אם יש שיר עבורי שלא מובלט מספיק בקטלוג השירים של הביטלס זהו When I Get Home שכתב לנון עבור האלבום השלישי של הביטלס. הוא לא שיר שעולה בראש גם עבור מעריצי הביטלס האדוקים, אלא אם הם מתאמצים ממש ובהאזנה חטופה, אפשר לחשוב שגם לנון לא ממש השקיע בו יותר מדי על מנת שיהיה שיר גדול ממש. למעשה הן ג’ון והן פול מיעטו מאוד לדבר עליו. מכיוון שאנחנו כאן בבלוג ביטלס מעמיק, לא נדלג אפילו על השירים שנראים זניחים. אלו הביטלס, תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. לאוהבי ההאזנה, ישנה את גרסת הפודקאסט לפוסט בפרק הראשון בסדרת השירים הזנוחים של הביטלס שם דיברתי על When I Get Home. תוכלו להאזין לו כאן. כדי להבין את השיר, תמיד כדאי להבין את התקופה והאווירה בה הוא נכתב. מתחילת 1964, הביטלס היו בטירוף. הביטלמאניה הלכה וגאתה באירופה ובינואר קבע להם בריאן סיבוב הופעות ארוך בפאריס. במשך 18 ימים הם הופיעו יום יום בתיאטרון האולימפיה בפאריס. כבר ביום השני לשהותם שם, ב 16 בינואר 1964, ההצלחה החלה לחלחל גם לארה”ב. הם קיבלו את הידיעה המשמחת שהסינגל I Want To Hold Your Hand זינק למקום הראשון שם. בריאן קבע מיד סיבוב קצרצר שהכיל בו ראיונות וכמה הופעות מיד בסיום הסיבוב הצרפתי. מכיוון שלוחות הזמנים הפכו לוחצים מאוד, החדש במלון George V בפאריז הפך לבית החדש שלהם. הם קיבלו פסנתר לתוכו וכדי להיות יעילים הם כתבו שירים עבור הסרט הראשון אליו הם התחייבו שנקבע לצילומים במרץ. הביטלס בפאריס הכל היה כל כך לחוץ שכשהיה להם יום חופשי ב 28 בינואר, לנון והריסון המריאו מהר הביתה וחזרו מיד למחרת להקלטות שנקבעו באולפן בפאריס. כדי לרצות גם את הקהל הגרמני, נקבע שהביטלס יקליטו גרסאות בגרמנית לשני הסינגלים המצליחים האחרונים שלהם She Loves You ו I Want To Hold Your Hand. אם זהו עכשיו ביתם לתקופה הקרובה, אז הצוות הנאמן ג’ורג’ מרטין והטכנאי נורמן סמית’ הגיעו לפאריס עם ההקלטות של כלי הליווי על מנת שהביטלס יקליטו את הקולות בגרמנית. עבור לנון, מושג הבית מתחיל להתערפל. איפה זה הבית עבורו? אצל הדודה מימי? בלונדון בדירה שכורה? בהמבורג? בפאריס? המצב ילך ויחמיר ככל שהביטלס ילכו ויתעצמו. לוחות הזמנים יתקשחו ותחושת אי השייכות שהייתה גם כך מוטמעת בו מאז נטשו אותו הוריו בילדותו תלך ותעמיק. ביולי 1958, ביום שנדרסה למוות הוא איבד את זהותו לאחר שהחל לבנות עם אמו קשר עדין. לא היה לו זמן לבנות משהו יציב. הביטלס היו עסוקים בלבנות קריירה וגם כשג’ון החליט שהוא בונה בית חדש עם סינתיה, זה לא היה בדיוק על פי התוכניות מכיוון שב 1962 סינתיה הייתה בהריון עם ג’וליאן וזה מה שעושים אנשים מהוגנים ב 1962. ב 2 במאי 1964, בתום הצילומים לסרטם הראשון של הביטלס הם מקבלים חופשה ראשונה. ג’ון וסינתיה ממריאים יחד עם ג’ורג’ ופאטי לטהיטי ומקרטני וסטאר לאיי הבתולה. לנון סיפר על השהייה שם: “בטהיטי היינו בסדר, בעצם ברחנו לשם. כשהיינו על סירה, אף אחד לא התקרב אלינו למעט אדם אחד מסידני שלא הגבנו אליו. הוא שחה לידנו ואמר, ‘אני יכול לעלות על הסירה? ‘אמרנו’ לא ‘והוא נאלץ לשחות קילומטרים אחורה!”. הזוג בטהיטי סוף סוף היו לו את השקט והשלווה ודווקא שם הוא כתב את When I Get Home. שיר הכמיהה שלו הביתה. שיר הכמיהה לשייכות כלשהי. הוא מסווה את הסיפור במעין שיר אהבה בנאלי של אהוב שמחכה להגיע אל אהובתו הביתה ולספר לה הכל. מכיוון שסינתיה נמצאת שם איתו והם בחופשה חלומית בטהיטי אפשר לחשוד שמדובר אולי במישהי אחרת. כמו שהוא יעשה בשיר Julia שבו הוא עירב את אימו עם יוקו, הפעם הנוא מערב איתה את סינתיה. חייה של אימו נגדעו באיבם, לפני ההצלחה המטורפת שלו. הוא מתגעגע אליה ורוצה בכל מאודו לספר לה הכל והמילה בית משמשת כמקום מפלט לשייכות בדיוק כמו ב There’s a Place שם ישנו מקום שבו הוא יוכל אליו יוכל ללכת ולחשוב עליה. I got a whole lot of thing to tell her When I get home המידל אייט הוא הקטע המופלא מבחינתי בשיר. למרות התאווה הזו לתפוס באמו ולא לשחרר אותה לעולם בשימוש מופלא בביטוי til the cows come home שיש בו את המילה בית. הוא מבין שהבית הזה כבר לא קיים ושזה לא ישים ושזו תחושה זמנית שעוד רקע תעלם. הקינה העצמית הזו של לנון על עצמו באה לביטוי גם ב’קריאת הקרב’ איתה פותחים הביטלס את השיר וחוזרים עליה כמה פעמים בהמשך. אם מסתכלים היטב בדף המילים עליו כתב ג’ון את מילות השיר, אפשר להבחין שלמעשה הוא כתב על Oh I שלא עבר היטב והפך לעולץ בהקלטה. כשאגיע הביתה הערב אתפוס אותה חזק אני אוהב אותה ‘עד שהפרות יחזרו הביתה’ אני מתערב שאוהב אותה יותר עד שאצא מהדלת שוב… מוסיקלית אין בו משהו חריג מאוד ממה שעשו הביטלס בשאר השירים. זה קטע רוקנרול פשוט מאוד עם נגיעות של רית’ם אנד בלוז כמו המון דברים שעשו המון הרכבים אז ובכל זאת בסאונד מלא אנרגיה ונוצץ. לנון לא שכח להכניס גם את אהבתו למוסיקה של מוטאון והשירה התחינתית שלו מאוד מתכתבת עם אותם אמנים. כשלנון נשאל איזה שיר של אמן אחר הוא היה רוצה לכתוב, אז הוא ענה ללא מחשבה שנייה: את Can I Get a Witness של מארווין גיי”. גם המילים שכתבו קבוצת הולנד-דוזייר-הולנד מזכירות במעט את הנושא שבחר לנון לכתוב עליו בשיר. הקשיבו כולם, במיוחד אתם הבנות האם זה נכון להישאר לבד כשזו שאתה אוהב, אף פעם לא בבית? העבודה על צדו השני של האלבום שיהווה בצדו הראשון את הפסקול לסרט הבכורה של הביטלס, מעלה הילוך ולמעשה מסתיימת ב 2 ביוני 1964. באותו היום, קצב העבודה הרצחני חייב את הביטלס להקליט שלושה שירים חדשים באותו היום: Things we said today, any time at all ו when I get home. עם או ללא קשר, למחרת בבוקר ב 3 ביוני, במהלך צילומים ל Saturday Evening Post יתמוטט רינגו ויובהל לבית החולים, עקב דלקת שקדים חריפה. כבר בצהריים הגיע ג’ימי ניקול לחזרות עם שאר הביטלס. צילומים ל Saturday Evening Post במהלכן התמוטט רינגו חזרה ליום האתמול. את When I get Home הם דוחים לסוף ומקליטים לו 11 טייקים. לאחר מכן הם מכפילים את קולו של ג’ון, מוסיפים את ההרמוניות של פול וג’ורג’ ופסנתר עליו מנגן מקרטני שנשמע רק במיקס המונו בגרסה האמריקאית באלבום Something New. הנה קטע מגרסת המונו האמריקאית: נסיים עם סיפור משעשע שסיפר הטכנאי קן סקוט. סקוט בן ה 16 חיפש אולפן הקלטות שבו הוא יוכל לשמש כטכנאי. לאחר ששלח מכתבים בתחילת השנה לאולפנים שונים, איתרע מזלו והוא קיבל תשובה חיובית מאולפני EMI. הוא החל לעבוד בספריית ההקלטות של האולפנים ולאחר חצי שנה קודם לתפקיד המכובד של טכנאי שני. סשן ההקלטה הראשון שלו היה אותו סשן ב 2 ביוני בו הביטלס סיימו את צדו השני של האלבום והקליטו בין היתר את When I get Home. הוא סיפר שהיה “מבועת לחלוטין” לעבוד הן עם מרטין והן עם הביטלס. קן סקוט הצעיר “בזמנו, מכונות ההקלטה בעלות ארבע ערוצים תפסו כמעט את כל חדר הבקרה ולא היה שם מקום עבורם [הביטלס] כשהם רצו להאזין לחומר המוקלט. הם ישבו לאורך הפרוזדור והקשר היחיד שהיה לי איתם היה דרך מערכת אינטרקום. בערב הספציפי הזה, הביטלס השמיעו את ההקלטות האחרונות שלהם לחברים. ג’ורג’ מרטין נתן לי הוראות דרך האינטרקום ובנקודה מסוימת שמעתי אותו אומר: home, הביתה. שמתי את הסלילים בצד, כיביתי את החשמל של המכשירים, לבשתי את המעיל ויצאתי מהחדר. צעדתי בפרוזדור וראיתי את ג’ורג’ נעמד מולי. ‘נו’ הוא אמר ‘ההקלטה מוכנה כבר?’ ‘סליחה?’ שאלתי ‘האם ההקלטה של When I get Home מוכנה כבר?’ ‘אה חכה רגע ג’ורג’, אני אסתכל ואבדוק’. רצתי בפרוזדור, הדלקתי חזרה הכל ושמתי את ההקלטה במהירות האור, כשאני מתנהג בנונשלנטיות כאילו כלום לא קרה”. #גוןלנון #julia #יוקואונו #גוליהלנון #מארוויןגיי #סינתיהלנון

פרק חדש בפודקאסט הוא תמיד עילה לבוקר מעולה. היום אפצח בסוג חדש של פרקים שיצוצו מדי פעם בין פרקי האורך המלא. בכל פרק שכזה, אאתר שיר ‘זנוח’ יחסית של הביטלס ואשים עליו את הזרקור. היום אדבר על When I Get Home, כפי שכבר רמזתי בתמונה בה ג’ון ספון לו בביתו עם חפצי האמנות הביזארים התה והספרים הישנים. השיר היפה הזה יקבל את מלוא תשומת הלב בפרק בשם: “הבית נמצא היכן שהלב”. מה יש להרחיב על שיר צדדי באלבום מושלם כמו A Hard Day’s Night? ובכן, המון! אשמח לקבל מכם פידבקים לפרק בתגובות ובנוסף הפעם אשמח שתהיו אתם ‘ועדת האיתור’ לשירים זנוחים שכאלה. כתבו לי בתגובות רעיונות לעוד שירים ‘זנוחים’ של הביטלס שהייתם חפצים לשמוע עליהם בפרקים שכאלה. איך ניתן להאזין לפרק? בכל אמצעי ההאזנה המפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa האזנה נעימה!

בוקר שמח ועצוב בו זמנית. היום ה 25 בפברואר בו היה אמור ג’ורג’ הריסון, צעיר חברי הביטלס, לחגוג אתנו את יום הולדתו ה 78. זה לא קורה אבל בכל זאת, אציין את יום הולדתו עם המסורות שנתגבשה לה – אחזור ליום הולדת מהעבר, אחד שמח, בו כל העתיד לפניו של ג’ורג’. ליום הולדתו ה 21 של ג’ורג’ הריסון ב 1964. הראשונה לברך את ג’ורג’ ביום הולדתו ה 21, הייתה אמו לואיז. היא התקשרה מליברפול ב 00:10 בדיוק – זו השעה בה נולד ב 1943. היא שרה לו ‘יום הולדת שמח’ וג’ורג’ סיפר: ‘זה היה מצחיק. באמריקה יש ‘מפעילי יום הולדת’ ששרים לך בטלפון ולדקה אחת, כשאימי שרה, חשבתי שהיא מאלו’. ב 25 בפברואר 1964, לביטלס היה מתוכנן יום עבודה עמוס לעייפה. הוריו של ג’ורג’ חוגגים לו יום הולדת בליברפול בשעה 10 בבוקר הגיע ג’ורג’ לאולפני EMI והם היו עסוקים מאוד באולפן מס’ 2 בהקלטת ארבעה שירים. הם סיימו את העבודה על Can’t Buy Me Love, עליו הם התחילו לעבוד בפאריס בסוף ינואר, הקליטו את You Can’t Do That ו I Should Have Known Better של ג’ון ואת And I Love Her של פול. יום עמוס לכל הדעות. הביטלס בסשן בוקר ב’יום הולדתו’ של ג’ורג’ חבר הילדות של ג’ורג’ הריסון, טוני בראמוול שהפך להיות עובד במשרד NEMS בליברפול לאחר שחתמו הביטלס עם בריאן אפשטיין והיה חלק מצוות המשרד הלונדוני לכשנפתח, סיפר פרט מעניין על ג’ורג’: “הוא היה מתעצבן מאוד אם אנשים היו שוכחים את יום ההולדת שלו. הוא אהב את כל העניין. כרטיסי כריסטמס, ברכות יום הולדת .את כל המחוות“. אם כך, לרווחת כולם, ג’ורג’ קיבל 52 שקי דואר ובתוכם כ 30 אלף כרטיסי ברכה. את העובדה שחברי הביטלס עצמם לא הכינו כרטיסי ברכה משלהם תירץ ג’ורג’: ‘החברים נוטים לשכוח מזה [מיום ההולדת שלי]’. שבעה מעריצות מהעיר ‘הוב’ אפילו טרחו ושלחו דלת גדולה כמתנה. ג’ורג’ ואלפי המכתבים עם נציגת מועדון המעריצים של הביטלס גם הוריו של ג’ורג’ בליברפול סבלו מנחת זרועם של המעריצים. 7 קופסאות וסלים מלאים בדואר הגיעו גם לבית הוריו בליברפול, מה שלקח להם שבועות למיין ולסדר. בראיון שהעניק הריסון ל BBC באותו היום במשרדי NEMS הוא נשאל ‘איך זה להיות בן 21?’. ג’ורג’ ענה: ‘אותו הדבר. אני לא ממש מחבב להיות בן 21. אני מעדיף את 20. מספר עגול“. ואז ג’ורג’ איחל [ברצינות או שבצחוק] למראיין מזל טוב ליום הולדתו ה 23 שחל גם הוא היום. ג’ורג’ הודה לכל מי ששלח לו מכתב ומתנה: “תודה כולם. זה מאוד נחמד“. https://bit.ly/3pUwN9G הריאיון המשיך. “אנשים אומרים שאתם מיליונרים ואם כן אתם נמנים על המיליונרים הצעירים בעולם. אתם באמת מיליונרים?”. ג’ורג’: “לא. זה כל כך קשה להפוך למיליונר. אולי אם היינו מופע סולו אז אולי היינו הופכים, אבל עם ארבעה, זה קשה. אני בספק אם נהיה אי פעם מיליונרים. בטח נהיה בסדר, אבל אני לא רואה אותנו הופכים למליונרים ולמשלמי מסים בנוסף“. “מה עם העתיד ג’ורג’? אנשים אומרים שאתה רוצה להיות בעל רשת חנויות. מה השאיפות שלך בעצם?”. ג’ורג’: “ובכן אני לא שמעתי על זה. אני לא ממש יודע. אני אמשיך עם זה עד שיימאס לי. יש כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי ואת שאר החברים בעסק הזה. אני הייתי רוצה להקליט אנשים, להפיק תקליטים, כל מיני דברים. אני לא מפוקס על משהו אחד כרגע“. “אז אתם לא רוצים לנצל את הפרסום שלכם בשום דרך?“. ג’ורג’: “לא. לא עדיין בכל מקרה“. “למה אתה הכי מתגעגע היום?“. ג’ורג’: “לארוחת הערב שלי. אני אומר שלום לאמא ואבא שלי. שלום אמא ואבא! בדרך כלל אני בבית בימי הולדת.“. “אתה אוהב להיות בבית בימי הולדת?“. ג’ורג’: “מאכילים אותך בבית“. “אחד הדברים היפים עם הביטלס הוא שאתם נראים להקה מאוד צנועה. מה אתם חושבים על עצמכם עכשיו?” ג’ורג’: “אותו הדבר. להצלחה אין ממש משמעות. אנחנו נהנים אותו הדבר כשהרווחנו מעט כסף“. https://bit.ly/3r7drje לאחר יום ההקלטות, בערב, הביטלס קבעו לחגוג בפרטיות בקומה העליונה במסעדת ‘אייבי’. בין האורחים המכובדים היו כמובן ג’ורג’ מרטין, דיק ג’יימס ועוד מכרים מהחוג הקרוב. בריאן אפשטיין העניק להריסון מצת מוזהב והאורחים נהנו ממרק צבים, סלמון מעושן ונתחים גדולים של סטייק. מזל טוב ג’ורג’ איפה שלא תהיה. #BBC #בריאןאפשטיין #גורגהריסון

היום אספר לכם סיפור אגדה על אלבום שהוקלט בחווה סקוטית ובטירה עתיקה ומכושפת. האלבום ‘לונדון טאון‘ יצא ב 31 במרץ 1978. קודם לכן בילה מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ ו’אייר’ בהידוק השירים. באותה התקופה הוא עבד בין היתר גם על דברים חדשים. למשל, לאחר בילוי ערב בדיסקוטק, הוא נדהם מהרעיון של מוסיקת הדיסקו. הוא גיבש את מה שלבסוף יהיה Goodnight Tonight והחל בלבנות את חטיבת הקצב שלו כשהוא נעזר במכונת תופים – משהו שהוא כבר עשה בהקלטות עבור ‘לונדון טאון’ על היאכטה. בשלב מאוחר יותר הוא החליט להעלות הילוך ולהקליט בעצמו את כל הכלים עבור הקטע, מה שיצר קטע קצבי של 7 דקות שהפך למעין פרויקט סולו אישי שלו ועוד סממן בדרך לעבודה עצמאית. התוצר הזה הלך לשכב על המדף למשך כמעט שנה. הבעיה הבוערת ב 1978 לאחר הוצאת ‘לונדון טאון‘, הייתה חוסר במתופף וגיטריסט. מקרטני לא בזבז זמן והתחיל לתור אחר מחליפים למקולוך ואינגליש. הוא קיבל המלצות חמות מדני ליין לגבי מתופף שהוא עבד אתו בעבר – סטיב הולי. הולי הגיע לאודישן במרתפי משרדי MPL ולהפתעתו הגמורה הוא התקבל על המקום. “ניגנו יחד שעתיים-שלוש ופול פתאום אמר: ‘בסדר. זו להקה טובה. נשמע טוב. בואו נלך על זה”. מקרטני חיפש מתופף מעט כבד יותר בתיפופו ומצא את מבוקשו. המשימה הראשונה של הולי הייתה השתתפות קליפ עבור הסינגל החדש ‘עם מעט מזל’ שצולם במרץ 1978. הגיטריסט לורנס ג’ובר הגיע גם הוא דרך דני ליין. הוא הופיע איתו בעבר בתכנית טלוויזיה וליין התרשם עמוקות. ג’ובר שהיה עד אז נגן שכיר, שמח מאוד להצטרף להרכב קבוע והוא הצטרף לווינגז במאי 1978. משימתו הראשונה היתה השתתפות בקליפ עבור הסינגל החדש ‘נמאס לי’ . הצלחה בגזרת הגיטריסט והמתופף. מה לגבי שירים חדשים? כהרגלו מקרטני צבר מצבור נאה גם לאורך השנים ומי שקרא את הפוסטים הקודמים בטח הבחין בדפוס מסויים שחוזר על עצמו. גיוס נגנים חדשים, חזרות והקלטות במקומות אקזוטים, ולאחר מכן אוברדבים והשלמות באולפן מוסדר ומסודר. גם באלבום הזה הנוסחה לא תשבר. הליין אפ החדש של ווינגז בתחילת קיץ 1978, ההרכב המחודש הגיע לחווה בסקוטלנד. כחודש הם עבדו על מה שיהווה את יריית הפתיחה לאלבום Back to the Egg ששמו הזמני היה Wings In the Wild. פרויקט ביניים שההרכב עבד עליו בין היתר, היו דמואים לשירים עבור אלבום שבסופו של דבר לא התממש בשם .Rupert the Bear מקרטני רצה לנצל את כישורי כתיבת שירי הילדים שלו ולהגשים רעיון ישן ליצירת סרט ילדים ופסקול. בתחילת שנות ה 70 הוא רכש את הזכויות ל Rupert the Bear והרגיש שזו שעת כושר לא רעה על מנת לממש את החלום. בעבר הוא כבר ניסה להתחיל לעבוד על כך כשהשיר Little Lamb Dragonfly נשקל לרגע כמועמד לסרט שכזה שהוא חלם גם לקריין. הקלטות הדמו בסקוטלנד 1978, יצרו מעין אלבום גנוז של ווינגז שבטח ובטח נקבל רשמית בגרסת הארכיב קולקשן הממשמשת ובאה של ‘בחזרה לביצה’. בסופו של דבר התוצר היחיד עבור הפרויקט היה We All Stand Together שהשתחרר ב 1984. הנה האלבום הגנזו של ווינגז: הסשנים עבור ‘חזרה לביצה’ התחילו עם קטע בשם To You שהוקלט בסקוטלנד בסשן אחד. מה שאני אוהב בו אלו מפלי הגיטרות של לורנס ג’ובר שמשתלבים באופן מופלא עם מפלי הקול של מקרטני. זה קטע עוצמתי, חזק, מסקרן ומתווה כיוון על מנת לפתוח איתו סשנים לאלבום חדש ומבטיח. מקרטני הודה שהסאונד שהדהד לו בראש היה של הלהקות הצעירות והחדשות כמו הג’אם, סקוויז והצעיר המבטיח אלביס קוסטלו. בין היתר הדהדו לו בראש גם דברים אחרים. סולו הגיטרה של ג’ובר הוקלט במהירות, תוך 20 דקות כשהוא עובר דרך ההרמונייזר שתפעל פול בחדר הבקרה. הנה גרסה מוקדמת לא ערוכה: על Arrow Through Me הלהקה התחילה לעבוד בסקוטלנד גם כן. זה מאוד אופייני למקרטני לעבוד על קטעים מז’אנרים מוסיקלים שונים בעת ובעונה אחת. זה הרי קטע סול מובהק שמביא את הנסיון שלו לכתוב ולשיר כמו אמן סול או אחד מאוד ספציפי – סטיבי וונדר. השימוש בסינתיסייזר התכתב מאוד עם דברים שעשה וונדר עד אז באלבומיו, וגם עם חלק מהדברים שעשה מקרטני ב’לונדון טאון’. למעשה רק שני חברי להקה היו שותפים להקלטה – פול וסטיב הולי שניגן על התופים ועל הפלקסטון שהומצא באנגליה ב 1922 שהפיק צליל אפקט מתכתי מוזר. הולי: “הקטע הוקלט בוקר אחד רק על ידי ועל ידי פול. פסנתר, קולות מנחים ותופים. הוספתי טראק סנייר שני שהוקלט בחצי מהירות, שכשנוגן במהירות רגילה, נשמע מהדהד. הוספתי גם פלקסטון שאפשר לשמוע בהתחלת השיר ובאופן ספוראדי לאורכו”. הנה קטע בו אפשר לשמוע את האפקטים שמפיק הפלקסטרון: בניגוד לאלבום ההוא, הפעם גם כלי נשיפה אמיתיים יתווספו אליו באולפני אבי רואד בסוף השנה. הנה גרסה מוקדמת ללא האפקטים שהתווספו בשלב מאוחר יותר. ב 1976 ווינגז החלו לעבוד על קטע בשם Super Big Heatwave שהיה שיתוף פעולה כוללני והתבסס על ריף גיטרה וקלידים. כשההרכב החדש ב 1978 ניגש לקטע כג’אם סשן בסקוטלנד, לאט לאט בקע משם שיר. ג’ובר נזכר: “ג’מגמנו יחד ופתאום יצא מזה Old Siam Sir כשסטיב ניגן על הפסנתר, לינדה על התופים, פול על הגיטרה ודני על הבס”. משם ההרכב לקח את השיר למקום אחר לגמרי. מקרטני שלף את קול הליטל ריצ’ארד שלו, כל אחד התמקם בעמדתו הוא, הריף הלך והתעבה ואפשר היה להבין סוף סוף על אילו תופים כבדים דיבר פול כששמע באודישן את סטיב הולי. ג’ובר כתב בספר Guitar with Wings: “פול ואני הכפלנו את ריף הגיטרה וזה לא היה נדיר לראות אותו מתפעל את גיטרת האפיפון שלו כמו שהוא עשה בקטע הזה עם צליל נוהם אפל. אני ניגנתי בלס פול והוספתי צליל הרמוניה בהיר“. הנה הגרסה המוקדמת בה עדיין הקטע המאולתר נקרא Super Big Heatwav: כל אלבום צריך בלדה טובה ו Winter Rose בהחלט סיפק את הסחורה. זה קטע מאזור 1976-1977 שמקרטני הכין לו דמו אבל לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. הוא הביא אותו לסקוטלנד והלהקה הקליטה ביצוע עדין שמאוד מזכיר לי את ‘ווטרפולז’ ממקרטני 2. פול עצמו ניגן על הפסנתר וההרפסיקורד עם יתר הלהקה אבל משהו לא היה מספק בו. בצר לו הוא הושם בצד והמתין לגורלו. הנה גרסה אינסטרומנטלית לשיר הנפלא הזה. הניו וייב והפאנק שהציפו את הממלכה בסוף שנות השבעים, עוררו גם הם את בלוטות היצירתיות של מקרטני. כך סיפר סטיב הולי: “פול התעורר בוקר אחד עם רעיון ומשם זה פשוט התפוצץ. זה היה קטע קטן עם שני תוים. ממש כמו סירנה של משטרה”. הוא דיבר על ‘ספין איט און’ שלטעמי עבור קטע ‘פאנק’ שנכתב בכוונה תחילה ככזה, מקרטני הצליח לשלב בו מלודיה וקטע הרמוני (שנשמע לרגע כמו משהו שלקוח ממשחק ילדים), שמנוגדים מצד אחד לריף הגיטרה הגס שמלווה את השיר, אבל הם גם רוכבים עליו יפה. גדולה שאין בלתה. קטע הסולו המילל של ג’ובר התווסף לאחר מכן והפך אותו לקטע פאנק שלא מבייש. אם כבר ‘פאנק’, הקטע הכי ‘קלאשי’ לטעמי באלבום הוא דווקא הקטע היחיד של דני ליין. הוא כתב שני שירים קטנים, האחד Little Woman והשני Again and Again and Again, ובעצתו של מקרטני הוא איחד אותם להיות שיר אחד. זה אולי ישמע פרברטי, אבל אני אוהב בקטע הזה הכל. שילובי הקולות, הלחן, הגיטרות והזרימה. מבחינתי זה שיתוף הפעולה הליין-מקרטני היפה ביותר. חודש העבודה בסקוטלנד הסתיים והלהקה חזרה לחופשת הקיץ. בספטמבר הם התכנסו שוב והפעם במקום אקזוטי אחר – טירת לים שבקנט. זה היה לוקיישן מיוחד שהיה קרוב לנכס שהיה למקרטנים בסאסקס. הם השתמשו בציוד הקלטה נייד, מיקמו את התופים של סטיב הולי ליד האח הגדולה, והחלו לעבוד ולג’מג’ם. מקרטני הוביל ליין בס פאנקי, גרובי. סביבו התגודדו התופים, הגיטרות והקלידים של לינדה והכל נתפס על סליל ההקלטה. כשהאזין לו מקרטני, הוא ראה בו מעין פתיח לאלבום שיציג ויכיר את הסאונד וההרכב החדש לקהל. הרעיון הלך והתחדד כשסביב הקטע הקצר בן הדקה שנקצר מקטע ארוך הרבה יותר, התווספו אפקטים של תחנת רדיו וקטעים מוקלטים ממש מתוך הרדיו סטייל I am the Walrus . הקטע נבחר בסופו של דבר לפתוח את האלבום ואפקט הרדיו בו ירעים עד להתבייתות התדר על הקטע הראשון האמיתי באלבום Getting Closer . קטע נוסף שהוקלט בטירה בקנט היה We’re Open Tonight . באופן מפתיע עד לרגע מסוים חשב מקרטני שדווקא הוא יכול להיות דרך נאותה לפתוח את האלבום העתידי ויותר מכך, להיות גם שיר הנושא. פתיחה כזו עבדה כבר ב’ונוס ומארס’ אז למה לא? זו הנקודה שבה גם עלה במוחו הרעיון להפוך את האלבום למשהו יותר קונספטואלי. מין סיפור על להקה שחוזרת לעצמה לאחר שהתפרקה לגורמים. חוזרת למקור, לחוויה הראשונית או בוקעת מהביצה ונולדת מחדש. לורנס ג’ובר אחז בגיטרת 12 המיתרים האקוסטית וניגן את צלילי הארפג’יו שמלווים את We’re Open Tonight. כשהחל לנגן הוא חש שהמיתרים לא מכוונים, למרות זאת הוא המשיך לנגן כשהוא ישוב על גרם מדרגות לולייניות, נהנה מההד הטבעי שנתפס גם בהקלטה. הטירה בקנט השפיעה על מקרטני לכתוב עוד בלדה, הפעם רומנטית ומהורהרת. אני תמיד מדמיין לעצמי, שהוא ניסה לכתוב את הצד של הנסיך – זה שסינדרלה ברחה לו והוא יושב לאחר הנשף עם עצמו, מאוהב קשות ואובד עצות. תמיד הרי דובר על הצד שלה בסיפור והנה מקרטני מביא גם את הצד שלו. לאט לאט לצד הפסנתר או הנסיך הבודד מגיעים חברים כדי לנחם: הבס, התופים, והחשמלית של ג’ובר. החיבור שעולל מקרטני בין הקטע הזה לבין קטע ישן אחר שהיה לו Million Miles מרטיט אותי בכל פעם. בטירה, קטע הפסנתר הזה שהיה לו מ 1973 נשלף. מקרטני התיישב במרפסת הטירה, מביט בנוף המרהיב ופצח בנגינה על מפוחית יד (אקורדיון קטן) ופשוט שר לאלוהים. זה בהחלט קטע חריג ויפה בקטלוג של מקרטני. שני הקטעים כאמור ‘לאחר הנשף’ ו’מליון מיילים’ חוברו להם יחדיו למקשה אחת באלבום ויצרו לטעמי אירוע מרגש. הרומנטיקה וההשראה של הטירה המשיכו לעשות כבשלהם. מקרטני שלף עוד קטע לא גמור מ 1976 בשם Love Awake  והקליט אותו עם הלהקה, מה שהפך לקטע מלודי ורך. כשהם יגיעו לאולפני אבי רואד, השיר יקבל טיפול שלא מבייש את ‘יום בחיים‘, לפחות מבחינת כמות נגני כלי הנשיפה שהשתתפו בהקלטה. הקטע בן שלוש הדקות  התווסף אל Winter Rose ששכב על המדף ויחד הם יצרו עונג של 5 דקות ואת המחרוזת השנייה באלבום וההרגשה שלי היא שמאז שלמד מקרטני באלבום ‘אבי רואד’ את מלאכת ההלחמה של קטעים קצרים שאין בניהם קשר מהותי, הוא היה נלהב לעשות בה שימוש. מקרטני בטירה בקטע ‘השידור’ שמתכתב עם פתיחת האלבום, שומעים היטב את הווייב של הטירה בה הקליטו. מקרטני ביקש מהבעלים, מר מרג’רי, להקריא את קטע דיבור על רקע נגינת הפסנתר שלו. אחר כך הוסיף מקרטני גם מלוטרון וחשמלית עם אפקט גיזמוטרון. מה הקריא מר מרג’רי? הוא נעמד במטבח והקריא קטעים מתוך ספרים שהיו בספרייה. נפלא לא? חזרה ללונדון. באוקטובר למקרטני היה רעיון גרנדיוזי. הקמת סופר גרופ או ‘תזמורת’ של נגני רוק בולטים. בתחילת אוקטובר הוא כינס באולפני אבי רואד שורה של שמות להרכב חלומי על מנת להקליט עם ווינגז שני קטעים. מי היה שם? פיט טאונסנד, ג’ון בונהאם (לד זפלין), קני ג’ונס (‘המי’), ג’ון פול ג’ונס, רוני ליין וברוס תומס. אם שכחתי מישהו עימו הסליחה. השילוב הזה היה מתכון בדוק למשהו עוצמתי מאוד או לכאב ראש גדול. האמת היא שיש משניהם. ה’רוקסטרה’ – פול עם פיט טאונסנד ‘נעימת רוקסטרה’ (איזה שם קול…) היא בעיקר ניסיון נחמד למשהו שלא צלח בעיניי. בעיקר מכיוון שהוא קטע גרנדיוזי, מנופח מדי, לא שייך, לא מתכתב עם רוח האלבום ותקוע כאבן שאין לה הופכין במרכזו. הקטע השני שיצר עם הסופר גרופ ‘כל כך שמח לראות אותך’, גם הוא לא מפאר היצירה, אבל לפחות יש בו את החזרה לקטע הקטן We’re Open Tonight כדי לסגור את הקונספט הלא ברור, מה שחיבר אותו לקו הכללי של האלבום וכאן היה אמור להסתיים האלבום לטעמי. אחד הקטעים החזקים באלבום הוא Getting Closer והוא הוקלט במהלך הסשנים באבי רואד. למעשה זה שיר ישן מ 1972-73 שמקרטני עשה לו אז דמו פסנתר ‘ראף’ מאוד וכעת כשמצא לו שימוש הוא התווספו לו מילים והוא הוקלט. בגרסה הראשונה שרו פול ודני ליין את המילים כדואט. במרץ 1979 כשהגיע מקרטני לאולפנים על מנת לסגור את כל הקצוות, הוא שינה את דעתו וכתוצאה הוא החליט למחוק את קטעי הקול של דני ליין ולהקליט במקומם תפקידים משלו. בהאזנה למיקס המוקדם אני מודה שהוא צדק. השיר האחרון שהוקלט עבור האלבום היה , Baby’s Request קטע ג’אזי, מיוזיק הולי שנכתב לאחר ביקור בצרפת, במהלכו קפץ מקרטני להופעה של ההרכב הווקאלי ‘האחים מיילס’. לאחר ההופעה הם נגשו אליו וביקשו שיכתוב להם שיר. הוא מצידו חזר למלון, כתב ואפילו הכין להם דמו, אבל כשהם הפכו לגרידים ובקשו כסף על ההקלטה, הוא נסוג והחליט להקליט אותו עם ווינגז. כשנסגרה רשימת השירים הוצא קטע אחר בשם Cage שנועד לסגור את האלבום והוקלט בסקוטלנד. במקומו שובץ הקטע היפה והלא כל כך קשור הזה. אני מודה שזה אתגר לא פשוט לבחור בין השניים. הראשון Cage קצת משעמם, אבל מתאים ברוחו לאלבום והשני Baby’s Request נשמע מהוקצע וטוב יותר אבל לא שייך. בתחילת 1979, אולפני אבי רואד נתפסו לחודשים ארוכים על ידי קליף ריצ’ארד. מקרטני שרצה מאוד להמשיך לעבוד באולפן מס’ 2 עשה מה שכל אדם רגיל היה עושה. הוא הקים העתק מדוייק שלהם במרתפי משרדי MPL. באולפני ה’רפליקה’ המשיכה העבודה על האלבום וגם על הקטע שאיתו פתחנו – Goodnight Tonight שקיבל עכשיו עוד אוברדאבים של הלהקה. לאחר התלבטות, החליט מקרטני להוציא אותו כסינגל. הקהל מצידו קיבל עומס של חומר מווינגז. בסוף 1978 אלבום אוסף, במרץ סינגל ‘דיסקו’ וביוני אלבום ‘פאנק’. לסיכום, האלבום המשיך את הקו המפוזר של ‘לונדון טאון’, אבל אם שם הקווים לא נפגשו או שנפגשו במקרה, נדמה שכאן הלקחים הופקו, לפחות חלקית. אולי זו היתה נוכחותו של כריס תומס שאיתו שיתף מקרטני פעולה בהפקה. היכולת לערבב ז’אנרים אל תוך אלבום ולנסות על הדרך כמה טריקים חדשים, יכולה איכשהו לייצר עניין וזרימה. הקטעים ה’פאנקים’ הלא רבים שיש באלבום, הם החזקים ביותר לטעמי וחבל לי על הבחירה לא ללכת עם זה עד הסוף ובכל זאת זה אלבום שמשקף יפה לראשונה מה עובר על ביטל מוכשר כמוהו כשהסביבה המוסיקלית תופסת שינוי ופער דורי גדול מזה שהכיר. במבחן הקונספט לא היתה הצלחה יתרה למרות הנסיון לחלק את הצדדים בתקליט לפי אופי שונה של הכנת ביצה ה Sunny Side ו ה Over-Easy. עטיפת האלבום הנפלאה אגב, עוצבה על ידי ‘היפנוסיס’ קבוצת העיצוב הבריטית שאחראית ללא מעט עטיפות נפלאות בניהן גם ‘ונוס ומארס‘. בכל זאת אני נהנה לחשוב עליו כעל ‘תחנת רדיו’ בה הלהקה מרפרפת בין הז’אנרים השונים ומציגה בין היתר את יכולתה להדביק את הקצב עם הדור הבא שנושף בעורפה. ככזה, יחד עם העובדה שזה יהיה האלבום האחרון של ווינגז, זה אלבום מעניין, מאתגר ומסכם היטב את קריירת אלבומי האולפן של ווינגז ואת שנות השבעים הבהחלט מוצלחות של מקרטני. #דניליין #ווינגס #לינדהמקרטני

בוקר טוב ורענן. אחרי יום מלא אמוציות אתמול, הנה אני כאן בפרק חדש בפודקאסט שלנו ‘ביטלמניקס מדברים ביטלס’ ואם אתם רוצים להיות קטנוניים אז היום בגרסת ה’ביטלמניק מדבר ביטלס’. בפרק החדש אני ממשיך את סדרת ‘1969 של הביטלס’ והפעם אתמקד בחודש מרץ שבו התסמינים הברורים של היציאה לעצמאות של חברי הביטלס בולטים במיוחד. הן במישור האישי משפחתי והן במישור המקצועי. בחודש פברואר ראינו איך אדם נחוש אחד שקוראים לו אלן קליין יכול בשיטת ה’הפרד ומשול’ שלו לעורר סערה בין חברים ותיקים. הסערה הזו התחילה לעלות לביטלס ליטרלי ביוקר. מה בפרק? בחודש מרץ הביטלס לא עבדו יחד. הוא היה חודש של מיזוגים בין אישיים ואבל גם של פירוד עסקי. שתי חתונות, מעצר מתוקשר אחד, עבודה אולפנית שלא קשורה בביטלס באופן ישיר, מסע שלום שהביא גם זווית ישראלית נדושה אבל עדיין מעניינת ועוד מפח נפש עסקי. מה יהיה אתם שואלים? לי יש הרגשה שזה לא ייגמר טוב. הפרק מוקדש באהבה ל Guy Berman Machlis. שותף וחבר. עוד סיפורים מרתקים תוכלו לקבל בפרק החדש – “חתונה לבנה” לו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים. כל אמצעי ההאזנה מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד תגובותיכם והצעותיכם לפרק יותר מרצויות. האזנה נעימה!

בוקר מצוין! השמש למעלה, הציפורים שרות ולנו יש פרק פודקאסט חדש באוויר. בפרק הקודם בסדרת ‘1969 של הביטלס’ ירדנו מזיעים, מותשים אך מרוצים מגג משרדי חברת אפל לאחר שצפינו בהופעה מופלאה של הביטלס. גם הם ירדו פחות או יותר באותו המצב, אבל כשיש סרט לעשות ולהשלים עבורו עוד כמה צילומים והקלטות, הם מגיעים גם ביום המחרת. ב31 בינואר 1969, הביטלס ישובים שוב באולפני אפל ומבצעים שלושה שירים על מנת לסגור כבר את הפרויקט הזה. זהו. הפרויקט מאחורינו, אבל התקווה שחודש פברואר יביא אתו בשורות טובות, נגוזה כבר ביומו הראשון במהלך ישיבה מתוחה במשרדי חברת אפל בנוכחותם של חברי הלהקה, אלן קליין ונציג משפחת איסטמן. מה קרה שם? מה היו הבעיות העסקיות איתן התמודדו הביטלס? מה עבר על כל אחד מהם אישית בחודש שלאחר הפרויקט והאם הם ייצרו בו מוסיקה יחדיו? את כל התשובות ועוד המון סיפורים מרתקים תוכלו לקבל בפרק החדש – “פברואר שאחרי הסערה” לו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים. כל אמצעי ההאזנה מפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק. האזנה נעימה!

היום אנחנו עם החלק הרביעי בתרגום הראיון המפורסם והארוך של פלייבוי עם ג’ון ויוקו. מכירים את הילד המעצבן הזה שכל הזמן חייב להעיר משהו ולא נותן למבוגרים לדבר? אז הפעם בתפקיד לא אחר מחברינו ג’ון לנון. זה קורה יותר בהמשך הראיון, כשיוקו מנסה להסביר את ראיית העולם שלה. בתחילת החלק הזה תוכלו לגלות בכמה כסף יוקו מכרה פרה, מה הונם המוערך ב-1980, למה יוקו זרקה את ג’ון, למה הוא נצפה עם טמפקס על המצח, מה היתה התחרות שלו ושל חבריו לסוף השבוע האבוד, ומי הגיע לצערנו למקום הראשון ועוד ועוד ועוד. אז בואו נתחיל. —————————————————————————————————- [יוקו שבה לשיחה] פלייבוי: בנוגע לנושא של העושר שלך, הניו יורק פוסט פרסם לאחרונה שאישרת שאתה שווה מעל 150 מליון דולר ו… לנון: מעולם לא אישרנו כלום. פלייבוי: הפוסט אמר שכן. לנון: זה מה שהפוסט אמר – אוקי, אז אנחנו עשירים, אז מה? פלייבוי: השאלה היא, איך זה מסתדר עם הפילוסופיות הפוליטיות שלך? אתה אמור להיות סוציאליסט, לא? לנון: באנגליה יש רק שני דברים שאתה יכול להיות באופן בסיסי: או שאתה תומך בתנועת העבודה או בתנועה הקפיטליסטית. או שאתה הופך להיות ארצ’י באנקר ימני אם אתה במעמד שאני נמצא בו, או שאתה הופך לסוציאליסט באופן אינסטנקטיבי, הדבר שהייתי. מה שזה אמר הוא שאני חושב שאנשים צריכים שיטפלו בשיניים התותבות שלהם ובבריאות וכל זה. אבל חוץ מזה, עבדתי בשביל הכסף ורציתי להיות עשיר. אז מה לעזאזל – אם זה פרדוקס, אז אני סוציאליסט. אבל אני לא שום דבר. מה שהייתי זה בעל תחושות אשמה בנוגע לכסף. זו הסיבה שאיבדתי אותו, או על ידי כך שנתתי אותו או על ידי זה שנתתי לכביכול מנהלים לדפוק אותי. פלייבוי: לא משנה מה הפוליטיקה אליה אתה משתייך, שיחקתם את המשחק הקפיטליסטי יפה מאוד, כשאתם מנתבים את התמלוגים שהגיעו מהביטלס לנדל”ן, לעדרי בקר… אונו: אי אפשר להכחיש שאנחנו עדיין חיים בעולם קפיטליסטי. אני חושבת שעל מנת לשרוד ולשנות את העולם, אתה צריך לדאוג קודם כל לעצמך. אתה צריך לשרוד בעצמך. נהגתי לומר לעצמי שאני הסוציאליסטית היחידה שחיה כאן. [צוחקת] אין לי אגורה. זה הכל של ג’ון, אז אני נקיה. אבל השתמשתי בכסף שלו והייתי צריכה להתמודד עם הצביעות הזו. נהגתי לחשוב שכסף הוא מגונה, שאומנים לא צריכים לחשוב על כסף. אבל כדי לשנות את החברה יש שתי דרכים בהן ניתן ללכת: דרך אלימות או בעזרת הכוח של הכסף מתוך המערכת. הרבה אנשים בשנות השישים ירדו למחתרת והיו מעורבים בפיצוצים ואלימות אחרת. אבל זו לא הדרך, בטח שלא בשבילי. אז כדי לשנות את המערכת – אפילו אם אתה הולך להפוך לראש עיר או משהו אחר – אתה צריך כסף. פלייבוי: עד לאן את משחקת את המשחק מבלי להכלא בתוכו – כסף לשם כסף, במילים אחרות. אונו: יש גבול. הוא יהיה כנראה שווה לרמת הביטחון שלנו. אתה מבין למה אני מתכוונת? אני מתכוונת ביטחון רגשי. פלייבוי: זה הגיע לרמה הזו כבר? אונו: לא, עדיין לא. אני לא יודעת. אולי כן. פלייבוי: את מתכוונת עם 150 מליון דולר? זה אומדן נכון? אונו: אני לא יודעת כמה יש לנו. זה נהיה כל כך מסובך שאתה צריך שיהיו לך עשר רואי חשבון שיעבדו על זה שנתיים כדי לדעת מה יש לך. אבל בוא נאמר שאנחנו מרגישים יותר נינוחים עכשיו. פלייבוי: איך החלטת במה להשקיע את הכסף? אונו: כדי לעשות כסף אתה צריך להוציא כסף. אבל אם אתה הולך לעשות כסף, אתה צריך לעשות את זה באהבה. אני אוהבת אמנות מצרית. אני דואגת להשיג את כל החפצים המצרים לא בשביל הערך הכלכלי שלהם, אלא בשביל כוחות הקסם שלהם. לכל חפץ יש איזשהו כח קסם. גם עם בתים. אני קונה רק את אלו שאני אוהבת, לא את אלו שאנשים אומרים שהם השקעה טובה. פלייבוי: מהעיתונים היה נשמע שאת קונה את כל החוף האטלנטי. אונו: אם היית רואה את הבתים היית מבין. הם הפכו להשקעה טובה, אבל הם לא השקעה אלא אם אתה מוכר אותם. אנחנו לא מתכוונים למכור אותם. כל בית הוא כמו אבן דרך היסטורית והם יפים מאוד. פלייבוי: האם אתם משתמשים בכל הנכסים? אונו: לרוב האנשים יש את הפארק כדי ללכת אליו ולרוץ בו – הפארק הוא מקום ענק – אבל ג’ון ואני מעולם לא יכולנו ללכת לפארק יחד. אז אנחנו צריכים ליצור לנו את הפארקים שלנו. פלייבוי: שמענו שברשותכם מחלבות עם פרות בשווי 60 מליון דולר. זה אמיתי? אונו: אני לא יודעת. אני לא מחשבון. אני לא מתנהלת לפי מספרים. אני מתנהלת לפי המצוינות של דברים. לנון: שון ואני נסענו לסוף שבוע ויוקו באה כדי למכור פרה ואני צחקתי על זה. לא ראינו אותה במשך ימים, היא הקדישה את כל זמנה לזה. אבל כשקראתי את העיתון היה כתוב שם שהיא מכרה אותה ברבע מליון דולר. רק יוקו אונו יכולה למכור פרה בסכום הזה. [צוחק] פלייבוי: יחסית לאמנית, ההבנה שלך בעסקים נראית מדהימה. אונו: התנהלתי כמו במשחק שח. אני אוהבת שח. אני עושה הכל כאילו זה משחק שח. לא כמו משחק מונופול – זה יותר מדי ראליסטי. שח הוא יותר קונספטואלי. פלייבוי: ג’ון, אתה באמת צריך את כל הבתים האלה ברחבי המדינה? לנון: זה עסק טוב. פלייבוי: למה מישהו צריך 150 מליון דולר? אי אפשר להסתפק לגמרי ב-100 מליון? או מליון אחד? לנון: מה אתה מציע שאעשה? לתת הכל ולהתהלך ברחובות? הבודהיסטים אומרים “תיפטר מהבעלות של המחשבה”. לעזוב מאחור את כל הכסף לא ישיג את זה. זה כמו הביטלס. לא יכולתי לעזוב את הביטלס מאחור. זה משהו שממשיך להתלוות אלי, נכון? אם אלך מבית אחד או מ-400 בתים, לא אתחמק מזה. פלייבוי: איך אתה בורח מזה? לנון: לוקח זמן להיפטר מכל הזבל שסחבתי איתי והשפיעה על הדרך בה חשבתי ועל הדרך בה חייתי. הרבה מזה בא מיוקו, שהראתה לי שזה עדיין אוחז בי. עזבתי באופן פיזי כשהתאהבתי ביוקו, אבל מנטלית זה לקח את עשר השנים האחרונות כדי להתמודד. למדתי הכל ממנה. פלייבוי: זה נשמע כמו יחסי מורה-תלמיד. לנון: זה אכן יחסי מורה-תלמיד. זה מה שאנשים לא מבינים. היא המורה ואני התלמיד. אני המפורסם, זה שאמור לדעת הכל, אבל היא המורה. היא לימדה אותי כל מה שאני יודע. היא היתה שם כשהייתי בשום מקום, כשהייתי איש השום מקום. היא הדון חואן שלי [רפרנס למורה האינדיאני של קרלוס קסטנדה]. זה מה שאנשים לא מבינים. אני נשוי לפאקינג דון חואן, וזה הקושי שבזה. דון חואן לא צריך לצחוק, דון חואן לא צריך להיות מקסים, דון חואן הוא פשוט דון חואן. מה שקורה בסביבת דון חואן לא רלוונטי לדון חואן. פלייבוי: יוקו, איך את מרגישה עם היותך המורה של ג’ון? אונו: ובכן, היו לו הרבה התנסויות לפני שהוא פגש אותי, התנסויות מסוגים שלי לא היו אף פעם, אז למדתי ממנו הרבה גם כן. זה הדדי. אולי הענין הוא שיש לי כח, כח נשי. כי נשים מפתחות אותו – במערכת יחסים, אני חושבת שלנשים יש באמת את החוכמה הפנימית והן נושאות את זה בזמן שלגברים יש סוג של תבונה שמתאימה להתמודד עם החברה, כיון שהם יצרו אותה. גברים לא מפתחים את החוכמה הפנימית לעולם. אין להם זמן. אז רוב הגברים נשענים על החוכמה הפנימית של הנשים, בין אם הם מבטאים את זה ובין אם לא. פלייבוי: האם יוקו היא הגורו של ג’ון? לנון: לא, לדון חואן אין קהל מעריצים. דון חואן לא מופיע בעיתונים ואין לו תלמידים והוא לא מסיונר. פלייבוי: איך היא לימדה אותך? לנון: כשדון חואן אמרה – כשדון אונו אמרה, “תסתלק מפה! כי אתה לא מבין”. ובכן, זה היה כמו להישלח למדבר. והסיבה שהיא לא נתנה לי לחזור היתה שלא הייתי מוכן לחזרה. הייתי צריך לפתור דברים בתוכי. כשהייתי מוכן לחזור, היא הכניסה אותי חזרה. וזה מה שאני חי איתו. פלייבוי: אתה מדבר על הפרידה שלכם. לנון: כן, היינו פרודים בתחילת שנות השבעים. היא בעטה אותי החוצה. פתאום, הייתי על רפסודה, לבד, באמצע היקום. פלייבוי: מה קרה? לנון: ובכן, בהתחלה, חשבתי, ווופי ווופי! אתה יודע, חיי רווק! ווופי! ואז קמתי יום אחד וחשבתי, מה זה? אני רוצה לחזור הביתה! אבל היא לא הסכימה שאחזור. לכן חיינו 18 חודשים בנפרד במקום 6 חודשים. דיברנו כל הזמן בטלפון ואני אמרתי: “אני לא אוהב את זה, אני נכנס לצרות ואני רוצה לחזור הביתה, בבקשה.” והיא אמרה “אתה לא מוכן לחזרה הביתה”. אז מה יש לך להגיד? אוקי, בחזרה אל הבקבוק. פלייבוי: למה היא התכוונה בזה שלא היית מוכן? לנון: יש לה את הדברים שלה. בין אם הם מיסטיות או פרקטיות. כשהיא אומרת שזה לא הזמן, זה לא הזמן. פלייבוי: בחזרה לבקבוק? לנון: פשוט ניסיתי להחביא את מה שהרגשתי בבקבוק. יצאתי מדעתי. זה היה סוף השבוע האבוד שנמשך 18 חודשים. מעולם לא שתיתי כל כך הרבה בחיי. ניסיתי להטביע את עצמי בבקבוק והייתי בחברת השתיינים הכבדים ביותר בתעשייה. פלייבוי: לדוגמה? לנון: למשל הארי נלסון, בובי קייס, קית מון. לא הצלחנו להוציא את עצמנו מזה. ניסינו להרוג את עצמנו. אני חושב שהארי עדיין מנסה, האומלל – שאלוהים יברך אותך הארי, היכן שאתה נמצא – אבל, אלוהים, אתה יודע, הייתי חייב לברוח מזה, כי מישהו היה מת בסוף. ובכן, קית מת. זה היה כמו, מי הולך למות ראשון? לרוע המזל קית היה הראשון. פלייבוי: למה ההרס העצמי? לנון: עבורי זה היה כי חיינו בנפרד. לא יכולתי לעמוד בזה. להם היו הסיבות שלהם, וזה היה, בואו כולנו נטביע את עצמנו יחד. מאיפה שאני נמצאתי כך זה נראה. בואו נהרוג את עצמנו, אבל נעשה את זה כמו ארול פלין, אתה יודע, בדרך המאצ’ואית הגברית. מביך עבורי לחשוב על התקופה הזו, כי התנהגתי כמו טיפש גדול – אבל אולי זה היה שיעור טוב עבורי. כתבתי את Nobody loves you when you’re down and out בתקופה הזו. מסיבה כלשהי, תמיד דמיינתי את סינטרה שר את השיר הזה. אני לא יודע למה. זה סוג של שיר סינטראי, באמת. הוא יבצע אותו באופן מושלם. אתה מקשיב, פרנק? אתה צריך שיר שהוא לא חתיכת כלום. הנה השיר בשבילך, עיבודי החצוצרות והכל נעשו במיוחד בשבילך. אבל אל תבקש ממני להפיק אותו. פלייבוי: זו בטח היתה התקופה שהעיתונים דיווחו שלנון רץ ברחבי העיר עם טמפקס על הראש. לנון: הסיפורים היו כל כך מוגזמים, אבל… היינו כולנו במסעדה, שותים, לא אוכלים, כרגיל במפגשים האלה, והלכתי להשתין והיה שם קוטקס חדש, לא טמפקס, על מושב האסלה. אתה מכיר את הטריק הישן שאתה שם מטבע של פני על המצח וזה נדבק? הייתי קצת “היי” והרמתי את זה והצמדתי את זה למצח במכה וזה נשאר, אתה מבין. יצאתי מהשירותים והיה לי קוטקס על הראש. ביג דיל. כולם הגיבו ב”חה-חה-חה” וזה נפל, אבל התקשורת ניפחה את העניין. ג’ון לנון והארי נילסון פלייבוי: למה העפת את ג’ון, יוקו? אונו: היו הרבה סיבות. אני קוראת לעצמי בחורה מהסוג ש”ממשיכה קדימה”. יש שיר באלבום החדש שלנו על זה. במקום להתמודד עם הבעיות במערכת יחסים, אני תמיד ממשיכה הלאה. זו הסיבה שאני אחת השורדות היחידות כאשה, אתה יודע. נשים נוטות להצמד יותר לגברים בדרך כלל, אבל אני לא… לנון: יוקו רואה בגברים כעוזרים… ברמות שונות של קירבה, אבל באופן בסיסי כעוזרים. והעוזר הזה הולך להשתין [הוא עוזב]. אונו: אין לי תגובה על זה. אבל כשפגשתי את ג’ון, נשים היו עבורו באופן עקרוני אנשים סביבו שמשרתים אותו. הוא היה צריך להיפתח ולעמוד מולי חשוף – ואני הייתי צריכה לראות מה עובר עליו. אבל הרגשתי שאני צריכה שוב להמשיך הלאה, כי סבלתי מלהיות עם ג’ון. פלייבוי: למה? אונו: הלחץ הציבורי, להיות זו שפירקה את הביטלס וזו שהפכה את האיחוד שלהם לבלתי אפשרי. האמנות שלי סבלה גם כן. חשבתי שאני רוצה להשתחרר מלהיות גברת לנון, אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב עבורו לעבור ללוס אנג’לס ולהניח לי לנפשי בינתיים. הייתי צריכה להתמודד עם זה הרבה שנים. אפילו בתחילת מערכת היחסים, כשג’ון היה ביטל, שהינו בחדר, וג’ון ואני היינו במיטה והדלת היתה סגורה, אבל לא נעלנו אותה ואחד העוזרים של הביטלס פשוט נכנס ודיבר איתו כאילו שאני לא נמצאת שם. זה הדהים אותי. הייתי בלתי נראית. האנשים בסביבתו של ג’ון ראו בי איום נוראי. אני מתכוונת, שמעתי שהיו תוכניות להרוג אותי. לא הביטלס, אבל אנשים מסביבם. פלייבוי: איך החדשות האלה השפיעו עלייך? אונו: החברה לא מקבלת את זה שנשים יכולות להיות מסורסות גם כן. אני הרגשתי מסורסת. לפני זה הסתדרתי מצוין, תודה. העבודות שלי אולי לא נמכרו בכמויות, הייתי אולי ענייה יותר, אבל היה לי את הכבוד שלי. אבל הדבר המשפיל ביותר הוא שיסתכלו עליך כעל טפיל. [לנון חוזר לשיחה]. לנון: כשיוקו ואני התחלנו לעשות דברים יחד, היינו מארגנים מסיבות עיתונאים ומכריזים על מה שזה לא יהיה – אנחנו הולכים ללבוש שקים או משהו. ולפני מסיבת עיתונאים אחת, אחד מעוזרי הביטלס מהדרג הבכיר יותר של עוזרי הביטלס התכופף אל יוקו ואמר: “את יודעת, את לא צריכה לעבוד. יש לך מספיק כסף עכשיו כשאת גברת לנון”. וכשהיא התלוננה באזני על זה, לא הבנתי על מה היא מדברת. “אבל הבחור הזה,” אמרתי, “זה צ’רלי המוכר והאהוב, או מי שזה לא יהיה. הוא איתנו כבר 20 שנה…”. אותו דבר קרה גם באולפן. היא היתה אומרת לטכנאי “אני מעוניינת ביותר טרבל, קצת יותר בס”, או “יש יותר מדי ממה שאתה מניח על הסאונד” והם היו מביטים בי ואומרים “מה אמרת, ג’ון?” בימים ההם אפילו אני לא ראיתי את זה. עכשיו אני יודע על מה היא מדברת. ביפן, כשביקשתי כוס תה ביפנית, הם הביטו ביוקו ושאלו “הוא רוצה כוס תה?” ביפנית. אונו: אז כמה שנים טובות של זה מסרסות אותך. תמיד הייתי יותר מאצ’ואית מרוב הגברים שהייתי איתם, במובן מסוים. תמיד הייתי המפרנסת, כי תמיד רציתי להיות בעלת חופש ושליטה. פתאום, אני עם מישהו שאני לא מסוגלת להתחרות בו ברמת השכר. בסופו של דבר, לא יכולתי לסבול את זה – או שהחלטתי לא לקבל את זה יותר. הייתי מתמודדת עם אותו הקושי אפילו אם לא הייתי מעורבת במערכת יחסים עם, אה… לנון: ג’ון – השם הוא ג’ון. אונו: עם ג’ון. אבל ג’ון לא היה רק ג’ון. הוא היה גם הלהקה שלו והאנשים שסביב להם. כשאני אומרת ג’ון, זה לא רק ג’ון… לנון: זה ג’ון. ג’-ו-ן. אני מאמין שזה מ-Johan. פלייבוי: אז גרמת לו לעזוב. אונו: כן. לנון: אין לה סבלנות לשוטים, אפילו אם היא נשואה להם. פלייבוי: איך בסופו של דבר חזרתם להיות יחד? אונו: לאט לאט התחלתי להבין שג’ון כלל לא היה הבעיה. ג’ון היה אדם טוב. זו היתה החברה שהפכה לקשה עבורי. אנחנו צוחקים על זה עכשיו, אבל התחלנו לצאת שוב לדייטים. רציתי להיות בטוחה. אני אסירת תודה על האינטליגנציה של ג’ון… לנון: קלטתם את זה, עורכים, קלטתם את המילה? אונו: שהוא היה אינטליגנטי מספיק כדי להבין שזו היתה הדרך היחידה בה אנחנו יכולים להציל את הנישואים שלנו, לא כי לא אהבנו אחד את השני, אלא כי זה היה יותר מדי עבורי. כלום לא היה משתנה אם הייתי חוזרת להיות גברת לנון. פלייבוי: מה השתנה? אונו: זה היה טוב עבורי להקים את העסק ולזכות בחזרה בגאווה שלי בנוגע ליכולות שלי. וזה היה טוב לדעת למה הוא זקוק, היפוך התפקידים שהיה כל כך טוב עבורו. לנון: ולמדנו שזה טוב יותר למשפחה אם שנינו עובדים עבור המשפחה, היא עושה עסקים ואני מגלם את האמא והרעייה. ארגנו מחדש את סדר העדיפויות שלנו. העדיפות הראשונה שלי היא יוקו והמשפחה. כל השאר סובב סביב זה. אונו: ההבנה הזו לא פשוטה. בימים האלה, החברה מעדיפה אנשים שאינם בזוגיות. מעודדים להתגרש או להיפרד או להיות רווק או גיי – לא משנה מה. תאגידים מעדיפים רווקים – הם עובדים קשה יותר אם אין להם קשרי משפחה. הם לא דואגים לגבי שעת ההגעה הביתה בערב או בסופי שבוע. אין הרבה מקום לרגשות שקשורים במשפחה או מערכת יחסים זוגית. אתה יודע, כל העניין הזה שאומרים לנשים שמתקרבות לגיל 30, שאם לא יהיה לך תינוק בשנים הקרובות את הולכת להיות בבעיה, לעולם לא תהיי אמא, אז לעולם לא תגשימי את עצמך באופן הזה ו… לנון: רק שיוקו היתה בת 43 כשהיא ילדה את שון. [צוחק] אונו: אז במקום שהחברה תהיה נגד הולדת ילדים, כיון שהם חשובים לחברה, היא צריכה לעודד את זה. זו המחוייבות של כולם. אבל זה קשה. אשה צריכה להתכחש למה שיש לה, לרחם שלה, אם היא רוצה להצליח. נראה שרק למעמדות הגבוהים יכולות להיות משפחות. בימינו, אלה רק המקרטנים והלנונים או משהו כזה. לנון: כל האחרים הפכו לעובדים-צרכנים. אונו: ואז האח הגדול יחליט – אני שונאת להשתמש במונח האח הגדול… לנון: מאוחר מדי. הם הקליטו את זה. [צוחק] אונו: אבל, בסופו של דבר, החברה… לנון: האחות הגדולה – חכו שהיא תגיע! אונו: החברה תעלים את התפקידים של גברים ונשים. תינוקות יוולדו במבחנות ואינקובטורים… לנון: אז זה אלדוס האקסלי. אונו: אבל אנחנו לא צריכים להגיע לזה. אנחנו לא צריכים להתכחש לאף אחד מהאברים שלנו. לנון: כמה מחברי הטובים ביותר הם איברים… אונו: האלבום החדש… לנון: בחזרה לאלבום, טוב מאוד. אונו: האלבום נאבק בדברים האלה. המסרים הם קצת מיושנים – משפחה, מערכות יחסים, ילדים. #גוןלנון #פולמקרטני #קיתמון #יוקואונו #ביטלס #הביטלס #הארינילסן

היום אנחנו ממשיכים עם הראיון הגדול של ג’ון ויוקו בפלייבוי שהתקיים ב-1980. בין הדברים שתוכלו לקרוא בחלק של היום – ג’ון מסביר איך הגיע לצפות עם פול בטלוויזיה כמה שנים מוקדם יותר, נותן מחמאה לפול ורינגו באופן הטוב ביותר לו הוא מסוגל, מסביר למה הוא כועס על ג’ורג’ ולמה הוא לעולם לא ישתתף בהופעות לגיוס כספים. בנוסף הוא מדבר על הכתיבה המשותפת שלו ושל פול. תהנו 🙂 ———————————————————————————————————– פלייבוי: מלבד המליונים שהציעו לכם עבור הופעת איחוד, מה היה היחס שלך לגבי ההצעה הנדיבה של המפיק לורן מייקלס לשלם לכם 3200 דולר עבור הופעה משותפת ב-Saturday Night Live לפני מספר שנים? לנון: אה, כן. פול ואני צפינו יחד בתוכנית הזו. הוא ביקר אצלנו בדקוטה. צפינו בזה וכמעט הלכנו לאולפן, רק כבדיחה. כמעט נכנסנו למונית, אבל בסופו של דבר היינו עייפים מדי. פלייבוי: איך קרה שאתה ופול צפיתם יחד בטלוויזיה? לנון: זו היתה תקופה שפול פשוט היה מופיע בדלת עם גיטרה. הכנסתי אותו, אבל בסופו של דבר אמרתי לו “תתקשר בבקשה לפני שאתה מגיע. אנחנו לא ב-1956 ולהופיע פתאום בפתח הדלת זה כבר לא אותו דבר. אתה יודע, פשוט תתקשר.” הוא נעלב מזה, אבל לא התכוונתי לזה בצורה רעה. אני רק התכוונתי שאני מטפל בתינוק כל היום ואיזה בחור מופיע לך בדלת… אבל, בכל מקרה, בחזרה ללילה הזה, הוא ולינדה הגיעו אלינו והוא ואני סתם ישבנו שם, צופים בתוכנית, ואמרנו “חה-חה, זה לא יהיה מצחיק אם נלך לשם?” אבל לא עשינו את זה. פלייבוי: האם זו היתה הפעם האחרונה בה ראית את פול? לנון: כן, אבל לא התכוונתי לזה ככה. פלייבוי: אנחנו שואלים כי תמיד יש הרבה ספקולציות בקשר לשאלה האם ארבעת המופלאים הם אוייבים מושבעים או החברים הכי טובים. לנון: לא זה ולא זה. לא ראיתי אף אחד מהביטלס במשך אני לא יודע כמה זמן. מישהו שאל אותי מה חשבתי על האלבום האחרון של פול והערתי משהו בסגנון, אני חושב שהוא מדוכא ועצוב. אבל אז הבנתי שלא שמעתי בכלל את כל הדבר הארור. שמעתי רק קטע אחד – הלהיט Coming Up שחשבתי שהיה טוב. אחר כך שמעתי משהו אחר שנשמע כאילו הוא מדוכא. אבל אני לא עוקב אחרי העבודות שלהם. אני לא עוקב אחרי “כנפיים”, אתה יודע. לא מזיז לי את התחת מה “כנפיים” עושים, או איך האלבום החדש של ג’ורג’ מצליח, או מה רינגו עושה. לא מעניין אותי, לא יותר מאשר אני מתעניין במה אלטון ג’ון או בוב דילן עושים. זה לא מתוך נוקשות או חוסר רגישות, אני פשוט עסוק מדי בלחיות את החיים שלי ואין לי זמן לעקוב אחר החיים של אנשים אחרים, בין אם הם הביטלס או אנשים שהלכתי איתם לקולג’ או אנשים שהיו לי איתם מערכות יחסים אינטנסיביות לפני שפגשתי את הביטלס. פלייבוי: מלבד Coming Up, מה אתה חושב על עבודתו של פול מאז שהוא עזב את הביטלס? לנון: אני די מתפעל מהאופן בו פול התחיל שוב מאפס, הקים להקה חדשה והחל לנגן באולמות ריקודים קטנים, כי זה מה שהוא רצה לעשות עם הביטלס – הוא רצה שנחזור לאולמות הריקודים ונחווה את זה שוב. אבל אני לא… זו היתה אחת הבעיות, באופן מסויים, שהוא רצה לחיות מחדש את כל זה או משהו כזה – אני לא יודע מה בדיוק זה היה… אבל אני די מתפעל מהאופן שהוא ירד מהכס – עכשיו הוא שוב עליו, אבל אני מתכוון, הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות. זה טוב מאוד, אבל זה פשוט לא מה שאני רציתי לעשות. פלייבוי: מה בנוגע למוסיקה? לנון: The Long and Winding Road היתה הנשימה האחרונה שלו. למרות שלא באמת הקשבתי. פלייבוי: אתה אומר שלא הקשבת לעבודות של פול ולא באמת דיברת איתו מאז הלילה ההוא בדירה שלך… לנון: באמת לדבר איתו, לא, זו מילת תאור. לא דיברתי איתו באמת כבר עשר שנים. כי לא ביליתי איתו זמן. אני עשיתי דברים אחרים וכך גם הוא. אתה יודע, יש לו 25 ילדים ובערך 20 מליון תקליטים – איך יהיה לו זמן לדבר? הוא תמיד עובד. פלייבוי: אז בוא נדבר על העבודה שעשיתם יחד. בהתייחסות כללית, מה כל אחד מכם תרם לצוות הכתיבה לנון-מקרטני. לנון: ובכן, אתה יכול לומר שהוא סיפק קלילות, אופטימיות, בזמן שאני תמיד הבאתי עצבות, חוסר הרמוניה, סוג של בלוזיות. היתה תקופה שחשבתי אני לא כותב מלודיות, שפול כתב את אלה ואני כתבתי פשוט שירי רוקנרול ישירים וצועקים. אבל ברור שכשאני חושב על כמה מהשירים שלי – In my life – או חלק מהשירים המוקדמים – This Boy – כתבתי מלודיות בטובים שבהם. לפול היה אימון רב, הוא ידע לנגן על הרבה כלים. הוא היה אומר “למה שלא תשנה את זה שם? השתמשת בתו הזה 50 פעמים בשיר”. אתה יודע, הייתי מתלבש על תו ולא מניח לו. מצד שני, אני הייתי זה שיודע לאן לקחת את השיר – סיפור שפול היה מתחיל. ברבים מהשירים, החלק שלי הוא הגשר, ה”מידל אייט” (Middle eight). פלייבוי: למשל? לנון: למשל “מישל”. פול ואני שהינו איפשהו, והוא נכנס והמהם את התיבות הראשונות, עם המילים, אתה יודע [שר בית מ”מישל”], והוא אמר “לאן אני הולך מכאן?” אני הקשבתי לזמרת הבלוז נינה סימון, ששרה משהו כמו I Love you! באחד השירים שלה וזה גרם לי לחשוב על ה”מידל אייט” של “מישל” [שר]: I love you, I love you, I l-o-ove you… פלייבוי: מה היה ההבדל מבחינת המילים? לנון: לי תמיד היה קל יותר עם מילים, למרות שפול הוא כותב מילים בעל יכולות, שלא חושב שהוא כזה. אז הוא לא מנסה יותר מדי. במקום להתמודד עם בעיה, הוא יתחמק ממנה. לשיר Hey Jude יש מילים ממש טובות. אני לא תרמתי למילים שם בכלל. וכמה שורות שהוא כתב מראות שיש לו יכולות של כותב מילים טוב. אבל הוא פשוט לא לקח את זה לשום מקום. עדיין, בימים הראשונים, לא ממש עניינו אותנו המילים כל עוד לשיר היה איזשהו נושא המום – היא אוהבת אותך (She loves you), הוא אוהב אותו, הם כולם אוהבים אחד את השני. אלה היו השורה שתתפוס והסאונד שעניינו אותנו. זו עדיין הגישה שלי, אבל אני לא יכול להניח למילים. אני מוכרח לגרום לכך שתהיה להם משמעות באופן נפרד מהשירים. פלייבוי: איזו דוגמה אתה יכול לתת למילים שאתה ופול עבדתם עליהן יחד? לנון: ב-We can work it out, פול כתב את החלק הראשון, אני את ה”מידל אייט”. אבל יש לך את פול כותב We can work it out/We can work it out – אופטימיסט אמיתי, אתה יודע, ואני, חסר סבלנות Life is very short and there’s no time/For fussing and fighting, my friend…. פלייבוי: פול מספר את הסיפור וג’ון מתפלסף. לנון: כן. ובכן, תמיד הייתי כזה, אתה יודע. הייתי כזה לפני הביטלס ואחרי הביטלס. תמיד שאלתי למה אנשים עושים את מה שהם עושים ולמה החברה היא כפי שהיא. לא הסכמתי פשוט לקבל הכל כפי שהוא. תמיד חיפשתי מתחת לפני השטח. פלייבוי: כשאתה מדבר על עבודה משותפת על מילים לסינגל כמו We can work it out, זה רומז שאתה ופול עבדתם הרבה יותר צמוד ממה שאתה סיפרת בעבר. האם לא אמרת שאתה כתבת את רוב השירים שלך לבד, למרות שהשמות של שניכם הופיעו עליהם? לנון: כן, שיקרתי. [צוחק] זה היה כשכעסתי, אז הרגשתי שעשינו הכל בנפרד. אבל, למען האמת, הרבה מהשירים כתבנו עין לעין. פלייבוי: אבל רבים מהם כן נעשו לבד, לא? לנון: כן. “סרג’נט פפר” היה רעיון של פול, ואני זוכר שהוא עבד על זה הרבה ופתאום הוא צלצל אלי לבוא לאולפן, הוא אמר שהגיע הזמן לכתוב שירים חדשים. ב”פפר” תחת לחץ זמן של 10 ימים בלבד, הצלחתי לכתוב את Lucy in the sky ואת Day in the life. לא תקשרנו ביננו מספיק, אתה מבין. ומאוחר יותר, זו היתה הסיבה שכעסתי כל כך על הכל. אבל עכשיו אני מבין שזה היה אותו משחק תחרותית שהמשיך. פלייבוי: אבל המשחק התחרותי היה טוב עבורך, לא? לנון: בימים המוקדמים. הקלטנו תקליט ב-12 שעות או משהו כזה. הם רצו סינגל כל שלושה חודשים והיינו חייבים לכתוב אותו בחדר במלון או בואן. אז שיתוף הפעולה היה פונקציונאלי בנוסף למוסיקאלי. פלייבוי: אתה לא חושב ששיתוף הפעולה הזה, הקסם הזה בין שניכם, הוא משהו שחסר בעבודה שלך מאז? לנון: מעולם לא הרגשתי שמשהו חסר. אני לא רוצה שזה ישמע שלילי, כאילו לא הייתי צריך את פול, כי כשהוא היה שם, אין ספק שזה עבד. אבל אני לא יכול – קל יותר לומר מה תרמתי לו מאשר מה הוא תרם לי. והוא יאמר את אותו דבר. פלייבוי: סטיה קטנה הצידה, אבל כל עוד אנחנו בנושא של מילים והכעס שלך על פול, מה גרם לך לכתוב את How do you sleep?, שמכיל מילים כמו Those freaks was right when they said you was dead ו- The only thing you done was yesterday/And since you’ve gone, you’re jusy another day? לנון: [מחייך] אתה יודע, לא באמת הרגשתי כל כך מרושע בזמנו. אבל השתמשתי בטינה שלי כלפי פול ליצור את השיר, בוא נגיד את זה ככה. הוא ראה שזה כוון אליו באופן ישיר, ואנשים המשיכו לשאול אותו על זה ולא הניחו. אבל, אתה יודע, היו כמה ירידות באלבום שלו לפני האלבום שלי. הוא כל כך מעורפל שאנשים אחרים לא הבחינו בהם, אבל אני שמעתי אותם. חשבתי, ובכן, אני לא מעורפל, אני ניגש ישר לעניין. אז הוא עשה את זה בדרך שלו ואני בדרך שלי. אבל לגבי השורה שציטטת, כן, אני חושב שבאופן מסויים פול מת יצירתית. פלייבוי: לשם אנחנו חותרים: אתה אומר שמה שעשית מאז הביטלס עומד בפני עצמו, אבל האם זה לא אפשרי שעם כולכם יחד, מדובר במקרה בו השלם גדול מסך חלקיו? לנון: אני לא יודע אם זה יסביר לך: כשהביטלס הופיעו באמריקה בפעם הראשונה, הם ניגנו במקצוענות. כלומר, הם היו כבר ידיים ישנות. הקתרזיס נעלם מההופעות כבר הרבה זמן לפני זה. באותו אופן, היצירתיות בכתיבת השירים עזבה את פול ואותי באמצע שנות השישים. כשכתבנו בימים הראשונים, זה היה כמו התחלת מערכת יחסים. בתקופה של “סרג’נט פפר” – “אבי רואד”, מערכת היחסים התבגרה. אולי אם היינו ממשיכים יחד, דברים מעניינים נוספים היו קורים, אבל זה לא יכול היה להיות אותו דבר. פלייבוי: בוא נעבור לרינגו. מה דעתך עליו מבחינה מוסיקלית? לנון: רינגו היה כוכב בפני עצמו בליברפול לפני שאפילו נפגשנו. הוא היה מתופף מקצועי ששר וניגן והיה לו את הזמן שלו במופע והוא היה באחת הלהקות המצליחות באנגליה אבל במיוחד בליברפול, לפני שהיה לנו בכלל מתופף. אז הכישרון של רינגו היה פורץ בדרך כזו או אחרת כדבר כזה או אחר. אני לא יודע לאן הוא היה מתגלגל, אבל יהיה מה שיהיה הניצוץ הזה ברינגו שכולנו מכירים אבל לא יודעים לשים עליו את האצבע – אם זה משחק, תיפוף, שירה או אני לא יודע מה, יש בו משהו שמקרין והוא היה מתבלט עם או בלי הביטלס. רינגו הוא מתופף טוב מאוד. הוא לא טוב מבחינה טכנית, אבל אני חושב שהתיפוף של רינגו לא מוערך מספיק כפי שנגינת הבס של פול לא מוערכת מספיק. פול היה אחד מנגני הבס החדשניים ביותר אי פעם, וחצי מהדברים שקורים עכשיו מועתקים באופן ישיר מתקופת הביטלס שלו. הוא אגומניאק לגבי כל דבר אחר שקשור אליו, אבל דווקא לגבי נגינת הבס שלו הוא תמיד קצת מצטנע. אני חושב שפול ורינגו עומדים בשורה אחת עם כל מוסיקאי הרוק הטובים ביותר. לא טובים מהבחינה הטכנית – אף אחד מאיתנו הוא לא מוסיקאי טכני. אף אחד מאיתנו לא ידע לקרוא מוסיקה. אף אחד מאיתנו לא ידע לכתוב תווים. אבל כמוסיקאים טבעיים, כאנשים בעלי השראה לייצר את הרעש, הם לא פחות טובים מכל אחד אחר. פלייבוי: מה לגבי קריירת הסולו של ג’ורג’? לנון: אני חושב ש-All things must pass היה בסדר. הוא פשוט היה ארוך מדי. פלייבוי: איך הרגשת לגבי התביעה בו ג’ורג’ הפסיד, שטענה כי המוסיקה ל-My Sweet Lord היה העתקה של הלהיט של השירלס He’s So Fine? לנון: ובכן, הוא צעד ישר לשם. הוא ידע מה הוא עושה. פלייבוי: אתה אומר שהוא העתיק את השיר באופן מודע? לנון: הוא חייב היה לדעת. הוא יותר חכם מזה. זה לא רלוונטי, למען האמת – זה משנה רק במישור הכלכלי. הוא יכול היה לשנות כמה תיבות בשיר ואף אחד לא יכול היה לגעת בו, אבל הוא השאיר את זה ככה ושילם את המחיר. אולי הוא חשב שאלוהים יתן לו להתחמק מזה. פלייבוי: לא הזכרת את ג’ורג’ כמעט בראיון הזה. לנון: ובכן, נפגעתי מהספר של ג’ורג’ I, Me, Mine – אז המסר הזה מועבר אליו. הוא הוציא ספר על חייו הפרטיים ש, בעזרת השמטות מסנוורות, אומר שההשפעה שלי על חייו היתה כלום ושום דבר. בספר הוא מזכיר כל נגן סקסופון או גיטריסט שהוא פגש לאורך השנים. אני לא בספר. פלייבוי: למה? לנון: כי מערכת היחסים של ג’ורג’ איתי היתה כזו של מעריץ צעיר ובחור מבוגר יותר. הוא קטן ממני בשלוש או ארבע שנים. זו מערכת יחסים של אהבה-שנאה ואני חושב שג’ורג’ עדיין נוטר לי טינה על שהייתי האבא שעזב את הבית. הוא לא יסכים איתי לגבי זה, אבל זה מה שאני חושב שקורה. פשוט נפגעתי. פשוט השאירו אותי מחוץ לספר, כאילו אני לא קיים. אני לא רוצה להיות אגומניאק, אבל הוא היה מעריץ שלי כשהתחלנו. הייתי כבר סטודנט לאומנות כשפול וג’ורג’ היו עדיין בתיכון. יש הבדל גדול בין להיות בתיכון ולהיות בקולג’ ואני הייתי כבר בקולג’ וכבר היו לי מערכות יחסים סקסואליות, כבר שתיתי אלכוהול ועשיתי הרבה דברים כאלה. כשג’ורג’ היה ילד, הוא נהג לעקוב אחרי ואחרי החברה הראשונה שלי, סינתיה – שהפכה לאשתי – לכל מקום. יצאנו מבית הספר לאומנות והוא היה מרחף מסביבנו כמו הילדים בשער של הדקוטה עכשיו. אני זוכר את היום שהוא צלצל כדי לבקש עזרה בכתיבה של Taxman, אחד השירים הגדולים שלו. זרקתי כמה משפטים כדי לעזור עם השיר, כי זה מה שהוא ביקש. הוא פנה אלי כי הוא לא יכול היה לפנות לפול, כי פול לא היה עוזר לו בתקופה ההיא. אני לא רציתי לעשות את זה. חשבתי, הו, לא, אל תגיד לי שאני צריך לעבוד על הדברים של ג’ורג’. יש לי מספיק עם מה שאני צריך לעשות עם החומרים שלי ושל פול. אבל בגלל שאהבתי אותו ולא רציתי לפגוע בו כשהוא צלצל אלי באותו אחר צהריים ושאל: “אתה יכול לעזור לי עם השיר הזה?”, אז נשכתי את הלשון ואמרתי אוקי. זה היה ג’ון ופול כל כך הרבה זמן, הוא נשאר בחוץ כי הוא לא כתב שירים עד אז. כזמר, הרשנו לו לשיר רק שיר אחד בכל אלבום. אם תאזין לאלבומים הראשונים של הביטלס, בגרסאות האנגליות שלהן, יש לו קטע אחד. השירים שהוא ורינגו שרו בהתחלה היו שירים שהיו חלק מהרפרטואר שלי באולמות הריקודים. נהגתי לבחור עבורם שירים מהרפרטואר שלי – הקלים ביותר לשירה. אז יש בי מעט טינה לספר של ג’ורג’. אבל אל תטעה. אני עדיין אוהב את הבחורים האלה. הביטלס אינם עוד, אבל ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו ממשיכים. פלייבוי: בשנת 1973 כל חברי הביטלס עבדו על שיר שכתבת לרינגו, לא? לנון: I’m the Greatest. זו היתה השורה של מוחמד עלי, כמובן. זה היה מושלם עבור רינגו. אם אני הייתי אומר I’m the greatest, כולם היו לוקחים את זה ברצינות. אף אחד לא יתרגז כשרינגו שר את זה. פלייבוי: נהנת לנגן שוב עם רינגו וג’ורג’? לנון: כן, חוץ מהרגע שג’ורג’ ובילי פרסטון התחילו להגיד “בואו נקים להקה, בואו נקים להקה”. הייתי נבוך כשג’ורג’ המשיך לשאול אותי על זה. הוא פשוט נהנה מהסשן והאווירה היתה ממש טובה, אבל הייתי עם יוקו, אתה יודע. לקחנו פסק זמן ממה שעשינו. עצם זה שהם יכלו לחשוב שאני אקים הרכב גברי בלי יוקו! זה עדיין היה בראש שלהם… פלייבוי: רק כדי לסיים את הנושא החביב עליך, מה לגבי ההצעה שארבעתכם תניחו בצד את הרגשות האישיים שלכם ותתאחדו כדי להופיע בקונצרט צדקה ענקי? לנון: אני לא רוצה שום קשר לשום ארוע צדקה. הוצדקתי עד מוות. פלייבוי: למה? לנון: כי מדובר תמיד ברמאות. לא הופעתי לרווח אישי מאז 1966, כשהביטלס הופיעו את ההופעה האחרונה. כל הופעה מאז, יוקו ואני ביצענו עבור ארגוני צדקה ספציפיים, מלבד בטורונטו ששם היה מדובר ברוקנרול ריוייול. כל אחד מהם היה בלאגן או רמאות. אז עכשיו אנחנו תורמים כסף למי שאנחנו רוצים. שמעת על עישור (tithing)? פלייבוי: זה כשאתה נותן אחוז קבוע מההכנסות שלך. לנון: נכון. אני מעדיף לעשות את זה בפרטיות. אני לא הולך להיכלא בעסקי הצלת העולם על הבמה. ההופעות הם תמיד בלגאן והאמנים תמיד יוצאים רע. פלייבוי: מה עם הקונצרט למען בנגלדש, שבו ג’ורג’ ואנשים אחרים כמו דילן הופיעו? לנון: בנגלדש היה קקה. פלייבוי: אתה מתכוון לזה בגלל כל השאלות שהועלו בנוגע לכסף ולאן הוא הלך? לנון: כן, בהחלט. אני אפילו לא יכול לדבר על זה, כי זו עדיין בעיה. אתה תצטרך לבדוק עם אמא [יוקו], בגלל שהיא יודעת את הפרטים, אני לא. אבל הכל בסופו של דבר מסתיים ברמאות. אז תשכח מזה. כל מי שקורא את זה, אל תטרחו לשלוח לי את כל הזבל הזה על “פשוט בוא ותציל את האינדיאנים, בוא ותציל את השחורים, בוא ותציל את יוצאי הצבא”. כל מי שארצה להציל אותו יקבל עזרה דרך העישור, שהוא עשר אחוז מכל מה שאנחנו מרוויחים. פלייבוי: אבל זה לא בר השוואה למה שמקדם אחד, סיד ברנסטין, אמר שתוכלו לגייס על ידי כך שתתנו מופע שישודר בטלוויזיה בכל העולם – תנגנו בו לבד כיחידים, או ביחד כביטלס. הוא העריך שתוכלו לגייס יותר מ-200 מליון דולר ביום אחד. לנון: זו היתה פרסומת עבור סיד ברנשטין שנכתבה עם שמאלץ יהודי ושואביז ודמעות, כשהוא נופל על ברך אחת. זה היה אל ג’ולסון. אוקי. אז אני לא קונה את זה. אוקי. פלייבוי: אבל העובדה היא ש-200 מליון דולר למדינה מוכת עוני בדרום אמריקה… לנון: מאיפה אנשים מגיעים לרעיון שהביטלס צריכים לתת 200 מליון דולר לדרום אמריקה? אתה יודע, אמריקה שפכה בליוני דולרים למקומות כמו זה. אין לזה שום משמעות. אחרי שהם יוכלו את הארוחה הזו, מה אז? זה מספיק ליום אחד בלבד. אחרי שה-200 מליון יגמרו, מה אז? זה הולך במעגלים. אתה יכול לשפוך כסף לנצח. אחרי פרו יש את הארלם, ואז את בריטניה. אין הופעה אחת. נצטרך להקדיש את שארית חיינו לסיבוב הופעות של הופעה עולמית אחת, ואני לא רוצה. לא במהלך החיים האלה, בכל מקרה. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

זהו זה. הפוסט ה 21 והאחרון על הקינקס. הבטחתי ולכן אקיים – היום אנחנו באלבום שמבחינתי סוגר יפה יפה את הקינקס האגדיים ונותן הסתכלות אחורה על כל מה שעבר עליהם בתקופה של 7 השנים הטובות. בפוסטים האחרונים ובמיוחד באחרון בו כתבתי על פס הקול הנהדר ל ‘פרסי’ שהוא אלבום נהדר לסרט שהוא קצת פחות, צפינו בשינוי שעבר על הלהקה, הן הרכבית, הן רעיונית והן ניהולית. חוזה תקליטים חדש בחברת RCA הביא לעוד שינויים בצוות הניהול של הקינקס. גרינוויל קולינס המנהל הראשון מ 1963, היה כבר מותש מההתנהגות של הקינקס. השותף שלו רוברט ווייס התפטר בסוף 1970 אחרי שורה של ויכוחים עם ריי על שיעור אחוז דמי הניהול שהם גבו וקולינס נשאר המנהל היחיד. עבור ריי זו היתה הזדמנות פז להפטר מהגברדיה המכובדת שליוותה אותם כל כך הרבה שנים. הוא סבר שהם לא דרושים יותר ושהקינקס יכולים להסתדר בעצמם ושהשליטה תהיה שלו.צומת הדרכים הזו של הקינקס והיחסים המחודשים עם אמריקה הוביל לאלבום הבא שהסאונד שלו הושפע מאוד מקאנטרי אמריקאי אבל לא רק. הם לא נטש את הסאונד הביג באנדי וודווילי הכה מזוהה איתם והכניסו פנימה נגיעות בלוזיות וג’אזיות קלות. שמו של האלבום רומז גם הוא לשילוב הבריטי-אמריקאי ולטעמי זה שם מבריק: ‘הילביליז ממאסוול’. השם הוא גם רמז לשכונה הלונדונית בה גדלו האחים, ‘מאסוול היל’ ובמובן מסויים האלבום הוא חזרה לשכונת ילדותם. ריי עצמו חזר פיסית לגור ברחוב ‘פורטיס גרין’ בשכונת ילדותו, כשלא מצא את עצמו בכל בתי הפאר שרכש. על גבי העטיפה הנפתחת, אפשר לראות את חברי הלהקה עומדים ושותים בפאב בשעת יום. זה היה פאב שכונתי בשם Archway Tavern בו משפחתם היתה נוהגת לבלות באופן קבוע. הקטע הפותח את האלבום בן 6 הדקות ‘איש המאה ה 20’, מתחיל כקטע אקוסטי שליו ומתפתח מהר מאוד להיות מטריד. לפחות במילותיו. אם קודם ריי מתח ביקורות על התרבות האנגלית המודרנית הקלוקלת בעיניו, עכשיו הוא מרחיב את היריעה ואת הלעג שלו בכל מה שקשור במאה הזו. שוב אמירות קשות לגבי החיים המודרנים שלא מסתדרות עם הקטע המוסיקלי היחסית רך ופולקי שרק בסופו הוא מרים את הראש והופך למערבולת של קלידים, גיטרות, תופים וזעקות של ריי. זה עידן המכונות סיוט מכני העולם הנפלא של הטכנולוגיה, פצצות מימן מפציצות לוחמה ביולוגית זו המאה ה 20 המסר הופך ישיר יותר ומתכתב עם האלבום ווילג’ גרין: למה הפכו השדות הירוקים של ירושלים? אין לי שום אמביציה, אני פשוט מאוכזב אני איש המאה ה 20 אבל אני לא רוצה להיות כאן. השורה הבא מכינה אותנו לשיר הבא: “אני תוצר סכיזופרני פרנואידי של המאה ה 20”. בקטע הבא עם השם המבהיל “בלוז לסכיזופרניה חריפה ופרנויה”, אנחנו מקבלים הרחבה מלאה של המשפט הקודם. למרות שהוא מושר כקומדיה, הוא מספר על תרחיש אימה של אדם שמפחד לצאת מביתו ומפחד ממוסדות המדינה כולל איש המיסים (תזכורת ל’סאני אפטרנון’) והחלבן. כל אחד ברחוב הוא איום. כלי הנשיפה הנהדרים והמליצים הם מוטיב חוזר באלבום שמביא כאן סאונד בומבסטי יחד עם פסנתר הונקי טונק שמכניס אותנו לתחושה של פאב בדיוק כמו זה שעל העטיפה. העליצות הבלוזית ממשיכה גם בקטע הבא ‘חופשה’. חופשה ממה? זה נשמע כמו מישהו שיצא לחופשה ממוסד סגור, אבל אולי גם מהעיר ומהחיים המודרנים. האקורדיאון נותן תחושה שאנסונית צרפתית של מישהו שמרקד לו ברחובות, אבל הפסנתר משאיר אותנו בסביבות הפאב האנגלי. זה שליד הבית. לא סתם קרא ריי לאלבום הזה ‘אלבום הקומדיה’ של הקינקס. ליטרלי הוא עושה קרקס מהכל. הצלילים ממשיכים להיות עולצים מאוד אבל יחד עם זאת נוגעים בכל תחלואות החיים המודרנים. ב’עור ועצמות’ הרוקנרולי הרך ריי נוגע בנושא יחסית חדש. התנועה ה’בריאה’ המודרנית שבמסווה של שלוות נפש ויוגה גורמת לדימוי עצמי נמוך אצל נערים ונערות שמתדרדרים לתופעות כמו אנורקסיה. אלו נושאים רציניים כל כך, וביקורות נוקבת מאוד ועדיין והכל עטוף בעליצות מוגזמת מדי.ב’אלכוהול’ התיאטרלי קברטי, מככבת בעיית האלכוהוליזם כמפלט. ה’טובה’ משמשת כבס דרמטי, אבל עדיין הנופך הוא מליצי וזה מורגש ביתר שאת עם הכנידה של הקלרינט ויחד עם זאת יש גם הרגשה של שיר קינה שמתכתב עם ‘דד אנד סטריט’. זיכרונות עצובים אני לא זוכר מי חשב שאפול עבד לאלכוהול ה’דמוני’. לאחר השורה הזו שנשמעת כמשהו מאוד ביוגרפי, פסנתר הסולו הנוגה נכנס כאילו לרמז שהסוף לא בהכרח יהיה טוב. הצד הראשון מסתיים בשיר המנוני לחיים המורכבים שנקרא איך לא ‘חיים מורכבים’. למען האמת בתחילה שמו היה ‘התאבדות’, אבל זה היה אגרסיבי גם עבור ריי. בכל זאת הוא השאיר את השורה: “החיים הם אוברייטד”. אלו המילים המשעשעות ביותר על נושא כאוב של מחלות ודכאון. התעוררתי הבוקר עם כאב בצוואר כאב בלב וכאב בחזה הלכתי לרופא והרופא הטוב אמר אתה חייב להאט את חייך או שתמות הורד את המאבקים והסכסוכים זה רק מסבך את חייך. ובכן הורדתי נשים, הורדתי אלכוהול, הפסקתי לגהץ את החולצות ולנקות את הנעליים, הפסקתי ללכת לעבודה והפסקתי לקרוא את החדשות, אני יושב ומשחק עם האגודלים כי אין לי מה לעשות הלהקה מנגנת בקטע הזה כמו להקת פאבים בטקסס וריי לא שוכח גם לשיר במבטא אמריקני דרומי. בסך הכל זה הגיוני, שיר מסבאות עליז על ערכם הפחות של החיים. “הנה באים האנשים האפורים” פותח את צד ב’ והוא מביא את סיפורו של עוד עלוב נפש, אליו הגיעו אנשים באפור. הם הוציאו אותו מביתו רק כדי להרוס אותו, עוד אחד מסימני הקדמה. ככל שהשיר מתקדם, כך גם מתקדם חוסר הבטחון בכך שזו סיטואציה אמיתית. החשד גובר שמדובר בכלל ב’אנשים בלבן’ שבאו לטפל באותו סכיזופרן פרנואיד מהצד הקודם ושוב הכל עולץ ורוקנרולי. הקטע הכי משפחתי באלבום הוא Have A Cuppa Tea ואני מודה שהוא האהוב עליי בו. אמנם מדובר על אקט מאוד אנגלי, אבל ישנה התחושה היא שוב של פאב ואז עולה השאלה האם מדובר בתה או במשקה אחר. בכל אופן זו פיסת שפויות קטנה באלבום בין כל התחושות הקשות של ריי. הוא חוזר בו לתמונות המשפחתיות ולסבתם של האחים ועם התה כתרופה להכל. שוב הקינקס הם להקת פאבים משפחתית קטנה. עוברים לצרות שמעבר לים. שלושת השירים האחרונים מוקדשים לאמריקה אבל גם באמריקאית מדוברת, הדכאון מדכא. ב Oklahoma USA מספר ריי על תחלואי שוק העבודה המודרני דרך תלאותיה של נערה אמריקאית שחולמת להיות כוכבת קולנוע בהוליווד. כל החיים אנחנו עובדים אבל העבודה משעממת אם החיים הם עבור לחיות, בשביל מה לחיות? השיר הבא ‘דוד סאן’ מוקדש לדודם של האחים ריי שעבד כל חייו ברכבת. אחת השורות המקסימות והנוגעות ללב מהשיר היפה הזה אומרת על הדוד סאן: “הוא אהב בליבו ועבד בידיו”. כך סיפר עליו ריי: “רוב האנשים בעולם הם אנשים רגילים כמו הדוד סאן. הם לא מוכשרים במיוחד”. הדוד סאן של האחים ריי הלך לעולמו ממחלת השחפת ועל כך כתב ריי בשיר: “שאלוהים יברך אותך הדוד סאן. הם לא ישכחו אותך כשתגיע המהפכה”. הנגינה בקטע הזה היא מוסיקת בוקרים מה שגרם לי לחשוב שאולי ריי השתתמש ב’דוד סאן’ כביטוי גם לאמריקה ולתחלואיה. הקטע הסוגר את האלבום, הוא שיר הנושא Muswell Hillbillies. הוא נשאר במחוזות הקאנטרי וריי שוטח בו את משנתו לגבי אמריקה. הקטע מתחבר לי מאוד לשני האלבומים האחרונים שהוציא ריי דיוויס. ‘אמריקנה מערכה 1′ ו’אמריקנה מערכה 2’ שיצאו ב 2017 ו 2018 והביאו את הזכרונות שלו מאמריקה וממסעות ההופעות שם. אמריקה השאירה אצלו חותם וצלקות, אבל מצד שני גם אנגליה שבה נולד וגדל. האלבום הוקלט בקיץ 1971 באולפני מורגן בלונדון ושוחרר כאלבומם הראשון ב RCA בסוף השנה רק כדי להכשל במכירות ובמצעדים בבריטניה ולקבל מעט הצלחה בארה”ב, מה שיסמן את העתיד הקרוב בו הם יעברו לפאזת ‘אופרות הסבון’ שלהם ומשם להפוך ללהקת איצטדיונים מצליחה. אסכם את סדרת הפוסטים שלי על הקינקס עם השורה הכי חשובה לטעמי משיר הנושא הסוגר את האלבום.”הם מנסים לבנות חברה ממוחשבת, אבל הם לעולם לא יעשו זומבי ממני“. #הקינקס

בחלק הקודם עזבנו את הביטלס כשג’ורג’ חוזר לאנגליה מביקור בארצות הברית ואומר לבריאן אפשטיין שלדעתו, אין להם תחרות רצינית שם. זה רק עורר את תאבונו של בריאן אפשטיין עוד יותר. הוא לא הצליח להבין איך יכול להיות שהביטלס לא מתקבלים בהתלהבות בארצות הברית. הוא היה משוכנע שההצלחה האדירה שלהם באנגליה לא נובעת ממאפיינים מקומיים. הוא לא הצליח להרפות מהעניין. הוא הרי ידע שהם יהיו גדולים יותר מאלביס. באוטוביוגרפיה שלו כתב: “ידענו שאמריקה תקים אותנו או תפיל אותנו ככוכבים בינלאומיים.” ארצות הברית היתה בעיניו הלב והנשמה של המוסיקה הפופולרית. אם הביטלס יכבשו את עולם המוסיקה האמריקאי, הם ישלטו בעולם המוסיקה. יום לאחר ההופעה המוצלחת והמפורסמת של הביטלס ברויאל וורייאטי שואו, בה הופיעו מול משפחת המלוכה, הוא עלה על מטוס עם הזמר בילי ג’יי קרמר ונחת בניו יורק ב-5 בנובמבר 1963. קרמר היה עוד אמן ליברפולי שהוחתם על ידי אפשטיין. בסקר המפורסם שערך המרסי ביט ב-1962, קרמר הגיע בפופולריות שלו מקרב אמני האזור למקום השלישי, אחרי הביטלס וגרי והפוסעים (זה המקום לציין בצער כי גרי נפטר מוקדם יותר השבוע). מסיבות השמורות איתו, בריאן חשב שקרמר יוכל להצליח בניו יורק או לאס ווגאס, וכך לפתוח אולי דלת לביטלס. הפגישות לא הלכו כמתוכנן, ההופעה של קרמר ברשת טלוויזיה מקומית עם הסינגל שלו Do you want to know a secret לא היתה הצלחה גדולה. גם חברות המוסיקה המקומיות לא התעניינו בהוצאת הסינגל. מאוחר יותר קרמר זכר בעיקר כי הוא היה מפוחד ורצה לעלות על המטוס הראשון בחזרה הביתה. הביטלס ובילי ג’יי קריימר עטיפת הסינגל אבל פגישה חשובה מאוד כן התרחשה. היא התקיימה במלון דלמוניקו, שם גר אד סאליבן. סאליבן היה המנחה המיתולוגי האמריקאי של תוכנית ווראייטי בה הופיעו כולם. כל מי שרצה להיות משהו או שהיה משהו והיה מעוניין לשמר את זה, רצה להופיע בתוכנית הזו. זרעי המפגש הזה נשתלו במכתב שלואיז קאלדוול, אחותו של ג’ורג’, כתבה לבריאן. כפי שסיפרתי בחלק הקודם, לואיז לקחה על דעת עצמה חלק פעיל מאוד בנסיון לדחוף את הלהקה של אחיה לצמרת. במכתב אותו כתבה לבריאן, הציעה רעיונות שונים שלדעתה יאפשרו את פריצת הלהקה. בין היתר היא כתבה שהם צריכים להופיע בתוכנית של אד סאליבן, שכן כולם רואים את התוכנית הזו. סוכני תאטרון שונים בלונדון חיזקו עבורו את ההכרה כי הופעה בתוכנית הזו תהיה חשובה עד מאוד. אד סאליבן לגבי אמיתות הסיפור הבא תחליטו אתם בעצמכם. כמו תמיד אצל הביטלס יש גרסאות שונות. אבל אני אוהב את הסיפור – ג’ק באב היה מתאם הכשרונות של התוכנית של אד סאליבן. כל קיץ הוא בילה ברחבי אירופה כשהוא תר אחרי כשרונות. פיטר פריצ’רד, סוכן תאטרון לונדוני, שימש כעוזר האירופאי של ג’ק באב. עם הזמן נוצרה בינהם חברות. כשאפשטיין עבר ללונדון, נוצרה ידידות בינו לבין פריצ’רד והוא אף נועץ בו מספר פעמים. מפה לשם, בקיץ 1963 לקח פריצ’רד את באב לפחות להופעה אחת של הביטלס. ללהקה היו כבר שני להיטים גדולים, Please please me ו-From me to you, אבל הם עדיין לא הגיעו לשיא גדולתם כפי שיקרה ממש עוד רגע. בנוסף, העובדה שאף להקה לא הצליחה מעולם בארצות הברית הביאה אותם למסקנה שאין סיבה להזמין אותם להופעה בתוכנית. כמה חודשים מאוחר יותר, ב-31 באוקטובר 1963, אד סאליבן ואשתו היו בנמל התעופה בלונדון. זה היה יום עמוס שכן ראש הממשלה היה אמור לטוס ומשתתפות תחרות מלכת היופי העולמי, שנערך בלונדון באותה שנה, היו אמורות לנחות. למרות הגשם הכבד, כ-1500 צעירים עמדו בחוץ, מחכים למישהו שינחת. אד סאליבן שאל על מה כל המהומה. הם מחכים לביטלס, אמרו לו. הם חוזרים עכשיו לאנגליה מסיבוב הופעות בשוויץ. תגובתו היתה: “מי לעזאזל הם הביטלס?” כששמע שהם להקה מקומית, הוא התחיל להסתקרן. אבל הוא עדיין לא היה בשל להחתים להקה בריטית שאף אחד לא שמע עליה בארצות הברית כדי שיופיעו אצלו. נחזור לתחילת הפוסט. בתחילת נובמבר בריאן וקרמר טסים לניו יורק. פריצ’רד מצלצל ומציע לארגן פגישה במטרה להכניס את הביטלס לתוכנית של סאליבן. הוא גם מציע להיות המתווך. בריאן מודה לו, אבל אומר שהוא מעדיף להיות המתווך בעצמו. מוסכם שכשבריאן יגיע לניו יורק הוא יתקשר לפריצ’רד וזה יארגן פגישה עם אד סאליבן. יש בשיחת הטלפון הזו כדי להסביר עד כמה מטאורית היתה עליית הביטלס באנגליה. בפרק הזמן שבין הקיץ, אז הראה פריצ’רד את הלהקה לבאב, לבין סוף אוקטובר, יצא הסינגל She loves you. אם נשארו מתנגדי ביטלס בקרב הצעירים בבריטניה, נראה שגם החומות שלהם נפלו, שכן הסינגל הזה הפך לסינגל הנמכר ביותר בממלכה (הוא ישאר כזה למשך 14 שנים, אז Mull of kintyre של מקרטני יחליף אותו). תוסיפו את התגובות הנלהבות לאחר ההופעה של הלהקה לפני משפחת המלוכה ותקבלו את ההסבר לשינוי הגישה של פריצ’רד. בזמן שבריאן היה באוויר, פריצ’רד נכנס לעבודה. הוא העביר לאד סאליבן את הביקורות המעולות על ההופעה של הלהקה בווריאטי שואו. הוא המשיך וסיפר לו על ההתלהבות הרבה בה הקהל מגיב ללהקה. הוא המליץ לו מאוד להזמין אותם להופיע אצלו בתוכנית. סאליבן, שזכר את מה שהתרחש בשדה התעופה, הביע עניין, אבל חיפש את האופן בו יהיה נכון להציג את זה, שכן כרגע, בגלל שהם לא מוכרים כלל בארצות הברית, נראה שאין סיבה ממשית לעשות את זה. פריצ’רד מציע להשתמש במופע הווראייטי – זו הפעם הראשונה שלהקה של נערים עם שיער ארוך מוזמנים להופיע מול המלכה. קלוש כפי שזה נשמע, נראה שזה סיפק את סאליבן. פריצ’רד הוסיף ואמר לסאליבן שנראה לו שבריאן יסתפק בתשלום הוצאות ולינה, כך שאפשר לשלם ללהקה על ההופעה תשלום על פי חוקי האיגוד. הביטלס מאחורי הקלעים בהופעה מול משפחת המלוכה בריאן נפגש עם סאליבן בסוויטה שלו במלון דלמוניקו ב-11 בנובמבר, ובמסעדת המלון ביום המחרת בערב. בפגישה הראשונה נכחו רק בריאן וסאליבן והוסכם בה כי הביטלס יופיעו ב-9 בפברואר 1964 בתוכניתו של סאליבן שתשודר חי מניו יורק. בשבוע שלאחר מכן הם יופיעו בשידור שיועבר ממיאמי ביץ’. למרות שבדרך כלל שילם סאליבן עד 10,000 דולר להופעה, הוא הציע לבריאן 3500 דולר לכל הופעה. בריאן, שהבין את חשיבות ההופעה הזו לקריירה של הביטלס, הסכים, אבל דרש שהביטלס יהיו הראשונים בקרדיטים. זה קרה חלקית. בוב פרכט, חתנו של סאליבן שהפיק את המופע, הצטרף למפגש השני בינהם. הוא הציע שהביטלס, בנוסף לשתי ההופעות החיות, יקליטו בתמורה ל-3500 דולר נוספים הופעה אחת נוספת שתשודר בשלב מאוחר יותר. כל הצדדים הסכימו והכיבוש יצא לדרכו. בהסתכלות לאחור, נראה שהכל החל יחדיו בתנועה שמטרתה הפיכת השם “ביטלס” לשם שגור בכל בית בארצות הברית. האופן בו זה יקרה, כמובן, הוא המדיה. ראשית, העיתונות, וזה קרה ללא קשר לאפשטיין. הפעם הראשונה שהביטלס זוכים להתייחסות אמיתית במגזין בעל תפוצה גדולה היה ב-15 בנובמבר 1963. המגזין “טיים” מפרסם סיפור בשם “הטירוף החדש”: פאניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל: נערות צרחו, סירנו יללו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, פניהם כחושות ומלוכלכות בגשם החזק. 50 שוטרים נדרשו על מנת להשתלט על המהומה בהאל שביורקשיר. “ביטלמניה”, כפי שהבריטים מכנים את השיגעון החדש הזה, מכה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם בעצמה ניצבה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים האחראים לכל זה. שם על הבמה בתאטרון הנסיך מוולס שבלונדון עמדו רביעיית רית’ם אנד בלוז רועשת שנקראת הביטלס וממול, מעבר לפנים הרבות והממסדיות שבקהל, ישבה המלכה האם. “מי שיושב בכיסאות הזולים יותר, מחאו כפיים”, צעק מנהיג הלהקה. “השאר, אתם יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם”. ואז הביטלס החלו לנגן את From me to you והמלכה האם קרנה. למרות שלאמריקאים הביטלס לא יראו כמו חידוש גדול (השירים שלהם מכילים בעיקר צעקות Yea! בליווי 3 גיטרות ותופים רועמים), האנגלים ככל הנראה לא מסוגלים לעמוד בקסמם. לפני שנה הם עוד הופיעו בליברפול, שרים שירים כמו Twist and shout ו-Love me do לחלל של הברים הקשוחים של המרסיסייד. עכשיו הם מרוויחים 5000 דולר לשבוע, כשהם מופיעים ברחבי אנגליה. האלבומים שלהם מכרו 2,500,000 עותקים, והמונים נדחסים בשביל הסיכוי לגעת בשולי המעילים שלהם. למרות שאף ביטל לא יודע לקרוא מוסיקה, שניים מהם יוצרים חצי מהרפרטואר של הלהקה. הסאונד המחוספס והעמוס שלהם, אותו הם משיגים על ידי ההגברה האלקטרונית של הכלים שלהם, הופכים את התחושה בהופעה של הביטלס לכמעט השתתפות באורגיה. אבל הבחורים הם התגלמות הכיף הנקי והטוב. כמו פיטר פן פרוע שיער, עם תספורת הפטריה שלהם והחולצות הלבנות עם הצוורון הגבוה, ועל הבמה הם משתטים כל הזמן, מספרים בדיחות וצוחקים בעדינות על התגובות שהם מקבלים מהקהל. טבעו של הקסם הרב שלהם נשאר מסתורי אפילו עבור המנהל שלהם. “נכנסתי למרתף אפוף עשן, מסריח ולח”, הוא מספר על היום שהוא גילה אותם, “ולפני עמדו 4 בחורים צעירים. המופע שלהם היה צולע, הבגדים שלהם נראו בלאגן אחד גדול. ולמרות זאת הרגשתי מיד שיש כאן משהו”. דיבורים כאלה משעשעים את הביטלס, שנראים ומתנהגים כסטודנטים. אומר הדובר של הביטלס, ג’ון לנון, בן 23: “ביום בו המעריצים ינטשו אותנו, אני אשאל – איך אני הולך לשלם על הויסקי והקולה”. הביטלסים האחרים – הגיטריסטים פול מקרטני, 21, וג’ורג’ הריסון, 20, והמתופף בן ה-23 רינגו סטאר (שעונד 4 טבעות על אצבעותיו) שומרים גם הם על רגליים על הקרקע. “אנחנו לא מעוניינים לשנות את אופן החיים שלנו”, אומר רינגו. “כל הכסף שלנו נכנס ל-Beatles LTD ואנחנו מושכים כדי שיספיק לבגדים וקצת סיגריות”. ב-18 בנובמבר הופיע כתבה קצרה במגזין ניוזוויק – “יש להם פוני של כלב רועים וג’קטים ללא צווארון. אחד מנגן על גיטרה שמאלית, לשניים יש קולות פאלצטו, אחד חולם להיות איש עסקים וכל הארבעה שרים… ושרים… ושרים. הם הביטלס, והסאונד של המוסיקה שלהם הוא אחד מקולות הרעש העקביים ביותר שנשמעו ברחבי אנגליה מאז שפסקו ההתקפות האוויריות. השנה הם מכרו 2 וחצי מליון תקליטים שכוללים שירים שהם כותבים לבד. שירים כמו She loves you, Love me do ו-Please please me. ההופעות שלהם משכו 5000 מעריצים צרחנים ויחידה משטרתית להתמודדות עם מהומות במנצ’סטר. בניו קאסל חיכו 4000 מעריצים החל בשלוש לפנות בוקר להופעה. 2000 נערות צרחו והתייפחו בשעה שהן נלחמו בשוטרים מחוץ להופעה בלונדון פאלדיום אליה לא נשארו כרטיסים. “זוהי ביטלמניה” הכריז ה”דיילי מייל” והוסיף: “לאן כל זה יוביל?”. הביטלס הם ארבעה בחורים צעירים (בגילאים 21-23) ששואגים סוג של מוסיקת רוקנרול, מנגנים גיטרות, מכים על תופים ומצאו דרך להרוויח 280,000 דולר השנה. המנהיג שלהם הוא ג’ון לנון, ליברפולי כמו האחרים והיחיד בלהקה שנשוי. הוא כותב את רוב השירים שלהם בשיתוף עם פול מקרטני. הגיטריסט הוא ג’ורג’ הריסון והמתופף הוא רינגו סטאר, שנקרא כך משום שהוא עונד 4 טבעות על אצבעותיו. לפני קצת יותר משנה, הביטלס היו שמחים אם היו להם 60 דולר בהם יכלו להתחלק לאחר הופעות במועדונים מעופשים בליברפול. אחר כך נסעו להופיע בהמבורג, גרמניה, במועדוני חשפנות, שם היכולת שלהם לנגן חזק מספיק כדי שישמעו אותם מעל לרעש שעשה הקהל הנלהב שלהם במקום, והתצוגה האפקטיבית שלהם לצליל של ליברפול שידוע כ”מרסי סאונד” (על שם הנהר השומני שעובר בליברפול), הביא אותם לתודעתם של סוכנים בריטיים. איכשהו – ואף אחד לא יודע להסביר בדיוק איך – הביטלס הצליחו במקום בו 200 להקות דומות נכשלו. “כל אחד מנסה להבין מה גורם פתאום ללהקה להצליח”, אומר המתופף סטאר, “לפעמים אני מנסה להבין את זה בעצמי גם כן”. המוסיקה של הביטלס צורמת, רועשת מעבר לכל הגיון ורפטטיבית בצורה מטומטמת. כמו הרוקנרול, אליו היא קרובה מאוד בסגנון, היא אפקטיבית יותר כשצופים בה מאשר כששומעים אותה. הם מקפצים, מדלגים ומסתובבים במעגלים. הביטלס נודעים אפילו בכך שהם מנשקים את הגיטרות שלהם. הסגנון שלהם, ללא ספק, הוא ייחודי. “הם לא מתנועעים לצדדים כמו אלביס”, אומרת אחת הנערות הצעירות. “הם רוקעים ברגליים, נעים לכל עבר, הם מנענעים את כל הגוף ו-, oh dearie me, הם פשוט מעבירים אליך את תחושת ההנאה.” מחוץ לבמה, הביטלס שקטים יותר, אבל לא שונים במיוחד ממי שהם על הבמה. החליפות שהם לובשים עשויות עור וסווייד, הם מדברים בעיקר על עסקים והם נהנים לדבר על Beatles LTD, החברה שהם מקווים שתדאג להם לתשלומים כשיהיו מבוגרים. בשבוע שעבר הגיעו הבחורים לפסגה – הופעה בפני בית המלוכה בתאטרון הנסיך מוולס בלונדון. כשהם חולקים את הבמה עם מרלנה דיטריך, פלנדרס וסוואן ועוד אומנים ידועים, הביטלס היו במיטבם הרועש. המלכה האם אליזבת חשבה שהם מקסימים – “כל כך צעירים, רעננים וחיוניים” ולורד סנוודן הציע לצלם אותם. אבל הבחורים נשארו הבחורים: “האנשים במקומות הזולים, בבקשה מחאו כפיים”, לנון הורה לקהל. “שאר הקהל, פשוט שקשקו בתכשיטים שלכם”. כשקוראים את שתי הכתבות האלה, אי אפשר שלא לחוש שמי שכתב אותם לא ראה את הביטלס אלא ניזון מהמדיה הבריטית. אבל צריך לזכור עוד משהו. העיתונות הארצית החלה לסקר את הביטלס באופן רציני בשלב מאוחר יחסית. האזכור הראשון, ככל הנראה, היה ב-9 במאי 1963, כשהדיילי מירור פרסם כתבה על האופן בו ליברפול הפכה להיות יצואנית להיטים, שהביטלס בראשם. לקח זמן עד שהעיתונות הארצית הבינה שאי אפשר להתעלם מהלהקה והחלה לכתוב עליהם באופן תדיר. כשחושבים על זה ככה, זה אולי לא מפתיע שרק בנובמבר החלו לכתוב עליהם מעבר לים, שכן לא כתבו עליהם שם כאומנים שיש לשמוע את המוסיקה שלהם (הביטלס לא באמת היו קיימים מבחינת איש בארה”ב), אלא כתופעה מוזרה בנוף התרבותי האנגלי. עד כאן להפעם. בפעם הבאה נמשיך עם סקירת המדיה בארה”ב. #ביליגיקרמרוהדקוטות #בריאןאפשטיין #אדסאליבן #ביטלס #הביטלס

שלום חברים. היום אנחנו ממשיכים עם החלק השני של תרגום הראיון שנתנו ג’ון לנון ויוקו אונו למגזין פלייבוי ב-1980. הראיון הארוך מאוד הזה פורסם יומיים לפני הרצח הנורא. בחלק שנתרגם היום הידיעה הזו מצמררת במיוחד לאור הנאמר על ידי לנון באחת הפסקאות. בנוסף – יש משהו מעניין באופן בו לנון בוחר להשתמש דווקא בסיפור ישו על מנת להסביר את עצמו. מקווים שתהנו. ————————————————————————————————— פלייבוי: בוא נתחיל בהתחלה. ספר לנו את הסיפור על איך הנסיך המיסטי הנפלא פגש את אשת הדרקון האוריינטלית. לנון: זה היה ב-1966 באנגליה. סיפרו לי על “ארוע” – אמנית אוונגרד יפנית שהגיעה מאמריקה. הסתובבתי בגלריה וראיתי סולם. טיפסתי עליו והסתכלתי דרך זכוכית מגדלת שהיתה בחלקו העליון – הרגשה מטופשת מאוד – ופשוט היה כתוב שם “כן”. עכשיו, בזמנו כל האוונגרד היה לנפץ פסנתר עם פטיש ולשבור פסלים ואנטי- אנטי- אטני- אנטי. הכל היה שעמום שלילי מחורבן, אתה יודע. וה”כן” הזה גרם לי להישאר בגלריה מלאה בתפוחים ומסמרים. היה שם שלט שנכתב עליו – דפוק מסמר, אז שאלתי “אני יכול לדפוק מסמר?” אבל יוקו אמרה שלא, כי התצוגה תיפתח רק למחרת. אבל הבעלים של המקום ניגש אליה ולחש לה “תני לו לדפוק מסמר. את יודעת, הוא מליונר. אולי הוא יקנה את זה”. אז היה מעין דיון קטן, ולבסוף היא אמרה “אוקי, אתה יכול לתקוע מסמר תמורת 5 שילינג”. אז הבחור המתחכם אמר “אני אתן לך 5 שילינג דמיוניים ואדפוק מסמר דמיוני”. וזה הרגע בו באמת נפגשנו. זה הרגע בו העיניים שלנו ננעלו אחד על השניה והיא הרגישה את זה ואני הרגשתי את זה, וכפי שהם אומרים בכל הראיונות שאנחנו נותנים, השאר הוא היסטוריה. פלייבוי: מה קרה אחר כך? לנון: כמובן, אני הייתי ביטל, אבל דברים התחילו להשתנות. ב-1966, מעט לפני שנפגשנו, נסעתי לאלמריה שבספרד כדי להשתתף בסרט “איך ניצחתי במלחמה”. זה היה ממש טוב עבורי להתרחק. הייתי שם שישה שבועות. דרך אגב, כתבתי שם את “שדות תות לנצח”. זה נתן לי זמן לחשוב על עצמי, רחוק מהאחרים. מאותו רגע חיפשתי מקום ללכת אליו, אבל לא היה לי את האומץ באמת לעלות על הסירה לבדי ולהרחיק אותה מהמזח. אבל כשהתאהבתי ביוקו, ידעתי, אלוהים, זה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן. זה משהו אחר. זה יותר מלהיט, יותר מתקליט זהב, יותר מהכל. זה משהו שאי אפשר לתאר. פלייבוי: האם ההתאהבות ביוקו והרצון לעזוב את הביטלס היו קשורים. לנון: כפי שאמרתי, כבר התחיל בי הרצון לעזוב, אבל כשפגשתי את יוקו זה היה כמו לפגוש את האשה שלך בפעם הראשונה. אתה משאיר את החברה בבר. אתה לא הולך לשחק יותר כדורגל. אתה לא הולך יותר לשחק סנוקר או ביליארד. אולי חלק מהבחורים עושים את זה בערבי יום שישי או משהו, אבל ברגע שפגשתי את האשה, איבדתי עניין מוחלט בבחורים מלבד בהיותם חברי ילדות. “פעמוני החתונה מפרקים את החבורה הישנה שלי”. התחתנו 3 שנים לאחר מכן, ב-1969. זה היה סופם של הבחורים. ורק במקרה הבחורים היו מוכרים מאוד ולא רק החברה המקומיים בבר. כולם כל כך התרגזו מזה. הרבה חרא העיפו עלינו. הרבה שנאה. אונו: אפילו עכשיו, בדיוק קראתי שפול אמר: “אני מבין שהוא רוצה להיות איתה, אבל למה הוא צריך להיות איתה כל הזמן?” לנון: יוקו, את עדיין ממשיכה לשאת את זה איתך? זה היה לפני שנים. אונו: לא, לא, לא. הוא אמר את זה לאחרונה. אני מתכוונת, מה שקרה עם ג’ון זה כאילו, שכבתי עם בחור שחיבבתי, ופתאום, למחרת בבוקר, אני רואה 3 מחותנים עומדים שם. לנון: תמיד חשבתי שהיתה הדגשה ב-Get Back של פול. כשהקלטנו את זה באולפן, כל פעם שהוא שר את השורה “Get back to were you once belonged” הוא הסתכל אל יוקו. פלייבוי: אתה צוחק? לנון: לא. אבל אולי הוא יאמר שאני פארנואידי. (החלק הבא של הראיון התקיים רק עם לנון). פלייבוי: זה אולי הזמן לדבר על המחותנים האלה שיוקו דיברה עליהם. ג’ון, נשאלת את זה אלף פעמים, אבל למה זה כל כך לא הגיוני שהביטלס יחזרו לעשות מוסיקה ב לנון: אתה רוצה לחזור לבית הספר התיכון? למה אני צריך לחזור עשר שנים אחורה כדי לספק עבורך אשליה שאני יודע שלא קיימת? היא לא יכולה להתקיים. פלייבוי: אז שכח מהאשליה. מה עם פשוט לשוב לעשות מוסיקה נפלאה? אתה מודה בזה שהביטלס יצרו מוסיקה מופלאה? לנון: למה הביטלס צריכים לתת עוד? האם הם לא נתנו כל מה שניתן היה בעשר השנים שפעלו? האם הם לא נתנו את עצמם? אתה כמו המעריץ האוהב-שונא הממוצע שאומר: “תודה על כל מה שעשיתם עבורינו בשנות השישים – אתם יכולים לתת לנו עוד מנה? רק עוד נס אחד. פלייבוי: אנחנו לא מדברים על ניסים – רק מוסיקה טובה. לנון: כשרוג’רס עבד עם הארט ולאחר מכן עבד עם המרשטיין, אתה חושב שהוא היה צריך להישאר עם אחד מהם במקום לעבוד עם השני? האם דין מרטין וג’רי לואיס נשארו יחד כי אני אהבתי אותם ביחד? מה זה המשחק הזה של לעשות דברים כי אנשים אחרים רוצים אותם? כל הרעיון של הביטלס היה לעשות את מה שאנחנו רצינו, נכון? לקחת את האחריות על עצמך. פלייבוי: בסדר, אבל נחזור למוסיקה עצמה: אתה לא מסכים שהביטלס יצרו את הרוקנרול הטוב ביותר שנוצר? לנון: לא. הביטלס, אתה מבין – אני יותר מדי מושקע בהם אומנותית. אני לא יכול לראות אותם בצורה אובייקטיבית. אני לא מרוצה מאף אלבום מחורבן שהביטלס עשו. אין אחד מהם שלא הייתי עושה מחדש – כולל את כל האלבומים של הביטלס וכל אלבומי הסולו שלי. אז בשום אופן אני לא יכול לתת לך את ההערכה שלי לגבי הביטלס. כשהייתי ביטל, חשבתי שהיינו הלהקה המזויינת הטובה ביותר בעולם כולו. והאמונה הזו הפכה אותנו למה שהיינו – בין אם תקרא לזה להקת הרוקנרול הטובה ביותר או להקת הפופ הטובה ביותר או כל דבר אחר. אבל תשמיע לי את הקטעים האלה היום ואני רוצה להקליט מחדש כל אחד מהקטעים המחורבנים האלה. אין קטע אחד… שמעתי את Lucy in the sky with diamonds ברדיו אתמול בערב. הוא ממש רע, אתה יודע? הקטע פשוט איום. אני מתכוון, הוא נהדר, אבל הוא לא נעשה נכון, אתה מבין למה אני מתכוון? אבל זה המסע האמנותי, לא? זו הסיבה שאתה ממשיך בדרך. אבל אם לחזור לשאלה המקורית שלך לגבי הביטלס והמוסיקה שלהם, התשובה היא שעשינו דברים טובים ועשינו דברים גרועים. פלייבוי: אנשים רבים מרגישים שאף אחד מהשירים שפול עשה לבד לא מתקרב לשירים שהוא עשה כביטל. האם אתה בכנות מרגיש שיש בין השירים שלך – באלבומי פלאסטיק אונו בנד – כאלה שישאירו חותם כמו “אלינור ריגבי” או “שדות תות לנצח”? לנון: Imagine, Love ואלה שעשיתי עם הפלסטיק אונו בנד עומדים בכבוד מול כל שיר שכתבתי כשהייתי ביטל. עכשיו, יכול להיות שיקח לך 20 או 30 שנים להעריך את זה, אבל העובדה היא, אם אתה בוחן את השירים האלה, אתה תראה שהם טובים כמו כל שיר אחר שאי פעם עשינו. פלייבוי: זה נראה כאילו אתה מנסה להגיד לעולם “היינו רק להקה טובה שעשתה גם מוסיקה טובה”, בעוד שאר העולם אומר “זו לא היתה סתם מוסיקה טובה, זו היתה המוסיקה הכי טובה”. לנון: ואם היא היתה הכי טובה, אז מה? פלייבוי: אז… לנון: זה לא יכול לחזור! כולם תמיד מדברים על דבר טוב שנגמר כאילו החיים נגמרו. אבל אני אהיה בן 40 כשהראיון הזה יתפרסם. פול בן 38. אלטון ג’ון, בוב דילן – כולנו בחורים צעירים באופן יחסי. המשחק לא נגמר עדיין. כולם מדברים במונחים של האלבום האחרון או הקונצרט האחרון של הביטלס – אבל, ברצון אלוהים, יש עוד 40 שנים פוריות בהמשך הדרך. אני לא שופט אם I am the walrus טוב יותר או פחות מ-Imagine. אחרים יכולים לשפוט בנושא. אני פשוט עושה. עושה. אני לא נשען לאחור ושופט – אני עושה. פלייבוי: אתה ממשיך לומר שאתה לא רוצה לחזור עשר שנים אחורה, שיותר מדי השתנה. אתה לא חושב לפעמים שזה יהיה מעניין להיפגש, עם כל הנסיון החדש שלכם, ולשלב את הכשרון שלכם? לנון: האם זה לא יהיה מעניין לקחת את אלביס ולהחזיר אותו לתקופת סאן רקורדס שלו? לא יודע. אבל מספיק לי להקשיב לאלבומים שהקליט בתקופה ההיא. אני לא רוצה לחפור ולהוציא אותו מקברו. הביטלס לא קיימים ולא יכולים להתקיים שוב. ג’ון לנון, פול מקרטני, ג’ורג’ הריסון וריצ’רד סטארקי יכולים להרים הופעה – אבל זה לעולם לא יוכל להיות הביטלס שרים את “שדות תות לנצח” או את I am the walrus שוב, כי אנחנו כבר לא בשנות ה-20 שלנו. אנחנו לא יכולים להיות האנשים האלה שוב, וגם האנשים שמאזינים לא יכולים להיות מה שהם היו. פלייבוי: אבל האם זה לא אתה שהופך את זה לכל כך חשוב? מה אם זה פשוט היה כיף נוסטלגי? מפגש מחזור? לנון: מעולם לא הלכתי למפגשי מחזור. אני דוגל ברחוק מהעין, רחוק מהלב. זו התפישה שלי לחיים. אז אין לי שום תפיסה רומנטית של שום חלק בעבר שלי. אני חושב על זה רק באופן של האם זה גרם לי להנאה או עזר לי לגדול ולהתפתח פסיכולוגית. זה הדבר היחיד שמעניין אותי ביחס לאתמול. אני לא מאמין באתמול, דרך אגב. אתה יודע שאני לא מאמין באתמול. אני מתעניין רק במה שאני עושה עכשיו. פלייבוי: מה עם האנשים מהדור שלך, אלה שמרגישים שסוג מסוים של מוסיקה – ורוח – מתה כשהביטלס התפרקו? לנון: אם הם לא הבינו את הביטלס ואת הסיקסטיז אז מה לעזאזל אנחנו יכולים לעשות עבורם עכשיו? האם אנחנו שוב צריכים לחלק את הדגים ואת כיכרות הלחם להמונים? האם אנחנו צריכים להיצלב שוב? האם אנחנו צריכים ללכת שוב על המים בגלל שקבוצה שלמה של מטומטמים לא ראו בפעם הראשונה או לא האמינו כשהם ראו את זה? אתה מבין, זה מה שהם מבקשים: “רד מהצלב. לא הבנתי את החלק הראשון עדיין. אתה יכול לעשות את זה שוב?”. אין סיכוי. אתה לא יכול ללכת הביתה יותר. הוא לא קיים. פלייבוי: אתה מרגיש שהרעש סביב הסיכוי של איחוד הביטלס גווע? לנון: ובכן, שמעתי כמה קטעים של הביטלס ברדיו באחד הימים ושמעתי את Green onion – לא, Glass onion, אני לא מכיר אפילו את השירים שלי! הקשבתי לו כי זה קטע נדיר – פלייבוי: זה השיר שתרם למהומת “פול מקרטני מת” בגלל השורה The walrus is paul. לנון: כן. השורה היתה בדיחה. הכנסתי את השורה הזו חלקית בגלל שהרגשתי רגשות אשמה על זה שאני עם יוקו וידעתי שסוף סוף מצאתי את המקום שלי. בצורה פרוורטית ניסיתי לומר לפול “הנה, קח את הפירור הזה, קבל את האשליה הזו, קבל את הליטוף זה – כי אני עוזב אותך”. בכל אופן, זה שיר שהם לא משמיעים בדרך כלל. כשתחנת רדיו מקדישה את סוף השבוע לביטלס, הם בדרך כלל משמיעים את אותם עשרה שירים – “לילה של יום מפרך”, “הצילו!”, Yesterday, Something, Let it be – אתה יודע, יש עושר גדול של חומרים אבל אנחנו שומעים שוב ושוב את אותם עשרה שירים. אז השדרן אמר “אני רוצה להודות לג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו על כך שהם לא התאחדו והרסו דבר טוב”. חשבתי שזה היה סימן טוב. אולי אנשים מתחילים סוף סוף להבין. #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

שלום חברים! באמצע העבודה על האלבום הלבן, החליט רינגו ש’אינף איז אינף’ ושאף אחד לא אוהב אותו בלהקה והם בכלל יכולים להסתדר בלעדיו.הוא ארז את חפציו ויחד עם משפחתו המריא לחופשה בסרדיניה, שם, חיכתה להם היאכטה Amelfis שסיפק באדיבותו השחקן, הקומיקאי וידידו של רינגו, פיטר סלרס. רינגו חזר לעבודה עם הביטלס ובשלב מסויים אולי הרגיש שהוא חייב לסלרס. בשלבים מתקדמים של העבודה על האלבום הלבן, העביר לו רינגו גרסה מוקדמת מאוד של מיקס מונו עבור חלק משירי האלבום. נשמע מסקרן נכון? ב 1980 הלך פיטר סלרס לעולמו וב 1989 הועמדו ההקלטות הללו למכירה פומבית על ידי בני משפחתו ומאז הופיעו בבוטלגים ודלפו לרשת.מה תוכלו למצוא בהקלטות המרתקות הללו? לא את כל שירי האלבום הלבן אלא רק קצת פחות ממחציתם ובכל זאת. זהו מסמך מרתק לטעמי שמביא הצצה קטנה אל עולם המיקס ואולי על המחשבות שלהם על האלבום בשלבים המוקדמים, רגע לפני שהוא גובש למה שאנחנו מכירים.זוהי רשימת הקטעים. מה תוכלו למצוא בהם? אז ככה: נסיון מיקס ראשון מטייק 6 של Back In The U.S.S.R ובו תוכלו לשמוע בתחילה, את צלילי החזרה לאחור של הסליל, חריקות וצלילים שירדו מהמיקס הסופי ואת קולו של המטוס בסוף ארוך מהרגיל. נסיון מיקס ראשון מטייק 10 של Rocky Raccoon עם קולות מחדר הבקרה. נסיון מיקס 6 מהטייק הראשון ל Wild Honey Pie, שוב קולות מחדר הבקרה ומישהו שאומר שזה נסיון מיקס מס 6. נסיון מיקס 8 מטייק 26 של Mother Nature’s Son עם שינויים קלים בכלי הנשיפה. נסיון מיקס 5 מטייק 117 של Sexy Sadie עם סיום מורחב שירד בעריכה עבור האלבום. נסיון מיקס 4 מטייק 7 של Don’t Pass Me By – תוספת בס בתחילה, מחיאות כפיים, נביחות ורינגו שצועק בסוף ‘בראבו!’ וחוזר ואומר: “אם תרצו לשמוע עוד מוסיקה משוגעת אני חושש שתצטרכו להחזיר את ההקלטה אחורה”. נסיון מיקס 3 מטייק 16+17 של Yer Blues – מתחיל עם מה שנשמע כמו שאריות מ’רבולושן 9′ – עם מוסיקה הודית/אפריקנית, אפקטים וצעקות. נסיון מיקס 6 מטייק 34 של Good Night. נסיון מיקס ראשון מטייק 11 או 12 של Everybody’s Got Something To Hide Except For Me And My Monkey שמתחיל עם ספירה. נסיון מיקס 21 לטייק 22 או 23 של Ob-La-Di Ob-La-Da – מכיל צלילים משונים, נסיון כושל בהתחלה עם הפסנתר ולאחר אמירת ה ‘תודה רבה’ בסוף מישהו אומר damn sure. נסיון מיקס 6 מטייק 32 ל Blackbird שלא מכיל בו כלל את אוברדאבס ציוצי הציפורים.ואחרון חביב, נסיון מיקס ראשון מטייק 102 עבור Not Guilty עם ספירה בתחילתו. הנה כל הטוב הזה: בסוף, כבונוס, נוספה הקלטה בה תוכלו לשמוע את פיטר סלרס מבקר באולפני טוויקנהאם בעת שהביטלס עשו את פרויקט ‘גט בק’. על המפגש הזה דיברנו בחלק 4 בסדרת 1969 של הביטלס. שתפו אותנו בחוייה שלכם מההאזנה למיקסים המוקדמים האלו. נשמח לדעת מה חשבתם.