סוף השבוע מתקרב והנה הגענו לשיר האחרון באלבום האחרון שהביטלס הקליטו (Her Majesty, למרות היותו שיר מהמם, לא ממש יכול לטעון לכתר).
This is the end Beautiful friend This is the end My only friend, the end Of our elaborate plans, the end Of everything that stands, the end No safety or surprise, the end I’ll never look into your eyes… Again
זה כמובן The End של הדורס, אבל מתאים איכשהו למצבם של הביטלס בסוף, לא?
עם זאת, The End של הביטלס חגג את הביחד שלהם עוד פעם אחת אחרונה וגם אם הסוף שלהם היה עגום, אפשר להתנחם בעובדה שהשיר האחרון באלבום האחרון הוא שיר של הרכב ולא של בודדים.
“הסוף” של הביטלס, שבזמן העבודה נקרא פשוט Ending, כי נועד לסוף המחרוזת, הוא שיר מיוחד מאוד: הוא מכיל את סולו התופים היחיד של רינגו בביטלס ואת הפעם היחידה שג’ון, פול וג’ורג’ ניגנו סולו גיטרה באותו שיר.
רינגו לא רצה בכלל לנגן סולו תופים ולא היה פשוט לשכנע אותו לעשות זאת. פול נזכר בראיון מ-1988 שרינגו שנא סולו תופים כמו שאר חברי הלהקה: “כשהוא הצטרף לביטלס שאלנו אותו ‘ומה אתה חושב על סולו תופים’? הוא ענה ‘אני שונא אותם!’. אנחנו צעקנו ‘מעולה! אנחנו אוהבים אותך!’. אז זה מעולם לא נעשה לפני המחרוזת. אני שאלתי ‘המ, מה אתה אומר על סולו קטן?’, הוא הפך מצוברח ולא רצה לעשות את זה, אבל עם קצת שכנוע ורכות הוא הסכים לבסוף“.
רינגו סיפר: “קטעי סולו מעולם לא עניינו אותי. קטע הסולו הזה הוא היחיד שעשיתי… אני הייתי נגד זה: ‘אני לא רוצה לעשות שום סולו מחורבן!’. ג’ורג’ מרטין שיכנע אותי… בכל מקרה, עשיתי את זה וסיימתי עם זה“.
גם ג’ף אמריק נזכר: “מה שתמיד שיעשע אותי הוא כמות השכנועים שהיה צריך לבצע כדי שרינגו ינגן את הסולו. בדרך כלל צריך לנסות ולשכנע מתופפים לוותר על הסולו! (צוחק). הוא לא רצה לעשות את זה, אבל כולם אמרו לו “לא, לא, זה יהיה נפלא!, אז הוא נכנע. אני חושב שפול עזר לו עם רעיונות, אבל זה נפלא. אני תמיד רוצה לשמוע עוד – זה עד כדי כך טוב. זה כל כך מוסיקלי, לא סתם עוד מתופף שמשתולל“.
אחרי הסולו המפורסם, פול השאיר קטע ארוך כדי להשלים, כפי שעשו עם החלק האמצעי של A Day In The Life. הסיבה – לא היה לו מושג מה הוא רוצה שיכנס שם וגם לשאר חברי הלהקה לא היה שום רעיון.
אחרי דיונים רבים, ג’ורג’ הציע למלא אותו עם סולו גיטרה. ג’ף אמריק מספר שג’ון ענה חצי בצחוק: ‘כן, אבל הפעם אתה צריך לתת לי לנגן אותו’. כולם צחקו, כולל ג’ון. אבל ג’ון התקדם עם הרעיון והציע: ‘למה שלא כולנו ננגן את הסולו?’
פול אימץ את הרעיון באופן מידי והציע שהם ינגנו את הסולו בהקלטה חיה. ג’ון אהב את הרעיון. לג’ורג’ לקח קצת יותר זמן לאמץ אותו, אבל הוא הסכים בסופו של דבר. פול הודיע שהוא מעוניין להתחיל את הסולו, כיוון שזה שיר שלו. ג’ון אמר שהוא מעדיף לסיים כי יש לו רעיון מצוין למה לנגן שם. לג’ורג’ לא נותרה הרבה בחירה.
הוסכם שכל אחד, על פי הסדר שהוחלט עליו, ינגן 2 תיבות – תחילה פול, אחר כך ג’ורג’ ולבסוף ג’ון. לתדהמת כולם הם הקליטו את זה בטייק אחד. פול וג’ון ניגנו על גיטרות אפיפון קזינו, וג’ורג’ על הגיבסון לס פול שלו.
ג’ף אמריק סיפר בראיון מ-2014 ב-Musicradar: “הרעיון של סולואי הגיטרה היה ספונטני וכולם אמרו – בהחלט. טוב, חוץ מג’ורג’, שחשש קצת בתחילה. אבל הוא ראה כמה ג’ון ופול התרגשו אז הוא הלך עם זה. למען האמת, אני חושב שהם אהבו את הרעיון של לנגן ביחד, לא כדי לנסות ולהיות טובים יותר מהשני, אלא כדי להגיע לחיבור מוסיקלי אמיתי. יוקו התכוונה להיכנס לאולפן עם ג’ון, זה התרחש דרך קבע בשלב הזה, אבל הוא אמר לה: ‘לא, לא עכשיו. תני לי פשוט לעשות את זה. זה יקח רק רגע’. זה הפתיע אותי מאוד. אולי הוא הרגיש שהוא חוזר לשורשים עם הבנים. מי יודע? הסדר היה פול ראשון, ג’ורג’ אחר כך ואז ג’ון. הם עברו על הרעיונות שלהם כמה פעמים ולפני שהיית מוכן הם כבר היו מוכנים להקלטה. האמפליפיירים שלהם היו מחוברים יחד והקלטנו אותם בטייק אחד. אפשר היה ממש לראות את ההנאה על הפנים שלהם בזמן שהם ניגנו. זה היה כאילו הם היו שוב בני נוער. טייק אחד היה כל מה שהם היו צריכים. הטלפתיה המוסיקלית בינהם היתה מדהימה“.
בספרו כתב: “עבורי, ההקלטה הזו היתה ללא ספק הפיסגה של קיץ 1969, ולהאזין לסולו הגיטרות הזה מעולם לא הפסיק להעלות חיוך על פני“.
פול הסביר את המילים שכתב לסוף השיר: “רציתי לסיים את זה עם שתי שורות מתחרזות (Couplet) אז הלכתי בדרכו של ה-Bard וכתבתי שתי שורות מתחרזות“.
בארדס, על פי ויקיפדיה, היו בתרבות הגאלית והבריטית מספרי סיפורים, חורזי חרוזים ומלחינים מקצועיים שהועסקו על ידי פטרון. תפקידם היה לרומם את אבות הפטרון או את פעילויות הפטרון עצמו. עם הזמן המונח השתנה והחל מתייחס לכותבים מפורסמים כשהדוגמה הבולטת (ומי שמקרטני ככל הנראה כיון אליו) היא שייקספיר, הידוע בכינויו The Bard Of Avon.
האם פול ראה בעצמו כמי שהוטל עליו לסכם את כל העשייה של הביטלס במילים האלה?
And In The End, The Love You Take Is Equal To The Love You Make.
סביר להניח שכן. גם לנון וגם הריסון כבר היו בראשם מחוץ לביטלס. מקרטני היה היוצר היחיד בביטלס שבאמת רצה עד הסוף שהלהקה תצליח להמשיך יחד. זה גם משפט שכל כך הולם אותו.
אפילו לנון לא יכול היה להישאר אדיש למשפט הזה, ובראיון לפלייבוי ב-1980 אמר: “שורה מאוד קוסמית ופילוסופית. מה שמוכיח שוב שאם הוא רוצה, הוא מסוגל לחשוב“. אין כמו מחמאות מלנון.
ההפקה של השיר לא היתה פשוטה. אחרי שהתאמנו על השיר, הם החלו להקליט את הטרק הבסיסי ב-23 ביולי. ג’ון וג’ורג’ ניגנו גיטרה, פול בס ורינגו תופים. הם הקליטו 7 טייקים ובכל אחד מהם ניגן רינגו סולו בסגנון שונה. הטייק האחרון, טייק 7, היה הטייק המוצלח ביותר. הוא ארך דקה ועשרים שניות. פול הוסיף פסנתר והלהקה הקליטה את החלק האחרון. אחרי מיקס שנעשה באותו יום השיר ארך 2 דקות ו-5 שניות.
ב-5 באוגוסט פול הקליט את השירה לתחילת השיר, כשג’ון וג’ורג’ שרים קולות רקע. ב-7 באוגוסט הם הקליטו את שירת ה-Love You שמגיעה אחרי סולו התופים של רינגו. חלק מההקלטה נעשתה במהירות נמוכה כדי להשיג פיץ’ גבוהה יותר במהירות רגילה. לאחר מכן הקליטו את הגיטרות. במקור נשמעות הגיטרות מהתחלה, אבל לבסוף הוחלט להשאיר את סולו התופים נקי. ככה זה נשמע עם הגיטרות על הסולו כפי שהופיע באנתולוגיה השלישית (ונא להתעלם מהדקה וחצי האחרונה שמחזירה את האקורד של “יום בחיים” לביקור מיותר:
יום לאחר מכן פול הוסיף בס ורינגו הוסיף תופים וב-15 באוגוסט ג’ורג’ מרטין הקליט את התזמור שלו וניצח על התזמורת. ב-18 באוגוסט נעשה מיקס ובעיקבותיו פול הוסיף קטע פסנתר קצר מיד אחרי סולו הגיטרה ומיד לפני שתי השורות שלו.
מיקסים חדשים נעשו גם ב-19 וב-21, אבל פיל מקדונלד נאלץ לעשות מיקס חדש נוסף בגלל בעיה שנוצרה עקב סימון שגוי של הפלייבק והקלטת התזמורת. הם לא הצליחו להגיע למיקס סופי ולבסוף הוחלט להאריך את הקטע האינסטרומנטלי שמגיע מיד אחרי סולו התיפוף של רינגו, כדי להפוך את הקטע לפחות כבד. מקדונלד ואמריק שכפלו תיבות ללא סולו גיטרה והכניסו אותם למקום הרצוי. בסופו של דבר הוארך הקטע מ-2:05 ל-2:41. ארבעה ימים אחר כך עשו שוב מיקס והחזירו את אורכו ל-2:05. זהו. סוף סוף הוא היה מוכן.
שיר זה היה השיר היחיד של הביטלס בו התופים של רינגו הוקלטו בסטריאו. לגבי הסאונד של התופים באלבום “אבי רואד” באופן כללי, אמר רינגו: “הסאונד של התופים באלבום היה תוצאה של ראשי תוף מעור עגל (ואנחנו יודעים שפול לא מוכן להשתמש בשום מוצרים שנעשים מחיות!) יש הרבה עבודת טום טום באלבום הזה. קיבלתי את הראשים החדשים וברור שהשתמשתי בהם הרבה – הם היו נפלאים. הקסם של הקלטות אמיתיות הוא שהם מראים (או משמיעים) עד כמה הטום טום נשמעים טוב“.
ונסיים, כמו את הפוסט הקודם, בתמונות. התמונות הן שוב ממקור לא ידוע אבל מתוארכות לאוגוסט, זמן הקלטת אבי רואד. התמונות בבית הקולנוע יכולות להיות מהקרנה של גרסה כלשהי שנערכה עבורם של Let It Be? אולי. מי יודע.
