בוקר טוב. יום שני ואנחנו עם פוסט אורח שני של אושר כהן המוכשר Osher Cohen והיום במאסטר שף, ירכיב לנו אושר מתכון לשיר המושלם של הביטלס בעיניו. המערוך אליך אושר. מהו השיר המושלם של הביטלס? “רבולושן”…ובכן, תלוי את מי שואלים. לדעתי השיר המושלם של הביטלס הוא “Because” אבל זו רק דעתי.. אבל מהו באמת באמת השיר המושלם של הביטלס? – תיפוף מושלם – גיטרה מושלמת – ביצוע קולי מושלם – בס בצורה מושלמת.. האם יש כזה בכלל? בואו ננסה לבנות אחד כזה! תיפוף לדעתי, השיר המושלם של הביטלס מבחינת תיפוף הוא “Come Together” הבחירה הזו היא אובייס לרבים אבל ובכן – אני פשוט אוהב את זה. קחו תמונה: רינגו של 69′ מתכנס עם עצמו לרגע החשוב ביותר וכותב את אחד השירים היפים ביותר בהיסטוריה! “גן התמנון” (אוהבים אותך רינגו) אבל לפני זה הוא מתכנס להקליט את תופים ל”נצעד ביחד”..יחד עם הגיטרה של לנון התיפוף משתלב מעולה..השיר הכי רוק של הביטלס לדעתי! גיטרה השיר הוא שיר של ג’ורג’י כמובן.. “While My Guitar Gently Weeps” אמנם – הגיטרה מנוגנת כמובן על ידי גונב הבחורות הסדרתי אריק קלפטון ,אבל את הגיטרה הקלאסית מנגן ג’ורג’ וביחד זה מעולה..השיר היפה ביותר של ג’ורג’. בס בחיי זה קל.. A Day In The Life – – הוא השיר המורכב ביותר של הביטלס באלבום סרג’נט פפר ואולי בכלל – פול על הבס טוב מאי פעם.. ביחד עם התופים של ריצ’ארד בערוץ השמאלי זה בא טוב. קולות אני חושב שזה ברור חברים..BECAUSE! “אני הכי אוהב את “בגלל”.. אני אוהב אותו בגלל ההרמוניות שלו – ובעיקר בגלל העובדה שמעולם לא עשינו דבר כזה” *ג’ורג’ האריסון על השיר BECAUSE* “כל השירים באלבום יפים, אבל הכי אהבתי את “בגלל” של ג’ון..הביצוע הווקאלי היפה שלנו אי פעם” *פול מקרטני על השיר BECAUSE* “ישבתי בספה ושמעתי את יוקו מנגנת בפסנתר את בטהובן, שאלתי אותה:” תוכלי לנגן לאחור?” היא ניגנה וכתבתי את “בגלל” על זה..המילים הסתובבו לי מזמן בראש ורק היה צריך עזרה” *ג’ון לנון על השיר BECAUSE* השיר מחולק לשלוש הרמוניות קוליות: פול – הקול הגבוה, שבאופן לא מודע מייצב את את הקולות..(ניסיתי בלי זה נשמע מוזר..) הקול של פול מתגבר באופן מדהים בסוף כל בית דוגמה : It Blows My Maaaaaaaaahind (חרא דוגמה, זרמו) ג’ון – הקול של לנון הוא הקול המוביל..הקול של ג’ון הוכפל באוברדב. ג’ורג’ – הקול של האריסון הוא הנמוך..האריסון מגביר את הקול בצורה יפה בסוף כל בית (עובדה נחמדה: הטכנאים בסטודיו הנמיכו את הקול של האריסון רק בבתים כי הוא לא יכל לעשות את העליה בקל בלי לצעוק את זה). השלושה שרו את השיר שלוש פעמים בלייב והכפילו בסך הכל פעמיים – כך נוצרה תחושה של 9 קולות. השיר הוקלט 16 פעמים והטייק ה 16 נבחר. Come Together – Drum Track https://vocaroo.com/i/s0tNLKj4nUMW While my guitar gently weeps – guitar track https://vocaroo.com/i/s0COYVxIn3ld A day in the life – bass track https://vocaroo.com/i/s0Ao4BW3at3q Because – Vocal track – take 4 https://vocaroo.com/i/s0BH4C6wMFQE אושר תודה על כך שאתה מעשיר אותנו כל פעם מחדש. מחכים כבר לפוסט הבא. אם גם אתם תרצו להשתתף בפינת הפוסט האורח, יש פרוצדורה בירוקרטית ומאוד סבוכה לביצוע: הודעה אישית אלינו ו…זהו. המשך שבוע מדהים, ניפגש מחר בפוסט חדש מהניילון. #Adayinthelife #beacuse #WhileMyGuitarGentlyWeeps #cometogether #ביטלס

אחת מלהקות הרוק הגדולות בישראל לטעמי, הוציאה לאחרונה את אלבומה העשירי. לאלבום קוראים “מתים שרים הולכים” וללהקה קוראים משינה. לי באופן אישי קשה להתעלם מאירוע שכזה ולכן החלטתי היום לסקור את הקריירה הארוכה הענפה והמגוונת של הלהקה ולהזכיר את המפגשים הלא מקריים שהיו להם לאורכה של הקריירה עם הביטלס. משינה תמיד מזכירה לי את הביטלס בדבר עיקרי אחד: היכולת לגוון, להיות קשובים לסביבת המוזיקה המשתנה, להיות מושפעים ממנה ולהשתנות בהתאם לצורך. משינה הם אלופים בהמצאת סיפורים ודמויות: כרים עבדול זמר, הסוכן הכפול, ד”ר קליני, סוזי בלי היד, גברת שרה השכנה ועוד, מה שמוסיף עניין וסקרנות למוזיקה אותה הם עושים. הבסיס למשינה, שני צעירים בגילאי 20 לערך, יובל בנאי ושלומי ברכה, נפגשו במהלך שירותם הצבאי בתותחנים בתחילת שנות השמונים. שלומי סיפר בסרט “המכונה” שתיעד את אלבומם התשיעי, שהמפגש הראשון שלהם באותו בסיס תותחנים היה צורם והסתכם בכך שברכה נאלץ להוביל את בנאי למעצר עקב התנהגות לא הולמת. יותר מאוחר, החיבור למוזיקת הפאנק והניו ווייב (הגל החדש) של אותה תקופה יצר בניהם קשר מיוחד בו הם היו יושבים ומאזינים ללהקות מאותה תקופה. בשלבים מאוחרים יותר הם אף ניסו את כוחם בהקלטות קאברים לאותם שירים ששמעו כשיובל מנסה כוחו בשירה לא בהצלחה גדולה מדי ושלומי על הגיטרה. למרות שיובל התקשה בתפקיד השירה, עודד אותו שלומי להמשיך ולשיר בטענה מוזרה שגם פורטיס אותו הם העריצו לא ממש נולד לשיר. כשתפסו מעט ביטחון בעצמם, ניסו לשכנע את החברים בבסיס להקשיב להם ואף אירגנו הופעה בחדר האוכל של הבסיס (המתופף בהופעה היה בן דודו של יובל – אורי בנאי). בשלב מסויים ברכה החל משלב שירים שכתב בעצמו באנגלית ברפרטואר של השניים. אחד מחברם לבסיס שהיה “מעריץ” של המוזיקה שעשו השניים, הציע להם שם להרכב – “משינה ורמני” מכונת הזמן ברוסית ושם של להקה רוסית ידועה. תחת שם זה הם נשארו עד לשחרורם. ב 1983 כשהשתחררו, קיצרו את שם ההרכב למשינה והחלו לגייס נגנים נוספים. הם גייסו קלידן בשם רמי חיימוב ואת המתופפת ניבי ליפשיץ שהיתה אחותה של הזמרת שרון לפישיץ שעזבה בשלב מסויים ובמקומה גוייס המתופף דודי לוין. גיטריסט נוסף הצטרף לאחר מכן בשם אורן אליעזרי. יחד החמישיה החלה להופיע במועדונים בתל אביב ובעיקר במועדון הפינגווין המפורסם, כשהם ממשיכים לבצע קאברים ללהקות הגל החדש וגם חומר מקורי שהחל להכתב בסגנון הגל החדש והסקא אבל עם נגיעות ארץ ישראליות ומזרחיות. איך נראה אותו גל חדש שמשינה הראשונית מנסה לחקות ? הנה כמה דוגמאות: The Rezillos – Destination Venus KRAFTWERK – Taschenrechner Madness – One step beyond בשלב מסוים הגיעו השניים למסקנה שהעסק לא ממש נשמע טוב ומגייסים בסיסט בשם מייקל בנסון שהיה כבר חבר במספר להקות לפני גיוסו ושירת בלהקה צבאית. הנסיון שהביא איתו בנסון הוא מהופעות בהן ניגן עם עם זמרים כמו דני ליטני ורמי קליינשטיין. בנסון כבר קיבל הצעה בעבר להצטרף למשינה אך סירב בנימוס, עכשיו כשהבין שההרכב הולך להשתנות החליט להעתר לבקשה. גיוס נוסף היה לעמדת המתופף של איגי (יגאל) דיין אותו הכיר בנסון בשירותו הצבאי. לאחר שעוזב הקלידן רמי חיימוב, החמישה: בנאי, ברכה, אליעזרי, בנסון ודיין ממשיכים להופיע במועדונים בתל אביב. מתחים שהחלו להתגלע בין חברי הלהקה ובעיקר בין יובל לשלומי הובילו לפירוק הלהקה ב 1984 ולהקמת 2 להקות משנה חדשות: האחת “שלום הציבור” בה היו חברים בנאי, אליעזרי, דיין, אוהד ורסנו בבס, מרק רזניק בגיטרה ורונן בן טל בסינתיסייזר. השנייה: “החזית העממית” בה היו חברים ברכה, בנסון וירון בכר בסינתיסייזר. שלום הציבור בשלום הציבור מתחילים בנאי ואליעזרי לכתוב חומר חדש אך הפעם בעברית ומצליחים להוציא 2 סינגלים לרדיו. האחד שיר בשם “נובמבר אחד” המצוין אותו תוכלו לשמוע כאן: השני “ינשוף על ענף גבוה” מן העבר השני, בחזית העממית, כותב ברכה שירים חדשים חלקם באנגלית וחלקם בעברית כמו למשל “קשיים בחקלאות”. שיר נוסף שהקליטו החזית העממית היה “הצעקה הראשונית”. כמה מהשירים שכתב ברכה התגלגלו לבסוף לאלבום הראשון של משינה כמו למשל “קשיים בחקלאות” שהופך ל”אופטיקאי מדופלם”.לבסוף 2 הלהקות שלא הצליחו ממש להתבלט, מתפרקות וכל אחד מהחברים הולך לעיסוקיו הוא: בנאי הופיע בסרט של הבמאי יקי יושע בשם “מכת שמש” בו אירונית הוא מגלם סולן של להקה שעומדת לפרוץ וברכה נוטש לחלוטין את עולם המוזיקה ומתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות. הנה יובל בנאי בקטע מהסרט “מכת שמש” בו הוא מופיע בין היתר עם ענת עצמון. יד המקרה מביאה את השניים למפגש מקרי בו הם נסחפים לדבר שוב על מוזיקה ומעניינים האחד את השני ביצירותיהם: ברכה מציג את “קשיים בחקלאות” ובנאי שיר חדש שהחל לכתוב שיהווה את הבסיס ל”אנחנו שניים” העתידי. לאחר דין ודברים הוחלט להרכיב את משינה מחדש, הפעם ללא אליעזרי שמחליט לעזוב. הבסיס של משינה קורם עור וגידים: יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון ואיגי דיין. בהפקה עצמאית הם נכנסים לאולפן ומקליטים 3 שירים משיריו של ברכה: “אופטיקאי מדופלם”, “רכבת לילה” – שיר שכתב והלחין ברכה ובן דודו של יובל, אהוד בנאי הציע לו מילים חלופיות ועוד שיר בשם “כי לא בא לה”.בקטע הבא מ 2015 תוכלו לראות את משינה סוגרת מעגל עם אורן אליעזרי שעולה לבמה ומבצע יחד איתם את “אופטיקאי מדופלם”. באותה הופעה ביצעו משינה עם אליעזרי את “נובמבר אחד” לאחר כ 30 שנה: “אופטיקאי מדופלם” מגיע לתחנות הרדיו ומקבל חשיפה ראויה אך בעיה אחת קטנה נשארה לא פתורה – חוזה הקלטות בחברת תקליטים. הצליל הניו ווייבי הרתיע את חברות התקליטים שלא מהרו להחתים אותה. 3 חודשים תמימים עברו עד שחברת CBS השתכנעה שמשינה הם הדבר הבא והחתימו אותם על חוזה ל 5 אלבומים ב 5 שנים. בתקציב זעום של עשרת אלפים דולר נכנסים משינה להקליט את אלבום הראשון. המיומנות שפיתחו בנגינה במועדונים השתלמה והאלבום יוצא כבר בנובמבר 1985. באלבום נכלל שיר בשם “אנה” אותו כתבה חברתו דאז של יובל השחקנית אורלי זילברשץ. כקוריוז נזכיר שבאלבום הראשון של הביטלס מופיע קאבר לשיר “אנה” של ארתור אלכסנדר. הנה “אנה” מתוך סיבה למסיבה 1986: עוד שירים בולטים מהאלבום היו רכבת לילה, בלדה לסוכן כפול המוכרים, עתיד מתוק ואניגודין (שיבוש שמו של איגי דיין). הנה ראיון מתוך התכנית “עד פופ” מאוגוסט 1985 שנערך באולפן בעיצומם של ההקלטות. בראיון מספר ברכה על הביטלס כעל אחת מהלהקות שהשפיעו עליו. האלבום הגיע למעמד של תקליט פלטינה תוך חצי שנה וסיבוב ההופעות הופך מאסיבי ובאוגוסט 1986 משינה מופיעים מול 50 אלף איש בפארק הירקון כשהם מגייסים לעזרה קלידן בשם אבנר חודורוב אותו גם כן הכיר בנסון בשירותו הצבאי. הנה קטע המדבר על סיבוב ההופעות הזה: לאחר מכן נעלמים משינה מהעין הציבורית לחצי שנה והתרכזו בהקלטות האלבום השני שלהם. כמו כן הם ממסדים את הקשר עם אבנר חודורוב שהופך לחבר רשמי בלהקה. האלבום “משינה 2” יוצא לאור ביוני 1987 ומשינה חוזרים לזירת המוזיקה השכחנית והלא סלחנית כשהם מתחילים שוב את תהליך ההכרות עם הקהל מההתחלה. הקונספט של האלבום היה לייצר מיקשה אחת של שירים כשכל הלחנים סווגו לכל חברי הלהקה – זו הסיבה שמהאלבום לא יצאו סינגלים בזמן אמת מה שהקשה על הצלחתו. משינה שוב התראיינו לעד פופ כפרומו לאלבום השני והציגו את הקליפ לשיר “מדברים עלייך”. ב”הוי סלסתאת” מתוך האלבום מופיע הרפרנס הישיר הראשון לביטלס: “זה לא נעים לי להיות כזה זה גם מפריע לעיתים אולי תתני לי קצת לטעום מזה לנצח שם בשדות תותים” בהופעה עבור התכנית “זהו זה” יצרה הלהקה קליפ לשיר שמזכיר מאוד את הקליפ ל say say say של פול מקרטני ומייקל ג’קסון: עקב כישלון האלבום השני, חברת התקליטים מסרבת לממן אלבום נוסף והקלטות האלבום השלישי ממומנות מכיסם. הלהקה שנמצאה במשבר הקליטה את האלבום שניסה לחזור לקו הפשוט יותר של האלבום הראשון. האלבום “משינה 3” משתחרר ביולי 1988 והוא הביטלסי ביותר עד לאותה תקופה. האלבום נפתח עם השיר שלג צח שנכתב ככל הנראה על קוקאין (ולא בפעם האחרונה) כשאת השיר פותח קטע מהופך של השורה: “אז הם אמרו לו” מתוך הפזמון. בקליפ מופיעה הלהקה כשהם מעוטרים חליפות ושפמים. ד”ר קליני שנכתב על דיכאון עקב המשבר שחוותה הלהקה מזכיר בכותרת השיר את ד”ר רוברט מריבולבר. האלבום נסגר עם קטע קצר בשם “סר חינה” שלי תמיד מזכיר את Her Majesty המינימלי שסוגר את האלבום אבי רואד. הנה הלהקה, החליפות והשפמים בעד פופ 1988: שיר נוסף שהוקלט ולא נכלל באלבום היה “יחי הכסף הגדול”, שיר פאנק שמצר על מצבם הכלכלי הלא פשוט אליו נקלעו. גם האלבום הזה לא מצליח להתרומם והלהקה נמצאת בצומת דרכים. על מנת להציל את הלהקה מפירוק, מחליטים החברים לשנות אסטרטגיה ולבנות את עצמם כלהקת להיטים. על מנת לעשות זאת מוזעק המפיק יעקב גלעד שמוכר בעיקר מעבודותיו עם פוליקר, על מנת לבנות אלבום אוסף בתוספת עם עוד שירים חדשים ולבנות גם מופע עדכני עם עיבודים חדשים לשירים. שיר בשם “בדרך אל הים” שנכתב עוד ב 1984 וגרסת דמו שלו הוקלטה עוד אז, עושה דרכו לאלבום. בגרסת הדמו של השיר הופיע קטע מוזיקה בסגנון מאדנס שהפך לאחר מכן לקטע האינסטרומנטלי ריקוד המכונה שנכנס גם כן לאלבום האוסף.הנה גרסת הדמו: הנה משינה עם ריקוד המכונה: עוד שיר חדש שנכנס לאלבום היה רני בפריז שנכתב בסגנון רגאיי. עטיפת האלבום צולמה בסגנון האלבום Help של הביטלס כשחברי הלהקה עומדים על רקע לבן. האלבום יוצא במרץ 1989 ומגיע למעמד זהב תוך 3 חודשים. משינה מוכתרת ללהקת השנה. רוכבים על גל ההצלחה המחודשת, משינה ממשיכים להקלטות של אלבומם הבא: “העמותה לחקר התמותה”. האלבום הוקלט תוך כשבועיים והצליל הוא ביטלסי מתמיד. שיר הנושא הפותח נסגר בקריאות Love Love Love מתוך All you need is love של הביטלס. בשיר “אכזבה” מופיעה השורה: “הייתי כן השוטה שבגבעה”. ב”למה לי פוליטיקה עכשיו” (שכמעט ונזרק לפח האשפה) , הם מנסים את כוחם בשיר פוליטי מרומז לראשונה. הנה השיר מתוך התכנית “סיבה למסיבה” 1990. בוודאי כבר זיהיתם על עטיפת האלבום של משינה את ההומאז’ לעטיפת Rubber Soul של הביטלס כשבנוסף מרכיב יובל בנאי משקפי עגולים עם שיער ארוך סטייל לנון. האלבום יוצא באוגוסט 1990 וזוכה להצלחה גם בגזרת ההופעות שנקטעות לבסוף עקב פריצתה של מלחמת המפרץ. הנה קטעים מתוך סיבוב ההופעות ההוא: אחר שנים אינטנסיביות של הקלטות והופעות, חברי הלהקה מרגישים מותשים. הם סיימו את התחייבותם לחברת CBS עם שחרור “העמותה לחקר התמותה” ולא טורחים לחדש את החוזה עימם. חברי הלהקה יוצאים לחופשה בה הם מתרכזים כל אחד בעינינו: בנאי בכתיבה לאביו יוסי בנאי וכתיבה והפקה עבור אלבום הבכורה של אשתו אורלי “הקברט של מירנדה” עם עזרתו של אבנר חודורוב, איגי דיין ומייקל בנסון שמנגנים באלבום. ברכה מפיק אלבום ללהקה צעירה ומחתרתית בשם “נושאי המגבעת” שם נחשף ברכה לרוק בועט וכבד יותר ממה שהכיר עד כה. איגי דיין מנצל את ההפסקה להקליט אלבום סולו ראשון. משינה מקימה את הלייבל “זברה תקליטים” על מנת להוציא את אלבומיהם הבאים דרכו. ב 1991 מתכנסים חברי הלהקה על מנת להקליט את אלבומם הבא והנפלא: “מפלצות התהילה”. הלהקה וברכה בעיקר היו מושפעים מסצנת הגראנג’ שהגיעה מארה”ב ומסיאטל בעיקר וכתבה את האלבום הבועט ביותר בקריירת הלהקה. בסינגל הראשון שיצא מהאלבום: “את באה לבקר” מופיעות השורות: “אמך גבוה בשמיים, אביך על פני האדמה” כמחווה לשורות של לנון מתוך Yer Blues. הנה משינה כפי שלא נראו ולא נשמעו עד אז בקליפ לשיר: בשיר “אישה” הכבד שפותח את צדו השני של האלבום (האחרון שיצא בתקליט), משתתקים כל הכלים ולפתע מגיח לאיטו צליל סיטאר משום מקום. בשיר הנונסנס “הארי קריש דם” עם דחקה על “הַרֵא קְרישְׁנַה” האקורדים המנוגנים מזכירים מאוד את My Sweet Lord של הריסון שבעצמו נאשם כי “לווה” את המנגינה מהשיר של השיפונס – she’s so fine. האלבום המצוין “מפלצות התהילה” יצא באפריל 1992 בלייבל החדש יחד עם חברת NMC ולא עורר הדים גדולים מסחרית אך כן הביא קהל חדש ומסוקרן להופעות הלהקה. הנה משינה מהתכנית סיבה למסיבה ב 1992 מבצעים את “הכל התחיל בנאצר” ו “אהבת אותי” אל מול הקהל ההמום: הלהקה שנמצאת שוב במשבר עקב אי הצלחת האלבום השונה והחדשני, מנסה להמציא עצמה מחדש ברעיון על הפקת סרט קולנוע בשם “תן לי את הלבן בגב”, עבורו נכתב שיר חדש: “אוהב אותך מישל”. לבסוף הסרט נגנז ולא יצא לאור. בהופעה בתכנית של אהוד מנור, סיפרו החברים על הסרט וביצעו את השיר החדש: לאחר שהפריכו שמועות על עזיבתם את הארץ לטובת קריירה בארה”ב, משינה כבר בפרויקט הבא שהתחיל כמשהו גרנדיוזי – אלבום קונספט כפול שהוא אופרת רוק על להקה ממוצאת: “פחי שואו והמופע של שיא הרגש” – מצלצל לכם מוכר? אותו פחי שואו היה גיבור האופרה שבה היה אמור להיות מסופר על מלחמתו ברעש המטאלי – כן אותו רעש שתועד באלבום מפלצות התהילה. העלילה מאוד מזכירה את עלילת סרט האנימציה Yellow Submarine שהוציאו הביטלס בו פפרלנד מותקפת על ידי הבלו מיניגז שמונעים מהתזמורת של סרג’נט פפר והלבבות הבודדים לנגן. כמו באלבום סרג’נט פפר, הקונספט התפוגג דיי מהר ולבסוף האלבום נשאר כאסופת שירים רגילה כשהשיר הראשון “פחי שואו” הוא השארית היחידה לאלבום הקונספט שנגנז. חברת NMC שהייתה סקפטית לגבי הפרויקט הוחלפה על ידי הד ארצי וביולי 1993 יוצא האלבום “שיא הרגש” לאוויר העולם כשהוא שונה לגמרי מקודמו הרעשני והכבד ומכיל שירים אקוסטיים, בלוזים ופאנקים וההשפעות של הביטלס, בוב דילן, פינק פלויד והבלוז ניכרות היטב. השיר “דני” שכתב ברכה על חבר שסחר בקוקאין ושואב את השראתו מ wish you were here של פינק פלויד, נחתך באבחה אחת שמזכירה את החיתוך המפורסם של ( I Want you (she so heavy מאבי רואד. האלבום מגיע למעמד זהב תוך שבועיים ומשינה מרגישה מחובקת על ידי הקהל והמדיה. משינה מתראיינים עבור רשת MTV והשיר “נגעה בשמיים” משודר לראשונה מחוץ לגבולות ישראל תחת השם touch the sky מתוך האלבום heights of passion. הנה כתבה מתוך יומן על האלבום שיא הרגש: כבר בינואר 1994, משינה באולפן עובדים על האלבום הבא כשאת מלאכת ההפקה והסאונד הם עושים בעצמם. כמות השירים הגדולה שהייתה הן ליובל והן לשלומי הספיקה ל 2 אלבומים אך כשנעדר ברכה עקב מחלה כשבועיים, החלו בנאי ושאר חברי הלהקה את העבודה על השירים של יובל ולבסוף הכיל האלבום רק את שיריו שדיברו על סגירת פרק, פרידות ואווירה מלנכולית. את ההקלטות הסריטו משינה על מנת להוציא סרט סטייל Let it be אך לבסוף רק קטעים בודדים עשו דרכם לגרסת DVD שיצאה עם האלבום. תוכלו לראות כאן קטעים נבחרים מהאולפן: באלבום התארחו כמה מוזיקאים בהם יוסי בנאי, אביו של יובל, חברות להקת ‘ללדין’ שהקליטו קולות עבור שיר הנושא “להתראות נעורים שלום אהבה” והזמרת האמריקאית מרלה גלן בשיר הקודר סטייל פינק פלויד (שלא מסתיר זאת ומזכיר את שם האלבום “אימא לב אטום”) – “עכשיו את בוכה”. האלבום נסגר עם השיר “תחזור תחזור” שחוזר על שיר הנושא הפותח רק הפעם בקולו העמוק של יוסי בנאי, אביו של יובל. בזאת לא תם האלבום – השיר האחרון בהחלט הוא חזרה לשיר “עכשיו את בוכה” רק בגרסה עליזה ומוקצנת שלי מזכירה מאוד את (You Know My Name (Look Up The Number שהיה הביסייד של הסינגל האחרון של הביטלס Let it be שיצא ב 1970. הקטע נקרא “היה לי חלום” ואתו משינה סוגרים את הקריירה שלהם. האלבום יוצא שנה לאחר תחילת ההקלטות – בינואר 1995 וזוכה לאלבום זהב תוך חודשים ספורים. בתוך כך מכנסים משינה במאי 1995 מסיבת עיתונאים בה הם מודיעים על כוונתם לפרק את הלהקה הוותיקה וזאת על מנת לפרוש בשיא ולפצוח בקריירות סולו. כך זה מדווח: באחת מן הופעות הפרידה בערד התרחש אסון בו נהרגו 3 צעירים. בטקס אנשי השנה לשנת 1995 ששודר ערוץ 2, זכו משינה כאנשי השנה במוזיקה ובקטע הבא אף “הוכתרו” להיות הביטלס הישראלים. בשנים בהן הלהקה לא הייתה פעילה הקליט בנאי 3 אלבומי סולו בהם נגע בז’אנרים שונים כמו דאב שהוא הרחבה של הרגאיי מג’מייקה. שאר חברי הלהקה השתתפו בפרויקטים רבים ומגוונים כמו שיתוף הפעולה של שלומי עם פורטיס באלבום “רץ על הקצה” בו משתתפים גם חלק מחברי משינה – את הקליפ המגניב למשאיות פיננסיות תוכלו לראות כאן: שלומי מפיק גם את האלבום הרביעי של כנסיית השכל “רוץ ילד”. הנה ראיון מ 2001 לקידום אלבום הסולו השלישי של יובל בנאי עבור התכנית של יאיר לפיד: גולת כותרת קריירת הסולו של החברים מבחינתי הוא אלבום הסולו הנהדר שהוציא שלומי ברכה ב 2003 בשם “צ’אפלין צ’ארלי” שקצת איבד מהפוקוס לאחר שבאותה שנה התאחדו חברי הלהקה וחזרו לפעילות מלאה. ביוני 2004 משינה מקיימת הופעה יוצאת דופן וחברי הלהקה עולים להופיע על הגג ברחוב החשמונאים 105 בתל-אביב בפני העוברים והשבים ומבצעים בין היתר את Get Back שביצעו הביטלס בהופעה המפורסמת שלהם על הגג ב 1969. מתוך ההופעה על הגג בתל אביב האלבום הבא “רומנטיקה עתידנית” יוצא במאי 2005 , 10 שנים לאחר הפרידה ומתקבל באדישות מה. למרות זאת הלהקה ממשיכה את סיבובי ההופעות המוצלחים שלה. בשנים הבאות ממשיכה הלהקה את פעילותה לצד פעילויות אחרות של חבריה : בנסון מקים הרכב אלקטרוני בשם “לימוזינה” אליו מצטרף גם אבנר חודורוב ויובל בנאי שמשחרר את אלבומו הרביעי ב 2008. ב 2009 מתכנסים חברי הלהקה לעבוד על האלבום הבא ששמו הזמני היה “יער אפל” אך לבסוף השתנה שמו ל”יהלומים בשמיים” (כן כמו לוסי) על שם אחד השירים שבאלבום. הקלטות האלבום שלעיתים הופכות צורמניות בין חברי הלהקה, מתועדות בסרט “המכונה” שמזכיר מאוד את Let it Be. האלבום עם ההפקה הנהדרת והנגיעות האלקטרוניות, יוצא לאור באפריל 2010 ונפתח עם השיר הסוחף “בליינד דייט”: בליינד דייט עם עצמי השלושים לעשירי שמונה וחצי אצלי בבית מזג אויר סגרירי היין של תרועה המוסיקה של ג`וני המלך האנושי חולצה מריבולבר ומלא קסם אישי משינה עושים מעשה רדיוהד ולראשונה מאפשרים הורדה בחינם של האלבום מהאינטרנט. לפני כשבוע כאמור, יצא אלבומה הבא של משינה: “מתים שרים הולכים”. קחו לכם זמן ושבו והקשיבו לאלבום הנפלא הזה. אל תשכחו לתפוס לכם גם מקום בהופעה של האגדה הזו שעדיין חיה בקרבנו – לצערנו זה לא יימשך לנצח. את הפוסט נסגור עם שורה מתוך השיר “הכל חולף”, שסוגר את האלבום החדש והמקסים, שגם אם יהיה זה אלבומם האחרון של משינה (כולי תקווה שלא) – השיר ראוי לסגור אלבום אחרון של להקה. “…כי הכל חולף עם הרוח מתעופף הכל חולף עם אף אחד לא מתחלף…” #מאדנס #getback #TheFoolontheHill #גוןלנון #אבנרחודורוב #גורגהריסון #AnnaGoToHim #Iwantyoushesoheavy #StrawberryFieldsForever #help #RubberSoul #מייקלבנסון #יובלבנאי #איגידיין #ריבולבר #סרגנטפפר #שלומיברכה #ניוווייב #ביטלס

בשבוע שעבר פרסמנו את החלק הראשון של הטקסט שכתב צ’אק קלוסטרמן, סופר וכותב טורים (בין היתר כתב במגזין המוסיקה “ספין”) עבור הספר In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs. צ’אק התרכז בהיותו של השיר “הלטר סקלטר” אבן דרך במוזיקל המטאל – תוכלו לקרוא אותו כאן. היום, בחלק השני, הוא מנסה להסביר את ההבדל בין השיר לשירים אחרים של הביטלס, ובצ’ארלס מנסון. קריאה מהנה. ————————————————————————————————— מגלשת “הלטר סקלטר” “הלטר סקלטר” של מוטלי קרו מ-1983 היא גרסה מודרנית שגרתית של השיר המקורי, אבל היא מתעלמת באופן מובהק מכוונותיו המוצהרות של היוצר – היא אינה מלוכלכת. היא מחושבת, זורמת ומלוטשת מאוד, מה שגרם (כמובן) לכל מבקר רוק מסורתי לשנוא אותה, למרות העובדה (או אולי בגלל העובדה) שזה היה האידאל המזוכך של כל מה שחובב Hair Metal אהב ב- Hair Metal. הלוגיקה של מוטלי קרו היתה לקחת משהו ישן ולמכור אותו כחדש, כשהוא משווק לצעירים בגיל ההתבגרות, להם לא היתה שום מערכת יחסים עם המקור. פירוק הלוגיקה של מקרטני מ-1968 היא כבר יותר מסובכת. הוא ניסה לבנות מנגנון חדשני מתוך חלקים שבורים. הוא ניסה, בעקשנות, לחבר יחדיו שיר סביר מתוך אוסף של צלילים לא נעימים. זה לא היה משהו שהביטלס עשו בדרך כלל. אנשים השתמשו במאות שמות תואר כדי לתאר את הסאונד של שירי הביטלס, אבל המילה שמתארת אותן בצורה המדוייקת ביותר נחשבת כבנאלית מדי מכדי להשתמש בה בצורה מקצועית – הסאונד של הביטלס הוא Nice (אני אשתמש בהמשך ברשותכם במילה “נעים”). החלק האמצעי של You Can’t Do That נשמע לרוב האנשים נעים, אפילו אם הם לא אוהבים מוסיקת רוק. קולות הליווי של I’m Happy Just to Dance with You הם נעימים. האקורדים שמנוגנים בפסנתר ב- For No One הם קודרים, אבל הם קודרים, באופן שלא ניתן להפריכה, בצורה נעימה. אני מבין שזה נראה מטופש להצביע על זה, ואני מבין ששום עורך מגזין לעולם לא יתן למבקר להשתמש במילה Nice כדי לתאר את הסאונד של משהו. זה עצלני וחסר אפקטיביות. עדיין, זהו המפתח לנשגבות של הביטלס והיסוד העיקרי של סגנונו של מקרטני: פול מקרטני יוצר שירים שנעימים לאוזן האנושית, והוא שר אותם בסגנון נעים. והנה כאן, ב”הלטר סקלטר”, הוא מנסה לסתור את הנטייה הטבעית שלו. הוא רוצה להישמע נוקשה ומתסכל. אבל הוא עדיין פול מקרטני, אז הוא לא באמת יכול להגיע לשם. השיר לא באמת מגיע לצרימה – אתה יכול לזמזם עם גיטרת הקצב, ולרוב גם עם הגיטרה הראשית. הביצוע הווקאלי של מקרטני דוחף את מיתרי הקול שלו לנקודת השבירה, אבל שום דבר לא באמת נשבר (וזה גם תמיד נראה שג’ון היה צריך לשיר את השיר, בכל מקרה). הרבה ממה שמקרטני מזהה כ”מלוכלך ואגרסיבי” הוא פשוט חוסר ארגון וחוסר שגרתיות – השיר מתחיל מהאמצע, לתופים אין סווינג, ויש 3 פייד אאוטים טריפיים לקראת הסוף שמרגישים קלישאתיים, אם אתה לא על סמים. חשוב יותר, יש את הדילמה הטכנולוגית: האולפנים של 1968 לא היו מוכנים לתפוס ולהעצים שיר כמו “הלטר סקלטר”. מקרטני הקליט את הבס שלו דרך אמפליפייר של 100 וואט, שזה חלש פי ארבע ממה שנער בן זמננו בגיל 16 ישתמש בו להופעה בקפיטריה של בית הספר. זה לא בא לומר שאי אפשר לתפוס צליל גדול בעזרת מגבר של 100 וואט, כי אתה יכול – זה אותו ציוד בסיסי בו ג’ימי פייג’ השתמש כדי להקליט את “לד זפלין 2” שנה לאחר מכן. אבל שלא כמו פייג’, הביטלס חשבו יותר על המרקם מאשר על העומק, וזה לא עובר. “הלטר סקלטר” נשמע קטן, ואפילו קצת זול. אבל הנה אני, כמעט 5 עשורים לאחר מכן, מאזין ל”הלטר סקלטר” שוב ושוב ומנסה לשכנע את עצמי שהוא לא נהדר (ונכשל לגמרי). ישנה עקומת פעמון הפוכה עם הסוג הזה של יצירת אמנות: בפעם הראשונה שאתה שומע אותה, היא נשמעת מוזרה ונהדרת. אחר כך, לאורך שנים רבות וחשיפות רבות, נראה שזה הופך למטופש יותר ויותר. במיוחד בתקופת השיא של ה-CD, שהתקיימה בסוף שנות ה-90, אז בדרך כלל פשוט דילגתי על “הלטר סקלטר”, יחד עם קטעים רבים מ”הלבן הכפול”. הפכתי אלבום כפול בן 93 דקות לאלבום של 38 דקות. שכנעתי את עצמי שזה היה פילר. אבל אז – כמו עם עוד כל כך הרבה שירים של הביטלס מהתקופה הזו – “הלטר סקלטר”, באופן שלא ניתן להסבירו, התחיל להשתפר. ואני משתמש במונח “באופן שלא ניתן להסבירו” כי אני לא יכול למצוא הצדקה לסיבה שזה קרה. אולי בסופו של דבר הפנמתי את כל מה שקראתי על השיר והשלכתי את המידע בחזרה על המוסיקה. אולי מה שאני אוהב במוסיקה באופן כללי השתנה, ופתאום שמעתי משהו בשיר מ-1968 שהזכיר לי את 1963 (האובססיה האישית שלי עם הביטלס נעה בכיוון הפוך – בהתחלה אהבתי ביותר את האלבומים המאוחרים, אחר כך את תקופת הביניים ולבסוף את החומרים המוקדמים). אולי הייתי פשוט קצת מבוגר יותר ולכן אדם מעט שונה. מי יודע? אני אשקר אם אטען שיש לי מושג איך זה עובד. אבל אני יודע ש”הלטר סקלטר” החל להישמע שונה מהדרך בו זכרתי אותו, והתחלתי להבחין בפרטים פרימיטיביים, אך עדיין מתוחכמים, שאולי אפילו לא היו שם. שמיעות חוזרות דחפו אותי לשינוי מוחלט. זה לקח שנים, אבל “הלטר סקלטר” הפך לסטייה מרוממת רוח שגורמת לי לחשוב מחשבות לא לינאריות משוגעות. וככה, אני מניח, שזה קרה. ———————————————————————————————— “זה שיר שצ’ארלס מנסון גנב מהביטלס”, הסביר בונו באלבום ההופעה משנת 1988 Rattle and Hum. “אנחנו גונבים אותו בחזרה”. מילותיו של בונו משרתות כפתיחה לגרסת הכיסוי החלשה ביותר של “הלטר סקלטר” בעידן תאצ’ר, אבל הביצוע אינו מה שחשוב. מה שחשוב הוא הסנטימנט של ההקדמה – ההבנה שמקרטני כתב שיר פופ ללא שום משמעות טבועה בו, ועדיין כזה שהוביל לפרשנות של חזון נבואי על מלחמה אפוקליפטית בה הגזע השחור יגבור על הלבן. אף אחד לא יודע איך מנסון הגיע להבנה הזו. הוא פיתח אובססיביות כמעט עם כל שיר באלבום הלבן הכפול, אבל הפרשנויות השגויות האחרות שלו לפחות הכילו מעט יותר הגיון. Piggies יכול להיות, מבחינה תאורטית, שיר על הכאת שוטרים. Blackbird יכול להיות, מבחינה תאורטית, שיר על התקוממות על רקע גזעי. Revolution 9 יכול להיות, למען האמת, כמעט על כל דבר. אבל “הלטר סקלטר” מתאר בפשטות פארק שעשועים בריטי – זהו מגדל גדול ומעוגל שבצידו החיצוני ישנה מגלשה שמקיפה אותו. סביר שרוב האמריקאים מעולם לא ראו מגלשת הלטר סקלטר, ואני משוכנע שלמנסון לא היה מושג מה מקרטני תאר בצורה כל כך ישירה. סביר להניח שמנסון לא הכיר פרטים רבים שהיו קשורים באזור ליברפול. עדיין, הקפיצה המנטלית בין “אטרקציות של קרנבל” ל”מלחמת גזעים” היא תהומית למדי. למה זה קרה? מה הפך בטעות את השיר הזה למרכיב המרכזי במקרי רצח מזוויעים מרובים, מעבר לעובדה שהאדם שיצר את הגישה המוטעית היה סוציופת? צ’ארלס מנסון זה יהיה מטורף להאשים את הביטלס בכך. אבל רק לרגע, הבה נשתגע. הביטלס אהבו לבלבל אנשים. הם מצאו את זה מצחיק מאוד, במיוחד ככל שהתבגרו. כשלנון עשה טעות בשירה ב-You’ve Got to Hide Your Love Away, הוא השאיר את הטעות שם באופן מודע, משועשע מכך שה”פסאודואים” (כפי שכינה את הפסאודו אינטלקטואלים) בטח ינתחו את זה בצורה יומרנית. המשחק הפסיכולוגי הזה מהווה חלק גדול בכריזמה של הביטלס. אבל בספרו הגאוני Revolution in the head שיצא ב-1994, ההיסטוריון איאן מקדונלד מעלה נקודה מוזרה ונבונה מאוד על הסכנות שבבלבול אנשים באופן מכוון: ההשפעה הגדולה כל כך של הביטלס, העלתה את הסיכון בכל דבר שהם עשו. “[הביטלס] החלו לקבל ארועים מקריים… כקבילים לחלוטין,” כותב מקדונלד. “המאזינים הושארו לעשות את ההקשרים שלהם ולתת את הפרשנויות שלהם למה שהם שמעו, וכך עלה הסיכון של פרשנות שגוייה כפי שעשה מנסון”. משפחת מנסון עכשיו, האם אני באמת מאשים את הביטלס במותה של שרון טייט? אני לא ( וכך גם מקדונלד, עד כמה שאני יודע). אתה לא יכול להאשים אמן בתגובה חסרת ההגיון של הצרכן. עדיין, מה שאנו רואים עם המורשת של “הלטר סקלטר” היא סימן למשהו שלעולם לא יפסיק לסקרן: האישוש להיותם של הביטלס יוצאי דופן לחלוטין. חוקי הלוגיקה הרגילים לא חלים על ההרכב הזה. אם הם היו כל להקה אחרת, הקונספט של אידיוט אקראי ששומע שיר על מגלשה ומסיק שזו תקשורת סודית שמכוונת אותו לארגן רצח המוני, היתה נדחקת לשולי הפסיכוזה הסוציולוגית. המוסיקה עצמה היתה רק הערת שוליים לפשע, כמעט ולא קשורה לארוע. לא היינו מבינים (או אפילו מנסים להבין) למה מנהיג כת בחר באופן רנדומלי לסלף את השיר הייחודי הזה. אבל כשהלהקה היא הביטלס, אנחנו (בערך) מבינים את זה, באותו אופן שאנחנו (בערך) מבינים את זה, כשאנו מגלים שאקדוחן בודד מחזיק איתו עותק משומש של “התפסן בשדה השיפון”. אין זה נראה מפתיע במיוחד, בהסתכלות לאחור, שהביטלס קושרו לטירוף הזה. התרגלנו כבר להשפעה האדירה שלהם על התרבות. אבל זה המכשול – אל לנו לתפוס את זה כמובן מאליו. זה דבר מדהים. זה נורא ובלתי נתפס שזה קרה בכלל, ואנחנו חייבים להפוך את זה לחלק מהחוויה. חזרו והקשיבו שוב ל”הלטר סקלטר”, ואל תנסו לבודד אותו מהתוצאות שהוא הביא להן. אל תעמידו פנים שכל החרא הזה לא קרה מעולם. נסו לשמוע את מה שמנסון שמע, אפילו שמה שמנסון שמע לא נמצא שם, בגלל שזה השיר היחיד שניתן לעשות את זה בו, וזה בדיוק ההפך משרירותי. שרון טייט #HelterSkelter #U2 #צאקקלוסטרמן #צארלסמנסון

מה שלומכם חברים? היום נפרסם את החלק הראשון מתוך שניים על “הלטר סקלטר”. אורי כבר כתב פוסט מצוין בנושא אותו תוכלו לקרוא כאן. הפעם אנחנו מתמקדים בטקסט שכתב צ’אק קלוסטרמן (שהתחיל כעיתונאי ומאז כתב כמה וכמה ספרים) עבור הספר In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs. צ’אק מתרכז בהיותו של השיר אבן דרך במוזיקל המטאל. ולפני שנתחיל עם הטקסט המתורגם, רק הערה – למרות מה שכותב צ’אק, I Can See for Miles הוא שיר גדול 🙂 ————————————————————————————————- מעולם לא פגשתי מישהו שהשיר האהוב עליו ביותר של הביטלס הוא “הלטר סקלטר”. אם הייתי פוגש מישהו כזה, הייתי מניח שהאדם הזה, ככל הנראה, לא ממש אוהב את הביטלס. השיר הרבה פחות מקסים מרוב הקטלוג שלהם וניצב (אולי) כשיר השישי הטוב ביותר באלבום החמישי הטוב ביותר שלהם. ג’ון לנון לא חיבב את השיר, או אולי פשוט חשב שהוא מטומטם (“זה לגמרי של פול”, הוא אמר תוך ביטול במהלך השנה האחרונה בחייו), ומקרטני ככל הנראה לא אהב אותו במיוחד גם כן (מכיון שבחמשת העשורים שעברו מאז לא כתב שום טרק שדומה במבנה שלו). זהו שיר חריג מאוד. עדיין, אי אפשר לפטור את “הלטר סקלטר” כשיר נסיוני או פילר של ארבע וחצי דקות. זוהי ההתגלמות של ביצוע ראוי שמבוצע בכישרון רב ומתוך כוונה מלאה, לרעיון גרוע. מקרטני הסביר פעמים רבות כי “הלטר סקלטר” נוצר כנסיון להביס את The Who במשחק בו The Who לא ידעו שהם משחקים – פיט טאונסנד אמר לכתב שהסינגל הבא של הלהקה יהיה הרועש והמלוכלך ביותר שהלהקה אי פעם ניגנה, אז פול ניסה לדמין איך זה ישמע. באופן מוזר, הסינגל שטאונסנד דיבר עליו היה “I Can See for Miles, שבסופו של דבר התברר כסינגל רגיל ללהקה ומשעמם למדי. אבל התגובה של מקרטני היתה “הלטר סקלטר”, וזו הסיבה שלביטלס יש שיר שמזכיר להבים של מכסחת דשא שיוצאים מהמקום לאחר שפגעו בלבנה. זוהי לא עבודתם הטובה ביותר. אני אוהב את זה. אבל זו לא עבודתם הטובה ביותר, ואף אחד לעולם לא יתווכח שזו כן. ועדיין – מנקודת מבט תרבותית, היסטורית ולא חווייתית – השיר היחיד שחשוב יותר מהשיר הזה בקטלוג הביטלס הוא “I Want to Hold Your Hand”. מה שאנחנו מקבלים עם “הלטר סקלטר” היא דוגמא נדירה לשיר רוק שאין לפניו שום דבר דומה: אי אפשר למצוא שום מנגינה לפני כן, שנשמעת (או מתנהגת) בצורה דומה. זה לחלוטין תוצר של הדמיון האודיופוני של מקרטני. עכשיו, זה לא הופך את זה באופן מיידי לשיר טוב. תמיד יש את האפשרות להיכשל בצורה מקורית לחלוטין (אין גם שום תקדים ל-Revolution 9), אבל הפגם המרכזי ב”הלטר סקלטר” – במהותו, העדר מוזיקליות – נעלם כלא היה על ידי הפוטנציאל המוזר שלו. כיון שאף שיר דומה לא היה קיים קודם לכן, “הלטר סקלטר” הצליח ליצור שבילים שקודם לכן לא היו קיימים. ההשפעה שלו ניתזה בשרירותיות לכיוונים רבים, וניתן לראות בו כשיר שפורש באופן השגוי ביותר מכל שירי הביטלס (לפחות מסיבה אלימה אחת). והרולד בלום צדק: באמנות, פרשנות שגוייה תמיד מעניינת יותר ממה שהתכוונו אליו. זו הסיבה ש”הלטר סקלטר” הוא השיר המעניין ביותר של הביטלס. ——————————————— כמו אנשים רבים כל כך שנולדו 1) אחרי שהביטלס התפרקו, אבל 2) לפני שג’ון לנון נרצח, החשיפה הראשונה שלי ל”הלטר סקלטר” היתה דרך גרסת כיסוי. זה כפי הנראה שיר שקל מאוד ללמוד. אני לא יודע לנגן בגיטרה, אבל אני כמעט יכול לנגן את ההקדמה של השיר. יש גרסאות גותיות (סוזי והבאנשיז מ-78′), גרסאות קונפורמיות זהות למקור (אירוסמית מ-75′ ופאט בנטאר מ-81′) , פאנק משומן (האסקר דו מ-86′), דת’ מטאל שוודי (Dimension Zero מ-02′) רוק שורשי (דון הריסון מ-77′, Gov’t Mule מ-2000), נסיון מעניין מבוני טיילר הקנדית (דיאן התרינגטון מ-80′) ונסיונות רבים של אואזיס, בדרך כלל עם נואל גאלאגר בשירה (וזה, כמובן, עדיף על האלטרנטיבה). אני גיליתי את השיר עם גרסה של מוטלי קרו, השיר האחרון של צד א’ של Shout at the Devil. המניעים של ניקי סיקס להקלטת השיר נראים עכשיו ברורים, אבל זה היה מוזר בזמן אמת, ומוחי, מוח של ילד בכיתה ה’, לא הצליח לבודד את החלק המוזר: האם הביטלס כתבו שיר מטאל או שמוטלי קרו אהבו שיר היפי? שניהם נראו בלתי אפשריים. הידע שלי בהיסטוריה של הפופ היה קרוב לאפס: יחלפו כמה שנים לפני שאגלה שהביטלס חלקו בינהם את תפקידי השירה (אני הנחתי שפול שר את כל השירים, בהתבסס על קליפ של “יסטרדיי” שראיתי פעם בטלוויזיה). האפשרות שהביטלס המציאו את הרוק הכבד נראתה כל כך מגוכחת, שאפילו לא בזבזתי זמן על להתווכח עם ההנחה הזו, ממש כפי שלא הייתי מבזבז זמן על ויכוח עם ההנחה שדייויד לי רות’ המציא את ההומוסקסואליות. הרעיונות האלה לא נראו קשורים. כמה עשורים אחר כך, הטענה ש”הלטר סקלטר” הוליד בשוגג את הרוק הכבד הפכה כל כך רווחת, שמקרטני כבר לוקח את הקרדיט לזה. אני חושב שזה לא נכון. אבל רק באופן טכני. “הלטר סקלטר” יצא בנובמבר 1968. בלאק סבאת’, הלהקה הראשונה שגילמה לחלוטין את כל מה שהמטאל יהיה – לא התחילו אפילו לקרוא לעצמם בלאק סבאת’ עד הקיץ הבא. אז “הלטר סקלטר” בפירוש הגיע ראשון, וחברי בלאק סבאת’ היו כולם מעריצי ביטלס מוצהרים. אין ספק שהם הכירו את “הלטר סקלטר” כשהם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם ב-1970, ויש שירים רבים של סבאת’ מתקופת אוזי, שההשפעות של הביטלס עליהם הן ברורות. אבל ההשפעות האלה לא באמת מובילות אל “הלטר סקלטר” (אולי הריפ הראשי ב”פראנויד”, אבל אפילו זה רק אם מתאמצים לחפש). זו הבעייה המרכזית עם סיווגו של “הלטר סקלטר” כמקור לרוק הכבד: זה לא שיר כבד. הוא אגרסיבי ומאטלי, אבל אין לו כח כבידה. הוא אפילו לא כבד כמו ש-Ticket to Ride כבד. פול שואג כאריה באוזנו של רינגו, שנייה לפני שזה יכניס לו כאפה. מספרים שמעוצמת הכאפה עלה לפול החום ויומיים הוא שכב במיטה ואכל מרק עוף עם קניידלך. שיר המיינסטרים הרוקי המוקדם ביותר שמציג את התבנית למטאל המודרני הוא You Really Got Me של הקינקס מ-1964, בעיקר בשל הקצב שלו והשפה המוסיקלית (אבל גם כי הגיטריסט דייב דייויס חתך את הצד האחורי של האמפליפייר שלו עם סכין גילוח והכניס את כל התבשיל לעיוות צליל). Purple Haze יצא ב-1967. נסיונות עובריים מ- Blue Cheer, Vanilla Fudge ו- Steppenwolf גם קדמו ל”הלטר סקלטר”, ו- Steppenwolf אפילו השתמשו במונח “heavy metal thunder” כדי לתאר את מה שהם חשבו שהם עושים. אז בטח – יש כשל מתודולוגי בלתאר את הביטלס כממציאי המטאל. זה לא היה המקור המכאני. אבל זו היתה ההתחלה, פשוט בגלל שהביטלס היו הביטלס (וכל שאר האמנים לא). מתוקף היותם הביטלס, העניין שלהם בהפקת קטע כמו “הלטר סקלטר” נתן תוקף לרעיון האסתטי של שיר פרוע וראשוני שכל הוויתו היא לגרום לאנשים רכים לרתיעה. קטלוג השירים של הביטלס הוא בעל מטען נטרלי. כל להקת גיטרות אחרת בשישים השנים האחרונות עשתה סוג כלשהו של רוק: בלוז רוק או פרוג רוק או פולק רוק או אסיד רוק או פאנק רוק או גראנג’ רוק או ארט רוק או (תבחרו לבד) רוק. אבל לא הביטלס. הביטלס עשו “מוזיקת ביטלס”, שהפך להגדרת העבודה של “מוסיקת רוק”, שהפכה להגדרת העבודה של “מוסיקה פופולרית”. בלאק סבאת’ יצרו בתוך הז’אנר, Blue Cheer עבדו בתוך תת ז’אנר. לביטלס לא היו שום הגדרות כאלה. הם יכלו לעשות כל מה שרצו, וכל מה שעשו הפך לנורמה. אם הביטלס היו הופכים את האקורדיון לכלי המוביל ב”ריבולבר”, כולנו היינו יכולים להיכנס לחנות המוסיקה המקומית שלנו ולראות קיר שלם של תצוגת אקורדיאונים, שאת רובם היה ניתן לחבר למגבר מארשל. כל מה שהביטלס עשו הפך מיד למשהו שסביר להניח שאמנים אחרים ינסו גם כן. הביטלס “המציאו” את ה-Heavy Metal באותו האופן בו הם “המציאו” את האופן בו להקת פופ מתפרקת באופן פומבי: הם לא היו בעלי הרעיון הראשוניים, אבל הם היו הראשונים שהפכו את הרעיון למשהו מוחשי בקונטקסט שהיה חשוב באופן קולקטיבי. “הלטר סקלטר” אישר את המטאל. אם מוטלי קרו היו מבצעים את Smoke on the Water או את Children of the Grave, המסר הסמוי היה “אנחנו אוהבים מטאל, אז אנחנו מנגנים מוסיקת מטאל”. על ידי כך שהם ביצעו את השיר של הביטלס, המסר היה “אנחנו אוהבים מוסיקה. מטאל הוא פשוט הסגנון שאנחנו מנגנים אותה” ———————————————————————————————— זהו. עד כאן להיום. בשבוע הבא נביא את החלק השני של הטקסט הזה. נשמח לשמוע מה אתם חושבים. #הבימטאל #HelterSkelter #רוקכבד #המי #מוטליקרו #הקינקס #הביטלס

הבוקר קמתי עם החלטה לכתוב על I’ve Just Seen A Face שאני כל כך אוהב, אבל מזג האוויר והיקום, דגי מים מתוקים וחדי קרן, מפה לשם כל הזמן התפזרתי לכיוונים אחרים. אבל האמת שאני אוהב פוסטים כאלה, ששולחים אותי לטייל בכל מני מקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, כמו הפעם ההיא שתכננתי לכתוב על Help ומצאתי את עצמי שוקע בספר על היריד העולמי שהתקיים בשיקגו במאה ה-19 והרוצח הסדרתי המטורף שפעל שם. שוב התפזרתי. אולי כדאי שנתחיל לפני שאתחיל לספר לכם על חיבתי הרבה לקיפודים וסוגי הקוצים שלהם? השיר I’ve just seen a face הולחן על ידי פול מקרטני בחדר המוסיקה בבית הוריה של ג’יין אשר. לפי מקורות אחרים, זה היה לחן ישן שפול ניגן פעמים רבות על הפסנתר בזמן מפגשים משפחתיים, ודודתו ג’ין אהבה מאוד. על כן הכותרת שלו, לפני שחיבר את המילים, היתה Auntie Gin’s Theme. כשהתזמורת של ג’ורג’ מרטין הקליטה את המנגינה ב-1965 לאלבום שלו George Martin and His Orchestra Play Help!, השם הזמני הזה היה הכותרת של ההקלטה. זה היה האלבום השני שמרטין הוציא בסדרת אלבומים בהם עיבד לתזמורת שירי ביטלס. מלבד עיבודים לשירי האלבום Help, הכיל האלבום קטע אחד שנכתב על ידי מרטין, ושמו היה Bahama Sound. בואו נקפוץ לרגע לעשור הבא. בשיר Eclipse שמסיים את אלבום המופת של פינק פלויד Dark Side Of The Moon, אם תקשיבו ממש ממש טוב בסוף השיר, כשהלמות הלב הולכות ונחלשות, אפשר לשמוע כלי מיתר עמומים. בשביל שלא תתאמצו, חברינו הטובים ביו טיוב הגבירו עד מאוד את הקטע הזה – ככל הנראה מדובר בביצוע של Ticket to Ride מהאלבום של מרטין. בעידן האנלוגי, סרטי הקלטה נמחקו והשתמשו בהם פעמים רבות. ככל הנראה, סרט ההקלטה עליו הוקלט האפקט של פעימות הלב לא נמחק כראוי ולפני כן היה עליו הטרק הזה. לגבי השאלה אם זה נכלל באופן מודע על ידי פינק פלויד או נכנס ללא ששמו לב – אין לדעת. ואולי זה בכלל לא נמצא שם וזו אגדה אורבנית? זו היתה שאלה רטורית כמובן. ברור שבדקתי לפני שפרסמתי את העובדה הזו. או שאולי בדיקת עובדות היא אגדה אורבנית? זה הביצוע התזמורתי של מרטין ל-Ticket to Ride. חזרה לפול. פול היה מרוצה מאוד מהלחן ומהמילים של שיר זה, והוא אחד השירים האהובים עליו מאלו שכתב בתקופת הביטלס. “זה היה קצת בסגנון קאונטרי ווסטרן מנקודת המבט שלי”, סיפר בספר Many Years From Now, “אבל זה היה מהיר יותר, מין קטע מוזר עם קצב מהיר. הייתי מרוצה ממנו. המילים עבדו: הם המשיכו לסחוב אותך קדימה, מושכות אותך לשורה הבאה, יש בזה איכות מיידית שאהבתי”. ההשראה למילות השיר הגיעו, ככל הנראה, כמו שירים נוספים בתקופה ההיא, ממערכת היחסים שלו עם ג’יין אשר. המחלקה האומנותית של חברת “קפיטול” בארצות הברית חשבה שהשיר יהיה אהוד במיוחד על הקהל האמריקאי, אז הם החליטו לא להכניס אותו לגרסה האמריקאית של “הצילו”, ולהשתמש בו כשיר הפותח בהוצאה האמריקאית של “ראבר סול”. ב-14 ביוני 1965, נכנסו הביטלס לאולפן להקליט את השיר. יום ההקלטות כולו הוקדש לשירים של מקרטני. שלושה שירים הוקלטו בו, שלושה שירים שמשקפים את הרבגוניות המופלאה שלו – בנוסף לשיר בו אנו דנים היום הוקלטו גם Yesterday ו-I’m Down. 6 טייקים נדרשו כדי לסיים את I’ve Just Seen A Face. רינגו ניגן בעזרת מברשות, ג’ורג’ ניגן על גיטרת 12 המיתרים שלו וג’ון על הגיבסון האקוסטית שלו. פול הסתפק בנתיים בשירה אותה הוא הכפיל. בפעם הראשונה בשיר של הביטלס לא השתמשו בבס. מאוחר יותר בסשן, רינגו הוסיף מאראקס, ומקרטני הוסיף הקדמה וסולו גיטרה לשיר, בעזרת האפיפון האקוסטית שלו. לסיום – נעבור לשנת 1976 לשני סגירות מעגל. הראשונה – דודה ג’ין האהובה של פול הונצחה, כמו גם בני משפחה אחרים וחברים (מיהו לדעתכם Brother John?), בלהיט המעולה Let ‘Em In שיצא באלבום הנהדר Wings at the Speed of Sound של Wings. במקור מקרטני כתב את השיר לרינגו, אבל ברגע האחרון החליט לא לתת לו אותו. במקומו קיבל רינגו את השיר Pure Gold, שאולי היה כל מיני דברים, אבל רחוק מלהיות זהב טהור. השיר יצא באלבומו החמישי Ringo’s Rotogravure ב-1976. אם דאגתם, אז גם לנון והריסון תרמו לאלבום שירים. אבל רינגו כנראה לא התבאס יותר מדי ושיבץ חלק מהשיר Let ‘Em In בשירו English Garden שיצא באלבומו ה-13 Ringo Rama ב-2003. עוד שיר באלבום הזה שאב מתוך שירים של חבר ביטלס. Never Without You הוקדש לג’ורג’ הריסון שנפטר שנתיים לפני צאת האלבום. אם תאזינו לו תוכלו לשמוע אזכורים לשירים של הריסון. עבור סולו הגיטרה ביקש רינגו מאריק קלפטון, חברו הטוב של הריסון, להתארח ולנגן. קלפטון הסכים בשמחה. סגירת מעגל שנייה – בסיבוב ההופעות של Wings ברחבי העולם בשנים 1975-1976, הרגיש מקרטני, בפעם הראשונה מאז פירוק הביטלס, מספיק נוח כדי לכלול מספר שירים של הלהקה בסטליסט. ל-Wings היו כבר מספר להיטים, אלבומיהם נמכרו יפה והביטלס נראו כבר פחות מאיימים. שירי הביטלס עדיין לא היוו כמות מופרזת (הרבה יותר מחצי מופע) כפי שקורה, לצערי, בהופעותיו של מקרטני היום, אלא הסתכמו ב5-6 שירים מתוך סט של כ-30. אחד השירים היה I’ve just seen a face והוא הופיע גם באלבום ההופעה Wings Over America. וזהו. סיימנו. הבטחתי לחד הקרן סיפור ים מלוח, והבטחות צריך לקיים, אז זה מה שאני הולך לעשות עכשיו. ואתם? אלה עטיפות האלבומים שהזכרתי בפוסט: #גורגמרטין #כנפיים #רינגוסטאר #פינקפלוייד #גוןלנון #EnglishGarden #TickettoRide #גורגהריסון #LetEm #Ivejustseenaface #פולמקרטני #NeverWithoutYou #WingsOverAmerica #וינגס #DarkSideOfTheMoon #הביטלס

מה לדעתכם השיר הראשון שהוקלט עבור האלבום Revolver, שהקלטותיו החלו ב6 באפריל 1966 ? ההגיון אומר שזה יהיה משהו פשוט כדי להיכנס לעיניינים, אבל הביטלס המשועממים ממהלך הקריירה שלהם שהלכה כל הזמן לאותו הכיוון עם טוויסטים קלים בעלילה, מתחילים מהשיר הכי לא סטנדרטי באלבום. אני מתכוון כמובן ל Tomorrow Never Knows. אני מודה שקשה לכתוב על הקטע הזה של הביטלס שאולי היום בעידן של לופרים נשמע סטנדרטי, אך לא כך היה כשהוקלט. כדי לרכך את המכה בואו נתחיל עם קטע מתוך הסדרה Mad Men שבעונה החמישית שלה שמתרחשת ב 1966, בחרה בסיומו של פרק 8 להעביר את רוח התקופה דרך השיר הזה. בקטע, דון דרייפר מקבל עותק של ריבולבר מאשתו הצעירה מייגן. הוא מקבל ממנה עיצה להתחיל דווקא מהקטע הזה שלכל הדיעות הוא הרדיקלי ביותר מבחינה אמנותית שהלהקה יצרה עד אז. דון השמרן, לא ממש מתרשם מהקטע ומכבה אותו. על הזכות אגב להשתמש בקטע, יוצרי הסדרה שילמו 250 אלף דולר. אכן השיר הזה היה השונה ביותר מכל מה שעשו הביטלס עד כה. קטע שובר שוויון שממנו אין חזרה – הביטלס לא יהיו אותו הדבר לאחריו כשיגלו מה הם יכולים לעשות באולפן ההקלטות חוץ מלנגן בכלים הרגילים שלהם. ב 1966 נכנסים לנון ומקרטני לחנות הספרים של האנידיקה גלרי (שם יפגוש ג’ון את יוקו בתערוכה שלה בנובמבר באותה שנה), כשלנון מחפש ספרי פילוספיה של ניטשה. על החוויה הזו סיפר מקרטני בספר Many years from now: “נדרשו למיילס, בעל החנות דקות אחדות כדי להבין שג’ון מחפש את הפילוסוף הגרמני ניטשה, די זמן כדי שג’ון ישתכנע שלועגים לו. הוא פתח מיד בהתקפה על אינטלקטואלים ותלמידי אוניברסיטה, ורק כשפול הסביר לו שמיילס לא ממש הבין מה ג’ון ביקש ושהוא בכלל בוגר קולג’ לאמנויות כמוהו, התרכך ג’ון והחל לדבר על אלן גינסברג וה’ביטניקים’. מיילס מצא לו עותק של ניטשה וג’ון החל סורק את המדפים. עיניו נחתו במהרה על עותק של ה’חוויה הפסיכדלית’, הגרסה הפסיכדלית של ד”ר טימותי לירי ל’ספר המתים הטיבטי’. ג’ון היה מרוצה והתיישב על הספה עם הספר. מיד, בעמוד 14 בהקדמה של לירי, הוא קרא את המשפט: ‘Whenever in doubt, turn off your mind, relax, float downstream’ (‘בכל פעם שיש לך ספק, תכבה את המוח, תירגע, צוף במורד הזרם’). כך הוא מצא את השורה הראשונה של ‘Tomorrow Never Knows’ “. אותו בארי מיילס שהיה אחד מבעלי חנות הספרים יכתוב עם מקרטני את הביוגרפיה הרשמית שלו Many years from now שיצאה ב 1998. פול עם בארי מיילס (במרכז) הספר של טימותי לירי בשמו המלא The Psychedelic Experience: A Manual Based on the Tibetan Book of the Dead יצא ב 1964 בארה”ב והיה אכן מבוסס על “ספר המתים הטיבטי” או לפחות על הרעיון הבודהיסטי של איך להגיע לריק מוחלט. הספר היה גם מדריך לפסיכדלים מתחילים שבין לבין עודד שימוש בסמים ו LSD במיוחד, על מנת ליצור חוויות פסיכדליות. לנון סיפר: “לירי כתב “קח את זה, קח את זה, קח את זה” נזכר לנון ב 1980, ואנחנו עקבנו אחר ההוראות שלו בספר. קראתי שג’ורג’ מרטין אמר ש ‘ג’ון היה בקטע של “ספר המתים הטיבטי’. מעולם לא ראיתי את הספר, בחיי. רק את הספר הפסיכדלי של לירי – זה היה מאוד מגניב באותם ימים”. אם ממש בא לכם, תוכלו להקשיב לאודיו בוק שיצא בתקליט ב 1966, בו מקריא לירי קטעים מהספר. מקרטני סיפר: “אני זוכר שהגענו לפגישה בבית של בריאן אחרי שהיינו בפסקה קצרה אחרי סיבוב ההופעות, כדי לדבר על האלבום החדש ולעבור על חומרים. ג’ורג’ מרטין היה שם גם כן. ג’ון הוציא את הגיטרה שלו והתחיל לנגן את ‘Tomorrow Never Knows’, והכול היה על אקורד אחד. זה היה בגלל העניין שלנו במוסיקה הודית באותו זמן. היינו יושבים ובסוף אלבום הודי היינו אומרים, ‘האם מישהו שם לב שהם לא שינו אקורדים?’ אז התחלנו לספוג כמה רעיונות כאלה. תמיד נתתי לג’ורג’ מרטין אשראי גדול. הוא היה איש מבוגר מאיתנו, אבל הוא לא נרתע כלל כשג’ון ניגן את זה, הוא רק אמר, ‘המממ, אני מבין, כן’. הוא יכול היה לומר, ‘לעזאזל, זה נורא!’ אני חושב שג’ורג’ תמיד היה סקרן לראות לאיזה כיוון נלך, הוא בטח חשב, ‘איך לעזאזל אני יכול להקליט את זה…’, אבל בשלב זה הוא החל לסמוך עלינו שאנחנו יודעים במעורפל מה אנחנו עושים, אבל החומר הזה היה באמת מחוץ לתחום שלו.” בשלב הזה השיר נושא את הכותרת The Void או בתרגום “הריק”. שנתיים אחורה ל 22 בפברואר 1964. הביטלס נוחתים בהית’רו לאחר סיבוב מוצלח מאוד בארה”ב – הראשון שלהם. בשדה התעופה הם מתראיינים עבור תכנית הטלויזה Grandstand של ה BBC. במהלך הראיון נשאל רינגו לגבי אירוע חריג שהתרחש בשגרירות בריטניה בוושינגטון אליה הם היו מוזמנים ב 11 לפברואר, מיד לאחר ההופעה האגדית בקולוסיאום של וושינגטון. כאשר הביטלס נכנסו לשגרירות, הדיפלומטים ואורחיהם האלגנטיים נטשו את הקסם הרגיל שלהם. במקום זאת הם צווחו, דחפו ובעטו זה בזה כדי להעיף מבט בביטלס. הביטלס הופתעו וטיפלו בעניין בחוש ההומור האופייני להם: כשהשגריר פנה לג’ון, ג’ון ענה שהוא בכלל צ’רלי והוא כיוון את השגריר להריסון. הריסון מצידו ענה “אני פרנק”. שיא האירוע היה כשצעירה התנפלה על רינגו עם מספריים והחלה לחתוך קצוות משיערות ראשו. קטעים מהביקור בשגרירות וראיון במקום עם ג’ון המבולבל והמפוחד, תוכלו לראות כאן: אחרי האירוע הזה לא הסכימו הביטלס להשתתף יותר באירועים מסוג זה. בחזרה לראיון. המראיין שואל את רינגו: “שמעתי שטיפלו בך בגסות בקבלת הפנים בשגרירות. האם זה נכון?” רינגו: “לא בדיוק. מישהו פשוט חתך לי קצוות שיער”. המראיין: “בואו נסתכל. נדמה שנשאר לך עוד הרבה שיער”. רינגו: “אתה רואה את ההבדל ? הוא ארוך יותר בצד השני”. המראיין: “מה בדיוק קרה?” רינגו: אני לא ממש יודע. התראיינתי כמו שאני מתראיין עכשיו וזה מה שקרה… היו מסביב 400 איש מחייכים, אז אי אפשר להאשים אף אחד…מה אפשר להגיד?” ג’ון: “מה באמת אפשר להגיד?” רינגו: המחר לעולם לא יודע…. ג’ון פורץ בצחוק. הנה לכם הקטע המצמרר. אני יכול להניח שרינגו השתמש בביטוי לא מעט פעמים ובשעת הכושר כאשר לנון מחפש כותרת מתאימה יותר לקטע החריג שכתב, זה יושב בול ולא בפעם הראשונה (“לילה של יום מפרך” הוא גם כן ביטוי שרינגו השתמש בו). “מהומה בשגרירות” ההקלטות החלו ב 6 באפריל 1966, שהיה כאמור היום הראשון להקלטות ריבולבר. כותרתו של השיר שעדיין לא נתקבעה היתה עכשיו “Mark I”. בעמדת הטכנאי הראשי, לראשונה, ג’ף אמריק בן ה 20 שמקבל קידום עקב הפיכתו של נורמן סמית’, טכנאי הסאונד הבכיר עד כה בהקלטות הביטלס למנהל פארלופון – תפקידו של ג’ורג’ מרטין כשפגשו אותו הביטלס. הוא גם מפיק מדי פעם, כשהפרויקט הבא שלו יהיה להקה אנונימית בשם פינק פלויד, לה הוא יפיק את שלושת אלבומי האולפן הראשונים. על היום הזה באולפן סיפר ג’ף אמריק בספרו Here, There and Everywhere: My Life Recording the Music of the Beatles: “הקטע הזה היה שונה לחלוטין מכל דבר שאי פעם עשיתי לפני כן. ג’ון אמר לג’ורג ‘מרטין: ‘יש לי את האקורד הזה, וכל המסביב אמור להיות כמו זמזום’. האוזניים שלי הזדקפו כששמעתי את הכיוון הסופי של ג’ון: ‘אני רוצה שהקול שלי ישמע כמו הדלאי לאמה שר מהר גבוה בטיבט קילומטרים מכאן'”. ג’ורג’ מרטין סיפר: “התחלתי לחשוב באיזו שעה המטוס הבא לטיבט יוצא…”. ג’ורג’ מרטין שם את כל יהבו על הטכנאי הראשי החדש אמריק. הוא הרגיע את ג’ון שהם ימצאו פתרון, אך לשניהם לא היה מושג איך הם הולכים להשיג את התוצאה הרצוייה. לנון שהיה נרגש ביותר להתחיל ולעבוד על השיר, לא מחכה שהשניים ימצאו פתרון ומתחיל להתארגן להקלטה. הוא מבקש מאמריק לעשות לופ פשוט של גיטרה ותופים אבל עם צליל חזק ורועם. כדי להשיג זאת הנגינה נעשית בקצב מהיר ולאחר מכן מואטת. הנה הלופ שיצר אמריק: בין לבין מתגבש רעיון בראשו של אמריק לגבי קולו של ג’ון, רעיון בדמותה של גברת לזלי. לזלי היתה קופסת עץ גדולה שהכילה מגבר ושתי מערכות של רמקולים שהסתובבו על צירם. מערכת רמקולים אחת שידרה תדרים נמוכים והשנייה תדרים גבוהים. ברגע שהוא מסיים לעבוד על הלופ, אמריק הנרגש רץ לשתף את ג’ורג’ מרטין ברעיון להקליט את קולו של ג’ון דרך הלזלי. מרטין חושב לרגע ומסכים לנסות. את הביטלס הם מוציאים להפסקת תה על מנת לחבר את המיקרופונים ללזלי ולהוציא את הרעיון לפועל. לאחר השלמת החיווטים, מוצבים שני מיקרופונים ליד הרמקולים כדי לקלוט את מה שתנפק הלזלי. כדי להבין בדיוק מהו בדיוק החידוש של אמריק, תנו הצצה בסרטון הקצר הזה בו תקבלו הסבר ממיטב המוחות: הביטלס מוזמנים אחר כבוד פנימה כשג’ון מתיישב ליד המיקרופון ורינגו ליד התופים. פול וג’ורג’ הריסון עולים לחדר הבקרה. הלולאה שנעשתה קודם מתחילה להתנגן, עליה מקליטים את רינגו הולם בתופים ואת ג’ון ששר בעיניים עצומות דרך הלזלי. ישנה שמועה שאומרת שהוא נשכב על הכיסא הפוך עם הראש על הרצפה והקליט כך את השירה – אין לכך סימוכין חזקים אבל ישנה תמונה הטוענת כי זהו לנון בהקלטות השיר. לנון בהמופך לכאורה ג’ף אמריק סיפר על הרגע המכונן: “קולו של לנון נשמע כמו שמעולם לא נשמע. מנותק בצורה מוזרה, מרוחק אך משכנע. נראה שהאפקט השלים לחלוטין את המילים האזוטריות שהוא שר. בחדר הבקרה כולם נראו המומים. מבעד לזכוכית ראינו את ג’ון מתחיל לחייך. בסוף הבית הראשון הוא העניק אגודל נלהב, ומקרטני והריסון החלו לטפוח זה לזה על הגב. ‘זה הדלאי לנון!’, צעק פול… ‘זה נהדר’ אמר ג’ון שוב ושוב”. את התוצאה הפנטסטית לטעמי שתוייגה תחת ‘טייק 1’ תוכלו לשמוע באנתולוגיה 2 או כאן: ההחלטה שהתקבלה היתה לאמץ את הרעיונות שעלו בהקלטה אך לזנוח אותה ולהתחיל הכל מחדש כדי להשיג תוצאה טובה יותר. תכנית העבודה לנון אמר שנה אחר כך: “דמיינתי בראשי שברקע אפשר יהיה לשמוע אלפי נזירים מזמרים, זה לא היה מעשי כל כך ועשינו משהו אחר. הייתי צריך לנסות להתקרב לרעיון המקורי שלי של הנזירים שרים. עכשיו אני מבין שזה מה שרציתי”. בזמן שהאזינו לטייק 1, כמה רעיונות עלו: הריסון חשב שהוספת טמפורה – סוג של גיטרה הודית יכול להיות ממש מתאים. הוא שיכנע את לנון שבין כל המונוטוניות של השיר, הטמפורה תוסיף נופך מזרחי עשיר. לנון הסכים. פול התעניין דווקא בדפוס התיפוף של רינגו וייעץ לו לשנות אותו מעט ממה שנוגן בטייק 1. ג’ף אמריק מנסה לרכך את צליל תף הבס על ידי מילויו בסוודר צמר. מיד לאחר ההדיינות הקצרה, מתחילים להקליט את טייק 2 כשרינגו בתיפוף המוכר לנו מהתוצאה הסופית. לאחר כ 30 שניות, מופסק הטייק בגלל טעות וממשיכים מיד לטייק 3 שמוקלט עד סופו בצורה מושלמת. הם עולים לחדר הבקרה להקשיב. “זהו זה, בנים” – מכריז ג’ורג’ מרטין. כך מסתיים לו יום ההקלטות הראשון עבור השיר. ג’ורג’ מרטין מחלק שיעורי בית בסיום הסשן. הריסון היטיב לתאר זאת: “כיתה, עכשיו אני רוצה שכולכם תחזרו הביתה ובבוקר תגיעו עם הלופ שלכם שהכנתם…”. פול סיפר: “הייתי בקטע של לופים באותו זמן. היו לי שתי מכונות הקלטה בבית, ויכולתי ליצור איתם לופים … הייתי מקבל הרבה פעמים קולות של שחפים בלופים שלי. הייתי מאיץ צעקה או צחוק ותמיד הייתי מקבל תמונה של חוף ים…”. פול גילה שיטה מעניינית – הוא הסיר את ראש ההקלטה המוחק את ההקלטה הקודמת והשאיר רק את ראש ההקלטה הכותב – מה שאפשר לו לייצר הקלטות אחת על השנייה. למחרת בבוקרו של ה 7 באפריל, מגיעים חברי הביטלס, כל אחד עם לופו הוא. פול היה התלמיד המצטיין, הוא הביא כמות בלתי מבוטלת של לופים שונים זה מזה: ה”שחפים”, הקלטות של גיטרות ובס שצלילם עוות ועוד. מלאכת פיענוח והרכבת הצלילים מתחילה ב 14:30 כשכל צליל מואץ ומואט עד למציאת צליל מעניין, החומרים מזוקקים לחמישה לופים נבחרים. נתחיל למנותם לפי ספירתו של הקדוש איאן מקדונלדס בספרו: Revolution in the Head. קבצי האודיו מתוך בוטלג בשם The Revolver Sessions בהם ניסו להתחקות אחר הלופים ולעשות להם את התהליך ההפוך כדי להגיע למקור. 1. “השחפים” שהם בעצם צחוקו של מקרטני. רגיל מהופך מהופך ומואץ 2. אקורד B Flat שמנוגן על ידי תזמורת (כנראה שנלקח מהקלטה שהיתה באולפנים). רגיל מהופך מהופך ומואץ 3. מלוטרון שמנגן צליל חלילי. רגיל מהופך מהופך ומואץ 4. מלוטרון שמנגן צלילי מיתר במעבר על האקורדים B Flat והאקורד C. רגיל מהופך מהופך ומואץ 5. צליל סיטאר עולה. רגיל מהופך מהופך ומואץ שאר הלופים שהביאו איתם חברי הביטלס נשארים על רצפת חדר העריכה. גף אמריק סיפר: “בחדר הבקרה, ג’ורג’ מרטין ואני הצטופפנו מעל הקונסולה, מרימים ומורידים את הסאונד לקול צעקות ההוראות של ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. (“בוא נשמיע את השחף הזה עכשיו! “…) הקונסולה הפכה לסוג של סינתיסייזר, ואנחנו ניגנו עליה כמו כלי נגינה. לבסוף השלמנו את המשימה לשביעות רצונה של הלהקה”. על מנת להכניס את הלופים להקלטה המקורית, נדרשו 12 מכונות הקלטה וכל עובד פנוי שהיה באותו זמן באולפנים. ג’ף אמריק סיפר: “למרבה המזל, היו הרבה מכונות אחרות בכל האולפנים, כולן מחוברות בחוטים בקירות, וכל שאר האולפנים האחרים היו ריקים באותו יום אחר הצהריים. הסצנה היתה יכולה להיות בסרט מדע בדיוני – או של מונטי פייתון: כל מכונת קלטת בכל אולפן היו תפוסות וכל עובד ב EMI עבד על מכונה. במקרים רבים, זה אומר שהם היו צריכים לעמוד במסדרון, כשהם נראים די מבויישים כשלרוב האנשים האלה לא היה מושג מה אנחנו עושים. הם כנראה חשבו שאנחנו מטומטמים … תוסיפו על זה את העובדה שכל הצוות הטכני נדרש ללבוש מעילי מעבדה לבנים, וכל זה נעשה סוריאליסטי לחלוטין”. הביטלס וג’ף אמריק, סביב הקונסולה בהקלטות ריבולבר עוד הישג טכנולוגי שהביא איתו השיר הזה הוא שיטה מלאכותית להכפלת קול השירה שנעשה בה שימוש לראשונה. בשיטה הזו הקול המוקלט מוזן שוב למכונת ההקלטה בדיליי קטן כדי לצור אפקט של קול כפול. ממש הייטק. רינגו מוסיף טמבורין ולנון מוסיף אורגן. ההקלטה מאופסנת והלהקה עוברת לעבוד על Got To Get You Into My Life. בערב, הקטע Mark I יוצא מהאיפסון, וג’ורג’ הריסון נקרא לדגל על מנת להקליט את אותו קטע טמפורה עליו דיבר ביום הראשון להקלטות. כדי להבין מהו הצליל של הטמפורה, אם ממש בא לכם, הנה שעה של נגינת טמפורה להמחשה. קחו אדוויל לפני ואחרי. הריסון שבאלבום ריבולבר התחרה על מקומו שוב ושוב ובמיוחד עם פול, רצה להכניס לופ אחד משלו לשיר. הוא מוקלט מנגן תו אחד בודד על הטמפורה. ג’ף אמריק הופך אותו ללופ שיהווה את הפתיחה של השיר. ג’ון מקליט שוב את הקולות לקטע הסוגר של השיר דרך הלזלי. עד לאותו רגע, חמשת הלופים שימשו כ”סולואים” של השיר אבל אחרי כמה האזנות משהו היה חסר. את הלופים הוחלט לרווח מעט, לולאת הטמפורה מתפרשת עכשיו כמעט על כל השיר ברקע וסולו גיטרה שהקליט מקרטני ביום הקודם עבור Taxman מואט בטון אחד, נערך ומושמע לאחור. את התוצאה שותל אמריק לאחר החלק הראשון של השירה. תוספת אחרונה בהחלט בדמות פסנתר עליו ניגן ג’ורג’ מרטין התווספה בסופו של השיר. השיר סוגר את האלבום ריבולבר שיצא לאור ב 5 באוגוסט 1966. סגירה שכאמור משנה את הכל. הדבר הבא שישמעו מעריצי הביטלס מהלהקה האהובה והמשתנה שלהם יהיה הסינגל Strawberry Fields Forever שהשתחרר ב 13 בפברואר 1967 – המשך ישיר ל Tomorrow Never Knows. בנימה אופטימית זו, הנה לכם The Chemical Brothers עם Setting Sun שמארחים את נואל גאלאגר בקולות. הקטע יצא ב 1996.תבדקו אם הוא מזכיר לכם משהו. #גורגמרטין #גףאמריק #טימותילירי #רינגוסטאר #manyyearsfromnow #גוןלנון #גורגהריסון #1964 #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #MadMen #ביטלס #טמפורה

שלום חברים יקרים. לפעמים אהבת הביטלס וחיפוש אחר חומרים שולחים אותי לתחום הביזאר. ביזאר היא ללא ספק ההגדרה הנכונה לפוסט הזה. היום אני רוצה לספר לכם על ג’ון לנון, אורי גלר וביצת החייזר. אני מודה שאת הסיפור הזה לא הכרתי (או לפחות הדחקתי) עד שצפיתי בכתבת וידאו מYNET בעמודו של חבר הפייסבוק שלי שי רינגל, שגם היה שותף בהכנתה. הכתבה היתה על המופע המשותף החדש של ננסי ברנדס ואורי גלר, והיה בה קטע בו אורי גלר מספר כי לנון הזעיק אותו ונתן לו ביצי חייזר. מופתע מהמידע, חיפשתי ברחבי האינטרנט עוד פרטים, והחלטתי לתרגם לכם טור שכתב אורי גלר והתפרסם ב- Telegraph הלונדוני בדצמבר 2004. ———————————————————————————————– יש בכיסי חפץ בצורת ביצה. הוא ניתן לי על ידי ג’ון לנון. והוא ניתן לו על ידי… ובכן, אגיע לזה. אורי גלר וג’ון לנון אכלנו במסעדה בניו יורק. יוקו היתה איתנו, אז זה היה אחרי הפרידה הגדולה והפיוס. יוקו ציפתה להולדת בנם, שון, וג’ון היה נרגש – הוא תכנן לאהוב את הילד הזה יומם וליל: להאכיל אותו, להחליף לו, ללמד אותו לדבר, ללמד אותו לאהוב מוסיקה. הוא עשה את כל זה. והוא עמד לצפות בהתבגרותו, דרך הנפילות מהאפניים, אימת בית הספר, מקריאת ספר ועד דייטים בקולג’. הוא מעולם לא הגיע לעשות זאת. ג’ון החל לדבר על עב”מים. הוא אמר שהוא מאמין שישנם חיים בכוכבים אחרים, שחייזרים ביקרו אותנו, שאולי הם צופים בנו ממש עכשיו. הוא לקח אותי לשולחן חשוך ושקט יותר, הדליק סיגריה והצביע בעזרת החלק הבוער שלה אל פניי. “אתה מאמין בדברים האלה, נכון?”, הוא שאל אותי. “ובכן, אתה תאמין לזה. לפני חצי שנה בערך, ישנתי במיטה, עם יוקו, בבית שבבניין דקוטה. פתאום לא ישנתי יותר, כיון שהופיע אור בוהק סביב הדלת. הוא זרח דרך חור המנעול והסדקים, כאילו מישהו היה שם עם פנסי חיפוש, או שהדירה עלתה באש. זה מה שחשבתי – פולשים או אש. זינקתי מהמיטה ויוקו לא התעוררה בכלל, היא עדיין שכבה שם כמו אבן, ואני פתחתי את הדלת. היו שם ארבעה אנשים” “מעריצים?” שאלתי אותו. “ובכן, הם לא רצו את החתימה המזויינת שלי. הם היו, כאילו, קטנים. כמו חרקים. עיני חרק גדולות ופיות חרק קטנים והם החלו לרוץ אלי במהירות כמו מקקים.” הוא השתתק והביט בי. “סיפרתי את זה לשני אנשים בלבד, כן? אחת היא יוקו והיא מאמינה לי. היא אמרה שהיא לא מבינה את זה, אבל היא יודעת שלא הייתי משקר לה. סיפרתי לעוד מישהי, והיא לא האמינה לי. היא צחקה ואז אמרה שבטח הייתי מסטול. ובכן, הייתי בהיי פעמים רבות, ואף פעם לא ראיתי משהו מוזר כמו החרקים המזדיינים האלה. בן אדם, הייתי צלול באותו ערב. לא חלמתי ולא השתמשתי. היצורים האלה היו שם, בדירה שלי. כמו אנשים אבל לא כמו אנשים.” “מה הם עשו לך?”. לנון שוב קילל. “איך אתה יודע שהם עשו לי משהו, בן אדם?” “כי בטוח שהיתה סיבה לבואם”. “אתה צודק. הם עשו משהו. אבל אני לא יודע מה. ניסיתי להעיף אותם החוצה, אבל כשעשיתי צעד לכיוונם, הם כאילו דחפו אותי אחורה. אני מתכוון, הם לא נגעו בי. זה היה כאילו הם עשו את זה עם כח הרצון. דחפו אותי עם כח רצון וטלפתיה.” “ומה אז?” “אני לא יודע. משהו קרה. אל תשאל אותי מה. או ששכחתי, או שהדחקתי את זה, או שהם לא נתנו לי לזכור. אבל אחרי זמן מה הם כבר לא היו שם ואני פשוט שכבתי על המיטה, ליד יוקו, רק שהייתי מעל השמיכות. ואז היא התעוררה והביטה בי ושאלה מה קרה. לא הצלחתי לומר לה בתחילה, אבל היה לי ביד את הדבר הזה. הם נתנו לי אותו.” “מה זה היה?”. לנון הכניס את ידו לכיס הג’ינס. “אני סוחב את זה איתי מאז לכל מקום, מחכה להזדמנות לשאול מישהו את אותה השאלה. הנה זה. אולי אתה תדע”. לקחתי את חפץ המתכת בצורת הביצה והבטתי בכל צדדיו באור המעומעם. הוא נראה מוצק וחלק, ולא ראיתי שום סימנים עליו. “מעולם לא ראיתי דבר כזה”. “שמור את זה”, אמר לי ג’ון. “זה מוזר מדי בשבילי. אם זה הכרטיס שלי לכוכב אחר, אני לא מעוניין ללכת לשם.” אורי גלר ואלטון ג’ון כשנפגשנו לראשונה, ב-28 בנובמבר, 1974, כמעט לפני 30 שנה, הוא סבל מאוד מהפרידה מיוקו. השימוש הנרחב שלו בסמים ואלכוהול, יחד עם הצער על ההפלה שיוקו עברה לאחרונה, גרמו להם להתרחק, וג’ון רצה נואשות לתקן את מערכת היחסים. הוא פשוט לא ידע כיצד לעשות את המהלך הראשון. בלילה בו נפגשנו לראשונה, אלטון ג’ון הופיע במדיסון סקוור גארדנס. אלטון ניסה לשכנע את הביטל לשעבר לעלות איתו לבמה, וג’ון היה קרוע – הוא רצה להופיע, אבל פחד. לבסוף, הוא פנה אלי והציע לי עסקה, כאילו הייתי מתווך שנשלח על ידי אלוהים: “אני אשיר,” הוא אמר, “אבל אתה תדאג שיוקו תתקשר אלי.” כמו כל הבדיחות של ג’ון, זו היתה תחינה שהגיע מהלב, עטופה בקורטוב ציניות. יוקו התקשרה אל ג’ון, סתם ככה, 36 שעות מאוחר יותר. אני חושב שג’ון האמין תמיד שאני שיגרתי אליה קרן של שליטת מחשבה. מבחינתי, מכל האירועים הלא מוסברים שעיצבו את חיי, זה היה אחד המוזרים שבהם. ג’ון לנון היה מאייר כפייתי. החתימה האחרונה אותה נתן, 15 דקות לפני שמארק צ’פמן ירה בו מחוץ לביתו שבבית דקוטה, ב-9 בדצמבר, 1980, הציגה פורטרט כפול שלו ושל אשתו, יוקו אונו. הציור נעשה במספר קווים – לא ניתן לטעות בסגנון, או בפרצופים. אני תמיד נפעמתי מהיכולות של ג’ון כאמן. אין ספק שאם היה חסר יכולות מוסיקליים, הנער שהקים את הביטלס היה הופך לצייר מצליח או מאייר. במהלך השנה האחרונה של חייו, נפגשנו פעמים רבות מאוד לפטפט על כוס קפה באחד המלונות שליד בתינו בניו יורק. לפעמים ג’ון היה מביא את שון, שהיה בערך בן 4. הרוקר הניח את קריירת המוסיקה שלו בצד כל זמן שהילד היה קטן. ג’ון אמר לי פעם עד כמה הוא מצטער וכואב את העובדה שכשבנו הראשון, ג’וליאן, היה פעוט, הוא הקדיש את האנרגיה שלו לבמה או לאולפן, או שהיה מבלה במסיבות עם חברים. “אתה לא מקבל את השנים האלה בחזרה”, הוא אמר. “אני לא מתכנן להחמיץ דקה אחת מגדילתו של שון”. זו היא הטרגדיה הגדולה ביותר במותו של חברי. הוא סוף סוף למד מה גורם לו לאושר, ואז זה נשלל ממנו. מה שבאמת עניין אותי בג’ון לא היו חייו המדהימים, התהילה שלו או הכישרון שלו. מה שעניין אותי היתה הרוחניות העמוקה שלו. גם אני עבדתי על מציאת הדבר שיהפוך אותי למאושר – לבסוף הבנתי שקניית שעונים ואכילת 6 קינוחים לפני שאני מאלץ את עצמי להקיא אותם, לא יקרבו אותי אל הנירוונה. ההלם מרציחתו של לנון היה אחד הכוחות החזקים שהניעו אותי לעזוב את ניו יורק ולבלות שנה ביפן, שם עברתי ניקוי רעלים רוחני. ג’ון דיבר בתשוקה על ראיית החיים היפנית, ואני משוכנע שהפילוסופיה של יוקו היתה במרכז חייו בשנותיו האחרונות. התעוררתי ביום בו ג’ון נורה על ידי צלצול מחבר, רולנד, מוציא לאור שגר מול בניין דקוטה. “הוא מת”, הוא בכה. “הם הרגו את ג’ון”. התלבשתי תוך מספר שניות ורצתי לכיוון העיר: הייתי חייב לראות את הבניין כדי להאמין לחדשות. כתבי הרדיו לא הספיקו לי. אם ג’ון באמת מת, אם זו לא היתה מתיחה תקשורתית חולנית, אז יהיו אנשים מחוץ לביתו עם נרות ופעמוני תפילה. ושם הם אכן היו, בהמוניהם. לא נזקקתי להיכנס לתוך ההמון. פשוט עמדתי והבטתי לעברם, ואז הלכתי דרך סנטרל פארק והדמעות זלגו על פניי. עכשיו, 24 שנים אחרי, כשאני מחזיק את ביצת המתכת הקרה באגרופי, יש לי תחושה חזקה שג’ון ידע על החפץ הרבה יותר ממה שאמר לי. אולי הוא לא הגיע עם הוראות הפעלה, אבל אני חושב שג’ון ידע למה זה משמש. ותהיה מטרתו אשר תהיה – תקשורת? כרטיס אינטרגלקטי במחלקה ראשונה? – זה הפחיד אותו. הלוואי ויכולתי להזהיר אותו… שלא משנה עד כמה מפחידים נראים החייזרים, בני האדם הם אלה שצריך לחשוש ולהישמר מהם. ——————————————————————————————— עד כאן אורי גלר. עכשיו כולכם אומרים לעצמכם – נו באמת. השרלטן הזה והשטויות שלו. אבל אל תשקרו לעצמכם. אתם אולי חושבים שהזכרונות של מקרטני, לנון, הריסון, סטאר, חבריהם ובני משפחתם אמינים יותר, והם לבטח פחות סנסציוניים, אבל אל תטעו לחשוב שהם מתארים באמת את מה שקרה. וזה הסיפור על ביצת החייזר של לנון. טוב, נו, אני גם לא מאמין לזה.לכן המשכתי לחפש עדויות מפיו של לנון. לא מצאתי. מה שכן מצאתי היתה כתבה מהמגזין Alien UFO Sightings, שמשמו אתם יכולים להבין כי ביצי חייזרים אינם בהכרח הפריט המוזר ביותר שאפשר להתקיל אותם איתו, ועדיין, הם מאוד סקפטיים לגבי סיפורו של גלר. הנה תרגום הכתבה: ———————————————————————————————- אורי גלר אומר שהוא מאמין כי יעודו בחיים הוא להכין את העולם למפגש פורמלי על כדור הארץ עם חוצנים (הוא עצמו מכוכב בשם הובה). גלר פגש את לנון ומאי פאנג בהופעתו של אלטון ג’ון במדיסון סקוור גארדן בשנת 1974, ויש לו סיפר מופלא: לנון סיפר לו על ביקורם של חייזרים שנתנו לו ביצה מכושפת. זה הנושא של מאמר זה. ההודאה של לנון בחוברת שצורפה לאלבום Walls and Bridges כדי להבהיר, ביקורי חייזרים אצל לנון אינם בגדר הבלתי סביר. הוא הודה בגלוי בראיונות (ובהערות שבעטיפת אלבומו Walls and Bridges שם כתב – On the 23rd Aug. 1974 at 9 o’clock I saw a UFO J.L) שראה עב”ם מרחף מול דירתו שבניו יורק ב-23 באוגוסט, 1974, שש שנים לפני מותו ב-1980. ריאיינו את מאי פאנג על המקרה הזה מספר פעמים, והיא אישרה אותו. היו שרמזו בטעות כי ג’ון הרגיש שהוא נמצא במעקב על ידי חייזרים. “לא, הוא מעולם לא ראה עב”ם נוסף”, היא אומרת. “הוא אהב לקרוא מגזינים על עב”מים – יש לי אותם עדיין, הם בארון שלי – הוא הוקסם מהנושא, אבל ממש לא היה אובססיבי לגביו.” הפרספקטיבה לבדה הופכת את הסיפור הזה לקצת יותר מדי מוגזם לטעמי, וכנראה שגם לטעמכם – אבל בגלל שהטענות של גלר הם פנטסטיות וניתן למצוא אותם בפרטי פרטים ברשת, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לסיפור הזה ולראות אם יש בו אמת כלשהי. לנון מצייר עב”ם על העטיפה הפנימית של האלבום Walls and Bridges לפי האתר http://tanata.squarespace.com, סיפורו של גלר פורסם בדצמבר 2004 בטלגרף הלונדוני [משם תרגמתי לכם אותו], והופיע במקומות אחרים גם כן. אחרי שקראתי את הסיפור, יצרתי קשר עם מאי פאנג, שכן היא ולנון עדיין היו חברים קרובים ב-1975, כך שאם זה אכן קרה, ג’ון בוודאי סיפר לה. מהראיון איתה למדנו שלא רק סיפור הביצה מפוקפק, אלא גם זכרונו של אורי לגבי ליל המפגש הראשון שלו עם לנון. כמו כן ריאיינתי את סטיב רוזטה, קוסם לשעבר בעצמו, שהיה לו ידע מעניין ומפתיע לגבי הביצה הקסומה ומקורה. הנה האמת: מאי פאנג זוכרת בפרוטרוט את ליל ה-28 בנובמבר, 1974 ואת הפגישה עם אורי גלר. כפי שתראו, זכרונותיה שונים מאוד מזכרונותיו של אורי גלר. היא מספרת: “זה היה הלילה שהוא עשה בו את הטריק עם המפתח. הוא כופף את המפתח וג’ון היה מוקסם. ג’ון תפס את פיטר בויל ואורי חזר על הטריק עבורו. פיטר נתן לו מפתח והוא כופף אותו, אבל היתה בעיה אחת. אורי לא הצליח ליישר את המפתח, ופיטר נאלץ לפרוץ לתוך ביתו שלו כיון שזה היה המפתח היחיד שלו. מה שהיה מעניין הוא שאורי הרגיש שעליתי עליו. הוא ידע שחשדתי בו והוא סרב לעשות את הטריק בשבילי. בנוסף הוא עשה תרגיל “ציור על חושי” לג’ון. אבל הוא לא רצה להתעסק איתי.” יש לה בעיה גם עם הזיכרון של אורי. “ראשית, סדר הארועים כפי שהוא מציג אותו הוא שגוי. לא פגשנו אותו עד אחרי המופע! ג’ון ואני פגשנו אותו במסיבה שאחרי המופע במועדון “המזח”. ג’ון הסכים להופיע עם אלטון זמן רב לפני כן. זה לא אפשרי שלאורי יש קשר כלשהו עם ההחלטה הזו”. בנוגע לבקשה של ג’ון שאורי “יגרום ליוקו להתקשר לג’ון דרך שליטת מחשבות”, כדבריו, מאי אומרת בלעג, “אני מניחה שהוא לא ידע שג’ון ויוקו דיברו בינהם כל הזמן! בנוסף, יוקו היתה במופע וגם במסיבה שאחריה! כך שהיא כבר דיברה עם ג’ון.” בנוגע ל”הפלה שהתרחשה לאחרונה” כדבריו, מאי אומרת, “איזו הפלה התרחשה לאחרונה?? (ההפלה האחרונה של יוקו, לפי הידוע, התרחשה ב-68-69). מה לגבי ביקור החייזרים המסתורי וביצי החייזר? מאי אומרת, “אם משהו מוזר כזה היה מתרחש… הייתי יודעת מזה, כיון שאני וג’ון נפגשנו בתכיפות, במיוחד בשנתיים הראשונות שאחרי הפרידה שלנו (1975-1976)”. הוכחה לגבי מקור הביצה קיבלנו מסטיב רוזטה (המנהל של להקת קאברים לביטלס מסיאטל בשם Apple Jam ומפיק המחזה (Just Like) Starting Over). סטיב שלח לי אימייל בו כתב: “יש לי משהו להראות לך. אני חושב שזה יענה על השאלה שלך לגבי המקום ממנו הגיע הביצה.” אורי גלר וביצת החייזר כשנפגשנו בבית הקפה “טאלי”, הוא הניח קופסה קטנה על השולחן ופתח אותה. בפנים היתה… ביצה מוזהבת, קטנה וחלקה, בדיוק כמו שאורי גלר מחזיק בתמונה, זו שהוא טוען שג’ון לנון נתן לו ב-1975! סטיב הסביר שה”סופר ביצה”, כפי שהיא נקראית, ניתנת לקנייה בחנויות קסמים. הן מעוצבות בצורה אליפטית כדי שקוסמים יוכלו לגרום להן להראות קסומות כשהן עומדות לבדן. הניירות שבתוך הקופסה הבהירו שמדובר ב”צעצוע, פסל וקמע”. סטיב חייך ואמר “יש לי את זה שנים רבות. הייתי קוסם כשהייתי בן 14. הערצתי את אורי גלר בזמן ההוא, ואפילו פגשתי אותו במופע באנקוראג’ ב-1978 באלסקה. הוא כופף כפית עבורי. עדיין יש לי אותה איפשהו. אבל אתה יודע שניתן לקנות את הטריקים האלה בחנויות קסמים ואנשים יכולים ללמוד איך לכופף כפיות” לסיום, אני תמיד מוכן לשמוע סיפור טוב על הפארנורמל. אבל הסיפור על לנון וביצת החייזר היא בברור בדיה. אולי אורי המציא את הכל. או אולי לנון מתח את גלר. ג’ון אהב תעלולים. גלר עצמו הודה שלג’ון היה חוש הומור ציני. כמה משעשע לתאר את “החייזרים” כ”4 אנשי חרק” (החיפושיות?). נו באמת. אולי ג’ון מצא את אחד הביצים האלה בחנות קסמים והחליט להמציא סיפור שאורי גלר יאמין בו. ————————————————————————————————– בהמשך הכתבה מביא הכותב קטעים בהם הוכח שאורי גלר הוא שרלטן. המפורסם שבהם הוא קליפ בו גלר נכשל אצל ג’וני קארסון, קוסם לשעבר בעצמו, בתוכנית משנת 1973. קארסון, שהיה ספקן במיוחד, הביא מומחה שיעזור לו בהכנות ומאחורי הקלעים בבחינה המדוקדקת של אורי גלר. אבל אתם לא צריכים ללכת רחוק מדי. בכתבה שפורסמה בYNET הסיפור שהוא מספר על לנון והביצה שונה מהתיאור שהוא נתן בעצמו בטור אותו כתב. אז אפשר לומר שהוא שכח, או שהוא תמצת, או שהאמת לא באמת חשובה, או שהאמת נמצאת שם בחוץ. בכל מקרה, זהו. ואם אתם שואלים את עצמכם איך כל זה קשור – הרי ידוע שחייזרים בנו את הפירמידות במצרים. בני ישראל יצאו ממצרים. בגלל זה אנחנו חוגגים את פסח. עכשיו פסח – והנה, הקישור הקסום. תוכלו לקנות אותו בחנות הקישורים הקסומים הקרובה למקום מגורכם. (אנא בידקו כי אתם קונים קישור קסום מקורי. לא תינתן אחריות לקישור קסום שמיוצר בסין). עכשיו, תעבירו לי את החרוסת ושיהיה לכם יום טוב. #מייפאנג #שוןלנון #גוןלנון #סוףהשבועהאבוד #אלטוןגון #יוקואונו

שבוע חדש בפתח, ואנחנו עומדים בפני סדרת פוסטים חדשה שתסקר את אלבומי הסולו של בחור צעיר בשם פול מקרטני, לו אנו צופים עתיד מבטיח. הפוסט היום יהיה פוסט מקדים. חלקו כבר התפרסם פה בבלוג, ופוסט זהה התפרסם בבלוג ישן שלי, אבל החלטנו שיש מקום להתחיל ולעשות את הדברים באופן מסודר וכרונולוגי, ולכן על אף הפוסט הקודם על שהותו של מקרטני בסקוטלנד, ועל אף התרגום של הכתבה על התפרקות הביטלס מהמגזין הרולינג סטון (חלק א’, חלק ב’), חשבתי שיש מקום לפרסם את הפוסט הזה ככה, על מנת לשים את הדברים בקונטקסט הנכון לפני שנתקדם. אז בואו ונתחיל עם מקרטני סולו – רגע לפני. סרג’נט פפר הפך את פול לכוח המניע של הביטלס. אחרי מותו של בריאן אפשטיין, האמרגן שלהם, כבר לא היה ספק שמקרטני ניסה להפוך למנהיג. הוא שיכנע אותם לצאת להרפתקאה שהיתה “מסע הקסם המסתורי”. הוא שיכנע אותם לנסות לחזור לבסיס במה שהפך לאלבום ולסרט Let it be. אבל שאר חברי הלהקה כבר היו במקום אחר לגמרי. הריסון הפסיק להיות ביטל בראשו כבר ב-1966. לנון איבד עניין ב-1968 כשהקשר שלו עם יוקו התהדק. מבין שלושת היוצרים בלהקה, מקרטני היה היחיד שלא הצליח לראות מצב בו הביטלס יחדלו מלהתקיים. האפשרות הזו לא היתה קיימת מבחינתו והוא היה מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. אלן קליין אלן קליין חברת אפל הוקמה על ידי הביטלס מתוך כוונה כפולה – מצד אחד לא לשלם את כמות המיסים המופרזת שנגבתה באותה תקופה באנגליה, ומצד שני ליצור מקום אוטופי שבו כל אחד בכל תחום אומנותי ויצירתי יכול להגיע ולהגשים את עצמו. הרעיון היה נפלא אבל לא הם ולא מי שהקיף אותם ידע לנהל חברה כזו. מהר מאוד הפכה אפל לחור שחור ששואב כמויות כסף אדירות. היה צורך במנהל מקצועי שיוכל לעצור את ההידרדרות ולהציל את אפל ואת הביטלס מתהום כלכלי. פה נכנס לסיפור אלן קליין, בחור מפוקפק שניהל גם את עסקי הרולינג סטונס. לנון התרשם ממנו והודיע לחבריו שזה האיש שהוא רוצה לניהול החברה. מקרטני, שדחף לכיוונם של אביה ואחיה של לינדה, עורכי דין שטיפלו בענייני אמנים שונים בניו יורק, היה חשדן. הוא נפגש עם מיק ג’אגר, וזה אמר לו שאסור להאמין לאף מילה שקליין מוציא מהפה ושלהקתו רק מחכה לאפשרות לסיים איתו את החוזה. מקרטני הצליח לשכנע את ג’אגר לבוא ולספר את זה לשאר חברי הביטלס בפגישה שנקבעה. לנון דאג שגם קליין יהיה נוכח בפגישה וג’אגר השתפן. זו היתה הפעם הראשונה שמקרטני החליט להתייצב מול לנון, על אף העובדה שהוא היה לבדו במערכה, כיוון שג’ורג’ ורינגו תמכו בלנון. מכיוון ששלושתם רצו בקליין, ביקש פול מג’ורג’ שפשוט יתנו לו לעזוב את אפל. תשובתו של ג’ורג’ היתה You’ll stay on the fucking label. Hare Krishna. השיא היה כשפגישה משותפת של הביטלס עם קליין והאיסטמנים (משפחתו החדשה של פול מצד לינדה) הסתיימה בגידופים קולניים. מקרטני הרגיש שקליין פגע במשפחה שלו ושלשאר הביטלס זה פשוט לא מזיז. וכך למרות שהוכרז שקליין הוא המנהל החדש שלהם, ולמרות צילומים פרסומיים, למעשה רק ג’ון, ג’ורג’ ורינגו חתמו עם קליין. מקרטני נשאר עם המשפחה החדשה שלו. כמה שנים מאוחר יותר הודו שלושת חברי הביטלס שאכן עשו טעות. הנה קטע של לנון משנת 1973 – היתה סיבה טובה שקליין לא רצה לתת למקרטני לעזוב את הביטלס. בחינת הסינגלים האחרונים של הביטלס הראתה לו שפול הוא מכרה זהב של להיטים. קליין העריך שמבין חבריו ללהקה יהיה זה פול שימכור הכי הרבה תקליטים כסולן. ההסכם שחתמו הביטלס בזמן הקמת אפל היה שרווחי התקליטים של כל אחד מהם נכנס לקופת החברה, שם מופרש סכום לחברה והיתר מתחלק בין הארבעה. כמובן שכשחתמו על החוזה הם לא ראו פירוק באוויר ועוד יותר מזה לא חשבו שבריאן אפשטיין, המנהל האגדי שלהם שנפטר/התאבד, לא יהיה יותר באזור כדי לשמור עליהם כפי שעשה עד אז. מועד פקיעת החוזה חל רק בשנת 1977. משמעות הדבר עבור פול היה להיות כבול לקליין וחבריו לשעבר לעוד הרבה מאוד שנים. ועדיין הביטלס המשיכו להקליט. זמן לא רק אחרי הפיאסקו של Let it be הם חוזרים כדי להקליט את “אבי רואד”. מקרטני מתקשה לתפקד באופן רגיל תחת המתח העצום, אך לנון אומר לו שזה לא אישי, רק עסקים. למרות זאת, העסקים בהחלט משפיעים. ערב אחד שנקבע להקלטות מגיעים חברי הביטלס ומכריחים את מקרטני לחתום על החוזה עם קליין. הרוחות מתלהטות, ריב גדול מתרחש ויום ההקלטות מתפוצץ. מקרטני נשאר באולפן ופוגש שם את סטיב מילר. הם עושים ג’אם ממנו יוצא השיר My Dark Hour שמשקף את מצבו של מקרטני. מקרטני (שיקבל באלבום את הקרדיט פול ראמון) מנגן בתופים, גיטרה ובס וניתן לשמוע אותו בקולות רקע. הביטלס סיימו להקליט את “אבי רואד” באוגוסט 1969. חודש לאחר מכן הוא יצא. באותו חודש הופיע ג’ון לנון מגובה ביוקו אונו, אריק קלפטון וחברים בהופעה בטורונטו כסולן. הוא שר שירי רוק ישנים, שיר אחד של הביטלס ושני שירי סולו שלו ופתאום הרגיש סופית שזהו. נגמר. זה מה שהוא רוצה שיהיה מעכשיו. כשחזר, הודיע לנון לחברי הלהקה שהוא עוזב את הביטלס. אלן קליין ביקש ממנו לעכב את ההודעה כדי לא לפגוע בהוצאת Let it be, הפרוייקט שאף אחד כבר לא היה מעוניין בו ושעדיין לא הסתיים. לנון הסכים אבל חזר והודיע שהוא מבחינתו סיים. מקרטני לא הבין מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה. הוא היחיד שלא עזב את הביטלס או חשב על זה. כל מה שידע אי פעם זה להיות ביטל. להיות חלק מהצמד לנון/מקרטני. אז אם אין ביטלס, מי הוא? בגיל 27 הוא הרגיש פתאום חסר אונים. מבולבל ונסער הוא יצא לגלות מרצון בחווה שלו בסקוטלנד. סקוטלנד את החווה בסקוטלנד קנה פול כהשקעה בעצת מנהלים עסקיים. למרות ששהה שם בעבר, מעולם לא באמת טרח להפוך את המקום למקום מגורים נוח. כעת, כשהגיע לגור פה עם אישה, ילדה ותינוקת זה נראה אחרת. שטח החווה היה גדול מאוד, אבל הבית היה צנוע (שני חדרי שינה ומטבח ללא ריצפה בנויה). מקרטני שחווה מצב של דיכאון שכב במיטה רוב היום. כשהוא כבר קם, זה היה כדי לשתות אלכוהול, ולעשן חשיש. למזלו לינדה התאהבה במקום והחלה להפוך אותו לראוי למגורים. מהר מאוד היא הבינה שאסור לה לתת לבעלה הטרי לשקוע עמוק בתוך הדיכאון והחלה לשכנע אותו לעזור לה בהפיכת החווה למקום המיוחד שלהם, מקום שבו הוא יכול לתת לעצמו לחזור להיות פול מקרטני, רחוק מההמון הסואן. הם שיפצו את המטבח ויצקו ריצפת בטון, החלו לגדל כבשים (ככל הנראה בעדר שלהם היו בשלב מסויים למעלה מ-150 כבשים), החלו לרכב על סוסים באופן קבוע, לגדל ירקות, בקיצור – להפעיל חווה מתפקדת. מקרטני הפך לשותף נלהב לעניין. אין כמו חווה מבודדת בסקוטלנד כדי לשכוח מלונדון הביטלסית המאיימת וחורשת רע. ההרכב הראשון של Wings בשנת 1971 מקרטני ארגן לעצמו מכשיר הקלטה של 4 ערוצים ופתח במבנה הרעוע שבקצה החווה את Rude studios, מקום שבמשך שנות ה-70 יקליט בו דמואים, אלבומים ויעשה חזרות עם חברי להקת כנפיים. מה שהחל להפר את השלווה שהחל מקרטני לחוש היתה השמועה על מותו (עליה אורי מפרסם סדרת פוסטים מעולה. תוכלו לקרוא פה את החלקים הראשון, השני והשלישי). זה התחיל בספטמבר, כשמישהו כתב על זה בעיתון סטודנטים. השמועות החדשות התבססו על שמועות מתחילת שנת 1967 על תאונה בה נהרג מקרטני. השמועה הלכה ופרשה כנפיים, וכשמעריץ דן עם שדרן תחנת רדיו מוסיקלית על הנושא החל הרעש הגדול. השטות הזו הגיעה אפילו למגזין הרולינג סטון. כדי לסיים את הסיפור הוציא פול הודעה לעיתונות: ‘I’m alive and well. But if I were dead I would be the last to know.’ אבל זה לא עזר. כתבים החלו להופיע בפתח ביתו על בסיס קבוע כדי לחפש מידע. הארוע המשמעותי ביותר אירע כאשר צלם וכתב של המגזין לייף הגיעו בבוקר והעירו את פול. פול היה במצב רוח רע וכנראה שגם נראה ככה. ברגע שהוא פתח את הדלת הפלאש הבזיק לו בעיניים. הוא לקח כוס שהיתה לידו וזרק אותה על הצלם תוך כדי צעקות. הכוס פגעה בראשו של הצלם. מבוהלים ומרוצים מהתמונה הסנסציונית שהשיגו החלו הכתב והצלם לברוח. פול, שהבין מיד שמה שקרה כאן לא טוב ליחסי הציבור שלו, חיפש את לינדה כדי לספר על הארוע. לינדה מיד ארגנה אותו ואת הבנות והם יצאו לחפש את הצוות של לייף שעדין לא מצא את היציאה משטחי החווה. לאחר התנצלות כנה והסברים כאלה ואחרים הם קיבלו את התשליל בחזרה תמורת תמונה של כל המשפחה וראיון. כולם היו עסוקים כל כך בעניין שמועות המוות של פול, שאף אחד לא שם לב שהוא סיפר לכתבים שסיפור להקת הביטלס בעצם נגמר – “אולי השמועה התחילה בגלל שלא הופעתי כמעט בתקשורת בזמן האחרון. הופעתי כבר בתקשורת כמות פעמים שמספיקה לחיים שלמים, ואין לי שום דבר לומר בימים האלה. אני שמח להיות עם המשפחה שלי ואעבוד כשאעבוד. הפעילו את המתג שלי לפני עשר שנים ומאז מעולם לא לחצתי עליו כדי לכבות אותו. עכשיו אני מכבה אותו כל פעם שאני יכול. אני מעדיף להיות קצת פחות מפורסם בימים אלה. אני מעדיף לעשות מה שעשיתי בהתחלה, שזה לעשות מוסיקה. עשינו מוסיקה טובה ואנחנו רוצים להמשיך לעשות מוסיקה טובה. אבל העניין הזה של הביטל נגמר. זה התפוצץ, חלקית בגלל מעשינו שלנו, חלקית על ידי מעשיהם של אנשים אחרים. אנחנו אינדיבידואלים – כל אחד שונה. ג’ון התחתן עם יוקו, אני התחתנתי עם לינדה. לא התחתנו עם אותה בחורה”. בתמיכתה של לינדה הם חזרו ללונדון כדי שיוכל להקליט את אלבום הסולו שלו. את האלבום הקליט לבד, כשהוא מנגן על כל הכלים והיציאה שלו גרמה לפיצוץ עם שאר חברי הלהקה. אבל על זה אספר בפוסט הבא. וניפרד באוסף מקרטני שהכנתי בבלוג קודם שלי. האוסף כולל את 67 השירים האהובים עליי ביותר של מקרטני ומהווה מבחינתי אלטרנטיבה לאוסף המרובע שמקרטני הוציא לפני כמה שנים שנקרא Pure McCartney והיה די מאכזב בעיני (גם בו היו 67 שירים). האזנה נעימה. האוסף שהכנתי לכם ניתן גם להורדה מכאן – אוסף מקרטני (הקישו על מקש ימין בעכבר ובחרו בשמור קישור בשם) למי שאוהב סטטיסטיקה – בשנות ה-70 הוציא מקרטני 9 אלבומי אולפן, 10 אם כוללים את זה של אחיו (פירוט עליו בהמשך). כולם מיוצגים באוסף שהכנתי על ידי 37 שירים (לעומת 32 באוסף של מקרטני). בשנות ה-80 הוציא מקרטני 7 אלבומי אולפן. 5 מתוכם מיוצגים על ידי 18 שירים (לעומת 11 באוסף של מקרטני). בשנות ה-90 הוציא מקרטני 3 אלבומי אולפן. 2 מתוכם מיוצגים על ידי 3 שירים (לעומת 10 באוסף של מקרטני – Flaming Pie הבעייתי עם מספר שיא של 9 שירים!!! בעוד אצלי הוא מיוצג בשני שירים בלבד) בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוציא מקרטני 4 אלבומי אולפן. כולם מיוצגים על ידי 9 שירים (לעומת 7 באוסף של מקרטני). בעשור השני של שנות ה-2000 הוציא מקרטני בינתיים 2 אלבומי אולפן. הם נמצאים פה ברוחם אך שום שיר מהם לא נכנס לאוסף (לעומת 7 באוסף של מקרטני). כל אלבומי להקת Wings מקבלים ייצוג. אני אוהב מאוד את הבערך הרכב הזה. ותמיד נעים להיזכר בדיאלוג הבא מתוך אלן פרטרידג’ – Alan: Oh, yeah. I like all the bands. I’ve got a broad taste, you know. From the britpop bands like UB40, Def Leppard, right back to classic rock, like Wings. Ben: Who’s Wings? Alan: They’re only the band the Beatles could have been. Ben: I love the Beatles. Alan: Yeah, so do I. Ben: What’s your favourite Beatles album, then? Alan: Tough one. I think I’d have to say… The Best of the Beatles. כל השירים הם מאלבומים רשמיים של מקרטני או כנפיים, למעט שיר 14 שלקוח מMcGear, אלבומו המוצלח מאוד של מייק, אחיו של פול. אלבום זה הוא מבחינתי אלבום Wings לכל דבר שכן פול הלחין כמעט את כולו, הפיק אותו ומנגן בו עם הלהקה. נגיע לאלבום כשנגיע לשנת 1974. את רוב השירים באוסף שר מקרטני, אבל אפשר לשמוע פה ושם את דני ליין, חבר להקת כנפיים, כסולן ואת אחיו מייק בשיר מאלבומו. רשימת שירי האוסף האלטרנטיבי – Venus and Mars/Rock Show Sweetest Little Show Live And Let Die Girlfriend Check My Machine Daytime Nighttime Suffering Distractions Magneto and Titanium Man Teddy Boy Keep Under Cover Maybe I’m Amazed Once Upon A Long Ago Dress Me up as a Robber Mr. Bellamy I Am Your Singer Picasso’s Last Words (Drink to Me) Nod Your Head Silly Love Songs Ballroom Dancing Run Devil Run Man We Was Lonely Bluebird Too Many People Coming Up At the Mercy Some People Never Know Junk Light From Your Lighthouse Temporary Secretary Take It Away Here Today Lonely Road No More Lonely Nights Big Barn Bed London Town Great Day The Back Seat Of My Car One Of Those Days Promise to You Girl Long Haried Lady Man Who Found God On The Moon Riding to Vanity Fair Angry Tug of War Band on the Run Let ’em In My Love Dear Boy Beware My Love Uncle Albert/admiral Halsey Arrow Through Me No Words We All Stand Together Another Day Rockestra Theme Dear Friend Nineteen Hundred and Eighty Five Tomorrow Only Love Remains Get OnThe Right Thing From A Lover To A Friend The Note You Never Wrote Flaming Pie Somebody Who Cares Monkberry Moon Delight Morse Moose And The Grey Goose The End Of The End #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #אלןקליין #פולמקרטני #לינדהמקרטני #הביטלס

האלבום האחרון של הביטלס שיצא כרונולוגית הוא כמובן Let it Be שהשתחרר באמצעה של 1970. מכיוון שהוא לא אלבום סטנדרטי של הביטלס הן מבחינת ההקלטה והן מבחינת ההפקה, הדעות חלוקות עליו בין חברי הלהקה וביו המעריצים. השיר Dig a Pony הוא למעשה השיר השלם והטרי היחיד של לנון שנכנס לאלבום הזה מכיוון ש across the universe הגיע מהקלטה שנעשתה שנה לפני כן, ו don’t let me down לא נכנס בסופו של דבר לאלבום, השד יודע למה. אפשר להסתכל על השיר כהמשך לפחות ברוחו של I am the walrus הנונסנסי. לנון, הכותב היחיד של השיר, מגיע עם רעיון בסיסי וכותב את המילים תוך כדי הסשנים של פרויקט Get Back באולפן. את סגנון הכתיבה של משפטים מודבקים שאין בניהם קשר הוא כבר מכיר ובעידודה של יוקו הוא לוקח זאת צעד אחד קדימה כשהוא בעצם שר על כלום אבל בעצם מתאר את הכל. למשפטים אמנם אין קשר בניהם אך כן יש להם משמעות וביקורת על עינייני דיומא. הכתיבה מתחילה תחת הכותרת All I Want Is You קטע שכתב לנון על יוקו. הוא משתמש במושג dig, מין סלנג שהתפתח לו בשנות ה 50 שמשמעותו, לאהוב או להבין, וזאת על מנת ללעוג שוב למי שיקרא את השיר ולהראות לו שהוא לא מבין דבר ממה שנכתב בו. אז מהו הפוני? בסוף שנות השישים הפוני היה כינוי לסמים בניהם הרואין וקוקאין (שכונה white pony), לנון באותה תקופה כאוטית בחייו לא טמן אפו בצלחת והתנסה יחד עם יוקו בסמים לא פשוטים כמו הרואין, מה שהוביל להתמכרות קשה ולתהליך גמילה לא פשוט שתועד בסוף השנה בשיר Cold Turkey. “הרואין, זה לא היה פשוט ולא היה יותר מדי כיף. מעולם לא הזרקנו. ריחרחנו קצת כשהיינו בכאב אמיתי. אנשים עשו לנו חיים קשים ולא יכלנו להתמודד עם זה. אכלתי כל כך הרבה חרא במיוחד על יוקו. אנשים כמו פיטר בראון במשרד שלנו, הוא היה לוחץ את היד שלי ואפילו לא אומר לה שלום. וזה קרה כל הזמן. היה כל כך הרבה כאב שהיינו חייבים לתעל אותו לאנשהו וזה מה שקרה לנו. לקחנו את זה בגלל מה שהביטלס וחבריהם עשו לנו ויצאנו מזה הם לא התכוונו לעשות את זה, אבל היו דברים מאותה תקופה שאני לא שוכח”. כך לנון על תקופת ההרואין שלהם. בשאר השורות בשיר לנון דוחף ביקורת סרקסטית גם על שותפו ללהקה מקרטני ועל הרעיונות ה’מוזרים’ בעיניו שהיו לו לגבי הביטלס, כמו חזרה לשורשים והופעות במקומות שונים ומשונים: תוכל לחגוג כל מה שתרצה תוכל לחדור לכל מקום שתלך את הסצנה המפורסמת מהסרט Let it Be בה פול מדריך את הריסון איך לנגן והריסון משיב לו: “אנגן כל מה שתרצה שאנגן ואם לא תרצה לא אנגן בכלל, אעשה כל מה שירצה אותך”, מתעל לנון למשפט שמופנה לפול. הכל צריך להיות בדיוק כפי שתרצה… הנה קטע מתוך הסצנה שלאחר האזנה מדוקדקת לחומרים המלאים, מתגלה כקטע ערוך מגמתית. על נושא ניהול הביטלס שהיה במחלוקת כותב ג’ון לפול: “תוכל לאגד כל סירה בה תחתור”. עוד ביקורת שמתחבאת בשיר היתה כלפי מיק ג’אגר והרולינג סטונס. אמנם נכון שהיחסים בין 2 הלהקות נראו על פניו כחיובייים וידידותיים, אבל אצל לנון הדברים זורמים מעט אחרת מתחת לפני השטח. בראיון ב 1970 שפך לנון את ליבו בעניין: “הסטונס עשו אותו הדבר חודשיים אחרי כל אלבום מזוין שהקלטנו. אנחנו עשינו את זה, ומיק עשה בדיוק אותו הדבר, הם לא באותה ליגה מוזיקלית – הם מעולם לא היו”. בשיר הוא כותב לסטונס ולמיק: “אבן מתגלגלת, אתה יכול לחקות את כל מי שאתה מכיר…”. בשורה אחרת הופך לנון נוסטלגי וחוזר לתחילת הדרך עם הצירוף moon dog, שם זמני שהיה לגלגול המוקדם של הביטלס – הקוורימן, שנקראו לפרק זמן קצר – בין אוקטובר 1959 לינואר 1960 Johnny and the Moondogs – ג’וני (לנון) וכלבי הירח. על תהליך הדבקת המשפטים הלא קשורים אמר לנון ב 1972: “פשוט נהניתי ממשחקי המילים. זה היה ממש שיר שטותי. אתה פשוט לוקח מילים ואתה מחבר אותם יחדיו, ואתה רואה אם יש להם משמעות. לכמה מהם יש ולכמה מהם לא”. את אותו הדבר בדיוק אומר לנון שנה לפני כן לבחור צעיר בשם קארט קלאדיו שהתגנב לחצר ביתו באחוזת טיטנהאוס שבאנגליה בזמן הקלטות האלבום Imagine. הבחור המבולבל שאל את לנון לפשר המשפטים: you can radiate everything you are you can penetrate any place you go לנון ענה לו: “אני רק השתעשעתי עם מילים – כולם עושים את זה ,דילן עושה את זה. אתה לוקח מילים, מדביק אותם יחדיו ובודק אם יש להם משמעות…”. הנה הקטע מתוך הסרט הנפלא Imagine שמתעד את תהליך הקלטת האלבום: כך כותב איאן מקדונלדס מחבר הספר revolution in the head על תחילת ההקלטות של פרויקט Get Back: “חמשת חודשי הרוגז המתישים של הקלטת האלבום הלבן משאירים את הלהקה בסוג של לימבו מנטלי כמו בסיום העבודה על סרג’נט פפר שנה לפני כן. שוב מקרטני לוקח את המושכות ומאחד את כולם, כשהפעם הוא מציע שינטשו את הטריקים, ריבוי השכבות וכל המשחקים באולפן, אלו שאימצו עם סיום פאזת ההופעות של הלהקה, ו’יחזרו’ לשורשים כלהקת רוקנ’רול חיה. הוא לא ממש התכוון למסע הופעות אלא יותר לאופן העבודה שבסופו אפשר יהיה לפחות להופיע עם השירים בראונדהאוס שבצפון לונדון”. ההקדמה הזו לפרויקט get back היא משום שהשיר הראשון עליו מתחילים הביטלס לעשות חזרות הוא Dig a Pony שכאמור נקרא בתחילה All I want is you. גרסה ראשונית שמבצע לנון ביום הפרויקט הראשון באולפני טוויקנהאם ב 2 לינואר 1969, תוכלו לשמוע כאן: ב 22 בינואר, 11 ימים לתוך פרויקט Get Back, הביטלס היו בתחילת הדרך באולפנים החדשים שהקימו באולפני חברת אפל. זהו היום הראשון בו השתתף בילי פרסטון, התוספת הטרייה לצוות שהוזמן לנגן קלידים ע”י ג’ורג’ הריסון וגם לרכך את האווירה הקשה ששוררה בין חברי הלהקה בעקבות העזיבה האחרונה של ג’ורג’. הביטלס ביצעו ביום הזה 24 גרסאות לשיר כשגרסה אחת עשתה דרכה לחלק השלישי של האנתולוגיה. תוכלו לשמוע בה שאת השיר פותח הפזמון. הנה הביטלס ב 22 לינואר בסביל רואו מקליטים את השיר. בסוף הקטע, תוכלו לשמוע את ג’ון ופול מברכים אותנו ב”שבת שלום” ואת ג’ון שואל את פול מה קורה עם Ricky and the Redstreaks, שם בדוי אותו הציע מקרטני שאיתו יופיעו הביטלס במועדונים קטנים סטייל הקאברן. ב 23 בינואר 1969 ממשיכים לכלול הביטלס את השיר ביום העבודה שלהם בין ג’אם לג’אם. הנה הקלטה מהיום הזה, הפעם ההתחלה כבר יותר דומה לתוצאה הסופית, אך עדיין מכילה שריד של הפזמון. לנון מקדם את השיר עם we’ll do Dig a Pony into I’ve Got a Fever – כשהוא מתכוון כמובן ל I’ve Got a Feeling של מקרטני. השיר המשיך להבליח מדי פעם בימי הסשנים הקרובים כשהלהקה המשיכה להתכונן לקראת ה 30 בינואר – יום ההופעה שנקבע, בו יעלו הביטלס לגג משרדי אפל בסאביל רואו ויבצעו את מרכולתם מהפרויקט הזה. (לפחות את חלקה). על הגג השיר בוצע כשבתחילתו עצר רינגו את הלהקה על מנת להניח את הסיגריה הבוערת שבפיו. בסוף השיר אמר לנון: “תודה אחים, הידיים כבר קרות מדי כדי לנגן אקורדים…”. השיר שהוקלט על הגג נכנס לתוך האלבום Let it Be יחד עם העיכוב של רינגו, כשהחלק של הפזמון בתחילת השיר נחתך החוצה. בגרסאות מוקדמות של האלבום הוא הופיע תחת השם I Dig a Pony כפי שתוכלו לראות זאת בלייבל הזה. ב 2003 עם יציאת גרסת ה Naked של האלבום, הפתיח השגוי נערך החוצה יחד עם ההערות של ג’ון בסופו. מה אמר ג’ון על השיר בראיון ב 1980 ? “עוד פיסת אשפה…”. #getback #גוןלנון #Iamthewalrus #גורגהריסון #רולינגסטונס #פולמקרטני #ColdTurkey #יוקואונו #ביטלס #JohnnyandtheMoondogs

אחד השירים המפורסמים ביותר של ה”מירקלס” עם סמוקי רובינסון כסולן היה You’ve Really Got A Hold On Me. רובינסון גם כתב את השיר. השיר מספר על על בחור שמסרב לעזוב את האישה אותה הוא אוהב, למרות הדרך בה היא מתנהגת אליו. השיר יצא כסינגל ב-9 בנובמבר 1962 ומיד הפך לחביב על שדרי הרדיו. זה גרם לו להיכנס למצעד הבילבורד ולהגיע למקום הראשון במצעד הרית’ם אנד בלוז ב-12 בינואר 1963, יום לאחר שהסינגל השני של הביטלס יצא לרדיו באנגליה. וויליאם סמוקי רובינסון נולד בשנת 1940 בדטרויט. בגיל 15 הוא הקים להקה ווקלית בשם The Five Chimes שהפכה אחר כך ל-The Matadors. כסולן הראשי שלה, “המטדורס”, שהפכו בינתיים ל- The Miracles הופיע ברחבי דטרויט, וב-1958 הוציאו מספר הקלטות דרך הקשרים של רובינסון עם חברו החדש בארי גורדי. כשסמוקי הציע לבארי את הרעיון של הקמת לייבל משלו, “המירקלס” היו מהראשונים שהוחתמו ללייבל של בארי, “טמלה” (שהפכה די מהר ל”מוטאון”). החברות הקרובה עם בארי הובילה לכך שרובינסון מונה לסמנכ”ל “מוטאון” בשנת 1961, בנוסף להיותו אמן מצליח, מפיק וכותב שירים. לנון, שאהב אותו מאוד, הושפע ממנו בכתיבה פעמים מספר. הוא ציין שהשיר I’ve Been Good To You הוא אחד מהשירים האהובים עליו ביותר בכל הזמנים, וכזה שגם השפיע על מילות השיר Sexy Sadie. את השיר All I’ve Got To Do הוא כתב בהשראת השיר של סמוקי You Can Depend On Me. ויש כאלה שטוענים כי אפילו השורה ודרך השירה של I’m Crying ב- I Am The Walrus, לקוחה מתוך שיר של “המירקלס” משנת 1965, בשם Ooo Baby Baby. תשפטו אתם בעצמכם. רובינסון עצמו החשיב את הקאבר שהביטלס עשו לשיר שלו ככבוד גדול, ונתן לביטלס את הקרדיט על כך שהם זיהו את התרומה המוסיקלית של האמנים האמריקאים השחורים. נחזור לביטלס – 18 ימים לאחר שהקליטו את She Loves You ו- I’ll Get You, ב-18 ביולי 1963, הביטלס חזרו לאבי רואד להקליט את אלבומם השני. לנון, שכפי שציינתי אהב מאוד את סמוקי רובינסון, רצה לעשות גרסת כיסוי לשיר, וזה היה השיר הראשון שהוקלט לאלבום. ג’ורג’ מרטין הצטרף בפסנתר. העבודה על השיר היתה מהירה מאוד, נדרשו 7 טייקים בסיסיים ועוד כמה תוספות. אבל אחרי שהשיר כבר מוקסס, לנון החליט שהוא רוצה להקליט אותו שוב. ב-17 באוקטובר 1963, הביטלס החלו סוף סוף להשתמש בציוד הקלטה בן 4 ערוצים. לנון החליט שהשיר צריך להיות מוקלט מחדש עם הציוד החדש. ג’ף אמריק מספר: “אולי, מתוך הנאיביות שלו, הוא חשב שמעצם ההקלטה על 4 ערוצים במקום על 2 ערוצים, השיר ישמע טוב יותר. אבל אחרי נסיון אחד הרעיון ננטש”. ג’ורג’ מרטין התעקש בנקודה הזו להמשיך הלאה, תוך שהוא משכנע את לנון שההקלטה שנעשתה לשיר היא מצויינת. לנון התרצה: “בסדר ג’ורג’, אנחנו נכנעים”, אמר, והביטלס עברו להקליט את הסינגל הבא שלהם, I Want To Hold Your Hand. לטעמי הגרסה של הביטלס ל- You’ve Really Got A Hold On Me, על אף היותה נאמנה מאוד למקור, עוצמתית מאוד והיא אחת מגרסאות הכיסוי האהובים עליי של הביטלס. הביטלס, אגב, כנראה מתוך טעות, הפכו את שם השיר ל- You Really Got A Hold On Me. גם הם, כנראה, אהבו מאוד את הביצוע שלהם, כיוון שהם החלו לבצע את השיר בהופעות רבות, והקליטו אותו עבור ה-BBC מספר פעמים. זו אחת ההקלטות, עם הקדמה בסגנון התוכניות ההן: בשנת 1969, בימים האחרונים של צילומי Let It Be ב-26 בינואר, הם ביצעו את השיר שוב, הפעם עם בילי פרסטון. השיר אף זכה למיקס סטריאו שנערך ביום המחרת, אבל הוא לא יצא באופן רשמי מעולם. ועכשיו נעבור לג’ורג’ הריסון שלנו. זוכרים את Ooo Baby Baby שהופיע כמה שורות מוקדם יותר? אז בשנת 1975, באלבומו הנפלא של הריסון Extra Texture (Read All About It) מופיע השיר Ooh Baby (You Know That I Love You) שמוקדש לסמוקי ומהווה מעין בן לוויה מוסיקלי לשיר של “המירקלס”. זה לא מאוד מפתיע, בהתחשב שבראיונות רבים בשנות ה-70 ציין הריסון את רובינסון כאחד הכותבים והווקליסטים האהובים עליו ביותר. בראיון שנתן באפריל 1975, ציין את רובינסון כאחד האומנים המועדפים עליו, יחד עם ראווי שנקר, בוב דילן ואריק קלפטון. “מוסיקלית, הוא כל כך מתוק… הוא גורם לך להרגיש נחמד – הוא גורם לי להרגיש טוב”. גם שנה לאחר מכן, באלבום Thirty-Three and 1/3 הקדיש שיר שהוא הומאז’ לסמוקי. לשיר קראו Pure Smokey על שם האלבום שהוציא רובינסון ב-1974. גם בשיר הנוסטלגיה שלו When We Was Fab מ-1987 נכנס סמוקי בשורה And you’ve really got a hold on me שמופיע לקראת הסוף (על השיר כתבנו בפוסט הבא – https://beatlemanix.co.il/when-we-was-fab/) וזהו להיום. וכדי לסיים בחיוך – הנה סמוקי רובינסון שר את שירו מתוך “רחוב סומסום”, שם ה- You הופכת ל-U מטרידה במיוחד. שיהיה לכם יום נפלא. #גףאמריק #גוןלנון #גורגהריסון #המירקלס #YouReallyGotAHoldOnMe #סמוקירובינסון

אנחנו חוזרים היום לספר  In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs, ספר שאני מאוד אוהב שמציג את השירים של הביטלס דרך מבטם האישית של סופרים ועיתונאים. תרגמנו בעבר את הטקסט על הלטר סקלטר (שהתפרסם בשני חלקים – 1, 2), והיום מגיע התור של רוזאן קאש, ביתו הבכורה של ג’וני קאש מנישואיו הראשונים, זמרת, כותבת שירים וסופרת. היא כותבת על איך השיר No Reply השתלב בהליך הגירושים שעברו הוריה. When I came to your door No reply חופן מילים, שנטווים במקצועיות אל תוך מנגינה עוצמתית, חושפים סיפור עגמומי של אכזבה מרסקת, שממוסגר בקולו הכואב והמאומץ של ג’ון לנון. שמעתי את השיר הזה לראשונה כשהייתי בת 10 שנים. קיבלתי את האלבום Beatles 65 וניגנתי אותו על הפטיפון הקטן שלי, בעל קופסת הטוויד, בחדר השינה שלי שבקאסיטס ספרינגס, קליפורניה. זהו שיר אודות בגידה. הוא ראה אותה יוצאת מהדלת עם גבר אחר. הוא עקב אחריה, אבל זה לא מוצג בצורה מטרידה – זה מוצג באופן ששובר את הלב. הוא כל כך מלא בתשוקה עד שאינו יכול לעמוד בפני הארוע. ההלם שבגילוי כי אתה לא נאהב הוא החתך הגדול ביותר. ג’וני ורוזאן קאש ב-1965, בקאסיטס ספרינגס, הייתי בחדר השינה של הורי, מביטה בבגדי אימי ומעבירה את אצבעותי על החפצים היפים שבארונה הארוך – שמלת השיפון הלבנה עם נצנצים בצבע זהב, חליפות הטוויד, חולצות המשי והמכנסיים – כשהטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת באותו הזמן שאימי, שהיתה במטבח, הרימה אותה. היא לא שמעה אותי. קולו של אבי היה בצד השני. הם דיברו מספר דקות ואז אבי ניתק. זה מוזר שאינני זוכרת את מילותיהם, אבל אני זוכרת את תחושת החורבן שחשתי. הסדקים ביסודות נישואיהם היו גלויים. התיישבתי בכבדות על הרצפה. לא יכולתי לנתק את הטלפון. ישבתי והקשבתי לצליל החיוג של הטלפון במשך מספר דקות, עד ששמעתי את אימי מתקרבת במסדרון, ואז הנחתי במהירות את השפופרת במקומה. היא נכנסה לחדר והתנהגה כאילו כלום לא קרה. הסאבטקסט של חיי היה זהה לזה של No Reply: כזה של אכזבה וערגה. דפקתי על דלתם של הורי, ואף אחד לא ענה. אימי ואבי לא היו בבית. רק עכשיו, אולי, חצי מאה מאוחר יותר, אני מבינה למה 8 המילים האלה הן בעלות כח רב כל כך: הן מגלמות בתוכן בושה ויאוש. ואת הבושה מהיאוש. למה אין תגובה מאחורי דלתה של האשה, שניתן להבין שפעם אהבה את מי ששר? למה אין תגובה מהוריי? יש סיבה איומה: מישהו אחר נמצא בבית. כתבתי שיר על שיחת הטלפון שהאזנתי לה, 26 שנים לאחר מכן. השיר נקרא Paralyzed I picked up the phone You were both on the line כנראה ש-No Reply ושיחת הטלפון של ההורים שלי התחברו אצלי – אותו נושא, אותה שנה – וזה יצא החוצה דרך תבנית מחורזת ואקורדים פשוטים על פסנתר. ככה זה קורה. עשורים עוברים בזמן ששירים מתעצבים. Paralyzed אינו מגיע לרמתו של No Reply, אבל בתקופה ההיא בחיי ככותבת שירים, ניסיתי להגיע רחוק ככל האפשר, ו-No Reply היה בשבילי מקום גבוה מאוד להגיע אליו. בגשר (או Middle Eight כפי שהביטלס קראו לזה), ההתפרצות האינטנסיבית של המוסיקה וקולו של לנון, כשהוא שר שהוא ראה את האור, היא כמו זרם של מים קרים על הפנים. הוא רואה שהיא בבית, יש אור, והפנים שלה נראות מהחלון. בגידה רומנטית היא קונספט מורכב בשביל ילדה בת עשר. מה משמעותן של הבטחות, אם הן מתבטלות על ידי חוסר שקט מיני? – משהו שהיה מעבר להבנתי בשנת 1965. השיר היה מסתורי. בגידה היתה לא נתפסת, אבל מרגשת ואפילה. יש עולם פנימי עכור מאחורי החזות המאופקת, והעולם הזה יכול להיות הדלת אל האמנות והמוסיקה. זו יכולה להיות דלת שאני יכולה להיכנס דרכה. כאב הלב שבמילים אינו נפרד מהמבנה של המילים, כמו שהוא אינו מנותק מהלחן, ואפילו קשה עוד יותר לנתק אותו מהביצוע הווקאלי של לנון. ריי צ’ארלס נהג לומר כי זמרים הם טובים יותר בגיל 50 מאשר בגיל 25, בגלל שנסיון חיים שלם נמצא בקול שלהם, אבל ג’ון לנון היה 9 ימים לפני יום הולדתו העשרים וארבע כשהוא הקליט את No Reply. בפעם הזו בלבד, ריי טעה. בשירי פופ מסורתיים, כותרת השיר תשמש לאפקט דרמטי בפזמון, כדי להדגיש את הנושא, אבל כאן אין משתמשים בכותרת בפזמון רגיל – אלא מקבלים החלטה מוסיקלית מעניינת מאוד. No Reply מופיע בשורה השלישית בשיר, ולא מופיע שנית עד השורה האחרונה של הגשר. אבל ה”תשלום” מגיע רק בסוף השיר, כש-No Reply מושר פעמיים כקינה – וקינה היא המילה היחידה שמתאימה לתאר את התחינה שבקולו של לנון. קינה היא הצליל שבורח מהלב השבור. No Reply הוא 2 דקות ו15 שניות של שיעור בכתיבת שירים ובשימוש חסכוני במילים, כאשר הרגשות העזים ביותר מובאים על ידי מספר מועט של מילים ככל האפשר. יללתו של לנון שהוא הולך למות הוא הסיום של המסע הרגשי של השיר. הוא חוזר על זה פעמיים בגשר. יש בזה את האינטנסיביות הנוקשה של השורה של האנק וויליאמס I’m so lonesome I could cry. או שירו של אבי I walk the line: עגמומי עד כדי כך שזה גובר על המשמעות. החיים שמתוארים בקול, נוצרו מבחירות. פעמים רבות אני מתארחת כמורה בשיעורי כתיבת שירים בקולג’ים שונים, ואני מבחינה שכותבים צעירים רבים מחליטים לבטא את כשרונם הפואטי על ידי מילים מסובכות ומתוחכמות שמשתמשות בשמות תואר רבים מדי ומטאפורות מהטבע, והכל על מנת להגיע לנושא גדול ומעורפל: אהבה, אובדן, כאב. הבעיה היא שהם שוכחים אנשים, זמן ממשי ומקום, ואת ה”רהיטים” שבסצינה. ב-No Reply החלון, הדלת, הטלפון, הזוג, האיש שעונה לטלפון, הם כולם חלק מאותו מארג. זה לא סיפור חדש. אבל הספציפיות – הצגת תמונה ברורה מתוך סצינה רגילה – מכניסה בו נשמה, וכפי שתמיד קורה ביצירות הגדולות, האישי הופך אוניברסלי. כולם חוו את הרגע בו הם עומדים על סף הדלת, ואם הם לא חוו זאת עדיין, זה יקרה בעתיד. וזהו העיקרון של שירים שהופכים לחלק קבוע מהמודעות המוסיקלית שלנו: האמת אינה תלויה בעובדות. למרות שהשיר משוייך ללנון ומקרטני, ידוע כי לנון כתב את השיר. זמן קצר לפני שנרצח ב-1980, לנון אמר בראיון: “היתה לי בראש תמונה של הליכה במורד הרחוב וצפייה בצל שלה בחלון ושהיא לא עונה לטלפון, למרות שמעולם לא צלצלתי לבחורה בחיי. בגלל שטלפונים לא היו חלק מחיי ילד אנגלי”. לנון בנה סצינה ויצר דמויות שיתאימו לתבנית הרגשית שבנה. יש שיאמרו כי אין אמת גדולה ב-No Reply, שזהו רק שיר פופ קליט, מעובד בחוכמה ומושר על ידי זמר ממגנט. הו כן. גם זה. בסופו של דבר, אנחנו מפסיקים לדפוק על הדלת. אנחנו מפסיקים לצלצל. אנחנו מבינים את המסר. אולי אנחנו חוזרים מאוחר יותר, אחרי ששנים עברו והרגשות התמתנו, והבגרות מספקת פרספקטיבה. אחרי ששמעתי את Beatles 65 מתחילתו ועד סופו כ-12 פעמים, התחלתי לשנות את סדר השירים. ניגנתי את הקטע הראשון – No Reply ואז הרמתי את המחט, דילגתי על I’m A Loser, Baby’s in Black ו-Rock and Roll Music והורדתי את המחט על הרצועה החמישית, I’ll Follow the Sun. ל-No Reply חזרתי בכל שלב בחיי. אתה מפתח מערכת יחסים עם שיר לאורך חצי מאה. השנים הראשונות מלאות תשוקה, תחושת טריטוריאליות חזקה ואולי מעט בלבול. שנות הביניים הן מעט רדומות ואין בהן הרבה הכרת תודה. הסמל של התקופה הנוכחית שלי היא סערת רגשות נדיבה. ואהבה. אני אוהבת את הנערה שבוגדת, אני אוהבת את הנער שליבו נשבר. אני אוהבת את עצמי כמי שהיתה משני צידי הדלת. אבל סדר הארועים השתנה: כמעט שמתתי, אז ראיתי את האור. אבל אני עדיין שואפת להגיע לשלמות של No Reply. #NoReply #גוניקאש #הביטלס #רוזאןקאש

אחת הסיבות ליצירת האלבום האגדי Pet Sound של הביץ’ בוייז, שיצא ב 1966, היו הביטלס והאלבום Rubber Soul. שם התחילה תחרות סמוייה בין ווילסון לבין הביטלס ובעיקר עם מקרטני, על מי ישיג את הצליל והאלבום האולטימטיבי. ווילסון יצר את Pet Sounds כתגובה ל Rubber Soul, מקרטני הוביל את הביטלס ליצור את ריבולבר כתגובה עם Here there and Everywhere הביץ’ בוייזי, ווילסון שומע את ריבולבר ומנסה להרים “פרוייקט על” בשם Smile בו הוא מנסה ללכוד את האסנס של אמריקה. ווילסון לא מצליח לעמוד בפרוייקט שהטיל על עצמו ועל להקתו, גונז את הפרוייקט וקורס אל תוך עצמו כשמהכה הסופית ניחתת עליו עם שיחרור האלבום סרג’נט פפר. אנחנו כמובן הרווחנו מה”תחרות” את המוזיקה הנפלאה ששני הלהקות יצרו. סרט מצויין שיצא ב 2015 שמכסה את התקופה של הקלטות Pet Sounds ו Smile ומתמקד בסיפור התערערותו הנפשית של בריאן וממקבל את סיפורו של בריאן הבוגר כעבור 20 שנה שחווה התעללות מצד הפסיכולוג שמטפל בו. הנה הטריילר היום תרגמתי את המאמר שאמנם לא מספר את סיפורו של ווילסון אך מסביר את הסיבות לגדולתו של ריבולבר, בניהם גם ווילסון עצמו. המאמר נקרא בשם “איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים“, וכתב אותו צ’ארלס ג’יי מוס עבור הקיופויינט ב 2016. הנה התרגום. “איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים”. הקסם מאחורי המהפכה האומנותית של הרקונ’רול של 1966. כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה אלבום של הביטלס ב 1965, הוא נדהם כל כך שלמחרת בבוקר הוא ניגש ישר לפסנתר שלו והתחיל לכתוב את God Only Knows יחד עם השותף שלו לכתיבה טוני אשר. וילסון ידע ש Rubber Soul – האלבום שהכיל את כתיבת השירים הבוגרת ביותר מאת ג’ון לנון, פול מקרטני וג’ורג ‘הריסון, והציג את ראשיתה של מהפכת האפקטים באולפן – היה הצצה אל העתיד של מוסיקת הרוק, וכי הביטלס היו בחזית. כמייסד של הביץ’ בויז, הוא ידע שהמוסיקה משתנה, וכדי שהלהקה שלו תישאר עם ידה על העליונה בתעשייה, הוא יצטרך לעשות משהו ממש טוב, או יותר. התוצאה היתה Pet Sounds, ששוחרר ב 16 במאי 1966. זה היה ההישג האמנותי הגדול ביותר של הביץ’ בוייז, כזה שהלהקה לא תגיע אליו שוב. אבל עבור הביטלס, 1966 היתה רק ההתחלה של פיצוץ של חדשנות אמנותית וטכנולוגית שלא רק תשנה את הלהקה, אלא גם את מוסיקת הרוק לנצח. ריבולבר, שחוגג 50 החודש, היה שיאה של החדשנות. וכל זה כמעט ולא קרה. 1966 היתה אמורה להיות דומה מאוד לשנתיים הקודמות של הביטלס. הכל היה כבר ממופה על ידי מנהל בריאן אפשטיין, הלהקה היתה אמורה להצטלם עבור סרט נוסף, לכתוב ולהקליט פסקול לאותו הסרט, מסע הופעות, ואז להקליט אלבום נוסף. אבל כאשר הביטלס לא הסכימו עם אפשטיין על התסריט של הסרט, הפרויקט נגנז וזה נתן ללהקה זמן פנוי בלתי צפוי. איזו דרך טובה יותר לבלות את הזמן מאשר באולפן? הספר Revolver: How the Beatle Reimagined Rock ’N’ Roll של רוברט רודריגז. מכיוון שהביטלס היו כל כך מבוססים בתעשייה, הלהקה הרגישה שהם יכולים לקחת סיכונים נוספים כשזה מגיע לסוג השירים שהם מפיקים. זמן החופשה הנוסף הרשה להם לחקור רעיונות שאולי לא היו מתקבלים אילו היו תחת לוח זמנים הדוק. זה היה במהלך הזמן הזה, בו הלהקה הבינה כמה השפעה יש לסיבובי ההופעות עליהם. הופעה חיה סיפקה להם את עיקר הכסף שהם הרוויחו, אבל מסעות ההופעות גם הגבילו את הלהקה למוסיקה שהם יכלו לנגן – בעיקר שירים שניתן לשחזר בקלות על הבמה. אבל כפי שהוכיח Rubber Soul, המוסיקה של הביטלס הפכה מורכבת יותר, לא רק מנקודת מבט לירית, אלא גם מנקודת המבט הטכנית באולפן. כפי שרוברט רודריגז מציין בספרו, Revolver: How the Beatles Reimagined Rock ’N’ Roll: “המצב הראה את הדיכוטומיה בין חובת ההגשמה מתוך צורך כלכלי (ודרישת המעריצים), והשגת היעוד האמנותי שלהם באולפן, שם שכן לבם היצירתי. מבחינתם, האופציה השנייה היתה העתיד”. אבל לא רק הביטלס השתנו. אלא גם המעריצים. כמה שניסה בריאן אפשטיין לשמור על הלהקה תמימה, עם תדמית המופטופס, המחלוקות סביב הלהקה גברו. ראשית, דבריו הידועים לשמצה של ג’ון לנון לידידתו העיתונאית מורין קלייב על הביטלס, “פופולרים יותר מישו עכשיו” גרמו למהומה בינלאומית בקרב נוצרים רבים. חברת Capitol Records שיגרה 60 אלף עותקים של מה שידוע כיום כ “עטיפת הקצבים”, האלבום Yesterday and Today, לחנויות ולתקשורת שבועות לפני יום שחרורו ב 15 ביוני, רק כדי שיהיו מוחלפים אחר כך בעטיפה הרבה יותר בטוחה אם כי משעממת, רק זמן קצר לאחר מכן. ואז, במהלך החלק האסייתי של מסע ההופעות שלהם ב -1966 (שהיה האחרון שלהם), היו 2 תקריות נפרדות – אחת מהן הייתה עם הגברת הראשונה אימלדה מרקוס מהפיליפינים והשנייה בטוקיו, יפן, בניפון בודוקאן – מקום שנועד ללוחמה צבאית אמנות, ולא ממש להופעות רוק, על פי מקומיים. למעריצים, הביטלס נעשו שברירים בפעם הראשונה בקריירה של הלהקה. וכתבים תפסו כל הזדמנות לנצל את חולשת הלהקה. לנון, מקרטני, הריסון ורינגו סטאר מצאו יותר מתמיד, נחמה באולפן, שם החלו ההכנות לריבולבר להתגבש. אבל לא רק מסע ההופעות, מחלוקות המעריצים, והתקשורת שאינה יודעת שובע היו הגורמים היחידים שהובילו את הביטלס להשתוקק ליותר זמן יצירתי באולפן. זה מה שקרה גם בחייהם הפרטיים. הריסון המשיך את לימודי הסיטאר בהדרכתו של המורה ראבי שנקר, וכן עם מדיטציה טרנסנדנטלית. מקרטני החל לחקור את סצנת האמנות בלונדון עם חברתו ג’ין אשר, שהתעסקה בתיאטרון, מוסיקה קלאסית ותרבות גבוהה. ג’ון לנון התחיל לשחק בסרט בכיכובו שנקרא “איך ניצחתי במלחמה” שצילומיו החלו בגרמניה. הוא גם פגש את האמנית יוקו אונו בגלריית אינדיקה. ואז היו גם הסמים. ב 1966, הביטלס לא היו זרים למושג הסמים. המופעים שלהם בהמבורג בתחילת שנות השישים היו מונעים על ידי תרופה לעידוד תיאבון בשם פרלודין אשר נתן להם מה שהיה נראה כמו אנרגיה בלתי מוגבלת לנגן במשך שעות, עד שהתפוגג. ואז הם פשוט לקחו עוד. אם Rubber Soul היה ידוע בתור אלבום המריחואנה, אז ריבולבר היה ידוע בתור אלבום ה LSD. זה יהיה טיפשי לייחס את נחשול החדשנות שהלהקה חוותה במהלך הסשנים של ריבולבר ל LSD בלבד, אבל זה בהחלט לא הזיק כשהיה מדובר בפתיחת דעתם לאפשרויות מוסיקליות שאולי הם לא היו רואים בלעדיהם. על אף ש Rubber Soul רמז על כיוונים חדשים במוסיקה של הביטלס, הסינגל של יוני 1966 Paperback Writer היה עוד צעד קדימה. הבי סייד של הסינגל היה Rain בו התעסקו הביטלס עם שירה לאחור, אפקטי בס ניסיונים וטכנולוגיות חדשות באולפני אבי רואד. הם לא יכלו להשיג את כל מה שהם עשו בשנת 1966, ללא קצת עזרה של חברים – במקרה זה, תחרות ידידותית עם אמנים אחרים בסצנת המוסיקה באותה העת. האלבום הבולט של בוב דילן, Blonde on Blonde , שוחרר, וכלל בין השאר 2 שירים גדולים שלו – “Visions of Johanna” ו “Just Like a Woman”. הרולינג סטונס שיחררו את Aftermath, שכלל – לראשונה בתולדות הלהקה שירים שנכתבו על ידי מיק ג’אגר וקית ריצ’רדס. האלבום שלהם כלל גם מגוון כלים שאינם קשורים בדרך כלל עם אלבומי רוק, כולל ‘מרימבה’ (סוג של קסילופון), ה’קוטו’ – כלי המיתר היפני וה’דולצימר’ גם הוא כלי מיתר. למרות מה שהעיתונות דיווחה אז, הביטלס היו חברים ובילו עם כל האמנים האלו. הם האזינו למוסיקה זה של זה, נתנו הערות, והתמסטלו יחדיו. הם נהנו גם מחברים באולפן ההקלטות. בעיקר, המפיק ג’ורג’ מרטין, אשר על פי כל הדיווחים, היה הדבר הקרוב ביותר ל “חיפושית החמישית”. מרטין עזר להנחות את הקול החדשני של הלהקה – מרביעיית המיתר הכפולה ב “אלינור ריגבי” ועד קרן היער ב “For No One”. אבל זה היה גם בזכות טכנאי האולפן ג’ף אמריק בן ה 20, אשר קודם להחליף את הטכנאי הותיק נורמן סמית’. אמריק בולט במיוחד בעבודתו על ההקלטה הראשונה של ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” של לנון. הוא הקליט את קולו של לנון דרך רמקול הלסלי, ונתן לו את הצליל המרוחק שהשיר מוכר בזכותו, דבר שלא היה נעשה מעולם לפני כן. היו לו עוד רעיונות כמו זה, למשל מיקום המיקרופון של הבס של מקרטני והתופים של סטאר, הוא סלל את הדרך לאופן שבו הקלטות האולפן נעשו לאחר Revolver. אבל אלו לא היו רק ​​האפקטים האולפנים וכלים שונים שגרמו ל Revolver לבלוט משאר קטלוג הביטלס. זה היה גם אופן כתיבת השירים. ריבולבר מתחיל עם שיר של הריסון “Taxman“, הראשון של הגיטריסט המוביל באלבום. אין עוד אלבום של הביטלס שהחל בשיר של הריסון, שלא לדבר על שיר פוליטי שכזה, על מס ההכנסה של 95% באנגליה על העשירים. ואז היה “ד”ר רוברט”, על התלות במרשמי רופא, ו “She Said, She Said“, שיר על מוות, בהשראת מסע אסיד עם פיטר פונדה וחברי להקת הבירדס. מנקודת המבט של כתיבת השירים, ריבולבר היה אחד האלבומים המורכבים ביותר מבחינה רגשית ששוחררו בשנות ה 60 בנקודה זו. כל ארבעת הביטלס היו בשיא האמנותי שלהם בשנת 1966. אבל במהלך הסשנים לריבולבר, הלהקה הראתה גם סימנים להתפוררות כשכל חבר להקה החל להטוות דרך יצירתית עצמאית. בחודש אוגוסט, הביטלס ביצעו את המופע האחרון של מסע ההופעות האחרון שלהם, בקאנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, וכש 1966 התקרבה לסיומה, הלהקה החלה לעבוד על “Strawberry Fields Forever“, שיר שנכתב על ידי לנון שיטווה את הכיוון המוסיקלי של הלהקה בשנה הקרובה. ב 1967, כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה את השיר, הוא עצר במכוניתו, נשבר בדמעות ואמר, “הם הגיעו לשם ראשונים“. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #הביץבויז #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #יוקואונו #בובדילן #ריבולבר #PetSounds #נורמןסמית #סרגנטפפר #ראברסול #גייןאשר #ביטלס