Search this site

“ליידי מדונה” היה הסינגל הראשון שהראה שאחרי הצעידה קדימה בסאונד שעשו הביטלס עם “סרג’נט פפר” ועם “מסע הקסם המסתורי”, הרצון הנוכחי שלהם היה לחזור אחורה, לעבר, אל הרוקנרול. הם גם לא ניסו להסתיר את העובדה הזו. רינגו אמר בשנת 1968 על נגינת הפסנתר של פול: “מה שהוא עושה הוא גרסה של Bad Penny Blues”. פול חיקה בשיר את ג’וני פארקר, הפסנתרן שניגן בהקלטה של ליטלטון. למעשה הוא לא חיקה בדיוק את הריפ אלא את הפיל (feel) של מה שעשה ג’וני פרקר. לליטלטון לא הפריע שהם “השאילו” ממנו את הריפ. המפרי ליטלטון “כמה אידיוטים באו אלי ואמרו לי: ’הם לקחו את ההקדמה של השיר שלך, מה אתה הולך לעשות עם זה?’. הם רצו שאני אתבע אותם. אני אמרתי להם לא להיות מטומטמים. אתה לא יכול לדרוש זכויות יוצרים על קצב, וקצב היה כל שהם לקחו ממני. ובכל מקרה אנחנו בעצמינו לקחנו אותו מדן בארלי ’, הוא אמר שנים מאוחר יותר. ’זה היה ממש מטופש ומעולם לא אהבתי את הגישה של ‘הנה בחורים ששווים הון, בוא נתבע אותם ונעשה קצת כסף’. למעשה הוחמאתי מאוד. למרות שאף אחד מהם לא התעניין בג’אז מסורתי, הם הכירו ואהבו את Bad Penny Blues כי הוא היה בלוזי, סקיפלי, דברים שהם יותר מתרגיל מסורתי”. הזמר האמריקאי ריצ’י אוונס זוכר שבמהלך הופעה של ג’ימי הנדריקס בה צפו הוא ופול, ניגשה לפול בחורה צעירה ושאלה אותו אם “ליידי מדונה” נכתב על אמריקה. “לא,” אמר פול, “הסתכלתי על מגזין מאפריקה וראיתי אשה אפריקאית עם תינוק. מתחת לתמונה נכתב “המדונה של ההרים”, אבל אני אמרתי, הו לא, זו ליידי מדונה, ומיד כתבתי את השיר” המגזין שפול דיבר עליו היה גליון ינואר מ-1965 של נשיונאל ג’אוגראפיק. התמונה המדוברת לא היתה של אישה אפריקאית אלא של אשה מלאית פולינזית מוקפת בשלושה ילדים קטנים, שאחד מהם יונק משדה. אין ספק שהתמונה הזו היא שבעקבותה נכתב תחילת השיר. איך הן עושות את זה?”, הוא שאל במהלך ראיון למגזין Musician מ-1986. “תינוק על שדייך – איך הם מוצאות את הזמן להאכיל אותם? מאיפה הן משיגות כסף? איך עושים את כל מה שאשה עושה?” בספרו האוטוביוגרפי Many Years From Now, פול מספר סיפור אחר על מקורות השיר. “‘ליידי מדונה’ התחילה כמרי הבתולה (מרים, אמו של ישו), ואז הפכה להיות אישה ממעמד הפועלים, מהן היו כמובן מליונים בליברפול. האנשים שאני גדלתי איתם היו בעיקר קתולים, יש הרבה קתולים בליברפול בגלל הקשר האירי והאירים הם די דתיים. כשנולד להם תינוק, אני חושב שהם רואים את הקשר החזק בינהם לבין הבתולה מרי והתינוק שלה. אז הקונספט המקורי היה הבתולה מרי אבל די מהר זה הפך סימבולי לכל אשה. דמות המדונה, אבל כפי שהיא מיוצגת בכל אשה ממעמד הפועלים. זה למעשה הוקרה לדמות האם, לנשים. Your Mother Should Know הוא עוד שיר כזה. אני חושב שנשים הן חזקות מאוד, הן צריכות להתמודד עם הרבה חרא, הן מתמודדות עם הכאב שבלידה, שבגידול הילדים, בבישול בשבילו, למעשה הרבה מחייהן הן מבלות בעבודה עבור ילדיהן, אז אני תמיד מעוניין להוקיר אותן.” פול המשיך ודיבר בספר על החלק המוזיקלי של הכתיבה: “‘ליידי מדונה’ זה אני יושב ליד הפסנתר ומנסה לכתוב בוגי-ווגי בלוזי. היד השמאלית שלי עשתה ארפג’יו (נגינת תווי אקורד אחד אחרי השני ברציפות) לאקורד, בוגי-ווגי עולה ביד שמאל, ואז ירידה ביד ימין. אני תמיד אוהב את זה, את ההתנגשות של הירידה למטה פוגשת עלייה למעלה. זה היה למעשה מה שזה היה. זה הזכיר לי את פטס דומינו מסיבה כלשהי, אז התחלתי לשיר חיקוי של פטס דומינו. זה לקח את הקול שלי למקום מוזר.” יכול להיות שההשפעה של פטס דומינו לא היתה רק בחלק הקולי אלא גם תרמה למילים. להיטו Blue Monday משנת 1956, שמושר באופן שמזכיר את איך שפול שר ב”ליידי מדונה”, מספר על תלאות השבוע של איש שעובד קשה, בתבנית שמזכירה את האופן בו כתב פול את המילים ב”ליידי מדונה”, עם ההבדל של אמא במקום גבר. פול מספר בספרו “כתבתי לי את המילים כדי ללמוד אותן לתוכנית טלוויזיה אמריקאית ופתאום הבחנתי שפספסתי את יום שבת. אז הנחתי שזה כנראה היה באמת יום מנוחה”. עוד על הקשר בין פטס דומינו לבין הביטלס תוכלו לקרוא בפוסט הזה שכתבו כשפטס נפטר לפני כמה חודשים. ב-1968 רינגו סיפר על השיר: “אני מתאר את זה כרוק-נ-סווינג… פול עשה את זה במקור עם נגיעה של פטס וולר. ליידי מדונה הוא הקלטת הרוקנרול האישית של הביטלס. ניסינו ליצור הקלטת רוקנרול מאז שהתחלנו וככל הידוע לי, עדיין לא הצלחנו להקליט אחד ראוי מספיק. זה נסיון נוסף, וזה קרוב לזה. כשאנחנו נפגשים לג’ם סשן או משהו, בין הקלטות, אנחנו מתחילים באופן בלתי נמנע לנגן אקורדים ומקצבי רוק בסיסיים ברגע שאנחנו מגיעים לכלים שלנו. אם היינו מקליטים את השיר הזה בתקופה אחרת, אולי לפני כמה חודשים או משהו, אף אחד לא היה קורא לזה רוקנרול, אבל עכשיו כולם נותנים לזה את התווית הזו”. באותו הזמן גם לנון הסכים לזה. הוא תיאר את השיר “כמו קטעי רוק מוקדמים. מעולם לא עזבנו את זה. אין אלבום ביטלסי ללא רוקנרול”. פול גם כן אמר באותו הזמן: “זה לא שיר רוק מוחלט, אבל זה בסביבה. אנחנו חושבים שהגיע הזמן”. בראיון לפלייבוי ב-1980, ג’ון פחות התלהב מהשיר, כשענה לשאלה מי כתב את השיר: “פול. פסנתר טוב, אבל השיר מעולם לא מגיע לשום מקום. אולי עזרתי לו בחלק מהמילים, אבל אני לא גאה בהם”. נעבור להקלטה – הביטלס, שתכננו לאמצע פברואר נסיעה להודו למהרישי מהאש יוגי, החליטו שהם צריכים להקליט סינגל לפני הנסיעה. ב-3 בפברואר 1968 הגיעו חברי הלהקה והחלו לעבוד על השיר. הם הקדישו 3 שעות וחצי כדי להגיע לטרק הקצב. היחידים שניגנו בשלב הזה היו פול ורינגו. רינגו סיפר: “שאלנו את ג’ורג’ מרטין ‘איך הגעתם לסאונד של Bad Penny Blues?’ והוא אמר ‘הם השתמשו במברשות’. אז זה מה שעשינו.” אחרי החזרות מקרטני ורינגו הקליטו 3 טייקים, השלישי נבחר לטוב ביותר. באנתולוגיה יצא מיקס בו ניתן לשמוע את הטייק הזה (יחד עם תוספות נוספות עליו). הביטלס עשו הפסקה של שעה וחזרו לאולפן להקליט תוספות של בס ותופים על ידי פול ורינגו, וגיטרות על ידי ג’ורג’ וג’ון. לאחר מכן הקליטו את השירה של פול, ולפי ספרו של מארק לואיסון, את ג’ון וג’ורג’ שרים קולות רקע מקושקשים תוך כדי אכילת חטיפים פריכים. לצערכם זה לא הגיע למיקס הסופי. למחרת חזרו הביטלס לאולפן להתחיל להקליט את Across the universe אותו ג’ון רצה להוציא כסינגל. ב-6 בפברואר, בזמן שחיכה שהריסון יסיים עם The Inner Light, החליט פול שהדבר שחסר לו בשיר הוא 4 סקסופונים, ובגלל שחייבים לסיים את השיר במהרה, אין זמן שג’ורג’ מרטין יכתוב להם עיבוד. במקום זה פול התעקש על מציאת 4 סקסופוניסטים מיומנים שיהיו נוכחים בסשן של אותו הערב. מתוך הספר The Beatles Recording Sessions: “לורי גולד, ‘מסדר’ בעיות של EMI שמרטין והביטלס השתמשו בו פעמים רבות, נקרא בדחיפות לאולפן. נגן סקסופון הבריטון, הארי קליין, נזכר: ‘הם היו במירוץ אמיתי נגד הזמן למצוא 4 נגנים וקראו ללורי למצוא להם פתרון. אני הייתי באמבטיה בסביבות 18:30 כשלורי צלצל ושאל, ‘אתה עובד הערב?’, ‘לא, אני באמבטיה!’, ‘אז תביא את עצמך לEMI במהירות האפשרית, ואיפה אני יכול למצוא נגן טנור?’. הצעתי לו לצלצל לרוני סקוט הבחור שניהל את מועדון הג’אז של לונדון וכשהגעתי לאבי רואד הוא היה שם, יחד עם ביל ג’קמן וביל פובי. פול לא זיהה את רוני עד שלא אמרנו לו מי זה”. בינתיים הביטלס הקליטו עוד השלמות (שירה חדשה מפול, ג’ון וג’ורג’ בקולות רקע, רינגו בטמבורין ופול בפסנתר). ג’ף אמריק מספר בספרו: “השקענו הרבה זמן במציאת הסאונד המתאים לנגינת הפסנתר של ‘ליידי מדונה’. בסוף השתמשנו במיקרופון זול ודחיסה גדולה. כמו תמיד, פול חיפש סוג שונה של סאונד, אז לקחתי את אותו מיקרופון זול שהשתמשנו בו להקלטת השירה של ג’ון ב- I Am The Walrus ומיקמתי אותו ממש נמוך בחורי הסאונד (ראו תמונה לדוגמה כדי להבין מהם חורי הסאונד) מה שיצר סאונד מיוחד ועמום.” רינגו מסביר על עוד הקלטה שעשו באותו ערב: “יש סאונד יפה ב’ליידי מדונה’, כמו חצוצרה מושתקת או קאזו או משהו. אבל למעשה אלה ג’ון ופול (וכנראה גם ג’ורג’) מהמהמים דרך הידיים שלהם למיקרופון. זה קרה במקרה. סיימנו להקליט חלק מהשיר ואז ג’ון ופול התחילו להמהמם למיקרופון כשהם שמים את ידיהם סביב הפה בעיגול. כששמענו את החלק הקטן מזה שהוקלט בסוף אותה הקלטה זה נשמע נהדר והחלטנו להשתמש בזה”. לאחר שסיימו את ההקלטות שלהם נכנסו נגני הסקסופון. הארי קליין ממשיך בסיפורו: “לא היתה מוסיקה כתובה אבל ניגנו כמה ריפים עד שפול אהב את מה שהוא שמע. ואז הקלטנו את זה – 101 פעמים! אני זוכר שהיתה שם ערימה של ספרי מדיטציה בפינת האולפן, כמו בחדר אחורי של משרד הוצאה לאור, ואני גם זוכר שהם שאלו אם אנחנו רוצים לאכול. ציפינו לארוחה מעולה, אבל כמה דקות לאחר מכן מישהו חזר עם פשטידה וצ’יפס”. נגן הטנור ביל פובי זוכר: “לא רק שלא היה עבורנו משהו מוכן לנגן, אלא שכשפול זרק לנו אקורדים התגובה הראשונה שלנו היתה להסתכל אחד על השני ולומר ‘ובכן, מי מנגן מה?’” נגן הבריטון ביל ג’קמן מוסיף: “פול השמיע לנו את השיר על הפסנתר, וכל אחד מאיתנו קיבל פיסת נייר ועיפרון כדי לרשום לעצמו כמה תווים. אם היתה מוסיקה כתובה עבורינו היינו יוצרים משם תוך 10 דקות. כפי שזה היה, זה לקח לנו רוב שעות הערב”. הביטלס צילמו שני קליפים עבור ליידי מדונה ב-11 בפברואר 1968, שניהם עבור תחנות הטלוויזיה בעולם. הסינגל היה אמור לצאת בזמן שהלהקה נמצאת ברישיקש, אז הם לא יכלו להופיע בעצמם כדי לקדם אותו. כנראה כדי להימנע מבעיה עם איגוד המוזיקאים הבריטים בהקשר של הופעה “מדומה”, בעיה שגרמה לכך שהקליפ של Hello, Goodbye לא הוקרן באנגליה, הקליפ של “ליידי מדונה” כלל את הביטלס מקליטים באבי רואד. הביטלס לא עשו מאמץ גדול מדי לבצע את “ליידי מדונה” במהלך הצילומים. במקום זאת, הם השתמשו בזמן האולפן להקליט את “היי בולדוג”. מכיון שהשיר יצא רק כסינגל, ולא תוכנן להיכנס לשום אלבום, הוא קיבל רק מיקס מונו טרם צאתו, כיון שכל הסינגלים בתקופה היו במונו. רק לאחר שאלן קליין חתם על חוזה מוצלח עם קפיטול האמריקאית, והוחלט על הוצאת אלבום חדש באמריקה שיכלול סינגלים שלא ראו אור באלבום, הוחלט לעשות לו מיקס סטריאו, וכך יותר משנה אחרי מיקס המונו, בדצמבר 1969, מוקסס השיר בסטריאו. עטיפת אלבום הסינגלים האמריקאי הביטלס חזרו אל השיר בהקלטות של פרוייקט Get Back בינואר 1969. באתר setlist.fm, בו תוכלו למצוא את רשימת השירים שאמנים מבצעים בהופעות לאורך השנים, כמו גם סטטיסטיקות, אפשר לראות שהשיר הזה נמצא במקום ה-7 ברשימת השירים שפול מופיע איתם הכי הרבה מאז פירוק הלהקה. אז לסיום – הנה ביצוע יפה שלו משנת 2000. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #LadyMadonna #האמפריליטלטון #נשיונאלגאוגראפיק #הביטלס

יש שירים שקשה להסביר למה, אבל אתה מתחבר אליהם מיידית, גם אם אחרים לא ממש מבינים למה. כזהו Cry Baby Cry עבורי. אחד השירים המקסימים ביותר באלבום הלבן הכפול ובכלל.  הכתיבה של Cry Baby Cry התחילה בסוף 1967. בביוגרפיה הרשמית של הלהקה שנכתבה על ידי האנטר דייויס (ושאתם יכולים לקרוא קטעים ממנה בבלוג כאן וכאן) הוא כותב, לאחר דיון ב”אני ארי הים”: “רוב הכתיבה של לנון מתבצעת ליד הפסנתר, פשוט מתקשקש איתו במשך שעות, נותן למוחו לנדוד, כמעט במצב של טרנס, כשאצבעותיו עוברות על חלקי מנגינה. לנון: ‘יש לי כאן עוד אחד, רק כמה מילים, אני חושב שקלטתי אותם מפרסומת: Cry baby cry, Make your mother buy. ניגנתי את זה הרבה על הפסנתר. הפסקתי עכשיו. אחזור אל זה אם באמת ארצה. אני באמת מתרומם מהפסנתר כאילו הייתי שקוע בטרנס. לפעמים אני יודע שנתתי לדברים לחמוק, שהיו יכולים להיתפס אם הייתי רוצה בכך.’”  זו עוד דוגמא להשפעה ששאב לנון מפרסומות. דוגמא נוספת היא Good Morning Good Morning.  “פעמים רבות אני יושב ליד הפסנתר, עובד על שירים, כשהטלוויזיה דלוקה בקול נמוך ברקע”, סיפר באותה תקופה. “אם אני מעט מדוכדך ולא מצליח לעשות הרבה, אז המילים מהטלוויזיה מצליחות לחדור אלי”. הנה קטעים מדמואים שונים שנעשו ככל הנראה בסביבות סוף 1967 ותחילת 1968. ב-1968 חזר לנון אל השיר ואל אחד מהסופרים האהובים עליו לואיס קרול. אבל בניגוד לרפרנסים הישירים שהופיעו ב-I’m The Walrus החליט לנון שאת השיר הזה הוא מעוניין לכתוב בסגנון של שיר ילדים מסורתי (Nursery rhyme). ג’ון ודונובן בהודו “אני חושב שהדמיון בשיר שאב מתוך שירי המעשיות שלי”, סיפר הזמר והיוצר דונובן, ששהה עם הביטלס בהודו. “התקרבנו מאוד ושיתפנו תחושות מוזיקליות”. המילים של השיר נשענו מאוד על שיר ערש בשם Sing A Song Of Sixpence Sing a song of sixpence a pocket full of rye Four and twenty blackbirds baked in a pie When the pie was opened the birds began to sing ?Oh wasn’t that a dainty dish to set before the king  The king was in his counting house counting out his money The queen was in the parlor eating bread and honey The maid was in the garden hanging out the clothes When down came a blackbird and pecked off her nose הביטלס בסקוטלנד ב-1963 לנון כמובן שינה את השמות והפעילויות של הדמויות. אגב, קירקלדי, שמופיעה בשיר, היא עיר אמיתית בסקוטלנד, בה הביטלס הופיעו ב-6 באוקטובר 1963. ב-28 במאי 1968, הביטלס התאספו בביתו של ג’ורג’ באשר, כדי להקליט דמואים לאלבומם הבא. ג’ון התחיל את ההקלטות ו-Cry Baby Cry היה השיר הראשון שהוקלט. זו הקלטת סולו של ג’ון. הוא מנגן גיטרה ושר, כשקולו מוכפל. השיר כמעט זהה לשיר שיצא בסופו של דבר, עם שינויים קלים. ב-15 ביולי 1968 נכנסו הביטלס לאולפן להקליט את השיר. האווירה בשלב הזה בין חברי הלהקה היתה כבר גרועה מאוד. בספר The Beatles Recording Sessions מספר ג’ף אמריק על תקרית שארעה באולפן בתחילת אותו יום: “אני איבדתי את העניין ב”אלבום הלבן” בגלל שהם כל הזמן התווכחו בינהם וקיללו אחד את השני. הגידופים עפו באוויר. היה רגע, ממש לפני שעזבתי, כשהם הקליטו את אובלדי אובלדה בפעם המי יודע כמה. פול הקליט מחדש את השירה וג’ורג’ מרטין העיר איזו הערה על איך הוא צריך להיכנס בחצי ביט או משהו כזה, ומקרטני, בחוסר עידון, אמר משהו כמו “אז תבוא אתה ותשיר את זה”. בספרו Here There And Everywhere ממשיך אמריק את הסיפור: “איכשהו החזקתי עד סוף הסשן. פול נרגע מעט, למרות שמעט מאוד הושג באותו הלילה, מלבד כמה נסיונות על שירו החדש של ג’ון Cry Baby Cry. דעתי היתה מוסחת והייתי חסר מנוח ולא הייתי מרוכז בשיר. המחשבה היחידה שחשבתי היתה “מעניין אם עדיין אהיה כאן כשהשיר יושלם”.  בסשן הזה שהתחיל ב-9 בערב והסתיים בשלוש לפנות בוקר, הוקלטו 30 טייקים של השיר. אף אחד לא היה שמיש וכולם סומנו כחזרה. ביום המחרת הגיע ג’ף אמריק לאולפנים, אבל לא כדי להמשיך את העבודה על השיר: “ביום המחרת, אחר הצהריים, נכנסתי לחדר הבקרה שם שהו ג’ורג’ מרטין וריצ’רד לאש. אף אחד מחברי הביטלס עדיין לא הגיע. הם אחרו כהרגלם. לקחתי נשימה עמוקה ולבסוף המילים יצאו: ‘זהו ג’ורג’, הודעתי. ‘החלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר. אני עוזב…’. ‘על מה אתה מדבר?’ הוא שאל. ‘אתה לא יכול לעזוב באמצע הקלטת אלבום’. ‘אני יכול ג’ורג’ ואני עושה את זה’”. מנהל האולפנים, אלן סטייג’ ביקש מאמריק להישאר עד סוף השבוע כדי שיוכלו למצוא לו מחליף, אבל אמריק הסביר שהוא לא מסוגל יותר לסבול את השהות במחיצת הביטלס ועזב באופן מיידי. לדברי אמריק, התגובה של לנון לחדשות היתה “באמת, ג’ף, אתה לא יכול להיות רציני בקשר לזה… אנחנו צריכים אותך, בן אדם, אתה לא יכול לעזוב אותנו באמצע אלבום. אני מתכוון, כולם תמיד אומרים כמה גדול ‘פפר’ היה, למרות שאני חושב שזה ערימת החרא העצומה ביותר שעשינו אי פעם… בכל מקרה, זה לא משהו שאתה עושה לא בסדר, אתה יודע – זה פשוט לעבוד במקום המחורבן הזה”.  הטכנאי ריצ’רד לאש מסביר איך הביטלס הרגישו לגבי אולפן הבית שלהם: “הם תמיד התייחסו ל-EMI כמקום מאורגן ומוסדי מדי. הם חשבו שגם אנחנו היינו כאלה, וכמובן שג’ורג’ מרטין לבש תמיד חליפה ועניבה וסימל את זה”. כשהוא מסביר איך צוות האולפן תמיד לבש מעילי מעבדה לבנים באווירה מחניקה, מוסיף הטכנאי מרטין בנג’: “הם מעולם לא באמת התרגלו לזה. אני חושב שהם הרגישו שהמקום היה יכול להיות הרבה יותר רגוע ומשוחרר והרבה פחות פורמלי, אבל ככה היו האולפנים אז”. כך ויתר ג’ף אמריק על תפקידו כטכנאי הראשי של הלהקה המצליחה ביותר בכל הזמנים. הוא חזר לעבוד איתם באפריל 1969, ושימש טכנאי ראשי ברוב הקלטות “אבי רואד”, לאחר שחברי הלהקה הבטיחו לו אישית שהאווירה והיחס שלהם לג’ורג’ מרטין ישתנו.  אבל עכשיו בואו נחזור ל-16 ביולי 1968. קן סקוט הוקפץ למלא את תפקיד הטכנאי, והביטלס הקליטו 10 טייקים של השיר. באנתולוגיה ה-3 הופיע הטייק הראשון: אחרי הפסקה בת שעה, חזרו הביטלס להקלטות נוספות לשיר. ג’ורג’ מרטין ניגן על הרמוניום וג’ון על פסנתר.  לאחר הפסקה בת יום, בשל הקרנת הבכורה של הסרט “צוללת צהובה”, הם חזרו לאולפן להמשך ההקלטות. ג’ון הקליט מחדש את השירה, פול הקליט קולות רקע, ג’ורג’ גיטרה חשמלית, ג’ורג’ מרטין עוד הרמוניום ורינגו טמבורין. כולם ביחד הקליטו קולות של מסיבת תה וסיימו עם הקלטת השיר. כלומר כמעט.  ב-17 בספטמבר סוף סוף התווספה לאולפני אבי רואד האופציה להקליט ב-8 ערוצים (עד אז הקליטו הביטלס מאז 1963 ב-4 ערוצים). הוחלט לקחת את הערוצים המקוריים של Cry Baby Cry, לפרק אותם ולהמשיך לעבוד על השיר. לאחר שהקדישו לכך זמן ומאמץ, הוחלט שלמעשה אין צורך בזה, כי השיר שלם כמו שהוא ולא זקוק לתוספות.  בפוסט שכתבנו על השיר I Will, הזכרנו את ההקלטה של הקטע הקצרצר Can you take me back. מכיון שנראה היה להם שהחיבור של Cry Baby Cry -ל-Revolution 9 לא עובר חלק, הוחלט להוסיף את הקטע הקצר הזה בינהם כדי להחליק את המעבר.  ב-1980 כינה לנון את השיר “חתיכת קשקוש!”. אני חושב שהוא טועה לחלוטין, ואתם? #גורגמרטין #גףאמריק #CryBabyCry #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דונובן #הביטלס

מה שלומכם חברים? מקווה שכולכם צעקתם למסך “מצוין”. בנוסף אני מקווה שהייתם לבד כשעשיתם את זה, כי מי שמסביבי מסתכל עליי עכשיו קצת מוזר. בכל מקרה, היום נמשיך בסקירת ההשתלטות של הביטלס על ה-BBC המעונב. אז הנה תרגום מתוך הספר המעולה The BBC Archive של קוין יוליט על שלושת החודשים הראשונים של 1963, בהם הביטלס כבשו את Saturday Club, תוכנית הדגל של כל חובב מוסיקה באותה תקופה. מי שמעוניין לקרוא את החלק הראשון על 1962 יכול לעשות זאת כאן. ———————————————————————————— בתחילת 1963 בריטניה חוותה את החורף הקשה ביותר שלה מאז 1947. המדינה חוותה טמפרטורות של קיפאון בתקופה בה בתים מעטים בלבד היו בעלי המותרות של חימום מרכזי. רוב המדינה כוסתה שלג עמוק שהפך את התנועה לקשה מאוד. הביטלס בילו שעות רבות במהלך החודשים הקפואים האלה של תחילת 1963 בואן בה נהג חברם ניל אספינול. הם הגיעו לכל מקום במדינה כדי להופיע בתאטראות, אולמות נשפים ואולפני רדיו וטלוויזיה. הביטלס ב-Saturday Club 1963 לפני שנת הפריצה הגדולה, הלהקה עבדה קשה מאוד על ההתמקצעות שלה, במיוחד באותם תקופות מתישות בהמבורג, כשהם משתפרים באופן מתמיד. הלחץ בלוח הזמנים של הביטלס לא נרגע לרגע ב-1963, אבל הם כבר היו מוכנים לזה. הנסיון המוזיקלי שלהם, בשילוב עם המשמעת, האנרגיה והרצון לעבוד ללא הרף הוכיחו את עצמם כנוסחה שלא ניתן היה להביס. הרדיו והטלוויזיה של ה-BBC חיבקו את הלהקה, וקולותיהם ופניהם של הביטלס הפכו למוכרים בכל בית בזכות החיבוק הזה. “נכון לכרגע, רוב מעריצי הביטלס מגיעים מעירם ליברפול, ואני מניח שזה לא יקח זמן רב לפני שהם ימצאו בכל המדינה”. כך חזה בריאן מתיו במהלך Saturday Club ששודר ב-26 בינואר 1963 – הפעם הראשונה שהביטלס נשמעו בתוכנית הפופ הפופולרית ביותר של הגל הקל של הBBC. הביטלס ב-Saturday Club 1963 בין עשר ל-12 בצהריים, מדי יום ראשון, “החבר הותיק שלכם” בריאן מתיו הציג מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שנעו מטרי לייטפוט ואנשי הג’אז של ניו אורלינס (שלמעשה היו מעיר הפרברים פורטר באר) לכוכבי רוקנרול אמיתיים כמו אדי קוקרן. Saturday Club הגיעה לקהל עצום של בין 10 ל-12 מליון אנשים, מספר שהוכפל כשהביביסי שידר בו זמנית תוכנית ערוכה בת 30 דקות מחוץ לאנגליה. התוכנית התפתחה מהתוכנית בת החצי שעה Saturday Skiffle Club שהתחילה להיות משודרת ב-1958 על ידי המפיק ג’ימי גראנט. הקסם של להקות שמנגנות על קרשי כביסה ובס עשוי מתיבת תה פג במהרה, אבל התוכנית צברה פופולריות גדולה יותר לאחר שהתרחבה לשתי שעות שידור ואיבדה את המילה “סקיפל” שהיתה בכותרתה. השילוב השבועי של פופ, קאונטרי, ג’אז ורוקנרול נוגן מתקליטים וסרטי טייפ שהוקלטו במיוחד ל-BBC. ובאמת, מרבית ההצלחה של Saturday Club נבעה מהחיפוש השקדני אחר כשרונות חדשים להציג. הטענה של ההפקה כי הם גילו את הכוכבים המובילים באנגליה, קליף ריצ’רדס ואדם פיית’, היתה הגיונית. הביטלס ב-Saturday Club 1963 עבור כל מי שהתעניין במוסיקה פופולרית, Saturday Club היה האזנה הכרחית. ברי הקפה ברחבי המדינה נשארו ריקים מצעירים עד לאחר מועד השידור. התוכנית היתה אחד מהטקסים הקבועים של יום ראשון ממש כמו תוכניות הטלוויזיה של הבי.בי.סי – Grandstand, Juke Box Jury ו- Dixon of Dock Green. באופן טבעי, הביטלס הקשיבו לתוכנית בקביעות, וכמו מאות מוסיקאים אחרים, קיוו שיום אחד יוזמנו לתוכנית. החוזה של הביטלס להופיע בתוכנית נחתם בתאריך 31 בדצמבר 1962. ניתן להבין מזה כי ב-BBC הגיבו במהירות לפריוויו של הסינגל החדש שלהם Please Please Me. שבוע לאחר שהסינגל יצא, הלהקה ביצעה אותו (בתנועות שפתיים בלבד) בטלוויזיה העצמאית בתוכנית הפופולרית Thank Your Lucky Stars, שגם אותה הנחה בריאן מתיו. הביטלס ב-Saturday Club 1963 מגזין הבי.בי.סי Radio Times בו הופיעה רשימת השידורים, הפך את שידור הבכורה שלהם לאחד משיאי המגזין באותו שבוע:”כל להקה עם שם כל כך לא מתפשר כמו הביטלס תצטרך להתגבר על מכשולים רבים כדי לזכות בהכרה מאלו שלא מתעניינים במוסיקת המצעדים. למה הם בחרו את השם? ג’ון לנון, המנהיג שלהם, אומר (ואנחנו מצטטים):’זה הגיע אלינו בפאי בוערת שאמרה לנו את המילים: מיום זה ואילך אתם הביטלס, עם A’”. אלה הקטעים שביצעו בהופעה (מלבד Please Please Me שלא זמין בבוטלגים)Some Other Guy, Love Me Do, Keep Your Hands Off My Baby ו-Beautiful Dreamer ברוב המצעדים, כולל זה של הבי.בי.סי, Please Please Me הגיע למקום הראשון. כשהתברר עד כמה הלהיט הזה הולך להיות גדול, נקבע סשן ב-EMI ל-11 בפברואר 1963. כל עשרת הקטעים הנוספים שנדרשו לאלבום Please Please Me הוקלטו באותו היום. ב-1978 המוקיומנטרי על הביטלס, “הרטלס”, צחק על מהירות ההקלטה שלהם: “כדי להקליט את האלבום הראשון שלהם, הם נזקקו לעשרים דקות. הקלטת אלבומם השני לקחה אפילו יותר”. הפעם הבאה שהביטלס שודרו ב-Saturday Club היתה ב-16 במרץ 1963, שבוע לפני יציאת אלבומם הראשון. מאז ההופעה הראשונה שלהם בתוכנית, הם הופיעו ברחבי הארץ בסיבוב עם מגוון אומנים שהמובילה בהן היתה הלן שפירו. למרות שהיתה צעירה מג’ון ב-6 שנים, היו לה כבר 5 שירים שנכנסו לעשרת הגדולים במצעד, כולל שניים שהגיעו למקום הראשון. הביטלס ב-Saturday Club 1963 ממש כפי שהיא פספסה כמה הופעות בשל מחלה, ההתקררות הקשה של ג’ון מנעה את השתתפותו בחלק מסיבוב ההופעות הארצי שלהם עם הכוכבים האמריקאים טומי רו וכריס מונטז [הוא החסיר 3 הופעות והביטלס הופיעו כשלישייה, כשפול וג’ורג’ מחלקים בינהם את תפקידי השירה]. מחלתו גם גרמה לכך שהם לא יכלו להגיע לסשן ב-BBC כדי להקליט לתוכנית Saturday Club של אותו שבוע. ברני אמדרוז, המפיק החדש של התוכנית, היה אחראי להקלטה של המוזיקה לתוכנית. הוא זוכר ש”התחלנו את ההקלטות והם לא הצליחו לשיר יחד, בגלל שג’ון היה צרוד מאוד ולא יכול היה לשיר”. הביטלס הופיעו בבדפורד, יורק, וולברהמפטון ובריסטול בהמשך אותו שבוע. האפשרות היחידה היתה שהביטלס יופיעו חי ב-Saturday Club. ברני מספר: “האולפן בבניין השידור היה למעשה אולפן קטן לתוכניות דיבורים ודרמה – לא ממש אולפן להקלטת מוסיקה. אז הבאנו כמה מקרופונים נוספים, התחלנו את החזרות בסביבות 8 בבוקר והתחלנו את השידור החי בעשר”. התחלת הבוקר, המוקדמת עבור הלהקה, באה אחרי לילה של שתי הופעות בבריסטול בערב שלפני. בתחילת 1963, לפני שכביש M4 נבנה, הדרך ללונדון היתה ארוכה בהרבה מהיום.  זו לא היתה הפעם הראשונה שהביטלס ניגנו חי בשידור רדיו. ב-20 בפברואר, שודרה הופעת הצהריים שלהם מתאטרון פלייהאוס בתוכנית Parade of the Pops. אבל היכולת להופיע חי בתוכנית כל כך פופולרית כמו Saturday Club הרשימה את מנחה התוכנית בריאן מתיו: “אני לא חושב שהיתה להקת קצב אחרת שהיתה מעזה להתמודד עם זה. הביטלס עשו את זה בקלות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מופיעים באחד האולפנים שלנו וזה היה מפעים. הם ניצבו בפער רב מכל אמן אחר באותה תקופה.”  השירים שבחרו לתוכנית היו I Saw Her Standing There, Misery, ו-Please Please Me מהאלבום שעמד לצאת, ועוד שלושה שירים שביצעו באופן קבוע בהופעות שלהם: The Hippy Shake ושני שירים של צ’אק ברי I’m Talkin’ About You ו-Too Much Monkey Business. שבועיים בלבד לאחר מכן הם פגשו את בריאן מתיו שוב, כשהופיעו בתוכנית הבוקר הנעימה יותר לאוזנם של מאזינים רגישים יותר, Easy Beat.  9 מליון מאזינים האזינו מדי שבוע ללהקה שהוביל ג’וני האוורד ולזמרים השונים שהופיעו איתו. הביטלס הופיעו לפני קהל בתאטרון פלייהאוס וביצעו את Please Please Me, Misery ואת הסינגל החדש שלהם From Me To You. חבריהם מליברפול, גרי והפוסעים, שהו במקום הראשון במצעד עם השיר How Do You Do It. גרי מרסדן הצטרף לבריאן מתיו על הבמה, והציג את הביטלס מבצעים את הסינגל החדש: “זה שיר שאני ממש חושב שהולך להיות להיט… אני מקווה בכל אופן. אין לי יותר מה להוסיף מלבד How Do You Do It?”  בתוך חודש, הסינגל של הביטלס החליף את הסינגל שלו בראש המצעד. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #בריאןמתיו #פולמקרטני #SaturdayClub #ביביסי #BBC #הביטלס

אי אפשר להתחיל היום את הפוסט מבלי לציין את יום הולדתו של ג’ורג’ הריסון האהוב שלנו – אז ג’ורג’י, מאחלים לך כל טוב בגן העדן. מי יתן ותזכה לחיי נצח מושלמים. לכבוד המאורע נתחיל עם שיר שאני כל כך אוהב: מחר נעלה פוסט אורח של Mor Merige ובו, לכבוד 75 שנים להולדתו של ג’ורג’, היא תשתף אותנו ב-75 עובדות הריסוניות שאולי לא הכרתם. אל תחמיצו. ועכשיו לפוסט של היום: לכבוד פורים נקדיש את הפוסט היום וביום חמישי למי שהתחפשו לביטלס, כשהיום נראה את שלושת להקות הכיסוי של הביטלס שניתן להגדיר כמצליחות ביותר בעולם. בנוסף נשמע קצת מתוך 3 אלבומי מחווה מעניינים שנעשו ללהקה. ביום חמישי נקדיש את הפוסט לראטלס המופלאים. מי שמכיר אותם יודע כמה הם נהדרים ומי שלא, מזומנת לו הפתעה מופלאה. אז מי הן 3 להקות הכיסוי של הביטלס המצליחות ביותר בעולם ולמה החלטתי דווקא עליהן? האמת היא שהן פשוט הופיעו בהכי הרבה רשימות שעלו בחיפוש בגוגל. מכיון שלא ראיתי אף אחת מהן, הכל הוא כמובן בערבון מוגבל, אבל נשמח לשמוע מאנשים שראו אותם, ואני יודע שיש כאן כמה שראו לפחות אחת מהן בשלב זה או אחר. אז נתחיל בלהקה שכנראה ראו אותה הכי הרבה אנשים בעולם, ולא דווקא בגלל שהיא הטובה ביותר, אלא כיון שהלהקה ידעה איפה להופיע. בין ינואר 1997 לאפריל 2011, אחת האטרקציות באפקוט סנטר שבדיסנילנד פלורידה היתה מופע של “הפלישה הבריטית”, הופעה בת 20 דקות ביום ו-45 דקות בערב של הרכב בן 4 אנשים ששרו שירי רוק בריטיים. היו תקופות שהיו אלה שירים מגוונים והיו תקופות שזה התחלק בין להקות שונות שביצעו שירים של הרכבים מסויימים. כמובן שהביטלס היו שם וכיון שכמות המבקרים היומית באפקוט מעט יותר גדולה משל המבקרים במועדון ממוצע, יש להניח שאותו מופע היה מופע המחווה לביטלס הנצפה ביותר. אז אמנם אתם יכולים לטעון שזה לא אומר כלום, כי לא באמת הקשיבו ולא באמת קנו כרטיס למופע, ואתם צודקים, ועדיין… ככה זה נראה בהופעה האחרונה שלהם בערב ככה זה נראה בהופעת היום האחרונה החברים שניגנו שם ראו כי טוב והקימו את ה-BeatleBeat, הרכב כיסוי איתו הם מופיעים ברחבי העולם. הבאים בתור הם הבוטלג ביטלס, שהוקמו ב-1980 ומאז הופיעו יותר מ-4000 הופעות, בינהם גם בישראל. ההרכב החל את הופעותיו באופן מצומצם באוניברסיטאות והמשיך להופיע בכל העולם בהצלחה הולכת וגוברת. מבין חברי ההרכב המקוריים לא נשאר אף אחד, ועדיין המותג ממשיך להיות פופולרי מאוד. האמת? כשצופים בהופעה שלהם מרוסיה, משנת 2016, זה נראה מרשים מאוד וממש מתחשק לי שהם יגיעו לארץ. יאללה, מי לוקח על עצמו להביא אותם? ההרכב הבא, Rain, הוקם בארה”ב ב-1975 כהרכב קאברים של הביטלס. עם השנים נוצר מופע כרונולוגי של שירי הביטלס איתו הם יצאו לסיבובי הופעות עולמיים החל ב-1980. ב-2009 החלו להופיע בתאטרון בווסט אנד בברודווי. המופע כל כך הצליח שהם עברו לתאטרון גדול יותר בברודווי ושם המופע רץ 300 פעמים בשנים 2010-2011. מאז הם ממשיכים להופיע בעולם. כמובן שגם כאן השתנו חברי ההרכב, וכמובן שאני מוכן שתביאו גם אותם. אז אתה או את, שלקחתם על עצמכם את הבאת הבוטלג ביטלס? יש כאן עוד אופציה. יש עוד הרבה להקות לא רעות בכלל, אבל אני חושב ששתי האחרונות הן כנראה העילית ממה שהקשבתי לו בימים האחרונים, כהכנה לפוסט הזה. ועכשיו לשלושה אלבומי מחווה שהוקדשו ללהקה. הראשון יצא ב-2005 כדי לחגוג 40 שנים ל-Rubber Soul ונקרא – This Bird Has Flown – A 40th Anniversary Tribute to the Beatles’ Rubber Soul. שם מקורי. האלבום לא אחיד, אבל יש בו כמה ביצועים יפים. זה למשל ביצוע מעניין מאוד של סופיאן סטיבנס (שמועמד השנה לאוסקר על שיר שכתב לסרט “קרא לי בשמך”) ל-What goes on זה ביצוע מעניין של THE FIERY FURNACES ל-NORWEGIAN WOOD זה ביצוע ממש חמוד של טד לאו ל-I’m Looking Through You וזה ביצוע ממש נפלא של נלי מקי ל-If I Needed Someone מסיים את האלבום ביצוע של הקאובוי ג’אנקיס לשיר Run For Your Life. אם יש שיר אחד של הביטלס שאני לא יכול לסבול, זה השיר הזה. מדובר בשיר מיזוגני, אלים ונוראי. לשמחתי הרבה, הג’אנקיז מחזירים לשיר כגמולו, כשהאשה מציעה לגבר לברוח אחרת זה יהיה סופו. ביצוע נהדר. ועכשיו לשני אלבומי מחווה שיצאו לסרג’נט פפר. הראשון יצא ב-1988 והיה אוסף ביצועים משנות ה-80 של אמנים שונים לשירים מהאלבום. האלבום נקרא Sgt. Pepper Knew My Father (על שם שיר הילדים Lloyd George Knew My Father) והיה מאוד מעניין. האוסף נוצר על ידי NME לגיוס כספים לצדקה. בפינת התבלין לשבת כבר העלנו את הביצוע המעולה של The Fall ל”יום בחיים”, אבל זה לא אומר שאי אפשר להעלות אותו שוב- זה ללא ספק שיאו של האלבום. אבל הוא חביב ביותר, גם אם לא כולל שיאים רבים מדי. זה ביצוע נהדר של Hue & Cry ל-Fixing A Hole גם הביצוע המצוין של סוניק יוט’ ל-Within you without you כבר כיכב בתבלין, אבל גם עליו אין סיבה לוותר האלבום השני שחגג את סרג’נט פפר היה פרוייקט של הלהקה הנהדרת The Flaming Lips שנקרא With a Little Help from My Fwends. זה היה האלבום השני שלהם אותו הקדישו לשיתופי פעולה עם חברים. הראשון נקרא The Flaming Lips and Heady Fwends וכלל גם שיתוף פעולה עם יוקו אונו. האלבום עליו אנחנו מדברים היום יצא ב-2014 וכלל גם הוא את כל שירי סרג’נט פפר לפי סדר ההופעה שלהם. מדובר באלבום מוזר מאוד בהשתתפות אמנים כמו My Morning Jacket, מובי, מיילי סיירוס ועוד אמני אינדי מוכרים יותר או פחות. התוצאה – מוזרה מאוד. אני מודה אני מאוד מחבב אותה. האם אפשר להגדיר אותה כטובה? לא בטוח. פה תוכלו לשמוע את כל האלבום ולחוות את דעתכם- https://www.youtube.com/watch?v=9ZwW4d1UVdo&list=PLkTiBEvYDuQcq3jO-D6XoPeCkvTOa-Jkb זהו להיום. ביום שלישי, כשמתחפשים לבית הספר, בני ועוד 3 חבריו לכיתה ד’ יעטו על עצמם את הג’קטים של סרג’נט פפר. מה עוד אוכל לבקש? אז למה אתם מתחפשים? #פורים #HueampcRY #Moby #SufjanStevens #rain #NellieMcKay #mileycyrus #TheFall #MyMorningJacket #TedLeo #להקותמחווהלביטלס #SonicYouth #BootlegBeatles #FlamingLips #BeatleBeat #CowboyJunkies

מז”ל טוב לג’ורג’ 😟 יום הולדת 75 לצעיר שבחבורה. לי קשה באופן אישי לא להתעכב על כך ולהקדיש פוסט אחד לפלא. לכן היום נחזור ליום הולדת אחר שלו. אחד שהתרחש לפני שנים רבות, 51 שנים ליתר דיוק, ב 1967. הביטלס באותה תקופה מרוכזים בהקלטות לסרג’נט פפר וג’ורג’ הצעיר שלנו חוגג 24 שנים להיווסדו. בתקופה שבין 64 ל 68 מלווה את הביטלס צלם צעיר בשם הנרי גרוסמן שהתיידד עם החבורה וליווה אותם גם לצילומים יותר משפחתיים ואינטימים, מה שסיפק לנו הביטלמניקים לא מעט תמונות ותיעוד של הלהקה גם ברגעים הפחות זוהרים שקשורים במהות של חיי להקה וחשף אותם כאנשים שהם. אז איך קשור מיודענו גרוסמן ליום הולדתו ה 24 של ג’ורג’ ? יפה ניחשתם – הוא היה שם ותעד את החגיגה שערך ג’ורג’ בביתו שבאשר. אנחנו כמובן שוב הרווחנו תמונות יפהפיות. את היום הזה תיעד הנרי לא רק בתמונות אלא גם בספר שכתב על הביטלס שכמובן מכיל תמונות שצילם. לספר קרא Places I Remember: My Time with the Beatles. אז הנה קטע מספרו של הנרי שמוקדש ל 25 בפברואר 1967. “בפברואר 1967 מצאתי את עצמי שוב באנגליה בסדרה נוספת של עבודות … כאשר עורך העיתון Life גילה שאני נוסע ללונדון, הוא שאל אם אני יכול לצלם כמה תמונות חדשות של הביטלס שילוו את המאמר שעליו הם עובדים. כרגיל התקשרתי לג’ורג’ ממלון ווסטברי. פאטי ערכה לו מסיבת יום-הולדת בביתם והוא ביקש שאבוא. אמרתי שאשמח וציינתי את העובדה שלייף רצו כמה תמונות חדשות שלו ושל חבריו ללהקה. אני מאמין שזו היתה הצעתו שאני אגיע מוקדם יותר ביום המסיבה עבור צילום קבוצתי של הלהקה. ג’ורג’, רינגו וג’ון גרו כולם קרוב זה לזה, כך שלא היתה להם בעיה להתקבץ. רק פול היה צריך להגיע הרחק מהעיר. אחר הצהרים ביום הצילומים, נסע ג’ורג’ לאולפן הסרטים שבו צולם הסרט I’ll Never Forget What’s ‘isname (באולפני שפרטון). האולפנים היו רחוקים מביתו והוא הציע לאסוף אותי. סשן הצילומים היה אמור להתקיים בביתו של רינגו ב “סאני הייטס” מאוחר יותר אחר הצהריים, אבל היה לנו זמן להרוג וחזרנו לקינפאונס (כך כונה הבאנגולו של ג’ורג’ באשר). ג’ורג’ השתוקק להראות לי על מה הלהקה עבדה לאחרונה. היה לו חדר הקרנה בביתו, והוא ערך לי הקרנה פרטית של סרט הפרומו שהם עשו עבור Strawberry Fields Forever בתחילת החודש. זה היה חומר מדהים. היינו הראשונים להגיע לבית של רינגו. רינגו לקח אותנו ל”חדר הכיף” שלו והיה להוט להראות לנו את הרכישה החדשה ביותר שלו – מין קופסא שנראתה כמו טלויזיה, עם מסך שהציג שינויים של דפוסי צורה וצבע בתגובה למוזיקה – מאוד פסיכדלי. רינגו משוויץ בגאדג’ט החדש שלו בחדר הכיף שבביתו בזמן שהמתנו לאחרים, שלושתנו ועוד חבר של ג’ורג’ בשם עמייה דסגופטה יצאנו להליכה בחצר של רינגו. החצר העצומה היתה מופרדת עם מדרגות ומרוחקת מהבית.” מחכים לשאר חברי הלהקה בחצר של רינגו כשהגיעו כולם הנרי גרוסמן צילם כמה תמונות של הביטלס עם חיות המחמד טייגר שהיה הפודל של רינגו ומורין, ומרת’ה הכלבה, שליוותה את פול ל”סאני הייטס”. “דבר אחד התבהר לי במשך השנים, וזה שהביטלס מאוד אהבו בעלי חיים. הם הפגינו רוך כלפי חיות המחמד שלהם שהיה נוגע ללב. לפעמים תהיתי אם זה בגלל העובדה כי לכלבים ולחתולים לא היה מושג על סלבריטאים. חיות המחמד שלהם אהבו אותם ללא תנאי, עבור מי שהם היו וגורמים כגון תהילה וכסף ומעמד לא היו חלק מהמשוואה הזו. כלב לא ביקש חתימה או הלוואה. הוא אהב אותך בפשטות ובנאמנות. אני חושד שמערכת יחסים לא מסובכת זו התקבלה בברכה בחיים של ביטל. הביטלס כולם מגיעים והנרי מתחיל לצלם – בתמונה: חיפושיות וכלבים לאחר שחזרנו לקינפאונס אחרי הצילומים אצל רינגו, ג’ורג’ החליף בגדים ועטה על עצמו ‘קורטה’, סוג של תלבושת הודית מסורתית שהפכה במהרה להיות חלק מהתרבות ההיפית של שנות השישים המאוחרות. הייתי מזועזע לרגע כשפאטי יצאה מחדר השינה בשיער קצר. צילמתי את התלתלים הבלונדיים הארוכים שלה רק שעות קודם לכן. כפי שהתברר, היא חבשה פיאה. ג’ורג’ ופאטי (עם הפיאה) מקבלים את האורחים ג’ורג’ אהב שיער ארוך ולא רצה שתספר את שלה, כך שלפעמים היא חבשה את הפיאה כדי לשנות את המראה. בסופו של דבר החלו האורחים להגיע, כל אחד מהם הסיר את נעליו בדלת. כולם היו ידידים של ג’ורג’ ופאטי, והם הביאו איתם כלי אוכל שהיו פרושים על השולחן במטבח. צילמתי את רוב האורחים, פשוט משום שמצאתי אותם מרתקים. סקרן אותי מי הם ואיך הם הגיעו להיות שם באותו הלילה. דייוויד קרוסבי היה אחד מהם. ג’ורג’ ודיוויד קרוסבי גולת הכותרת של הערב היתה הופעה חיה של מוזיקה מאת עלי אכבר חאן, אחד מנגני ה’סארוד’ (כלי מיתר הודי) המוכשרים והמכובדים בעולם. הוא לווה על ידי עמייה בסיטאר ואדם נוסף בטאבלה. ג’ורג’ הקליט את הביצועים באמצעות מיקרופון מקצועי שהיה מוצב מול הנגנים ומחובר למכונת הקלטה יוקרתית מסוג ברנל.” עוד תמונות ממסיבת יום ההולדת של ג’ורג’: #דייווידקרוסבי #מרתה #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הנריגרוסמן #פאטיבויד

פורים שמח ! היום בפינת הפוסט האורח נארח את חבר הדף אמיר טל​ נעביר לאמיר את המקלדת. שלום לכולם. שמי אמיר טל ואני (בין השאר) סופר. עד היום פירסמתי שלושה ספרים. https://www.mendele.co.il/product_author/אמיר-טל מוסיקה בכלל והביטלס בפרט הם חלק חשוב ובלתי ניפרד מחיי. על הקשר המיוחד שלי ללהקה המופלאה הזאת שכולנו אוהבים בפוסט הבא. אני נולדתי בשנה בה הוציאו הביטלס את אלבומם הראשון (וגם השני), מה שהופך את כל הפוסט הזה לנוסטלגי קצת. אבל הביטלס, למרבא הפלא, אינם נוסטלגיה. הם רלוונטים היום כמו שתמיד היו. הם מושמעים ללא סוף בתחנות הרדיו השונות ולא בתוכניות שנות השישים, היו היו, ועוד שטויות מהסוג הזה, אלא בתוכניות הרגילות, בפריים טיים וכולם (אבל כולם!) יודעים במה ובמי מדובר. אולי כמו שג׳ון אמר פעם, הם באמת יותר גדולים מישו. רגעים רבים בחיי מקושרים ללהקה המדהימה הזאת, שלא הפסיקה להשתפר ולהשתנות מהתקליט הראשון ועד האחרון. למעשה, הם השתפרו והשתנו עד כדי כך שאנחנו נוטים לשכוח שמדובר כאן בארבע חבר׳ה צעירים שבאו לעשות רוקנרול, לכייף ולדפוק בראש. לא במיקרה השיר הראשון באלבום הראשון שלהם הוא I Saw Her Standing There. אתמקד בשניים מהם. בשנות השבעים שידרה תחנת ״קול השלום״ של אייבי נתן, שהג׳ינגל שלה היה Give peace a chance תוכנית שבועית עם שירי הביטלס. אני זוכר את עצמי מתחפר במיטה, בכל יום שישי בשעה שלוש, רגע לפני ארוחת הערב, עם הטרנזיסטור הקטן שלי (מכשיר רדיו קטן ששימש את הקדמונים לשמיעת השידורים בעת העתיקה), באדיקות של חסיד גור ומאזין. הייתי בערך בן עשר וכולם בבית ידעו שאמנם אני ילד טוב, אבל בשעה הזאת לא מתעסקים איתי. ידעו שאסור לגעת לי בביטלס. עוד לא הבנתי אנגלית אבל ידעתי לשיר את כל השירים. טוב, לפחות ככה חשבתי. היום כאבא, אני שומע את הילדים שלי ממציאים מילים כדי שיתאימו לשירים, ניזכר בעצמי וצוחק. בזיכרון השני אספתי פקקים של טמפו. אני לא זוכר כמה היה צריך לאסוף, אבל זה היה הרבה. המון. כל החופש הגדול אספתי. הוצאתי פקקים מפחי אשפה בקיוסקים, ביקשתי משכנים, השקעתי מאמצים גדולים (בשביל ילד קטן) וכל זה בשביל מה? כדי לזכות בתקליט. ביום המיועד, נירגש כולי, נסעתי באוטובוס למרכז רמת גן כדי לעמוד בחום מטורף עם עוד אלף ילדים בתור לדוכן שבו חילקו את התקליטים. לכולם שקיות ענק מלאות בפקקים של טמפו ביד. כשהגיע לבסוף תורי שאלתי מיד: מה יש לכם של הביטלס? המוכר הראה לי את a hard days night ו- abbey road. התקשתי להחליט, התור מאחורי נעשה חסר סבלנות ואז אמר המוכר משפט שהפך מיד לקלסיקה אצלנו: אתה, כמו שאני מכיר אותך, מתאים לך זה! ודחף לי ליד את לילה של יום מפרך. חזרתי הביתה מאושר והדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב לו מליון פעמים ברציפות. אני יכול רק לדמיין מה חשבו ההורים שלי על העניין הזה. הדבר השני שעשיתי היה להכריח את אמא שלי לקנות לי את אייבי רואד. אייבי רואד הוא התקליט שאבקש לשמוע לפני שאמות. זה מה שאני רוצה לזכור מהעולם הזה. כל זה קרה לפני שנים רבות (מידי), אבל גם היום יש לי באוטו שני דיסקים של הביטלס. בכל אחד מהם צרובים שיבעה תקליטים (הלבן נחשב כשניים). הביטלס הם חלק בילתי נפרד מחיי ולכן גם חלק בלתי נפרד מיצירתי. בסיפרי האחרון ״אין סיבה לזכור״ הביטלס הם הלהקה האהובה על חבורת חיילים המשרתת בשטחים. בשבילם (כמו בשבילי) המוסיקה היא עיר מיקלט קטנה, מפלט מהמציאות היומיומית הקשה. הם, בין השאר, משמשים בסלנג ביטלסי משלהם (ואני מוציא כאן מההקשר, אבל לא נורא), לדוגמא: אני זוכר שמתן אמר לדורון באכזבה: ׳אמרתי לך שניק צריך לבקש!׳ עמדתי מולו ולא ידעתי מה להגיד, רק מלמלתי: ׳אחי…׳ כמו ילד נזוף. הוא נעץ בי מבט. ׳אתה צריך להיות ג׳ון לנון כדי שפול מקרטני ינגן לך בס,׳ אמר לבסוף. חייכתי. ׳ אז תעשה את זה?׳ ׳יאללה. לפני שאתחרט.׳ או במיקרה אחר: ‘תזכור’, אמר, ׳אל תבטח במי שלא אוהב את הביטלס.׳ שי פורצת בצחוק קולני ומיד משתיקה את עצמה אל מול השקט הדיכאוני שמסביב. ואז לפתע הסמל יוסי התחיל לצחוק. הוא כל כך צחק שחשבנו שיחנק. Please please me, with the Beatles, a hard days night… הוא התחיל לדקלם את שמות תקליטי הביטלס לפי הסדר כשהוא מסתכל על מתן הנדהם. אם היה עובר שם זבוב, הוא היה מסתכן בבליעה בפיו הפעור. אולי גם ציפור קטנה. לבסוף הסמל סימן לי עם הראש לעוף אחורה. עפתי והוא התיישב ליד מוש. ׳סע!׳ פקד עליו. ׳עכשיו נראה אתכם מדקלמים לי את התקליטים של דיפ פרפל! חכמולוגים.׳ לסיכום, 1963 היתה שנה מוצלחת בשביל הביטלס, בשבילי, בשביל העולם. הביטלס תמיד יהוו מציאות אלטרנטיבית בשבילי. לא משנה כמה מוסיקה אשמע, תמיד אחזור הביתה. והבית שלי תמיד ישאר הביטלס. הערה קטנה: אנחנו עוסקים רבות בריבים שבין חברים הביטלס ובמיוחד בין לנון למקרטני. אבל צריך לזכור שפעם הם באמת היו חברים טובים, ואלו הסיפורים שאני הכי אוהב לשמוע ולקרא. לכן בחרתי את התמונה הזאת. תודה לאמיר. אם תרצו גם אתם להשתתף בפינת הפוסט האורח – אנא צרו איתנו קשר בהודעה פרטית. לקריאת הפוסטים האורחים הקודמים תוכלו להכנס ללינק הבא: https://beatlemanix.co.il/category/פוסט-אורח חג שמח !

אי אפשר להיות בלוג ביטלס רציני ולא להתייחס לראטלס. אז הנה, מהיום אף אחד לא יוכל לומר עלינו דבר כזה. הראטלס, שהחלו כלהקה שעשתה פרודיה על הביטלס במערכון בודד, הפכה ללהקה פעילה, שלמרות שכל הקריירה שלה היתה הומוריסטית ופארודית על חשבון הביטלס, כללה סרטים, אלבומים, הופעות ואפילו שני להיטים שנכנסו למצעד הבריטי. הכל התחיל בסדרת הטלוויזיה של אריק איידל הענק. איידל, אחד מחברי מונטי פייטון האגדיים, יצר ב-1975, שנה לאחר סיום הסדרה של הפייטונים, סדרת מערכונים חדשה. הסדרה התרחשה ברשת הטלוויזיה המקומית של ראטלנד, מחוז באנגליה שמנה בזמנו 30 אלף איש (לעומת 36 אלף איש שהוא מונה בימינו), והיה השני בקוטנו באנגליה (לאחר האי רייט שהיה קטן בשני קילומטר מרובע). תחנת הטלויזיה של ראטלנד היתה חייבת להיות קטנה באופן מגוחך. בלי לגמרי להתכוון, קיבל איידל תקציב לתוכנית, אבל התקציב היה קטן בהרבה מתקציבים אחרים של תוכניות בידור. לכן הקו של התכנית היה כזה בו הם לא מסוגלים להשיג פרופס, הנורות חשופות וכו’. זה המערכון שסיים את העונה הראשונה, לאחר שלאורך כל הפרק מפרקים לאט לאט את האולפן – איידל, שגם כתב את הסדרה, אמר למגזין Radio Times ב-1975 (ואני לא אתרגם, כי הוא נשמע טוב יותר באנגלית): It was made on a shoestring budget, and someone else was wearing the shoe. The studio is the same size as the weather forecast studio and nearly as good. We had to bring the sets up four floors for each scene, then take them down again. While the next set was coming up, we’d change our make-up. Every minute mattered. It’s not always funny to be funny from ten in the morning until ten at night. As for ad-libbing, what ad-libbing? You don’t ad-lib when you’re working with three cameras and anyway the material goes out months after you’ve made it. כל תוכנית כללה גם שירים. על השירים היה אחראי ניל אינס. ההכרות של איידל ושל אינס היתה רבת שנים. אבל קיים כאן גם קשר ביטלסי יפה. אינס היה חבר בלהקת The Bonzo Dog Doo-Dah Band שקמה באמצע שנות ה-60. בהמשך דרכם הם שילבו ג’אז, הומור, פסיכדליה ואוונגארד, כיאה לסטודנטים לאומנות שהיו, אבל בתחילת הדרך התרכזו בהומור. בשנת 1966 הם הוחתמו בפארלפון (שלפני שהביטלס הוחתמו בה היתה ידועה כלייבל של אלבומים קומיים) והוציאו את הסינגל My Brother Makes The Noises for the Talkies, חידוש לשיר משנות ה-20 ששיקף את הסגנון שלהם באותה תקופה – וודוויל. באופן לא מפתיע (תחשבו על המוסיקה של שנת 1966), הסינגל הזה והבא בתור נכשל. הם פיטרו את המנהל שלהם והחליטו לקחת את העניינים לידיים. הם שינו את הסגנון שלהם והחלו לשלב בין סגנונות שונים. מקרטני, שראה אותם, הזמין אותם להופיע בסרטם של הביטלס “מסע הקסם המסתורי”. הם הופיעו כשהם מבצעים שיר שכתבו ויויאן סטנשל וניל אינס בשם Death Cab For Cuity. מכיון שאי אפשר למצוא ברשת את הקטע מסרטם של הביטלס, נשמע אותו כרגע מתוך תוכנית שעוד מעט נדבר עליה באותה שנה, 1967, השתתפה הלהקה בתוכנית Do Not Adjust Your Set, תוכנית שהחלה כתוכנית ילדים, אבל הפכה לפופולרית מאוד בקרב מבוגרים. בתוכנית השתתפו בין היתר אריק איידל, טרי ג’ונס ומייקל פאלין. בתוכניות האחרונות שולבו קטעי אנימציה של בחור לא מוכר בשם טרי גיליאם. החיבה הרבה שרחשו לסדרה ג’ון קליז וגרהאם צ’אפמן היא שיצרה את החיבור המופלא של כולם שהוביל ל”קרקס המעופף של מונטי פייטון” מאוחר יותר. בכל תוכנית הלהקה שרה שיר או שניים וחבריה השתתפו כניצבים. ההצלחה החלה להאיר פנים ללהקה ובתחילת 1968 השיר I’m the Urban Spaceman, שכתב אינס, הגיע לראש המצעד הבריטי לאחד מחמשת המקומות הראשונים. את השיר הפיקו גאס דודג’ון (שהפיק את “ספייס אודיטי” של בואי ועבד באופן קבוע עם אלטון ג’ון בשנות ה-70) ואחד בשם פול מקרטני. הם עשו זאת תחת השם “אפולו סי. וורמונט”. אבל נחזור לאינס. לאחר פירוק הלהקה בתחילת שנות ה-70, הצטרף אינס לעונה האחרונה של מונטי פייטון (העונה בה ג’ון קליז פרש) וכתב בה את השירים. בנוסף היה לאחד משני האנשים היחידים שכתבו לסדרה מלבד הפייטונים (השני היה דאגלס אדאמס). היה זה אך טבעי שאריק איידל יציע לו להצטרף לתוכנית שלו ולכתוב בה את השירים. הפעם הראשונה שיש איזכור לביטלס בסדרה, היא בפרק השלישי של הסדרה הראשונה (היו שתי סדרות – הראשונה בת 6 פרקים, השנייה בת 7 פרקים. בנוסף היה גם פרק ספיישל שנגיע אליו עוד מעט). פה תמצאו את אינס כרון לנון, בקטע שיורחב אחר כך לראטלס. הקטע מסתיים בסביבות דקה 5:40. בין העונה הראשונה לשנייה נוצר ספיישל כריסטמס לסדרה אליו הגיע ג’ורג’ הריסון. הוא מופיע בפתיחה ובכל קטעי הקישור, כיון שהוא מתעקש לשחק, למרות שהמנחה מבקש ממנו רק לשיר. בסוף התוכנית הוא אכן שר את שיר הפיראט שכתב יחד עם אריק איידל בקטע מעולה במיוחד (בדקה 29:10) מספרים שהריסון מאוד נהנה על הסט ואף הציע לאיידל ואינס לעשות סרט שיצחק על הקריירה של הביטלס ועל המיתוסים הסובבים אותה. כנראה שמשהו מזה השפיע, כי בפרק הראשון של העונה השנייה הופיעו הראטלס לראשונה. לצערי זה לא נמצא באינטרנט וחבל, כי זה מאוד משעשע. כל הרעיון התחיל כשניל אינס כתב שיר בשם I Must Be In Love וקלט שהוא מאוד ביטלסי. הוא הציע לאיידל שיעלו את השיר כפרודיה על הביטלס. השם “הראטלס”, כמובן, הגיע משם התוכנית והאזור. לאיידל היה רעיון על יוצר סרטים דקומנטריים מאוד משעמם שהצלם בורח לו תוך כדי שהוא מדבר. כך נוצר המערכון בו נראה השיר ואיידל מתחיל לספר על הלהקה תוך שהצלם עוזב אותו ובורח ממנו לחוף הים. שנה לאחר מכן, ב-1976, התארח איידל בסאטרדי נייט לייב. הוא הביא איתו את קטעי הוידאו של הראטלנד מהתוכנית. לורן מייקלס, המפיק של התוכנית, התלהב כל כך, שהוא הציע לו להאריך את המערכון למוקיומנטרי של שעה, מה שהוביל לסרט שיצא ב-1978 ונגיע אליו עוד מעט. שנה לאחר מכן, ב-1977, חזר איידל לסאטרדיי נייט לייב, והפעם הביא איתו את ניל אינס. במרכז התוכנית עמד טלאתרום להצלת בריטניה ובאחד הקטעים הביטלס הופיעו. סליחה. הראטלס. לצערי אין מזה כלום במרחב הוירטואלי הניתן לשיתוף כאן, אבל אם תלחצו על הלינק תוכלו להגיע לאחד השירים שניל אינס שר שם. ועכשיו הגענו למתאבן המרכזי להיום – הסרט All You Need Is Cash. הסרט עוקב, כסרט דוקומנטרי, אחר הקריירה המפוארת של הראטלס. וזה כל כך נפלא שקשה בכלל לתאר. הסרט היה אחד הראשונים בזאנר המוקיומנטרי (והשפעה גדולה על ספיינל טאפ המעולה של רוב ריינר מ-1984). הסרט כלל הופעות אורח של אמנים רבים – מייקל פאלין, חברי סאטרדי נייט לייב גילדה ראדנר, ג’ון בלושי, ביל מארי, דן אקרויד ועוד, מיק ג’אגר ואשתו ביאנקה, רוני ווד, פול סיימון ועוד אורחים רבים. באופן לא מפתיע גם ג’ורג’ הריסון התארח כמראיין. האלבום שיצא בעקבות הסרט כלל 14 שירים של אינס, זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית והועמד לגראמי לאלבום הקומדיה של השנה. זה הסרט במלואו, וכדאי לכם מאוד לצפות בו – אבל עד שיהיה לכם זמן, הנה כמה רגעים מתוכו – לאורך השנים הראטלס פעלו בהרכבים שונים והופיעו בסיבובי הופעות שונים. כשהביטלס שחררו את האנתולוגיה באמצע שנות ה-90, הראטלס שיחררו את “ארכיאולוגיה”. איידל הכין סרט המשך ב-2004, שלא ממש כלל קטעים חדשים של הראטלס ולא זכה להצלחה. כל ארבעת חברי ההרכב המקורי שהופיעו בסרט התאחדו לרגל 30 שנים לסרט לכבוד הקרנה מיוחדת שנערכה בלוס אנג’לס ב-2008. ב-2018, ניל אינס וחבר להקה מקורי נוסף, ג’ון הלסי, הצטרפו לחברי ההרכב המופיע לסיבוב הופעות והופיעו ביותר מ-20 הופעות באנגליה. וזהו להיום. מקווה שנהנתם כמוני. #AllYouNeedIsCash #גוןלנון #גורגהריסון #נילאינס #אריקאיידל #פולמקרטני #DoNotAdjustYourSet #TheRutles #TheBonzoDogDooDahBand #DeathCabForcuity #הביטלס

ב 13 באפריל 1965 מקרטני קונה בית קטן יחסית בשדרות קאוונדיש 7 שנמצא במחוז סיינט ג’ון ווד שבלונדון – מרחק הליכה קצר מאולפני אבי רואד – זאת בעוד חבריו לביטלס בחרו דווקא להשתקע בפרברי לונדון באחוזות מפוארות. פול רכש את הבית בן שלוש הקומות מרופא בשם דזמונד או’ניל תמורת 40,000 ליש”ט. לאחר ששיפץ את הבית והבטיח את בטחונו ופרטיותו על ידי התקנת מערכת אינטרקום ושער, נכנס מקרטני להתגורר בבית במרץ 1966. הבית בן 3 הקומות שרכש פול בלונדון סמוך לאולפני אבי רואד משהו היה חסר. באמצע השנה, פול מחליט להגשים חלום ופונה אל “מרביעת” הכלבים אן דיוויס ומתעניין לגבי אימוץ גור כלבים. לאחר דין ודברים עם ג’יין אשר, חברתו דאז, הופיע מקרטני עם רכב האסטון מרטין שלו בביתה של אן, לה היה כלב רועה אנגלי בשם ‘קאדלס’, על מנת לאסוף את הגורה החדשה שלו (שיתכן וקאדלס היה אביה) במחיר של עשרה פאונדים. אן מספרת: “הוא היה כל כך רגיל ונחמד. כשהבן שלי יצא וראה את המכונית של פול הוא שאל, ‘מה זו המכונית הזאת?’ ופול פשוט זרק לו את המפתחות ואמר, ‘לך לשחק איתה! ‘- אבל לא נתתי לו, הוא היה רק ילד קטן.” פול מגיע לאן דיוויס לאסוף את מרת’ה שנמצאת בידיו, לידו קאדלס, כלבה של אן הגורה שהגיע פול לאסוף היתה גורת רועה אנגלי שנולדה ב 16 ביוני 1966, פול קורא לה ‘ניקרס’. הקשר עם אן לא הסתיים. כעבור כמה שבועות יוצאים הביטלס לסיבוב הופעות (האחרון שלהם) ופול מתקשר אל אן ושואל האם תוכל לשמור על הגורה בזמן שהוא בחו”ל. אן מסכימה אך לא ממש מסתדרת עם השם המוזר שנתן לה פול ובזמן שהייתה שם היא קוראת לה ניקי. כשפול חוזר לאסוף את הגורה לאחר חודש, ג’יין מופתעת לגלות את שמה החדש ולא מרוצה בלשון המעטה. לאחר זמן מה מסכימים השניים על השם מרת’ה. אן דיוויס פול סיפר על מרת’ה: “היא היתה חיית מחמד יקרה שלי. אני זוכרת את ג’ון נדהם לראות אותי מעניק אהבה כך כלפי בעל חיים. הוא אמר, ‘אף פעם לא ראיתי אותך ככה.’ וזה נכון, הייתי כך רק איתה – רק כשאתה מתכרבל עם כלב אתה הופך לכזה והיא היתה כלבה כירבולית מאוד.” פול מאז נראה עם מרת’ה לעיתים קרובות ואפשר לראות אותה בלא מעט תמונות איתו ועם הביטלס. הנה מבחר תמונות של מרת’ה עם פול, ג’יין והביטלס: שנתיים אחר כך, באוקטובר 1968, פול שהתקשה מעט בנגינת הפסנתר, מחליט להשתפר ולשכלל את טכניקת הנגינה שהחל בתחילת השנה עם Lady Madonna – טכניקה שבה כל יד מנגנת משהו שונה לחלוטין. “כאשר לימדתי את עצמי פסנתר אהבתי לראות כמה רחוק אני יכול להגיע. זה די קשה לי לנגן, ובמיוחד הקטע הזה של לנגן בשני ידיים. למעשה, אני זוכר שאנשים הופתעו מכך שניגנתי כי זה קצת מעל לרמה או היכולת האמיתית שלי. אז כתבתי לי מין מנגינה קצת מסובכת כדי להתאמן ואז גם באו המילים. פשוט התחלתי לחשוב על כמה מילים שיתאימו למנגינה ואלה היו “מרתה יקירתי, אני מבלה את ימי בשיחה”. המילים האלו לא אומרות הרבה, פשוט נכנסו לי לראש, השיר הזה הוא אמנם על הכלבה שלי, אבל אני לא ממש כיוונתי לזה במיוחד … באמת זה רק שיר, זה אני שר לכלבה שלי. אני זוכר שג’ורג’ הריסון אמר לי פעם, ‘אף פעם לא יכולתי לכתוב שירים כאלה. אתה פשוט ממציא אותם, אין להם שום משמעות עבורך.’ אני חושב שאיפשהו הם כן אומרים לי משהו אבל על פני השטח הם לעתים קרובות רק פנטזיה כמו דזמונד ומולי. זאת אומרת, אני לא ממש מדבר על מרת’ה, זו הבעת חיבה, אבל בצורה קצת מופשטת – “את ילדה טיפשונות, תראי מה עשית”. השיר היה גמור כבר בתחילת אוקטובר ופול אץ רץ להקליט אותו על מנת שיכנס לאלבום הבא של הביטלס בלי לאסוף את כל חברי הביטלס – פריבילגיה שיש לך כשאתה גר קרוב לאולפנים. ב 4 באוקטובר 1968, אחה”צ, מקרטני והריסון מגיעים לאולפני טרידנט שבלונדון על מנת לעבוד על השיר. פול מתחיל ללא דיחוי לנגן את קטע הפסנתר עליו עמל רבות ולאחר כמה חזרות על יבש מקליט אותו בטייק אחד. לאחר מכן מתיישב פול על התופים ומקליט את קטע התופים על גבי קטע הפסנתר שהקליט קודם לכן. בשעה 6 בערב, מגיעים כמה מוזיקאים קלאסיים על מנת להקליט קטע עבור Honey Pie שהוקלט יומיים קודם לכן. כשהם עוזבים, מגיעים 14 מוזיקאים קלאסיים אחרים על מנת להקליט קטע תזמור שכתב ג’ורג’ מרטין עבור Martha My Dear לאחר שמקרטני שלח לו דמו שעשה בביתו. הם מתחלקים ל 2 קבוצות – 6 מהם על כלי נשיפה: לאון קאלברט בחצוצרה ובכלי דומה לחצוצרה בשם פלוגלהורן – לאון כבר ניגן בשיר Penny Lane כשנתיים לפני כן. סטאנלי ריינולדס ורוני האגס בחצוצרות טוני טאנסטל בקרן יער טד בארקר בטרומבון ואלף ריס בטובה. כולם יחד מתחילים להקליט כשג’ורג’ הריסון על גיטרה חשמלית ופול מדריך אותם על גבי הפסנתר. הקטע המצויין הבא יתן מושג לגבי תפקיד כלי הנשיפה השונים בשיר: לאחר מכן הקבוצה השנייה שמנתה 8 נגני כלי מיתר, מקליטים את חלקם. בחצות, חלק התזמורת כבר הוכנס על גבי הקלטת הבסיס שעשה פול קודם לכן. אבל לא פול יסיים ככה את היום. הוא מתעקש להמשיך לעבוד ומחזיק באולפן את ג’ורג’ מרטין והטכנאים כדי להקליט את הקולות, להכפיל אותם ולהוסיף גם קולות של מחיאות כפיים. למחרת היום, ב 5 באוקטובר, שוב מגיעים פול וג’ורג’ על מנת לעבוד באולפני טרידנט – כשהפעם נותן פול את הפריבילגיה לג’ורג’, ופינישים אחרונים נעשים על Savoy Truffle שלו. כשהם מסיימים,חוזרים לעבוד על Martha My Dear ומוקלט קטע הבס ועוד נגינה של גיטרה חשמלית. בסוף היום מוכנות 2 גרסאות מיקס לשיר, מונו וסטריאו שהכינו ג’ורג’ מרטין והטכנאים. בסשנים של Get Back בינואר 1969 באולפני טוויקנהאם, חזר פול למנגינת הפסנתר של Martha My Dear כפי שתוכלו לשמוע כאן: באותה שנה ביצעו חברי להקת סלייד שהיו בתחילת דרכם קאבר לשיר: פול לא ביצע את השיר בהופעה חיה מעולם אך ניתן היה לשמוע אותו מנגן את תחילת קטע הפסנתר באחר מהסאונד צ’קס שעשה לפני הופעה בטוקיו ב 2015. ב 1981 מתה מרת’ה בגיל 15 המופלג, בחווה הסקוטית שבמול אוף קנטייר. אחד מצאצאיה היה ‘ארו’ (arrow) שהופיע על עטיפת אלבום ההופעה החיה של פול ב 1993 – Paul is Live. עטיפת Paul is Live נסיים את הפוסט עם הביצוע לשיר של חקיין הביטלס והקומיקאי הבריטי סטיב ריקס. #מולאוףקנטייר #getback #מרתה #גורגהריסון #הלבןהכפול #אןדיוויס #פולמקרטני #אולפניאבירואד #לינדהמקרטני #גייןאשר #סלייד #ביטלס #סטיבריקס

מה נשמע חברים. אנחנו שמחים לארח היום שנית בפוסט האורח את מור מריג’, שכתבה הפעם על האלבום הכי לא ביטלס של הביטלס – “צוללת צהובה”. אז נעבור מיד אל מור: אפילו הביטלס לא ממש הבינו בשביל מה הם היו צריכים את זה. הם עדיין ריחפו על אדי האופוריה של סרג’נט פפר והתחילו לעבוד על חומרים לאלבום הלבן. רק התחייבות חוזית היתה זו שכפתה עליהם לספק ארבעה שירים חדשים לפסקול של Yellow Submarine. אל ברודקס, מפיק הסרט, הרגיש כמה שזה בא להם רע וסיפר שהם היו זורקים לו שאריות של שירים. “כל מה שלא היה מספיק טוב כדי להכנס לאלבום הבא שלהם – הם היו מעבירים אליי”. וזה פחות או יותר הסיפור של Yellow Submarine, אלבום טלאים שחצי ממנו בכלל שייך לג’ורג’ מרטין וחציו האחר מאגד את שיר הנושא שהופיע כבר בריבולבר, את All You Need Is Love ששוחרר ב-67 כסינגל ואת ארבעת השירים החדשים שהיו צריכים להכתב. כשמסתכלים פנימה ורואים ששניים מבין הארבעה האלה שייכים להאריסון, אפשר להבין מה לנון ומקרטני חשבו על הפרויקט הזה. הוא לא עניין אותם ולא אתגר אותם. הם באו לסמן V. גם על הסרט עצמו אפשר היה לוותר, אם היו שואלים אותם. אבל לא שאלו אותם. בריאן אפשטיין סגר את העסקה שהפכה אותם לדמויות Cartoon ולא השאיר להם ברירה אלא להתמרמר. זה גם מה שהם עשו. מבין ההצעות שהונחו על שולחנו של ברודקס, קבלנו בסופו של דבר את All Together Now הילדותי והסתמי להחריד של מקרטני, את Hey Bulldog השנון והמושחז של לנון ואת Only A Northern Song ו-It’s All Too Much הפסיכדליים של האריסון, שלא היו מספיק טובים כדי להכנס לסרג׳נט פפר. הצד השני של התקליט נשמע אחרת לגמרי ואת הגיטרות החליפו צלילי התזמורת עליה ניצח ג’ורג’ מרטין. לנון לא הבין את הקטע וכעס על אפשטיין שאפשר למרטין להכניס את “כל החרא הנורא הזה”. נימוסים בריטיים מעולם לא היו הצד החזק שלו. העבודה על האלבום הסתיימה בספטמבר 68 והוא אוחסן עמוק בבוידעם כי לא היתה שום כוונה לשחרר אותו לפני האלבום הלבן, שהוא זה שהעסיק את הביטלס באותם ימים. הם רצו להוציא אותו קודם כדי שיזכה לתשומת הלב הראויה לו וכל מה שיקרה אחר כך עם Yellow Submarine ממש לא הטריד אותם. ככה יצא ששני האלבומים יצאו זה אחר זה בהפרש של חודשיים בלבד. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכמה לא משמעותי האלבום הזה היה עבורם, הוא קיבל אותה שוב. ואין איך לייפות את זה. Yellow Submarine הוא כנראה אלבום הביטלס שהיה הכי רחוק מלהיות אלבום ביטלס. לא רק בגלל החצי האינסטרומנטלי שלא היתה להם נגיעה בו ולא בגלל אסופת השירים המאולתרת שהרכיבה אותו, אלא בעיקר בגלל שהוא רק חביב ולא עומד בסטנדרטים שהציבו קודמיו. גם הם עצמם הסכימו על זה. מה שכן, לפחות יצאה ממנו יופי של קולקציית גרביים. מודה, לא הצלחתי להתאפק. ————————————————————– תודה למור 🙂 ואם גם אתם רוצים לכתוב פוסט אורח, תוכלו לעשות זאת ולשלוח לנו בהודעה פרטית את הטקסט. אנו נפרסם אותו פה בשמחה גדולה. יום שני טוב לכולם. גם אם אתם קוראים את זה ביום שלישי. כי יום שני, כידוע, זה מעבר לתאריך. זה מיינד סט. #HeyBulldog #ItsOnlyANorthernSong #גורגמרטין #AllTogetherNow #גוןלנון #גורגהריסון #ItsAllTooMuch #yellowsubmarine #צוללתצהובה #הביטלס

אחד הדברים האהובים עלי הוא לעבור על כתבות וידיעות שהתפרסמו על הביטלס בזמן אמת. כשאנו מכירים היום כבר את כל הסיפור, יש לנו פרספקטיבה שבעזרתה אנו בונים את הסיפור, אבל לא מזיק לחזור מדי פעם לראות איך הוא נתפס על ידי מקורות שונים בזמן אמת. היום החלטתי לחזור אל שנת 1963 דרך כתבות וביקורות שהתפרסמו מחוץ לאנגליה, וניסו להתמודד, בתקופה השמרנית כל כך ההיא, עם נסיון להסביר את הביטלמניה. זיכרו שאנחנו מדברים על התקופה לפני שהביטלס היו להצלחה עולמית. העולם לא מכיר אותם, אלא כאיזכור של תופעה לא ברורה שמתרחשת באנגליה. מדהים לחשוב שפחות משנה מאוחר יותר, לא היה בית בעולם המערבי שלא הכיר אותם. בשביל הכיף, נתחיל עם תמונת עיתונות של הופעת הביטלס בבירקנהד ב-10 באפריל, 1963. הקטע הבא הופיע בעיתון The Desert Sun, שיצא בפאלם ספרינג, קליפורניה. להזכירכם מדובר על תקופה שקדמה להגעת הביטלס לארה”ב. יצאו שם כבר סינגלים בחברת ויג’יי הקטנה, אבל שום דבר שיכול בכלל לאותת למה שיקרה מאוחר יותר. הקטע, שהתפרסם ב-15 באוקטובר, מדבר על הופעה שהתקיימה יומיים מוקדם יותר. הכותרת דיברה על “התפרעויות נערות לונדון”. וזו לשון ההודעה: “תגבורת משטרתית נקראה בליל יום ראשון, כש-500 נערות שועטות התקהלו סביב רביעיית הרוקנרול הביטלס, לאחר הופעתם בלונדון פלאדיום. לבסוף הצליחה המשטרה לחלץ את הרביעייה פרועת השיער דרך הבנות אל המכונית שלהם, בה נסעו משם.” נמשיך עם הודעה לעיתונות שכללה תמונה מבוקרו של ה-23 באוקטובר, 1963, רגע לפני צאתם של הביטלס לסיבוב הופעות בשבדיה. הטקסט אמר: “הביטלס מהגרים, זמנית. הביטלס, שפרטו, שרו וניענעו את התספורת הייחודית שלהם להצלחה בעולם הפופ במהלך השנה האחרונה, צולמו הבוקר (רביעי) בנמל התעופה של לונדון (היתרו) לפני שיצאו לסיבוב הופעות בשבדיה. ארבעת הביטלס – משמאל לימין – ג’ון לנון, רינגו סטאר, פול מקרטני וג’ורג’ הריסון. כשיחזרו לאנגליה יבצעו סדרה של הופעות, להן הכרטיסים כבר אזלו, לפני שיחלו בשלושה שבועות של מופע מיוחד לחג המולד.” התמונות הבאות הינן תמונה של צעירים המנסים לראות את הביטלס בדאבלין ותמונה של כתבה ובה סיקור של המופע שלהם שם: “כפי שכתב המבקר הליברפולי בוב וולר, זמן קצר אחרי ההופעה הפומבית החשובה הראשונה שלהם לפני כשנתיים: ‘כאן, שוב, בביטלס, היה את החומר ממנו נוצרות צעקות… מחוספסים אך רומנטיים, מושכים את שני המינים, עם נאיביות מחושבת וגישה גאונית ופשוטה למוסיקה שלהם, מציגים שוויון נפש אל מול המעריצים ועדיין תמיד אומרים תודה’. הצעקות היו נוכחות ללא ספק ב’אדלפי’ ביום חמישי בערב, אבל איכות ההופעה שלהם נשאר כסימן שאלה, כיון שלא ניתן היה לשמוע אותם בכלל. הפתיחה והסגירה של פיותיהם היו האינדיקציה היחידה לכך שהם באמת שרים. כל מה שהם עשו התקבל בצרחות מטורפות – החל מאמירתם לקהל לשתוק, כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם ועד לנענוע התסרוקת יוצאת הדופן שלהם לצלילי המוסיקה. הצרחות, אם כן, לא היו הבעת הערכה של הקהל, אלא סימן להיסטריה העצמית שלהם. הבחורות הדאבלינאיות הקטנות, עם העתיד המשמים של עשרים שנות חיזורים לפניהן, ללא ספק הוציאו את המירב מן ההזדמנות הייחודית לאבד שליטה וכל עכבה. הטירוף שלהם הגיע לפסגות הפראות החייתית, מעבר לגבולות הציוויליזציה. אני הרגשתי שהתגובה המשולהבת אליהם היתה חסרת הצדקה, גם על פי מראיהם, וגם על פי המעט שיכולתי לשמוע מההופעה שלהם. שניים מהם נראו כאילו הרגע הם זחלו מתחת לסלע לאחר שנת חורף ארוכה (‘יותר חלזונות מאשר חיפושיות’, כפי שאמר בבוז מי שהיה איתי). השניים האחרים לא היו אטרקטיבים יותר מנער השליחויות הממוצע… הספונטניות שלהם היתה המעלה האטרקטיבית ביותר שלהם. הם לא היו יותר מדי סקסיים באופן מודע, כמו אלביס, או חצופים וחמודים כמו טומי סטיל, אבל היו שילוב טוב בין שניהם. הם נתנו את התחושה של ‘עוד אחד מהבחורים’ כמו אלברט פיני בסרט ‘ליל שבת ובוקר יום ראשון’. התחושה הזו קיבלה את האישור מהתוכניה שסיפרה לנו ששלושה מהם אוהבים סטייק וצ’יפס ואחד מעדיף ביצים. כל ארבעתם אוהבים את הצבע שחור והם ציינו בנות כאחד הדברים שהכי מעניינים אותם. בגלל האפיל הפשוט והבסיסי שלהם, הקהל לא מוצא כל קושי בהזדהות עם גיבורים אלה שלו. אליל הזהב בחר לרדת מרצונו מרום מושבו, ולהסתפק ברגלים פיזיות. את מידת ההצלחה של זה תשפטו אתם.” צחקתי קשות מהביקורת הזו. ולסיום היום, כתבה שהתפרסמה בדצמבר 1963 על הביטלס בעיתון מקונטיקט, ארה”ב. הכתבה נכתבה על ידי כתב ששהה באנגליה. הכותרת – היזהרו, הביטלס מגיעים. “משפחת המלוכה היא הקורבן האחרון בינתיים לתופעת הביטלמניה, גל ההיסטריה המסתורי ששוטף את בריטניה, וביחוד את בני הנוער. הביטלמניה נקראת כך, כי היא נובעת מארבעה זמרי פופ שהגיעו מליברפול ומוכרים בשם ‘הביטלס’. הביטלס צועדים במצעדי “עשרת הגדולים” כבר חודשים רבים. התספורות שלהם והבגדים שלהם מהווים השראה לבני נוער שמחקים אותם. והם מעוררים היסטריה בכל מקום שהם מגיעים אליו. כשהביטלס הופיעו לאחרונה בהופעה במנצ’סטר, 5000 מעריצים, שברובן היו בנות, צרחו, רבו על הכרטיסים והתעלפו בהמולה. לבסוף הזעיקו את המשטרה על מנת לטפל בהמון. רבים מהצעירים ישנו כל הלילה על המדרכה כדי להיות הראשונים בתור לכרטיסים. הורים נרעשים חיפשו בין האנשים אחר ילדיהם. סצינות זהות ניתן לראות בכל מקום אליו הביטלס מגיעים. לכל אחד מחברי הביטלס יש את המעריצים שלו. יש בנות שמעריצות את המנהיג, ג’ון לנון, המשדר ביטחון. אחרות מעדיפות את פול מקרטני, בעל פני נער המקהלה או את ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר, השותפים שלהם. עד כה הפופולריות של הביטלס נשארה בקרב בני הנוער, אך ניתן למצוא סימנים שמבוגרים אינם חסינים לביטלמניה. המבחן האמיתי הגיע לאחרונה, כשהביטלס הוזמנו להופיע במופע הוראיטי המלכותי בו צפו המלכה האם, הנסיכה מרגרט ובעלה לורד סנודון. קהל היהלומים והפרווה שמגיע למופעי צדקה כאלה, בהם הכרטיסים הזולים ביותר עולים 36 דולר, הם קהל קשה לפיצוח. אבל לנון שבר את הקרח כשהעיר ‘בקטע הבא נבקש ממי שיושב בכיסאות הזולים שימחא כפיים. השאר’, אמר תוך שהוא מביט אל תא המלוכה, ‘יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם’. הנסיכה מרגרט נשענה קדימה בתא המלכותי והובילה את מחיאות הכפיים. במהרה אפילו המלכה האם מחאה כף עם כפפותיה הלבנות לקצב העיקש של She Loves Me, Yeah Yeah Yeah (הטעות במקור). הביטלס הם מקור לכאב ראש עבור המשטרה. אפילו ראש הממשלה, אלכס דאגלאס – הום מודע לקיומם. לא מזמן, מכוניתו של ראש הממשלה עוכבה במשך 25 דקות בשדה התעופה של לונדון, בעוד 1500 מעריצים צורחים, מקבלים את פני גיבוריהם שחזרו מהופעות בסטוקהולם. ראש הממשלה היה בדרכו לסקוטלנד. לא רק שראש הממשלה התעכב, אלא שמתמודדות על התואר מיס עולם שהגיעו ממקומות רבים בטיסות רבות, עברו ללא שמישהו יבחין בהן, בעוד שהקהל צורח עבור הביטלס. הביטלס חייבים את ההצלחה שלהם להשפעות אמריקאיות וגרמניות, לא פחות מאשר לאווירה הערפילית של מזחי ליברפול, שם גדלו. הקצב המיוחד שלהם נגנב היישר מזמרים אמריקאים כמו צ’אק ברי. כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי. באשר להשפעה הגרמנית עליהם, זו מתבטאת בעיקר בבגדים אותם הם לובשים. הביטלס דחו את המראה היוקרתי האיטלקי לטובת המראה המעט קינקי של גרמניה בשנות ה-20. הג’קטים שלהם צמודים וחסרי צווארון. המגפיים שלהם אלסטיות ולעיתים כוללים עקב קובני. האופנה הגרמנית החביבה על זמרי פופ בריטים לדוגמת הביטלס, גורמת לחלק מהאנשים לתמיהה. ‘הלהקות האלה חוזרות מהמבורג’, אומר בוב וולר, שהיה הראשון לגלות את הביטלס, ‘והם מספרים לי על הדברים הפרועים שהם ראו שם. זה מעט מאיים, כל העור השחור הזה’. עדיין, אחרים מתעקשים שהביטלס הם בריטים טהורים. הם הקול של הדור שלאחר המלחמה שידוע כאן כבאלג’ (בליטה), מליון תינוקות המלחמה אשר עבורם אין מספיק בתי ספר ואין מספיק עבודות. הביטלס שרים עבור הצעירים חסרי העבודה, שעומדים בתור ללשכת התעסוקה, ידיהם בכיסים, בעוד הרוח מנהר המרסי נושכת בעצמותיהם.” אין ספק שהשורה “כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי.” היא זהב טהור. זהו להיום חברים. מקווה שנהנתם כמוני ושיהיה המשך יום נפלא. #הביטלס #הופעות

מוזיקת הבלוז בעלת שורשים עמוקים בהיסטוריה האמריקנית, במיוחד בהיסטוריה האפרו-אמריקנית. הבלוז התפתח אי שם במטעים הדרומיים במאה ה -19 כשממציאיו היו בעצם עבדים או עבדים לשעבר או צאצאיהם של עבדים אפריקאים-אמריקנים, ששרו תוך כדי עבודתם בשדות הכותנה והירקות. הם שרו מזמורים אפריקאים, שירי עבודה, השתמשו בצופרי שדה, מוזיקה כפרית ותופים, ומוסיקת ריקודי ארץ.בשלב מאוחר יותר הבלוז גדל והתפתח בדלתא של המיסיסיפי – שם במעלה הנהר בניו אורלינס. כשעבר הבלוז אל הערים, חלוצי הבלוז המוקלט היו אנשים כמו סון האוס, עם My Black Mama מ 1930 או בלינד למון ג’פרסון עם I Want To Be Like Jesus In My Heart מ 1925 להקות בלוז התפתחו ממקהלות גוספל והחלו להיות פופולריות בדרום ארה”ב ב 1930. הן בעיקר ניגנו על פחים, גיטרות, מנדולינות, באנג’ו ועוד כלים יומיומיים שהוסבו לנגינה. קצת מזכיר את הסקיפל ולא בכדי. זרם הסקיפל צמח חלקית מהבלוז. מאדי ווטרס היה בין הראשונים לחשמל את הבלוז ולהוסיף תופים ופסנתר בסוף שנות ה 40. כעקרון מוזיקת הבלוז מבוססת על אילתור, אך אילתור נוקשה וקבוע ובדרך כלל מורכבת מ 12 תיבות.הביטלס הכירו והעריצו את הבלוז, אך יותר דרך האופן שבו אלביס וצ’אק ברי פירשו אותו – בצורה רוקנ’רולית.מאוחר יותר יותר נישבים הביטלס בקיסמו של דילן שהפך את הבלוז לפולק.דווקא הרולינג סטונס הושפעו יותר מהבלוז המקורי של תחילת המאה, והפכו אותו למשהו שבני הנוער יכלו להתחבר אליו.הם בעצם הכירו לנוער האמריקאי את שורשי הבלוז שבאו מאמריקה. להקות בריטיות נוספות נישבו במוזיקת הבלוז כמו האנימלז והיארד בירדז וקרים עם אריק קלפטון שאימץ את הבלוז.קטעי ג’אז בלוזיים כמו Manteca של דיזי גליפסי מתחילת שנות ה 60 השפיעו על בובי פארקר לכתוב את הקטע Watch Your Step שהשפעתו על הביטלס ניכרת ב I Feel Fine. ב I’m Down מקרטני משלב בין המלנכוליות והטרוניה שבבלוז לרוקנ’רול הקצבי אבל את התייחסות הישירה הראשונה של הביטלס לבלוז אפשר למצוא בקטע אינסטרומנטלי שכתיבתו או אילתורו יוחסו לארבעת חברי הלהקה בשם Twelve Bar Original אותם 12 תיבות בלוזיות נפוצות אבל במנגינה מקורית של הביטלס. הג’אם סשן הזה הוקלט ב 4 לנובמבר 1965 ויועד עבור Rubber Soul. ג’ורג’ מרטין שיתף פעולה עם הגחמה וניגן איתם על ההרמוניום. הקטע לא עשה דרכו לאלבום ובעצם עד אנתולוגיה 2 ב 1996 לא ראה אור יום. התייחסות ישירה נוספת הופיעה באלבום הלבן, אליו מקליטים הביטלס את Yer Blues של לנון ששמו מרמז על הזיקה לבלוז, אך השיר עצמו יכול להתפרש כפרודיה על שירי הבלוז הדיכאוניים. ג’ורג’ הריסון מנסה מזלו בבלוז גם כן. בסוף 1968 הוא כותב שיר אהבה לאשתו פאטי אך מחליט לכתוב אותו כשיר בלוז קלאסי בעל 12 תיבות וזאת לאחר שחזר מושפע מביקור אצל דילן בביתו שבוודסטוק וג’מג’ם איתו ועם להקתו The Band. הוא קורא לקטע שכתב בשם הפשוט George’s Blues ומוסיף בסוגריים Because You’re Sweet And Lonely. ג’ורג’ חידד:“זה פשוט בלוז 12 תיבות קלאסי, רק שהוא עליז”. את George’s Blues ג’ורג’ מנגן בתחילת פרויקט החזרה לשורשים Get Back ב 7 בינואר באולפני טוויקנהאם, כשהמילים עוד לא היו גמורות. ב 9 לינואר, ג’ורג’ חוזר עם שיר גמור והביטלס מבצעים כמה גירסאות לשיר כשהכיוון שג’ורג’ מוביל אליו הוא אקוסטי, בלוזי ומזכיר אפילו את הסקיפל של תחילת הדרך. ביום שלמחרת ה 10 בינואר ג’ורג’ עוזב את הביטלס בטריקת דלת כמחאה על התנהגותו השתלטנית של פול והנהגותו המזלזלת של ג’ון אליו. באותו הערב הוא כותב את Wah Wah. בפגישה שנערכה יומיים אחר כך בביתו של רינגו, מתחייבים שאר החברים להתנהג יפה אך עדיין המתח בינו לבין לנון לא דועך וגם בימי ההקלטה הבאים הריסון לא מופיע. ב 15 לינואר, מתרצה וחוזר הריסון אך עם עוד תנאי – הביטלס ינטשו את אולפני טוויקנהאם האפורים ויעברו להקליט במרתף משרדי אפל שברחוב סביל רואו. הריסון סיפר: “הוחלט שיהיה עדיף אם נחזור ונסיים את התקליט. בטוויקנהאם היה מאוד קר והיתה אווירה עכורה, אז החלטנו לנטוש ולעבור לתוך אולפן ההקלטות בסביל רואו במשרדים”. ב 25 בינואר 1969, היום ה 14 להקלטות, האורח בילי פרסטון שהגיע 3 ימים לפני כן לא היה נוכח. הביטלס מנצלים את היום על מנת לעבוד על הופעת הגג הממשמשת ובאה ועבדו על 2 שירים שלעניות דעתם יתאימו להכלל בה: Two Of Us ו Let it Be – שניהם אגב לא בוצעו בהופעה. ג’ורג’ זוכה ביום הזה לבצע 2 משיריו היחסית חדשים: George’s Blues שהפך להיות For You Blue ואת Isn’t It A Pity. הנה ג’ורג’ מדגים לקראת סופו של יום ההקלטות והג’אמים את Isn’t It A Pity בפני חבריו ללהקה שכנראה לא מתרשמים מיצירת המופת העתידית. את For You Blue הביטלס כאמור כבר מכירים. הריסון שומר על השיר בגרסתו האקוסטית וכמה שיותר קרוב למקורות הבלוז וכפועל יוצא סידור הכלים הוא כדלקלמן:הריסון בגיטרה אקוסטיתמקרטני על פסנתר רינגו על התופים וג’ון על …גיטרת סלייד בלוזית ייעודית שמיועדת לנגינה על הברכיים – כסליידר ג’ון משתמש בתרמיל ריק של רובה. לבקשתו של הריסון להוציא צליל מחוספס מהפסנתר, מקרטני דוחף פיסות נייר לתיבת התהודה על מנת שירטטו יחד עם המיתרים. לנון מצידו מנגן על הסלייד קטעים שלמד מתוך Dust My Broom של אלמור ג’יימס מ 1951 כשהריסון מעודד אותו go Johnny go ו Elmore James’ got nothing on this baby. הנה אלמור ג’יימס עם Dust My Broom: הנה קטע וידאו נפלא שמקבץ בו קטעים מהקלטת השיר באותו היום: ב 8 בינואר 1970, מבקש הריסון להקליט מחדש את השירה רגע לפני שגלין ג’ונס סוגר את המיקס של השיר, וכך הוא עושה באולפני אולימפיק שבלונדון. כשפיל ספקטור מקבל את המושכות לידיים הוא רוצה לנצל את קטע המעבר בשיר בו לנון מנגן על הסלייד על מנת לדגום פנימה קטעי דיבור מתוך דיאלוגים שהיו בזמן הסשנים של Get Back. הרעיון למזלנו נגנז ומה שנשאר הוא דגימה בתחילת השיר של לנון מצטט כותרת מתוך הדיילי מייל: “המלכה אומרת לא לחברי FBI שמעשנים מריחואנה”.זהו הקטע שנדגם: השיר יוצא לבסוף ב 8 במאי 1970 באלבום האחרון בהחלט של הביטלס Let It Be. ב 1974, יוצא הריסון למסע ההופעות של האלבום Dark Horse לאחריו הוא חוזר תשוש, ללא קול ומכור להרואין.במהלך הסיבוב הזה הוא מבצע את השיר.הנה ביצוע חסר קול מהסיבוב הזה: ב 1996 יוצא החלק השלישי של אלבומי האנתולוגיה ובו מופיעה גרסה לשיר אותה הכינו עבור הפרויקט שהיא שילוב של שני טייקים מוצלחים. מקרטני שלא זנח את רעיון החזרה לשורשים, מאשר ב 2003 להוציא את Let it Be כפי שלדעתו הוא היה צריך להשמע. ב Let it Be Naked כפי שנקרא האלבום, מופיע For You Blue כשיר השלישי באלבום במיקס המקורי ללא התוספות של פיל ספקטור. תוכלו לראות את הטריילר לאלבום כאן: 10 שנים לאחר מכן מקליט בנו של ג’ורג’ את השיר כתרומה עבור קרן הצדקה של כריסטופר וקרן ריב. https://www.youtube.com/watch?v=Am4DxV3k5Gw&feature=emb_logo #טוויקנהאם #בלוז #רינגוסטאר #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #פולמקרטני #בובדילן #פאטיבויד #מאדיווטרס #אריקקלפטון

אחד האתרים שאנחנו משתמשים בו הכי הרבה, כשאנחנו מחפשים חומרים, הוא האתר הנפלא Beatles Bible של ג’ו גודן. לאחרונה הוציא גודן ספר מסקרן בשם Riding So High – The Beatles and Drugs על המסע שעשו ארבעת המופלאים משתיית אלכוהול וכדורים ממריצים בצעירותם, דרך הקנאביס, הLSD, קיץ האהבה הפסיכדלי ועד האפילה שהגיע אחריו. כחלק משיווק הספר, הוא כתב כמה פוסטים על הנושא באתר שלו וחשבתי שזה יכול להיות מעניין לתרגם אותם. אז היום נתחיל עם החלק הראשון שמדבר על הביטלס והממריצים: “מעולם לא הרגשתי אחראי, מעצם כך שהייתי, כפי שאחרים מכנים, אליל. זו טעות מצד אנשים לצפות לזה. מה שהם עושים זה להעביר את האחריות שלהם אלינו, כמו שפול אמר לעיתונות כשהוא הודה שהוא לקח LSD. אם הם היו דואגים בקשר לאחריות שלו, הם היו צריכים להיות אחראים מספיק ולא מפרסמים את זה, אם הם באמת היו דואגים לאנשים שמחקים אותנו” (ג’ון לנון, 1967, הביטלס, האנטר דייויס.) בנזדרין: ההכרות הראשונה של הביטלס עם סמים היתה עם הממריץ בנזדרין, וזה קרה בדרך לא שיגרתית למדי, ביוני 1960. “הסם הראשון שלקחתי אי פעם, הייתי עדיין בבית הספר לאמנות, עם הלהקה – כולנו לקחנו את זה יחד – היה בנזדרין מתוך החלק הפנימי של משאף.” (ג’ון לנון, 1974) הם נחשפו לסם על ידי משורר הביט רויסטון אליס, אותו הביטלס ליוו בג’קרדה בליברפול בערב הקראת שירה. לפי ג’ורג’ הריסון “אליס גילה שאם אתה פותח משאף של ‘ויק’ אתה מוצא בתוכו בנזדרין שהוספג לתוך מתקן מקרטון.” חתיכת הקרטון הלעוסה, שהיתה ידועה כ-Spitball, נתנה למשתמש אנרגיה ויצרה אצלו תחושה אופורית. לנון נזכר: “כולם חשבו ‘וואו! מה זה?’ ולא הפסיקו לדבר כל הלילה” בשנים מאוחרות יותר, רויסטון אליס טען שהוא זה שהשפיע על כתיבת השיר Paperback Writer. הוא גם שיחק תפקיד בשיר “פולטין פאם”, שנכתב על חברתו סטפאני, בעקבות מפגש בינהם ב-1963 (את הסיפור המלא תוכלו למצוא בפוסט שכתבנו כאן) לפול מקרטני היתה התנסות אחרת עם בנזדרין, שנים מעטות מאוחר יותר. כשגר בבית משפחת חברתו, ג’ין אשר, בלונדון באמצע שנות ה-60, אביה, דר. ריצ’רד אשר, סיפר למקרטני גם הוא על האפשרות להוציא את הסם מתוך המשאף. “דר. אשר אהב לזעזע את משפחתו. פעם, כשפול סבל מהתקררות קשה, ד”ר אשר נתן לו מרשם למשאף לאף והראה לו איך להשתמש בו. “אתה פותח את החלק העליון, ומניח על האצבע הקטנה, ככה,’ הוא הדגים, ‘ואז אתה מסניף בכל נחיר כפי שאמורים לעשות. אחר כך, אחרי שאתה מסיים להשתמש בזה, אתה יכול להבריג את החלק התחתון החוצה ולאכול את הבנזדרין.’ פיטר הזיז את רגליו בעצבנות ופול חייך, לא יודע עד כמה הוא יכול לסמוך על הרופא הטוב. פול: ‘למדנו על זה בליברפול, אבל לשמוע את זה ממנו היה מוזר למדי'” (בארי מיילס, Many Years Ago) ממריצים הביטלס נחשפו לסמים בהמבורג. כדי לעבור את הלילות הארוכים בהם הופיעו במועדונים מלאי השיכורים של הריפרבאן, נתנו להם פרלודין או ‘פרליז’ – כדורי הרזייה גרמניים שדיכאו את רעבונם וסיפקו להם את האנרגיה להוביל את המופע הבימתי שלהם לדרגות חדשות, ולעיתים כאוטיות. “בהמבורג למלצרים תמיד היה פרלודין – וכדורים שונים אחרים, אבל אני זוכר את הפרלודין בגלל שהם גרמו לכזה טריפ גדול – וכולם לקחו את הכדורים האלה כדי להחזיק את עצמם ערים, כדי לעבוד את כמות השעות הלא הגיונית הזאת לאורך כל הלילה. אז המלצרים, כשהם ראו את המוזיקאים נופלים מרוב עייפות או שתייה, הם נתנו להם את הכדור. לקחת את הכדור, דיברת, היית פיכח, יכולת לעבוד כמעט ללא הפסקה – עד שהשפעת הכדור פגה, ואז היית לוקח עוד אחד.” (ג’ון לנון, אנתולוגיה) נטען שטוני שרידן הציג לביטלס את הכדורים ב-1961, כשאמר להם: “הנה משהו שיחזיק אתכם ערים”. להקות אחרות במעגל שלהם לקחו אותם גם כן, ועבור רבים לקיחתם הפכה לדרך הרגילה לעבור את ההופעות הארוכות. למנהל המועדון זה לא הפריע. פרלודין גרם ליובש בפה, מה שגרם לצריכת כמויות בירה גדולות יותר והופעות טובות יותר על הבמה. “זו היתה התקופה בחיינו בה גילינו את הכדורים, המעוררים. זו היתה הדרך היחידה בה הצלחנו להמשיך להופיע זמן רב כל כך. קראו להם פרלודין, ויכולת לקנות אותם בדלפק. בכלל לא חשבנו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, אבל היינו ממש בהיי ויכולנו להמשיך במשך ימים. אז עם בירה ופרלודין, ככה הצלחנו לשרוד” (רינגו סטאר, אנתולוגיה.) גם אסטריד קירשר נתנה להם פרלודין, אחרי שלקחה את הכדורים מארון התרופות של אימה. צוות המועדון גם הוא דאג שהלהקה תמיד תהיה מצויידת. “הם היו למעשה כדורים שתפקידם היה לעזור לך לרזות בקלות. נהגנו לקחת אותם עם מספר בירות. הם המריצו אותך, אבל אי אפשר להשוות את זה לספיד של היום, או קוקאין או כל דבר אחר. זה מזון תינוקות בהשוואה להם.” (אסטריד קירשר 1996) במהלך המסעות החוזרים ונשנים של ההרכב בהמבורג, פיט בסט דבק באלכוהול, ודווח שפול מקרטני לא הרשה לעצמו להתמכר להם, אבל ג’ון לנון, במיוחד, הפך למשתמש קבוע בממריצים. “העניין עם הספיד הגיע מהגנגסטרים. כשאני מסתכל אחורה, הם בטח היו בני שלושים, אבל הם נראו לנו בני 50… הם שלחו מגש קטן עם שנפס ללהקה ואמרו ‘אתם חייבים לעשות את זה: Bang bang, ya! Proost ולשתות אחד. הטקס הקטן. אז עשינו את זה, כי אלו היו הבעלים של המקום. הם צחקו עלינו קצת, אבל זרמנו עם זה ונתנו להם, כיון שלא היינו גיבורים גדולים, ונזקקנו להגנה שלהם וזה היה מצב של חיים או מוות. היו בין באי המועדון רוצחים ואנשים מפוקפקים, אז לא התעסקת עם אף אחד. הם צחקו עלינו כי השם שלנו, הביטלס, נשמע כמו המילה הגרמנית ‘פידלס’, שמשמעותה ‘ליטל וילי’. ‘הו, זי פיטלס! הא הא הא!’ הם ממש אהבו את זה. זה פנה בדיוק לחוש ההומור הגרמני. אז נתנו להם להתבדח, ושתינו את השנפס, והם מדי פעם שלחו לנו כדורי פרליס, פרלודין, ואמרו ‘קחו אחד מאלה’. ידעתי שזה היה מפוקפק. הרגשתי שההשפעה של זה יכולה להיות ממכרת מדי. זרמתי עם זה בפעמים הראשונות, אבל בסופו של דבר ישבנו שם ודיברנו ודיברנו, שתינו ושתינו, והכל הפך מהיר יותר ויותר ואני זוכר שג’ון הסתובב אלי ואמר ‘על מה אתה, בנאדם? על מה אתה?’. עניתי לו ‘על כלום!’. זה היה נהדר, בגלל שאני נדלקתי בעזרת ההקשבה לשיחה שלהם. הם היו על פרליס ואני החלטתי שאני לא באמת צריך את זה. אני הייתי מחובר בכל מקרה. או שלקחתי לפעמים כדור אחד, כששאר הבחורים, במיוחד ג’ון, לקחו באותו זמן 4 או 5 כדי להיות בהיי לגמרי. אני תמיד הרגשתי שלקיחת כדור אחד מספיקה לי כדי להגיע למצב שלהם, רק מהשתתפות בשיחה. אז מצאת אותי ער עד אותה השעה המאוחרת שהם נשארו, אבל מבלי העזרה של הפרליס. זה היה טוב, כי זה גרם לכך שלא הייתי צריך להיכנס לכל עניין כדורי השינה. ניסיתי את כולם, אבל לא אהבתי כדורי שינה, השינה היתה כבידה מדי עבורי. הייתי מתעורר בלילה, מנסה להגיע לכוס מים ומפיל אותה. אז אני מניח שהייתי מעט יותר הגיוני מאנשי רוקנרול אחרים באותה תקופה. משהו בכך שגדלתי בליברפול גרם לי להיות זהיר יותר” (פול מקרטני – בארי מיילס, Many Years From Now) הביטלס המשיכו לקחת ממריצים הרבה אחרי ימי המבורג שלהם. כדורים ממריצים החזיקו אותם בימים הארוכים של מסעות ההופעות, ההקלטות, ההופעות הפומביות והראיונות. פיסגת הביטלמניה היתה מלאה בספידים, ומה שנדמה כמצב הרוח המרומם באופן תמידי שלהם, תרם רבות להתלהבות שפיתתה ועינגה מעריצים רבים כל כך בכל העולם. את הפרלודין החליפו במהרה דקסיס, בלק בומברס, פרפל הארטס ואמפטמינים אחרים. “אני הייתי זה שסחב את כל הכדורים במסע ההופעות”, אמר לנון בראיון לפליבוי ב-1980. “כלומר, בתקופה הראשונה. בהמשך הרואדיס עשו את זה. הם פשוט נחו לנו בכיסים. לכל צרה שלא תבוא” ______________________________________________________________ זהו להיום. שיהיה לכם שבוע נפלא ומלא במוסיקה של זי פיטלס. הא, הא, הא! #רויסטוןאליס #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #בנזדרין #ממריצים #פיטבסט #אסטרידקירשנר #הביטלס