותר מדי עבורי. כלום לא היה משתנה אם הייתי חוזרת להיות גברת לנון. פלייבוי: מה השתנה? אונו: זה היה טוב עבורי להקים את העסק ולזכות בחזרה בגאווה שלי בנוגע ליכולות שלי. וזה היה טוב לדעת למה הוא זקוק, היפוך התפקידים שהיה כל כך טוב עבורו. לנון: ולמדנו שזה טוב יותר למשפחה אם שנינו עובדים עבור המשפחה, היא עושה עסקים ואני מגלם את האמא והרעייה. ארגנו מחדש את סדר העדיפויות שלנו. העדיפות הראשונה שלי היא יוקו והמשפחה. כל השאר סובב סביב זה. אונו: ההבנה הזו לא פשוטה. בימים האלה, החברה מעדיפה אנשים שאינם בזוגיות. מעודדים להתגרש או להיפרד או להיות רווק או גיי – לא משנה מה. תאגידים מעדיפים רווקים – הם עובדים קשה יותר אם אין להם קשרי משפחה. הם לא דואגים לגבי שעת ההגעה הביתה בערב או בסופי שבוע. אין הרבה מקום לרגשות שקשורים במשפחה או מערכת יחסים זוגית. אתה יודע, כל העניין הזה שאומרים לנשים שמתקרבות לגיל 30, שאם לא יהיה לך תינוק בשנים הקרובות את הולכת להיות בבעיה, לעולם לא תהיי אמא, אז לעולם לא תגשימי את עצמך באופן הזה ו… לנון: רק שיוקו היתה בת 43 כשהיא ילדה את שון. [צוחק] אונו: אז במקום שהחברה תהיה נגד הולדת ילדים, כיון שהם חשובים לחברה, היא צריכה לעודד את זה. זו המחוייבות של כולם. אבל זה קשה. אשה צריכה להתכחש למה שיש לה, לרחם שלה, אם היא רוצה להצליח. נראה שרק למעמדות הגבוהים יכולות להיות משפחות. בימינו, אלה רק המקרטנים והלנונים או משהו כזה. לנון: כל האחרים הפכו לעובדים-צרכנים. אונו: ואז האח הגדול יחליט – אני שונאת להשתמש במונח האח הגדול… לנון: מאוחר מדי. הם הקליטו את זה. [צוחק] אונו: אבל, בסופו של דבר, החברה… לנון: האחות הגדולה – חכו שהיא תגיע! אונו: החברה תעלים את התפקידים של גברים ונשים. תינוקות יוולדו במבחנות ואינקובטורים… לנון: אז זה אלדוס האקסלי. אונו: אבל אנחנו לא צריכים להגיע לזה. אנחנו לא צריכים להתכחש לאף אחד מהאברים שלנו. לנון: כמה מחברי הטובים ביותר הם איברים… אונו: האלבום החדש… לנון: בחזרה לאלבום, טוב מאוד. אונו: האלבום נאבק בדברים האלה. המסרים הם קצת מיושנים – משפחה, מערכות יחסים, ילדים. #גוןלנון #פולמקרטני #קיתמון #יוקואונו #ביטלס #הביטלס #הארינילסן