סוף השבוע מתקרב והנה הגענו לשיר האחרון באלבום האחרון שהביטלס הקליטו (Her Majesty, למרות היותו שיר מהמם, לא ממש יכול לטעון לכתר). This is the end Beautiful friend This is the end My only friend, the end Of our elaborate plans, the end Of everything that stands, the end No safety or surprise, the end I’ll never look into your eyes… Again זה כמובן The End של הדורס, אבל מתאים איכשהו למצבם של הביטלס בסוף, לא? עם זאת, The End של הביטלס חגג את הביחד שלהם עוד פעם אחת אחרונה וגם אם הסוף שלהם היה עגום, אפשר להתנחם בעובדה שהשיר האחרון באלבום האחרון הוא שיר של הרכב ולא של בודדים. “הסוף” של הביטלס, שבזמן העבודה נקרא פשוט Ending, כי נועד לסוף המחרוזת, הוא שיר מיוחד מאוד: הוא מכיל את סולו התופים היחיד של רינגו בביטלס ואת הפעם היחידה שג’ון, פול וג’ורג’ ניגנו סולו גיטרה באותו שיר. רינגו לא רצה בכלל לנגן סולו תופים ולא היה פשוט לשכנע אותו לעשות זאת. פול נזכר בראיון מ-1988 שרינגו שנא סולו תופים כמו שאר חברי הלהקה: “כשהוא הצטרף לביטלס שאלנו אותו ‘ומה אתה חושב על סולו תופים’? הוא ענה ‘אני שונא אותם!’. אנחנו צעקנו ‘מעולה! אנחנו אוהבים אותך!’. אז זה מעולם לא נעשה לפני המחרוזת. אני שאלתי ‘המ, מה אתה אומר על סולו קטן?’, הוא הפך מצוברח ולא רצה לעשות את זה, אבל עם קצת שכנוע ורכות הוא הסכים לבסוף“. רינגו סיפר: “קטעי סולו מעולם לא עניינו אותי. קטע הסולו הזה הוא היחיד שעשיתי… אני הייתי נגד זה: ‘אני לא רוצה לעשות שום סולו מחורבן!’. ג’ורג’ מרטין שיכנע אותי… בכל מקרה, עשיתי את זה וסיימתי עם זה“. גם ג’ף אמריק נזכר: “מה שתמיד שיעשע אותי הוא כמות השכנועים שהיה צריך לבצע כדי שרינגו ינגן את הסולו. בדרך כלל צריך לנסות ולשכנע מתופפים לוותר על הסולו! (צוחק). הוא לא רצה לעשות את זה, אבל כולם אמרו לו “לא, לא, זה יהיה נפלא!, אז הוא נכנע. אני חושב שפול עזר לו עם רעיונות, אבל זה נפלא. אני תמיד רוצה לשמוע עוד – זה עד כדי כך טוב. זה כל כך מוסיקלי, לא סתם עוד מתופף שמשתולל“. אחרי הסולו המפורסם, פול השאיר קטע ארוך כדי להשלים, כפי שעשו עם החלק האמצעי של A Day In The Life. הסיבה – לא היה לו מושג מה הוא רוצה שיכנס שם וגם לשאר חברי הלהקה לא היה שום רעיון. אחרי דיונים רבים, ג’ורג’ הציע למלא אותו עם סולו גיטרה. ג’ף אמריק מספר שג’ון ענה חצי בצחוק: ‘כן, אבל הפעם אתה צריך לתת לי לנגן אותו’. כולם צחקו, כולל ג’ון. אבל ג’ון התקדם עם הרעיון והציע: ‘למה שלא כולנו ננגן את הסולו?’ פול אימץ את הרעיון באופן מידי והציע שהם ינגנו את הסולו בהקלטה חיה. ג’ון אהב את הרעיון. לג’ורג’ לקח קצת יותר זמן לאמץ אותו, אבל הוא הסכים בסופו של דבר. פול הודיע שהוא מעוניין להתחיל את הסולו, כיוון שזה שיר שלו. ג’ון אמר שהוא מעדיף לסיים כי יש לו רעיון מצוין למה לנגן שם. לג’ורג’ לא נותרה הרבה בחירה. הוסכם שכל אחד, על פי הסדר שהוחלט עליו, ינגן 2 תיבות – תחילה פול, אחר כך ג’ורג’ ולבסוף ג’ון. לתדהמת כולם הם הקליטו את זה בטייק אחד. פול וג’ון ניגנו על גיטרות אפיפון קזינו, וג’ורג’ על הגיבסון לס פול שלו. ג’ף אמריק סיפר בראיון מ-2014 ב-Musicradar: “הרעיון של סולואי הגיטרה היה ספונטני וכולם אמרו – בהחלט. טוב, חוץ מג’ורג’, שחשש קצת בתחילה. אבל הוא ראה כמה ג’ון ופול התרגשו אז הוא הלך עם זה. למען האמת, אני חושב שהם אהבו את הרעיון של לנגן ביחד, לא כדי לנסות ולהיות טובים יותר מהשני, אלא כדי להגיע לחיבור מוסיקלי אמיתי. יוקו התכוונה להיכנס לאולפן עם ג’ון, זה התרחש דרך קבע בשלב הזה, אבל הוא אמר לה: ‘לא, לא עכשיו. תני לי פשוט לעשות את זה. זה יקח רק רגע’. זה הפתיע אותי מאוד. אולי הוא הרגיש שהוא חוזר לשורשים עם הבנים. מי יודע? הסדר היה פול ראשון, ג’ורג’ אחר כך ואז ג’ון. הם עברו על הרעיונות שלהם כמה פעמים ולפני שהיית מוכן הם כבר היו מוכנים להקלטה. האמפליפיירים שלהם היו מחוברים יחד והקלטנו אותם בטייק אחד. אפשר היה ממש לראות את ההנאה על הפנים שלהם בזמן שהם ניגנו. זה היה כאילו הם היו שוב בני נוער. טייק אחד היה כל מה שהם היו צריכים. הטלפתיה המוסיקלית בינהם היתה מדהימה“. בספרו כתב: “עבורי, ההקלטה הזו היתה ללא ספק הפיסגה של קיץ 1969, ולהאזין לסולו הגיטרות הזה מעולם לא הפסיק להעלות חיוך על פני“. פול הסביר את המילים שכתב לסוף השיר: “רציתי לסיים את זה עם שתי שורות מתחרזות (Couplet) אז הלכתי בדרכו של ה-Bard וכתבתי שתי שורות מתחרזות“. בארדס, על פי ויקיפדיה, היו בתרבות הגאלית והבריטית מספרי סיפורים, חורזי חרוזים ומלחינים מקצועיים שהועסקו על ידי פטרון. תפקידם היה לרומם את אבות הפטרון או את פעילויות הפטרון עצמו. עם הזמן המונח השתנה והחל מתייחס לכותבים מפורסמים כשהדוגמה הבולטת (ומי שמקרטני ככל הנראה כיון אליו) היא שייקספיר, הידוע בכינויו The Bard Of Avon. האם פול ראה בעצמו כמי שהוטל עליו לסכם את כל העשייה של הביטלס במילים האלה? And In The End, The Love You Take Is Equal To The Love You Make. סביר להניח שכן. גם לנון וגם הריסון כבר היו בראשם מחוץ לביטלס. מקרטני היה היוצר היחיד בביטלס שבאמת רצה עד הסוף שהלהקה תצליח להמשיך יחד. זה גם משפט שכל כך הולם אותו. אפילו לנון לא יכול היה להישאר אדיש למשפט הזה, ובראיון לפלייבוי ב-1980 אמר: “שורה מאוד קוסמית ופילוסופית. מה שמוכיח שוב שאם הוא רוצה, הוא מסוגל לחשוב“. אין כמו מחמאות מלנון. ההפקה של השיר לא היתה פשוטה. אחרי שהתאמנו על השיר, הם החלו להקליט את הטרק הבסיסי ב-23 ביולי. ג’ון וג’ורג’ ניגנו גיטרה, פול בס ורינגו תופים. הם הקליטו 7 טייקים ובכל אחד מהם ניגן רינגו סולו בסגנון שונה. הטייק האחרון, טייק 7, היה הטייק המוצלח ביותר. הוא ארך דקה ועשרים שניות. פול הוסיף פסנתר והלהקה הקליטה את החלק האחרון. אחרי מיקס שנעשה באותו יום השיר ארך 2 דקות ו-5 שניות. ב-5 באוגוסט פול הקליט את השירה לתחילת השיר, כשג’ון וג’ורג’ שרים קולות רקע. ב-7 באוגוסט הם הקליטו את שירת ה-Love You שמגיעה אחרי סולו התופים של רינגו. חלק מההקלטה נעשתה במהירות נמוכה כדי להשיג פיץ’ גבוהה יותר במהירות רגילה. לאחר מכן הקליטו את הגיטרות. במקור נשמעות הגיטרות מהתחלה, אבל לבסוף הוחלט להשאיר את סולו התופים נקי. ככה זה נשמע עם הגיטרות על הסולו כפי שהופיע באנתולוגיה השלישית (ונא להתעלם מהדקה וחצי האחרונה שמחזירה את האקורד של “יום בחיים” לביקור מיותר: יום לאחר מכן פול הוסיף בס ורינגו הוסיף תופים וב-15 באוגוסט ג’ורג’ מרטין הקליט את התזמור שלו וניצח על התזמורת. ב-18 באוגוסט נעשה מיקס ובעיקבותיו פול הוסיף קטע פסנתר קצר מיד אחרי סולו הגיטרה ומיד לפני שתי השורות שלו. מיקסים חדשים נעשו גם ב-19 וב-21, אבל פיל מקדונלד נאלץ לעשות מיקס חדש נוסף בגלל בעיה שנוצרה עקב סימון שגוי של הפלייבק והקלטת התזמורת. הם לא הצליחו להגיע למיקס סופי ולבסוף הוחלט להאריך את הקטע האינסטרומנטלי שמגיע מיד אחרי סולו התיפוף של רינגו, כדי להפוך את הקטע לפחות כבד. מקדונלד ואמריק שכפלו תיבות ללא סולו גיטרה והכניסו אותם למקום הרצוי. בסופו של דבר הוארך הקטע מ-2:05 ל-2:41. ארבעה ימים אחר כך עשו שוב מיקס והחזירו את אורכו ל-2:05. זהו. סוף סוף הוא היה מוכן. שיר זה היה השיר היחיד של הביטלס בו התופים של רינגו הוקלטו בסטריאו. לגבי הסאונד של התופים באלבום “אבי רואד” באופן כללי, אמר רינגו: “הסאונד של התופים באלבום היה תוצאה של ראשי תוף מעור עגל (ואנחנו יודעים שפול לא מוכן להשתמש בשום מוצרים שנעשים מחיות!) יש הרבה עבודת טום טום באלבום הזה. קיבלתי את הראשים החדשים וברור שהשתמשתי בהם הרבה – הם היו נפלאים. הקסם של הקלטות אמיתיות הוא שהם מראים (או משמיעים) עד כמה הטום טום נשמעים טוב“. ונסיים, כמו את הפוסט הקודם, בתמונות. התמונות הן שוב ממקור לא ידוע אבל מתוארכות לאוגוסט, זמן הקלטת אבי רואד. התמונות בבית הקולנוע יכולות להיות מהקרנה של גרסה כלשהי שנערכה עבורם של Let It Be? אולי. מי יודע. #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פילמקדונלד #פולמקרטני #TheEnd #אבירואד #הביטלס

אמנם דיברנו על השיר הזה בפרק מספר 8 בפודקאסט שלנו, שעסק גם בשיר “טוויסט אנד שאוט”, ואתם כמובן מוזמנים להאזין, אבל אני משוכנע שתהנו גם מהגרסה הכתובה שלו. ברי גורדי ב-1964 “כסף, זה מה שאני רוצה”, שר לנון בביצוע הנפלא שמסיים את אלבומם השני של הביטלס With The Beatles, בו הוא מתפקד על תקן ה”טוויסט אנד שאוט” של האלבום. אבל השיר מתחיל את סיפורו עם ברי גורדי. ברי גורדי נולד ב-1929 וחלם להיות מתאגרף. לאחר שחזר משירות בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה בשנים 1950-1953, הרגיש שמיצה את חיבתו לאלימות והחליט ללכת עם אהבתו השנייה – אהבתו למוסיקה. הוא החל לכתוב שירים שחלקם הפכו ללהיטים בקנה מידה מקומי. בשנת 1957 החליט שהוא רוצה להיות גם מפיק. לאחר שלווה 800 דולר ממשפתחו, הקים בינואר 1959 את חברת התקליטים המפורסמת טמלה. טמלה הפכה בהמשך לחברת מוטאון. טמלה זכתה להצלחה כמעט מיידית, אבל ברי לא זנח את כתיבת המוסיקה, כיון ששם היתה אהבתו האמיתית. הוא עבד עם כותבי שירים רבים, כולל המזכירה שלו ב- Hitsville U.S.A (הבתים ששימשו כמשרדים, אולפנים ונתנו את כל השירותים עבור מוטאון), ג’ני בראדפורד. ג’ני בראדפורד יחד הם כתבו את Money (That’s What I Want) ב-1959 ונתנו אותו לחבר מבית ספר התיכון של ג’ני, וזמר חדש שהוחתם על ידי טמלה, בארט סטרונג. ברי ישב ליד הפסנתר וכתב את השיר, כשג’ני נכנסה ושאלה אותו על מה השיר. השיחה נדדה למחוזות שונים וברי החל מתלונן על הצורך שלו בכסף. שניהם החלו להכניס את זה לתוך השיר. בארט סטרונג נכנס וביקש מברי לזוז ולתת לו לנגן את האקורדים שניגן רגע לפני, כיון שהוא, לטענתו, מנגן פסנתר טוב יותר. ברי וג’ני סיימו לכתוב את השיר תוך שבארט מתאמן ושר את המילים החדשות שנכתבות תוך כדי. ברי התרשם מאוד מהביצוע והבטיח לבארט להקליט עבורו את השיר. בארט סטרונג כפי שקרה עם שירי טמלה בעבר, השיר הפך ללהיט מקומי, אבל כדי להגיע לתפוצה ארצית היה צורך בחברה גדולה יותר. בשנת 1959 פתחה ראקל בילי דייויס יחד עם אחיותיו של ברי, אנה וגוון, חברה כזו בשם Anna Records. הן אף הציעו לברי להצטרף בתפקיד מנהל, אבל הוא רצה לפתוח חברה עצמאית. עכשיו נתן להן את השיר כדי להפיץ אותו ברחבי ארצות הברית והשיר הגיע למקום ה-2 במצעד ה-R&B של בילבורד (והמקום ה-23 במצעד הפופ) והפך אותו ללהיט הגדול הראשון של מוטאון. השיר הוקלט על ידי אמנים רבים לאורך השנים. בארט סטרונג היה הראשון להקליט את השיר, אבל הגרסה המצליחה ביותר של השיר בארה”ב היתה זו שהוקלטה על ידי The Kingsmen. הביצוע שלהם הגיע למקום ה-16 במצעד הפופ של בילבורד במאי 1964. כיצד הביטלס הגיעו לשיר? תלוי את מי שואלים. קינג סייז טיילור והדומינוס תשובה אחת מגיעה מראיון שערך מארק לואיסון עם טד טיילור, מנהיג להקת King Size Taylor And The Dominos, שהיו להקה מתחרה מליברפול. הראיון נעשה בעת התחקיר לספרו המטורף Tune In – מטורף כיוון שהוא מכיל 944 עמודים בגרסה הרגילה ויותר מ-1500 עמודים בגרסת הדלוקס, וכל זה כשהוא מספר רק את החלק הראשון של הסיפור, מ-1940 ועד 1962 (מחכים לנו עוד שני חלקים נוספים, למי שמתעניין). טד טיילור טוען שהביטלס “ישבו כולם בשורה ורשמו שורה שורה את כל השירים שביצענו –Dizzy Miss Lizzy, Slow Down, Money וכל האחרים. בפעם הבאה שראינו אותם, הם ביצעו את החומר שלנו.” הריסון זוכר את זה אחרת: “לבריאן היתה דרך פעולה ב-NEMS לפיה הוא קנה לפחות עותק אחד של כל אלבום שיצא. אם זה נמכר, הוא הזמין עוד אחד, או חמישה או לא יודע כמה. כתוצאה מכך היו לו תקליטים שלא היו להיטים באנגליה ואפילו לא היו להיטים באמריקה. לפני שיצאנו להופעה היינו נפגשים בחנות התקליטים, אחרי שהיא נסגרה, ועברנו על המדפים, בולשים אחר הדברים החדשים שהגיעו… Devil In Her Heart ו- Money של בארט סטרונג היו סינגלים שמצאנו בחנות, שמענו אותם וחשבנו שהם מעניינים.” הפעם הראשונה שהביטלס ביצעו את Money באולפן היה באודישן לדקה ב-1 בינואר 1962. כמו כל 15 השירים שהקליטו באודישן הזה, הוא הוקלט בטייק אחד. על התופים היה עדיין פיט בסט. העיבוד היה משופשף, כיוון שהשיר היה כבר חלק מהרפרטואר הקבוע של ההופעות שלהם, אבל העיבוד היה ראשוני ביותר והם עדיין לא הפכו אותו לשיר שלהם כמו שקרה עם קאברים אחרים. זה היה השיר השני שהקליטו באודישן. מייק סמית הפיק את ההקלטה. הוא לא נתן לביטלס להתחבר לציוד שלהם והחליף את האמפליפיירים המלוכלכים שלהם שיצרו את הסאונד שהקהל במועדונים כל כך אהב, לסאונד של ציוד האולפן של דקה, שלא הוציא אותם במיטבם. יש רבים שטוענים שזה לא ממש מפליא שדקה ויתרה עליהם, לאור האודישן הזה. מארק לואיסון חותם על העותק הרגיל של הספר ב-Tune In שהזכרנו קודם, כותב מארק לואיסון על הביצוע הקולי של לנון בשיר: “(ג’ון) אמר מאוחר יותר שהוא שר את Money כמו אדם מוכה טירוף. מזה אפשר להבין שהוא הכניס בשירה שלו את הקול העוצמתי והצועק על סף יצירת יבלות (כמו בטוויסט אנד שאוט) – אבל למעשה הוא התכוון שהוא עצמו היה שרוי בטרוף. למעשה, במקום להתאמץ הוא לוקח צעד אחורה, הולך על בטוח, כשהוא מסיים הוא לא נמצא בשיא ההתלהבות אך גם לא אדיש, הוא נמצא בשטח ההפקר. איפה היו הנשמה, החדות, הנשכנות של לנון? רק פעם אחת בחייו נשמע לנון הססני, וזה היה ביום הזה.” לאחר שנים של מאבקים אפשר להאמין לג’ון שכסף היה מה שהוא רצה. הוא לא הסתיר את זה. הוא התייחס לזה פעמים רבות. לדוגמא, אמר ל- New Musicl Express ב-1963 כי “השאיפה המקצועית” שלו היא “להיות עשיר ומפורסם”. כשהביטלס הגיעו לראשונה לאמריקה, הוא נשאל על ידי התקשורת אם הוא יכול לשיר להם משהו. תשובתו היתה: “לא, אנחנו צריכים קודם לקבל כסף”. אבל אחד הדברים שיש לזכור הוא שההיסטוריה של המוסיקה הפופולרית בתקופה ההיא, הראתה שכוכבים מכלים את כוכבותם תוך שנים ספורות. בעיני הביטלס היה ברור שהם חייבים להרוויח ככל האפשר כל עוד מישהו מתעניין בהם. כרגע הם להיט, אבל כמה זמן זה כבר יכול להימשך? שנה? שנתיים? ג’ורג’ מרטין ופסנתר בשנת 1963 בכל מקרה, כשנכנסו הביטלס לאולפן 2 של EMI ב-18 ביולי 1963, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השני With The Beatles, הם החליטו להקליט את השיר כשהפעם הם כבר הפכו אותו לשלהם. ג’ורג’ מרטין ניגן פסנתר והם הקליטו לייב, כולל קולות, 6 טייקים מלאים עד שכולם היו מרוצים מטייק מספר 6. ג’ורג’ מרטין הקליט את ההקדמה על הפסנתר וטייק 7 נוצר מהקלטה זו ומטייק 6. אבל למרות שפה מסתיים תפקידם של הביטלס בהקלטה, ג’ורג’ מרטין לא הצליח להיות מרוצה. משהו בליווי הפסנתר הציק לו. הוא הקליט ב-30 ביולי עוד 7 טייקים של הפסנתר עד שנחה דעתו. ב-21 באוגוסט ישבו ג’ורג’ מרטין, נורמן סמית’ וג’ף אמריק ועשו מיקס מונו מטייק 6 ו-7, כשהם מתעלמים מההקלטות הנוספות שעשה מרטין ב-30 ביולי. זה היה מיקס המונו הסופי של השיר והוא זה שמופיע בכל מקום שאתם שומעים את השיר בגרסת מונו. אבל מרטין עדיין המשיך להיות מוטרד ממנו. הביטלס בכלל לא היו באיזור אלא שהו בחופשה כשמרטין חזר לאולפן ב-30 בספטמבר והקליט עוד גרסאות של פסנתר. הוא הקליט 3 גרסאות שלא מוספרו על טייק 7 (כלומר הוא לא היה מרוצה ממה שהקליט ב-30 ביולי). למרות שביום הזה נעשו מיקסים לשירים אחרים במונו, הוא לא נגע ב-Money, כנראה כי החליט שהוא עדיין לא שלם. כפי שכבר כתבתי, הטייקים החדשים לא נכנסו למיקס המונו כי הוא לא נפתח שנית. באופן מפתיע, במיקס הסטריאו, זה שהיה בשלב הזה חשוב פחות בעיני כולם, החליט מרטין לעשות שינוי. ב-29 באוקטובר, 1963, ישבו מרטין וטכנאיו לעשות את מיקס הסטריאו של האלבום With The Beatles. הוא מיקסס את כל שירי האלבום אבל לא היה מרוצה מהמיקס של Money. למחרת חזר והגיע בסופו של דבר למיקס שאהב. המיקס היה שונה – הוא כלל פסנתר שונה, הנקישות של רינגו, שמופיעות בתחילת השיר בגרסת המונו, נעלמו, והגיטרה של הריסון נכנסת במקומות שונים. אהבתם הרבה לשיר גרמה לכך שביצעו את השיר באופן קבוע בהופעות ואף הקליטו אותו 6 פעמים לשידורי הרדיו של הBBC. זה רק סמלי שהביטלס חזרו לשיר בסוף דרכם, בשנת 1969. בשלב החזרות שנערכו באולפני טוויקנהם להופעה שתכננו בשלב ההוא לעלות (הסשנים שצולמו והולידו לבסוף את האלבום והסרט Let It Be), הם ניגנו את השיר פעמיים, בשלישי ובשישי בינואר 1969. בשלישי מישהו רק התחיל לנגן כשהשאר דיברו, אבל בשישי עשו ביצוע מלא. הפעם האחרונה שהשיר בוצע, בזמן בו הביטלס היו קיימים, היתה בהופעה של לנון עם פלסטיק אונו בנד בטורונטו, ב-13 בספטמבר 1969. כשחזר לנון מההופעה הזו, הודיע לחבריו שהוא מפסיק להיות חבר בלהקה. #Money #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #בארטסטרונג #גורגהריסון #בריגורדי #גניבראדפורד #פולמקרטני #קינגסייזטיילורוהדומינוס #הביטלס

שבוע טוב לכולם. מתחילים שבוע חדש עם תרגום של סקירת ההופעות של הביטלס ברדיו ובטלוויזיה בשנת 1962 – בעיקר בביביסי – מתוך הספר המופלא של קוין יוליט The BBC Archives 1962-1970. יש פה הרבה הרבה דברים מעניינים, אז בואו נתחיל: סיפורם של הביטלס וארגון השידורים הבריטים British Broadcasting Corporation מתחיל עם מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, שמילא והגיש את הטופס שנקרא ‘Application For An Audition By Variety Department’. התאריך ליד חתימתו הוא ה-10 בינואר 1962. המילה “וורייטי” היא בעלת חשיבות. במשך שנים רבות, בילוי ערב בתאטרון הבטיח שלל מופעים (variety of acts) שכללו קומיקאים, רקדנים, להטוטנים, קוסם, פיתום והרכבים מוסיקליים. הבידור הפופולרי של הביביסי עקב אחר המודל הזה החל מתחילת השידורים ב-1922 ומחלקה מיוחדת הוקדשה להזמנת אומני הוורייטי. כשהרוקנרול חדר לאנגליה במהלך 1955, הגישה המסורתית אותגרה. ביל היילי והקומטס הובילו את חיל החלוץ עם 4 שירים במצעד, כולל הלהיט שהגיע למקום הראשון Rock Around The Clock. שנה מאוחר יותר, המדינה חוותה את ההשפעה העצומה שהביא איתו אלביס פרסלי עם שישה להיטים במצעד ואלבום שהגיע למקום הראשון. גילוי Heartbreak Hotel של אלביס במאי 1956 שינה את חייהם של הביטלס, כמו גם את אלה של רוב הנערים שחיו באותה התקופה. אולם תעשיית הבידור התייחסה למוסיקה החדשה כגימיק חדש עם חיי מדף קצרים. אולי הממבו בקרוב יחליף אותה. כך חשבו בביביסי, ולא התייחסו לפופולריות של הרוקנרול. אלביס הגיע ללא אזהרה – התפוצצות של כל מה שאנשים צעירים רצו לשמוע ולראות… וכל מה שהורים פחדו ממנו. למעשה, הניצוץ נדלק שנה וחצי לפני כן. מה שקרה בלילה של ה-8 ביולי 1954 במהלך השידור של Red, Hot and Blue בתחנת WHBQ הפך לסוג של אגדה. דיג’יי מממפיס בשם דיואי פיליפס ניגן סינגל שהוקלט שלושה ימים מוקדם יותר באולפני סאן המקומיים. הדיווחים על כמות הפעמים שהוא השמיע את (That’s All Right (Mama שבוצע על ידי אלביס פרסלי האלמוני, נעים בין 7 לשלושים. זו היתה דוגמא לדרך בה צמיחת הרוקנרול בארצות הברית הוזנה על ידי שדרנים בתחנות רדיו מקומיות בכל רחבי המדינה. בהשוואה לרדיו האמריקאי, עם השדרנים שמדברים מהר ומשמיעים את הלהיטים הכי חדשים כל היום, מה שהציעו גלי האתר בבריטניה היה מרדים מאוד. שום דבר בסגנון ההתלהבות הפראית של דיואי מאלביס לא יכול היה להתרחש באנגליה. ב-1962, לביביסי היו 3 תחנות ארציות: the Home Service, the Third Programme and the Light Programme. אף אחת מהתחנות הללו לא היתה מכוונת למשהו ספציפי בלבד. כשהוקמה The Third Programme ב-29 בספטמבר 1946, המנהל של הביביסי, סר ויליאם היילי, הסביר את הפוליסה של הביביסי: “שלושת ערוצי השידור לא יהיו מחולקים בצורה נוקשה, הם יגלשו אחד אל תחומו של השני. מוסיקה, מחזות, ודיבורים, למשל, יהיו נוכחים בכל אחד מהם. בזמן שב-Light Programme ישמיעו את הוולס מ- Der Rosenkavalier וה-Home Service ישדר בשידור חי מחזה מהקובנט גרדן, התחנה השלישית תקדיש את הערב להשמעת אופרה שלימה. ההבדלים יהיו בגישה, בטיפול ובדגש. קשה לדבר על חינוך טעמו של ציבור המאזינים מבלי להישמע מתנשא או שלטוני, אבל זו המטרה שלנו ואנחנו נדאג ששום חידוש מטעמנו לא יחליש את זה”. סיפוק תשוקת בני הנוער לרוקנרול לא נתפשה בעיני הביביסי כ”חינוך טעמו של ציבור השומעים”. במקום זאת הם התעלמו ממה שהם הגדירו כמוסיקה פרימיטיבית מתוך תקווה שזה יעלם מעצמו. רק תחנת The Light Programme (שתיקרא מעתה ברשותכם הגל הקל) שידרה לעיתים רוקנרול. אולי יעתרו לבקשה להשמיע את That’ll Be The Day של הקריקטס בתוכנית Two Way Family Favourites אם היה לך מזל. כשהגל הקל כבר שידר תוכנית שלימה של מוסיקה פופולרית, בגלל הגבלות של איגוד המוסיקאים התקליטים הונחו בצד, ותזמורות ריקודים מיושנות ביצעו גרסאות חסרות התלהבות של הלהיטים. לא היה רדיו איזורי ולא רדיו מסחרי. האלטרנטיבה היחידה לשידורי הביביסי היה רדיו לוקסמבורג ששודר כל ערב מהמדינה ההיא, ונקלט באנגליה עם רעשים רבים. סרטו של וודי אלן “ימי הרדיו” מחיה בצורה נפלאה את תפקיד הרדיו האמריקאי בשנות ב-30 וה-40. ילדים נרגשים מהרפתקאותיו של הנוקם במסיכה, בהלה המונית לאחר שידור פלישת אנשי המאדים של אורסון וולס ב”מלחמת העולמות”, יש פיתום שמופיע ברדיו ועקרות בית מפנטזות על החיים הזוהרים של כוכבי הרדיו. אפילו בתחילת שנות ה-60 כוכבי הרדיו של הגל הקל של הביביסי הוצגו באופן זהה לזה. העירוב של קומדיה, תוכניות יומיות, ספורט, תוכניות וורייטי, תזמורות ריקודים ומוסיקה קלאסית החל במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהביביסי אורגן מחדש ל-2 ערוצי שידור The Home Service ו-The Forces Programme. האחרון החל לשדר ב-7 בינואר 1940, ותכליתו היתה להרים את המורל של החיילים והאזרחים. התוכנית Music While You Work לדוגמא, היתה שידור של להקה שניגנה שירים פופולריים ושמחים כדי להנאים את זמנם של העובדים במפעלים כדי להגביר את היעילות שלהם. התוכנית המשיכה להיות משודרת עד יומו האחרון של הגל הקל ב-1967. הביטלס הוזמנו לאודישן בביביסי. האודישן התקיים במנצ’סטר ב-12 בפברואר 1962. 10 חודשים מוקדם יותר הלהקה גיבשה סוף סוף הרכב יציב כ-4 נגנים – המנהיג ג’ון לנון (גיטרת קצב), פול מקרטני (בס), ג’ורג’ הריסון (גיטרה מובילה) ופיט בסט (תופים). הם שכרו את שרותיו של המנהל הנלהב שלהם, מנהל חנות ליברפולית בשם בריאן אפשטיין, רק כמה שבועות לפני הביקור הראשון שלהם בביביסי. על פי האוטוביוגרפיה שלו A Cellarful of Noise, העניין של אפשטיין בביטלס החל כשלחנותו NEMS נכנס מישהו וביקש את ההקלטה של My Bonnie, שהוקלטה על ידי טוני שרידן והביט בראדרס. בהתחלה הסינגל היה זמין רק בגרמניה. באנגליה הוא יצא על ידי חברת פולידור ב-5 בינואר 1962. ההוצאה הראשונה הזו של הביטלס באנגליה מוזכרת בטופס הבקשה שהוגש לביביסי. באותו שבוע, עיתון המוסיקה של ליברפול “מרסי ביט” פרסם את התוצאות של משאל הפופולריות שערך ללהקות מקומיות, כשהביטלס הגיעו למקום הראשון. דרך מבטיחה מאוד להתחיל שנה חדשה. כלומר, כך זה נראה עד שחברת דקה, שעשתה ללהקה אודישן בתחילת השנה, דחתה אותם בתחילת פברואר. אבל היה עדיין את הסיכוי לזכות בחשיפה ארצית חשובה על ידי הופעה בביביסי – אם הם יעברו את האודישן הרדיופוני שלהם. באמצע השבוע, רק תוכנית אחת בת חצי שעה בגל הקל כוונה למאזינים צעירים שכל כך רצו לשמוע מוסיקה קצבית. כשהיא מכוונת לזמן בו הקהל הפוטנציאלי שלה חוזר מבית הספר, בשעה חמש אחר הצהריים, נוצרה התוכנית Teenagers Turn. בתחילת 1962, כל יום בשבוע קיבל כותרת משלו: The Monday Show, The Talent Spot, Get With It, Here We Go ו- The Cool Spot. Here We Go הוקלטה במנצ’סטר והופקה על ידי פיטר פילבים: “נהגנו להביא קהל נהדר לפלייהאוס עבור התוכניות לבני הנוער. היתה לנו את תזמורת הריקודים הצפונית על הבמה, שניסו להראות כמו בני הנוער עם הבגדים אותם לבשו, והיו לנו בכל תוכנית מנחה, זמר ולהקה אורחת.” כשליברפול לבדה הכילה 300 הרכבים, היה צורך בחיפושים רבים כדי למצוא את המוכשרים ביותר, כפי שפילבים זוכר: “בימים ההם, היינו מקדישים 2 או 3 ערבים בשבוע לנסיעות בצפון, מקשיבים להרכבים שונים והיתה כמות אדירה של זבל. ואז, משום מקום, הלהקה הזו הופיעה לאחד האודישנים שלנו וקראו לה הביטלס – שם מוזר וכולם הגיבו אליו בשליליות, אבל אני התרשמתי מהם מאוד.” לאודישן שלהם הביטלס ביצעו שני שירים מקוריים של לנון ומקרטני – Hello Little Girl ו-Like Dreamers Do. בנוסף ג’ון ביצע את Memphis Tennessee של צ’אק ברי ופול שר את Till There Was You מהמיוזיקל The Music Man. על טופס האודישן, פיטר פילבים כתב:” הרכב יוצא דופן, לא רוקי כמו רובם. יותר קאונטרי ווסטרן עם נטייה לנגן מוסיקה”. הוא זוכר שהיו “תשבוחות רבות, בגלל שגהנום של רעש נוראי הגיע מרוב להקות שכללו 3 גיטרות ותופים.” הביטלס עברו את האודישן. למרות ההערות שכתב פיטר בנוגע לזמרים – “ג’ון לנון – כן. פול מקרטני – לא”, שניהם שרו בשידור הבכורה שלהם ברדיו. הביטלס הוקלטו לפני קהל ב-7 במרץ 1962, ובפעם הראשונה לבשו את החליפות שסידר להם האמרגן שלהם. אחרי הכל, זו היתה תחנת הביביסי. לבוש הבמה הרגיל שלהם שכלל ג’ינס ועור הושאר מאחור מעתה והלאה. למחרת, כל המדינה קיבלה הזדמנות לשמוע את הביטלס. ג’ון ביצע את “ממפיס טנסי” ואת הלהיט החדש של המרוולטס Please Mr. Postman. פול ביצע את הלהיט העדכני של רוי אורביסון Dream Baby. הפריצה המשמעותית הזו ברדיו הגיעה 3 חודשים לפני שהם חתמו על חוזה עם פארלופון/EMI ו-7 חודשים לפני יציאת הסינגל הראשון שלהם Love Me Do. ההצלחה של הביטלס להגיע לשידור לא היתה עניין של מה בכך. חברים ליברפוליים כמו גרי והפוסעים (שהגיעו למקום השני במשאל של המרסי ביט) ובילי ג’יי קריימר ושלושת הגדולים נכשלו באודישנים שערך להם פיטר פיבים לביביסי. The Swinging Bluegenes שהופיעו גם הם בצורה קבועה במועדון הקאברן, הופיעו ב-Here We Go חודש לפני הביטלס, אבל הסגנון שלהם היה שונה לחלוטין. עם נגן בנג’ו בשורותיהם, המוסיקה שלהם היתה שייכת למחוזות הבטוחים יותר של הסקיפל. הם שינו לבסוף את הסגנון כשהפכו באפריל 1963 ל-The Swinging Blue Jeans. כשהוא מתרשם שנית מהופעתם של הביטלס, פיטר פילבים הזמין אותם להופיע בתוכנית נוספת. ההקלטה נערכה באחד מ”חגי הבנקים” – יום שני, 11 ביוני 1962. הסעה מאורגנת סודרה כדי להביא מעריצים ליברפוליים אל תאטרון הפלייהאוס במנצ’סטר, כדי להגביר את תגובת הקהל אל הביטלס. שבוע לפני הופעה זו, הלהקה חזרה משהות בת חודשיים בהמבורג, בה הופיעו בסטאר קלאב. 6 ימים לאחר שחזרו מגרמניה, הביטלס נכנסו לראשונה לאולפני EMI באבי רואד. הטסט סשן שעשו שם ב-6 ביוני 1962 נועד להכריע אם יקבלו חוזה הקלטות או לא. Ask Me Why היה השיר הראשון של לנון-מקרטני ששודר ברדיו. זה קרה ב-15 ביוני 1962 בתוכנית Here We Go. הלהקה ביצעה גם את “בסמה מוצ’ו” ואת A Picture Of You להיט של ג’ו בראון. הנה מגוון תמונות מההקלטות והחזרות של אותה תוכנית: עד שהגיע הזמן להופעה הבאה שלהם ב-Here We Go לביטלס כבר היה סינגל משלהם לקדם. ב-25 באוקטובר 1962, במנצ’סטר, הם ניגנו את שני צידי הסינגל הראשון שלהן Love Me Do/P.S. I Love You. בנוסף הם גם ביצעו את A Taste Of Honey. אבל הדבר הכי חשוב בהקלטה הוא שהיה ביטל חדש מאחורי התופים. פיט בסט, שניגן עם הביטלס בפעם האחרונה ב-15 באוגוסט, הוחלף על ידי רינגו סטאר מלהקת “רורי סטורם וההוריקנס”. זה כל מה שנשאר מההקלטה – אולי כסימן למומנטום המתגבר של הקריירה שלהם, השכר שלהם גדל. בהופעות הקודמות שלהם ברדיו הם קיבלו 26.9 ליש”ט והוצאות רכבת למנצ’סטר, הפעם קיבלו 37.9 ליש”ט והוצאות. אלו היו צעדים חשובים שנעשו דרך רדיו ביביסי, אבל מה עם הטלוויזיה? החשיפה שלהם גרמה למעריצים לשלוח מכתבים, וכתוצאה מכך תחנת גרנדה במנצ’סטר צילמה הופעת צהריים של הביטלס במועדון הקאברן באוגוסט. אולם החומרים של הביצוע שלהם ל-Some Other Guy לא שודרו עד לשנה לאחר מכן, כשהביטלמניה כבר היתה בשיאה. אבל גרנדה כן שידרה בסופו של דבר את ההופעה הטלוויזיונית הראשונה של הביטלס, כשהלהקה ביצעה את Love Me Do ואת Some Other Guy בהופעה חיה בתוכנית People and Places ב-17 באוקטובר 1962. בינתיים, בביביסי הבחינו בשני מכתבים של מעריץ ביטלס מפרסטון בשם דייויד ג’ון סמית. הוא הזכיר את ההופעה ששודרה בגרנדה, הופעה שלא שודרה מחוץ למחוז הצפוני של המדינה. הוא כתב ש”עם השילוב של מראה נערי בית ספר וסאונד עבה של ריתם אנד בלוז, הם מייצרים מופע בימתי ממש סוחף… תאמינו לי, אם תשקיעו מזמנכם בלהקה המאוד מוכשרת הזו, לא תתחרטו על כך.” רוני ליין, האחראי על האודישנים בחטיבת הבידור הקל של טלוויזית הביביסי, שלח מכתב למר סמית להזמין את הביטלס לבוא לאודישן בלונדון. NEMS לקחו את המושכות משם ואירגנו אודישן בן 10 דקות שנערך ב-23 בנובמבר 1962 באולם סיינט ג’יימס בלונדון. למרבה הצער, לא נשאר שום מסמך שיכול להעיד על תוכן האודישן והשירים שבוצעו, אבל המכתב שכתב רוני ליין לבריאן אפשטיין ציין “אשמח בעתיד הקרוב להזמין אותם לאודישן בתנאי אולפן טלוויזיה”. עם Love Me Do שהצליח להיכנס למצעד (גם אם רק לתחתית עדיין) המוניטין של הביטלס החל לגדול גם מחוץ לצפון. בדצמבר 1962 הם הופיעו בתוכנית מקומית בתחנת ITV בבריסטול ובוומבלי ונסעו לפיטרבורו כדי להופיע עם פרנק איפילד. ב-4 בדצמבר הם חזרו לרדיו בתוכנית The Talent Spot. הביטלס ביצעו את שני צידי הסינגל שלהם וסיימו את התוכנית עם “טוויסט אנד שאוט”. התפרצות האנרגיה הזו ודאי נשמעה מפוצצת למדי, כשהופיע לצד המשתתפים העדינים של התוכנית (זמרת ג’ז, זמר קאונטרי ועוד בסגנון זה). The Talent Spot היתה התוכנית הראשונה שלהם שהוקלטה בלונדון. הם הגיעו לבירה יום לפני, ב-26 בנובמבר 1962, כדי לבקר בפעם הרביעית באבי רואד. במהלך סשן בשעות הערב, הוקלטו Please Please Me ו- Ask Me Why והוחלט שהם יצאו כסינגל בינואר. כידוע, זה יהיה הסינגל הראשון של הביטלס שיגיע למקום הראשון. הביטלס בסטאר קלאב שארית 1962 עברה עליהם בהופעות ובשהות בת שבועיים בסטאר קלאב בהמבורג. זו היתה שנה מעודדת מאוד לביטלס עם 4 הופעות בביביסי ששימנו את הגלגלים בעוד הם מתקדמים בעולם הבידור הבריטי. בזמן שהם ברכו בשנה טובה את הקהל הנלהב בהמבורג, האם הם יכלו בכלל לדמיין מה שנה זו תביא עבורם? ________________________________________ 1962 BBC RADIO APPEARANCES ________________________________________ TEENAGERS TURN – Here We Go Br: 8 March 1962 – 5.00–5.29pm – The Light Programme Rec: 7 March 1962 Playhouse Theatre, Manchester Producer: Peter Pilbeam Presenter: Ray Peters Dream Baby, Memphis, Tennessee, Please Mister Postman Recorded in front of an audience Pete Best – drummer ________________________________________ HERE WE GO Br: 15 June 1962 – 5.00–5.29pm – The Light Programme Rec: 11 June 1962 Playhouse Theatre, Manchester Producer: Peter Pilbeam Presenter: Ray Peters Ask Me Why, Besame Mucho, A Picture Of You Recorded in front of an audience Pete Best – drummer ________________________________________ HERE WE GO Br: 26 October 1962 – 5.00-5.29pm – The Light Programme Rec: 25 October 1962 Playhouse Theatre, Manchester Producer: Peter Pilbeam Presenter: Ray Peters Love Me Do, A Taste of Honey, P.S. I Love You Recorded in front of an audience Performed but not broadcast: Sheila Ringo Starr – drummer from this session onwards ________________________________________ THE TALENT SPOT Br: 4 December 1962 – 5.00–5.29pm – The Light Programme Rec: 27 November 1962 BBC Paris Theatre, London Producer: Brian Willey Presenter: Gary Marshal Love Me Do, P.S. I Love You, Twist And Shout First session in London #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביביסי #פיטבסט #BBC #רדיו

פוסט אורח היום עם צוף פלוטקין  Tsuf Plotkin שמגיעה בסערה עם פוסט שני ומרתק. והיום על מלחמת הביטלס בתופעת הסגרגציה (הפרדה בין שחורים ולבנים) בהופעות. ——————————————————————– באוגוסט 1964 טסו חברי הביטלס לסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם (והביקור השני, כאשר הראשון היה בפברואר של אותה השנה). במהלך סיבוב הופעות זה ביקרו הביטלס ב-23 ערים שונות בכל רחבי ארצות הברית. 1964 הייתה שנה מעניינת וסוערת להגיע לארה”ב, שכן שני אירועים מרכזיים קרו בשנה שקדמה לה: ראשית, באוגוסט 1963 נאם מרטין לות’ר קינג ג’וניור את נאומו המפורסם, “I Have a Dream”, אל מול אלפי אנשים בוושינגטון וקרא לשוויון בין שחורים ללבנים. שנית, הנשיא ג’ון פ. קנדי נרצח בנובמבר 1963 והבית הלבן אף פנה לבריאן אפשטיין בבקשה לצילום סשן תמונות של הביטלס עם הנשיא החדש לינדון ג’ונסון, כשהם מניחים יחד זר פרחים על קברו של קנדי, הצעה שנדחתה. נאומו של מרטין לות’ר קינג, שכאמור התרחש באוגוסט 1963, עורר את מחאתם של המונים אשר קראו לביטול הסגרגציה הגזעית שהייתה מעוגנת בחוק בארה”ב בשל שמרנות קיצונית וגזענית שאפיינה בעיקר את מדינות דרום ארה”ב. בין הפועלים לבטלה היה הנשיא ג’ון פ. קנדי, וכאשר נרצח, הייתה זו מכה קשה למתנגדי הסגרגציה הגזעית. לשמחתנו, מחליפו לינדון ג’ונסון הביא לחקיקת ‘חוק זכויות האזרח’ ביולי 1964, כחודש לפני הגעת הביטלס לאמריקה, חוק שנחשב לציון דרך משמעותי בביטול הסגרגציה הגזעית שבוטלה סופית ב-1968. בלב כל השינויים והמחאות שאלו הציתו, התעתדו הביטלס להופיע בעיר ג’קסונוויל שבפלורידה – שבדרום השמרן והגזעני של ארה”ב. האצטדיון בו התקיימה ההופעה, ה-Gator Bowl, היה המקום הגדול ביותר בו הופיעו הביטלס עד אז וכלל 20,000 מושבים. זו היא הייתה ההופעה היחידה שהביטלס אי פעם יבצעו בפלורידה. ההופעה נחשבת ל”הופעה שכמעט לא התקיימה” – הוריקן (“דורה”) השתולל בעיר בימים שקדמו להופעה והביא להרס רב ולרוחות שהמשיכו לנשוב גם בעת ההופעה עצמה וצלמים שסירבו להפסיק לצלם כמעט והביאו לביטול ההופעה. אך אירוע נוסף ודרמטי יותר, בהתחשב במצב החברתי בארה”ב של אותה השנה, סיכן עוד יותר את קיום ההופעה. ג’קסונוויל, שהיא העיר הגדולה ביותר בפלורידה, הייתה ועודנה בית למספר גדול מאוד של תושבים שחורים והביטלס חששו שמא הופעתם תהיה מופרדת כפי שהיה נהוג אז. הביטלס סרבו להופיע מול קהל מופרד. סירובם “התגלה מחדש” בעקבות תחקיר שערכו יוצרי הסרט Eight Days a Week שיצא בשנת 2016. סירובם להופיע מול קהל מופרד לא היה חד פעמי ושנה לאחר מכן הם סרבו להופיע גם בעיר דיילי סיטי, קליפורניה. לפני שנתיים, שוב סביב הסרט Eight Days a Week, נחשף החוזה שנחתם בין חברי הלהקה לבין מארגני ההופעה בו נכתב “Artist will not be required to perform before a segregated audience” קטע מתוך הסרט Eight Days a Week על סירובם של הביטלס להופיע בפני קהל מופרד: הנושא זכה להתייחסותם של פול וג’ון כבר באותה תקופה. לנון טען שהביטלס מעולם לא הופיעו מול קהל מופרד – ואין סיבה שיתחילו עכשיו. מבחינתו הוא יעדיף לפספס את ההופעה. פול בתורו הסביר בראיון ללארי קיין, אשר ליווה את סיבוב ההופעות הראשון של הביטלס בארה”ב ב-1964, שאין שום סיבה שהקהל יהיה מופרד שכן כל בני האדם שווים. פול הוסיף והסביר שבמקום ממנו הגיעו, אנגליה, שני הגזעים חיים ביחד בשלום ובשיתוף. על אף שניתן להתייחס לדבריו של פול בצורה צינית ולהגיד – החברה השחורה הבריטית עדיין זוכה לעוינות, אז מדוע שיגיד שהחברה הבריטית של שנות ה-50 וה-60 הייתה שוויונית? עם זאת, צריך לחשוב על דבריו של פול לאורם של שני דברים: ראשית, היחס באנגליה לעומת ארה”ב בכל הקשור לזכויות שחורים היה שונה – הקהילה השחורה באנגליה זכתה לשוויון זכויות מוחלט אל מול חוסר השוויון המעוגן בחוק ממנו סבלו השחורים בארה”ב. שנית, יש לנסות להתמקד במקום ממנו הגיע פול עצמו – ליברפול. בליברפול, העיר בה גדלו חברי הביטלס, התחנכו והחלו בדרכם המוזיקלית – היא עיר נמל שהייתה בין הערים החשובות והגדולות ביותר באנגליה. האוכלוסייה שלה, עד היום, מורכבת ממיעוטים אתניים ודתיים כך שהביטלס גדלו לצד וולשים, אירים, סקוטים, איטלקים, סינים, מלזים וכן לצד מהגרים שהגיעו מסומליה, זימבבואה ומדינות אפריקאיות נוספות. היחשפותם לתרבות שחורה אינה רק בגדר הנחה, שכן חברי הביטלס עצמם מדברים על ההשפעה הרבה שהייתה למוזיקה שחורה עליהם, לדוגמת רוק’נרול, בלוז, רוקבילי, R&B ועוד, וגם בזכות מרכזיותה של ליברפול כעיר נמל – חיילים אמריקאים אשר ישבו בבסיס צבאי שהיה בליברפול (זכר למלחמת העולם השנייה) וכן ימאים שהגיעו לעיר מכרו תקליטים שהביאו מהבית לנוער הליברפולי. תקליטים רבים מהם היו של זמרים שחורים כמו צ’אק ברי, The Marvelettes ואחרים. השפעה נוספת ולא פחות חשובה הייתה ישירה עוד יותר – אחד מהאנשים המרכזיים בתחילת דרכם של הביטלס היה המהגר הטרינידדי ותושב ליברפול הרולד אדולפוס פיליפס, או בכינויו- לורד וודביין (Lord Woodbine). וודביין נולד בטרינידד ב-1929 והיגר לליברפול לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שירת כחייל בשירות חיל האוויר הבריטי. עוד בטרינידד החל וודביין לעסוק במוזיקה והפך לזמר מפורסם של ז’אנר הקליפסו (Calypso). וודביין היה דמות ידועה בסצנת המוזיקה של ליברפול לאורך כל שנות ה-50, ונהג להופיע במועדון אותו ניהל האמרגן הראשון של הביטלס אלן וויליאמס, מועדון הג’קרנדה (The Jacaranda). בג’קרנדה פגשו הביטלס את וודביין, שבתחילה אימץ אותם, קישר אותם לאנשים הנכונים וקבע להם הופעות עוד בתקופה שנקראו The Silver Beetles. בשלב מאוחר יותר, הפך וודביין למנהל של מועדון נוסף בו הרבו הביטלס להופיע – The Blue Angel. דרכיהם של הביטלס ושל לורד וודביין נפרדו כשבריאן אפשטיין החל לנהל את הלהקה וכשהם יצאו מליברפול והופיעו בה פחות ופחות. וודביין מת בשנת 2000, ודמותו כיום כמעט ואינה מוכרת למעריצי ביטלס. אם כך, ניתן להבין מדוע הביטלס בחרו להתנגד באופן גלוי לעולם הגזעני אותו מצאו בארה”ב. מעבר לכך, ניתן לומר שאימוץ המוזיקה השחורה לצד ז’אנרים נוספים כגורם משפיע על המוזיקה של הביטלס גרמה למוזיקה שלהם להיות מעניינת, עדכנית ולסחוף אחריה אנשים שונים מתרבויות שונות בכל רחבי העולם. דומה למוזיקת קליפסו שיר של להקת הסקיפל הליברפולית Mersey sheiks פליז מיסטר פוסטמן המקורי של המרבלטס. #Jacaranda #גוןלנון #בריאןאפשטיין #לורדוודביין #פולמקרטני #המרבלטס #EightDaysaWeek #גקסונוויל #קליפסו

ושוב אנחנו בפינת חדשות הביטלס הישנות שלנו שאתם כל כך אוהבים, או לפחות אני כל כך אוהב. והיום, לצד שיא גינס חדש, גם מופרכות מופלאה כמיטב המסורת. אז בואו נתחיל: האלבום הגיע לראשונה למקום הראשון במצעד המכירות ב-10 ביוני 1967, שם צעד במצעד ברציפות 23 שבועות. הוא הגיע כמה פעמים נוספות למקום הראשון בין נובמבר 1967 לפברואר 1968. הפעם האחרונה שצעד בעשרת הראשונים, בזמן הוצאתו הראשונה, היתה במרץ 1968, כ-9 חודשים אחרי שיצא. ההוצאה לכבוד 20 שנה לאלבום, שיצאה ב-1987, החזירה את האלבום למקום ה-3 באנגליה. בשנה שעברה, לרגל 50 שנה ליציאתו, יצא האלבום בהוצאות דלוקס מיוחדות בדיסקים וויניל. סרג’נט פפר חזר למקום הראשון בשבוע של ה-8 ביוני 2017, 49 שנים ו-363 ימים לאחר שהגיע למקום הראשון לראשונה. אם רוצים לבחון את מרווח הזמן בין הפעם האחרונה שהיה בפסגה, ב-3 בפברואר 1968, עברו 49 שנים ו125. בסך הכל צעד האלבום 271 שבועות במצעד מכירות האלבומים במהלך 50 השנים שעברו מאז צאתו. 49 שבועות מתוכם בעשרת הגדולים, 64 שבועות בעשרים הגדולים, ו-114 שבועות בארבעים הגדולים. לפי The Official Charts Company האלבום מכר עד היום 5.1 מליון עותקים באנגליה, מה שהופך אותו לאלבום האולפן הנמכר ביותר באנגליה, ולשלישי בסך הכל, אחרי האוספים של קווין ואבבא. 2) ולפינת פנאי פלוס שלנו – סבא פול וסבא רינגו ניצפו ביחד בתצוגת האופנה של בתו של פול, סטלה, שהתקיימה בחודש שעבר. הם אף הצטלמו עם נשותיהן ונראו חמודים למדי. לפתע הופיע במסיבה שלאחר תצוגת האופנה פריס ג’קסון, בתו של האוגר הרשע שגזל את קטלוג השירים של הביטלס מסר פול. אבל סר פול, אציל שכמותו, לא עשה סצינה ואף הצטלם עם הילדה בת ה-19. גם סטלה הצטלמה איתה. גם כל מני אנשים אחרים שאין לי מושג מי הם אז אני לא אעלה את התמונות שלהם, ברשותכם. 3) למאט בלאמי מ”מיוז” יש סופרגרופ שכוללת חברים שונים. מדי פעם הם מופיעים ומזמינים אנשים להופיע איתם. לפני שבועיים בלאמי העלה את קטעון הוידאו הזה לאינסטגרם שלו. מה רואים בו? אותו מבצע עם פול מקרטני את “הלטר סקלטר”. מזכיר לי את הסופרגרופ שאני הקמתי. אני ודוד מהדירה ממול ביצענו מאוד יפה את “רק אתמול” של אריק איינשטיין ויפה ירקוני. 4) ועכשיו לחלק המופרך של היום: לאנשי האתר NFS Music Station יש יותר מדי זמן פנוי, ועשבים כנראה לא קשה למצוא שם. אין לי הסבר אחר למה שאני הולך להציג עכשיו בשמם: כידוע לכל מי שהתעמק בעטיפת “סרג’נט פפר”, תמונתו של בוב דילן מופיעה בקולאז’ העטיפה בפינה הימנית למעלה. 6 חודשים לאחר מכן, ב-27 בדצמבר 1967, דילן הוציא את האלבום John Wesley Harding. שמועות שונות מספרות כי דילן הכניס את תמונות פניהם של הביטלס לעטיפת האלבום כשהן מוחבאות בתמונת העץ באופן מכוון. במגזין הרולינג סטון מה-9 במרץ, 1968, הופיע הידיעה הבאה: “עטיפת אלבומו החדש של בוב דילן מכילה, ככל הנראה, מקבץ של פרצופים קטנים שמוחבאים על גזע העץ ובעלים. התמונות הן קטנות מאוד וכמעט בלתי ניתן לזהות אותן. עדיין, אנשים שבחנו את הפרצופים בדקדקנות אומרים שלפחות 4 מהם הם הביטלס. קבוצת התמונות הברורה ביותר נראית טוב יותר כשהופכים את העטיפה. בחלק העליון של העץ, באזור הבהיר יותר, יש לפחות 7 פרצופים. אם תהפכו את העטיפה לכיוונים אחרים, ניתן לזהות פנים נוספות ליד מרפקים, שיחים ומעילים. ג’ון ברג, הצלם שצילם את התמונה, אמר שהתמונה המקורית צולמה במצלמת פולארויד, כי דילן ביקש משהו שיראה כמו צילום חטוף. כשנשאל על הפרצופים החבויים, ברג אישר את קיומם, אבל לא רצה לדבר על זה. “זה כמו דילן, מאוד מיסטי”, אמר ברג. הוא גם דיבר על “יד האלוהים”, שלפי דבריו מופיע בצד ימין של העץ. ברג לא רצה לומר יותר מזה. לסיום איחל לנו: ‘ציד מוצלח'” צריך להפוך את העטיפה ולהפעיל את הדמיון חזק מאוד, ואם תהיו טובים, אולי תמצאו גם את כפר הדרדסים. בראיון מ-1995 אמר ברג: “קיבלתי שיחת טלפון מכתב של מגזין הרולינג סטון בסאן פרנסיסקו. מישהו גילה תמונות קטנות של הביטלס וידו של ישו על גזע העץ. ובכן, היתה לי תמונה של העטיפה על הקיר, אז הלכתי אליה והפכתי אותה וללא ספק… (צוחק) אני מתכוון, אם אתה רוצה לראות את זה, אתה יכול לראות את זה. הייתי מופתע כמו כל אחד אחר” עכשיו רק נשאלת השאלה – איזה פול מופיע על העץ – המקורי או הכפיל. 5) וכדי לסיים באווירה פחות מופרכת, הנה ראיון עם פול משנת 1982, רגע לפני שהוא מוציא את אלבומו החדש והמצוין Tug Of War. בראיון הוא מדבר על המשפחה, על כך שוינגס לא קיימת יותר ועל האלבום החדש. 6) ועוד סיום קטן – 3 תמונות מאוד יפות שמצאתי והיה לי חבל לוותר עליהן זהו להיום. ולסיום רציתי למסור בשמי ובשם ההנהלה וכל צוות העובדים המסור של ביטלמניקס, תודה שאתם קוראים אותנו והמשך יום נעים. #רינגוסטאר #מיוז #מאטבלאמי #גוןלנון #מייקלגקסון #גורגהריסון #TugofWar #פולמקרטני #פריסגקסון #בובדילן #JohnWesleyHarding #הלטרסקלטר #הביטלס

והיום הביטלס הם רק תירוץ. למה? לא יודע. אולי לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל, אולי כי אני כל כך אוהב את נעמי שמר, אולי כי אני מאוד אוהב את השיר הזה ושר אותו לילדי לפני השינה, ואולי כי סיפורו של השיר הוא יפה ועצוב מאוד – בקיצור, נקדיש את הפוסט של היום לשיר “לו יהי”, שהמקורות שלו הם בשירם של הביטלס Let It Be. כך מופיע הסיפור בספרו של מוטי זעירא “על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים”, ביוגרפיה מעניינת ויפה שלה שיצאה לפני מספר חודשים בהוצאת “כתר”. [התוספות בסוגריים המרובעים הם שלי] “כמה שבועות לאחר מכן [ביוני 1973] פנתה חוה אלברשטיין אל נעמי בבקשה שתכתוב לה שיר למופע היחיד החדש שלה, שעתיד היה לעלות בסתיו בליווי להקת הפלטינה. נעמי הציעה לתרגם את Let It Be של הביטלס, שיר שזממה לתרגמו זה זמן (וגם זעמה על קרייני הרדיו שקראו לו “כך יהיה”: “זה מאוד מרגיז אותי, מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוסיקלי”, סיפרה לימים). חוה אהבה את הרעיון, ואפילו תכננה שזה יהיה השיר שיסיים את המופע, אך הימים עברו, התרגום התמהמה, והצגת הבכורה של חוה והפלטינה, שנערכה בספטמבר 1973, הסתיימה בלא שיר הסיום המתוכנן. כעבור שלושה שבועות, ביום כיפור תשל”ד, 6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והארץ רעדה. היהירות הישראלית בסגנון “זבנג וגמרנו”, ו”היום השביעי של מלחמת ששת הימים” התאדתה עד מהרה, והידיעות המעטות שהצליחו להגיע מן החזיתות השונות, בימים הראשונים של המלחמה, היו מעורפלות ומפחידות. ממשלת ישראל מנעה פרסום ידיעות על מספר הנופלים, שחררה אינפורמציה חלקית ביותר על מצב המלחמה, ובציבור השתררו תחושות קשות של הלם, חוסר ודעות וזעזוע. מתוך תחושה קשה של מועקה ישבה נעמי באותם ימי מלחמה ראשונים שבין יום הכיפורים לערב סוכות, וכתבה את מילות “לו יהי” – תרגומה ל-Let It Be “עוד יש מפרש לבן באפק מול ענן שחור כבד כל שנבקש לו יהי ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש לו יהי” למותר לציין כי לא היה זה “תרגום” במובנו המילולי הפשוט, אלא טקסט מקורי לחלוטין של נעמי, שנכתב ללחנו של פול מקרטני. [תוכלו לשמוע איך השיר נשמע כשהוא מושר ללחנו של מקרטני בקישור הבא] חמישה בתים היו בשיר כפי שכתבה אותו נעמי לראשונה, ואחד מהם הושמט על ידה מיד סמוך לכתיבתו: “אם המבשר עומד בדלת תן מילה טובה בפיו כל שנבקש לו יהי אם נפשך למות שואלת מפריחה ומאסיף כל שנבקש לו יהי” אף שלא דיברה על כך מעולם, סביר להניח כי היתה רגישה למטענים הקשים שצברה המילה “מבשר” בהוויה הישראלית, המזוהה כל כך עם בשורות האיוב של נציגי משרד הביטחון בדופקם על דלת משפחה שחייה ישתנו לעד. היה זה הבית היחיד מבין החמישה שאין בו שמץ של נחמה, והוא ספוג בכל שורותיו תחושת קץ, בעוד שבאחרים מתקיים שיווי משקל עדין בין ייאוש לתקווה, בין “מפרש לבן” ל”ענן שחור”. לכן, כשפרסמה את השיר בספרה “הספר השני” נעדר ממנו הבית החמישי, כמו גם מרוב הביצועים של השיר במהלך המלחמה ובביצועיו הרבים בשנים שתבואנה לאחר מכן. נעמי ייעדה את השיר המתורגם לחוה אלברשטיין, שהוזמנה להופיע בפני נשות הטייסים בבסיס רמת דוד באחד מימי חג הסוכות וחיפשה חומר מתאים ברוחו לאירועי הימים. ביום ראשון, 13 באוקטובר, בשעות הבוקר, הזמינה נעמי את חוה לביתה והשמיעה לה את “לו יהי” בלחן של הביטלס. בעודה שרה נכנס מרדכי [בעלה של נעמי] הביתה, לבוש מדים משירות המילואים בהג”א, האזין וקרא: “אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים. זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית”. קריאתו הדהדה בנפשה של נעמי. אותו יום ראשון 13 באוקטובר היה מן הקשים בימיה של המלחמה. שבוע לאחר פרוץ הקרבות הסתמן מפנה חיובי בחזית הדרום, וכוחות צה”ל החלו להביס את הצבא המצרי. שינוי המגמה בשדה הקרב הניע את הצנזורה לאשר, לראשונה, פרסום ידיעות על הרוגים, והרשימה שאושרה הייתה בת 656 שמות נופלים. כבר במוצאי שבת נשלחו אנשי קצין העיר לחלק מהמשפחות, והמלאכה הנוראה נמשכה לאורך כל יום ראשון. לאותו ערב תוכננה מסיבת עיתונאים – ראשונה אף היא מתחילת המלחמה – בה עתיד היה לדבר שר הביטחון משה דיין. היה ברור לכול כי תוכנה יהיה קשה, ולכן נרמז לקברניטי הטלוויזיה הישראלית כי ישדרו מיד לאחריה משהו שירומם מעט את רוח הנכאים. המתכונת היתה ברורה מאליה: מופע אמנים מאולתר – זמרים, שחקנים, מוסיקאים, כל מי שיצליחו לגייס באפס זמן לשידור – שיעשו כל שביכולתם כדי להצהיל את רוחו השפופה של הציבור. רם עברון, מבכירי שדרניה של הטלוויזיה באותה העת, מונה למנחה, והמפיקים החלו בשיחות טלפון בהולות לאיתור האמנים. בזה אחר זה גוייסו המנצח זיקו גרציאני, השחקניות חנה רובינא, חנה מרון וגילה אלמגור, הפזמונאי דן אלמגור, הכנר אייזיק שטרן ונעמי. כולם קיבלו הנחיה אחידה: להכין, בשעות המעטות שנותרו להם עד השידור, קטע שיתאים ברוחו למצב. לנעמי היה ברור כי “לו יהי” – בהמיה החרישית של תפילה השורה בין מילותיו, והצליל הדק מן הדק של נחמה שטמון בהן – הוא השיר המתאים ביותר. היא נכנסה למונית שהובילה אותה מביתה בנוה אביבים אל אולפני הטלוויזיה בקריה בתל אביב – מהלך נסיעה של עשר דקות – ובדרך חיברה את הלחן המוכר לנו כיום. בשמונה בערב נפתחה מסיבת העיתונאים בשידור חי, ומשה דיין, בהבעת פנים שחוחה, בישר לעם את האמת על המלחמה הקשה: “ביממה האחרונה נמסרו ההודעות למשפחות השכולות, על החללים, והודעות על שבויים ועל נעדרים. אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה שאינה דומה לשתי המלחמות הקודמות, למלחמת ששת הימים ולמערכת קדש. המלחמה הזאת קשה, התנגשויות חריפות ומרירות, שריון ואוויר. מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים… אנחנו צריכים עכשיו להמשיך וללחום, בחירוף נפש, בגבורה ובאמונה, כעם שיודע שנלחם על חייו. ואנחנו נלחמים על חיינו!” מסיבת העיתונאים הותירה רושם כבד מאוד, ובאווירה זו פתח רם עברון את “מפגש האמנים” והזמין את חנה רובינא, שקראה בקולה הדרמטי את תהילים פרק פ”ג …לקראת סוף המופע המאולתר התיישבה נעמי ליד הפסנתר, ושרה בקול שקט ובעיניים עצומות את חמשת בתי “לו יהי”. [שימו לב כי דפי השיר הכתובים מונחים לפניה ושהשיר מעט שונה עדיין מהמוכר] למחרת בבוקר התקשרו הגשש החיוור וביקשו מנעמי אישור לשיר את “לו יהי” בפני החיילים, ובימים שלאחר מכן ביצעו אותו שוב ושוב בסיני, ברמת הגולן ומעבר לתעלה. הם הפצירו בה שתקליט את השיר יחד איתם, בעיבוד שהכין זיקו גרציאני, ונעמי – אף שסירבה תחילה לשיר – נעתרה. היא שרה את הבית הראשון ואחריה כל אחד מן השלישייה בית משלו – ארבעה בתים בלבד, ללא החמישי הגנוז… …חוה אלברשטיין שרה אותו – כמו שתוכנן מלכתחילה – בפני נשות הטייסים, ולאחר מכן באינספור הופעותיה בפני החיילים. היא אף הספיקה להכניסו לתקליטה החדש שיצא בדצמבר 1973, והעניקה לתקליט את השם “לו יהיה”. עד כאן מספרו של מוטי זעירא. תוך זמן קצר החלה נעמי שמר לקבל המוני מכתבים מאנשים שהשיר הפך עבורם לתפילה חילונית בימים הנוראים ההם. תוכלו לראות בסוף הפוסט דוגמא ל-4 מכתבים כאלה שנלקחו מאתר הספריה הלאומית, בה נמצא כל ארכיון נעמי שמר. אצטט רק חלק מהמכתב שכתב רב”ט אילן בכר ב-26 בדצמבר: “הרבה עבר עלינו במלחמה הזאת, חברים שנפגעו וזעקו מכאב – ולא בכינו, חברים שנהרגו – ולא בכינו, חברים שעמדו לידך, ולפתע מפגיעה ישירה נמחקו – ולא בכינו, פני הורים ואחים שיקירהם נפלו – ונשארנו קשוחי פנים. וכך נשארנו עם פנים קשוחים ועיניים בוהות, ולא מבינים, עד ש…ערב אחד, לפני כמה שבועות ישבנו וכרגיל שוחחנו עליהם, עליהם – על אלה שאינם איתנו. ופתאום על רקע השיחה העצובה שמענו את שירך ונדמנו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנחנו מנסים לבטא, לו יהי… לו יהי… וכך בלי בושה מצאנו עצמנו מוחים דמעה, עוד אחת ועוד אחת, ועוד, ועוד. וגם החזקים ביותר לא ניסו לעמוד ולהסתיר את רגשותיהם. ואחרי השיר – דממה, שקט, ולהפתעתנו גם קצת הקלה. הרגשנו שלא רק אנחנו בכינו באותו רגע, וכאילו עולם בכה. והוקל. למה? אינני יודע” הוא מסיים את המכתב בבקשה: “ובקשה אחת בפינו. אם לא יקשה עלייך לשלוח לנו את מילות השיר בכתב ידך שלך”. וזהו להיום. בחמישי יהיה שוב ביטלס. ועד אז – כל שתבקשו לו יהי. #LetitBe #הגששהחיוור #יוסיפרץ #חוהאלברשטיין #נעמישמר #לויהי #מלחמתיוםהכיפורים #הביטלס

“ליידי מדונה” היה הסינגל הראשון שהראה שאחרי הצעידה קדימה בסאונד שעשו הביטלס עם “סרג’נט פפר” ועם “מסע הקסם המסתורי”, הרצון הנוכחי שלהם היה לחזור אחורה, לעבר, אל הרוקנרול. הם גם לא ניסו להסתיר את העובדה הזו. רינגו אמר בשנת 1968 על נגינת הפסנתר של פול: “מה שהוא עושה הוא גרסה של Bad Penny Blues”. פול חיקה בשיר את ג’וני פארקר, הפסנתרן שניגן בהקלטה של ליטלטון. למעשה הוא לא חיקה בדיוק את הריפ אלא את הפיל (feel) של מה שעשה ג’וני פרקר. לליטלטון לא הפריע שהם “השאילו” ממנו את הריפ. המפרי ליטלטון “כמה אידיוטים באו אלי ואמרו לי: ’הם לקחו את ההקדמה של השיר שלך, מה אתה הולך לעשות עם זה?’. הם רצו שאני אתבע אותם. אני אמרתי להם לא להיות מטומטמים. אתה לא יכול לדרוש זכויות יוצרים על קצב, וקצב היה כל שהם לקחו ממני. ובכל מקרה אנחנו בעצמינו לקחנו אותו מדן בארלי ’, הוא אמר שנים מאוחר יותר. ’זה היה ממש מטופש ומעולם לא אהבתי את הגישה של ‘הנה בחורים ששווים הון, בוא נתבע אותם ונעשה קצת כסף’. למעשה הוחמאתי מאוד. למרות שאף אחד מהם לא התעניין בג’אז מסורתי, הם הכירו ואהבו את Bad Penny Blues כי הוא היה בלוזי, סקיפלי, דברים שהם יותר מתרגיל מסורתי”. הזמר האמריקאי ריצ’י אוונס זוכר שבמהלך הופעה של ג’ימי הנדריקס בה צפו הוא ופול, ניגשה לפול בחורה צעירה ושאלה אותו אם “ליידי מדונה” נכתב על אמריקה. “לא,” אמר פול, “הסתכלתי על מגזין מאפריקה וראיתי אשה אפריקאית עם תינוק. מתחת לתמונה נכתב “המדונה של ההרים”, אבל אני אמרתי, הו לא, זו ליידי מדונה, ומיד כתבתי את השיר” המגזין שפול דיבר עליו היה גליון ינואר מ-1965 של נשיונאל ג’אוגראפיק. התמונה המדוברת לא היתה של אישה אפריקאית אלא של אשה מלאית פולינזית מוקפת בשלושה ילדים קטנים, שאחד מהם יונק משדה. אין ספק שהתמונה הזו היא שבעקבותה נכתב תחילת השיר. איך הן עושות את זה?”, הוא שאל במהלך ראיון למגזין Musician מ-1986. “תינוק על שדייך – איך הם מוצאות את הזמן להאכיל אותם? מאיפה הן משיגות כסף? איך עושים את כל מה שאשה עושה?” בספרו האוטוביוגרפי Many Years From Now, פול מספר סיפור אחר על מקורות השיר. “‘ליידי מדונה’ התחילה כמרי הבתולה (מרים, אמו של ישו), ואז הפכה להיות אישה ממעמד הפועלים, מהן היו כמובן מליונים בליברפול. האנשים שאני גדלתי איתם היו בעיקר קתולים, יש הרבה קתולים בליברפול בגלל הקשר האירי והאירים הם די דתיים. כשנולד להם תינוק, אני חושב שהם רואים את הקשר החזק בינהם לבין הבתולה מרי והתינוק שלה. אז הקונספט המקורי היה הבתולה מרי אבל די מהר זה הפך סימבולי לכל אשה. דמות המדונה, אבל כפי שהיא מיוצגת בכל אשה ממעמד הפועלים. זה למעשה הוקרה לדמות האם, לנשים. Your Mother Should Know הוא עוד שיר כזה. אני חושב שנשים הן חזקות מאוד, הן צריכות להתמודד עם הרבה חרא, הן מתמודדות עם הכאב שבלידה, שבגידול הילדים, בבישול בשבילו, למעשה הרבה מחייהן הן מבלות בעבודה עבור ילדיהן, אז אני תמיד מעוניין להוקיר אותן.” פול המשיך ודיבר בספר על החלק המוזיקלי של הכתיבה: “‘ליידי מדונה’ זה אני יושב ליד הפסנתר ומנסה לכתוב בוגי-ווגי בלוזי. היד השמאלית שלי עשתה ארפג’יו (נגינת תווי אקורד אחד אחרי השני ברציפות) לאקורד, בוגי-ווגי עולה ביד שמאל, ואז ירידה ביד ימין. אני תמיד אוהב את זה, את ההתנגשות של הירידה למטה פוגשת עלייה למעלה. זה היה למעשה מה שזה היה. זה הזכיר לי את פטס דומינו מסיבה כלשהי, אז התחלתי לשיר חיקוי של פטס דומינו. זה לקח את הקול שלי למקום מוזר.” יכול להיות שההשפעה של פטס דומינו לא היתה רק בחלק הקולי אלא גם תרמה למילים. להיטו Blue Monday משנת 1956, שמושר באופן שמזכיר את איך שפול שר ב”ליידי מדונה”, מספר על תלאות השבוע של איש שעובד קשה, בתבנית שמזכירה את האופן בו כתב פול את המילים ב”ליידי מדונה”, עם ההבדל של אמא במקום גבר. פול מספר בספרו “כתבתי לי את המילים כדי ללמוד אותן לתוכנית טלוויזיה אמריקאית ופתאום הבחנתי שפספסתי את יום שבת. אז הנחתי שזה כנראה היה באמת יום מנוחה”. עוד על הקשר בין פטס דומינו לבין הביטלס תוכלו לקרוא בפוסט הזה שכתבו כשפטס נפטר לפני כמה חודשים. ב-1968 רינגו סיפר על השיר: “אני מתאר את זה כרוק-נ-סווינג… פול עשה את זה במקור עם נגיעה של פטס וולר. ליידי מדונה הוא הקלטת הרוקנרול האישית של הביטלס. ניסינו ליצור הקלטת רוקנרול מאז שהתחלנו וככל הידוע לי, עדיין לא הצלחנו להקליט אחד ראוי מספיק. זה נסיון נוסף, וזה קרוב לזה. כשאנחנו נפגשים לג’ם סשן או משהו, בין הקלטות, אנחנו מתחילים באופן בלתי נמנע לנגן אקורדים ומקצבי רוק בסיסיים ברגע שאנחנו מגיעים לכלים שלנו. אם היינו מקליטים את השיר הזה בתקופה אחרת, אולי לפני כמה חודשים או משהו, אף אחד לא היה קורא לזה רוקנרול, אבל עכשיו כולם נותנים לזה את התווית הזו”. באותו הזמן גם לנון הסכים לזה. הוא תיאר את השיר “כמו קטעי רוק מוקדמים. מעולם לא עזבנו את זה. אין אלבום ביטלסי ללא רוקנרול”. פול גם כן אמר באותו הזמן: “זה לא שיר רוק מוחלט, אבל זה בסביבה. אנחנו חושבים שהגיע הזמן”. בראיון לפלייבוי ב-1980, ג’ון פחות התלהב מהשיר, כשענה לשאלה מי כתב את השיר: “פול. פסנתר טוב, אבל השיר מעולם לא מגיע לשום מקום. אולי עזרתי לו בחלק מהמילים, אבל אני לא גאה בהם”. נעבור להקלטה – הביטלס, שתכננו לאמצע פברואר נסיעה להודו למהרישי מהאש יוגי, החליטו שהם צריכים להקליט סינגל לפני הנסיעה. ב-3 בפברואר 1968 הגיעו חברי הלהקה והחלו לעבוד על השיר. הם הקדישו 3 שעות וחצי כדי להגיע לטרק הקצב. היחידים שניגנו בשלב הזה היו פול ורינגו. רינגו סיפר: “שאלנו את ג’ורג’ מרטין ‘איך הגעתם לסאונד של Bad Penny Blues?’ והוא אמר ‘הם השתמשו במברשות’. אז זה מה שעשינו.” אחרי החזרות מקרטני ורינגו הקליטו 3 טייקים, השלישי נבחר לטוב ביותר. באנתולוגיה יצא מיקס בו ניתן לשמוע את הטייק הזה (יחד עם תוספות נוספות עליו). הביטלס עשו הפסקה של שעה וחזרו לאולפן להקליט תוספות של בס ותופים על ידי פול ורינגו, וגיטרות על ידי ג’ורג’ וג’ון. לאחר מכן הקליטו את השירה של פול, ולפי ספרו של מארק לואיסון, את ג’ון וג’ורג’ שרים קולות רקע מקושקשים תוך כדי אכילת חטיפים פריכים. לצערכם זה לא הגיע למיקס הסופי. למחרת חזרו הביטלס לאולפן להתחיל להקליט את Across the universe אותו ג’ון רצה להוציא כסינגל. ב-6 בפברואר, בזמן שחיכה שהריסון יסיים עם The Inner Light, החליט פול שהדבר שחסר לו בשיר הוא 4 סקסופונים, ובגלל שחייבים לסיים את השיר במהרה, אין זמן שג’ורג’ מרטין יכתוב להם עיבוד. במקום זה פול התעקש על מציאת 4 סקסופוניסטים מיומנים שיהיו נוכחים בסשן של אותו הערב. מתוך הספר The Beatles Recording Sessions: “לורי גולד, ‘מסדר’ בעיות של EMI שמרטין והביטלס השתמשו בו פעמים רבות, נקרא בדחיפות לאולפן. נגן סקסופון הבריטון, הארי קליין, נזכר: ‘הם היו במירוץ אמיתי נגד הזמן למצוא 4 נגנים וקראו ללורי למצוא להם פתרון. אני הייתי באמבטיה בסביבות 18:30 כשלורי צלצל ושאל, ‘אתה עובד הערב?’, ‘לא, אני באמבטיה!’, ‘אז תביא את עצמך לEMI במהירות האפשרית, ואיפה אני יכול למצוא נגן טנור?’. הצעתי לו לצלצל לרוני סקוט הבחור שניהל את מועדון הג’אז של לונדון וכשהגעתי לאבי רואד הוא היה שם, יחד עם ביל ג’קמן וביל פובי. פול לא זיהה את רוני עד שלא אמרנו לו מי זה”. בינתיים הביטלס הקליטו עוד השלמות (שירה חדשה מפול, ג’ון וג’ורג’ בקולות רקע, רינגו בטמבורין ופול בפסנתר). ג’ף אמריק מספר בספרו: “השקענו הרבה זמן במציאת הסאונד המתאים לנגינת הפסנתר של ‘ליידי מדונה’. בסוף השתמשנו במיקרופון זול ודחיסה גדולה. כמו תמיד, פול חיפש סוג שונה של סאונד, אז לקחתי את אותו מיקרופון זול שהשתמשנו בו להקלטת השירה של ג’ון ב- I Am The Walrus ומיקמתי אותו ממש נמוך בחורי הסאונד (ראו תמונה לדוגמה כדי להבין מהם חורי הסאונד) מה שיצר סאונד מיוחד ועמום.” רינגו מסביר על עוד הקלטה שעשו באותו ערב: “יש סאונד יפה ב’ליידי מדונה’, כמו חצוצרה מושתקת או קאזו או משהו. אבל למעשה אלה ג’ון ופול (וכנראה גם ג’ורג’) מהמהמים דרך הידיים שלהם למיקרופון. זה קרה במקרה. סיימנו להקליט חלק מהשיר ואז ג’ון ופול התחילו להמהמם למיקרופון כשהם שמים את ידיהם סביב הפה בעיגול. כששמענו את החלק הקטן מזה שהוקלט בסוף אותה הקלטה זה נשמע נהדר והחלטנו להשתמש בזה”. לאחר שסיימו את ההקלטות שלהם נכנסו נגני הסקסופון. הארי קליין ממשיך בסיפורו: “לא היתה מוסיקה כתובה אבל ניגנו כמה ריפים עד שפול אהב את מה שהוא שמע. ואז הקלטנו את זה – 101 פעמים! אני זוכר שהיתה שם ערימה של ספרי מדיטציה בפינת האולפן, כמו בחדר אחורי של משרד הוצאה לאור, ואני גם זוכר שהם שאלו אם אנחנו רוצים לאכול. ציפינו לארוחה מעולה, אבל כמה דקות לאחר מכן מישהו חזר עם פשטידה וצ’יפס”. נגן הטנור ביל פובי זוכר: “לא רק שלא היה עבורנו משהו מוכן לנגן, אלא שכשפול זרק לנו אקורדים התגובה הראשונה שלנו היתה להסתכל אחד על השני ולומר ‘ובכן, מי מנגן מה?’” נגן הבריטון ביל ג’קמן מוסיף: “פול השמיע לנו את השיר על הפסנתר, וכל אחד מאיתנו קיבל פיסת נייר ועיפרון כדי לרשום לעצמו כמה תווים. אם היתה מוסיקה כתובה עבורינו היינו יוצרים משם תוך 10 דקות. כפי שזה היה, זה לקח לנו רוב שעות הערב”. הביטלס צילמו שני קליפים עבור ליידי מדונה ב-11 בפברואר 1968, שניהם עבור תחנות הטלוויזיה בעולם. הסינגל היה אמור לצאת בזמן שהלהקה נמצאת ברישיקש, אז הם לא יכלו להופיע בעצמם כדי לקדם אותו. כנראה כדי להימנע מבעיה עם איגוד המוזיקאים הבריטים בהקשר של הופעה “מדומה”, בעיה שגרמה לכך שהקליפ של Hello, Goodbye לא הוקרן באנגליה, הקליפ של “ליידי מדונה” כלל את הביטלס מקליטים באבי רואד. הביטלס לא עשו מאמץ גדול מדי לבצע את “ליידי מדונה” במהלך הצילומים. במקום זאת, הם השתמשו בזמן האולפן להקליט את “היי בולדוג”. מכיון שהשיר יצא רק כסינגל, ולא תוכנן להיכנס לשום אלבום, הוא קיבל רק מיקס מונו טרם צאתו, כיון שכל הסינגלים בתקופה היו במונו. רק לאחר שאלן קליין חתם על חוזה מוצלח עם קפיטול האמריקאית, והוחלט על הוצאת אלבום חדש באמריקה שיכלול סינגלים שלא ראו אור באלבום, הוחלט לעשות לו מיקס סטריאו, וכך יותר משנה אחרי מיקס המונו, בדצמבר 1969, מוקסס השיר בסטריאו. עטיפת אלבום הסינגלים האמריקאי הביטלס חזרו אל השיר בהקלטות של פרוייקט Get Back בינואר 1969. באתר setlist.fm, בו תוכלו למצוא את רשימת השירים שאמנים מבצעים בהופעות לאורך השנים, כמו גם סטטיסטיקות, אפשר לראות שהשיר הזה נמצא במקום ה-7 ברשימת השירים שפול מופיע איתם הכי הרבה מאז פירוק הלהקה. אז לסיום – הנה ביצוע יפה שלו משנת 2000. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #LadyMadonna #האמפריליטלטון #נשיונאלגאוגראפיק #הביטלס

יש שירים שקשה להסביר למה, אבל אתה מתחבר אליהם מיידית, גם אם אחרים לא ממש מבינים למה. כזהו Cry Baby Cry עבורי. אחד השירים המקסימים ביותר באלבום הלבן הכפול ובכלל.  הכתיבה של Cry Baby Cry התחילה בסוף 1967. בביוגרפיה הרשמית של הלהקה שנכתבה על ידי האנטר דייויס (ושאתם יכולים לקרוא קטעים ממנה בבלוג כאן וכאן) הוא כותב, לאחר דיון ב”אני ארי הים”: “רוב הכתיבה של לנון מתבצעת ליד הפסנתר, פשוט מתקשקש איתו במשך שעות, נותן למוחו לנדוד, כמעט במצב של טרנס, כשאצבעותיו עוברות על חלקי מנגינה. לנון: ‘יש לי כאן עוד אחד, רק כמה מילים, אני חושב שקלטתי אותם מפרסומת: Cry baby cry, Make your mother buy. ניגנתי את זה הרבה על הפסנתר. הפסקתי עכשיו. אחזור אל זה אם באמת ארצה. אני באמת מתרומם מהפסנתר כאילו הייתי שקוע בטרנס. לפעמים אני יודע שנתתי לדברים לחמוק, שהיו יכולים להיתפס אם הייתי רוצה בכך.’”  זו עוד דוגמא להשפעה ששאב לנון מפרסומות. דוגמא נוספת היא Good Morning Good Morning.  “פעמים רבות אני יושב ליד הפסנתר, עובד על שירים, כשהטלוויזיה דלוקה בקול נמוך ברקע”, סיפר באותה תקופה. “אם אני מעט מדוכדך ולא מצליח לעשות הרבה, אז המילים מהטלוויזיה מצליחות לחדור אלי”. הנה קטעים מדמואים שונים שנעשו ככל הנראה בסביבות סוף 1967 ותחילת 1968. ב-1968 חזר לנון אל השיר ואל אחד מהסופרים האהובים עליו לואיס קרול. אבל בניגוד לרפרנסים הישירים שהופיעו ב-I’m The Walrus החליט לנון שאת השיר הזה הוא מעוניין לכתוב בסגנון של שיר ילדים מסורתי (Nursery rhyme). ג’ון ודונובן בהודו “אני חושב שהדמיון בשיר שאב מתוך שירי המעשיות שלי”, סיפר הזמר והיוצר דונובן, ששהה עם הביטלס בהודו. “התקרבנו מאוד ושיתפנו תחושות מוזיקליות”. המילים של השיר נשענו מאוד על שיר ערש בשם Sing A Song Of Sixpence Sing a song of sixpence a pocket full of rye Four and twenty blackbirds baked in a pie When the pie was opened the birds began to sing ?Oh wasn’t that a dainty dish to set before the king  The king was in his counting house counting out his money The queen was in the parlor eating bread and honey The maid was in the garden hanging out the clothes When down came a blackbird and pecked off her nose הביטלס בסקוטלנד ב-1963 לנון כמובן שינה את השמות והפעילויות של הדמויות. אגב, קירקלדי, שמופיעה בשיר, היא עיר אמיתית בסקוטלנד, בה הביטלס הופיעו ב-6 באוקטובר 1963. ב-28 במאי 1968, הביטלס התאספו בביתו של ג’ורג’ באשר, כדי להקליט דמואים לאלבומם הבא. ג’ון התחיל את ההקלטות ו-Cry Baby Cry היה השיר הראשון שהוקלט. זו הקלטת סולו של ג’ון. הוא מנגן גיטרה ושר, כשקולו מוכפל. השיר כמעט זהה לשיר שיצא בסופו של דבר, עם שינויים קלים. ב-15 ביולי 1968 נכנסו הביטלס לאולפן להקליט את השיר. האווירה בשלב הזה בין חברי הלהקה היתה כבר גרועה מאוד. בספר The Beatles Recording Sessions מספר ג’ף אמריק על תקרית שארעה באולפן בתחילת אותו יום: “אני איבדתי את העניין ב”אלבום הלבן” בגלל שהם כל הזמן התווכחו בינהם וקיללו אחד את השני. הגידופים עפו באוויר. היה רגע, ממש לפני שעזבתי, כשהם הקליטו את אובלדי אובלדה בפעם המי יודע כמה. פול הקליט מחדש את השירה וג’ורג’ מרטין העיר איזו הערה על איך הוא צריך להיכנס בחצי ביט או משהו כזה, ומקרטני, בחוסר עידון, אמר משהו כמו “אז תבוא אתה ותשיר את זה”. בספרו Here There And Everywhere ממשיך אמריק את הסיפור: “איכשהו החזקתי עד סוף הסשן. פול נרגע מעט, למרות שמעט מאוד הושג באותו הלילה, מלבד כמה נסיונות על שירו החדש של ג’ון Cry Baby Cry. דעתי היתה מוסחת והייתי חסר מנוח ולא הייתי מרוכז בשיר. המחשבה היחידה שחשבתי היתה “מעניין אם עדיין אהיה כאן כשהשיר יושלם”.  בסשן הזה שהתחיל ב-9 בערב והסתיים בשלוש לפנות בוקר, הוקלטו 30 טייקים של השיר. אף אחד לא היה שמיש וכולם סומנו כחזרה. ביום המחרת הגיע ג’ף אמריק לאולפנים, אבל לא כדי להמשיך את העבודה על השיר: “ביום המחרת, אחר הצהריים, נכנסתי לחדר הבקרה שם שהו ג’ורג’ מרטין וריצ’רד לאש. אף אחד מחברי הביטלס עדיין לא הגיע. הם אחרו כהרגלם. לקחתי נשימה עמוקה ולבסוף המילים יצאו: ‘זהו ג’ורג’, הודעתי. ‘החלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר. אני עוזב…’. ‘על מה אתה מדבר?’ הוא שאל. ‘אתה לא יכול לעזוב באמצע הקלטת אלבום’. ‘אני יכול ג’ורג’ ואני עושה את זה’”. מנהל האולפנים, אלן סטייג’ ביקש מאמריק להישאר עד סוף השבוע כדי שיוכלו למצוא לו מחליף, אבל אמריק הסביר שהוא לא מסוגל יותר לסבול את השהות במחיצת הביטלס ועזב באופן מיידי. לדברי אמריק, התגובה של לנון לחדשות היתה “באמת, ג’ף, אתה לא יכול להיות רציני בקשר לזה… אנחנו צריכים אותך, בן אדם, אתה לא יכול לעזוב אותנו באמצע אלבום. אני מתכוון, כולם תמיד אומרים כמה גדול ‘פפר’ היה, למרות שאני חושב שזה ערימת החרא העצומה ביותר שעשינו אי פעם… בכל מקרה, זה לא משהו שאתה עושה לא בסדר, אתה יודע – זה פשוט לעבוד במקום המחורבן הזה”.  הטכנאי ריצ’רד לאש מסביר איך הביטלס הרגישו לגבי אולפן הבית שלהם: “הם תמיד התייחסו ל-EMI כמקום מאורגן ומוסדי מדי. הם חשבו שגם אנחנו היינו כאלה, וכמובן שג’ורג’ מרטין לבש תמיד חליפה ועניבה וסימל את זה”. כשהוא מסביר איך צוות האולפן תמיד לבש מעילי מעבדה לבנים באווירה מחניקה, מוסיף הטכנאי מרטין בנג’: “הם מעולם לא באמת התרגלו לזה. אני חושב שהם הרגישו שהמקום היה יכול להיות הרבה יותר רגוע ומשוחרר והרבה פחות פורמלי, אבל ככה היו האולפנים אז”. כך ויתר ג’ף אמריק על תפקידו כטכנאי הראשי של הלהקה המצליחה ביותר בכל הזמנים. הוא חזר לעבוד איתם באפריל 1969, ושימש טכנאי ראשי ברוב הקלטות “אבי רואד”, לאחר שחברי הלהקה הבטיחו לו אישית שהאווירה והיחס שלהם לג’ורג’ מרטין ישתנו.  אבל עכשיו בואו נחזור ל-16 ביולי 1968. קן סקוט הוקפץ למלא את תפקיד הטכנאי, והביטלס הקליטו 10 טייקים של השיר. באנתולוגיה ה-3 הופיע הטייק הראשון: אחרי הפסקה בת שעה, חזרו הביטלס להקלטות נוספות לשיר. ג’ורג’ מרטין ניגן על הרמוניום וג’ון על פסנתר.  לאחר הפסקה בת יום, בשל הקרנת הבכורה של הסרט “צוללת צהובה”, הם חזרו לאולפן להמשך ההקלטות. ג’ון הקליט מחדש את השירה, פול הקליט קולות רקע, ג’ורג’ גיטרה חשמלית, ג’ורג’ מרטין עוד הרמוניום ורינגו טמבורין. כולם ביחד הקליטו קולות של מסיבת תה וסיימו עם הקלטת השיר. כלומר כמעט.  ב-17 בספטמבר סוף סוף התווספה לאולפני אבי רואד האופציה להקליט ב-8 ערוצים (עד אז הקליטו הביטלס מאז 1963 ב-4 ערוצים). הוחלט לקחת את הערוצים המקוריים של Cry Baby Cry, לפרק אותם ולהמשיך לעבוד על השיר. לאחר שהקדישו לכך זמן ומאמץ, הוחלט שלמעשה אין צורך בזה, כי השיר שלם כמו שהוא ולא זקוק לתוספות.  בפוסט שכתבנו על השיר I Will, הזכרנו את ההקלטה של הקטע הקצרצר Can you take me back. מכיון שנראה היה להם שהחיבור של Cry Baby Cry -ל-Revolution 9 לא עובר חלק, הוחלט להוסיף את הקטע הקצר הזה בינהם כדי להחליק את המעבר.  ב-1980 כינה לנון את השיר “חתיכת קשקוש!”. אני חושב שהוא טועה לחלוטין, ואתם? #גורגמרטין #גףאמריק #CryBabyCry #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דונובן #הביטלס

מה שלומכם חברים? מקווה שכולכם צעקתם למסך “מצוין”. בנוסף אני מקווה שהייתם לבד כשעשיתם את זה, כי מי שמסביבי מסתכל עליי עכשיו קצת מוזר. בכל מקרה, היום נמשיך בסקירת ההשתלטות של הביטלס על ה-BBC המעונב. אז הנה תרגום מתוך הספר המעולה The BBC Archive של קוין יוליט על שלושת החודשים הראשונים של 1963, בהם הביטלס כבשו את Saturday Club, תוכנית הדגל של כל חובב מוסיקה באותה תקופה. מי שמעוניין לקרוא את החלק הראשון על 1962 יכול לעשות זאת כאן. ———————————————————————————— בתחילת 1963 בריטניה חוותה את החורף הקשה ביותר שלה מאז 1947. המדינה חוותה טמפרטורות של קיפאון בתקופה בה בתים מעטים בלבד היו בעלי המותרות של חימום מרכזי. רוב המדינה כוסתה שלג עמוק שהפך את התנועה לקשה מאוד. הביטלס בילו שעות רבות במהלך החודשים הקפואים האלה של תחילת 1963 בואן בה נהג חברם ניל אספינול. הם הגיעו לכל מקום במדינה כדי להופיע בתאטראות, אולמות נשפים ואולפני רדיו וטלוויזיה. הביטלס ב-Saturday Club 1963 לפני שנת הפריצה הגדולה, הלהקה עבדה קשה מאוד על ההתמקצעות שלה, במיוחד באותם תקופות מתישות בהמבורג, כשהם משתפרים באופן מתמיד. הלחץ בלוח הזמנים של הביטלס לא נרגע לרגע ב-1963, אבל הם כבר היו מוכנים לזה. הנסיון המוזיקלי שלהם, בשילוב עם המשמעת, האנרגיה והרצון לעבוד ללא הרף הוכיחו את עצמם כנוסחה שלא ניתן היה להביס. הרדיו והטלוויזיה של ה-BBC חיבקו את הלהקה, וקולותיהם ופניהם של הביטלס הפכו למוכרים בכל בית בזכות החיבוק הזה. “נכון לכרגע, רוב מעריצי הביטלס מגיעים מעירם ליברפול, ואני מניח שזה לא יקח זמן רב לפני שהם ימצאו בכל המדינה”. כך חזה בריאן מתיו במהלך Saturday Club ששודר ב-26 בינואר 1963 – הפעם הראשונה שהביטלס נשמעו בתוכנית הפופ הפופולרית ביותר של הגל הקל של הBBC. הביטלס ב-Saturday Club 1963 בין עשר ל-12 בצהריים, מדי יום ראשון, “החבר הותיק שלכם” בריאן מתיו הציג מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שנעו מטרי לייטפוט ואנשי הג’אז של ניו אורלינס (שלמעשה היו מעיר הפרברים פורטר באר) לכוכבי רוקנרול אמיתיים כמו אדי קוקרן. Saturday Club הגיעה לקהל עצום של בין 10 ל-12 מליון אנשים, מספר שהוכפל כשהביביסי שידר בו זמנית תוכנית ערוכה בת 30 דקות מחוץ לאנגליה. התוכנית התפתחה מהתוכנית בת החצי שעה Saturday Skiffle Club שהתחילה להיות משודרת ב-1958 על ידי המפיק ג’ימי גראנט. הקסם של להקות שמנגנות על קרשי כביסה ובס עשוי מתיבת תה פג במהרה, אבל התוכנית צברה פופולריות גדולה יותר לאחר שהתרחבה לשתי שעות שידור ואיבדה את המילה “סקיפל” שהיתה בכותרתה. השילוב השבועי של פופ, קאונטרי, ג’אז ורוקנרול נוגן מתקליטים וסרטי טייפ שהוקלטו במיוחד ל-BBC. ובאמת, מרבית ההצלחה של Saturday Club נבעה מהחיפוש השקדני אחר כשרונות חדשים להציג. הטענה של ההפקה כי הם גילו את הכוכבים המובילים באנגליה, קליף ריצ’רדס ואדם פיית’, היתה הגיונית. הביטלס ב-Saturday Club 1963 עבור כל מי שהתעניין במוסיקה פופולרית, Saturday Club היה האזנה הכרחית. ברי הקפה ברחבי המדינה נשארו ריקים מצעירים עד לאחר מועד השידור. התוכנית היתה אחד מהטקסים הקבועים של יום ראשון ממש כמו תוכניות הטלוויזיה של הבי.בי.סי – Grandstand, Juke Box Jury ו- Dixon of Dock Green. באופן טבעי, הביטלס הקשיבו לתוכנית בקביעות, וכמו מאות מוסיקאים אחרים, קיוו שיום אחד יוזמנו לתוכנית. החוזה של הביטלס להופיע בתוכנית נחתם בתאריך 31 בדצמבר 1962. ניתן להבין מזה כי ב-BBC הגיבו במהירות לפריוויו של הסינגל החדש שלהם Please Please Me. שבוע לאחר שהסינגל יצא, הלהקה ביצעה אותו (בתנועות שפתיים בלבד) בטלוויזיה העצמאית בתוכנית הפופולרית Thank Your Lucky Stars, שגם אותה הנחה בריאן מתיו. הביטלס ב-Saturday Club 1963 מגזין הבי.בי.סי Radio Times בו הופיעה רשימת השידורים, הפך את שידור הבכורה שלהם לאחד משיאי המגזין באותו שבוע:”כל להקה עם שם כל כך לא מתפשר כמו הביטלס תצטרך להתגבר על מכשולים רבים כדי לזכות בהכרה מאלו שלא מתעניינים במוסיקת המצעדים. למה הם בחרו את השם? ג’ון לנון, המנהיג שלהם, אומר (ואנחנו מצטטים):’זה הגיע אלינו בפאי בוערת שאמרה לנו את המילים: מיום זה ואילך אתם הביטלס, עם A’”. אלה הקטעים שביצעו בהופעה (מלבד Please Please Me שלא זמין בבוטלגים)Some Other Guy, Love Me Do, Keep Your Hands Off My Baby ו-Beautiful Dreamer ברוב המצעדים, כולל זה של הבי.בי.סי, Please Please Me הגיע למקום הראשון. כשהתברר עד כמה הלהיט הזה הולך להיות גדול, נקבע סשן ב-EMI ל-11 בפברואר 1963. כל עשרת הקטעים הנוספים שנדרשו לאלבום Please Please Me הוקלטו באותו היום. ב-1978 המוקיומנטרי על הביטלס, “הרטלס”, צחק על מהירות ההקלטה שלהם: “כדי להקליט את האלבום הראשון שלהם, הם נזקקו לעשרים דקות. הקלטת אלבומם השני לקחה אפילו יותר”. הפעם הבאה שהביטלס שודרו ב-Saturday Club היתה ב-16 במרץ 1963, שבוע לפני יציאת אלבומם הראשון. מאז ההופעה הראשונה שלהם בתוכנית, הם הופיעו ברחבי הארץ בסיבוב עם מגוון אומנים שהמובילה בהן היתה הלן שפירו. למרות שהיתה צעירה מג’ון ב-6 שנים, היו לה כבר 5 שירים שנכנסו לעשרת הגדולים במצעד, כולל שניים שהגיעו למקום הראשון. הביטלס ב-Saturday Club 1963 ממש כפי שהיא פספסה כמה הופעות בשל מחלה, ההתקררות הקשה של ג’ון מנעה את השתתפותו בחלק מסיבוב ההופעות הארצי שלהם עם הכוכבים האמריקאים טומי רו וכריס מונטז [הוא החסיר 3 הופעות והביטלס הופיעו כשלישייה, כשפול וג’ורג’ מחלקים בינהם את תפקידי השירה]. מחלתו גם גרמה לכך שהם לא יכלו להגיע לסשן ב-BBC כדי להקליט לתוכנית Saturday Club של אותו שבוע. ברני אמדרוז, המפיק החדש של התוכנית, היה אחראי להקלטה של המוזיקה לתוכנית. הוא זוכר ש”התחלנו את ההקלטות והם לא הצליחו לשיר יחד, בגלל שג’ון היה צרוד מאוד ולא יכול היה לשיר”. הביטלס הופיעו בבדפורד, יורק, וולברהמפטון ובריסטול בהמשך אותו שבוע. האפשרות היחידה היתה שהביטלס יופיעו חי ב-Saturday Club. ברני מספר: “האולפן בבניין השידור היה למעשה אולפן קטן לתוכניות דיבורים ודרמה – לא ממש אולפן להקלטת מוסיקה. אז הבאנו כמה מקרופונים נוספים, התחלנו את החזרות בסביבות 8 בבוקר והתחלנו את השידור החי בעשר”. התחלת הבוקר, המוקדמת עבור הלהקה, באה אחרי לילה של שתי הופעות בבריסטול בערב שלפני. בתחילת 1963, לפני שכביש M4 נבנה, הדרך ללונדון היתה ארוכה בהרבה מהיום.  זו לא היתה הפעם הראשונה שהביטלס ניגנו חי בשידור רדיו. ב-20 בפברואר, שודרה הופעת הצהריים שלהם מתאטרון פלייהאוס בתוכנית Parade of the Pops. אבל היכולת להופיע חי בתוכנית כל כך פופולרית כמו Saturday Club הרשימה את מנחה התוכנית בריאן מתיו: “אני לא חושב שהיתה להקת קצב אחרת שהיתה מעזה להתמודד עם זה. הביטלס עשו את זה בקלות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מופיעים באחד האולפנים שלנו וזה היה מפעים. הם ניצבו בפער רב מכל אמן אחר באותה תקופה.”  השירים שבחרו לתוכנית היו I Saw Her Standing There, Misery, ו-Please Please Me מהאלבום שעמד לצאת, ועוד שלושה שירים שביצעו באופן קבוע בהופעות שלהם: The Hippy Shake ושני שירים של צ’אק ברי I’m Talkin’ About You ו-Too Much Monkey Business. שבועיים בלבד לאחר מכן הם פגשו את בריאן מתיו שוב, כשהופיעו בתוכנית הבוקר הנעימה יותר לאוזנם של מאזינים רגישים יותר, Easy Beat.  9 מליון מאזינים האזינו מדי שבוע ללהקה שהוביל ג’וני האוורד ולזמרים השונים שהופיעו איתו. הביטלס הופיעו לפני קהל בתאטרון פלייהאוס וביצעו את Please Please Me, Misery ואת הסינגל החדש שלהם From Me To You. חבריהם מליברפול, גרי והפוסעים, שהו במקום הראשון במצעד עם השיר How Do You Do It. גרי מרסדן הצטרף לבריאן מתיו על הבמה, והציג את הביטלס מבצעים את הסינגל החדש: “זה שיר שאני ממש חושב שהולך להיות להיט… אני מקווה בכל אופן. אין לי יותר מה להוסיף מלבד How Do You Do It?”  בתוך חודש, הסינגל של הביטלס החליף את הסינגל שלו בראש המצעד. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #בריאןמתיו #פולמקרטני #SaturdayClub #ביביסי #BBC #הביטלס

אי אפשר להתחיל היום את הפוסט מבלי לציין את יום הולדתו של ג’ורג’ הריסון האהוב שלנו – אז ג’ורג’י, מאחלים לך כל טוב בגן העדן. מי יתן ותזכה לחיי נצח מושלמים. לכבוד המאורע נתחיל עם שיר שאני כל כך אוהב: מחר נעלה פוסט אורח של Mor Merige ובו, לכבוד 75 שנים להולדתו של ג’ורג’, היא תשתף אותנו ב-75 עובדות הריסוניות שאולי לא הכרתם. אל תחמיצו. ועכשיו לפוסט של היום: לכבוד פורים נקדיש את הפוסט היום וביום חמישי למי שהתחפשו לביטלס, כשהיום נראה את שלושת להקות הכיסוי של הביטלס שניתן להגדיר כמצליחות ביותר בעולם. בנוסף נשמע קצת מתוך 3 אלבומי מחווה מעניינים שנעשו ללהקה. ביום חמישי נקדיש את הפוסט לראטלס המופלאים. מי שמכיר אותם יודע כמה הם נהדרים ומי שלא, מזומנת לו הפתעה מופלאה. אז מי הן 3 להקות הכיסוי של הביטלס המצליחות ביותר בעולם ולמה החלטתי דווקא עליהן? האמת היא שהן פשוט הופיעו בהכי הרבה רשימות שעלו בחיפוש בגוגל. מכיון שלא ראיתי אף אחת מהן, הכל הוא כמובן בערבון מוגבל, אבל נשמח לשמוע מאנשים שראו אותם, ואני יודע שיש כאן כמה שראו לפחות אחת מהן בשלב זה או אחר. אז נתחיל בלהקה שכנראה ראו אותה הכי הרבה אנשים בעולם, ולא דווקא בגלל שהיא הטובה ביותר, אלא כיון שהלהקה ידעה איפה להופיע. בין ינואר 1997 לאפריל 2011, אחת האטרקציות באפקוט סנטר שבדיסנילנד פלורידה היתה מופע של “הפלישה הבריטית”, הופעה בת 20 דקות ביום ו-45 דקות בערב של הרכב בן 4 אנשים ששרו שירי רוק בריטיים. היו תקופות שהיו אלה שירים מגוונים והיו תקופות שזה התחלק בין להקות שונות שביצעו שירים של הרכבים מסויימים. כמובן שהביטלס היו שם וכיון שכמות המבקרים היומית באפקוט מעט יותר גדולה משל המבקרים במועדון ממוצע, יש להניח שאותו מופע היה מופע המחווה לביטלס הנצפה ביותר. אז אמנם אתם יכולים לטעון שזה לא אומר כלום, כי לא באמת הקשיבו ולא באמת קנו כרטיס למופע, ואתם צודקים, ועדיין… ככה זה נראה בהופעה האחרונה שלהם בערב ככה זה נראה בהופעת היום האחרונה החברים שניגנו שם ראו כי טוב והקימו את ה-BeatleBeat, הרכב כיסוי איתו הם מופיעים ברחבי העולם. הבאים בתור הם הבוטלג ביטלס, שהוקמו ב-1980 ומאז הופיעו יותר מ-4000 הופעות, בינהם גם בישראל. ההרכב החל את הופעותיו באופן מצומצם באוניברסיטאות והמשיך להופיע בכל העולם בהצלחה הולכת וגוברת. מבין חברי ההרכב המקוריים לא נשאר אף אחד, ועדיין המותג ממשיך להיות פופולרי מאוד. האמת? כשצופים בהופעה שלהם מרוסיה, משנת 2016, זה נראה מרשים מאוד וממש מתחשק לי שהם יגיעו לארץ. יאללה, מי לוקח על עצמו להביא אותם? ההרכב הבא, Rain, הוקם בארה”ב ב-1975 כהרכב קאברים של הביטלס. עם השנים נוצר מופע כרונולוגי של שירי הביטלס איתו הם יצאו לסיבובי הופעות עולמיים החל ב-1980. ב-2009 החלו להופיע בתאטרון בווסט אנד בברודווי. המופע כל כך הצליח שהם עברו לתאטרון גדול יותר בברודווי ושם המופע רץ 300 פעמים בשנים 2010-2011. מאז הם ממשיכים להופיע בעולם. כמובן שגם כאן השתנו חברי ההרכב, וכמובן שאני מוכן שתביאו גם אותם. אז אתה או את, שלקחתם על עצמכם את הבאת הבוטלג ביטלס? יש כאן עוד אופציה. יש עוד הרבה להקות לא רעות בכלל, אבל אני חושב ששתי האחרונות הן כנראה העילית ממה שהקשבתי לו בימים האחרונים, כהכנה לפוסט הזה. ועכשיו לשלושה אלבומי מחווה שהוקדשו ללהקה. הראשון יצא ב-2005 כדי לחגוג 40 שנים ל-Rubber Soul ונקרא – This Bird Has Flown – A 40th Anniversary Tribute to the Beatles’ Rubber Soul. שם מקורי. האלבום לא אחיד, אבל יש בו כמה ביצועים יפים. זה למשל ביצוע מעניין מאוד של סופיאן סטיבנס (שמועמד השנה לאוסקר על שיר שכתב לסרט “קרא לי בשמך”) ל-What goes on זה ביצוע מעניין של THE FIERY FURNACES ל-NORWEGIAN WOOD זה ביצוע ממש חמוד של טד לאו ל-I’m Looking Through You וזה ביצוע ממש נפלא של נלי מקי ל-If I Needed Someone מסיים את האלבום ביצוע של הקאובוי ג’אנקיס לשיר Run For Your Life. אם יש שיר אחד של הביטלס שאני לא יכול לסבול, זה השיר הזה. מדובר בשיר מיזוגני, אלים ונוראי. לשמחתי הרבה, הג’אנקיז מחזירים לשיר כגמולו, כשהאשה מציעה לגבר לברוח אחרת זה יהיה סופו. ביצוע נהדר. ועכשיו לשני אלבומי מחווה שיצאו לסרג’נט פפר. הראשון יצא ב-1988 והיה אוסף ביצועים משנות ה-80 של אמנים שונים לשירים מהאלבום. האלבום נקרא Sgt. Pepper Knew My Father (על שם שיר הילדים Lloyd George Knew My Father) והיה מאוד מעניין. האוסף נוצר על ידי NME לגיוס כספים לצדקה. בפינת התבלין לשבת כבר העלנו את הביצוע המעולה של The Fall ל”יום בחיים”, אבל זה לא אומר שאי אפשר להעלות אותו שוב- זה ללא ספק שיאו של האלבום. אבל הוא חביב ביותר, גם אם לא כולל שיאים רבים מדי. זה ביצוע נהדר של Hue & Cry ל-Fixing A Hole גם הביצוע המצוין של סוניק יוט’ ל-Within you without you כבר כיכב בתבלין, אבל גם עליו אין סיבה לוותר האלבום השני שחגג את סרג’נט פפר היה פרוייקט של הלהקה הנהדרת The Flaming Lips שנקרא With a Little Help from My Fwends. זה היה האלבום השני שלהם אותו הקדישו לשיתופי פעולה עם חברים. הראשון נקרא The Flaming Lips and Heady Fwends וכלל גם שיתוף פעולה עם יוקו אונו. האלבום עליו אנחנו מדברים היום יצא ב-2014 וכלל גם הוא את כל שירי סרג’נט פפר לפי סדר ההופעה שלהם. מדובר באלבום מוזר מאוד בהשתתפות אמנים כמו My Morning Jacket, מובי, מיילי סיירוס ועוד אמני אינדי מוכרים יותר או פחות. התוצאה – מוזרה מאוד. אני מודה אני מאוד מחבב אותה. האם אפשר להגדיר אותה כטובה? לא בטוח. פה תוכלו לשמוע את כל האלבום ולחוות את דעתכם- https://www.youtube.com/watch?v=9ZwW4d1UVdo&list=PLkTiBEvYDuQcq3jO-D6XoPeCkvTOa-Jkb זהו להיום. ביום שלישי, כשמתחפשים לבית הספר, בני ועוד 3 חבריו לכיתה ד’ יעטו על עצמם את הג’קטים של סרג’נט פפר. מה עוד אוכל לבקש? אז למה אתם מתחפשים? #פורים #HueampcRY #Moby #SufjanStevens #rain #NellieMcKay #mileycyrus #TheFall #MyMorningJacket #TedLeo #להקותמחווהלביטלס #SonicYouth #BootlegBeatles #FlamingLips #BeatleBeat #CowboyJunkies

מז”ל טוב לג’ורג’ 😟 יום הולדת 75 לצעיר שבחבורה. לי קשה באופן אישי לא להתעכב על כך ולהקדיש פוסט אחד לפלא. לכן היום נחזור ליום הולדת אחר שלו. אחד שהתרחש לפני שנים רבות, 51 שנים ליתר דיוק, ב 1967. הביטלס באותה תקופה מרוכזים בהקלטות לסרג’נט פפר וג’ורג’ הצעיר שלנו חוגג 24 שנים להיווסדו. בתקופה שבין 64 ל 68 מלווה את הביטלס צלם צעיר בשם הנרי גרוסמן שהתיידד עם החבורה וליווה אותם גם לצילומים יותר משפחתיים ואינטימים, מה שסיפק לנו הביטלמניקים לא מעט תמונות ותיעוד של הלהקה גם ברגעים הפחות זוהרים שקשורים במהות של חיי להקה וחשף אותם כאנשים שהם. אז איך קשור מיודענו גרוסמן ליום הולדתו ה 24 של ג’ורג’ ? יפה ניחשתם – הוא היה שם ותעד את החגיגה שערך ג’ורג’ בביתו שבאשר. אנחנו כמובן שוב הרווחנו תמונות יפהפיות. את היום הזה תיעד הנרי לא רק בתמונות אלא גם בספר שכתב על הביטלס שכמובן מכיל תמונות שצילם. לספר קרא Places I Remember: My Time with the Beatles. אז הנה קטע מספרו של הנרי שמוקדש ל 25 בפברואר 1967. “בפברואר 1967 מצאתי את עצמי שוב באנגליה בסדרה נוספת של עבודות … כאשר עורך העיתון Life גילה שאני נוסע ללונדון, הוא שאל אם אני יכול לצלם כמה תמונות חדשות של הביטלס שילוו את המאמר שעליו הם עובדים. כרגיל התקשרתי לג’ורג’ ממלון ווסטברי. פאטי ערכה לו מסיבת יום-הולדת בביתם והוא ביקש שאבוא. אמרתי שאשמח וציינתי את העובדה שלייף רצו כמה תמונות חדשות שלו ושל חבריו ללהקה. אני מאמין שזו היתה הצעתו שאני אגיע מוקדם יותר ביום המסיבה עבור צילום קבוצתי של הלהקה. ג’ורג’, רינגו וג’ון גרו כולם קרוב זה לזה, כך שלא היתה להם בעיה להתקבץ. רק פול היה צריך להגיע הרחק מהעיר. אחר הצהרים ביום הצילומים, נסע ג’ורג’ לאולפן הסרטים שבו צולם הסרט I’ll Never Forget What’s ‘isname (באולפני שפרטון). האולפנים היו רחוקים מביתו והוא הציע לאסוף אותי. סשן הצילומים היה אמור להתקיים בביתו של רינגו ב “סאני הייטס” מאוחר יותר אחר הצהריים, אבל היה לנו זמן להרוג וחזרנו לקינפאונס (כך כונה הבאנגולו של ג’ורג’ באשר). ג’ורג’ השתוקק להראות לי על מה הלהקה עבדה לאחרונה. היה לו חדר הקרנה בביתו, והוא ערך לי הקרנה פרטית של סרט הפרומו שהם עשו עבור Strawberry Fields Forever בתחילת החודש. זה היה חומר מדהים. היינו הראשונים להגיע לבית של רינגו. רינגו לקח אותנו ל”חדר הכיף” שלו והיה להוט להראות לנו את הרכישה החדשה ביותר שלו – מין קופסא שנראתה כמו טלויזיה, עם מסך שהציג שינויים של דפוסי צורה וצבע בתגובה למוזיקה – מאוד פסיכדלי. רינגו משוויץ בגאדג’ט החדש שלו בחדר הכיף שבביתו בזמן שהמתנו לאחרים, שלושתנו ועוד חבר של ג’ורג’ בשם עמייה דסגופטה יצאנו להליכה בחצר של רינגו. החצר העצומה היתה מופרדת עם מדרגות ומרוחקת מהבית.” מחכים לשאר חברי הלהקה בחצר של רינגו כשהגיעו כולם הנרי גרוסמן צילם כמה תמונות של הביטלס עם חיות המחמד טייגר שהיה הפודל של רינגו ומורין, ומרת’ה הכלבה, שליוותה את פול ל”סאני הייטס”. “דבר אחד התבהר לי במשך השנים, וזה שהביטלס מאוד אהבו בעלי חיים. הם הפגינו רוך כלפי חיות המחמד שלהם שהיה נוגע ללב. לפעמים תהיתי אם זה בגלל העובדה כי לכלבים ולחתולים לא היה מושג על סלבריטאים. חיות המחמד שלהם אהבו אותם ללא תנאי, עבור מי שהם היו וגורמים כגון תהילה וכסף ומעמד לא היו חלק מהמשוואה הזו. כלב לא ביקש חתימה או הלוואה. הוא אהב אותך בפשטות ובנאמנות. אני חושד שמערכת יחסים לא מסובכת זו התקבלה בברכה בחיים של ביטל. הביטלס כולם מגיעים והנרי מתחיל לצלם – בתמונה: חיפושיות וכלבים לאחר שחזרנו לקינפאונס אחרי הצילומים אצל רינגו, ג’ורג’ החליף בגדים ועטה על עצמו ‘קורטה’, סוג של תלבושת הודית מסורתית שהפכה במהרה להיות חלק מהתרבות ההיפית של שנות השישים המאוחרות. הייתי מזועזע לרגע כשפאטי יצאה מחדר השינה בשיער קצר. צילמתי את התלתלים הבלונדיים הארוכים שלה רק שעות קודם לכן. כפי שהתברר, היא חבשה פיאה. ג’ורג’ ופאטי (עם הפיאה) מקבלים את האורחים ג’ורג’ אהב שיער ארוך ולא רצה שתספר את שלה, כך שלפעמים היא חבשה את הפיאה כדי לשנות את המראה. בסופו של דבר החלו האורחים להגיע, כל אחד מהם הסיר את נעליו בדלת. כולם היו ידידים של ג’ורג’ ופאטי, והם הביאו איתם כלי אוכל שהיו פרושים על השולחן במטבח. צילמתי את רוב האורחים, פשוט משום שמצאתי אותם מרתקים. סקרן אותי מי הם ואיך הם הגיעו להיות שם באותו הלילה. דייוויד קרוסבי היה אחד מהם. ג’ורג’ ודיוויד קרוסבי גולת הכותרת של הערב היתה הופעה חיה של מוזיקה מאת עלי אכבר חאן, אחד מנגני ה’סארוד’ (כלי מיתר הודי) המוכשרים והמכובדים בעולם. הוא לווה על ידי עמייה בסיטאר ואדם נוסף בטאבלה. ג’ורג’ הקליט את הביצועים באמצעות מיקרופון מקצועי שהיה מוצב מול הנגנים ומחובר למכונת הקלטה יוקרתית מסוג ברנל.” עוד תמונות ממסיבת יום ההולדת של ג’ורג’: #דייווידקרוסבי #מרתה #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הנריגרוסמן #פאטיבויד

פורים שמח ! היום בפינת הפוסט האורח נארח את חבר הדף אמיר טל​ נעביר לאמיר את המקלדת. שלום לכולם. שמי אמיר טל ואני (בין השאר) סופר. עד היום פירסמתי שלושה ספרים. https://www.mendele.co.il/product_author/אמיר-טל מוסיקה בכלל והביטלס בפרט הם חלק חשוב ובלתי ניפרד מחיי. על הקשר המיוחד שלי ללהקה המופלאה הזאת שכולנו אוהבים בפוסט הבא. אני נולדתי בשנה בה הוציאו הביטלס את אלבומם הראשון (וגם השני), מה שהופך את כל הפוסט הזה לנוסטלגי קצת. אבל הביטלס, למרבא הפלא, אינם נוסטלגיה. הם רלוונטים היום כמו שתמיד היו. הם מושמעים ללא סוף בתחנות הרדיו השונות ולא בתוכניות שנות השישים, היו היו, ועוד שטויות מהסוג הזה, אלא בתוכניות הרגילות, בפריים טיים וכולם (אבל כולם!) יודעים במה ובמי מדובר. אולי כמו שג׳ון אמר פעם, הם באמת יותר גדולים מישו. רגעים רבים בחיי מקושרים ללהקה המדהימה הזאת, שלא הפסיקה להשתפר ולהשתנות מהתקליט הראשון ועד האחרון. למעשה, הם השתפרו והשתנו עד כדי כך שאנחנו נוטים לשכוח שמדובר כאן בארבע חבר׳ה צעירים שבאו לעשות רוקנרול, לכייף ולדפוק בראש. לא במיקרה השיר הראשון באלבום הראשון שלהם הוא I Saw Her Standing There. אתמקד בשניים מהם. בשנות השבעים שידרה תחנת ״קול השלום״ של אייבי נתן, שהג׳ינגל שלה היה Give peace a chance תוכנית שבועית עם שירי הביטלס. אני זוכר את עצמי מתחפר במיטה, בכל יום שישי בשעה שלוש, רגע לפני ארוחת הערב, עם הטרנזיסטור הקטן שלי (מכשיר רדיו קטן ששימש את הקדמונים לשמיעת השידורים בעת העתיקה), באדיקות של חסיד גור ומאזין. הייתי בערך בן עשר וכולם בבית ידעו שאמנם אני ילד טוב, אבל בשעה הזאת לא מתעסקים איתי. ידעו שאסור לגעת לי בביטלס. עוד לא הבנתי אנגלית אבל ידעתי לשיר את כל השירים. טוב, לפחות ככה חשבתי. היום כאבא, אני שומע את הילדים שלי ממציאים מילים כדי שיתאימו לשירים, ניזכר בעצמי וצוחק. בזיכרון השני אספתי פקקים של טמפו. אני לא זוכר כמה היה צריך לאסוף, אבל זה היה הרבה. המון. כל החופש הגדול אספתי. הוצאתי פקקים מפחי אשפה בקיוסקים, ביקשתי משכנים, השקעתי מאמצים גדולים (בשביל ילד קטן) וכל זה בשביל מה? כדי לזכות בתקליט. ביום המיועד, נירגש כולי, נסעתי באוטובוס למרכז רמת גן כדי לעמוד בחום מטורף עם עוד אלף ילדים בתור לדוכן שבו חילקו את התקליטים. לכולם שקיות ענק מלאות בפקקים של טמפו ביד. כשהגיע לבסוף תורי שאלתי מיד: מה יש לכם של הביטלס? המוכר הראה לי את a hard days night ו- abbey road. התקשתי להחליט, התור מאחורי נעשה חסר סבלנות ואז אמר המוכר משפט שהפך מיד לקלסיקה אצלנו: אתה, כמו שאני מכיר אותך, מתאים לך זה! ודחף לי ליד את לילה של יום מפרך. חזרתי הביתה מאושר והדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב לו מליון פעמים ברציפות. אני יכול רק לדמיין מה חשבו ההורים שלי על העניין הזה. הדבר השני שעשיתי היה להכריח את אמא שלי לקנות לי את אייבי רואד. אייבי רואד הוא התקליט שאבקש לשמוע לפני שאמות. זה מה שאני רוצה לזכור מהעולם הזה. כל זה קרה לפני שנים רבות (מידי), אבל גם היום יש לי באוטו שני דיסקים של הביטלס. בכל אחד מהם צרובים שיבעה תקליטים (הלבן נחשב כשניים). הביטלס הם חלק בילתי נפרד מחיי ולכן גם חלק בלתי נפרד מיצירתי. בסיפרי האחרון ״אין סיבה לזכור״ הביטלס הם הלהקה האהובה על חבורת חיילים המשרתת בשטחים. בשבילם (כמו בשבילי) המוסיקה היא עיר מיקלט קטנה, מפלט מהמציאות היומיומית הקשה. הם, בין השאר, משמשים בסלנג ביטלסי משלהם (ואני מוציא כאן מההקשר, אבל לא נורא), לדוגמא: אני זוכר שמתן אמר לדורון באכזבה: ׳אמרתי לך שניק צריך לבקש!׳ עמדתי מולו ולא ידעתי מה להגיד, רק מלמלתי: ׳אחי…׳ כמו ילד נזוף. הוא נעץ בי מבט. ׳אתה צריך להיות ג׳ון לנון כדי שפול מקרטני ינגן לך בס,׳ אמר לבסוף. חייכתי. ׳ אז תעשה את זה?׳ ׳יאללה. לפני שאתחרט.׳ או במיקרה אחר: ‘תזכור’, אמר, ׳אל תבטח במי שלא אוהב את הביטלס.׳ שי פורצת בצחוק קולני ומיד משתיקה את עצמה אל מול השקט הדיכאוני שמסביב. ואז לפתע הסמל יוסי התחיל לצחוק. הוא כל כך צחק שחשבנו שיחנק. Please please me, with the Beatles, a hard days night… הוא התחיל לדקלם את שמות תקליטי הביטלס לפי הסדר כשהוא מסתכל על מתן הנדהם. אם היה עובר שם זבוב, הוא היה מסתכן בבליעה בפיו הפעור. אולי גם ציפור קטנה. לבסוף הסמל סימן לי עם הראש לעוף אחורה. עפתי והוא התיישב ליד מוש. ׳סע!׳ פקד עליו. ׳עכשיו נראה אתכם מדקלמים לי את התקליטים של דיפ פרפל! חכמולוגים.׳ לסיכום, 1963 היתה שנה מוצלחת בשביל הביטלס, בשבילי, בשביל העולם. הביטלס תמיד יהוו מציאות אלטרנטיבית בשבילי. לא משנה כמה מוסיקה אשמע, תמיד אחזור הביתה. והבית שלי תמיד ישאר הביטלס. הערה קטנה: אנחנו עוסקים רבות בריבים שבין חברים הביטלס ובמיוחד בין לנון למקרטני. אבל צריך לזכור שפעם הם באמת היו חברים טובים, ואלו הסיפורים שאני הכי אוהב לשמוע ולקרא. לכן בחרתי את התמונה הזאת. תודה לאמיר. אם תרצו גם אתם להשתתף בפינת הפוסט האורח – אנא צרו איתנו קשר בהודעה פרטית. לקריאת הפוסטים האורחים הקודמים תוכלו להכנס ללינק הבא: https://beatlemanix.co.il/category/פוסט-אורח חג שמח !