אלינור, את יפה כמו מלאך. ומספיק אנשים מסכימים לכך, כי השיר הגיע למקום הרביעי במצעד שירי הביטלס האהובים של הבלוג. לא השיר של זוהר, כמובן, כי אם זה של מקרטני. או לנון/מקרטני. תלוי את מי שואלים. נגיע לזה בהמשך. “אלינור ריגבי” נכתב על ידי פול מקרטני בתקופה שגר בבית הורי חברתו ג’ין אשר. הוא מספר: מקרטני הסביר לגבי המלודיה – “אני יכול לשמוע שיר שלם באקורד אחד. למעשה, אני חושב שאפשר לשמוע שיר גם בתו אחד, אם תנסה מספיק חזק. אבל אף אחד לא מנסה באמת… כתבתי את זה כשישבתי ליד הפסנתר, מאלתר על אקורד E מג’ור ומניח על האלתור מלודיה שפשוט מרקדת עליו. היה לזה כמעט קצב הודי-אסייתי… לא הצלחתי לחשוב על יותר מזה אז פשוט הנחתי לזה לאותו היום.” “ישבתי ליד הפסנתר כשחשבתי על זה… שתי התיבות הראשונות פשוט הופיעו והשם עלה בראשי – דייזי הוקינס. היא הרימה את האורז בכנסייה בה התרחשה חתונה… המילים האלה יצאו כמו מתוך זרם תודעה, אבל הם קבעו את הטון של כל השיר, כי אז נאלצתי לשאול את עצמי, למה התכוונתי? זה דבר מוזר לעשות. רוב האנשים לא נוגעים באורז, אלא אם כן הם המנקים. אז יכול להיות שהיא המנקה של הכנסייה, או שאולי יש שם יותר מזה? היא יכולה להיות איזושהי רווקה ששייכת לקהילה, שלא הולכת להתחתן בעצמה. אני בחרתי בזה. אז השיר הפך לשיר על אנשים בודדים. ידעתי הרבה על אנשים מבוגרים. הייתי חניך בצופים ופעמים רבות ביקרתי פנסיונרים כמעשה טוב. נהגתי לחשוב שזה הדבר הנכון לעשותו – אני עדיין חושב זאת, למען האמת – אבל מה שאני אומר הוא, לא התביישתי להסתובב ולשאול אותם אם הם רצו שאלך עבורם לקרוא לרופא או לעזור לנשים זקנות לעבור את הכביש. זה נחקק בי כמעשה טוב. אז ישבתי עם הרבה נשים זקנות שפטפטו על המלחמה וכל זה, ובמקביל, בגלל שהחשבתי את עצמי כבר אז לכותב, חלק ממני אסף חומרים. חלק במוח שלי נהנה מהדברים האלה של בניית רפרטואר של אנשים ומחשבות. כמובן שכותבים תמיד נמשכים אל הפרטים: האשה הזקנה והבודדה שפותחת את קופסת השימורים של אוכל החתולים, ריחו של אוכל החתולים, הבלאגן שבחדרה, התכנון שלה לנקות אותו, כל הדאגות של קשיש” דונובן למרות שזו היתה רק סקיצה, ולמרות שלא אהב את השם דייזי הוקינס, הוא הבין שמסתתר שם משהו והחליט להשמיע את מה שעבד עליו לאחרים, בינהם לחברו הטוב הזמר דונובן. הוא מספר: “יום אחד הייתי לבדי ועברתי על מנגינות שהקלטתי על הטייפ שלי. הפעמון צלצל. זה היה פול לבדו. ניגנו קצת ואז הוא השמיע לי קטע על ברנש משונה… שקראו לו “אולה נה טונגי” ‘Ola Na Tungee/Blowing his mind in the dark/with a pipe full of clay/no-one can say’ המילים עדיין לא הסתדרו לו (לפול) אז.” פול השמיע את השיר הבוסרי גם למישהו נוסף. הוא מספר: “כשכתבתי את “אלינור ריגבי”, ניסיתי ללמוד (מוסיקה) עם בחור רציני מבית הספר למוסיקה גילדהול” אמא של ג’יין אשר, מרגרט אליוט, שהיתה מורה לאבוב, קישרה בינהם. פול ממשיך: “אבל לא המשכתי איתו. הפסקתי לאחר שהראתי לו את “אלינור ריגבי”. אני הייתי בטוח שהוא יתעניין אבל הוא לא. חשבתי שהוא יתעניין במבנה” לגבי שם גיבורת השיר פול מספר: “לא הרגשתי בנוח עם השם גברת הוקינס. זה לא נשמע לי אמיתי מספיק. ידעתי שאני יכול למצוא שם טוב יותר. רציתי שם ממש נחמד שלא נשמע שגוי. זה היה חייב להישמע כמו שם של מישהו, אבל שונה מספיק ושלא ישמע כמו “ואלרי היגינס”, אתה מבין. זה היה צריך להיות שם מעורר יותר… אני תמיד נלהב לחפש את השם שנשמע טוב. כשאני מסתכל על תמונות בית הספר הישנות שלי אני נזכר בשמות והם כולם עובדים – “ג’יימס סטרינגפלו”, “גרייס פנדלטון” בעוד שכשאתה קורא רומן השמות תמיד הם ‘ג’יימס תורנבי’ וזה לא אמיתי” אלינור ברון והביטלס בהפוגה מצילומי הסרט Help! אז איך לבסוף הגיע פול לשם אלינור ריגבי? נחזור לפול: “עבדנו עם אלינור ברון בסרט Help! ואהבתי את השם אלינור… ראיתי אותה במועדון של פיטר קוק ברחוק גריק ואחר כך היא הצטרפה לסרט אז הכרנו אותה די טוב. לג’ון היה סטוץ איתה… זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה.” משכנע? אולי. אבל זה מה שמספר ליונל בארט, חבר וכותב שירים ומחזות זמר (כתב שירים רבים, בינהם את שיר הנושא לסרט ג’יימס בונד “מרוסיה באהבה” אבל ידוע בעיקר ככותב של המיוזיקל הבריטי הנפלא “אוליבר”): “פול תמיד מספר שהוא זוכר כי הגיע לשם אלינור אחרי שעבד עם אלינור ברון בסרט “הצילו!”, אבל אני משוכנע שהוא לקח את השם ממצבה בבית הקברות שליד ווימבלדון קומון, שם הסתובבנו שנינו. השם על המצבה היה “אלינור בייגרייבס” ופול חשב שהשם מתאים לשיר. חזרנו למשרד שלי והוא החל לנגן את השיר על קלביקורד” לגבי שם המשפחה, פול מסביר – “הייתי בבריסטול בביקור כדי לפגוש את ג’יין אשר (היא הופיעה שם עם התאטרון בינואר 1966) ואז תוך שהסתובבתי באזור הרציפים ראיתי חנות ישנה בשם “ריגבי” (למעשה החנות נקראה Rigby & Evens Ltd, Wine & Spirits Shippers והיא שכנה בדיוק ממול התאטרון בו הופיעה אשר) וחשבתי, הו, זה שם רגיל למדי ועדיין מיוחד. זה היה בדיוק מה שרציתי. אז אלינור ריגבי. הרגשתי נהדר. יש לי את זה! הרכבתי את כל החלקים יחד עם המלודיה והאקורדים”. בשבוע הבא נתחקה אחר מקור שם השיר Honey Don’t. סתם. אבל האמת היא שיש משהו מעניין בלראות כמה מחשבה הושקעה בחיפוש השם הספציפי הזה, ועוד יותר מעניינת העובדה שבבית הקברות שבוולטון, הצמוד לכנסייה בה פול וג’ון נפגשו לראשונה ב-1957 – נמצא קבר של אשה בשם אלינור ריגבי. לפי מקרטני, רק בשנות ה-80 הוא גילה את עצם קיומה של המצבה. הוא מספר: “או שזו מקריות מוחלטת או שזה היה טמון בתת מודע שלי. אני מניח שהגיוני יותר שזה הגיח מהתת מודע שלי, כי שוטטתי בין הקברים האלה עם ג’ון הרבה זמן. זה היה מסוג המקומות שנהגנו להשתזף בו…אבל יכולים להיות 3000 קברים באנגליה עם השם אלינור ריגבי… אני לא יודע את התשובה לשאלה הזו.” זוכרים שאמרתי שהשיר הוא של מקרטני או של לנון את מקרטני, תלוי את מי שואלים? בשנת 1972 אמר לנון למגזין Hit Parader שזה שיר של שניהם. הוא טען ש-70 אחוז מהמילים נכתבו על ידו. ב-1980 אמר – “אלינור ריגבי היה התינוק של פול ואני עזרתי עם החינוך של הילד” בראיון שנתן בפלייבוי ב-1980 סיפר: “הבית הראשון היה של פול, שאר הבתים הם בעיקר אני. לפול היה את הרעיון, כל העניין סביב אלינור ריגבי בכנסיה, במקום בו התרחשה חתונה. הוא ידע שהוא צריך עזרה… לפול לא היה את הקטע האמצעי – ‘ahh, look at all the lonely people. הוא, ג’ורג’ ואני ישבנו בחדר וזרקנו רעיונות ואני הלכתי לשירותים. שמעתי מישהו אומר את המשפט ואמרתי –זהו זה.” גם פול מתאר את המפגש הזה –”לקחתי את השיר לבית של ג’ון בוויברידג’. ישבנו יחד, צוחקים ומסוממים וגמרנו אותו.” גם פיט שוטון, חבר הילדות של ג’ון, מתאר את אותו יום: “רוב השיר נכתב בחדר המוסיקה של ג’ון בביתו בקנווד באחד מסופי השבוע שביקרתי שם. שלושת חברי הביטלס האחרים ונשותיהם הגיעו לארוחת ערב. אחר כך התיישבנו כולם סביב הטלוויזיה בספרייה האהובה של סינתיה. בערב הספציפי הזה, ג’ון השתעמם מתוכנית הטלוויזיה… הוא אמר ‘בואו נעלה למעלה וננגן קצת מוסיקה’. פול, ג’ורג’ ורינגו עלו בעקבותיו לחדר ההקלטות שלו. פול, כמו תמיד, הביא איתו את הגיטרה שלו. הוא הוציא אותה מהכיסוי והחל מנגן. ‘יש לי את המנגינה הקטנה הזו’ הוא אמר, ‘היא חוזרת ומופיעה לה בראשי אבל לא התקדמתי הרבה איתה’. אז הוא החל לשיר את ההתחלה של אלינור ריגבי. כולנו ישבנו והעלנו הצעות, זורקים לאוויר משפטים, כולנו מלבד הביטל שהציע מלכתחילה שנעלה לסשן הזה”. ליונל בארט וג’ון לנון ככל הנראה, עוד לפני סשן הכתיבה הזה, לפול היה רעיון לדמות נוספת לשיר – כומר. הוא מספר: “היה לי את Father McCartney ככומר, רק כי ידעתי שזה יתאים מבחינת ההברות, אבל ידעתי שאני לא רוצה בזה, למרות שג’ון אהב את הרעיון. אז פתחנו ספר טלפונים, הגענו למקרטני וחיפשנו מה בא אחריו וזה היה מקנזי. חשבתי לעצמי, הו, זה טוב… ג’ון רצה שזה ישאר מקרטני, אבל אני אמרתי ‘לא, זה אבא שלי! האב מקרטני.’ הוא אמר ‘זה טוב. זה עובד טוב’. הסכמתי שזה עובד אבל לא רציתי לשיר את זה, זה היה טעון מדי, העלה יותר מדי שאלות. רציתי שהוא יהיה אנונימי. ג’ון עזר לי בכמה מהמילים, אבל הייתי אומר שזה היה 80-20 לי, משהו כזה.” ומלחמת הגרסאות ממשיכה: פיט שוטון מספר: “ואז פול הגיע לבית על הכומר, ששמו היה מקרטני. רינגו העלה את השורה Father McCartney darning his socks in the night שכולם אהבו. ‘חכה רגע פול’ אמרתי. ‘אנשים יחשבו שאביך המסכן נותר לבד לגמרי בליברפול לתקן את גרביו’… הוא צחק ‘לא חשבתי על זה. עדיף שנשנה את השם. אז איך נקרא לו עכשיו?’. הבחנתי בספר הטלפונים שהיה מונח בצד ואמרתי ‘תן לי את ספר הטלפונים. אני אחפש במקים’. שם ששיעשע אותנו במיוחד היה McVicar (ויקר הוא שם נוסף לכומר) אבל זה לא התאים לשורה כשפול שר אותו. אז הצעתי שינסה את אבא מקנזי וכולם אהבו את איך שזה נשמע.” אבל עדיין לא סיימנו את סיפור כתיבת המילים. פיט שוטון ממשיך: “פול אמר ‘הבעייה האמיתית היא שאין לי שום רעיון איך לסיים את השיר.’ אמרתי ‘למה שאלינור ריגבי לא תמות והאב מקנזי יעשה את טקס הקבורה שלה? ככה שני האנשים הבודדים נפגשים בסוף, אבל כבר מאוחר מדי’. ג’ון התרומם והעיר את ההערה הראשונה בכל הסשן ‘אני לא חושב שאתה מבין את מה שאנחנו מנסים להשיג, פיט’. כל מה שחשבתי לענות היה ‘לך תזדיין, ג’ון’. פול ארז את הגיטרה וכולנו עזבנו את החדר. אפילו אחרי שג’ורג’ הדליק ג’וינט כדי להקליל את האווירה, הייתי מאוד פגוע מהסרקזם של ג’ון… בסופו של דבר ג’ון לקח קרדיט באחד הראיונות האחרונים שלו, על רוב המילים של השיר. הזיכרון שלי הוא שאלינור ריגבי היה קלאסיקת לנון מקרטני בה תרומתו של ג’ון היתה אפסית.” אתם אומרים לעצמכם, נו, סוף סוף נגמר הדיון במילות השיר. אז זהו שלא. בראיון בפלייבוי מ-1980 מספר ג’ון: “במקום שיבקש ממני לכתוב את המילים, הוא (פול) אמר ‘היי בחורים, תסיימו את המילים’ בזמן שהוא התעסק עם הלחן או עם העיבוד או עם משהו בחלק אחר של האולפן הענק של EMI. אני ישבתי שם עם מל אוונס, הרואד מנג’ר שהיה מתקין טלפונים ועם ניל אספינל, תלמיד ראיית חשבון שהפך לרואד מנג’ר ואנחנו היינו השלושה שהוא דיבר אליהם. נעלבתי ונפגעתי שהוא זרק את זה ככה לאוויר. למעשה הוא התכוון שאני אעשה את זה, אבל לא רצה לבקש… וכמובן שאין מילה שלהם בשיר, בגלל שלבסוף נכנסתי לחדר אחר עם פול וסיימנו את השיר… זה היה סוג חוסר הרגישות שלו שגרם לי לכעס בשנים המאוחרות. זה סוג האדם שהוא…” וזה עוד לא נגמר. עוד מעט. תחזיקו מעמד. מילות השיר בכתב ידו של מקרטני ב-1971 נשאל ג’ורג’ מרטין על ידי Hit Parader אם הוא יכול לשפוך אור על חוסר ההסכמה לגבי כתיבת השיר. הוא ענה: ‘אני הנחתי שזה היה של פול. למעשה אני כן זוכר שבעצם בזמן ההקלטה לפול היו חסרות כמה מילים וכדי להגיע אליהם הוא הסתובב ושאל אנשים ‘מה אפשר לשלב פה?’ וניל ומל ואני העלנו הצעות…” – אף מילה על לנון. בשנת 1985 אמר פול להאנטר דייויס, לכבוד הוצאה מחודשת של הביוגרפיה הרשמית של הביטלס: “ראיתי איפשהו שהוא (ג’ון) אומר שהוא עזר בכתיבת “אלינור ריגבי”. בטח, בערך בחצי שורה!” בספרו האוטוביוגרפי Many years from now סיפר: “זה נראה כאילו ג’ון דחק את עצמו לפינה ולא הצליח למצוא דרך להחלץ, בגלל ששיר פחות לנוני מזה יהיה קשה למצוא” האמת, כמובן, היא אחרת לגמרי. אני זוכר שאני ופול ירדנו על מנת חומוס ביפו והוא סיפר לי שיש לו רעיון לשיר על אנשים בודדים. ביקשתי שיהיה בשקט ותוך 3 דקות וחצי כתבתי לו על מפית את כל השיר, כולל פרטיטורה, וכבונוס הרחבתי את אופקיו בתחום שלא הכיר – לופים. וגם עשינו ג’ם עם הסכום. היה די נחמד. טוב, הגיע הזמן לעבור לאולפן, מה אתם אומרים? בראיון לרולינג סטון ב-1980 אמר לנון: “הכינורות ברקע היו הרעיון של פול. ג’יין אשר הדליקה אותו על ויואלדי, וזה היה טוב מאוד, הכינורות, ממש מתוך היצירות של ויואלדי. אני לא יכול לקחת על זה קרדיט בכלל”. לפי ג’ף אמריק, מרטין היה זה שהציע מיד כששמע את השיר להשתמש בשתי רבעייות מיתרים. פול הסכים אבל דרש שהעיבוד יהיה נשכני. עיבוד השיר לכלי מיתר בכתב יד כלי המיתר הוקלטו ב-28 באפריל 1966. ג’ורג’ מרטין היה אחראי על העיבוד. הוא טען שהעיבוד היה בהשראת המוסיקה שכתב ברנרד הרמן הגדול לסרט של פרנסואה טריפו “פרנהייט 451″, אבל מכיון שהסרט יצא בבריטניה רק בספטמבר של אותה שנה זה לא ממש ייתכן. מאוחר יותר הובהר כי ההשפעה היתה ממוסיקה אחרת שהרמן כתב ל”פסיכו” של אלפרד היצ’קוק. אחת מהסיבות שג’ף אמריק נחשב לחדשן היתה שהוא לא חשש לשבור מוסכמות באולפן. כדי להשיג את הנשכנות שפול דרש, הוא הציב את המיקרופונים קרוב לכלי הנגינה. הנגנים זעמו. מבחינתם הקלטה כל כך קרובה לכלי היתה חילול הקודש. בין טייק לטייק הם הזיזו את הכיסאות שלהם אחורנית מהמיקרופונים, ובכל פעם אמריק לא ויתר וקירב את המיקרופונים מחדש. אף אחד מחברי הביטלס לא מנגן בשיר, אבל ג’ון ופול היו בזמן ההקלטה בחדר הבקרה. ביום שלמחרת פול הקליט שירה וג’ון וג’ורג’ הקליטו את קולות הרקע. ההקלטה נעשתה במהירות נמוכה מעט, כדי שכשהשיר ינוגן במהירות רגילה הפיץ’ שלו יהיה גבוה מהרגיל. מאחר ופול לא היה מרוצה מהשירה, הוא הקליט טרק נוסף ב-6 ליוני. השיר מוקסס עוד באותו יום. בחודש שעבר, דף המוסיקה המקורי של עיבוד השיר בכתב יד, היה אמור להימכר במכירה פומבית והעריכו כי ימכר ב-20 אלף לירות סטרלינג, אבל בסופו של דבר הוא הורד מהמכירה לאחר שהתעורר ויכוח לגבי זכויות הבעלות עליו. ספר התנ”ך של אלינור ריגבי האמיתית השיר יצא כסינגל בעל שני צדדים ראשיים יחד עם “צוללת צהובה” באותו יום בו יצא האלבום “ריבולבר” (5 באוגוסט 1966) השיר נכנס באנגליה למצעד למקום השני ועלה בשבוע שלאחריו למקום הראשון, בו שהה ארבע שבועות. בארצות הברית השיר הצליח פחות. כנראה בגלל כל פרשיית הביטלס פופולריים יותר מישו, אותו משפט של לנון שגרם לבלאגן שלם בארה”ב. ב-1966, בזמן שהסערה היתה בעיצומה, אמר לנון במסיבת עיתונאים בארה”ב: “אני לא אוהב להניח שמישהו כמו ישו חי בימינו ולדמיין מה הוא היה עושה. אבל אם הוא היה ישו, והוא היה ישו האמיתי שהחזיק באמונות הישנות שלו – ובכן, אלינור ריגבי לא יהיה בעל משמעות גדולה במיוחד עבורו.” #פיטשוטון #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ליונלבארט #ברנרדהרמן #אלינורריגבי #דונובן #אלינורברון

היום פוסט אורח והפעם עם חבר הדף אלדד בוברוביץ’ Eldad Bobrovitch אלדד חוץ מהיותו מעריץ ביטלס נלהב, הוא גם מעצב גרפי במקצועו, שמתמחה בעיצוב ובניית אתרי אינטרנט בהתאמה אישית. עיצב ובנה בשנה בשנה האחרונה בין היתר אתרים ל: גידי גוב, יוני רכטר, יהודה פוליקר, פיטר רוט, אבי בללי, עידן אלתרמן (בעבודה), אליעזר יערי,עמית הורסקי ועוד… מרשים ביותר! אליך אלדד… פעם כשהייתי ילד, די מזמן לצערי, ככל הילדים הייתי מתלווה בשבתות אל הוריי, יותר נכון נסחב אחריהם לחברים שלהם. בדרך כלל לא אהבתי את זה. זוכר את עצמי יושב משועמם, סופר את הדקות, מת לחזור הביתה (סמארטפונים כידוע לא היו אז ובאמת לא היתה שום דרך בנמצא להעביר את השיעמום). הכי שנאתי ללכת איתם ליעקוב ולאה (כן שמתם לב לשמות הסמליים!!!), ובמיוחד שנאתי את הבית שלהם שנדף ממנו תמיד ריח בלתי נסבל של נפטלין. אלא שהכל השתנה באותה שבת כשבאנו ועופר הבן החייל שלהם היה במקרה בחופשה בבית. הוא קלט מייד את המצוקה שלי ואת השיעמום וסימן לי בקריצה חייכנית להתלוות אליו לחדרו. שם חיכתה לי לא פחות מתגלית ששינתה את חיי לנצח. קראו לתגלית – הביטלס. כמובן שהחדר שלו היה אנטיתיזה לבית, ממלכה קסומה שהתאהבתי בה תוך שנייה…החל מהקירות המכוסים בציורים הקסומים, מצוללת צהובה (“אני ציירתי”, הכריז בגאווה כשקלט את מבטי הפעור), דרך ריח הקטורת ויתר סמלי הסיקסטיז שלא הכרתי עד אז ובטח שלא ידעתי להגדיר ככאלה. כך שבביקור עוד לפני שהכרתי את המוזיקה התאהבתי בדמויות המצויירות של ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו עם מכנסי הפסים המתרחבות, השפמים, המשקפיים העגולות של ג’ון. ואז שלף עופר את התקליט מתוך העטיפה הצבעונית והניחו בחרדת קודש על הפטיפון…בזמן שהתקליט החל להתנגן הוא שם בידיי את העטיפה היפהפייה לעין ופשוט נפלתי שדוד. הוא הבחין בהתלהבותי והחל להראות לי בתלהבות לא פחותה משלי את כל תקליטי הביטלס…אייבי רואד עם מעבר החצייה, האלבום הלבן שכילד העטיפה שלו נראתה לי מוזרה ומשעממת, ריבולבר עם הציור הקסום בשחור לבן ובמיוחד אהבתי את העטיפה של The Beatles Ballads, אוסף קסום שהיה התקליט הראשון שקניתי בחיי מספר ימים אחריי הביקור. מאז מלווים הביטלס את חיי כבר ארבעים שנה החל מביח הספר היסודי והתיכון, דרך שירות צבאי בנח”ל, השנים הפרועות בתל אביב וכלה בשנות הבורגנות וגידול הילדים שבאו בהמשך. הביטלס תמיד שם. כמו חבר נאמן שנמצא לצידך תמיד. בטוב וברע. עברתי איתם את שגעון התקליטים, המעבר לדיסקים וחזרה לתקליטים. כל מהדורה חדשה, אלבומי סולו, הוצאות מחודשות מייד אצלי על המדף. ראיתי את מקרטני ב-2 הופעות, כולל טיסה לסן פרננסיסקו לפני 25 שנה בסיבוב של Flower in the dirt וכמובן בהופעה הבלתי נשכחת בפארק הירקון לפני 8 שנים. ראיתי עשרות פעמים כל בדל סרט עליהם ושלהם. עשיתי סיור ביטלס בלונדון והכי מרגש היה עבורי ללכת עם רומי וליה, בנותי התאומות בנות ה-11 לתערוכת הביטלס במוזיאון הילדים בחולון לפני מס’ שבועות. מה שנקרא ביטלס מדור לדור לנצח. תודה ענקית לאלדד על הטקסט המרגש. אם גם אתם רוצים להשתתף בפינת הפוסט האורח, צרו איתנו קשר בהודעה פרטית או במייל beatlemanix@beatlemanix.co.il ונשמח לארח אתכם. סופ”ש מקסים ! #אלדדבוברוביץ #ביטלס

Her Majesty ,שאורך 23 שניות, זוכה להיות גם השיר הקצר ביותר של הביטלס וגם השיר האחרון באלבום האחרון שהקליטו (כזכור Let it be הוקלט כבר בתחילת שנת 1969 אבל יצא אחרי אבי רואד ב-1970). את השיר אפשר לשמוע כבר בהקלטות של פרוייקט Get Back (שיצא כאמור כאלבום Let it be) פול סיפר לדייויד וויגס ב-1969: “הייתי בסקוטלנד ופשוט כתבתי את המנגינה הקטנה הזו. אני אף פעם לא יכול לדעת איך שירים נכתבים. השיר הזה נכתב בכלל כבדיחה”. פול כתב את השיר לכבוד המלכה אליזבת’ ממש לפני שג’ון החזיר את אות ה-MBE שלו. מקרטני הגדיר את השיר כסוג של שיר אהבה למלכה. כשהגיעו הביטלס לעבודה על האלבום אבי רואד ולמלאכת הדבקת השירים יחד למחרוזת, השיר היה אמור להשתלב בין Mean Mr. Mustard ו-Polythene Pam. ב-30 ביולי, כשהביטלס הגיעו יחדיו לאולפן מספר 2 באולפני EMI כדי להקשיב לדרך בה השירים משתלבים יחדיו, פול ביקש מעוזר הטכנאי ג’ון קורלנדר למחוק את השיר. כשקורלנדר חתך את השיר החוצה, הוא עשה את זה ביט אחד מוקדם מדי, על הסוף של Mean Mr. Mustard. קורלנדר ניסה לתקן את הטעות, אבל פול עצר אותו ואמר לו שאין צורך להתאמץ. זה רק מיקס ראשוני וזה לא משנה. “מה לעשות עם זה?” שאל קורלנדר. “זרוק אותו” אמר פול. לשמחתנו, ב-EMI היה חוק נוקשה שלעולם לא זורקים שום דבר, בטח לא שהוקלט על ידי הביטלס. אחרי שפול הלך, קורלנדר הרים את סרט ההקלטה מהרצפה, חיבר אליו 20 שניות של סרט אדום כדי לסמן אותו (השתמשו בסרט אדום כדי לסמן בדרך כלל סוף של שיר) והדביק אותו לסוף סרט ההקלטה של המחרוזת שערכו לפני כן. ביום המחרת, לבקשת הלהקה, מלקולם דייויד, עוזר טכנאי אחר באולפנים, הכין להם עותקים של המחרוזת להאזנה בבית. הוא התעלם מהאזהרה שהשאיר קורלנדר על קופסת סרט ההקלטה שציינה ש-Her Majesty נועד להשמדה. כשהוא מכבד את חוק שמירת כל הקלטה, הוא השאיר את השיר בסוף ההקלטה עם עשרים השניות של השקט. כשפול שמע את העותק, הוא אהב מאוד את מקומו החדש של השיר. זה הגיע עבורו כהפתעה נעימה והוא החליט להשאיר את השיר כבונוס מוחבא, כולל אותן 20 שניות של שקט שקודמות לו והאקורד הסופי של השיר שקדם לו. שנים אחר כך אמר: “ככה הדברים התרחשו. באמת, אתה יודע, כל הקריירה שלנו התרחשה ככה אז זה רק הגיוני שככה היא תסתיים”. על העטיפה המקורית של האלבום “אבי רואד” שמו של השיר לא הוזכר כדי להפוך אותו לשיר נסתר, למרות ששמו הופיע על הלייבל של צד ב’. מקרטני אקוסטי מתוך הסשנים של ‘אבי רואד’ נעבור להקלטת השיר. ב-2 ביולי 1969 פול הגיע ראשון לאולפן. הוא החליט להקליט את אחד מהשירים הקצרים שכתב לפני הגעת ג’ורג’ ורינגו (ג’ון לא היה אמור להגיע כיוון שהחלים מתאונת דרכים). 3 טייקים נדרשו כדי להגיע לתוצאה הרצויה. למי שאוהב סטטיסטיקות ביטלסיות – זהו הזמן הקצר ביותר שלקח לביטלס להקליט שיר. כפי שההתחלה לוקחת אקורד לא לה מהשיר שלפניה, כך האקורד הסופי של השיר קטוע גם הוא. פול היה מודע לזה והחליט להשאיר זאת כך. ככה נוצרה סימטריה בה שני צדדיו של האלבום המופתי הזה מסתיימים בקטיעה (בצד הראשון I Want You הנפלא של ג’ון). ככה נשמע השיר כשהוא משולב במחרוזת המקורית. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #המלכהאליזבת #HerMajesty

והפעם בפוסט אורח Osher Cohen והוא יציג את עצמו: אני אושר! בן 13 מלוד. הכרתי את הביטלס, כשניסיתי לשמוע מוסיקה של מבוגרים ולצאת בוגר (לא סבלתי את הביטלס, אולי זה קשור לעובדה שהכרתי רק את Let It Be) לאט לאט התאהבתי בלהקה ובשיריה, והיום גם אם תעירו אותי באמצע הלילה אוכל לדקלם את רשימת אלבומי הביטלס בסדר כרונולוגי. אושר כתב פוסט בו הוא סוקר ונותן את פרשנותו לשיר Because. הבמה כולה שלך ! “Because the world is round, it turns me on”. “בגלל שהעולם הוא עגול זה מדליק אותי”. לנון בקטע הזה מסביר שכל הקטע של כדור הארץ והעיגול שהיא צורתו, גורם לו לסיפוק..הרי אנחנו כל כך קטנים ביקום הזה אך כל כך משמעותיים. “Because the wind is high, it blows my mind”. “בגלל שהרוח גבוהה זה מטריף אותי”. לנון מסביר שהאפשרות לבחור בין טוב לרע בעולם היא מדהימה. הרוח גבוהה וזה גורם ללנון לשמוח, יופיו של הטבע ב”נשיפה” אחת. “Love Is Old Love Is New, Love Is All Love Is You” “האהבה היא ישנה האהבה היא חדשה האהבה היא הכל האהבה היא אתה” בשורה הזו לנון מסביר בפשטות את איך שהעולם נע, האהבה! בעבר, בהווה, וגם בעתיד. האהבה היא אתה! והם כל מה שחייך צריכים. “Because the sky is blue it makes me cry”. “בגלל שהשמיים הם כחולים זה גורם לי לבכות”. לנון בשורה היפה ביותר בשיר לדעתי,מסביר שאחרי כל תקופת “חושך” יגיע הרגע בו תראה את השמים הכחולים ותבכה, בגלל יופיים הטהור או בגלל כיעורם המזוויע. השילוב בין צבע וטבע! “AHAHAHHAH,AHHAH,AHAHAHAHAHAH,AHAHAHA” “אההההההה,אההה,אהההאההה,אהאההאהה”. שורה קצת חסרת משמעות לרבים. ההנחות של הלהקה..זה בעצם מסמל את סיום השיר וההנחה שהבנו את המסר, העולם הוא דינאמי וכך החיים.” אל תשכחו שעולם עגול מדליק את לנון ורוחות גבוהות ושמים כחולים גורמים לו להשתגע .. השיר מחולק לשלושה הרמוניות קוליות: לנון בשירה המובילה, ניתן לחשוב שקולו של לנון הוגבר אך בעצם ההרמוניה של לנון היא החזקה מבין השלושה..מה שאומר שפשוט לנון שר יותר חזק. פול בשירה השנייה,בקול הגבוה יותר, הוא גם זה שמגביר את הקול בצורה מיוחדת בסוף כל בית, בשונה מהקול של ג’ון שמסיים את הבתים בירידה בקול. ג’ורג’ עם הקול השלישי והנמוך..ניתן לחשוב שקולו של ג’ורג’ הונמך, אך בשמיעה מעמיקה ניתן לשמוע את קולו שפשוט חלש כי כך ג’ורג’ שר. ההרמוניה של ג’ורג’ מסתיימת כמו פול בעלייה אך לא מסולסלת כמו פול. כמו כן רינגו לא משתתף בשיר..הוא לא תרם בשום דרך, קולית או קצבית. לשיר יצאה גרסת אקפלה (קולות בלי מוזיקה) שרק עושה טוב לקולות שמפיקים חברי הלהקה. אפילו הקונספירציה המפורסת על מותו של פול מקרטני נמצאת בשיר! בבית האחרון בשיר שמספר על הבכי בגלל השמיים הכחולים. מסופר שפול מת בשעה חמש בבוקר כשהשמים היו עוד שחורים..וג’ון כביכול מספר בשיר שהוא בוכה כי פול לא זכה לראות את השמים הכחולים לפני מותו. כמו כן באותו בית העליה בקול של פול פחות נשמעת ונשמע יותר קולו של ג’ון, משום שכביכול בשיר שר פול המחליף שלא מגיע לו לבכות לפול המקורי אלא רק לג’ון שהיה חברו הטוב ביותר. ווואו אושר ! אנחנו אהבנו ! אם גם אתם רוצים להתארח בפינת ה”פוסט האורח”, אתם מוזמנים לשלוח אלינו מסר אישי בפייסבוק או לשלוח מייל ל beatlemanix@beatlemanix.co.il שיהיה סופ”ש מדהים ! #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #תאורייתפולמת #Because

היום בפינתינו ביקורות מהעבר, ריי דייויס מהקינקס התבקש בשנת 1966 על ידי העיתון Disc and Music Echo לכתוב ביקורת על אלבומם החדש של הביטלס “ריבולבר”. זה תרגום של ביקורתו: הביטלס ובריאן אפשטיין היו כל כך מרוצים מ”אלינור ריגבי” ו-“צוללת צהובה“, שניים מהקטעים שבאלבום החדש “ריבולבר” שייצא ביום שישי הבא (ה-5 לאוגוסט), שהם גם יוצאים כסינגל באותו תאריך. אבל אם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של הכותב המוערך ריי דייויס, הביטלס עשו טעות גדולה. ריי חושב שמיס ריגבי הוקדש ללא ספק למורה למוסיקה של ג’ון ופול מבית הספר היסודי, בעוד ש”צוללת” צריך לשקוע לפח האשפה. “זה קשקוש מוחלט, באמת”, מעיר ריי. הכתבה כפי שהתפרסמה Disc and Music Echo החליט להעביר את מלאכת כתיבת הביקורת על “ריבולבר” לריי – והקינק בהחלט אמר את דברו. הנה האלבום, רצועה אחר רצועה, עם ההתייחסויות של ריי: Taxman (של ג’ורג’) – זמר ראשי, ג’ורג’: “זה נשמע כמו הכלאה בין The Who ובטמן. הוא מעט מוגבל אבל הביטלס מתגברים על זה על ידי השירה הכפולה. זה מדהים כמה סקסית נשמעת שירה כפולה (שירה שמוכפלת בשני ערוצים). “אלינור ריגבי“ (של ג’ון ופול) – זמר ראשי פול: “קניתי תקליט של היידן באחד הימים וזה נשמע בדיוק כמוהו. זה מלא מוסיקה לרביעיית מיתרים וזה נשמע כאילו הם מעוניינים לספק מורי מוסיקה בבתי ספר יסודיים. אני יכול לדמיין את ג’ון אומר: ‘אני הולך לכתוב את זה עבור מנהלת בית הספר הישן שלי’. עדיין, זה מאוד מסחרי”. I’m Only Sleeping (של ג’ון ופול) – זמר ראשי ג’ון: “זה שיר יפייפה, הרבה יותר יפה מ’אלינור ריגבי’. קטע עליז וישן, באמת, ובוודאי הקטע הטוב באלבום.” Love you to (של ג’ורג’) – זמר ראשי ג’ורג’: “ג’ורג’ כתב את זה – כנראה שיש לו עכשיו השפעה גדולה על הלהקה. סוג כזה של שיר אני עשיתי לפני שנתיים – עכשיו אני עושה מה שהביטלס עשו לפני שנתיים. זה לא שיר רע – הוא מבוצע היטב, שזה תמיד נכון לגבי כל רצועה של הביטלס. Here, There and Everywhere (של ג’ון ופול) – זמר ראשי פול: “שיר זה מוכיח שלביטלס יש זיכרון טוב, בגלל שיש כאן הרבה אקורדים עמוסים. זה שיר נחמד – כמו כלי אחד עם השירה והגיטרה שמשתלבים זה בזה. הרצועה השלישית הטובה ביותר באלבום” Yellow Submarine (של ג’ון ופול) – זמר ראשי רינגו: “זה קשקוש מוחלט, באמת. כשאני מתיישב ליד הפסנתר מבודח ולא רציני אני מנגן קטעים כאלה. אני חושב שהם יודעים שזה לא כל כך טוב” הקינקס She Said She Said (של ג’ון ופול) – זמר ראשי ג’ון: “השיר הזה הוכנס לאלבום כדי להחזיר את הביטחון בסאונד של הביטלס הישנים. זה הכל” Good Day Sunshine (של ג’ון ופול) – זמר ראשי פול: “זה יהיה ענק. הוא לא כופה את עצמו עליך, אבל הוא בולט כמו I’m Only Sleeping. זו חזרה לביטלס האמיתיים הישנים. אני פשוט לא חושב שהמעריצים אוהבים את החומר החשמלי החדש. הביטלס אמורים להיות כמו הילד של השכן, רק טובים יותר.” And Your Bird Can Sing (של ג’ון ופול) – זמר ראשי ג’ון: “אני לא אוהב את זה. השיר צפוי מדי. זה בכלל לא שיר ביטלסי.” For No One (של ג’ון ופול) – זמר ראשי פול: “לזה יהיו גרסאות כיסוי, אבל זה לא יהיה להיט. זה שיר טוב יותר מ”אלינור ריגבי” וקרן היער הצרפתית היא רעיון נחמד”. Dr. Robert (של ג’ון ופול) – זמר ראשי ג’ון: ” זה טוב – יש פה חלקים מוסיקליים מתוחכמים. אבל זה לא הסגנון שלי” I Want To Tell You (של ג’ורג’) – זמר ראשי ג’ורג’ – “זה עוזר לאלבום להעביר את הזמן. זה לא עומד בסטנדרטים של הביטלס” Got To Get You Into My Life (של ג’ון ופול) זמר ראשי – פול: “ליווי ג’אזי – וזה רק מוכיח שמוסיקאי הג’אז של בריטניה לא מספיק טובים. פול שר ג’אז טוב יותר מהנגינה של מוסיקאי הג’אז, וזה מוכיח כמה טועים אנשים שאומרים שג’אז ופופ הם שונים מאוד. פול נשמע כמו ליטל ריצ’רד. באמת, זו הרצועה הכי וינטז’ ביטלס באלבום.” Tomorrow Never Knows (של ג’ון ופול) – זמר ראשי ג’ון: “תקשיבו לכל הקולות המשוגעים האלו! זה יהיה פופולרי בדיסקוטקים. אני יכול לדמיין לעצמי שהם קשרו את ג’ורג’ מרטין לעמוד טוטם כשהם הקליטו את זה!” אז אחרי שהאזין לכל רצועה 3 או 4 פעמים, גזר הדין של ריי דייויס הוא: “זה האלבום הראשון של הביטלס שבאמת האזנתי לכולו, אבל אני חייב להגיד שיש שירים טובים יותר ב’ראבר סול’. עדיין, I’m Only Sleeping בולט לטובה, Good Day Sunshine במקום השני, ואני גם אוהב את Here, There and everywhere. אבל אני לא רוצה להחמיר עם האחרים. מבחינה טכנית האלבום נשמע טוב כתמיד.” עד כאן הביקורת של דייויס. אני בטוח שאתם מסכימים איתו לחלוטין. נשאלת השאלה האם דייויס שמר טינה לביטלס מסיבה כלשהי. יתכן שכן. בשנת 2013 הוא סיפר במסגרת ראיון למגזין מוג’ו: “ניגנו עם הביטלס בבורנמות’ (4.8.1964) וג’ון לנון העיר שאנחנו שם רק כדי לחמם אותם, אבל אנחנו קיבלנו תגובות נהדרות ל”You really got me”. זה היה אישור מוקדם עבורנו שהיה לנו משהו ייחודי שדיבר עבורנו. זה היה כמו להתייצב מול הבריון בבית הספר ושיהיה לך משהו שהיה גדול יותר מהבריון, זו היתה תחושה כזו”. #רינגוסטאר #גוןלנון #ריידייויס #גורגהריסון #פולמקרטני #ריבולבר #הקינקס #הביטלס

באמצע שנות השישים החליט פול שהוא צריך להשקיע את הכסף שלו בצורה חכמה יותר בכדי לשלם פחות מיסים (שהיו באותה תקופה באנגליה גבוהים במיוחד – על כך אף נכתב שירו הנפלא של הריסון Taxman). העצה שקיבל היתה לקנות נדל”ן וכך החליט ב-1966 לרכוש את High Park, חווה קטנה במול אוף קינטייר שבסקוטלנד. למרות שהיה שם לתקופות התבודדות קצרות עם ג’יין אשר, החווה הזו מתחילה למלא את תפקידה המיוחד בשנת 1969, כאשר הפכה עבורו למקום התבודדות בשעה בה המשבר בין חברי הביטלס שבר את רוחו. תוכלו לקרוא על כך בפוסט שפירסמנו בבלוג. מאותו רגע ולכל אורך שנות ה-70 היתה לחווה הזו חלק מרכזי בחייו של פול. הוא בנה בה אולפן הקלטות, הקים שם את ווינגס וגם הקליט שם את הסינגל המצליח ביותר שלו, שחגג השבוע 40 שנה. החווה של פול פול סיים בדיוק את תקופת ההקלטה על ספינה של מה שיהפוך לאלבום London Town, וחזר לבלות את הקיץ בביתו שבסקוטלנד. דני ליין וזוגתו גרו באותה תקופה בבית שנמצא בשטח החווה של מקרטני מתוך כוונה שיוכלו לכתוב שירים ביחד. אחר צהריים אחד הזמין פול את דני והשמיע לו שיר שניסה לכתוב כבר די הרבה זמן. הוא החל לעבוד עליו ב-1973 אבל לא ממש הצליח להתקדם איתו הלאה. מקרטני הבחין שעבר זמן רב מאז שמישהו כתב הימנון סקוטי בסגנון הפטריוטי של Scotland the Brave ו-The Hundred Pipers. הוא החליט להתיישב ולכתוב המנון כזה. הנושא היה יופיו של חצי האי והשקט והשלווה שבו. דני ליין מספר: ”היתה לו כבר הכותרת “Mull of Kintyre”. הוא רצה לכתוב שיר שיזכיר לו את המקום. אני לא מחשיב את התרומה שלי לשיר כגדולה כמו התרומה של פול, בגלל שהוא הביא את הקטע של ‘מול אוף קינטייר, ללה ללה…’, כלומר הפזמון. אני פשוט עזרתי לכתוב את כל השאר… אז ישבנו וכתבנו את המילים יחד. אחר כך עבדנו קצת על העיבוד, אלה היו בסך הכל 3 אקורדים. זה היה קל מאוד, רק 3 אקורדים. המילים הן מה שהיה חשוב” הם עלו על הגבעה עם גיטרות וויסקי והסתכלו על הנוף. “זו היתה הדרך שהשיר נכתב. זה היה פשוט לפנינו” מקרטני מספר: “מאוד אהבתי את סקוטלנד, אז כתבתי שיר על המקום בו גרנו, איזור בשם מול אוף קינטייר. למעשה זה היה שיר אהבה על כמה נהנתי להיות שם. דמיינתי שאני בנסיעות, רחוק משם, ורוצה לחזור חזרה.” פול, טוני וילסון ושני חברי תזמורת צעירים יום אחד פול הזמין את טוני וילסון לביתו. זה לא הטוני וילסון שאתם אולי מכירים ממנצ’סטר ומ”אנשי המסיבות”, אלא מנהל תזמורת חמת החלילים המקומי. הוא הזמין אותו כדי לבקש שהתזמורת תנגן בהקלטת השיר. תזמורת חמת החלילים נפגשה דרך קבע שני ערבים בשבוע בכנסיה המקומית כדי להתאמן, וכל קיץ היו מופיעים ברחובות העיר בתלבושת המסורתית ואף משתתפים בתחרויות איזוריות. התזמורת היתה מקור גדול לגאוות העיירה קמפבלטאון, ששכנה בסמוך לחוותו של פול, ותמיד היו נגנים צעירים שרצו להצטרף אליה ולחבריה, שבמשך היום עבדו כחוואים, חשמלאים או שהיו נערי בית ספר תיכון. וילסון הקשיב והעיר כי השיר לא כתוב בסולם מוסיקלי שמתאים לחמת חלילים. ליין מספר: “כשהגענו לעיבוד חמת החלילים, הטון של החלילים היה בסולם אחר ממה שאנחנו כתבנו. זה היה D כשאנחנו כתבנו ב-A. אז שינינו את זה. זה היה גורל, לא תכננו את זה, אבל זה נתן דחיפה לשיר ברגע שהם נכנסו ואני חושב שזה הרגע שהפך את השיר למצליח.” וילסון הציג את הבקשה של מקרטני בפגישה הבאה של התזמורת. אחד הנגנים, ג’ימי מקיכי, שהיה אז בן 15, מספר: “חשבנו כמובן שהוא עובד עלינו. ידענו שלפול יש חווה בקינטייר וראינו אותו בעיירה, הוא היה אורח קבוע בה, אבל טוני היה טיפוס וחשבנו שהוא מותח אותנו.” תגובות אנשי התזמורת לבקשה היו מעורבות. חלק התלהבו מאוד אבל חלק הרגישו שהם מוכרים את המסורת שלהם עבור שיר פופ. בסופו של דבר הוחלט ללכת על זה. טוני כתב את התווים על הלוח שבחדר החזרות והם החלו להתאמן. חברי ווינגס ותזמורת החמת חלילים בשעות הערב של ה-9 באוגוסט 1977 וילסון לקח איתו 7 נגני חמת חלילים ו-7 מתופפים, וכשהם לבושים במדים המסורתיים שלהם, הם עלו למיניבוס ונסעו לאיזור ההקלטה. ג’ף אמריק, צוות הטכנאים שלו, דני ליין וג’ו אינגליש (המתופף של ווינגס באותה תקופה) כבר חיכו שם (ללא הגיטריסט ג’ימי מקולוך שעזב את הלהקה בעקבות תקרית לא נעימה בה שבר ביצה של תרנגולת המחמד של לינדה על ידי כך שהטיח אותה אל הקיר. זה מה שאלכוהול יעשה לכם, ילדים, אז הישמרו לכם). זמן קצר אחר כך הצטרפו אליהם כל משפחת מקרטני כולל מרתה הכלבה. ג’ון לאנג, אחד הנגנים, מספר: “ירדנו מהמיניבוס ושאלנו את עצמינו איפה הוא? האם זו בסופו של דבר בדיחה? ואז הוא הופיע מעבר לפינה ואמר ‘אתם החלילנים שלי?’. מה שבאמת הרשים אותי היה שהוא ביקש מטוני להציג כל אחד מאיתנו ואז לחץ לכל אחד מאיתנו את היד”. פול וחברי תזמורת צעירים מכיוון שקולו של חמת החלילים חזק מאוד, אי אפשר היה להקליט אותו באולפן הקטן שבחווה, לכן הוחלט להקליט את השיר בחוץ. הבסיס של השיר כבר הוקלט על ידי ווינגס קודם לכן. מכיון שגם הבסיס הוקלט בחוץ, כדי להתגבר על הרוח כיסו את המיקרופון בגרביים. עכשיו החלו להקליט את התפקיד של חמת החלילים. הוא בוצע בטייק אחד באיזור האסם, שם חיברו עשרה מיקרופונים כדי לקלוט את הנגינה. אחר כך הקליטו את נגני התופים. בסוף ההקלטה צהל מקרטני בשמחה – “וו הה”, כפי שניתן לשמוע בסוף ההקלטה. לאחר שהיה מרוצה, הוציא מקרטני בירות לחברי התזמורת ולינדה חילקה לכולם סנדוויצ’ים. לפתע הבחינו אמריק וטים סאמרהייז (שתפקידו היה עוזר הקלטה) בכתם שומני על סרט ההקלטה. סאמרהייז מספר: “החזרנו את הסרט אחורה ואמרנו: ‘מה זה? זה נראה כמו כתם שמן… היה לילה וחשוך מאוד… היו שם עשים בכל מקום – עם מוטת כנפיים גדולה, אולי 8 או 9 סנטימטר עם גוף של כמעט 4 סנטימטר והם נמשכו לפנס של מכשיר ההקלטה… באמצע הם פשוט נמחצו ונמרחו על כל הסרט. העברנו זמן רב בניקוי עדין באותו לילה”. בשלב מאוחר יותר, באולפני אבי רואד, הוסיף מקרטני עוד גיטרות אקוסטיות וקולות רקע אשר בהם ניתן לשמוע את איאן ביירנסון ודייב פטון, נגני הגיטרה והבס של הפרוייקט של אלן פארסונס שהקליטו באולפן הסמוך את אלבומם I Robot. הנה סרטון מההקלטות באבי רואד: זמן קצר לאחר ההקלטה פרש מווינגס גם ג’ו אינגליש וחיזק את התדמית של פול כמי שקשה לעבוד איתו. ווינגס נשארה שלישייה בפעם השנייה (בפעם הראשונה עזבו אותה חבריה רגע לפני הקלטת האלבום Band on the run בלאוס. גם ההקלטה וגם ההאזנה לה אחר כך באולפן, היתה חוויה גדולה מאוד עבור להקת חמת החלילים המקומית. הם התרשמו מאוד מהתוצאה הסופית והתעקשו על כך שמקרטני יוציא את השיר כסינגל, כי מבחינתם ברור היה שיגיע למקום ראשון. מקרטני מספר: “כשסיימנו את השיר, כל הנגנים אמרו ‘איי, זה חייב להיות סינגל, זה’… אני חשבתי שזה היה שיר ייחודי מכדי להיות סינגל. צריך להוציא משהו שיהיה בו עניין להמונים. אבל הם המשיכו לומר ‘הו, הסקוטים הגולים בכל העולם, זה יהיה סינגל גדול עבורם’. אבל עדיין חשבתי, כן, ובכן, לא בטוח שיש כל כך הרבה סקוטים גולים. אבל הם לא הניחו לי”. שיר ולס סקוטי כסינגל. מקרטני לא היה בטוח בכלל לגבי העניין. האלטרנטיבה היתה שיר רוק בשם Girls School, אף הוא שיתוף פעולה בכתיבה עם ליין, שהוקלט בסשנים של “לונדון טאון” והיה שיר רוק. פול חשש מאוד לשחרר את “מול אוף קינטייר” לאווירת הפאנק שהשתלטה על המוסיקה הבריטית בתקופה ההיא. הוא רצה לשחרר משהו ‘מהיר וקולני’ לפי הגדרתו. אבל מצד שני משהו בביטחון של אנשי תזמורת חמת החלילים דבק בו. בסופו של דבר בחר שלא להחליט והוציא את שני השירים בסינגל בעל שני צידי A. עם זאת, הפרומו התמקד ב”מול אוף קינטייר” ואף צולם באיזור קליפ (אם כי החוה שנראית בו בהתחלה אינה חוותו של מקרטני) שכלל את תזמורת חמת החלילים ואת תושבי העיירה. עטיפת הסינגל הסינגל יצא ב-11 בנובמבר, שבועיים אחרי שאלבום האולפן של הסקס פיסטולס Never Mind the Bollocks–Here’s the Sex Pistols יצא לקול מחאות השמרנים במדינה, מה שעזר לו ללא ספק להגיע למקום הראשון במצעדים שלא יכלו לומר את שמו כי הוא היה גס מדי וצונזר. מספר ימים אחרי שיצא הסינגל צלצל מקרטני למשרדי החברה שלו, MPL, כדי לברר איך מתקדמות מכירות הסינגל. נאמר לו שהסינגל מוכר 30 אלף עותקים ביום. הוא אמר ‘אל תחזרו אליי עד שהוא לא ימכור 100 אלף ביום’. לקח שבוע נוסף כדי להגיע לכמות המכירות הזו. למרות כל השינויים שעברה בריטניה, אין דבר שקסם להם יותר כאומה משיר סנטימנטלי ופטריוטי על גבעות סקוטלנד. השיר שהה 9 שבועות במקום הראשון והיה לסינגל הראשון באנגליה שמכר 2 מליון עותקים עם צאתו ולסינגל המצליח ביותר שיצא בה, כשהוא מדיח את She Loves You של הביטלס, שהחזיק בשיא המכירות עד לרגע ההוא. (השיא ישבר שנית עם הסינגל של הלייב אייד מ-1984). השיר הפך ללהיט הגדול ביותר של ווינגס בכל העולם מלבד בארצות הברית, שם דווקא Girl’s School זכה ליותר השמעות. מרגע שהשיר הפך ללהיט האזור הפך לידוע בכל העולם והתיירות בו גדלה ב-20 אחוז. הלהקה המקומית, שעד עכשיו השתתפה רק בארועים אזוריים, מצאה עצמה מצטרפת לפול, לינדה ודני להופעה בתוכנית Top of the Pops ב-BBC. עם ההצלחה החלו חלק מחברי תזמורת חמת החלילים להתמרמר על כך שהם לא רואים כלום מהרווחים האדירים של השיר. הם השמיעו את תלונותיהם בפני העיתונות המקומית וסיפרו שקיבלו תשלום רגיל עבור שעת אולפן אבל שום תמלוגים למרות שהם חלק משמעותי מההצלחה של השיר. בסופו של דבר יצא שכל אחד מחברי ההרכב קיבל 30 ליש”ט עבור ההקלטה, 300 ליש”ט על ההשתתפות בוידאו ולאחר שהתמרמרו שלח להם פול עוד 300 ליש”ט עבור התמלוגים. גם ליין התמרמר בהתחלה. למרות שבשנים האחרונות יש לו רק מילים טובות לומר על מקרטני, בזמנו אמר: “אני אישית הרווחתי מעט מאוד מהשיר. כשביקשתי מפול הסדר מיוחד על השיר התשובה שלו היתה: “תשמע, אני פול מקרטני וכל מי שכותב איתי צריך לראות בזה פריבילגיה”. בחג המולד 1977 הופיעו ווינגס עם השיר בספיישל החג של הקומיקאי מייק יארדווד בה צפו 21 מליון איש, בערך 40 אחוז מאוכלוסיית בריטניה ופול מקרטני שוב היה לשם מדובר בכל בית בבריטניה. אבל ההצלחה האדירה של הסינגל לא סימלה את הבאות. האלבום “לונדון טאון” לא משך הרבה קונים ושני הסינגלים ממנו לא הצליחו במיוחד – אמנם With a little luck הגיע למקום החמישי (ובארה”ב למקום ראשון) אבל I’ve had enough לא הצליח להיכנס למצעד 40 הגדולים. עבורי זה עדיין אחד האלבומים הגדולים שלו. פול, שלא היה שלם עם האלבום, חשש שזה יקרה. טוני ברומוול, שעבד עם הביטלס בתקופת NEMS ואחר כך באפל, מספר שכשפול שאל לדעתו על האלבום אמר – “אני בטוח שזה ישמע בסדר כשזה יהיה גמור”. מקרטני, שהיה במצב רגיש מאוד, התפרץ עליו וצעק עליו :“What the fuck do you know? I fucking brought you down from Liverpool.” בסופו של דבר ההצלחה האדירה של השיר הזה היתה חרב פיפיות כי היא גם קיבעה את מקרטני בתודעה בדימוי ממנו ניסה לברוח – איש הבלדות שעושה פופ למבוגרים. לא פשוט להיות אמן מצליח. #פולמקרטני #מולאוףקינטייר #MullofKintyre #ווינגס #דניליין #LondonTown

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על מכירות האלבומים של הביטלס, אבל לאור הפרסומים האחרונים לפיהם נתוני גוגל ויוטיוב חושפים כי יש ירידה בפופולריות של הביטלס (דבר שניתן כנראה לזקוף גם לעובדה שהם מסירים את האפשרות לצפות בהם ביוטיוב), החלטתי לחפש ברחבי הרשת אחר כמות מכירות מקיפה של הלהקה. מצאתי אתר בשם ChartMasters שלקח על עצמו את המשימה לבדוק כמה באמת מכרו אמנים שונים. הם פיתחו שיטה שמשכללת בצורה הגיונית את שלל הפורמטים יחדיו. הם טוענים, בצדק, שצריך קנה מידה שיתן לכל אחד מהפורמטים את כובד המשקל לו הוא ראוי. אלה, לפי ההחלטה שלהם (והיא מאוד מנומקת. מי שמעוניין יכול לקרוא על זה כאן), הם שווי הערך של מכירה אחת – אלבום אחד, קליפ אחד, 3 סינגלים פיזיים, 10 סינגלים דיגיטליים, 1500 הזרמות שיר בסטרימינג. כל אחד מאלה, אם כן, שווה יחידת מכירה אחת לפיה הם מחשבים את מכירות האלבומים של אמנים שונים וכך יוצרים מצב בו באמת ניתן להשוות תפוחים לתפוזים. הם מסבירים את זה יפה בוידאו הבא- לשמחתי הם שמחו לאשר לי לתרגם את בחינת הפופולריות שהקדישו לביטלס. מעניין לראות שהם לא באים מתוך הערצה ללהקה אלא מתוך בחינה קרה, כפי שהם עושים לשאר האמנים. אין לי מושג עד כמה המידע שלהם אמין, אבל הם נראים אתר רציני של אנשים שמבזבזים הרבה זמן על דברים לא מאוד חשובים, ומכיון שגם אני כזה, אני נוטה להאמין להם. מכיון שמדובר בהרבה מידע הפוסט יתפרסם בבלוג בשני חלקים, היום ובשבוע הבא. בכל אופן, ממליץ לבדוק את האתר שלהם למי שהדברים האלה מעניין אותו – http://chartmasters.org פופולריות הביטלס נתחיל בנתוני אלבומי האולפן. בכל מקום שכתוב N/A הכוונה היא שאין נתונים ידועים. הנתונים עדיין נכללים בספירה הכללית כשמעריכים אותם על פי השוק והאמן. מדינות שלא מוצגות מוכנסות לחישוב גם כן. Please Please Me (1963) America US – 1,775,000 Canada – 165,000 Argentina – 370,000 Brazil – 160,000 Mexico – N/A Asia Japan – 560,000 Oceania Australia – 90,000 New Zealand – 25,000 Europe – 2,090,000 UK – 1,235,000 France – 110,000 Germany – 240,000 Italy – 60,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 5,900,000 With the Beatles (1963) America US – 1,375,000 Canada – 135,000 Argentina – 285,000 Brazil – 160,000 Mexico – N/A Asia Japan – 440,000 Oceania Australia – 75,000 New Zealand – 20,000 Europe – 2,750,000 UK – 1,620,000 France – 85,000 Germany – 380,000 Italy – 60,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 5,850,000 A Hard Day’s Night (1964) America US – 4,775,000 Canada – 290,000 Argentina – 365,000 Brazil – 220,000 Mexico – N/A Asia Japan – 500,000 Oceania Australia – 100,000 New Zealand – 25,000 Europe – 2,380,000 UK – 1,415,000 France – 110,000 Germany – 290,000 Italy – 50,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 9,350,000 Beatles for Sale (1964) America US – 1,475,000 Canada – 135,000 Argentina – 360,000 Brazil – 175,000 Mexico – N/A Asia Japan – 430,000 Oceania Australia – 75,000 New Zealand – 20,000 Europe – 2,350,000 UK – 1,465,000 France – 85,000 Germany – 270,000 Italy – 60,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 5,650,000 Help! (1965) America US – 4,625,000 Canada – 375,000 Argentina – 485,000 Brazil – 325,000 Mexico – N/A Asia Japan – 650,000 Oceania Australia – 100,000 New Zealand – 25,000 Europe – 2,380,000 UK – 1,320,000 France – 135,000 Germany – 300,000 Italy – 75,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 9,850,000 Rubber Soul (1965) America US – 8,275,000 Canada – 500,000 Argentina – 375,000 Brazil – 240,000 Mexico – N/A Asia Japan – 720,000 Oceania Australia – 190,000 New Zealand – 50,000 Europe – 3,230,000 UK – 1,730,000 France – 155,000 Germany – 460,000 Italy – 105,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 14,400,000 Revolver (1966) America US – 6,500,000 Canada – 425,000 Argentina – 305,000 Brazil – 240,000 Mexico – N/A Asia Japan – 660,000 Oceania Australia – 165,000 New Zealand – 45,000 Europe – 3,330,000 UK – 1,890,000 France – 190,000 Germany – 390,000 Italy – 120,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 12,450,000 Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band (1967) America US – 14,075,000 Canada – 1,175,000 Argentina – 400,000 Brazil – 280,000 Mexico – N/A Asia Japan – 1,020,000 Oceania Australia – 450,000 New Zealand – 120,000 Europe – 6,110,000 UK – 3,290,000 France – 385,000 Germany – 780,000 Italy – 210,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 24,800,000 Magical Mystery Tour (1967) America US – 7,150,000 Canada – 575,000 Argentina – 105,000 Brazil – 150,000 Mexico – N/A Asia Japan – 625,000 Oceania Australia – 135,000 New Zealand – 35,000 Europe – 1,350,000 UK – 615,000 France – 120,000 Germany – 190,000 Italy – 60,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 10,600,000 The Beatles (White Album) (1968) America US – 11,475,000 Canada – 750,000 Argentina – 300,000 Brazil – 250,000 Mexico – N/A Asia Japan – 950,000 Oceania Australia – 300,000 New Zealand – 80,000 Europe – 3,970,000 UK – 1,720,000 France – 390,000 Germany – 555,000 Italy – 200,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 19,000,000 Yellow Submarine (1969) America US – 2,150,000 Canada – 125,000 Argentina – 195,000 Brazil – 170,000 Mexico – N/A Asia Japan – 310,000 Oceania Australia – 45,000 New Zealand – 10,000 Europe – 820,000 UK – 300,000 France – 100,000 Germany – 115,000 Italy – 60,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – N/A Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 4,200,000 Abbey Road (1969) America US – 15,275,000 Canada – 1,475,000 Argentina – 485,000 Brazil – 425,000 Mexico – N/A Asia Japan – 1,920,000 Oceania Australia – 390,000 New Zealand – 105,000 Europe – 5,070,000 UK – 2,080,000 France – 425,000 Germany – 840,000 Italy – 240,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – 275,000 Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 26,700,000 Let It Be (1970) America US – 5,625,000 Canada – 475,000 Argentina – 415,000 Brazil – 225,000 Mexico – N/A Asia Japan – 1,600,000 Oceania Australia – 205,000 New Zealand – 55,000 Europe – 2,180,000 UK – 950,000 France – 205,000 Germany – 320,000 Italy – 100,000 Spain – N/A Sweden – N/A Netherland – 100,000 Switzerland – N/A Austria – N/A Finland – N/A World – 11,900,000 אם כן, סך כל המכירות הם אלה – 1963 Please Please Me– 5,900,000 1963 With the Beatles – 5,850,000 1964 A Hard Day’s Night – 9,350,000 1964 Beatles for Sale – 5,650,000 1965 Help! – 9,850,000 1965 Rubber Soul – 14,400,000 1966 Revolver – 12,450,000 1967 Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 24,800,000 1967 Magical Mystery Tour – 10,600,000 1968 The Beatles (White Album) – 19,000,000 1969 Yellow Submarine – 4,200,000 1969 Abbey Road – 26,700,000 1970 Let It Be – 11,900,000 כמות כוללת של 160.65 מליון עותקים נמכרו מ-13 אלבומי האולפן כולל פסי קול. אין ספק שרבים יאמרו שמדובר בכמות מאכזבת. מכמה סיבות זו תהיה קפיצה למסקנות מוקדם מדי. ראשית, צריך להכיר במגבלות השוק. האלבומים שהוציאו באמצע שנות השישים מכרו בין עשרת אלפים לשלושים אלף אלבומים באיטליה, כמות חיוורת. אולי הם לא היו כל כך פופולריים שם? רחוק מזה. יחד עם אגדה מקומית בשם מינה, הם היו המוכרים הגדולים ביותר. מכירות תקליטים היו מועטות שם באופן כללי. זה נכון לרוב השווקים באירופה בתקופה ההיא. אפילו מפלצת מכירות כמו סרג’נט פפר, מכרה בשוק הסולידי של גרמניה בערך 155 אלף יחידות בלבד בשנה הראשונה (מאז גדלה מכירת האלבום פי 5). שנית, לא כל אלבומי האולפן של הביטלס היו אלבומי האולפן הבריטיים המקוריים. עד “ראבר סול”, האלבומים שלהם קיבלו הרבה הוצאות מקומיות, כשהידועות ביותר הן ההוצאות האמריקאיות. לכן Please Please Me, With the Beatles ו- Beatles for sale מכרו כל כך מעט יחסית לאלבומים אחרים. לראשונה הם יצאו בצורתם המקורית במדינות רבות במהלך ההוצאות של הקטלוג בקומפקט דיסק ב-1987. במקום האלבומים האלה, יצאו 7 אלבומים בארצות הברית בין השנים 1964 ל-1966 שמכרו יחד 19 מליון עותקים, כשבראשם Meet The Beatles! שמכר לבדו 5.8 מליון עותקים. כמובן שאי אפשר להתעלם מההוצאות האלה. אנחנו נתייחס אליהם כשנגיע לקטגוריית האוספים. שלישית, במשך השנים יצאו אוספים שונים ללהקה, כשהמובילים הם האלבומים האדום והכחול שיצאו ב-1973 ו-1 שיצא בשנת 2000. אלבומים אלה כמובן שהפחיתו את קניית האלבומים המקוריים. גם אליהם נתייחס בקטגוריית האוספים. רביעית, הביטלס לא מכרו אלבומים בלבד. בתקופת הזוהר שלהם הם מכרו כמויות אדירות של סינגלים גם כן. אז עכשיו נעבור אליהם. מכירת סינגלים פיזיים. אם שוק האלבומים היה גרוע בשנות ה-60, שוק הסינגלים היה עוצמתי מאוד במדינות רבות. בשנת 1963 הנורמה ביחס להוצאות סינגלים היתה שונה מאוד מאשר בימינו. השיטה של ימינו נוצרה במהלך שנות ה-80 כשכל הסינגלים של אמן הם חלק מהאלבומים שלו. לביטלס היו שתי דיסקוגרפיות שונות – אחת של האלבומים שלהם, שמהם שוחררו סינגלים בודדים (או שלא) בשווקים שונים ובמקביל היו את הסינגלים שעמדו בפני עצמם ולא נכללו באלבומים. כל הסינגלים שלא הגיעו מתוך אלבומים נכללים בקטגוריות “יתומי אלבומים”. לרוב האמנים יאספו בקטגוריה הזו מספר מועט של סינגלים, אבל לגיבורים מליברפול מדובר בשירים פופולריים מאוד שהמשיכו לצאת לכל אורך הקריירה שלהם. נתחיל בסינגלים שיצאו מתוך אלבומים – לצד כל כותרת נמצא שווה הערך של מכירות הסינגלים בהמרה לאלבומים, לפי היחס שהצגנו בהתחלה. Misery – 125,000 Boys – 50,000 Please Please Me – 2,300,000 Love Me Do – 2,650,000 Baby It’s You – 375,000 Do You Want to Know a Secret? – 1,250,000 Twist and Shout – 1,700,000 With the Beatles (1963) – 255,000 equivalent albums All My Loving – 550,000 Please Mister Postman – 100,000 Roll Over Beethoven – 200,000 Beatles for Sale (1964) – 840,000 equivalent albums Rock and Roll Music – 650,000 Eight Days a Week – 2,150,000 קצת קשה ליצור רשימה סגורה של סינגלים שכוללים שירים שהופיעו באלבומים או לא. למשל, בארצות הברית, ששם השיר מכר את רוב העותקים שלו, Twist and Shout היה חלק מ – Introducing… The Beatles, אלבום של הלייבל Vee-Jay שהיו הראשונים להוציא את שירי הביטלס בארה”ב, אחרי שקפיטול לא הסכימו להוציא אותם. למעשה, כפי שכבר נאמר, אף אחד משני האלבומים שמופיעים כאן למעלה לא יצאו בארה”ב לפני 1987. בכל אופן, נתייחס לשיר כמי שהגיע מתוך Please Please Me. בכל אופן, ונשים את הבעיות הטכניות בצד, אחרי שורה של להיטי ענק ב-1963 באנגליה, הביטלס הסתערו אל מצעדי ארצות הברית ב-1964 כמו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם, כשהם דורסים את כל מה שהיה שם לפני כן. בסוף השנה הראשונה שלהם, הם הדהימו עם מספר לא הגיוני של 30 להיטים בתוך מצעד 100 הלהיטים, כולל 6 שהגיעו למקום הראשון. לא כולם מתוך האלבומים, כמובן, וחלקם הם יתומי אלבום, אבל האלבומים שציינו למעלה אחראים ל-12 מליון סינגלים ביחד, כשמתוכם 8 מליון הגיעו מהאלבום Please Please Me. A Hard Day’s Night – 3,750,000 Should Have Known Better – 400,000 And I Love Her – 900,000 Can’t Buy Me Love – 4,300,000 I’ll Cry Instead – 500,000 Help! (1965) – 3,345,000 equivalent albums Help! – 4,400,000 Ticket to Ride – 3,350,000 Yesterday – 3,400,000 לשני פסי הקול האלה היה את היתרון להיות משווקים כמעט בכל מקום בעולם עם אותם הסינגלים. התוצאה הבלתי ניתנת לתפיסה היא ש-5 שירים מתוך שני האלבומים האלה מכרו למעלה מ-3 מליון יחידות כל אחד, מספרים שכמעט אף אמן לא הגיע אליהם. 8 הסינגלים המופיעים כאן למעלה מכרו 21 מליון יחידות יחדיו. Rubber Soul (1965) – 720,000 equivalent albums Nowhere Man – 1,400,000 Michelle – 1,000,000 Revolver (1966) – 1,320,000 equivalent albums Yellow Submarine – 3,500,000 Got to Get You into My Life – 900,000 ראבר סול וריבולבר, למעט שינויים קטנים, שווקו בצורה זהה בכל מקום. אבל מבחינת הוצאת סינגלים ההוצאות היו שונות. מחוץ לאמריקה הצפונית, Nowhere man כמעט ולא יצא כסינגל בשום מקום. “מישל” הגיע למליון מכירות רק מיבשת אירופה ולא הופץ בכלל בארצות הברית ואנגליה. Got to Get You into My Life יצא עשור מאוחר יותר כדי לקדם את האוסף Rock N’ Roll. במילים אחרות, “צוללת צהובה” היה הסינגל היחיד שקיבל הוצאה בינלאומית רחבה כסינגל וזכה להצלחה עצומה – 3.5 מליון יחידות נמכרו. Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 250,000 Magical Mystery Tour (1967) – 3,345,000 equivalent albums Hello, Goodbye – 4,300,000 Penny Lane – 3,200,000 All You Need Is Love – 3,650,000 The Beatles (White Album) (1968) – 450,000 equivalent albums Back in the U.S.S.R. – 100,000 Ob-La-Di, Ob-La-Da – 1,400,000 עוד אלבומים ושוב הסינגלים מתוכם הופכים לנדירים יותר ויותר. הסינגל “סרג’נט פפר” יצא ב1978 בלבד. Back to the U.S.S.R. יצא ב-1976 בעוד ש”אוב-לה-די, אוב-לה-דה” הוא ה”מישל החדש” ויוצא רק ביבשת אירופה. כפס קול ואלבום שלא הופץ בכל העולם כאריך נגן – “מסע הקסם המסתורי” הוא אי. פי. מצליח שנפגוש מאוחר יותר (באנגליה יצא רק פס הקול באי.פי. בארצות הברית ומקומות נוספים בעולם, צד אחד היה שירי הסרט וצד שני הכיל סינגלים בודדים מהתקופה). כאלבום מלא הוא הוציא שלושה סינגלים שכל אחד מהם עבר את רף 3 מליון המכירות. All Together Now – 100,000 Abbey Road (1969) – 1,185,000 equivalent albums Something / Come Together – 3,950,000 Let It Be (1970) – 2,085,000 equivalent albums Let It Be – 4,750,000 The Long and Winding Road – 2,200,000 בחלק האחרון של הקריירה שלהם, מדהים לגלות שהלהקה כאילו לא יכולה היתה לטעות. הסינגלים שלה היו עדיין שוברי קופות במכירות שלהם עד הסוף. בסך הכל, בסינגלים פיסיים מתוך 13 אלבומי האולפן של הלהקה הם מכרו כמות של 63.8 מליון יחידות, שזה בפני עצמו מספיק בכדי להציב את הביטלס כמי שמכרו הכי הרבה סינגלים פיסיים אי פעם. אבל פה זה עדיין לא נגמר, והנה מגיעים הסינגלים יתומי האלבום – Hey Jude – 8,200,000 I Want to Hold Your Hand – 7,800,000 She Loves You – 5,400,000 We Can Work It Out / Day Tripper – 5,300,000 Get Back – 5,300,000 I Feel Fine – 4,900,000 Paperback Writer – 3,350,000 Lady Madonna – 2,750,000 The Ballad of John and Yoko – 2,700,000 From Me to You – 1,700,000 Free as a Bird – 1,000,000 The Beatles’ Movie Medley – 750,000 Real Love – 700,000 Matchbox – 500,000 My Bonnie – 450,000 Ain’t She Sweet – 400,000 Long Tall Sally – 350,000 Why – 125,000 Oh Darling – 100,000 Remaining Singles – 500,000 במהלך הקריירה שלהם, הביטלס שיחררו 9 סינגלים שלא נכללו בשום אלבום באופן גלובלי. כל אחד מהם מכר למעלה מ-2.7 מליון כששש מתוכם הם הלהיטים הנמכרים ביותר של הלהקה. הסיטואציה הזו מראה בברור עד כמה רלוונטית הגישה בה אנו נוקטים. אנחנו לא יכולים להסתכל על תוצאות פורמט אחד ולהסיק מסקנות. המספרים מספרים ש”היי ג’וד” ו-“אני רוצה לאחוז בידך” הם ללא ספק הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה של הלהקה. אבל זה לחלוטין לא נכון. שני השירים נהנו באופן גדול מהעובדה שהם לא נמכרו כחלק מאלבום. אם כל השירים שלהם היו מתפרסמים כסינגלים, אין ספק ששניים אלה היו מגיעים לצמרת, אבל בהחלט יכול להיות שסינגלים כמו Something/Come Together ו-Let It Be היו גוברים עליהם. אבל בלי קשר לזה, השירים האלה הגיעו למספר יוצא דופן של מכירת 52 מליון יחידות, כשכמעט 46 מליון מתוכם מגיעים מתשעת ההוצאות שהיו משותפות לכל השווקים. חישוב של כל הסינגלים הפיזיים שנמכרו במהלך הקריירה שלהם מביא אותנו למספר המדהיים של 115.6 מליון יחידות. אם הופתעתם מכמה מהמספרים שפורסמו כאן, בין אם היו נמוכים או גבוהים לטעמכם, כדאי שתקראו את ההסברים הבאים: כפי שמצהירים ב-OCC – Official Charts Company, סרג’נט פפר מכר יותר מ-5.1 מליון עותקים באנגליה. בהסתמך על נתונים אלה הוא קיבל מידי BPI – British Phonographic Industry שבעה עשר אלבומי פלטינה כשכל אלבום כזה מייצג 300 אלף יחידות שנמכרו. רשמי אבל מזוייף. איך יכול להיות שאינפורמציה רשמית היא שגויה? אולי שמתם לב שבפירוט שפורסם למעלה כתבנו שהאלבום מכר 3.29 מליון אלבומים באנגליה. מאיפה הגיע ההפרש הענק של 1.8 מליון עותקים? כדי להבין נושאים אלה, במיוחד כשמתעסקים עם גופים רשמיים, צריך להסתכל עליהם בקונטקסט היסטורי. למרות שהוקם כבר ב-1969, ה-OCC החל להיות אוסף נתוני המצעד הרשמי על פי נתוני מכירות לפני שני עשורים בלבד. שיטת בחינת המכירות מתוך המידע שמספקים המוכרים החלה רק ב-1994 . לכן, הנתונים הנכונים מתחילים רק בשנה זו. ה-BPI החל להעניק אלבומי פלטינה, זהב וכו’ רק ב-1973 וכל המכירות שהתקיימו לפני כן לא היו זכאים לפרסים אלה עד 2013. כתוצאה מכך, ההצהרה הרשמית של ה- OCC לגבי מכירות האלבום “סרג’נט פפר” הן הערכות המבוססות על עיתונות ישנה. ההערכות נערכות על ידי מומחה המצעדים שלהם, אלן ג’ונס. לראשונה נטען שהאלבום מכר 2.77 מליון עותקים ב-1987, לפני שקפץ למספר של 4.24 מליון עותקים ב-1992. ה-OCC השתמש בנתונים הללו כדי להגיע להערכה הכללית. שתי ההצהרות היו רחוקות מלהיות לגיטימיות, מכיון שמכירות היו כזה חור שחור בעבר, ואפשר היה למעשה לזרוק כל מספר שרוצים. קל להכניס לחישוב פקטור של כל היחידות שאנגליה ייצאה לארצות אחרות או להתחכם ולחשב אוספים ומארזים ששירים נכללים בהם. למרות שאי אפשר לגלות הכל על מה שהתרחש בתעשייה, ניתן להתחקות אחר המכירות בצורה די טובה. המשלוחים של האלבום לחנויות הגיעו לקצת יותר ממליון במכירות מקומיות בתחילת 1973. ממכירות של 50 אלף יחידות בשנה, המספרים ירדו לבקושי 10 אלפים יחידות בשנה במהלך שנות ה-80, כשהאוסף הכחול היה הכוח העיקרי של הקטלוג. האלבום חיכה עד שנת 1987, כשיצא בפורמט קומפקט דיסק כדי להפוך לרלוונטי שוב, ומכר באותה שנה 170 אלף עותקים. לזה צריך להוסיף קרוב ל-300 אלף עותקים בין השנים 1988 לאמצע 1992. מתאריך זה ועד 2008 המשלוחים של EMI מספקים מספרים ברורים שנאספים למספר מרשים של 1,193,000 עותקים. OCC מספקים לנו מידע שמאז ועד היום האלבום נמכר בכ-230 אלף עותקים (הכתבה נכתבה לפני ההוצאות המחודשות של האלבום לרגל 50 שנה להוצאתו – גיא). חישוב מתמטי מראה שמדובר בכמעט 3.3 מליון עותקים, כשכמעט 80% מנתוני מכירת היחידות מגיעים ממספרים מאומתים ולא מכילים הערכות כלשהם, ולכן משאירים מקום מועט בלבד לטעות, שמקורה בזמנים שהאלבום לא צעד במצעדי המכירות ולא היתה בדיקה מסודרת. הטענה הגדולה ביותר של המעריצים הפנטיים שממשיכים לטעון שיותר מ-5 מליון עותקים נמכרו היא שצריך לכלול את התביעה שהתרחשה בין הביטלס ל-EMI על תמלוגים שלא שולמו. כמו שנראה בהמשך, החברה ניסתה להתחמק מתשלומים על מכירות פריטים שיצאו בלייבלים אחרים איתם חתמו על הסכמים, אבל יש לזכור שבכל הקשור בשוק האנגלי ל-EMI היתה את השליטה הבלעדית על הדוחות והמכירות החל מהיום הראשון בו הביטלס הקליטו ולכן הטענות לא רלוונטיות. גם ב-3.3 מליון יחידות שנמכרו, “סרג’נט פפר” ניצב בפער גדול מהמתחרים כאלבום הנמכר ביותר באנגליה בשנות ה-60. כסינגל הראשון והנמכר ביותר במהלך הפלישה של הביטלס לארה”ב, I want to hold your hand היה הנושא לכמה מיתוסים הקשורים במכירות. מה שמפתיע יותר הוא שהשיר ניצב במרכזם של מיתוסים לשני הצדדים – אלה שטוענים שמכר המון ואלה שטוענים שמכר הרבה פחות. בעבר צויין הסינגל כמי שמכר 12 מליון עותקים בארה”ב בלבד על ידי כמה מדיות. היום מוסכם שמכר בארה”ב 5 מליון עותקים והמספר 12 מליון משוייך למכירות העולמיות שלו. אחרי שציינו את זה, יש לומר שהמספרים האלה מנופחים מאוד. בביוגרפיה הרשמית שהוציא האנטר דייויס ב-1968, התפרסמו הנתונים הבאים: למעשה, I want to hold your hand מכר מעט מעל 3 מליון – בערך 3.2 מליון. אז סגרנו על 3.2 בארה”ב ו-5 מליון ברחבי העולם? לא בדיוק. המספרים בספר מדוייקים, אבל מתייחסים רק להוצאות של EMI. ברוב שנות פעילותם, הקלטות הלהקה נמכרו גם בהסכם חכירה על ידי אודיאון במדינות שונות. בין האזורים בהם הסינגל מכר כמויות יפות לא על ידי EMI ניתן למצוא את גרמניה, יפן וצרפת. לכן הוא מכר יותר מ-7 מליון יחידות בסופו של דבר. זה נכון גם לגבי 7.5 מליון היחידות שמכר “היי ג’וד” כפי שנטען ב-1972 על ידי EMI, כשפרסמו את עשרת הסינגלים הנמכרים ביותר של הלהקה. למעשה “היי ג’וד” עבר את 8 מליון המכירות בכך שמכר כמעט חצי מליון עותקים ביפן ועוד כמות מסויימת באמריקה הלטינית בה נמכר הסינגל על ידי מספר לייבלים. כפי שאתם יכולים להניח, העניין של מכירות I want to hold your hand ו”היי גוד” לא מסתיים במכירת שני הסינגלים האלה בלבד. בדו”ח שהוציאו EMI באוקטובר 1972, הם מציינים שהביטלס מכרו 100 מליון סינגלים. יש פה טריק כפול שאנחנו צריכים להבין כדי למצוא את האמת שמאחורי המספרים. העניין הראשון הוא שהמספרים כוללים את כל הסינגלים שיצאו בין השנים 1969-1971 על ידי ג’ורג’ הריסון, ג’ון לנון, פול מקרטני ורינגו סטאר כאמני סולו. מכך ניתן להסיק שהמכירות היו כ-80+ מליון בלבד על ידי הלהקה. המספר נשמע נמוך, במיוחד ללהקה שנאמר עליה שמכרה למעלה ממיליארד הקלטות (סינגלים ותקליטים). המספר הוא מדוייק, אבל הוא מכיל רק את ההקלטות ש-EMI עצמה שיווקה. אלה ההקלטות שיצאו בקפיטול, פארלפון ואפל רקורדס, אבל ללא אודיאון, Mursaut, Vee-Jay, Swan וכו’. בארה”ב Love Me Do, Please Please Me, She Loves You, Twist And Shout and Do You Want To Know A Secret יחדיו מכרו כ-7 מליון עותקים לא תחת המטריה של EMI. בצרפת, כל הסינגלים עד Hello Goodby, כולל אותו, לא שווקו על ידי EMI. בגרמניה החברה התחילה לשווק את הסינגלים רק מ- Lady Madinna וביפן רק עם “אוב-לה-די, אוב-לה-דה”. ארגנטינה, ספרד, דנמרק והולנד – בכולן היה מפיץ שאינו EMI. כך שלמעשה ההצהרה שלהם לא היתה נכונה. במציאות, נכון לאוקטובר 1972, ללא סינגלים מקריירות הסולו של הלהקה, הביטלס מכרו כ-110 מליון סינגלים. מאז מכרו כמה מליונים נוספים. מחלוקת מספר 4 – אשליית תחושת הסנסציה מכיון שאין דרך אמיתית לדעת את כמות המכירות של כל האמנים המוכרים בכל מקום, יש מקום לחשוד בכל שיא מכירות של אמן, אלבום או סינגל. ההישגים של הביטלס במצעדי המכירות היו מדהימים מההתחלה, אי אפשר להכחיש את זה. עדיין, הם מציגים מראה של הצלחה גבוהה משהיתה בפועל. ללהקה היו אין ספור הצלחות במצעדים גם אחרי פירוקה וכל הוצאה מחודשת כובשת גם היא מקום מכובד. במקום פשוט להתרשם מזה, תפקידנו ב-Chartmasters.org הוא לנתח את הפנומן הזה. האם זה רק תודות להצלחה שלהם? התשובה היא לא. כמו בכל עסק גם כאן הכל תלוי ביחסי היצע וביקוש. לתעשיית המוסיקה, תודות למקומה בתרבות העולמית, יש מספר מכניקות מוכנות כדי לייצר עניין מתמיד בהקלטות מסוימות. השמעה תדירה ברדיו, בטלוויזיה, קאברים, הופעות חיות, פלייליסטים וכו’. הקטלוג של הביטלס נחשף באופן לינארי לאורך כל השנה. לא משנה מה EMI תעשה מחר, עדיין יהיו אנשים שירצו לקנות את “אבי רואד” או “ריבולבר”. אבל מה של-EMI יש עליו שליטה מוחלטת הוא ה”הצעה”. במשך שנים הם שכללו והביאו לכדי שלמות את מכרה הזהב שלהם אשר עונה לשם “הביטלס”. מה שאנחנו קוראים לה כאן “אסטרטגיית הסנסציה” היא למעשה אסטרטגיה פשוטה ומקובלת מאוד בתחומי תעשייה שונים – החזק אצלך את המוצרים לתקופה מסויימת ואז תציף את השוק. בדיוק לפני 30 שנה הוציאו EMI את הגרסאות הראשונות של אלבומי הביטלס בפורמט קומפקט דיסק. הם מכרו טוב יותר מכל הוצאה אחרת שיצאה בקומפקט דיסק עד אז. כמובן שאיכות החומרים על הדיסקים עזרה למכירה, אבל העובדה שהמכירות היו כל כך חזקות נבעו מדבר נוסף – ראשית, הם חיכו זמן די רב עד שהוציאו אותם. רוב האלבומים הקלאסיים יצאו בגרסת קומפקט דיסק בין השנים 1983 ל-1985 ויצרו כמות גדולה של דיסקים שבנוסף לתחרות בין עצמם, התחרו גם באלבומים חדשים. EMI חיכו עד ל-1987. המכניקה של תעשיית המוסיקה עדיין היתה זקוקה ליצירת עניין והזרקור היה פנוי לעיסוק מרכזי בהוצאות של הביטלס. בנוסף, EMI קיבלו החלטה לא להוציא אוספים ולמכור קודם כל את אלבומי האולפן, אליהם הוסיפו את Past Masters שהיו אלבומים שכללו את השירים שלא נכללו באלבומי האולפן. הביקוש היה גבוה וזו היתה אופציית הקנייה היחידה למי שרצה לשמוע את הביטלס בדיסקים. ב-1993, אחרי שנהנו משנים של מכירות מסיביות מאלבומי האולפן, EMI הוציאה בפורמט הדיסק את האוספים האדום והכחול. בשלב הזה, האוסף המצליח האחרון של הביטלס שהגיע לעשרת הגדולים במצעד, היה Rock N’ Roll Music מ-1976. אם מישהו רצה אלבום של להיטים הוא היה צריך להשיג תקליט או קסטה כדי לשמוע אותם. אחרי שיצרו במשך שנים את הביקוש, זה לא ממש מפתיע שהדיסקים של האוסף האדום והכחול מכרו יחד תוך כמה חודשים 5.5 מליון עותקים. דבר דומה התרחש עם Live at the BBC שיצא ב-1994 והיה לאלבום החי הראשון שיצא בדיסק, 17 שנים אחרי אלבום חי קודם שיצא – Live at the Hollywood Bow, שהוא עצמו יצא בגרסת דיסק רק בשנה שעברה. עם אלבום האוסף One הם עשו את זה שוב. האוסף הזה שכלל דיסק אחד בודד (בניגוד ל-4 שכללו האדום והכחול) הגיע לאחר ציפייה ארוכה ונישא על גלי ההייפ למכירות אדירות. ואז הגיע העידן הדיגיטלי. בעוד שכל האמנים עברו לפורמט החדש, כפי שעשו שני עשורים קודים לכן עם ההוצאות המוקדמות של הדיסקים, ובכך יצרו כמות אדירה של הוצאות ללא ארוע ממשי, EMI עשו זאת אחרת עם הקטלוג של הביטלס. מאז התחילו ההורדות החוקיות ב-2003 ועד זמינות הלהקה בפורמט זה ב-2010, מילארדי שירים הורדו. למה לחכות עד 2010? כדי ליצור ביקוש ולאלץ את הקונים לקנות אלבומים מלאים במחיר גבוה וכדי לתת בוסט לאלבומי הרימסטרד שיצאו בדיסקים ב-2009, תוך שהם יוצרים ארוע משמעותי. ברור שאם במשך השנים הללו אנשים היו יכולים להוריד שירים בודדים מהקטלוג של הביטלס, ההצלחה היתה קטנה יותר. ושוב, אוספים שוחררו מאוחר יותר – האדום והכחול ב-2010 ו-1 ב-2011, כדי למקסם את המכירות של האלבומים המלאים לפני שהם מוציאים את האוספים שמוכרים יותר. כל ההוצאה הדיגיטלית היתה ארוע בפני עצמו. היא נקבעה לנובמבר. ברור שזו לא היתה מקריות. אם הימים שלפני חג המולד הם הימים החמים ביותר בשנה לרכישה של מוצרים פיזיים, חלון הזמן הטוב ביותר של מכירת מוסיקה בהורדות הם השבועות שאחרי חג המולד, תודות לכל הנערים והנערות שמבזבזים את כרטיסי המתנה של אייטיונס אותם קיבלו. כך, על ידי הוצאת קטלוג הביטלס בנובמבר, EMI הבטיחה פרסום מסיבי בדיוק בזמן לקניות חג המולד. ההחלטה הביאה לכך שהצרכנים קנו גם את גרסת הדיסקים החדשה שיצאה שנה קודם וגם כרטיסי מתנה לאייטיונס והעלו את המכירות בשני הערוצים. חמש שנים לאחר מכן, ב-24 בדצמבר 2015, מאותה סיבה בדיוק, EMI שלחה את קטלוג הביטלס לשרותי הסטרימינג. מכיון שלא נהוג לתת מנוי לשרותים אלה כפי שנהוג לתת כרטיסי מתנה של אייטיונס, ב-EMI חיכו שאנשים יסיימו את רכישות החג לפני ששיחררו אותם. הם עשו זאת ב-2015 כיון שהגיע השלב בו העריכו כי הרווחים מהאזנה בשרותים אלה יהיו גדולים יותר מהמכירות שיאבדו בעקבות המצאות הקטלוג באותם שירותים. כל הדרכים הללו של שמירה על עניין, יוצרים את האשליה של שליטה על ידי מכירות מרוכזות והופעה במצעדי מכירות, ונקראים על ידי קוראים שלא מודעים למניפולציה. זה נראה כמו ארועים שחוזרים על עצמם – הוצאות הדיסקים, הרימסטרד, ההורדות, הסטרימינג – תמיד נראה כאילו הביטלס מצליחים בצורה מטורפת יותר מאמנים אחרים. זה אכן נראה כך על פני השטח, אבל כשמסתכלים על כל הנתונים רואים שזה נכון נקודתית, אבל לא בהכרח אומר שהם מכרו יותר מאמנים אחרים לאורך זמן בשנים מסויימות. כשבווחנים קטעי עיתונות אמינים מהעבר, אנחנו יכולים למצוא סיכומים של נתוני מכירות של הביטלס. הם מכרו 150 מליון עד אוגוסט 1965, 225 מליון עד ינואר 1968, 545 מליון עד אוקטובר 1972 ועד 1984 הם חצו את מיליארד היחידות. הממ… לא בדיוק מה שאנחנו מציגים פה היום. כל הדיווחים הללו היו נכונים, אבל צריך שוב לשים אותם בקונטקסט הנכון כדי לא ללכת שולל אחר משמעותם. עד שנות ה-60 אלבומים פשוט נעשו כי זה מה שצריך היה לעשות. רק באמצע שנות ה-50 ניתן להתחיל לראות אומנים, שהמפורסם שבהם היה פרנק סינטרה, מקליטים אלבום כיצירת אמנות אחידה ולא סתם אוסף של סינגלים שהודבקו יחדיו. אלבומים מכרו הרבה פחות מסינגלים והעלות שלהם היתה גבוהה בהרבה. לכן הוחלט בתעשיית המוסיקה לדבר על דיסקים (גם לפני העידן הדיגיטלי תקליט נקרא דיסק. להזכירכם, כשהגיעו הדיסקים בשנות ה-80 הם נקראו קומפקט דיסק, כלומר דיסק קומפקטי, קטן יותר בהשוואה לוויניל – גיא) שנמכרו כשמשקלם הוא בהתאם לפורמט. מה היתה יחידה אחת? הברומטר היה הסינגל, הפורמט הנרכש והמצליח ביותר. סינגל אחד היה שווה סינגל אחד (כצפוי), EP אחד היה שווה לשני סינגלים ואלבום אחד היה שווה ערך ל-5 סינגלים. ככה הגיעו לחישוב של 545 מליון עותקים ב-1972 למרות שכפי שאתם זוכרים, באותה שנה EMI פרסמה שנמכרו רק 100 מליון סינגלים. שאר 445 מליון היחידות הגיעו מחישוב של קצת יותר מ-86 מליון אלבומים (ששקולים ליותר מ-430 יחידות) והשאר מ-EP. וכמובן שזה כלל גם את החומרים שהקליטו חברי הביטלס כסולנים בין 69-71 ולא כלל את המשווקים שלא היו EMI עצמה. עד כאן להיום. לא יודע מה אתכם, אבל עבורי זה היה מרתק. בשבוע הבא נעבור על כל התחום הדיגיטלי וגם על אלבומי אוסף. תודה שקראתם. #beatles #ביטלס #מכירות

זהו. הגענו לסיום התרגום שלי את בחינת הפופולריות של הביטלס על פי שקלול כל הפורמטים הידועים כפי שנותח על ידי האתר הנהדר chartmasters. בחלק השלישי ואולי המעניין מכולם, מחשבים כמה מכירות אלבומים מלאים גזלו אלבומי האוסף השונים וההוצאות השונות ברחבי העולם. השקלול הסופי מניב כמות מכירות אסטרונומית. כנראה שזו לא היתה שמועה והביטלס הם אכן הלהקה המצליחה ביותר אי פעם. לפני שנתחיל, הייתי רוצה להזכיר מהו שווה הערך של מכירה אחת לפי הפורמטים השונים, בהתאם לאופן בו האתר מבצע את הניתוח. אז מכירה בודדה = אלבום אחד, קליפ אחד, 3 סינגלים פיזיים, 10 סינגלים דיגיטליים, 1500 הזרמות שיר בסטרימינג. יש לזכור שהכותבים אינם בהכרח מעריצי הלהקה. ולפני שנתחיל, מי שמעוניין לקרוא את החלקים הקודמים יוכל למצוא את חלק 1 כאן ואת חלק 2 כאן. זהו. בואו נתחיל. מכירות הקשורות לאלבומים כדי לקבל את התמונה המלאה אנחנו צריכים לבחון אלבומים שמכרסמים במכירות אלבומי האולפן – כמו אוספים, הופעות או הוצאות שונות. ההוצאות האלה לא יוצרות ערך אלא מנצלות את אלבום האולפן ממנו הם לקוחים במקור. כשיוצאים אוספים כאלה הם משנמכים את מכירות האלבומים המקוריים מהקטלוג. לכן, כדי לדעת בדיוק את הערך שנגזל, צריך להציב אותם מחדש לפי המקור שלהם. הטבלה הבאה מסבירה את זה: האלבומים האמריקאים הזכרתי קודם לכן איך Please Please Me, With The Beatles ו- Beatles For Sale לא היו זמינים בארצות הברית עד להוצאתם בדיסקים ב-1987. בארה”ב יצאו הוצאות מקומיות שכלולות בטבלה. במקורות שונים בהם מדובר על מכירות הביטלס, הם נוטים להוסיף ישירות את האלבומים האמריקאים להוצאות האנגליות לפי סדר הוצאה כרונולוגי. לדוגמה, האלבום השני שיצא בהוצאה האמריקאית, Meet The Beatles!מתווסף ל-With The Beatles. כפי שניתן לראות בטבלה, זו הנחה שגויה. לא רק שהאלבום כולל שירים מ-Please Please Me, אלא שהוא מכר כל כך הרבה הודות להוספה של הלהיט הענק I Want To Hold Your Hand. איך צריכים להסתכל על הטבלה? לכל אוסף אנו רושמים ראשית את כמות המכירות שלו. נמשיך עם הדוגמה שלנו: Meet The Beatles! מכר 6.1 מליון עותקים במדינות בו הופץ. הרצועות האלה הגיעו מ-3 מקורות שונים שהם רשומים בעמודה הרביעית. לאחר מכן ניתן לראות ששירים שהופיעו ב-With The Beatles אחראיים ל-34 אחוז מהאלבום האמריקאי. כלומר הם מהווים 34 אחוז משווה ערך המכירות של האלבום, כלומר 2,101,000 מכירות. באופן טבעי, מכיון שגם I Want To Hold Your Hands וגם She Loves You, הלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס מהתקופה המוקדמת שלהם, לא יצאו באלבומים אלא רק כסינגלים, הם הגורם למכירה הגדולה של האלבום. בטבלה הבאה מופיעים האלבומים האמריקאים הבאים. הם יצאו בין השנים 1964 ל-1966 וכוללים בעיקר שירים מ- A Hard Day’s Night, Beatles For Sale ו- Help! אנחנו יכולים לראות ש Beatles For Sale גרף יותר מ-3 מליון מכירות מתוך Beatles 65 ו- Beatles VI, שניהם מכרו עותקים רבים על גב הלהיטים שלו. שוב אנו רואים ששירים שלא הופיעו באלבומים מהווים תרומה ענקית לאוספים האלה. עוד הוצאות מקומיות ארצות הברית אינה המדינה היחידה בה היו הוצאות מקומיות. בהרבה ארצות האלבומים שהוציאו הביטלס בין השנים 1963 ל-1966 קיבלו הוצאות משלהם, חלקם מופיעות בטבלה שלמעלה. כפי שראינו בהתחלה, Please Please Me, With The Beales ו- Beatles For Sale מכרו כ-6 מליון עותקים בפורמט המקורי שלהם, נמוך בהרבה לעומת האלבומים המאוחרים שלהם. המציאות כפי שאתם רואים היא שונה. אבל לא רק שהם איבדו מכירות להוצאות מקומיות, אלא גם תרמו למליוני עותקי האי.פי. שהביטלס מכרו. לפי קנה המידה שהסברנו עליו בהתחלה, EP שווה ערך לחצי אלבום. היוצא מן הכלל היחיד הוא Magical Mystery Tour שיצא כאי.פי. כפול ולכן נחשב לאלבום שלם. האוספים הכפולים הביטלס התפרקו ב-1970 והם המשיכו לייצר להיטים בקריירת הסולו בשנים הראשונות שאחרי הפירוק. הקטלוג שלהם עדיין נחשב לסחורה חמה והיה ברור שצריך להוציא אוסף. מכיון שהיה כל כך הרבה חומר, האוסף הראשון שיצא היה אלבום אוסף כפול כפול. שני אלבומים כפולים יצאו, האדום והכחול, שסיכמו את השנים 1962-1966 ו-1967-1970. גם אם לרבים היו את אלבומי האולפן שלהם, העובדה שכל כך הרבה להיטים לא יצאו באלבומי האולפן הפכו את האוספים האלה להכרחיים, והביאו למכירות עצומות של 44.8 מליון עותקים. באלבום האדום, לא מפתיע לגלות שהכח המכירתי הגדול מגיע מהסינגלים יתומי האלבום. מה שכן אולי מפתיע הוא כמה חזק האלבום Help! ממנו יצאו Yesterday, Help! ו- Ticket to ride שתרמו רבות להצלחת האוסף עם 22 אחוז. מהתקופה הכחולה, “אבי רואד” הוא המוביל הברור עם שירים קלאסיים כמו Come Together ו-Here Comes The Sun. במקום השני Magical Mystery Tour. כל אחד מחמשת האלבומים מהתקופה הזו אחראים למכירות של יותר מ-2 מליון. שתי השורות האחרונות מתייחסות למארז שיצא 2010 והכיל את 2 האלבומים. למרות שיצא בדרך הפוכה – קודם כאלבום כפול ואז כיחידים, Rock N’ Roll Music הוא עוד אוסף ראוי לציון. הוא התמקד יותר בשירי רוק, והוצאתו היתה לא רק על מנת לרכב על ההצלחה של סיבוב ההופעות העולמי של מקרטני ב-1976, אלא גם להרוויח מהגדילה של שוק התקליטים באירופה. נושא האלבום נותן מקום גבוה מהרגיל לאלבומי הלהקה הראשונים. שוב, Please Please Me מניע את הצלחת החלק הראשון של האוסף. למרות שנוטים להתעלם מהאוסף הזה כל יחידה שלו מכרה למעלה מ-4 מליון עותקים, כולל 2.65 מליון עותקים בהוצאה הכפולה הראשונית. Past Masters שני חלקי Past Masters מלאים בשירים אייקוניים. האירוניה היא שהם כוללים רק שירים שניתן לסווג כנדירים, כלומר שירים שלא נכללו בשום אלבום אולפן שיצא באנגליה. המטרה של האוסף היתה להשלים את הוצאת הקטלוג ביציאה הראשונה של הדיסקים ב-1987. האנתולוגיה 3 האלבומים הכפולים של האנתולוגיה יצאו בשנים 1995 ו-1996 כשהם מלווים את הסדרה באותו השם ומכרו המון עותקים. אבל ההייפ דעך לאחר זמן קצר והם נשארו מאחור ביחס לשאר הקטלוג של הלהקה. כמובן שעדיין זו היתה תוספת לא רעה. הפרוייקט עקב אחר ההיסטוריה של הלהקה. ככזה, החלק הראשון, שמכר הרבה יותר ביחס לשניים שבאו אחריו, מכסה את השנים הראשונות שלהם. Please Please Me שוב מניע מכירות מצוין. מהאנתולוגיה השנייה Help! הוא הכח המרכזי ובאנתולוגיה השלישית The Beatles, Abbey Road ו- Let It Be חולקים את הכח המוביל. כשעוברים על האוספים שלהם מתחילה להצטייר התמונה הבאה – אלבומים כמו Rouber Soul, Revolver וסרג’נט פפר לא תורמים לפופולריות כפי שניתן היה לצפות. המחשבה הראשונה היא שהם חזקים יותר כאלבומי אולפן ולכן פחות מניעים את מכירות האוספים. האמת היא הפוכה – אלבומי האולפן שלהם מכרו טוב יותר יחסית לאלבומים אחרים בגלל שהאחרים סבלו מהקניבליזם של האוספים. ההוצאת המרכזיות של שנות ה-2000 אחרי אלבומי האולפן (1963-1970), האוספים (1973-1983), הוצאות הדיסקים (1987-1993) ופרוייקטים צדייים (1994-1999) EMI חיפשו דרך נוספת לנצל את קטלוג הביטלס ליצירת מכירות מפוצצות. הרבה שיחות היו בוודאי במשרדי החברה לפני הוצאת האוסף One. המכירות העצומות של הדיסק היו הימור בטוח. השוק היה במצב טוב מתמיד, מדינות רבות ראו את הגבולות נפתחים והמצב הכלכלי השתפר, איכות הסאונד היתה סוף סוף טובה, ויותר מהכל, קיבלת את כל הקלאסיקות של הביטלס במחיר של דיסק 1. זה היה למעשה האלבום השווה ביותר שאי פעם יצא בזמן הטוב ביותר. אבל, לשים כל כך הרבה ערך בדיסק בודד הוא מהלך מסוכן לטווח ארוך. השירים בו חזקים מספיק כדי לדחוף מכירות של מספר הוצאות שונות ולשים אותן יחד יכול רק להוריד את העניין בשאר הקטלוג שלהם. בסופו של דבר השאלה היתה: האם הוא ימכור יותר כדיסק בודד מאשר יגרום לאובדן מכירות להוצאות אחרות. הם החליטו שכן וזה אכן קרה. בואו נשווה את המכירות באנגליה בחמש השנים שקדמו (1995-1999) ובחמש השנים שלאחריו (2001-2005). השוק גדל ב-14.6 אחוז בין התקופות, ממכירת 1.01 מיליארד עותקים ל1.16 מילארד עותקים. לעומת זאת,”אבי רואד” ירד ירידה דרסטית במכירות מ324,949 יחידות בתקופה הראשונה ל-128,144 בשנייה – ירידה של 60.6 אחוז. באופן מרשים, שני האלבומים שדוחפים הכי הרבה את One היו Help ו- Let It Be. מפתיע? ובכן, לא ממש. EMI ידעו מה הם עושים. כשיצרו את האלבום סביב להיטים הם לא רק יצרו את קמפיין השיווק. זו היתה גם דרך לדחוף אלבומים מסויימים. כשקנית את 1, עדיין לא היתה לך אף רצועה מ-Rubber soul, סרג’נט פפר או הלבן הכפול. כך, למרות שקנית את אוסף המיטב, אלבומי האולפן המפורסמים שלהם עדיין נשארו הכרחיים. אחרי שתקנה אותם, הלוגיקה של השלמת הדיסקוגרפיה מעוררת צרכנים רבים לקרות את האלבומים המלאים בכל זאת. Let It Be, אלבום שמכר יפה בפני עצמו ודחף אוספים רבים, גדל אף יותר עם מכירות של 3 מליון עותקים מהגרסה החדשה שלו. אתם עדיין בטוחים שאתם יודעים איזה אלבומים מכרו הכי הרבה בשלב זה? אוספים מקומיים אלו האוספים הראשונים שיצאו לשוק. Greatest Hits באוסטרליה ו- Oldies במקומות שונים, אבל לא בצפון אמריקה. שלושת האוספים האלה מכרו יותר מ-12 מליון עותקים ביחד. The Essential האוסטרלי הוא זניח מבחינת מכירות, אבל הוא מציג בצורה הטובה ביותר את מה שאנחנו רואים לאורך כל הדרך. Please Please Me, Help!, Magical Mystery Tour ו- Let It Be מהווים בית לשירים הפופולריים ביותר של הביטלס, לצד יתומי האלבומים. הופעות חיות ההופעה בהמבורג הוקלטה ב-1962, האלבום של ההופעה בהוליווד בוול איחד הופעות מ-1964 ו-1965 וההופעות בביביסי הוקלטו בין 1963 ל-1965. כתוצאה מכך, שירים שהופיעו בהופעות האלה הגיעו מאלבומיהם הראשונים של הלהקה. איזה אלבום מוביל? אני מניח שאתם כבר מנחשים ש-Please Please Me. יחד הגיעו אלבומים אלה ללמעלה מ-10 מליון עותקים. וידאו יש שני סוגים של קטעי וידאו. אלה שמתעדים מסע הופעות או קליפים שניתן לעקוב אחר רשימת השירים המופיעים בהם, ואלה שמלווים את האמן בדרך תעודית. את האחרונים לא ניתן לחלק לאלבומי אולפן ולכן נשאיר אותם כיתומי אלבומים. מארזים יש שני סוגי מארזים מיוחדים – אוספים מקיפים ואלבומים שמקובצים יחדיו. במקרה של הסוג השני, המכירות משויכות לחלק היחסי של כל אלבום במארז. Box Set יצא ב-1988 וכלל את כל ההוצאות מ-1987. Capital Albums הוא צמד מארזים של 4 אלבומים שכללו את האלבומים האמריקאים המקוריים שיצאו בין 1964 ל-1966. הפסיקו להדפיס את המארזים האלה ב-1988. כמו הקופסה המסכמת של -1988, כך גם ההוצאות המחודשות של 2009 קיבלו מארז, והפעם לא קופסה אחת, אלא שתיים – מונו וסטריאו, שמכרו יפה מאוד, כשמארז הסטריאו מכר למעלה מ-800 אלף עותקים. וכפי שקרה בהוצאה הראשונה של הדיסקים, ב-2014 יצאו הגרסאות האמריקאיות של האלבומים של הביטלס. סיכום מכירות שקשורות לאלבומים הנה המדד שזוכה להכי הרבה התעלמות בבחינת הצלחת אלבום – כמות מכירות האוספים מכל סוג שהוא דוחף. כיון שמכירות אלבומי האולפן מסתמכות על הרצועות האלה, הם חלק מרכזי בפאזל. חמשת האלבומים האנגליים הראשונים מכרו פחות בפני עצמם בגלל אלבומים מקומיים שיצאו בשווקים אחרים. מכירות EP פגעו בהם גם כן. כל הערך הזה חוזר אליהם כפי שניתן לראות מהטבלה. אלבומים כמו Please Please Me, Help!, Abbey Road ו- Let It Be היו הכח המניע העיקרי במכירות אלבומי אוסף. מצד שני, מכירות ממושכות של אלבומי קטלוג כמו סרג’נט פפר המשיכו להיות חזקים בזכות העובדה שלא נכחו באלבומים אלה כמעט. Rubber Soul, הלבן הכפול וריבולבר נתנו תמיכה נמוכה מחוץ למכירות האלבומים עצמם. כשמחברים את כל העותקים האלה יחד, Please Please Me מסיים כאלבום הממוחזר ביותר של הלהקה. השווי של זה מסתכם במכירות של 21 מליון עותקים. הודות לדיסקוגרפיה הכפולה שלהם – אלבומים וסינגלים שלא נכללים באלבום – ליתומי האלבומים כח עצום שמסתכם ב-53 מליון עותקים. סיכום סופי אז אחרי שבדקנו את כל הנתונים, כמה אלבומים מכרו הביטלס? בואו נחשב. בטבלה הבאה כל הקטגוריות מראות מספרים סופיים כשווי ערך של מכירות אלבומים. לדוגמה – השירים מתוך Please Please Me שיצאו להורדה בפורמט דיגיטלי מכרו מספר שווה ערך ל360 אלף אלבומים – שזה 2.4 מליון הורדות ביחס של 10 ל1.5. בסיכום כללי התוצאות האלה מדהימות, בו זמנית בכמה הם גדולות וכמה הן חלשות. גדולות בגלל שהממוצע של מכירות האלבומים הוא מטורף. חלש כי אף אלבום לא מכר יותר מ-43 מליון, תוצאה מאכזבת מעט. המוביל הוא “אבי רואד”. מפתיע מאוד גם כי אלבומים כמו Let It Be ו- Help! עברו במכירות קלאסיקות כמו “סרג’נט פפר” והלבן הכפול. גם Please Please Me עוקף את האחרון בשעה שריבולבר וראבר סול מסיימים במקומות 9 ו-10 בלבד. התוצאות המסקרנות משקפות מציאות חשובה בהרבה מאיזה אלבום מוכר יותר או פחות. בבחינה שעשינו ראינו תבנית יוצאת דופן. אם נשים בצד את “צוללת צהובה”, כל האלבומים נעים בין מכירות של 14 מליון למכירות של 43 מליון עותקים, יחס של 3 ל-1 בין המוכר ביותר לחלש ביותר. ההפרש היחסי בין השני לעשירי הפופולריים ביותר (33 מליון ל-23 מליון) הוא קטן מאוד, דבר שלא ראינו אצל שום אמן אחר שבחנו. כל אלבומי הקטלוג מכרו פחות או יותר הפוך מהאופן בו נתנו דחיפה לאלבומי האוסף. כשאוספים את כל הנתונים ומחברים, המספרים קרובים בצורה מדהימה. מה המשמעות של זה? זה אומר שבניגוד לכל אמן אחר, צרכנים לא רכשו רק להיט אחד, או אלבום אחד, או אפילו שניים או שלושה. המטרה הסופית של צרכן הביטלס הממוצע הוא לרכוש, ולא משנה באיזה פורמט או אריזה, את הדיסקוגרפיה המלאה של הלהקה. האם זה לא הסימן האמיתי להצלחה הגדולה ביותר בכל הזמנים? בחישוב סופי, הלהקה מכרה כמות אסטרונומית שוות ערך ל-405.7 מליון עותקים. עד עכשיו האמן הגדול ביותר שראינו היה מייקל ג’קסון עם 323.7 מליון עותקים. הם עברו את מכירות לד זפלין ו- U2 גם יחד ואת מדונה ואבבא יחדיו. האם צריך להגיד משהו נוסף? השירים הפופולריים ביותר של הביטלס הרשימה מתבססת על היחס הקבוע של הבדיקה ועל המשקל היחסי באלבומים בו השיר נמצא. לפי יחס זה מחושבת גם הכמות שוות הערך שלו במכירות. 1 1963 – I Want to Hold Your Hand [Orphan] – 15,690,000 2 1970 – Let It Be [Let It Be] – 15,420,000 3 1965 – Yesterday [Help!] – 12,920,000 4 1969 – Come Together [Abbey Road] – 12,870,000 5 1968 – Hey Jude [Orphan] – 12,090,000 6 1969 – Here Comes the Sun [Abbey Road] – 11,460,000 7 1962 – Love Me Do [Please Please Me] – 11,040,000 8 1964 – A Hard Day’s Night [A Hard Day’s Night] – 9,820,000 9 1963 – Twist and Shout [Please Please Me] – 9,800,000 10 1964 – Can’t Buy Me Love [A Hard Day’s Night] – 9,230,000 11 1965 – Help! [Help!] – 9,030,000 12 1963 – She Loves You [Orphan] – 8,430,000 13 1969 – Get Back [Let It Be] – 8,140,000 14 1967 – All You Need Is Love [Magical Mystery Tour] – 7,900,000 15 1966 – Yellow Submarine [Revolver] – 7,890,000 16 1964 – Eight Days a Week [Beatles for Sale] – 6,820,000 17 1969 – Something [Abbey Road] – 6,440,000 18 1966 – Eleanor Rigby [Revolver] – 6,290,000 19 1965 – In My Life [Rubber Soul] – 6,200,000 20 1965 – Ticket to Ride [Help!] – 6,180,000 21 1967 – Lucy in the Sky with Diamonds [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 5,990,000 22 1967 – Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 5,580,000 23 1967 – Penny Lane [Magical Mystery Tour] – 5,540,000 24 1967 – Hello, Goodbye [Magical Mystery Tour] – 5,440,000 25 1964 – I Feel Fine [Orphan] – 5,400,000 26 1967 – A Day in the Life [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 4,960,000 27 1965 – Norwegian Wood (This Bird Has Flown) [Rubber Soul] – 4,610,000 28 1967 – With a Little Help from My Friends [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 4,050,000 29 1963 – All My Loving [With the Beatles] – 4,010,000 30 1968 – While My Guitar Gently Weeps [The Beatles (White Album)] – 3,860,000 31 1968 – Blackbird [The Beatles (White Album)] – 3,850,000 32 1970 – The Long and Winding Road [Let It Be] – 3,680,000 33 1965 – Day Tripper [Orphan] – 3,560,000 34 1968 – Revolution [The Beatles (White Album)] – 3,350,000 35 1966 – Paperback Writer [Orphan] – 3,150,000 36 1965 – We Can Work It Out [Orphan] – 3,060,000 37 1964 – And I Love Her [A Hard Day’s Night] – 3,030,000 38 1963 – I Saw Her Standing There [Please Please Me] – 3,020,000 39 1968 – Lady Madonna [Orphan] – 2,880,000 40 1963 – From Me to You [Orphan] – 2,850,000 41 1967 – Strawberry Fields Forever [Magical Mystery Tour] – 2,810,000 42 1970 – Across the Universe [Let It Be] – 2,740,000 43 1967 – I Am the Walrus [Magical Mystery Tour] – 2,670,000 44 1968 – Ob-La-Di, Ob-La-Da [The Beatles (White Album)] – 2,660,000 45 1965 – Michelle [Rubber Soul] – 2,390,000 46 1969 – The Ballad of John and Yoko [Orphan] – 2,310,000 47 1965 – Nowhere Man [Rubber Soul] – 2,240,000 48 1967 – When I’m Sixty-Four [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 2,060,000 49 1965 – Drive My Car [Rubber Soul] – 2,010,000 50 1968 – Back in the U.S.S.R. [The Beatles (White Album)] – 2,000,000 51 1969 – Octopus’s Garden [Abbey Road] – 1,870,000 52 1963 – Please Please Me [Please Please Me] – 1,840,000 53 1967 – She’s Leaving Home [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,810,000 54 1963 – Till There Was You [With the Beatles] – 1,640,000 55 1965 – You’ve Got to Hide Your Love Away [Help!] – 1,630,000 56 1963 – Roll Over Beethoven [With the Beatles] – 1,620,000 57 1966 – Got to Get You into My Life [Revolver] – 1,580,000 58 1965 – Girl [Rubber Soul] – 1,550,000 59 1967 – The Fool on the Hill [Magical Mystery Tour] – 1,470,000 60 1969 – Oh! Darling [Abbey Road] – 1,420,000 61 1967 – Getting Better [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,390,000 62 1968 – Helter Skelter [The Beatles (White Album)] – 1,250,000 63 1966 – Taxman [Revolver] – 1,240,000 63 1967 – Within You Without You [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,240,000 65 1969 – Because [Abbey Road] – 1,230,000 66 1969 – Hey Bulldog [Yellow Submarine] – 1,220,000 67 1967 – Being for the Benefit of Mr. Kite! [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,200,000 68 1967 – Lovely Rita [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,170,000 69 1967 – Fixing a Hole [Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band] – 1,150,000 70 1964 – Rock and Roll Music [Beatles for Sale] – 1,120,000 71 1969 – Don’t Let Me Down [Orphan] – 1,060,000 72 1969 – I Want You (She’s So Heavy) [Abbey Road] – 1,040,000 72 1963 – Do You Want to Know a Secret? [Please Please Me] – 1,040,000 72 1964 – I’ll Follow the Sun [Beatles for Sale] – 1,040,000 75 1961 – My Bonnie [Orphan] – 1,030,000 #PleasePleaseMe #LetitBe #help #MagicalMysteryTour #אלבומיםאמריקאיםשלהביטלס #MeetTheBeatles #ביטלס

היום פוסט אורח עם ליאני. שלום, אני ליאן ואני בת 11. אבא שלי הוא אחד מכותבי ביטלמניקס והוא גם הדביק אותי באהבה לביטלס. לא מזמן היינו כולנו במוזיאון הילדים בחולון, כדי לראות תערוכה על הביטלס. ממש אהבתי להתלבש ולהרגיש כמו הביטלס בסרג’נט פפר וממש התרגשתי כש”נגנתי” בגיטרת בס של פול. אני ממש אוהבת את הביטלס ובמיוחד את סרטיה ! היום הייתי רוצה לכתוב פוסט על הסרט A Hard Day’s Night שראיתי כבר פעמיים. בסרט הבנתי שהביטלס הם שטותניקים, מצחיקים ומיוחדים. בסרט מנסים להראות יום בחייהם של הביטלס אבל לא רצו שזה יהיה משעמם לכן עשו אותו מצחיק. אפילו שהסרט הוא בשחור לבן, זה מיוחד בעיניי ונותן אווירה של פעם. לכל דמות יש אישיות אחרת ומיוחדת שמלווה אותו לכל אורך הסרט: ג’ון הוא הטיפשון ומצחיק. ג’ורג’ הוא אדיש ודיי רגיל. פול הוא מוכשר ודאגן. (בעיקר לסבא שלו) רינגו – התמים והנמוך הסבא ג’ון מקרטני הוא תחמן, מפרידן וכמובן מאוד נקי. הסצנה הכי אהובה עליי בסרט היא זו עם האיש שנכנס לתא הרכבת ומתחיל להטיף מוסר, והם עומדים מולו וקצת מציקים לו ולבסוף בקטע מוזר הם מופיעים מחץ לרכבת עם אופניים ונוסעים אחרי הרכבת וכמו ילדים מבקשים את הכדור שלהם חזרה. הסצנה השנייה שאני ממש אוהבת היא שג’ון נתקל באישה במסדרון ואז מתחילה בניהם שיחה כשהם אפילו לא יודעים על מה הם מדברים. בסוף השיחה האישה אומרת: “אתה אפילו לא דומה לו” וג’ון ממש נעלב כאילו הוא יודע על מה מדובר. מצחיק ! סצנה מצחיקה אחרת היא סצנת האמבטיה של ג’ון שמשחק בצוללות באמבטיה ושוקע במים ואז המהנל בא להוציא אותו, מוריד את המים ורואה שג’ון לא שם וחושב שהוא נשאב לביוב אני ממש אוהבת את כל השירים שבסרט אבל אלו האהובים עליי ביותר: השיר שאני הכי אוהבת בסרט הוא And I Love Her. אחת הסיבות היא בגלל שפול שר אותו ואני מאוד אוהבת את פול. אני אוהבת את המנגינה המלודית והעדינה בשיר ואת המילים של השיר. הנה הוא כאן השיר Can’t Buy Me Love מקפיץ ומדבר על זה שלא צריך ממש כסף כדי לאהוב. ב If I Fell אני אוהבת איך שהם שרים יחד. זה נשמע ממש יפה. לסיכום אני ממליצה מאוד לראות את הסרט למי שעדיין לא ראה וגם למי שראה – זה תמיד מהנה תודה ומקווה שנהניתם. בתמונות: הסצנות האהובות עליי. #AndILoveHer #CantBuyMeLove #ififell

שבוע חדש, להקה ישנה וזה בדיוק הזמן לפוסט החודשי של “חדשות הביטלס” בו אנחנו משתפים אתכם בפיסות מידע חשובות שהצטברו בחודש האחרון על שולחננו. אז נתחיל: 1) משטרת גרמניה החרימה למעלה מ-100 פריטים שהיו שייכים ללנון מבית מכירות פומביות. הפריטים נגנבו מביתה של יוקו אונו ב-2006 וכללו דפי מוסיקה בכתב ידו של ג’ון, כמה זוגות משקפיים, קופסת סיגריות ויומנים, שבאחד מהם מופיע רשומה שכתב בבוקר ה-8 בדצמבר 1980. מקווה שלא תכננתם על זה. 2) עותק של Yesterday and Today שהיה שייך ללנון יצא למכירה פומבית. מדובר בעותק שנשלח אליו לפני שהאלבום יצא למכירה בחנויות. מקדימה יש את תמונת הקצבים המפורסמת ומאחור ציור שלנון צייר על העטיפה הלבנה. כזכור עטיפת הקצבים גרמה לזעזוע כל כך עמוק שהיא מיד נאספה מהחנויות. לנון נתן את העותק לאספן הביטלס דייב מורל בשנת 1971 תמורת הבוטלג שנקרא Yellow Matter Custard וכלל הקלטות מ-1963. אתם יכולים לקרוא על ההחלפה בבלוג של דייב מורל ולשמוע את הצד הראשון של הבוטלג כאן – בשנים שלאחר מכן הצליח מורל להחתים גם את פול ורינגו על העותק. ההערכה היתה שהוא ימכר בכ-200 אלף דולר אבל הוא נמכר בסופו של דבר בסכום ה”מאכזב” של 120 אלף דולר. לכתבה המלאה הקליקו כאן (בהרצה). ואם נשאר לכם קצת כסף בצד אתם מוזמנים לקנות ב-35 אלף לירות סטרינג עותק של “לילה של יום מפרך” שהוא אחד מבין 8-10 עותקים החתומים על ידי ארבעת הביטלס שמסתובבים בעולם. הקליקו כאן לפרטים. “להיות מעריץ שלהם, להיות מסוגל לספר אותם ולצאת איתם למסע, לקבל את הזכות להיכנס לאולפן ההקלטות – זה כל מה שמישהו חולם עליו. הביטלס היו אינדיבידואלים בתקופה שאנשים לא היו כאלה, ארבעת הבחורים האלה היו שונים. המהפכה השתלטה והשמיים האפורים הפכו לרגע צבעוני בזמן. זה היה מעין Up Yours לכולם. לסלי וג’ורג’ אני שטפתי את שערה של ג’יין אשר יום שבת אחד, כשהיא שאלה אותי ‘האם תרצה לספר את החבר שלי?’. כולנו ידענו שהחבר שלה הוא פול מקרטני. כשהדלת נפתחה מקרטני היה שם. אז מצאתי את עצמי יושב בסלון עם גיטרות, פסנתר ומולי מקרטני ששואל אותי אם אני שותה עם סוכר. אם היה לי אייפון בזמנו, וודאי הייתי מצטלם איתו באותו הרגע. אבל לא לקחתי שיער, לא הפרעתי להם. הרגשתי נינוח איתם מאוד. הייתי פשוט במסע הקטן הזה, מסע הקסם המסתורי הפרטי שלי. יש לי סיפורים נפלאים מהתקופה ההיא: מקרטני מנגן לי באולפן את אובלדי אובלדה לפני שהוא בכלל יצא, הצילומים של “מסע הקסם המסתורי”, הגיע הזמן לספר את כל הסיפורים האלה לפני שאזדקן.” לסלי ופול במהלך צילומי “מסע הקסם המסתורי” אבל אם אתם כבר לא יכולים להתאפק מלשמוע את הסיפור המופלא על היום שפול הגיע אל לסלי למספרה, התיישב, לסלי אמר: “מזג אוויר יפה”. פול ענה: “נכון. חשבתי שירד גשם בבוקר אבל אחר כך התפזרו העננים ועכשיו ממש מזג אוויר יפה” (שובב הפול הזה) , צר לי לאכזב אתכם, הספר יהיה זמין רק עוד כשלושה חודשים. אבל אתם יכולים להזמין אותו כבר עכשיו. 4) אתם עוד איתי? יפה, אז זה לא בדיוק חדשות, כי זה ישן, אבל אני קראתי את זה רק החודש, אז זה נכנס. פול מקרטני מודה שווינגס היתה להקה גרועה. על זה אני עונה: תהיה יפה ותשתוק. מה? למה? איך? אני, כפי שאתם מבינים, חושב שהם היו נהדרים. זה מה שיש לו להגיד בראיון לפני קהל עם שדרן הביביסי ג’ון וילסון: “היינו איומים. לא היינו להקה טובה. אנשים אמרו ‘לינדה לא יודעת לנגן קלידים’, וזה היה נכון. אבל אתם יודעים, לנון לא ידע לנגן על גיטרה כשהתחלנו. ידענו שלינדה לא יודעת לנגן, שלא הכרנו אחד את השני, אבל למדנו. היו לנו חוויות מצחיקות. כשאני מסתכל על זה עכשיו, אני ממש שמח שעשיתי את זה. אנשים אמרו לי ‘תקים להקת סופרגרופ גדולה עם המון כוכבים’ אבל בשל סיבה משוגעת כלשהי רציתי לחזור להתחלה ולעשות את הדברים כפי שעשינו את זה עם הביטלס. הייתי מדוכא, כל העניין (הפירוק) היה מדכא. נפרדת מחברים של שנים רבות, השוונו את זה לצבא – היינו חברים בצבא במשך מספר שנים ועכשיו אתה לא הולך לראות אותם יותר. ואסיים במה שאלן פרטרידג’ (הדמות המופלאה של הקומיקאי המעולה סטיב קוגן) חושב על ווינגס: #גוןלנון #פולמקרטני #עטיפתהקצבים #YesterdayandToday #לסליקוונדיש #ביטלס

אני חורג היום מהמנדט שניתן לנו על ידכם. במקום לכתוב על הביטלס, תרגמתי פרק מתוך ספר שלא עוסק בביטלס אלא בשינויים שהמוסיקה האמריקאית עברה במשך המאה העשרים. לספר הגעתי בזכות איזכור הביטלס בשמו הפרובוקטיבי How the Beatles Destroyed Rock ‘n’ Roll: An Alternative History of American Popular Music את הספר כתב אלייז’ה וולד. הפרק שתרגמתי, ששמו הוא “התקליט, השיר והרדיו”, מעבר לכך שהוא מרתק בעיני, יש בו גם כדי להבין איך תעשיית המוסיקה אליה הגיעו הביטלס התחילה את דרכה וכמה היא השתנתה מאותו עולם בו השיר היה חשוב יותר מהמבצע. הספר נכתב על ארה”ב, אבל אני מניח שזה לא היה שונה בבריטניה. מקווה שתהנו כשאנחנו רוצים לקבל מושג על פול ויטמן [בו עוסק חלק נרחב מהספר ושעל פי הגדרת וויקיפדיה היה: “מלך הג’אז”, מנצח, מוביל תזמורת ג’אז ומוזיקה פופולרית (ביג בנד), מלחין ומעבד מוזיקלי. תזמורתו הייתה בין תזמורות הריקודים הגדולות והחשובות בשנות ה-20 וה-30] או כל מוסיקאי אחר של תקופתו, הגיוני שנתחיל על ידי האזנה להקלטותיו. אחרי הכל, הדרך הטובה ביותר ללמוד על מוסיקה היא לשמוע אותה, והדרך היחידה לשמוע את המוסיקה של העבר היא דרך הקלטות. ההקלטות האלה עדיין מסוגלות לרגש ולבדר אותנו, ולתת לנו את התחושה שלרגע אחד חזרנו אחורה בזמן. אנחנו צריכים להיזהר עם התחושה הזו, כיון שלתקליטים ישנים יש את אותו קשר ללהקות הישנות כמו שיש למאובנים ולחיות שמהם הן נוצרו. את חלקם אפשר לשחזר, אבל אחרים משאירים אותנו במצבו של הצופה בשלד של טווס: אנחנו יכולים לראות את העצמות ההכרחיות למבנה ויכולים לדמיין ציפור קטנה, אבל אנחנו לא יכולים לראות את הזנב הפרוס ואת הנוצות המרהיבות שהן כל שיעניין אותנו אם נעמוד לפני טווס חי. וזה נהיה קל יותר ויותר לעשות את הטעות הזו כשהקלטות לוקחות תפקיד גדול יותר בסביבה המוסיקלית שלנו. כיום, הרבה מתוך המוסיקה שאנו שומעים קיימת אך ורק על הקלטה וחולקת דמיון מועט מאוד עם מה שניתן לבצע ללא העזרה המוקלטת. כותבים כאוון אייזנברג ומרק כץ בחנו את הדרך בה גם המוסיקה וגם היחס שלנו אל המוסיקה השתנו על ידי התפתחות טכנולוגיות ההקלטה, שאפשרו לנו להיות הבעלים של ביצוע ולהקשיב לו מתי שרק נרצה. אפילו כשאנחנו הולכים למופע, אנחנו מצפים לשמוע משהו שידמה למה שאנחנו מכירים מהאלבום של האמן, וזה נכון לכל תקופת חיינו וברוב המקרים גם לתקופת חייהם של הורינו והוריהם. כתוצאה מכך, למרות שיכול להיות שאנו מודעים למגבלות הטכניות של הקלטות ישנות ויודעים שהן נותנות לנו רק תמונה מטושטשת של הלהקות והאמנים שהן משמרות, אנו עדיין נוטים לחשוב עליהם במונחים של ההקלטות, וכתוצאה מכך לדמיין את המעריצים שלהם במונחים אלה גם כן. אז חשוב לזכור שבעשורים המוקדמים של המאה העשרים תקליטים עדיין מילאו תפקיד קטן מאוד במוסיקה הפופולרית, ואנשים התייחסו אליהם בצורה שונה מזו שאנו מתייחסים אליהם היום. לדוגמה: בסתיו 1923 העיתון Talking Machine Journal שהיה המגזין של מוכרי הפונוגראפים, פרסם סיפור בחלק של העיתון שקיבל את השם Music Mart עם הכותרת: 2 מליון עותקים של Whispering נמכרו. מכיון שההקלטה של ויטמן ל-Whispering היה אחד הלהיטים הגדולים של העשור והפך אותו לדמות ידועה ברחבי המדינה, יהיה זה טבעי לקורא בן תקופתינו להעריך כי ההקלטה היא העומדת במרכז הכתבה, אבל זה לא בדיוק ככה. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, תעשיית המוסיקה עדיין לא התמקדה בהרכבים ספציפיים או תקליטים, ולמרות שהכתבה ציינה שהגרסה של תקליטי ויקטור (בה הקליט וויטמן) היתה אחראית ללמעלה מחצי מסך כל המכירות, חברות אחרות נגסו אף הן בעוגה. בתקופה ההיא היה נפוץ שכל להיט היה זמין בכל החברות הגדולות. אחת הפינות הקבועות ב-Music Mart היתה רשימה של השירים המוקלטים ביותר בשלושת החודשים הקודמים, ולא צויינו בכלל שמות המבצעים או חברות התקליטים, רק המוציא לאור. תעשיית המוסיקה עדיין התייחסה להקלטה כסוג של דף תווים, והעיתון העריך שלמרות שמכירות הלהיטים הגדולים בדפי תווים נפלו בשנים המדוברות ממכירות של יותר ממליון עותקים לפחות מ-500 אלף עותקים כל אחד, הם מפצים על זה במכירות ממוצעות של 860 אלף עותקים בתקליטים. פול ויטמן ולהקתו הגרסאות שהוציאה חברת ויקטור נהגו להוביל עם מכירות של חצי מליון עותקים כשרובם היו של וויטמן. חברת בראנסוויק מכרה כשליש תודות לאישם ג’ונס. OKeh הצליחו אודות לוינסנט לופז ולקולומביה היו כמה כוחות חזקים: פרנק ווסטפאל, פול ספכט, טד לואיס והקולומביאנס. למספר להקות ואמנים היו מעריצים נאמנים, אבל רוב הצרכנים עדיין קנו את השירים ללא התעניינות מיוחדת בביצוע. הם היו שומעים את Whispering או את When Francis Dances with Me, הולכים לחנות התקליטים ומבקשים את התקליט של השיר. שמו של וויטמן נחשב לתו תקן של איכות, אבל פעמים רבות העותקים של ויקטור אזלו ורוב האנשים היו מרוצים אם הלכו הביתה עם גרסה אלטרנטיבית כלשהי של השיר בהוצאות אחרות. שינוי תמיד בולט יותר מהמשכיות, אבל אפילו ההתפתחויות הטכנולוגיות הדרמטיות ביותר, משפיעות עלינו בהתחלה בדרכים מוגבלות, כיון שאנו נוטים להתאים אותן לדרך הישנה בה אנו מתמודדים עם העולם. כתוצאה מכך, מרגשים ככל שיהיו, ההשפעות העמוקות שלהן לעיתים מורגשות רק אחרי שנים או אפילו מאות שנים. בואו ניקח לדוגמא טכנולוגיית הקלטה מוקדמת: הכתב היה קיים כבר אלפי שנים והדפוס כבר מאות שנים לפני שאנשים התרגלו לחשוב על המילים הכתובות כיותר ממשמרות את צורת הדיבור. הספרות נשלטה על ידי מחזות ושירה, שניהם פותחו עבור האנשים המופיעים ולא עבור קריאה אינדיבידואלית, למשל סיפוריו של צ’וסר ב”מעשיות קנטרברי” מוסגרו בסיפורים שסופרו על ידי מטיילים בפונדקים. אפילו אחרי שהקריאה הפכה נפוצה יותר, הרומנים האנגליים הראשונים הסוו את עצמם בתבניות מוכרות – “פמלה” כאוסף מכתבים ו”רובינזון קרוזו” כספר זכרונות. כל עוד הכתיבה נחשבה פשוט לדרך של תיעוד והפצה, המגבלות שלה בלטו יותר מאשר היתרונות שלה. היא סיפקה פשוט את המילים, אבל לא את הטון, התזמון או המחוות וכל מי שיכול היה לראות את צ’וסר או שייקספיר מבצעים את העבודות שלהם , היה מעדיף לראות את זה מאשר להסתפק בחלק שניתן היה להעביר בעזרת דיו אל הדף הקפוא. בסופו של דבר, כשאנשים החלו לקרוא בשקט לעצמם וסופרים התרגלו לרעיון שהיצירה שלהם תתקבל באופן כזה, הם החלו להבין שיש דרכים להפוך את המילה הכתובה ליותר מורכבת, מעודנת ונרחבת מדיבור או הופעה והחלו להופיע צורות ייחודיות לספרות. לדוגמא – הרומן. הפונוגרף של אדיסון תקליטי הפונוגרף עברו תהליך דומה. תומאס אדיסון קידם במקור את הפונוגרף כדרך לשימוש בהכתבות במשרד, ואפילו אחרי שהקלטות קול הפכו לנפוצות, עדיין קיבלו אותן פשוט כהקלטות של סאונד קיים – לרוב מוסיקה, אבל גם בדיחות, שירה וסיפורים – שלא הציעו דבר מלבד שימור הקולות הללו והפיכתם לנייידים. לזמן מסוים “מכונות הדיבור” היו חידוש בפני עצמם ואנשים שילמו כדי להקשיב להם במקומות שיועדו לכך, אבל לאחר שהפכו לרהיט נפוץ בבתים – וכשסודרו ענייני זכויות יוצרים ותמלוגים – היה זה אך טבעי שתעשיית המוסיקה תתייחס לתקליטים כמקבילה ההיי טקית לדפי התווים. כפי שהנרי אוסגוד כתב ב-1926 “המכירות של דפי התווים הם כלום לעומת מה שהיו אפילו לפני עשור. אנשים נותנים לרדיו, לפונוגרף ולפסנתר המנגן לשיר ולנגן בשבילם כיום, במקום לטרוח ולעשות זאת באופן גרוע בעצמם”. השינוי הזה קיבל תמריץ על ידי הפופולריות של הרגטיים, הג’אז והמקצבים הלאטיניים, שהיו מורכבים בשביל החובב הממוצע שרצה לשיר ולנגן שירים כמו After the ball ו- Sweet Adeline, אבל הפונוגרף שבסלון שימש בהתחלה כפי שהפסנתר שימש בו בעבר. כמו הפסנתר, התקליטים הראשונים כללו לעיתים רחוקות ביצוע על ידי אמן קונצ’רטים ידוע. במקום זאת הם שימרו גרסאות גנריות של יצירות קלאסיות, שירים עכשוויים, מארשים וקטעי הומור. בחלקו היתה זאת תוצאה של התהליך המתיש והאיטי של ההקלטה. הצילינדר ממש כמו העתק הרומן שהועתק בכתב יד לפני המצאת הדפוס, כך כל צילינדר של פונוגרף היה ייחודי (הצילינדר היתה צורת ההקלטה הראשונה. זה היה גליל חלול שעליו נחרטה המוסיקה): המוסיקאים ניגנו או שרו לתוך מגוון של שופרות (Horns) אקוסטיים, שכל אחד מהם היה מחובר למחט שחרטה את גל הקול שנוצר על גבי החריץ שבצילינדר העשוי שעווה. מספר הצילינדרים שניתן היה לייצר בפעם אחת היתה מוגבלת ותלויה בכמות המכשירים שניתן היה לצופף קרוב מספיק מבלי לאבד את הצלילות של המוסיקה הנתפסת, ובגלל שחלק מהשופרות היו קרובים יותר מאחרים למוסיקאי אחד ושופרות אחרים היו קרובים יותר מאחרים למוסיקאי שנמצא בצד השני של החדר, כל צילינדר היה מעט שונה. סשן הקלטה כלל את נגינת היצירה שוב ושוב, כשבכל הקלטה הטכנאי היה מניח צילינדרים חדשים על המכשירים. כדי להכין 1000 עותקים משיר, בהנחה שניתן להכניס 10 שופרות לתוך החדר ושכל צילינדר צלח את ההקלטה באופן תקין – דבר שקרה לעיתים נדירות – היית צריך לבצע את השיר מאה פעמים. כתוצאה מכך, אחוז קטן בלבד מהצילינדרים המוקדמים הוקלט על ידי אמנים מפורסמים. מי שהרוויח סכומים יפים מלשיר כמה שירים במופע מוסיקלי, לא היה מעוניין בלבזבז שעות בחדר אטום לרעש כשהוא שר שוב ושוב שיר בודד והורס את קולו תוך כדי כך. סילס ליצ’מן אמני ההקלטה הפורים ביותר היו כאמור אלמוניים יחסית ובעלי סיבולת גבוהה. דוגמא קיצונית היה סילס ליצ’מן, שכתבה שהתפרסמה ב-1895 בשיקגו דיילי טריביון מתארת אותו כמי שהקליט כמעט 250 אלף תקליטים בסלון ביתו ב-4 השנים הקודמות, 3 הקלטות בו זמנית במשך 4 שעות ביום: “מיד כשסיים שיר אחד הוא החליק החוצה את גלילי הווקס, הניח שלושה חדשים במקומם מבלי לזוז מכסאו, והתחיל מיד לשיר עד שרכבת שעברה הכריחה אותו להפסיק לזמן קצר… הוא מתמיד בעבודה זו עד שגרונו מתחיל להיות יבשושי וכך הוא לא מגיע למצב של תשישות.” במקום להימכר על סמך המוניטין של המבצע, ההקלטות הללו סומנו כביצועים גנריים: שיר פופולרי, נגן בנג’ו, אריה אופראית, או במקרה של ליצ’מן: “בלדות, מוסיקה שחורה ושירי דיאלקט סינים, אירים והולנדים”. סוג זה של שיווק גנרי נשאר פופולרי אפילו אחרי שההקלטות הפכו לתקליטים שטוחים שניתן היה להקליט עבורם שיר בפעם אחת ולשכפל באלפים. כששירו של ג’ורג’ מ. כהן Give My Regards to Broadway הפך לאחד הלהיטים הפופולריים ביותר של 1905, אנשים שרצו לשמוע אותו בבית היו צריכים להסתפק בביצועים של זמרים כמו בילי מארי או אס. אייץ’. דאדלי במקום בביצוע של כהן עצמו. אבל זה לא נראה להם מוזר כי הם גם ככה שמעו את השיר בביצוע אנשים אחרים בהופעות, במופעי וודוויל, בקרנות רחוב, מסעדות, טרקלינים או בבית סביב הפסנתר. אבי מעולם לא זיהה שיר מסויים עם אמן מסויים וזה היה אופייני למי שגדל בתחילת המאה הקודמת. להיט חדש אולי הוצג לראשונה על ידי כוכבת כמו סופי טאקר, אבל הוא הושר ונוגן על ידי כולם. בימים שהמוסיקה המודפסת (דפי תווים של שירים) היתה מרכז החיים של תעשיית המוסיקה, זה היה חיוני מאוד, כי אם שיר היה מזוהה כל כך עם אמן אחד עד כדי כך שאף אמן אחר לא היה רוצה לשיר אותו, זה היה פוגם במכירה של תווי הנגינה שלו. ברוב המקרים, במקום לקבל דחיפה אחת גדולה על ידי אמן מפורסם או מופע בברודווי, השיר היה מופץ על ידי אנשים ששכר המוציא לאור של השיר, כשהרעיון היה להביא לכך שיושר על ידי כמה שיותר אמנים שונים במקומות שונים. עד 1913 מוציאים לאור לא קיבלו תמלוגים מהקלטות השירים עליהם שלטו, לכן ראו בפונוגרף איום, ואפילו אחרי שתשלומי התמלוגים הוסדרו, הם עדיין לא ראו את היתרון בכך ששיר מקושר לאמן ספציפי כיוון שככל שיותר אמנים יקליטו את השיר כך טוב יותר (לקח הרבה שנים עד שזה השתנה. Yesterday לא היה להקלטה הכי נמכרת של הביטלס, אבל זה הפך, ללא תחרות, לשיר הרווחי ביותר בקטלוג של לנון ומקרטני הודות לכמות האנשים שביצעו אותו). במהלך השנים הראשונות של שנות ה-50 של המאה הקודמת עדיין רווחה התופעה בה כל חברת תקליטים גדולה דאגה לביצועים משלה לכל להיט, ודאגה שלפחות שניים או שלושה מהם יכנסו למצעד: ב-1951 השירים If ו- My Heart Cries for You הגיעו ל-30 הגדולים של מגזין הבילבורד ב-8 ו-9 ביצועים שונים. Your Hit Parade שהחלה להיות משודרת ברדיו ב-1935 ושרדה בטלוויזיה עד 1959, היתה תוכנית פופולרית ששודרה בימי שבת בערב ובה הופיעו הלהיטים הגדולים של אותו שבוע, ועל אף העובדה שחלק מחברי הצוות של התוכנית היו אמנים מפורסמים – פרנק סינטרה היה חבר קבוע במשך כמה שנים – רובם פשוט היו זמרים בעלי יכולת קולית מגוונת שלוו על ידי התזמורת הבייתית של התוכנית וביצעו את להיטי הרגע. מריון האריס רק עם הגעת הרוקנרול שירים החלו להיות מקושרים לאמן ספציפי ולאורך שנות השישים ניתן למצוא דוגמאות לשני זמרים שהולכים ראש בראש על ביצוע גרסאות דומות לאותו שיר. ברור שכשכוכבי וודוויל והופעות החלו לבצע הקלטות היו גם קונים שרצו את הביצועים הספציפיים שלהם. בשנות העשרה של המאה הקודמת טאקר, קארוזו, ג’ון מקורמיק, אל ג’ולסון וברט וויליאמס היו שמות מזוהים ביותר עם מכירת תקליטים רבה וגליון של Talking Machine Journal מ-1920 הציג תמונה בה נראה חלון ראווה של חנות שכולו כוסה בתקליטים של מריון האריס, תמונות וחומר פרסומי אחר שחברת קולומביה שלחה למפיצים. חברות התקליטים חתמו על חוזים עם המבצעים ולא עם כותבי השירים, אז הרווח היה כולו שלהם אם הצליחו להרגיל את הלקוח לחפש אמן ספציפי. כדוגמה לאיך זה שינה את התעשייה, ב-1921 מודעת פרסומת טיפוסית במדור הבידור של השיקאגו דפנדרס היתה של מוציא לאור שדחף את Arkansas Blues ויידע את הלקוחות שביצועים של השיר קיימים בכל אחת מארבעת חברות התקליטים הגדולות ואצל 3 יצרני רולים לפסנתר שמנגן בעצמו. שנה לאחר מכן, כל המודעות באותו מדור היו של חברות תקליטים, כשכל אחת טוענת שהאמן שלה היה זמר הבלוז הגדול בעולם. עדיין, כשהופיע להיט גדול כל החברות קפצו עליו. לבסי סמית היה להיט בשם Down Hearted Blues ב-1923, אבל הגרסה שלה בקולומביה קיבלה במהירות תחרות בצורת 8 ביצועים שונים ב-8 לייבלים אחרים. שירים נשארו כמטבע העיקרי של עולם הפופ, אבל הפופולריות העולה של הבלוז, הג’אז ומוסיקת הקאנטרי הראתה שיותר אנשים החלו מחפשים הקלטות של מבצעים ייחודיים. המומחה בלצחוק והשורק הוירטואוז של העשור האחרון של המאה ה-19 כבר היו בעצמם צורת הקלטה שלא ניתן היה למכור בצורה מודפסת ובשנות ה-20 של המאה הקודמת כבר היה ברור שתעשיית התקליטים היתה שונה באופנים רבים מתעשיית המוסיקה הכתובה או החיה. הקלטות אתניות, לדוגמה, מצאו קהל מוכן בשכונות מהגרים ובזכות האפשרות להזמנה דרך הדואר הם יכלו להגיע לקהל ספוג געגועים בערים שלא היו גדולות מספיק כדי שיהיו בהם מופעי יידיש או הופעות איטלקיות. ב-1920 ההצלחה הגורפת של Crazy Blues של מאמי סמית, שהיה תקליט הבלוז הראשון שהוקלט על ידי אמן שחור, גילתה לסוחרים את השוק האפרו-אמריקני. עד אמצא שנות ה-20 הם גם גילו שאפשר להפיק רווח נאה ממכירת תקליטים של נגנים Hillbillies לבנים ונגני רחוב שחורים. Fiddlin’ John Carson ו- Blind Lemon Jefferson היו זוכים לתגובות נלעגות על במות הוודוויל, אבל התקליטים שלהם ייצרו מכירות מרשימות לא רק בכפרי הדרום אלא גם בערים כשיקאגו ודטרויט, אליהם דרומיים הגיעו כדי לחפש עבודות. כמו אלבומי ה”מהגרים”, גם האלבומים שכוונו לשחורים או לדרומיים הובדלו בסדרות ממוספרות שונות על מנת שהסוחרים – שהיו ברובם עובדי חנויות רהיטים ומכרו תקליטים כדי לדחוף מכירת פונוגרף – יוכלו לדעת לאיזה לקוח להציע את המבחר השונה. החלוקה הזו למגזרים אתניים ואזוריים שונים היתה למעשה האב הקדום של המצעדים השונים של מגזינים כמו בילבורד, של החלוקה בחנויות התקליטים למחלקות שונות ושל החלוקה לז’אנרים מוסיקליים שונים במוסיקה של ימינו. למעשה המקור של כל אלה היה בקטגוריות שיווק פשוטות – כלומר אנחנו נקרא למשהו ג’אז או רוק פחות בגלל המורשת המוסיקלית מאשר בגלל שאנחנו חושבים שזה יעניין אנשים שמחשיבים את עצמם כחובבי רוק או ג’אז. עד כאן החלק הראשון של התרגום. לסיום – הנה שיר שכתב אישם ג’ונס (המבצע הראשי של חברת התקליטים בראנסוויק שהזכרנו בהתחלה) ושאותו ביצע ג’ו בראון בסוף הקונצרט הנפלא שציין שנה למותו של ג’ורג’ הריסון. כל פעם שאני רואה את הקטע הזה יש לי צמרמורת. בכלל מדובר בקונצרט שכולו צמרמורת אחת גדולה. #סילסליצמן #פולויטמן #פונוגרף

“השיר הזה נכתב עבור ג’ורג’ כדי שיהיה גם חלק מהאקשן” אמר לנון על I’m Happy Just To Dance With You. זה היה השיר השני שלנון ומקרטני נתנו לג’ורג’ כדי שיוכל לשיר כסולן. הראשון היה Do You Want To Know A Secret שהופיע באלבומם הראשון Please Please Me. באלבומם השני With The Beatles הופיע שירו הראשון של הריסון ככותב Don’t Bother Me. הוא היה כבר למעשה במהלך כתיבת שיר חדש בשם You Know What To Do, אבל התהליך התארך. כשהגיע הזמן להקליט את שירי הסרט הראשון של הלהקה, A Hard Day’s Night, והשיר לא היה מוכן להקלטה, לנון ומקרטני כתבו עבורו שיר. ב-1965 אמר ג’ורג’ בראיון: “כנראה שלוקח לי שלושה חודשים לפני שאני מסיים שיר אחד. אני כל כך עצל שזה מגוחך”. השיר שניסה לכתוב נשאר בגרסת הדמו וניתן לשמוע אותו באנתולוגיה הראשונה. מקרטני מספר על השיר שכתבו לו: “כתבנו את I’m Happy Just To Dance With You לג’ורג’ בסרט… לג’ורג’ היו מעריצים, אז כתבנו לו שיר, לא יותר מזה ולא פחות מזה… זה היה שיר תבניתי. ידענו שב(מפתח) E, אם המשכת ל-A-flat minor, יכולת תמיד ליצור שיר עם האקורדים האלה. מעברי האקורדים האלה תמיד ריגשו. זה היה אחד מאלה.” ג’ורג’ במהלך צילומי “לילה של יום מפרך” לנון אמר שהוא לא יכול היה לשיר את השיר הזה. מקרטני הסביר: “אנחנו לא רצינו לשיר את זה כי זה היה קצת… שירים שנכתבים במיוחד עבור המעריצים היו השירים הכי פחות חביבים עלינו. אבל הם היו טובים. היו טובים לזמנם… הדבר הנחמד בזה היה להצליח לכתוב שיר מתוך הרעיון הכל כך פשוט הזה. זה היה תרגול בכתיבת שירים”. השיר היה השיר האחרון שהלהקה הקליטה לפני יציאתה לצילומים ב-2 במרץ 1964. אולפני EMI לא ערכו הקלטות בימי ראשון, אבל כיון שהשיר היה חייב להיות מוקלט, התייצבו חברי הלהקה ביום ראשון ה-1 למרץ, יום לפני היציאה לצילומים, לסשן של 3 וחצי שעות שכלל שירים שנכנסו למאגר של שירים פוטנציאליים לסרט. מאותו רגע הקלטות בימי ראשון כבר לא היו חריגות יותר. שני השירים הנוספים שהוקלטו באותו סשן- Long Tall Sally ו- I Call Your Name לא נכללו בסוף בין שירי הסרט ונכנסו ל-EP שיצא באנגליה ביוני 1964. מתישהו אתיישב לכתוב על המיקסים של הביטלס במונו ובסטריאו, על השוני ביניהם ולמה אני מעדיף את אלה שבמונו, אבל השיר הזה יכול לתת לכם דוגמה מצויינת. במהלך הבתים מנגן רינגו גם על דרבוקה. במיקס המונו התיפוף נטמע כחלק מהסאונד הכללי. בגרסת הסטריאו מכות התוף נשמעות בעוצמה לא פורפורציונלית והוא נשמע כדבר שאינו קשור לשיר. כך נשמע השיר במונו: כך נשמע השיר בסטריאו: ב 17 ביולי 1964, הוקלטה גרסה עבור תכנית הרדיו From Us to You של ה-BBC. כך זה נשמע. וככה השיר מופיע בסרט: #רינגוסטאר #AHardDaysNight #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #ImHappyJustToDanceWithYou