היום בפוסט אורח חבר העמוד יניב שכטר Yaniv Schechter יניב אוהב, חוקר, כותב וחי ביטלס מושבע בכל תחומי חייו. אליך יניב. 47 שנה לאלבום המופת ו-16 שנה בדיוק מיום פטירתו, זה הזמן לדבר קצת על ג’ורג’ האריסון. זהו אותו ג’ורג’ שבשנים האחרונות קרנו עולה לאחר שהסתתרה זמן רב (מדי) מאחורי פיצוץ האגו של ג’ון ופול במשך שנות הלהקה. מתחילת פעילות הביטלס, לקח לג’ורג’ קצת זמן להבין שגם הוא יודע לשיר, לחבר ולכתוב ושבעצם הוא אינו נופל מצמד מובילים הלהקה. “ההקצבה” שלו הייתה שיר אחד בכל אלבום, אבל השירים הותירו חותם אדיר בכרונולוגיה של הביטלס. Im happy just to dance with you, I need you, For you blue, Something, Here comes the sun. וכמובן While my guitar gently weeps הם רק חלק מהסיבות שהמון מעריצים של הלהקה מרגישים שפספסו אותו זמן רב. זהו אותו ג’ורג’ שלמרות שהיה שקט, היה ציני ושנון, אולי ברמה הגבוהה ביותר של חברי הלהקה (ג’ון היה לרוב סרקסטי על גבול הפוגעני). “תגידו לי אם יש כאן משהו שאינכם אוהבים”, אמר מפיק הלהקה האגדי, ג’ורג’ מרטין, לביטלס מיד לאחר שהחתים אותם והכניס אותם לראשונה לאולפן באבי רואד. “למען האמת, אני לא אוהב את העניבה שלך”, ענה לו ג’ורג’ בקולו המאנפף בפנים חתומות. לימים הודה מרטין שהיה המון ברגע הזה כדי לשבור את הקרח והמתח הראשוניים ושכבר אז החל מאוד לאהוב את ג’ורג’, טיפה יותר מהיתר. הציניות לא נחסכה גם מבני משפחת המלוכה ובמיוחד כאשר פגשו את הנסיכה מרגרט: “הוד נסיכותך, אמרו לנו שאנחנו לא יכולים לאכול עד שאת הולכת ולמען האמת, אנחנו מאוד רעבים”, אמר ג’ורג’ לנסיכה במה שהותיר אפילו אותה המומה ומזדרזת לעזוב את המקום. אך מעל לכל, זהו אותו ג’ורג’ שנראה היה שחיי התהילה לא הסיטו אותו מדי מדרכו האישית והייחודית כאשר הוא היה חבר אמת לקרוביו (רינגו סטאר ואריק קלפטון) ונאמן לערכיו ולדרך שאותה לא הפסיק לחפש וללכת בעקבותיה. בדיוק מסיבה זו, נראה שקריירת הסולו שלו הייתה המוצלחת מכולן מכיוון שהוא לא הפסיק לתור אחר דברים חדשים ולנסות סגנונות נוספים. בדיוק כמו ששר על השמש שמפציעה, כך היה צריך לתת לו פשוט לזרוח. עם הקסם והצניעות השובה זהו אותו ג’ורג’ שיהיה תמיד כל כך נצחי ונכון תמיד, מתמיד. המון תודה ליניב על הפוסט המקסים והמרגש. אם גם אתם תרצו לפרסם בפינת הפוסט האורח, פנו אלינו בהודעה פרטית או במייל beatlemanix@beatlemanix.co.il סופ”ש מדהים ! #ביטלס #גורגהריסון #גורגמרטין

פוסט אורח – והיום יניב שכטר Yaniv Schechter מכה שנית. יניב המוכשר כתב פוסט על יחסי ג’ון ופול ועל התחרות שבוודאי הייתה אחד הקטליזטורים לאיכות כזו גבוהה של שירים והקלטות אבל כנראה שגם איפשהו שרפה את הפתיל מהר. אליך יניב. “האם יש אלוהים”? “האם יש חיים אחרי המוות”? “את מי אתה אוהב יותר – את אבא או אמא”? על כל השאלות האלה אולי יהיה יותר קל לענות מאשר על הנושא של הפוסט הזה: מי היה יותר טוב – ג’ון או פול? ואנחנו ניגשים לנושא זה בחרדת הקודש הראויה לו. בקיץ 1957 התרחש אחד האירועים הגדולים ביותר שהתרחשו במאה ה-20. חבר משותף הכיר בין ג’ון לנון לפול מקרטני ביריד קיץ בפרבר וולטון של ליברפול, לא רחוק ממקום מגוריהם שבו גם גדלו. ג’ון ביקש מפול לנגן ולמרות שידע שהוא הרבה יותר טוב ממנו, האגו לא נתן לו והוא הפנה לי כתף קרה. בפועל, ג’ון לא היה יכול לעמוד בפני כשרונו המתפוצץ של מקרטני הנער שביד שמאל המופלאה שלו כשהוא מחזיק את הגיטרה בצורה הפוכה, הראה לו בדיוק מה הוא יודע ולמה הוא מסוגל. בתמורה, ג’ון הראה לו את הדלת פנימה ללהקת הקווארי-מן בתקופת התיכון, שהייתה המבנה הבסיסי של מה שעתיד להיהפך לביטלס. באותו הרגע, התחילה למעשה התחרות הגדולה של המאה העשרים שהניבה לנו אוצרות עושר רבים כל כך, עד עצם היום הזה. כך למשל כבר בתחילת הדרך, ג’ון חשש שקולו לא מספיק חזק כמו של פול ושהוא לא בעל יכולות ווקאליות גבוהות כשלו. לכן, בשיר twist and shout ג’ון עשה מאמץ גדול כל כך לצרוח, עד שמרוב המאמץ כבר הרגיש צורך להוריד חולצה. בתקופה מאוחרת יותר ולאחר שהפסיקו לכתוב שירים יחד אלא בצורה נפרדת לאלבומי הלהקה, התחרות בין השניים הייתה מעולה מכיוון שהיא גרמה לכל אחד לנסות להתעלות על האחר. כך בשנת 1967, פול מקרטני כתב את פני ליין. למחרת בא ג’ון לאולפן עם strawberry fields forever. מקרטני ענה עם hello goodbye וג’ון השיב לו עם a day in the life (שפול היה שותף בכתיבה בכתיבת בית אחד). כבר עכשיו אתם יכולים להבין עד כמה מבורכת ומניבה התחרות! כאן המקום לומר שהשאלה ששאלנו למעלה כלל אינה רלבנטית, מכיוון שעם התקדמות חיי הלהקה ובעיקר משנת 1965 (עם האלבום Rubber Soul) ההבדלים הליריים והסגנוניים בין השניים החלו להתחדד יותר ויותר. “אני בחיים לא הייתי כותב שיר כזה”, אמר ג’ון על השיר when I’m 64 של פול. והוא באמת לא היה יכול מכיוון שג’ון היה טיפוס פחות “בלדי” של שירים כאלו אלא יותר של strawberry fields forever באמת. אין זה אומר שלפול אין את הצד הזה, אלא שהוא הרגיש שהוא חייב להנגיד את עצמו לג’ון סגנונית, כחלק מהתחרות המבורכת והמפרה ביניהם. עם התפרקות הלהקה הפכו השניים ליריבים מרים, במיוחד אחרי השיר how do you sleep at night? – שיר שלם בו לכלך ג’ון על פול (בשיר אגב ניגן גם ג’ורג’ האריסון בשמחה גדולה). אולם עד יומו האחרון, לא הפסיק ג’ון להעריך את פול מבחינה אישית ומוזיקלית ובראיון כחודש לפני הירצחו אף אמר זאת בגלוי ובהערכה גדולה. 60 שנה אחרי אותו אחה”צ ביריד הקיץ של וולטון בליברפול עלינו להודות לאלוהים על הדרך בה התגלגלו הדברים. ולנו לא נותר אלא לברך על התחרות ועל כל מה שכללה מכיון שהיא הזינה את העולם ויצקה לתוכו יצירות מופת גדולות מהעולם הזה שיישארו כאן גם עוד הרבה אחריו. כמה עצוב ועלוב היה נראה העולם שלנו בלעדיהם. בגדולתם ובתחרות ביניהם, התעלו על כל יוצר שהיה ושעוד יהיה, אך בעיקר – על עצמם. המון תודה ליניב על הדברים מעוררי המחשבה האלו. אם אתם רוצים לכתוב בפינת הפוסט האורח, אל תהססו וכתבו לנו בהודעה פרטית. סופ”ש מדהים !

“זה נכנס באופן ישיר בגישה של אלן קליין אלינו: אין כסף, רק נייר משעשע, המון הבטחות וכלום לא יוצא מזה. זה למעשה שיר על חוסר האמון שלי באיש, וזה מצא עצמו במחרוזת שב”אבי רואד”. ג’ון ראה את ההומור שבזה.” אלן קליין כך תאר מקרטני את השיר You Never Give Me Your Money לביוגרף ולחברו הטוב מיילס בספר Many Years From Now. השיר בנוי ממספר חלקים שחוברו יחדיו והוא למעשה מתחיל את המחרוזת המפורסמת של “אבי רואד”. הרעיון נולד כנראה בחודש מאי 1969, כשהביטלס החלו להקליט באולפני אולימפיה. ג’ורג’ מרטין הציע לפול לחשוב בצורה “סימפונית”. פול וג’ורג’ החלו לנסות לשלב חלקים לא גמורים של שירים שישבו אצליהם. פול סיפר: “אני חושב שזה היה רעיון שלי, לאחד כל מיני פיסות שירים יחד, אבל כבר התעייפתי מלטעון דברים כאלה. אני שמח לטעון שזה היה רעיון של כולם”. רינגו זוכר שפול וג’ון עבדו על המחרוזת במשותף: “הם השקיעו בזה הרבה עבודה, אבל הם לא כתבו ביחד”. ג’ון סיפר: “יש לי חומרים שכתבתי בסביבות סרג’נט פפר… זו היתה דרך טובה להיפטר מחלקי שירים”. על הכל ניצחו מקרטני ומרטין. ג’ון: “יש לנו כאן 12 תיבות – בואו נמלא את זה בזה. ומילאנו את זה על המקום”. מרטין סיפר: “למעשה חזרנו לבצע יותר כמוזיקאים שוב” נחזור לשיר הראשון במחרוזת. החלק הראשון של השיר מתחיל במחאה כנגד אלן קליין. “Funny Papers – זה מה שאנחנו מקבלים.” אמר ג’ורג’ ב-1969. “אנחנו מקבלים פיסות נייר שעליהם כתוב כמה אנחנו מרוויחים ומה זה ומה ההוא, אבל אנחנו אף פעם למעשה לא מקבלים את זה בפאונדים, שילינגים או פנים. לכולנו יש בית גדול ומכונית ומשרד, אבל לקבל ממש את הכסף שהרווחנו נראה בלתי אפשרי.” אלן קליין וחברים החלק השני היה מבט נוסטלגי אל הימים הראשונים של הביטלס. איאן מקדולנד כתב בספרו הנפלא “מהפכה בראש”: “העתיד של הביטלס אולי איננו, אבל מקרטני נחוש להציל את הרוח שלהם ואת זו של הסיקסטיז עבור העתיד שלו. You Never Give Me Your Money מסמן את ההתחלה הפסיכולוגית של קריירת הסולו שלו.“ השיר מסתיים בסאונדים בלופ שמעבירים את המחרוזת אל Sun King. לנון: “זה פול. כלומר, זה לא שיר, אתה יודע. אבי רואד היה למעשה שירים לא גמורים שהודבקו יחד. כולם שיבחו כל כך את האלבום, אבל לשום שיר לא היה קשר לשני, ללא חוט מקשר בכלל, רק העובדה שהם הודבקו יחד.” בספרו המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money, שמתאר את התפרקות הביטלס, הוא מתאר את המצב בו הביטלס היו שרויים: “לנון היה אמן של הפרדה בתקופה הזו: הוא יכול היה לצרוח על מקרטני בפגישות, להעליב את אשתו ואת המשפחה שלה, ואז לצפות לעבוד איתו כאילו שום דבר לא קרה… בפומבי הצמד עדיין הציג חזות מאוחדת. מאוחר יותר לנון הציג עצמו כמי שהתנגד בלהט למחרוזת האגדית שמהווה את החלק הדומיננטי של הצד השני באלבום ‘אבי רואד’, אבל בזמן אמת הוא היה חבר הלהקה הראשון שהתגאה ברעיון בראיון. באותו הראיון הוא סיפר שהוא ומקרטני נהנים מפרץ יצירתיות וטען ש’כל התוצאה של העניין הפיננסי הזה לא משנה. אנחנו עדיין ניצור תקליטים ומישהו ירוויח מהם כסף ואנחנו נרוויח מהם כסף וזה מה שיהיה’. מקרטני, הפרקטי יותר, תיעל את התסכול שלו לשיר המלודי בשם You Never Give Me Your Money. במבט לאחור, ב-1996, הוא הסביר שהשיר לא היה מכוון ‘לשאר חברי הלהקה. באמת לא הרגשתי שהאשמה בהם. כולנו היינו בזה ביחד ורק אחרי שאלן קליין הגיע התחלנו להתפלג ולהעסיק עורכי דין וכו’. הוא יצר את המחלוקת ביננו.’ את החלק שמילאו האיסטמנים וההעדפה של מקרטני אותם על פני קליין, הוא שכח בנוחות. עטיפת הספר מקרטני לא היה מסוגל לעשות את החלוקה שלנון עשה, בין אישי ומקצועי. לנון טען שסוף סוף הוא גילה את עצמו מחדש: ‘הלכתי לאיבוד בביטלס ועכשיו זה שוב ג’ון לנון. אני תמיד ג’ון ויוקו, זה אף פעם לא מפסיק, אנחנו זוג 24 שעות ביממה. אז כל מה שאני עושה כביטלס, יוקו יושבת על כתפי כמו תוכי’ אבל מקרטני האמין בעצמו בראש ובראשונה כביטל, ושותף שווה ערך ללנון, והוא הרגיש כל מהלומה משותפו כדקירה בלב. גיל פריטצ’רד, אחת מאלו שכונו Scruffs, אותם מעריצים שעמדו בסבלנות מחוץ לאולפני אבי רואד ומשרדי חברת אפל, מחכים שהביטלס יופיעו, זוכרת את הלילה ש’פול יצא בסערה מהדלת הראשית של האולפן בדמעות, הלך הביתה ולא חזר. ביום המחרת הוא לא הופיע בכלל, למרות שהאולפן הוזמן להקלטה’. מעריצה אחרת, וונדי סאטקליף, ממשיכה את הסיפור: ‘ג’ון רתח, בגלל שהם כולם חיכו. הוא יצא בסערה מהאולפן ועשה את הדרך לביתו של פול. עקבנו אחריו וכשהוא הגיע לשם, הוא עמד בחוץ ודפק על הדלת שוב ושוב, כשהוא קורא לפול שיפתח את הדלת. פול לא ענה, אז ג’ון טיפס על השער והלם בדלת הכניסה. אז התחילה תחרות צרחות בינהם. ג’ון צעק שג’ורג’ ורינגו הגיעו שניהם מחוץ לעיר ופול אפילו לא טרח להודיע שהוא לא מתכנן להגיע לסשן.’” הביטלס התחילו להקליט את השיר באולפני אולימפיה ב-6 במאי 1969. הם הקליטו 36 טייקים של השיר. מקרטני היה על פסנתר ושירה, לנון והריסון על גיטרה ורינגו על התופים. טייק 30 נבחר לטייק המוצלח ביותר. בשלב הזה השיר פשוט נקטע והמעבר ל-Sun King עדיין לא קיים. ככה זה נשמע: מקרטני חזר לבדו בראשון ליולי והקליט שירה על טייק 30. ב-15 ביולי הוסיפו עוד קולות והפעמונים שנשמעים לקראת סוף השיר (אותם פעמונים בהם השתמשו בהקלטת “פני ליין”. היום הם נמצאים באולפן של מקרטני). ב-30 ביולי הביטלס הכינו מיקס גס של המחרוזת וניסו דרכים לחבר בין You Never Give Me Your Money ל- Sun King. בשלב הזה הם הסתפקו בתו אחד ארוך שנוגן על אורגן. בנוסף הקליטו עוד קולות רקע. ביום המחרת הם הורידו את קולות הרקע הללו ומקרטני הוסיף בס ופסנתר. את המעבר בין השירים עשו לבסוף ב-5 באוגוסט, כשמקרטני יצר לופים שכללו רעשי חרקים, ציפורים ופעמונים. ומכיון שאין ביוטיוב את השיר, הנה מקרטני מבצע אותו בהופעה חיה: #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #YouNeverGiveMeYourMoney #גורגהריסון #אלןקליין #פולמקרטני #אבירואד #הביטלס

ב-24 ביולי נכנסו הביטלס כדי להקליט את שני השירים הבאים (לאחר You Never Give Me Your Money, עליו כתבנו לפני יומיים) שנכנסו למחרוזת של “אבי רואד” – Sun King (שנקרא בזמן העבודה Here Comes The Sun King ושונה כדי לא ליצור בלבול עם שירו של ג’ורג’ Here Comes The Sun) ו- Mean Mr. Mustard. לנון,ככל הנראה, שאב את שם השיר הראשון מהספר שהוציאה בשנת 1966 ננסי מיטפורד ונקרא The Sun King. הספר עסק בלואי ה-14. לנון, בכל מקרה, טען שהשם בא אליו בחלום. בצד המוסיקלי, ההשפעה הגיע ללא ספק מקטע אינסטרומנטלי של פליטווד מק בשם Albatross שיצא בנובמבר 1968. ג’ון, פול והרגליים של יוקו כפי שצולמו מהמיטה שלה באולפני אבי רואד ב-1987 סיפר ג’ורג’ הריסון: “באותו הזמן “אלבטרוס” יצא עם כל הריברב על הגיטרה. אז אמרנו: בואו נהיה פליטווד מק מנגנים את “אלבטרוס” רק כדי להתחיל את העבודה. זה לא באמת נשמע כמו פליטווד מק… אבל ככה זה התחיל.” ג’ון סיפר ב-1969: “כשהגיע הזמן לשיר את זה, התחלנו לצחוק… פול הכיר כמה מילים בספרדית מימי בית הספר שנשמעו במעורפל כמו משהו. ברור שהכנסנו את Chicka Ferdi. זהו ביטוי ליברפולי שלא אומר כלום, ממש כמו “חה חה חה”. יכולנו להשתמש בפארנויה, אבל שכחנו מהמילה. בעבר נהגנו לקרוא לעצמנו “לוס פאראנוייאס”. הביטלס גם אילתרו קטע בשם זה במהלך ההקלטות של הלבן הכפול. בהקלטה השתתפו ג’ון, פול ורינגו והיא הופיעה באנתולוגיה השלישית וממשיכה ביצוע לשיר Step Inside Love, שכתב מקרטני לסיליה בלק. בסופו של דבר לנון השתמש בשם “לוס פאראנוייאס” באלבום הסולו שלו משנת 1973 Mind Games. בקרדיטים של Plastic U.F.Ono Band נכתב כי הקלווינט נוגן על ידי ד”ר וינסטון אובוגי ולוס פאראנוייאס. (לנון השתמש בשם אובוגי במספר מקרים באמצע שנות ה-70). נחזור ל-Sun King. “השם לא אומר כלום”, אמר לנון ב-1980, “זו חתיכת אשפה שהיתה לי”. בואו נעבור ל-Mean Mr. Mustard. באביב 1968 הביטלס חזרו מרישיקש שבהודו. הם נפגשו בביתו של ג’ורג’ כדי להקליט דמואים לאלבום שבסופו של דבר יהיה “הלבן הכפול”. בינהם היה Mean Mr Mustard. השיר, כידוע, לא נכנס ללבן הכפול, אז ניסו אותו גם בהקלטות של Get Back בתחילת שנת 1969: ג’ון תאר גם שיר זה במילים חמות בשנת 1980: “חתיכת זבל שכתבתי בהודו”. במקור אחותו של מר מוסטרד נקראה שירלי, כפי שניתן לשמוע בהקלטות הראשונות, אבל כשהוחלט לצרף אותו אל המחרוזת, ג’ון שינה את השם לפאם כדי שיווצר קישור לשיר שבא אחריו. שני השירים הוקלטו יחדיו בסשן אחד ועם אותם כלים – ג’ון בגיטרת קצב ושירה, פול על הבס, ג’ורג’ על גיטרה שהועברה דרך מגבר לסלי שקיבל במתנה מאריק קלפטון, ורינגו על תופים. את יום המחרת הקדישו לנון ומקרטני להוספת קולות, פסנתר ואורגן. ג’ף אמריק מספר בספרו Here There and Everywhere שהאווירה היתה מאוד ידידותית. “הם נעלמו בשלב כלשהו לעשן ג’וינט, רק שניהם, וכשהם חזרו הם סבלו מהתקף צחקוקים כשהם ניסו לשיר את הג’יבריש הפסאודו ספרדי בסוף Here Comes The Sun King. למעשה הם מצאו את זה בלתי אפשרי לעבור טייק שלם מבלי לפרוץ בצחוק.” ב-29 ביוני הוסיפו עוד קולות, אורגן, פסנתר וכלי הקשה. לדברי אמריק, רינגו היה זה שהציע לכסות את תופי הטום טום שלו במגבות עבות ולנגן עליהם עם מקלות של טימפאני, כדי לתת לג’ון את סאונד תופי הג’ונגל שהוא רצה. בסופו של דבר Mean Mr. Mustard קוצץ מסביבות 3 דקות לדקה וקצת. במחרוזת היה אמור להגיע אחריו השיר Her Majesty עליו כתבנו בהרחבה כאן. ולסיום, או לסיוט, תבחרו אתם – לא יודע כמה מכם מכירים את הסרט הנוראי “מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר” שיצא ב-1978 ובו חירבו הבי ג’יס וחברים את המוסיקה של הביטלס, אבל ככה נראה ומבוצע בו השיר “מר חרדל המרושע” #גףאמריק #SunKing #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #MeanMrMustard #אבירואד #הביטלס

פוליטין פאט וידיד המתחיל במצווה אומרים לו גמור, ולכן אנו ממשיכים עם המחרוזת של אבי רואד. נכון שאין בוקר שאתם לא מתעוררים עם השאלה מאיפה הגיע השם Polythene Pam?   אז טוב שאתם שואלים, כי יש לי את התשובה. התשובה כוללת שני סיפורים, וכנראה שהאמת היא שילוב של שניהם. יש אומרים שהשם הגיע ממפגש עם מעריצה מושבעת בשם פאט הודג’ט, שנמצאה דרך קבע בקאברן בתחילת דרכה של הלהקה ונהגה לאכול פוליטין, שהוא סוג של פלסטיק ממנו עושים, בין היתר, שקיות. הכינוי שלה היה “פוליטין פאט” ומכאן שם השיר. אוכלת השקיות מספרת: “התחלתי ללכת לראות את הביטלס ב-1961, כשהייתי בת 14 והייתי ביחסי ידידות איתם. אם הם הופיעו מחוץ לעיר הם היו נותנים לי טרמפ בחזרה הביתה בואן שלהם. בערך בתקופה הזו החלו לקרוא לי פוליטין פאט. זה מביך, למען האמת. הייתי פשוט אוכלת שקיות פוליטין כל הזמן. הייתי קושרת את זה בקשרים קטנים ואוכלת. לפעמים הייתי שורפת את זה ואז אוכלת את זה אחרי שזה התקרר. ואז נהייתה לי חברה שקיבלה עבודה במפעל שקיות פוליטין וזה היה נפלא, כי זה אמר שאקבל הספקה קבועה“.   הממממ. אוקי. שיהיה לה לבריאות.   השיר, שהוקלט כשיר אחד יחד עם She Came In Through The Bedroom Window שכתב פול, הושר במבטא ליברפולי, באופן שלנון לא שר בדרך כלל. הוא אף חזר בו אחורה אל ה- יה, יה, יה של She Loves You כדי להדגיש את העובדה שזה שיר על מעריצה מתקופת ימיה הראשונים של הלהקה.   אבל פוליטין פאט מעולם לא התלבשה בשקיות פוליטין כדברי השיר. הקטע הזה הגיע ממקור אחר, ככל הנראה ממפגש עם בחורה בשם סטאפני, שהתרחש ב-8 באוגוסט 1963, בזמן שהביטלס היו “באיי התעלה” במהלך סיבוב ההופעות שלהם.   בראיון לפלייבוי ב-1980 אמר לנון: “השיר פוליטין פאם הוא אני נזכר בארוע קטן עם אישה בג’רסי וגבר שהיה התשובה האנגלית לאלן גינזברג, שנתן לנו את החשיפה הראשונה שלנו…” רויסטון אליס והביטלס ב-1963 הכוונה בתשובה האנגלית לגינזברג היא לרויסטון אליס, משורר צעיר שפגש את הביטלס באמצע 1960 כשהוא הוזמן להקריא משיריו באוניברסיטת ליברפול. לנון הסתקרן מאליס, כיון שזה חקר והתעסק במוסיקת הרוק וייצג עבור לנון את נקודת ההשקה בין רוק לשירה. אליס גם סידר שהביטלס ילוו אותו בערב ביט ושירה במועדון הג’קרדה. ביולי 1960 דווח ב”רקורד מירור” שאליס חושב להביא להקה ליברפולית בשם The Beetles ללוות אותו תוך שהוא מקריא שירה.   “הייתי סוג של כוכב עבורם בתקופה ההיא, בגלל שהגעתי מלונדון וזה היה עולם שהם לא הכירו. נשארתי איתם במשך שבוע בדירה שלהם… ג’ון הוקסם מהעובדה שאני משורר וזה הוביל לשיחות עמוקות“.   החשיפה עליה דיבר ג’ון, היתה חשיפה לסמים. אליס חשף אותם לדרך להתמסטל ממשאף בנזדרין. רויסטון אליס התקרית עם האשה לא קרתה בג’רסי, אלא כפי שכבר ציינתי, באיי התעלה, שם ג’ון פגש באליס שעבד בקיץ כמהנדס במעבורת. אחרי שהביטלס סיימו את ההופעה שלהם באודיטוריום בגוארנסי, אליס וחברתו סטפאני לקחו את ג’ון אליהם לעליית הגג ופה נכנס הפוליטין לסיפור. “אליס אמר שמיס X (נערה שרצה שאכיר), מתלבשת בפוליטין. היא אכן עשתה זאת. היא לא לבשה מגפיים וקילט (כמו בשיר). לקחתי חירות בקטע הזה. סקס פרברטי בשקית פוליטין. סתם חיפשתי משהו לכתוב עליו“.   אליס לא זוכר שהיה סקס פרברטי, אבל הוא כן זוכר את הלילה. “קראנו המון על עור ולא היה לנו אביזרי עור, אבל היו לי שמנים ושקיות פוליטין מאיפשהו. כולנו לבשנו אותם ונכנסנו למיטה. ג’ון נשאר איתנו באותו לילה באותה מיטה. אני לא חושב שמשהו מסעיר קרה ותהינו איפה הכיף בלהיות קינקי. זה היה כנראה יותר רעיון שלי משל ג’ון. יכול להיות שהכל קרה בגלל ספרון שירה שהוצאתי ושהקדשתי לביטלס. היה שם שיר עם השורות: I long to have sex between black leather sheets, And ride shivering motorcycles between your thighs.   אני לא באמת זוכר כל מה שקרה. בזמנו לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. זה היה ארוע אחד בתוך תקופה סוערת מאוד בחיי.” כשהתראיין לספר של סטיב טרנר A Hard Days Write (ממנו לקוח הראיון שמופיע פה), התגאה אליס במיוחד בכך שב-1973 טרח ג’ון לכתוב מכתב לעיתון בשם International Times כדי לתקן אותם על הנסיבות של התנסות הסמים הראשונה של הלהקה: “ההתנסות הראשונה היתה ממשאף בנזדרין וניתנה לביטלס (ג’ון, ג’ורג’, פול וסטיוארט) על ידי גרסת כיסוי אנגלית של אלן גינזברג – אחד בשם רויסטון אליס, הידוע כמשורר ביט. אז תנו לצדיק את שמגיע לו” She Came In Through The Bathroom Window נכתב על ידי פול על תקרית שקרתה באמת. דיאן אשלי, אחת מה- Apple Scruffs, אותם מעריצים (ובעיקר מעריצות) שחיכו יומם וליל לאלילים שלהם מחוץ לאבי רואד ומחוץ לבתיהם, מספרת: “היינו משועממות, הוא לא היה בבית והחלטנו לבקר אותו. מצאנו סולם בחצר שלו והעמדנו אותו כשהוא מגיע לחלון חדר האמבטיה שפול השאיר מעט פתוח. אני הייתי זו שטיפסה ונכנסה דרכו.” לאחר שנכנסה לבית שבקוונדיש, פתחה את הדלת לשאר הבנות שחיכו בחוץ. מרגו בירד מספרת: “הן שעטו פנימה ולקחו בגדים. אנשים בדרך כלל לא לקחו חפצים יקרי ערך, אבל אני חושבת שבפעם הזו נלקחו הרבה תמונות ותשלילים. היו שתי קבוצות של אפל סקראפס – אלה שפרצו פנימה ואלה שחיכו בחוץ עם מצלמות וספרי חתימות. אני נהגתי לקחת את כלבתו של פול לסיבוב והכרתי אותו די טוב. לבסוף הציעו לי תפקיד באפל. התחלתי בהכנת תה וסיימתי במחלקת הפרומו, עובדת עם טוני קינג” פול שאל את מרגו אם היא יכולה לנסות ולמצוא חלק ממה שלקחו. “ידעתי מי עשה את זה וגיליתי שהרבה מהדברים נשלחו לאמריקה. אבל ידעתי שהיתה תמונה ספציפית שהוא רצה בחזרה – תמונה צבועה שלו במסגרת בסגנון שנות ה-30. ידעתי מי לקח אותה והשגתי לו אותה בחזרה.” כשדיאן גילתה שהשיר נכתב עליה היא הופתעה מאוד. “לא האמנתי לזה בהתחלה, כי הוא כל כך שנא שהיינו פורצות לו לבית. אבל אני מניחה שכל דבר יכול להוות השראה לשיר, לא? אני יודעת שכל השכנים שלו צלצלו אליו כשהם ראו שאנחנו נכנסות ואני בטוחה שזה מקור ההשראה לשורות Sunday’s on the phone to Monday, Tuesday’s on the ‘phone to me” בהתחשב בזה שגרופיות רבות טענו שהן ידעו איפה פול החביא את המפתח, ושהן נכנסו לביתו פעמים רבות, אני מניח שתדירות השיחות מהשכנים אכן היתה גבוהה. מודי בלוז גרסה אחרת לגבי המקור של השיר קשורה למודי בלוז. נגן הקלידים שלהם מייק פינדר טען שמעריצה טיפסה דרך חלון חדר האמבטיה הפתוח ובילתה את הלילה עם חבר הלהקה ריי תומס. פינדר ותומס מספרים שסיפרו לפול על התקרית ביום המחרת, והוא מיד החל לנגן על הגיטרה ולאלתר את פתיחת השיר. פול כתב את השיר במאי 1968 בזמן ששהה באמריקה בנסיעה עסקית לחברת קפיטול. לנון סיפר ב-1980: “זה שיר של פול. הוא כתב אותו כשהיינו בניו יורק כדי להכריז על אפל ופגשנו לראשונה את לינדה. אולי היא היתה זו שנכנסה מחלון האמבטיה. לא יודע. מישהו נכנס דרך החלון“.   (את לינדה פול פגש כבר לפני, אבל נעזוב את זה כרגע). פול ולינדה ב-1968 באוקטובר, לאחר שסיימו את הקלטת “הלבן הכפול” טס מקרטני שוב להיפגש עם לינדה. בדרך חזרה, במונית לנמל התעופה, ניסה לחשוב על הבית האחרון לשיר, כשפתאום הבחין בלוחית הזיהוי המשטרתית של נהג המונית. היתה עליה את תמונת הנהג, את שמו – יוג’ין קוויטס ואת המילים “New York Police Dept.” אחרי שנים סיפר בספר Many Years From Now   “וככה כתבתי את So I quit the police department שהם חלק מהמילים של השיר. זה היה הדבר הנפלא לגבי המקריות של הכל. אם לא הייתי במונית של הבחור הזה, או אם מישהו אחר היה נוהג, השיר היה שונה. בנוסף היתה איתי הגיטרה אז יכולתי במקום להכניס את זה לשיר.” דמו לפולטין פאם הוקלט באשר, בדמואים שנועדו לאלבום הלבן הכפול. הוא יצא באנתלוגיה השלישית עם מילים מעט שונות. הוא נוסה שוב בפרוייקט Get Back – גם She Came In Through The Bathroom Window הוקלט בסשנים של Get Back. והנה גרסה נוספת עם בילי פרסטון בקלידים. ראשית עבודה על העיבוד ואחריו הביצוע – ב-25 ביולי 1969, בסשן מרתוני של 12 שעות, הקליטו הביטלס 39 טייקים של הליווי הבסיסי לשני השירים. לנון ניגן גיטרה אקוסטית, פול בס, הריסון גיטרה מובילה ורינגו בתופים. לנון ומקרטני שרו.   ג’ון ממש לא היה מרוצה מהתיפוף של רינגו בשיר שלו. ג’ף אמריק מתאר בספרו: “ג’ון העיר בארסיות בנקודה מסויימת שרינגו נשמע כמו דייב קלארק“. דייב קלארק היה מתופף ההרכב “חמישיית דייב קלארק” שהיתה הלהקה השנייה בפלישה הבריטית לאמריקה. הם הופיעו אצל אד סאליבן שבועיים אחרי הביטלס. שירם Glad All Over הזיז מהפסגה את I Want To Hold Your Hand באנגליה בינואר 1964. כשהוא כועס על חוסר יכולתו של רינגו לנגן באופן שיתאים לטעמו לשיר אמר ג’ון “לעזאזל, בואו נקליט אחד בכל זאת“. רינגו, נואש, הקדיש זמן רב עם פול לעבודה על הנגינה לשיר. כשהוא הרגיש מוכן ורצה להקליט הוא חזר אל ג’ון. כשהוא מותש מהסשן הארוך ג’ון אמר בכעס: “אני לא מנגן את השיר הזה שוב, רינג. אם אתה רוצה להקליט שוב את התופים תעשה את זה אתה“. בעזרת ג’ף אמריק רינגו עשה את זה והקליט על הטרק הקודם את הנגינה מחדש.   באותו סשן הקליטו מחדש גם את הבס והוסיפו את השירה.   ב-28 ביולי הוסיפו עוד שירה, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, טמבורין וכלי הקשה נוספים ופסנתר אקוסטי וחשמלי.   ב-30 ביולי סיימו את העבודה עם הוספה של כלי הקשה וגיטרות. ביום הזה התקבלה גם ההחלטה על איך תישמע המחרוזת. #רויסטוןאליס #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #PolythenePam #גורגהריסון #מודיבלוז #פולמקרטני #SheCameInThroughTheBathroomWindow #חמישייתדייבקלארק

סיכומי סוף השנה בנושא השמעות ברדיו הכתירו את הביטלס ללהקה המושמעת ביותר ב-2017. השיר המושמע ביותר היה “היי ג’וד”. את השיר החל פול לכתוב במכוניתו, כשהיה בדרכו לביקור אצל סינתיה וג’וליאן ב-1968. הוא סיפר: “חשבתי שכחבר של המשפחה, אני אסע לווייברידג’ ואגיד להם שהכל יהיה בסדר, אנסה לעודד אותם ואראה מה שלומם. היתה לי שעה של נסיעה. תמיד סגרתי את הרדיו וניסיתי לכתוב שירים… התחלתי לשיר Hey Jules – Don’t make it bad, Take a sad song and make it better. זה היה מסר אופטימי ומלא תקווה לג’וליאן.” סינתיה סיפרה על הביקור בספרה “ג’ון” – “הוא הגיע אחר צהריים שמשי אחד, עם ורד אדום, ואמר ‘אני כל כך מצטער סינ, אני לא יודע מה קורה לו. זה לא בסדר…’ הוא היה היחיד מבין חברי הביטלס שהיה לו את האומץ לעמוד מול ג’ון… למעשה, מוסיקלית ואישית הם החלו לפנות לכיוונים נפרדים אז אולי ביקורו של פול היה גם הצהרה שכוונה אל ג’ון” ג’וליאן לנון סיפר לירחון “מוג’ו” ב-2002: “היתה לנו מערכת יחסים נפלאה ויש לי הרבה יותר תמונות משחק עם פול בתקופה ההיא מאשר תמונות עם אבא שלי” לאחר שסיים את השיר בביתו שבקוונדיש הוא שינה את השם ג’ולס לג’וד, על שם דמות מהמחזמר “אוקלהומה” בשם ג’וד פריי. “סיימתי את זה בקוונדיש והייתי בחדר המוסיקה למעלה כשג’ון ויוקו הגיעו לבקר. הם היו ממש מאחורי, ליד כתף ימין שלי, עומדים ומקשיבים לי כשאני מנגן להם את השיר, וכשהגעתי לשורה The movement you need is on your shoulder הבטתי אל ג’ון ואמרתי – אני אשנה את זה, זה גרוע. אני אמחק את זה. ג’ון אמר – אתה לא, אתה יודע. זו השורה הכי טובה. זה שיתוף פעולה. כשמישהו כל כך החלטי לגבי שורה שאתה מעוניין לזרוק והוא אומר – לא, תשמור אותה בפנים. אז ברור שאתה אוהב את השורה הזו פי שתיים בגלל שהיא קצת לא נכונה… אני אוהב את המילים האלה היום… כשאני שר את זה, אז אני חושב על ג’ון, כשאני שומע את עצמי שר את השורה הזו. זו נקודה רגשית בשיר.” כשג’ון שמע לראשונה את השיר הוא היה משוכנע שהשיר נכתב עליו. בראיון לפלייבוי אמר: “הוא אמר שהשיר נכתב על ג’וליאן, הילד שלי. הוא ידע שאני נפרד מסינתיה ועוזב את ג’וליאן. הוא נסע להגיד היי לג’וליאן. הוא היה כמו דוד בשבילו. אתה יודע, פול תמיד היה טוב עם ילדים. וככה הוא כתב את היי ג’וד. אבל אני תמיד שמעתי אותו כשיר בשבילי. אם אתה חושב על זה… יוקו בדיוק נכנסה לתמונה. הוא אומר – היי ג’וד, היי ג’ון. אני יודע שאני נשמע כמו אחד מהמעריצים האלה שקוראים בכל משפט מה שהם רוצים, אבל אני יכול לשמוע את זה כשיר שמופנה אליי. במילים Go out and get her הוא אמר באופן לא מודע – קדימה, אתה יכול לעזוב אותי. באופן מודע הוא לא רצה שאעשה זאת. החלק המלאכי בו אמר “תבורך”. החלק השטני לא אהב את זה כי הוא לא רצה לאבד את השותף שלו.” כשהשיר הושלם ואורכו היה יותר משבע דקות, ג’ורג’ מרטין אמר לביטלס שלא ניתן להוציא סינגל כל כך ארוך. אם הם יוציאו אותו, אמר, יש סיכוי טוב שהוא לעולם לא יושמע ברדיו. ג’ון השיב לזה: “הם ישמיעו אם אלה אנחנו”. לפול היו ספקות גם כן. במיוחד לאחר שהביטלס לא הצליחו להגיע להחלטה איזה שיר צריך להיות ה-A-Side – היי ג’ון או Revolution. קן מנספילד, מנהל אפל רקורדס בארה”ב, הציע להשמיע את שני השירים לעורכי תחנות הרדיו הגדולות בארה”ב ולתת להם לבחור. הם בחרו פה אחד ב”היי ג’וד”. “היי ג’וד” היה השיר הראשון שיצא בלייבל החדש של הביטלס באפל רקורדס. הוא היה לסינגל הכי מצליח של הלהקה בלייבל ואחד השירים המצליחים שלהם באופן בכללי, עם מכירות של למעלה מ-10 מליון סינגלים. ג’ון אמר על השיר כי הוא אחד מיצירות המופת של פול. השיר הוקלט מראש כסינגל ולא היה אמור להיכלל ב”לבן הכפול” למרות שהוקלט במהלך הסשנים שלו. העבודה על השיר החלה ב-29 ביולי ודמתה יותר לחזרה מאשר להקלטה טובה. פול ניגן על פסנתר, ג’ורג’ על גיטרה, ג’ון על אקוסטית ורינגו על תופים. במהלך הסשן הזה פול וג’ורג’ התווכחו על השיר. פול סיפר באנתולוגיה: “בהיי ג’וד, כשהתחלנו להקליט ואני שרתי “היי ג’וד” ג’ורג’ עשה “נאנו נאנו” על הגיטרה. אני המשכתי “Don’t make it bad…” הוא ענה “נאנו נאנו”. הוא ענה על כל שורה – ואני אמרתי וואו, חכה רגע. אני לא חושב שאנחנו רוצים את זה. אולי תחשוב מאוחר יותר על שורות תשובה. כרגע אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל פשוט. הוא אמר: בסדר. אוקי. בסדר. בסדר. אבל הוא לא הסכים איתי… אני רציתי להתעקש שלא יהיו שורות תשובה של גיטרה בהיי ג’וד וזה היה חשוב לי. אבל כמובן שאם אתה אומר לגיטריסט את זה, והוא לא נלהב מהרעיון כפי שאתה, זה נראה כאילו אתה מוציא אותו מהתמונה. אני חושב שג’ורג’ הרגיש ככה. זה היה כאילו – ממתי אתה אומר לי מה לנגן? אני בביטלס גם. אני יכול להבין את נקודת המבט שלו.” מאוחר יותר סיפר: “זה הקושי בלהקה. אתה לא המנהל שמתנהג כבוס בלהקת בלט, כשהם מקבלים מקבלים אותך כבוס. אתה רק בחור ביחידה דמוקרטית… כולנו היינו שווים בהצבעות, המעמד שלנו בלהקה היה שווה. צחקנו כשעשינו את האנתולוגיה. אני אמרתי ‘אני מבין שהייתי שתלטן נבזי’ וג’ורג’ אמר ‘הו, לא פול, אתה אף פעם לא היית כזה!’ עם אירוניה בקולו, כי ברור שהייתי כזה.” זה הטייק הראשון שהוקלט. הקודה המפורסמת בסופו כבר קיימת. ביום המחרת, אחרי החזרות וההקלטה הראשונה, הביטלס כבר ידעו שהם הולכים לסיים את השיר באולפני טריידנט שהיו בעלי מכשיר הקלטה בעל 8 ערוצים, לעומת 4 הערוצים של אבי רואד (חודש לאחר מכן החלו להשתמש באבי רואד ב-8 ערוצים גם כן). ביום הזה צילם צוות צילום את הסשן עבור התוכנית Music!. ג’ורג’ כמעט לא ניגן ביום הזה וניתן לראות אותו בעיקר בחדר הבקרה. בסרטון המופלא הבא ניתן לראות את החומר המצולם של הביטלס בעבודה על השיר. ב-31 ביולי הקליטו את כל השיר באולפני טריידנט. ג’ורג’ השתתף, אבל התרומה שלו היתה קטנה. בספר Many years from now מספר מקרטני על ארוע משעשע שהתרחש במהלך ההקלטה: “היינו באולפני טריידנט בסוהו, ורינגו יצא לשירותים מבלי שהבחנתי בזה. השירותים היו קרובים מאוד לתא המתופף, אבל הוא עבר מאחורי גבי ואני עדיין חשבתי שהוא בתא התופים. התחלנו את הטייק, והיי ג’וד מתמשך שעות לפני שהתופים נכנסים, ובזמן שביצענו את זה פתאום קלטתי את רינגו צועד על קצות האצבעות מאחורי גבי במהירות בנסיון להספיק להגיע לתופים. ומיד איך שהגיע לתופים, בום בום בום, התזמון שלו היה מושלם… ההקלטה יצאה טובה מאוד” בראשון באוגוסט, פול הקליט את הבס ואת השירה לקודה. ג’ון וג’ורג’ הוסיפו קולות רקע ורינגו טמבורין. לאחר מכן 36 מוזיקאים ביצעו את העיבוד התזמורתי שכתב ג’ורג’ מרטין יום לפני. פול רצה לשחזר את האווירה ששרתה בהקלטה של “יום בחיים” וביקש מכל הנגנים למחוא כפיים ולשיר Na na na nan a nan a Hey Jude בסוף. כולם הסכימו חוץ ממוסיקאי אחד שלפי הדיווח עזב ואמר “אני לא הולך למחוא כפיים ולשיר שיר ארור של פול מקרטני.” כשקן סקוט האזין באולפני אבי רואד למיקס שנעשה באולפני טריידנט, הוא גילה שאיכות ההקלטה נמוכה מאוד וללא טרבל. הוא הופתע, כי זכר שכשהקשיב לטרקים לאחר ההקלטה הוא התרשם מאיכות הסאונד הטובה. הסתבר שהיתה בעייה טכנית באולפני טריידנט. ג’ף אמריק הוקפץ לעזרה, למרות שכבר הפסיק לעבוד עם הביטלס, בעקבות האווירה העכורה והיחס שלהם לג’ורג’ מרטין. אחרי עבודה רבה הצליחו להביא את איכות המיקס לטובה למדי, והביטלס היו אסירי תודה לאמריק. את סרטון הפרומו המסורתי הקליטו לתוכנית של דייויד פרוסט, במטרה שתשודר בכל מקום לאחר מכן. רק השירה היתה בלייב. על ההשפעה שהיתה לצילום הקליפ הזה על המשך הדרך של הביטלס ובמיוחד על פרוקט ‘גט בק’ העתידי, תוכלו להאזין בפרק שמדבר על האירועים שהובילו לפרויקט. השיר היה להצלחה מיידית, איזו הפתעה. הוא שהה בארה”ב במקום הראשון במשך 9 שבועות – הזמן הארוך ביותר לשיר של הביטלס, בסך הכל שהה 19 שבועות במצעד. באנגליה שהה 16 שבועות במצעד, מתוכם 2 במקום הראשון. השיר כולל טעות ידועה – 2:59 דקות לתוך השיר, לאחר השורה The minute you let her under your skin אפשר לשמוע את הקריאה Fucking hell. ג’ף אמריק טוען בספרו שזה היה פול לאחר שטעה בנגינת תו. אבל מלקולם טופט, טכנאי ההקלטה באולפני טריידנט, אומר שג’ון התחיל עם “Wow” ב-2:57 לפני שעבר לקריאה Fucking hell. בספר Recording the beatles טוענים המחברים שג’ון עשה את זה כי ברי שפילד, טכנאי הסאונד, ניגן את הפלייבק באוזניות של לנון בסאונד חזק כל כך, שג’ון זרק את האוזניות וקילל. הנה כמה תמונות מהאולפן בעת הקלטת Hey Jude ובעת הכנת המיקס #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גוליאןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #סינתיהלנון #heyjude

הלחן של השיר I Will, שהופיע באלבום הלבן הכפול, הסתובב עם פול במשך שנים, אבל הוא לא הצליח למצוא מילים שיתאימו לו. באחד הראיונות שנערכו לרגל הוצאת האלבום הלבן הכפול, מקרטני סיפר שבמהלך ההופעות בהמבורג, הביטלס לא הגבילו עצמם רק לרוקנרול. “אנחנו לא רק רוקנרול. אנחנו לא רק סוג אחד של להקה. כי למשל, כשהיינו בהמבורג, לא ניגנו רק רוק כל הערב. היו מגיעים סוגים שונים של אנשי עסקים מבוגרים ושמנים ומבקשים, או אנשי עסקים רזים גם כן, הם היו באים ומבקשים ‘תנגנו לנו ממבו. אתם יודעים לנגן רומבה?’ ולא יכולנו להמשיך להגיד לא, אתה יודע, אז היינו צריכים להיכנס קצת לתחום של רומבה וממבו. אז השיר הזה הוא סוג של בלדה מתקתקה. אני לא יודע אם אני סוטה מהנושא, אבל זו הסיבה שיש באלבום הזה מגוון גדול כל כך, כי בכל דבר שאנחנו עושים, אתה יודע, יש לנו יותר ממטען אחד, אתה יודע. מצד אחד תקבל את I Will ואז תקבל את Why Don’t We Do It In The Road? אתה יודע. דברים שונים לגמרי – תחושות שונות לגמרי… אבל את שני השירים אני שר. זה אותו בחור. אה, ואני כתבתי את שניהם, אתה יודע. אז אני לא יודע להסביר את זה. אני לא יודע למה אני עושה את Why Don’t We Do It In The Road וצועק ככה, ואז עושה שיר מתקתק אמריקאי בסגנון Girl From Ipanema“ פול יקירי, אנחנו שמחים שאתה כזה. אתה יודע. חוץ מזה שהשיר The Girl From Ipanema הוא שיר יוצא מן הכלל ואם אתם לא מכירים את האלבום המושלם Getz/Gilberto, ממנו לקוח השיר, כדאי לכם להקשיב לו בהקדם. בספר Many Years From Now סיפר פול: “כתבתי די הרבה שירים ברישיקש. ג’ורג’, למעשה, התרגז עליי מאוד וצעק עליי כי ניסיתי לחשוב על האלבום הבא. הוא אמר ‘אנחנו לא כאן לעזאזל כדי לעשות את האלבום הבא שלנו, אנחנו כאן כדי לעשות מדיטציה!’. זה היה כאילו ‘הו, סליחה שאני נושם!’ אתה יודע. ג’ורג’ היה מאוד קשוח בקשר לדברים האלה… וזה היה כאילו ‘נו, באמת ג’ורג’, אין לך מונופול על מחשבות באיזור הזה. מותר לי שיהיו לי דעות משל עצמי על הנושא.” ערב אחד ברישיקש, לאחר יום של מדיטציה, ניגן פול לזמר דונובן את המנגינה. הם ניסו לכתוב מילים ביחד. פול מספר: “זרקנו כל מיני משפטים. משהו על הירח, אבל לא הייתי מרוצה וחשבתי שהמלודיה טובה מהם בהרבה, אז לא השתמשתי בהם. המשכתי לחפש מילים טובות יותר ובסוף כתבתי בעצמי. מילים מאוד פשוטות, מילים של שיר אהבה ישיר למעשה. אני חושב שהן אפקטיביות. זו עדיין אחת המלודיות האהובות עליי מבין אלה שכתבתי. לעיתים אתה בר מזל עם מלודיה והיא הופכת שלמה. אני חושב שזו מלודיה כזו. פשוט מנגינה שלמה.” ב-16 בספטמבר 1968, פול, ג’ון ורינגו הקליטו את הטרק הבסיסי. פול ניגן בגיטרה אקוסטית ושר, רינגו ניגן במרקס ומצילה וג’ון היכה על מתכת עם חתיכת עץ. הוקלטו 68 טייקים, כנראה כי פול לא היה בטוח לגבי המילים הסופיות. הטייק הראשון הופיע באנתולוגיה השלישית – במהלך הסשן אולתרו ובוצעו כמה שירים. בראשון שבהם, במה שנרשם כטייק 19, פול אילתר שיר בשם Can You Take Me Back, קטע קצרצר ממנו, שמהווה את סוף השיר, הוכנס לאלבום אחרי השיר Cry Baby Cry. זה הביצוע המלא. טייק 30 מכונה Down In Havana והוא שטותי וכייפי. טייק 34 היה גרסה של Step Inside Love שכתב פול לסילה בלק והיה להיט (והפתיח של תוכנית הטלוויזיה שלה) ב-1968. טייק 35, Los Paranoias, הוא המשך ישיר. טייק 36 היה מעין גרסה לשיר של ג’רום קרן, שמזוהה עם פרד אסטר ופרנק סינטרה, The Way You Look Tonight זה פרד אסטר מתוך הסרט הנפלא שעשה עם ג’ינג’ר רוג’רס, Swing Time, (הסרט המשותף שלהם האהוב עליי ביותר. מומלץ מאוד למי שמיוזיקלס ישנים ממלאים את ליבו בשמחה) וזה פרנק סינטרה הגדול – לבסוף טייק 65 נחשב לטוב ביותר והועבר למכשיר ההקלטה בעל 8 הערוצים. למחרת הוקלטו תוספות, כולם על ידי פול – קולות, ליין בס שניגן עם הפה וגיטרה אקוסטית נוספת. באופן אישי אני מעדיף את מיקס המונו של השיר, בו ה”בס” לא נכנס ישר אלא מתחיל בבית השני. תשמעו כמה זה יפה. מה אתם חושבים? #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #IWill #CanYouTakeMeBack #דונובן

פינה חדשה היא תמיד משמחת. אלא אם אתה עיגול, ואז זה יכול להיות חשוך מרפא. אבל אנחנו מרובעים, אז זה משמח, והיום נתחיל בסיקור קטעים של הביטלס שלא יצאו באלבומים רשמיים, כפי שהם מוצגים בספר הנהדר The Unreleased Beatles מאת ריצ’י אונטרברגר. והיום –סיכום של הפרק על ההקלטות המכונות Private Tapes של לנון שהוקלטו בביתו שב-Kenwood, Weybridge. ראו הוזהרתם. מדובר בהקלטות מוזרות מאוד. האם הן מעניינות? אולי. אם אתם מעריצים ממש גדולים של לנון ורוצים לשמוע כל דבר שהוא עשה. או אם אתם כבר מכירים את המילים של “נמסטה” של סטטיק ובן אל בעל פה ואין לכם מה לעשות כרגע. מעטות הן ההקלטות של הביטלס שכל כך קשה לתארך, לתת להן כותרת, לתאר או אפילו באמת להנות הנאה שלימה מההאזנה להן, כקובץ זה של הקלטות לנון שהוקלטו בביתו שבקנווד עם המלוטרון שלו, ולעיתים עם עזרתו של רינגו סטאר. מדובר בעירוב של אוונגרד נסיוני עם קומדיה מעוותת, שסביר להניח שלא יועדו להוות שום אב טיפוס לקטעים לאלבומי ביטלס. הם גם לא ממש בנויים בצורתם כ”שירים”, ולכן אפילו כותרות חלק מהקטעים הן לא ודאיות. הם ככל הנראה שימשו כאפשרות לבטא את הרעיונות הכי שערוריתיים, מוזרים וחסרי צורה של לנון, וגם פשוט כדי לשעשע את עצמו בשעה שהוא בעיקר ישב בביתו שבפרברי לונדון כשלא היה עסוק בהקלטות עם הביטלס. באשר לתאריכים בהם הוקלטו, כל שניתן לומר בודאות יחסית הוא שהן כנראה הוקלטו בין סוף 1966 לתחילת 1968 (למרות שלפי העובדה שהמלוטרון נמצא באופן מודגש ברובם, יכול מאוד להיות שהראשון שבהם הוקלט כבר באוגוסט 1965, כשלנון קנה את המכשיר). לא סביר שהם הוקלטו לאחר מאי 1968, כשג’ון ויוקו הפכו לזוג (אז החלו להקליט יחד את כל ההקלטות הנסיוניות של ג’ון), וג’ון עזב את קנווד זמן קצר לאחר מכן. זה רק ניחוש על פי הנתונים, אבל ההקלטות ככל הנראה נעשו בתחילת השנה וחצי הזו. ג’ון לא בורך בסבלנות רבה וסביר להניח שהוא נהנה להשתעשע עם המלוטרון כשהוא רכש אותו ולא חודשים רבים לאחר שכבר הפך לחפץ שהיה רגיל אליו. יכול מאוד להיות שהקלטות אלה הם החומרים שלנון נזכר (בראיון לרולינג סטון עם יאן וונר מתחילת שנות ה-70) שניגן ליוקו בפעם הראשונה שהיא נשארה ללון בביתו באביב 1968. “לא ידעתי מה לעשות, אז עלינו למעלה לסטודיו שלי והשמעתי לה את כל ההקלטות שעשיתי, כל הדברים המוזרים, כמה קטעי קומדיה ומוסיקה אלקטרונית. היא התרשמה ואז היא אמרה – בוא נעשה אחד משלנו. אז עשינו את Two Virgins” נתחיל בקטעי המלוטרון האינסטרומנטליים, שהיו ככל הנראה הדרך בה לנון ניסה את הכלי. חמשת הקטעים האינסטרומנטלים שבבוטלגים מכונים בדרך כלל Mellotron Improvisation הם כולם קצרים מאוד, כשאורכם המשותף עולה במעט על 6 דקות. הקצר ביותר הוא 20 שניות ואף אחד לא עובר את שתי הדקות. יותר מכל שאר הקלטות המלוטרון הביתיות, קטעים אלה מדגימים שהאוונגארד של Revolution 9 והאלבומים שעשה לנון עם יוקו אונו לא הגיחו משום מקום. הם פשוט לא היו ראויים להוצאה מבחינתו באותו הזמן. ככל הנראה הם עדיין לא מאוד ראויים להוצאה, למרות שלמעשה הם מעט נגישים יותר למאזין הממוצע מאשר אלבומי האוונגארד המשותפים של לנון ואונו. רינגו הוא הביטל היחיד מלבד ג’ון שנשמע בהקלטות האלה, למרות שהוא היה חבר הלהקה עם הכי פחות נטיות בתחום האוונגרד. ככל הנראה הוא מופיע בחלק מההקלטות כיון שהוא גר הכי קרוב לג’ון באותה תקופה, והיה מי שביקר בביתו של ג’ון הכי הרבה למטרות חברתיות. הוא שותפו של לנון לקטע המוזר Breakdown שהוא לא קטע מוסיקלי אלא קטע של יריות מילוליות בסגנון וודוויל. הקטע הבא הוא לא קטע רציף אלא מקבץ שברירי קטעים שנערכו יחדיו לתוכנית הרדיו The Lost Lennon Tapes (יש לציין שמחיאות הכפיים לא קיימות בחומר המקורי שהקליט לנון). אפשר לשער שחלקים מהקטעים האלה הם האבות הרוחניים של You Know My Name (Look Up the Number) הנהדר, עליו כתבנו כאן. הקטע מכונה Chi-Chi’s Caffe והוא נמצא בין 8:59 ל- 10:55 גם הקטע הבא מזכיר את “אתה יודע את שמי”. שמו Down in Cuba והוא מכיל את המילים המופלאות: In down Cuba we get many bananas, we get the coffee too, we don’t have many cigars, ’cause we’ve sold them all ואחריהן שטויות רבות שגורמות להעריך מאוד את התרומה הרבה של מקרטני ל- You Know My Name (Look Up the Number) אתם עוד כאן? כל הכבוד לכם. פנקו את עצמכם בתפיחה על השכם. הגענו ל-Lucy from Littletown שהוא למעשה קטע בו ג’ון מקריא קטעים מתוך ספר הילדים של ביאטריס פוטר The Tale of Mrs. Tiggy-Winkle. הוא מקריא את הקטע בדרמטיות מעוררת חשש (וכנראה גם עישן משהו לפני, תוך כדי ואחרי) כשברקע המלוטרון מנגן ומוסיף לסאונד של הבית המכושף. בקטע הבא לנון הוא פדרו הדייג. אולי הקטע נכתב כשהוא חזר מספרד ב-1966, כי הוא מושר בסגנון ספרדי. אם כן, יש שיר אחר, מעט טוב יותר, שהוא כתב באותה תקופה. כתבנו עליו כאן. אבל אם אתם מעדיפים את פדרו אז הנה הוא – זהו. הגענו לקטע האחרון – Stranger in My Arms. אולי הקטע שהכי מזכיר שיר. אבל רק מזכיר. אם הגעתם לכאן, כנראה שאתם מעריצי לנון רציניים וראויים לתואר “כח הסיבולת 2” (שהוא התואר השני למי שכבר קיבל את התואר הראשון לאחר ששמע את Revolution 9 מרצונו כמה פעמים במלואו). אז מה אתם אומרים על ההקלטות האלה? האם חייכם השתנו בעקבותם לנצח? כמובן שלא הוגן באמת לשפוט את החומרים, כיון שהם נועדו לשימוש עצמי ולא היו אמורים להגיע למאזינים שהם לא ג’ון. או יוקו.

האמת היא שתכננתי לפרסם היום תרגום למאמר מעניין על אקורד הפתיחה של A Hard Day’s Night, אבל מצאתי את זה וזה הסעיר אותי כל כך שהחלטתי שאתם חייבים לדעת על זה. מכיון שאני עדיין לא שמעתי את מה שאני ממליץ עליו כאן, אתרגם לכם את ההמלצה של מיכאלאנג’לו מאטוס שכתב בפיצ’פורק בדצמבר 2016. ורק לפני שאתחיל אציין שלמרות שזה נשמע מדהים, אל נשכח כי קוטנר שלנו עשה את זה ראשון עם הסדרה המופלאה והמטורפת שלו על הביטלס “מסע הקסם המסתורי” שלאחרונה עלתה לאתר הפודקסטים של גלי צהל. אם לא שמעתם אותה (והיא כוללת 60 פרקים!) אז למה אתם מחכים?beatles-anthology-revisited-פודקאסט-בן-28-שעות-על-הביטלס הקליקו כאן כדי לעבור ל”מסע הקסם המסתורי” בואו נתחיל: בשלהי 2015, מטורף אנונימי החל להעלות לרשת את 18 פרקי הפודקאסט The Beatles Anthology Revisited. זה הישג מופרע, אפילו בסטנדרטים הפסיכיים של מעריצי הביטלס ההדוקים. כפי שהשם מרמז, האנתולוגיה רויסיטד היא גרסת אודיו מורחבת מאוד של האנתולוגיה של הביטלס, סדרת הטלוויזיה הדקומנטרית ששודרה בבי.בי.סי. באנגליה ובאי. בי. סי. בארה”ב בנובמבר 1995. האנתולוגיה רויסיטד יצאה לרגל 20 שנה לתוכנית. שנה לאחר מכן, מה שנשאר יוצא דופן בנוגע לפודקאסט הוא הדרך המקיפה שחומר המקור מורחב – ואיך זה יכול לתת השראה למעריצים של מושאי הערצה מוסיקליים אחרים לעשות את אותו דבר. הגרסה המורחבת של האנתולוגיה של הביטלס (שיצאה קודם בקלטות וידאו ולאחר מכן בדיוידי) נמשכת 10 שעות, וחלק נרחב מהפודקאסט נשען עליה, עם חומר נוסף שמגיע מעוד ראיונות שנערכו ולא נכנסו לאנתולוגיה וניתן למצוא אותם בבוטלגים. אבל האנתולוגיה רויסיטד רק מתחילה כאן. היא נמשכת 28 שעות, ובניגוד לסדרה שמהווה את ההשראה שלה, היא ממשיכה אחרי פירוק הביטלס, כששני הפרקים האחרונים שלה מכסים את השנים 1970 עד 2015. אבל במקום לקחת את החומר הקיים כבר כפי שהוא, האנתולוגיה רויסיטד היא חגיגה של שילוב חומרים נוספים. אין בה שורה אחת של קרינות שנוצרה במיוחד עבורה. כל מה שהיא מכילה מגיע מחדשות, ראיונות, שידורים והקלטות באולפן. היא מכילה כמות אדירה של Outtakes ופטפוטים מהאולפן, מכל חברי הביטלס ומכל התקופות – אף מקור פוטנציאלי לא נחסך. למרבה הפליאה, הגרסה הלא רשמית הזו הגיעה להרבה אתרי פודקאסט רשמיים לפני שהשמועה הגיעה למשרדי הביטלס והם דאגו להוריד אותה. מתוך הגינות לעורכי הדין, ולמרות הבקשה של היוצר לשימוש הוגן, יש לציין כי פרקים רבים מכילים שירים מלאים והופעות. רוב הזמן המוסיקה היא בו זמנית לא נדרשת (סביר להניח ששמעת אותה, אם אתה צולל לתוך משהו ארוך כל כך) ומפריעה. הבשר האמיתי מגיע מלשמוע את הלהקה, את השותפים שלהם לדרך ורבים אחרים מדברים באריכות על כל דבר תחת השמש הביטלסית. ואני מתכוון כל דבר. קחו לדוגמה את פרק הפתיחה של האנתולוגיה רויסיטד שמכסה את השנים 1940 ל-1960, ומציגה פיסות מהמוסיקה והרדיו שעיצבו את חברי הביטלס הצעירים, מהסווינג והקברט האהובים על מקרטני דרך הקטעים מ-The Goon Show, תוכנית הרדיו הקומית שהזניקה את הקריירה של פיטר סלרס והצמיחה את האהבה של לנון לאבסורד ולסוריאליסטי, דרך הרוק של שנות ה-50 שקיבץ את הלהקה יחדיו. לדיוידי של האנתולוגיה לוקח 8 דקות להגיע לקארבן, המועדון הליברפולי בו בריאן אפשטיין גילה את הלהקה והזניק את הקריירה הלאומית והגלובלית שלהם. במקום זאת הפודקאסט נותן לשנים המעצבות של הביטלס את המשקל לו הן ראויות. לא פחות מרתק הוא הפרק ה-14 שאורך 90 דקות ועוסק כולו בהקלטות הסשנים של פרויקט Get Back שנערכו בינואר 1969. המתח בסשנים האלה, שהיו אפילו יותר מתוחים מההקלטות של האלבום הלבן הכפול, מובא לקדמת הבמה דרך הביצועים והתגובות. זהו מסמך של התפוררות הכל שמציג את הנושא בצורה מעניינת בהרבה מהסרט Let It Be עצמו. אז מה, אתם אולי אומרים, האם לא שמענו וראינו וקראנו את כל הדברים האלה קודם לכן? זה נכון, אבל הדבר הכי מופלא באנתולוגיה רויסיטד הוא לא דווקא האופן הנלהב, החי ומלא התשוקה בו הוא נעשה, אלא הדרך שבה הפורמט הכולל את כל המקורות האפשריים מאפשר להמשיך ולבנות אפשרויות חדשות ומסעירות לכל מי שיבוא בדרכו. תחשבו על זה: אף אחד לא עשה לפני כן פודקסט היסטורי באמת מעולה על מוסיקה שמשתמש באופן כל כך נרחב בכמות החומר האינסופי שקיים באינטרנט. תארו לעצמכם פודקאסטים כאלה על בוב דילן, ג’יימס בראון, לד זפלין, דייויד בואי או פרינס. או אפילו על נושאים רחבים יותר – על הפאנק, על ראשית ההיפ-הופ, קיץ האהבה השני באנגליה ועוד. ההיסטוריה, אחרי הכל, היא נתונה לרמיקסים אינסופיים ממש כמו המוסיקה. האנתולוגיה רויסיטד לא סוגרת את הדלת על הנושא של הביטלס. בואו נקווה שהיא תפתח את הדלת לכל האחרים. הלינקים שצירפנו כבר הספיקו לרדת. בזכות חברת העמוד צוף פלוטקין יש לינק חדש שתוכלו להוריד דרכו את הפודקאסט – https://drive.google.com/drive/folders/0B7lB3dZSUyPwSlRxYjY2dE43VWM מקווה שתהנו #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הביטלס #האנתולוגיה

היום “פוסט אורח” – והיום נארח את צוף פלוטקין Tsuf Plotkin המגניבה. צוף היא חברת העמוד שלנו, היא מדריכת טיולים לאנגליה, מעריצת הביטלס מגיל 11, מנהלת פורום הביטלס לשעבר, בלוגרית ביטלס וסטודנטית להיסטוריה באוניברסיטת ת”א – מרשים ביותר ! צוף האמיצה כתבה פוסט על נושא שאפשר לכנות שנוי במחלוקת או רגיש – טיב היחסים בין לנון לבריאן אפשטיין. אלייך צוף ! את בריאן אפשטיין, אמרגנם של הביטלס, ואת תרומתו האדירה להם, שכן בלעדיו ככל הנראה לא היו מתפרסמים, כולם מכירים. עובדה ידועה נוספת היא היותו הומוסקסואל. נטייתו המינית של בריאן אפשטיין הייתה ידועה לחבריו הקרובים (וביניהם לחברי הביטלס, כמובן). חיים “מחוץ לארון”, גם אם רק חלקית, היה דבר לא שגרתי בחברה המערבית באותה תקופה, בה הומוסקסואליות הביאה לעיתים לנידוי חברתי, להתנקלות וכן למאסר. כבר מגיל צעיר הרגיש בריאן שדרישות וציפיות משפחתו בנוגע לדרך בה יחיה את חייו אינן מתאימות לדרך בה הוא רוצה לחיות. בגיל 18 התגייס לצבא, אך עד מהרה נתפס מתחזה לקצין כשהוא מבלה בברים בלונדון. בריאן נשלח לפסיכיאטר צבאי אשר “אבחן” אותו כהומוסקסואל, האשמה שהביאה לשחרורו המיידי מהצבא. כשחזר לליברפול, ביקש בריאן מאביו ללמוד עיצוב שמלות. אביו התנגד לכך בתוקף אך הסכים לשלוח את בריאן ללמוד משחק בלונדון. בלונדון התקבל בריאן ל- (RADA (Royal Academic for Dramatic Art, אך משלא הצליח להשתלב בתחום חזר לליברפול אחרי סיום לימודיו. כך בעצם חזר בריאן לעסק המשפחתי – הוא פתח יחד עם אביו חנות בשם (NEMS (North End Music Store לממכר תקליטים וכלי נגינה במרכז העיר ליברפול, קיבל את ניהולה, והיא הייתה מבחינתו הדבר הקרוב ביותר לתחום האומנות והבמה בו רצה לעבוד. ומכאן הכל היסטוריה. או שבעצם אגדה, כי איננו יודעים איך זה קרה באמת – הגרסא המוכרת והרומנטית יותר מספרת על כך שב-1961 נכנס בחור צעיר לחנות תקליטים זאת וביקש את התקליטון “My Bonnie”, של טוני שרידן (זמר בריטי מוכר באותו הזמן) ושל הביטלס. בריאן לא שמע מעולם על הביטלס, אך אהב את מה ששמע ושמח לדעת שאותה להקה מקורה בליברפול ושהיא מופיעה באופן קבוע וכמעט יומיומי במועדון שברחוב המקביל, The Cavern. (הגרסה הרומנטית פחות וההגיונית הרבה יותר, אגב, מספרת שבריאן מצא את הביטלס בחיפושיו אחרי להקה קטנה ולא מוכרת שיוכל לייצג. כמו איש עסקים טוב). כאמור, חבריו ומכריו של בריאן ידעו על נטייתו המינית, וביניהם גם הביטלס. כאן נכנסת לתמונה עוד שמועה, שגורסת כי בריאן אפשטיין היה מאוהב בג’ון לנון מהרגע בו ראה אותו מופיע על במת הCavern. המהדרין מאמינים כי היה רומן בין ג’ון לבריאן, רומן שהגיע לשיאו בחופשה לספרד אליה יצאו יחד ב-1963. שמועות על התאהבותו של בריאן בג’ון ועל הרומן ביניהם החלו בשלב מוקדם למדי, והן מעוגנות כמובן בשמועות ותהיות על נטייתו המינית של ג’ון לנון עצמו. המצדדים ברומן בין ג’ון לבריאן ובנטייתו המינית הנזילה של ג’ון מסתמכים על מספר “ראיות” ורמזים שנאספו במהלך השנים מציטוטים, ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות וראיונות. המרכזיות שבהן: 1) הפעם הראשונה בה קיבלה שמועה זאת התייחסות רצינית הייתה ב-1963, מספר חודשים לאחר החופשה המשותפת של בריאן וג’ון בספרד. במסיבת יום ההולדת ה-21 של פול מקרטני, אליה הוזמנו בין היתר חברים של הלהקה מליברפול, קרא ה-DJ של מועדון הקאברן בוב וולר לחופשה המשותפת “ירח דבש”. ג’ון נעלב והתעצבן החל להכות את וולר. האורחים נשארו המומים והסיפור הפך לידוע עד כדי כך שכיום ההתייחסות כולה לחופשה זאת היא כ”ירח הדבש של ג’ון ובריאן בספרד”. שנים אחר-כך ג’ון סיפר שהוא הכה את וולר עם מקל ויכול היה להרוג אותו אם לא היו עוצרים אותו. וולר יצא מהתקרית עם פנס בעין וכמה צלעות פגועות. 2) הקשר בין ג’ון לסטיוארט סאטקליף, חבר מקורי בלהקת הביטלס וחברו הטוב של ג’ון. הקשר האינטנסיבי ביניהם, הקנאה בין ג’ון לאסטריד קירשהנר בת זוגתו של סטיוארט והדיכאון אליו נכנס ג’ון לאחר מותו המצער של סטיוארט הובילו לטענה כי ג’ון אהב את סטיוארט. למעשה, פאולין סאטקליף, אחותו הצעירה של סטיוארט, סיפרה בעבר כי ראתה את ג’ון וסטיוארט מתנשקים. היא כתבה זאת בין היתר במכתב ששלחה לסינתיה, אשתו הראשונה של ג’ון, מכתב שנעלם “באורח פלא”. 3) בשנת 1964 התפרסמה האוטוביוגרפיה של בריאן אפשטיין, A Cellarful of Noise, בה הוא תיאר את ימיו הראשונים עם הביטלס. אחד הקטעים המעיינים בספר הוא הקטע בו מתאר בריאן את מכנסי העור הצמודות של ג’ון ואת הדרך בה ג’ון נהג לעמוד על הבמה. הוא מוסיף ואומר: “רגליים מפוסקות מרתקות אותי מאוד”. 4) השיר You’ve got to hide your love away שכתב ג’ון ב-1965 מהווה גם הוא רמז. ג’ון מעולם לא דיבר על משמעות השיר אלא רק התייחס אליו כשיר שמסמן את “התקופה הדילנית” שלו. ניתן לראות בשיר זה כהודאה בכך שלג’ון יש רגשות אותם הוא צריך להסתיר. אפשרות נוספת היא שג’ון פונה בשיר זה לבריאן ומבקש ממנו להסתיר את רגשותיו. 5) בספר שכתב פיט שוטון, חבר ילדות של ג’ון לנון, בשנת 1983, הוא מזכיר את הרומן בין ג’ון לבריאן. פיט מספר שהוא הגיע לביתו דודה מימי (היכן שג’ון התגורר בשנים אלה) ממש לאחר חזרתו של ג’ון לליברפול מספרד. בנסיון להקניט את ג’ון פיט שאל איך היה לו עם בריאן. ג’ון, לאחר שהתלונן בפני פיט שזה מה שמעניין את כל חבריו עכשיו, הודה בפניו שבהחלט קרה משהו בינו לבין בריאן באחד הלילות. 6) ספר נוסף על הביטלס שכתב האנטר דיוויס, הביוגרף הרשמי של הביטלס וחברם הטוב, יצא ב-2006. דיוויס מספר בספר שג’ון התוודה בפניו שהוא אכן קיים יחסי מין עם בריאן אפשטיין. 7) הסערה הכי גדולה שנוצרה בעקבות שמועות על רומן בין ג’ון לבריאן וכן בעקבות הקביעה כי ג’ון לנון היה בעצם הומוסקסואל הגיעה עם פרסום הביוגרפיה The Lives of John Lennon של הסופר השנוי במחלוקת אלברט גולדמן ב-1988. בספרו, טען גולדמן שג’ון ובריאן קיימו סוג של מערכת יחסים. יחסיהם, לפי גולדמן, היו תוצאה של משיכה עזה לג’ון מצידו של בריאן, ושל רצון לשלוט בבריאן, מצדו של ג’ון. גולדמן אף מצטט את ג’ון – “רציתי לשלוט במי ששלט בחיינו ובקריירה שלנו”. יחד עם טענה זאת, טוען גולדמן בספרו שג’ון נהג לבקר ליידי בויז בתאילנד, שהוא הכה למוות מלח בהמבורג ועוד שלל טענות. דבריו זעזעו את העולם והובילו לתביעות מצד יוקו ופול. מאוחר יותר הועלו האשמות כנגד גודלמן, בהן נאמר שהיה נוהג לשכר את מרואייניו, לסלף את דבריהם, ולכן אי אפשר לקחת שום דבר ממה שכתב ברצינות. פול התייחס באופן ישיר לשמועות ולחופשה של ג’ון ובריאן גם בשלב מאוחר יותר, ואמר בראיון להווארד סטרן ב-2001, שלדעתו בריאן אכן נמשך לג’ון. עם זאת הוא אינו מסכים עם השמועות שמשהו קרה בין ג’ון לבריאן, ורואה בהסכמתו של ג’ון לצאת לחופשה כניצול הזדמנות מצידו של ג’ון לנסוע לחופשה בספרד. לדעתו של פול, מדובר היה במשחק פוליטי וכוחני מצד ג’ון. בראיון פול מספק את ההבחנה המאוד פוליטקלי קורקט הבאה: “אמרו על ג’ון שהוא הומו כי הוא נסע עם הומו לחופשה. אבל זה לא שהוא התחיל ללבוש שמלות פתאום”. פול אצל הווארד סטרן: https://www.youtube.com/watch?v=As-156v_Os4 אנחנו לא כאן כדי לקבוע האם זה קרה באמת או לא, ובטח שלא לקבוע את נטייתו והעדפותיו המיניות של אדם מת. עם זאת, קשה להתעלם מחברים קרובים של ג’ון ובריאן (פיט שוטון, האנטר דיוויס) שטענו כי ג’ון התוודה בפניהם או מקרובי משפחה (פאולין סאטקליף) שטוענים כי קרו דברים מעולם. לכן, במקרה כזה של אי-וודאות, כל מה שנותר לנו הוא להבין שהמציאות כנראה מורכבת ממה שהציגו לנו במהלך השנים, שברובן הומוסקסואליות נחשבה לדבר מביך שאין לדבר עליו וכן להבין שכנראה לעולם לא נדע את האמת. הקומיקאי המעולה (!) סטיבי ריקס בחיקוי של ג’ון ובריאן בספרד: סרטון שמאגד התייחסויות של ג’ון ופול לבריאן ולירח הדבש: המון המון תודה לצוף על פוסט מרתק. נוסיף שאם הנושא מעניין, תוכלו לצפות בסרט The Hours and Times שיצא ב 1991. אני אוהב לחשוב עליו כעל סרט ההמשך ל”באקביט” שאמנם מבחינה כרונולוגית יצא ב 1994 וסיפר על ג’ון וסטיוארט (ולא סתם, גם השחקן שמשחק את ג’ון הוא אותו שחקן בשניהם), רק שהפעם מסופר על הטיול המפורסם של ג’ון ובריאן לספרד או על “ירח הדבש” כמו שהסבירה צוף. זהו הטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=5_dgKHVIHeo נקווה שבעתיד נהנה מעוד פוסטים מעולים כאלו מבית היוצר של צוף. אם גם אתם רוצים להשתתף בפינת הפוסט האורח, נשמח אם תפנו אלינו בהודעה פרטית. סופ”ש מדהים ! #בריאןאפשטיין #גוןלנון #סטיבריקס #פולמקרטני

שלום חברים יקרים. היום, לכבוד שבוע חדש במיוחד, החלטנו להביא את הפתרון לאחת התעלומות המסעירות ביותר של 54 השנים האחרונות. את הפתרון מצאנו בכתבה שכתב ג’רמי וורנר לABC אוסטרליה לפני כחודשיים. זהו תרגום הכתבה. תחזיקו חזק. אנחנו מתחילים: זה ככל הנראה הצליל הכי מזוהה במוסיקה הפופולרית. “זה האקורד האחד שכל אדם מסביב לעולם מכיר” אומר רנדי בכמן, כוכב רוק בזכות עצמו (מההרכבים The Guess Who ו-Bachman Turner Overdrive). התאריך ממנו האקורד מגיע הוא יולי 1964 – שיאה של הביטלמניה. הלהקה עומדת בפני הוצאת אלבומה השלישי. לראשונה זה היה אלבום שכולו הכיל מוסיקה מקורית. בנוסף, הביטלס החלו לזוז משורשי הרוקנרול שלהם לסאונד פופי יותר והאלבום היה גם פס הקול של סרטם הראשון. הם היו זקוקים לאמירה. אחרי הרבה נסיונות, הלהקה הגיע לסאונד מופלא, משקשק וקקופוני: אקורד הפתיחה לשיר, לאלבום ולסרט A Hard Day’s Night. “עבורי זה כמו התחושה שאקבל אם אקפוץ לתוך אגם ביום קיץ חם”, אומר ג’ייסון בראון, מעריץ ביטלס גדול. “אני לא חושב שיש עוד שיר עם פתיחה כזו מופלאה. זה פשוט אקורד בלתי ניתן להסבר של יופי” בלתי ניתן להסבר ו – כפי שמתברר – מסתורי למדי, בגלל שבמשך עשורים, אף אחד לא הצליח להגיע בדיוק להסבר של איך 2 שניות המוסיקה הללו נוצרו. אתם יכולים לתהות איך אקורד יכול להיות מסתורי – במיוחד אחד מהאקורדים המוכרים ביותר שנוגן על ידי הלהקה המפורסמת ביותר בהיסטוריה. ברור שמומחה בתאוריה מוסיקלית יכול להגיע לאילו תווים נוגנו יחד כדי להגיע לסאונד הספציפי הזה, לא? מסתבר שזה לא כל כך פשוט. ראשית, אנחנו אנושיים ובעלי פגמים אנושיים. אפילו המוסיקאים הכי מיומנים מגיעים לעיתים לאי הסכמה כשהם מעבירים אקורדים לכתב על סמך השמיעה, ואקורדים לא שגרתיים הם כמובן קשים יותר. דר. ג’ייסון בראון “קשה לומר בדיוק מה מנוגן”, אומר ג’ייסון בראון, שהוא במקרה גם פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת דלאסי בקנדה ומוסיקאי בעצמו. “אנשים שומעים תווים שלא נמצאים באקורד ומפספסים תווים שנמצאים בו. כל מוסיקאי, לא משנה עד כמה הוא מיומן, ישמע דברים שונים” גם הפיסיקה של הסאונד לא לטובתכם. “כשפורטים על מיתר, אתה לא מקבל רק את התדירות המרכזית, אלא גם הרמוניות, שהן הכפלות גבוהות של התדירות המקורית”. המיש-מש הזה של הצלילים מציף את המוח שלך בעירבוב עם רעשים אקראיים. “כל דבר אחר שמשמיע צליל בחדר יוצר תדר משלו”, אומר דר. בראון. אז אולי זה לא מפתיע שהתווים הספציפיים באקורד הזה נשארים חידה. אבל למה לא לשאול ביטל? ובכן, מישהו ניסה את זה בפברואר 2001. בצ’ט ברשת, מישהו שאל את ג’ורג’ הריסון איך הוא ניגן את אקורד הפתיחה של השיר. הוא לא ממש זכר את החלק שהוא ניגן באקורד, ובכלל לא זכר את מה שניגנו חברי הביטלס האחרים. “אתם צריכים לשאול את פול מה הבס ניגן כדי לקבל את הסיפור הנכון”, כתב. אז נראה שאין שום מידע ממישהו שנכח בהקלטה, וגם אם היתה, לא בטוח שהיא היתה מהימנה. “בהעדר מישהו שבאמת כתב את מה שהם ניגנו בזמן אמת, זו עדיין תעלומה”, אומר דר. בראון. רנדי בכמן 1964 היתה תקופה כאוטית עבור הביטלס. הם היו עסוקים תמידית בהקלטות, הופעות, צילומי סרט ובאופן כללי בלהיות הלהקה הגדולה ביותר על כדור הארץ. השיר A Hard Day’s Night הוקלט ביום אחד. “אני מאמין שזה קשה [עבורם] לזכור בדיוק מה ניגנו”, מסביר דר. בראון. “הם זוכרים אירועים גדולים… אבל לא את כל הפרטים” אז האקורד הפך לא רק למסתורי, אלא גם לאחד הנושאים האהובים לויכוחים בין מעריצי ביטלס ומוסיקאים. רנדי בכמן היה די משוכנע שהוא פתר את החידה כשהוא ישב עם ג’יילס מרטין, בנו של ג’ורג’ מרטין, באולפני אבי רואד. בכמן שמע את מה שחשב שהיה המקור של ההקלטות, כשהן משוחזרות טרק אחר טרק מהמחשב והוא הרכיב את הגרסה שלו של האקורד. זה היה קרוב, אבל לא מספיק קרוב עבור דר. בראון. יש לו ספקות לגבי מקור ההקלטות שבכמן שמע. הספקות נובעים מכך שבתקופה ש-A Hard Day’s Night הוקלט, התופים, הבס ושתי הגיטרות הוקלטו על אותו טרק. “התהליך של הפרדת ערוצים נעשה באמצעות תוכנה”, הוא מסביר. אבל תוכנה אינה מושלמת. ודר. בראון יודע את זה. הוא הריץ ניתוח דומה בעצמו. “אני מודע למחלוקת מאז שניסיתי לנגן את האקורד על גיטרה”. כנער הוא גילה את הביטלס באותו זמן בו התחיל לנגן בגיטרה. “השקעתי 8 -10 שעות ביום במהלך הקיץ בתקופה התיכון, מלמד את עצמי לנגן את שירי הביטלס.” הוא עבר על ספרי תווים לשירי הביטלס עם תיאורי האקורדים, אבל כל ספר הציג גרסה אחרת לאקורד הפתיחה של A Hard Day’s Night. “כל ספר פרסם את מה שחשב שהביטלס ניגנו, אבל לא היתה דרך לדעת מה נכון ומה לא נכון”. ב-2004, חגיגות 40 השנים לאלבום הציתו שנית את הסקרנות של דר. בראון בתעלומה. אז הוא כבר היה פרופסור למתמטיקה. “נהגתי לקרוא כל ספר מתמטיקה שנתקלתי בו מתוך עניין. אחד הספרים שקראתי הכיל פרק על מתמטיקה וסאונד”, הוא מסביר. “חשבתי שזה רעיון טוב לשלב מוסיקה עם מתמטיקה כדי לבדוק האם יש דרך מדעית לקבוע איזה אקורד נוגן – בניגוד לרק להשתמש במה ששומעות האוזניים”. הפרק שקרא הציג לדר. בראון טכניקה מתמטית בשם “התמרת פורייה” (Fourier Transforms), טכניקה מתמטית שמאפשרת לך לקחת גל, כמו אקורד מוסיקלי, ולפרק אותו לתדירויות המרכיבות אותו. “יכולתי לפרק את אקורד הפתיחה לחלקים הבסיסיים ביותר של התווים. הגעתי לכ-30,000 תדירויות.” אלה הרבה מאוד תדירויות בשביל אקורד אחד. אבל כמובן, חלק היו חזקות מאוד וחלק חלשות מאוד. “הבנתי שהתווים שנוגנו באקורד יהיה בין החזקים ביותר”, אמר דר. בראון. “זה איפשר לי להתחיל להחסיר מתמטית חלקים מהמידע שקיבלתי.” הוא התאים את התדירויות החזקות לכלים שהיה משוכנע שניגנו אותם, תוך שגילה את כל התווים שהוא – וכל אחד לפניו – ציפה למצוא שם. אבל היו שם גם דברים שחסרו. “היו תווים אחרים שחשבתי שנמצאים באקורד ולא היו שם – שאנשים העבירו מהאוזן לאקורדים כי הם האמינו שזה חייב להיות האקורד, אבל למעשה הם לא היו שם.” אלה נקראים תווי רפאים (ghost notes): תווים שהמח שלך מצפה לשמוע, בהתבסס על הקונטקסט שהם מופיעים בו, אבל למעשה לא נמצאים בפועל. לדוגמה, רוב ספרי התווים של הביטלס כותבים את האקורד עם התו G כצליל הנמוך ביותר. “יש G באקורד, אבל אין אחד כזה בתחתית האקורד”, אומר דר. בראון. “למעשה, התו הנמוך ביותר שמנוגן הוא D על הבס של מקרטני. התווים שמנוגנים על ידי הריסון למעשה מכילים A בתחתית האקורד.” בנוסף לכל זה, דר. בראון השאיר מקום לטעויות אדם וביטל. “כשהזזתי את התדרים לתווים שהכי מתאימים להם, חלקם היו במרחק מה מהצליל. מעט לא מכוונים – לתמיד! זה חלק מהיופי של האקורד.” אבל אפילו אחרי כל המאמץ הזה, משהו עדיין היה חסר. לא משנה איך דר. בראון סידר את הנתונים, הוא לא הצליח להגיע לחפיפה עם הכלים שהניחו שניגנו את האקורד. הרגע המוסיקלי המשגע ומושך הלב הזה, שפורק מתמטית, פשוט לא יכול היה להיות מנוגן על ידי 3 ביטלס על 3 גיטרות ביטלסיות. “מכל מה שקראתי לפני כן… הנחתי שזה היה רק הריסון על גיטרת ה-12 מיתרים שלו. אבל נתקלתי במחסום, כי זה לא היה אפשרי לנגן את זה על גיטרה אחת. ועדיין, נתקלתי בבעיה לוגית, גם אם אפשרתי לאקורד להתנגן לא רק על ידי ג’ורג’ הריסון אלא גם על ידי ג’ון לנון ופול מקרטני” המחסום של דר. בראון הגיע בצורה של 3 תדרים ודאיים לתו F שאי אפשר היה לשייך לאף אחת מהגיטרות, לא משנה כמה אפשרויות ונסיונות הוא ניסה. “כמעט ויתרתי על הנסיון להגיע לשורש האקורד, אבל אז הבנתי שהיתה הנחה שנשאתי עימי – ששלושת חברי הביטלס ניגנו את אקורד הפתיחה. מה אם ההנחה הזו אינה לגמרי נכונה? מה אם היה עוד כלי שניגן? מאוחר יותר בשיר, אפשר לשמוע בודאות פסנתר שמכפיל את סולו הגיטרה של ג’ורג’ הריסון. אז חשבתי, אולי יש פסנתר בשיר. לפסנתר יש בדרך כלל 3 מיתרים שמכוונים לאותו תו ופטיש שמכה בהם. אז אולי 3 התדרים האלה יכולים להגיע מתו אחד של פסנתר” דר. בראון הלך לחנות המוסיקה המקומית כדי לבדוק האם התחושה שלו אמיתית. “לפני שמנהל חנות המוסיקה זרק אותי מהחנות הספקתי לקבוע שכן, זה היה אפשרי, וזה למעשה סיפק הנחה לגבי הפסנתר שבו השתמשו באבי רואד כדי להקליט את האקורד. ההנחה שלי היתה כי זה היה פסנתר גרנד פיאנו בגודל בינוני, בניגוד לפסנתר גרנד פיאנו גדול יותר, בגלל המיקום של התווים בפסנתר” ג’ורג’ מרטין, פול מקרטני ופסנתר ב-1964 באולפני אבי רואד תדרי ה-F החסרים הללו, סיכם דר. בראון, הגיעו מתו בודד שנוגן על פסנתר. החתיכה האחרונה החליקה לתוך מקומה: קבור בתוך המיקס של אקורד הפתיחה המפעים הזה, מישהו – אולי רינגו, אבל קרוב לודאי שג’ורג’ מרטין – ניגן על הפסנתר F. דר. בראון זוכר את הרגע הזה בבהירות. התחושה הזו שהוא הצליח לפתור תעלומת ביטלס – אחת שהטרידה את התת מודע שלו במשך עשורים. “זה היה מרגש בצורה יוצאת דופן. האקורד היה מסתורי במשך זמן רב כל כך, ואנשים עדיין מדברים עליו”, הוא אומר. “אני חושב שאולי אחד הדברים הכי יפים במורשת המוסיקלית של הביטלס הוא האופן המבריק בו הם הכניסו לשירים שלהם כל כך הרבה שכבות, כך ש-40 – 50 שנים אחר כך אנשים עדיין מנתחים אותם, עדיין מנסים להבין מה הפך אותם לכל כך גדולים.” זהו. מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים – האם באמת שווה להקדיש כל כך הרבה זמן כדי להגיע לפירוק המדוייק של רגע מוסיקלי כמו זה, או שאולי בקנדה יש לפרופסורים למתמטיקה יותר מדי זמן פנוי? והאם רק אני חשבתי על זה שאם במקום דר. ג’ייסון בראון היו קוראים לו דר. אמט בראון (כפי שקוראים לממציא מכונת הזמן בסרט הנפלא “בחזרה לעתיד”) הוא יכול היה לחזור בזמן לאותה הקלטה וכך לפתור את התעלומה בשניות? בכל מקרה – אם אתם מעוניינים, מצורף כאן מתחת לינק להרצאה קצרה שלו (23 דקות) על הקשר בין הביטלס, מוסיקה ומתמטיקה בה הוא מסביר באופן נרחב יותר על האקורד, ואף מציג שיר שכתב מתמטית לאחר שהוציא מגוון רעיונות (שוב, באופן מתמטי) משירי הביטלס. מה אומר, זה שיר, אהההה, נו… שיר. מה אתם אומרים? וזה השיר עם אקורד הפתיחה המפורסם, למקרה ששכחתם איך הוא נשמע – #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #דרגייסוןבראון #פולמקרטני #דראמטבראון #הביטלס

לאחר הפוגה של כמה שבועות, נחזור לסיום המחרוזת הנפלאה של אבי רואד, וליתר דיוק להתחלת הסוף של המחרוזת – Golden Slumbers ו-Carry That Weight שהוקלטו יחד. יום אחד, כשביקר פול אצל אביו בליברפול, הוא מצא בספר תווי הפסנתר של אחותו החורגת רות, שיר שקסם לו. רות היתה בתה של אנג’לה וויליאמס, לה נישא אביו של פול, ג’ים, ב-1964. ג’ים אימץ את רות באופן רשמי כבתו. השיר אותו מצא פול היה בלדה מאת המשורר האליזבתיאני תומאס דקר שחי בין 1570 ל-1632. “ניגנתי על הפסנתר בביתו של אבי בליברפול, וספר התווים של אחותי החורגת רות היה על מעמד התווים”, סיפר באנתולוגיה. “דפדפתי בספר והגעתי ל-Golden Slumbers. אני לא יודע לקרוא תווים ולא הצלחתי להיזכר במנגינה הישנה, אז התחלתי לנגן מנגינה משל עצמי למילים. אהבתי את המילים אז השארתי אותם וזה התאים לשיר אחר שהיה לי.” מכאן ניתן להניח שהוא כבר כתב בשלב הזה את Carry That Weight. משפחת מקרטני המקור של דקר שונה מעט על ידי מקרטני. הגרסה המקורית, שפורסמה לראשונה ב-1603 ב-The Pleasant Comedy of Patient Grissil היתה זו: Golden slumbers kiss your eyes, Smiles awake you when you rise; Sleep, pretty wantons, do not cry, And I will sing a lullaby, Rock them, rock them, lullaby. Care is heavy, therefore sleep you, You are care, and care must keep you; Sleep, pretty wantons, do not cry, And I will sing a lullaby, Rock them, rock them, lullaby. Carry That Weight היה לגמרי אחר. זה היה עוד שיר שכתב מקרטני על הבעיות שהביטלס עברו באותה תקופה. “באופן כללי אני טיפוס אופטימי, אבל יש תקופות שדברים משפיעים עליי כל כך שאני פשוט לא יכול להיות אופטימי יותר, וזו היתה אחת התקופות האלה. לקחנו כל כך הרבה אסיד וכל כך הרבה סמים וכל החרא הזה עם קליין התרחש והפך למטורף יותר ויותר ויותר. Carry that weight a long time כאילו לנצח! זה מה שהתכוונתי. זה היה כבד. כבדות היא תאור מאוד שימושי לתקופה ההיא. על זה השיר… בתוך הכבדות הזו לא היה מקום להתקיים. זו היתה כבדות פראנואידית רצינית וזה היה מאוד לא נוח”. לנון, כהרגלו, התייחס לשיר בקורקטיות בראיון לפלייבוי מ-1980 – “אני חושב שהוא היה תחת מתח בתקופה הזו”. No Shit Sherlock. השיר מורכב משלושה חלקים. בראשון – Carry That Weight שרים כל ארבעת הביטלס יחד, כאילו ידעו שמרגע זה ואילך, כל מה שיעשו יעמוד תחת צילה הענק של להקת הביטלס, אותה יישות עצומת מימדים שהם למעשה כבר לא באמת השתייכו אליה. בחלק השני חוזרים ל- You Never Give Me Your Money. החלק השלישי מחזיר מוטיב גיטרות שחוזר מהקטע – One, Two, Three, Four, Five, Six, Seven All Good Children Go To Heaven מ-You Never Give Me Your Money . הקלטה של פול מתקופת הסשנים של Get Back מעידה על כך שעוד לפני שחשבו על המחרוזת שני השירים היו מחוברים. הקלטת השירים התקיימה בין ה-2 ל-4 ביולי 1969, ללא לנון, שעדיין התאושש מתאונה שעבר בסקוטלנד. למעשה זה היה השיר הראשון שהלהקה הקליטה למחרוזת (You Never Give Me Your Money הוקלט לפני שהוחלט על המחרוזת ו-Her Majesty, הוקלט באותו יום על ידי מקרטני לבד). ג’ף אמריק מספר שאף אחד לא ידע עדיין מה יחשוב לנון על רעיון המחרוזת, רעיון שפול הציע ושהאחרים הסכימו לו בקלות יחסית. הוא מספר: “ההנחה היתה שהוא יזרום עם המחרוזת, ושבכל מקרה הפעם, בניגוד לאלבום הלבן הכפול, הוא לא יהיה זה שיחליט על הכל.” הוקלטו 15 טייקים לשירים. בקטע הבא תוכלו לשמוע את ג’ורג’, פול ורינגו יחד עם ג’ורג’ מרטין מגיעים למסקנה שהריסון מנגן בס – וזה טייק 13 שנבחר כטוב ביותר ומוקסס עם חלקים מטייק 15 כדי ליצור את הטרק הבסיסי – בסוף החודש הקליטו שירה, קולות (שם גם ג’ון נכח) ותוספות גיטרה. פול חזר והקליט את השירה הראשית ל-Golden Slumbers כמה פעמים. הוא סיפר: “אני זוכר שניסיתי להגיע לביצוע קולי מרשים, כי זו היתה מלודיה כל כך עדינה, אז עבדתי על עוצמת הקול שלי עד שלבסוף הייתי מרוצה”. באוגוסט סיימו את ההקלטות עם הוספת התזמורת. כפי שעשיתי בפוסט קודם שעסק במחרוזת, אני מצרף תמונות מתקופת ההקלטות של אבי רואד. אין לי פרטים על התמונות, אבל הן כל כך יפות שחבל לוותר עליהן ועל המיטה של יוקו. #רותמקרטני #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #GoldenSlumbers #פולמקרטני #CarryThatWeight