לאחר אלבום ה”פופ” המושלם שהיווה גם פסקול לסרטם המעולה הראשון, נראה כאילו הביטלס חוזרים אחורה באלבומם הבא Beatles for Sale. הם חוזרים לשלב קאברים באלבום, הכותרת כאילו נשלפה מהמותן, על העטיפה הם נראים פרועים ועייפים והשירים עצמם מדברים על תרחישים פחות סימפטים בתחום שבינו לבינה. האלבום נפתח בשיר על אהבה נכזבת, ממשיך עם שיר קינה עצמית ורחמים עצמיים על גורל אכזר וממשיך לשיר ניחומים למי שאיבדה את אהובה. לנון שאיבד את חברו הקרוב סטיוארט סאטקליף כשנתיים לפני כתיבת השיר, כותב אותו על אסטריד. “…היא חושבת עליו ולכן היא מתלבשת בשחור…” אסטריד וסטיוארט נפגשו ב 1960 בהמבורג בזמן שהביטלס היו בסיבוב המועדנים שלהם שם. אסטריד קרישנר הגיעה יחד עם מי שהיה בן זוגה באותו זמן קלאוס פורמן וידיד בשם יורגן וולמר לראות את הלהקה המוזרה שמנגנת משהו שהם לא שמעו עליו עד אז שנקרא רוקנ’רול, ההופעה התרחשה במועדון ה Kaiserkeller. אסטריד נשבתה בקסמם והגיעה ערב ערב לראות אותם מופיעים ולאט לאט התיידדה איתם. “כל חיי השתנו תוך כמה דקות, כל מה שרציתי זה להיות איתם ולהכיר אותם”. התמונות של הביטלס שצילמה אסטריד באותה תקופה מהווים מסמך היסטורי מרתק לתקופה שקדמה להצלחת הלהקה. לנון עצמו נמשך לאמנית הגרמניה אך דווקא הקשר בין סטיוארט לאסטריד הוא זה שהתחזק והוא מחליט לעזוב את הלהקה ובוחר להישאר בהמבורג עם אהובתו החדשה. השניים אף התארסו בנובמבר של אותה שנה. ב 10 לאפריל 1962, סטיוארט שסבל תקופה מכאבי ראש ואף עיוורון זמני, מתמוטט ומובהל לבית החולים ונפטר בדרכו לשם כשהוא רק בן 21. הגרסה הידועה לסיבת הדימום במוחו של סטיוארט היתה קטטה בה היו מעורבים לנון וסאטקליף כ 3 שנים לפני כן בליברפול. אך יש מי שחושבת אחרת. פאולין סאטקליף, אחותו של סטיוארט טענה ב 2003 כי הסיבה להתמוטטותו לא היתה גידול או כל בעיה רפואית אלא דווקא מכות שספג מלנון עצמו רק כמה חודשים לפני מותו וזאת על סמך מחברת סקיצות אישית שניהל סטיוארט ובה הוא ביטא את תסכוליו. “אני חושבת שהדימום המוחי שעלה לסטיוארט בחייו נגרם מפציעה שנגרמה על ידי ג’ון בהתקף זעם קנאי. נראה כי לסטיוארט היה שקע בגולגולת, כאילו מתוך מכה או בעיטה, וכמה חודשים קודם לכן, ג’ון בעט באכזריות בראשו של אחי בהתקפה מתמשכת, ללא כל התגרות מצדו”. הנה קישור לכתבה מהאינדיפנדנט הבריטי. אסטריד וסטיוארט לנון והביטלס היו בסיבוב הופעות ממרץ עד ליולי 1961, בו בוצעו גם ההקלטות עם טוני שרידן. ב 13 לאפריל 1962, שלושה ימים לאחר מותו של סטיוארט, נוחתים הביטלס שוב על אדמת המבורג בפעם השלישית (ולא האחרונה), כדי להופיע במועדון חדש שנפתח בשם The Star Club. אסטריד ממתינה להם בשדה התעופה ומבשרת להם את החדשות הקשות. הריסון ולנון מבקרים בביתה ומנסים לנחם אותה ככל האפשר לבסוף לנון אומר לה: “אסטריד, תצטרכי להחליט אם את רוצה לחיות או למות, אין שום אפשרות אחרת”. את סיפור האהבה הטרגי של אסטריד וסטיוארט תוכלו לראות בסרט Backbeat מ 1994, הנה הטריילר לסרט: במעבר חד, מקרטני סיפר על ההשפעות המוסיקליות בכתיבת השיר: “את Baby’s in black כתבנו כי אהבנו ואלס – נהגנו לעשות את If You Gotta Make A Fool Of Somebody, מין בלוז שלושה רבעים. אני חושב ששנינו רצינו לעשות משהו בלוזי, קצת יותר כהה, יותר בוגר, ולא סתם פופ. זה היה Baby’s in black כמו באבל אבל גם הצבע האהוב עלינו היה שחור.” כאן אפשר לשמוע את ג’יימס ריי מבצע את If You Gotta Make A Fool Of Somebody אצל הביטלס כמו אצל הביטלס לכל דבר יש מעגליות וברבות הימים ג’ורג’ הריסון בוחר לעשות קאבר לשיר שביצע אותו ג’יימס ריי ב 1963, לאלבום הקאמבאק שלו מ 1987 Cloud Nine. לשיר קוראים I’ve got my mind set on you. בדיוק חודש ויום לאחר הוצאת האלבום השלישי של הלהקה A Hard Day’s Night חוזרים הביטלס ב 11 באוגוסט 64 לאולפן לתחילת העבודה על האלבום הרביעי. השיר הראשון שהם מתחילים לעבוד עליו הוא Baby’s in black ולמעשה היה זה השיר היחידי שהם הקליטו באותו היום. בין 19:00 ל 23:00 הביטלס עושים 14 נסיונות להקליט את השיר. ההקלטות בוצעו כשג’ון ופול שרים לאותו המיקרופון, לאחר סיום ההקלטות ניסה ג’ורג’ הריסון לשפר את צליל הגיטרה הפותח את השיר והקליט עוד 13 נסיונות אחרים, אך לבסוף נעשה שימוש במה שהוקלט כבר קודם לכן. הנה מקבץ תמונות מיום הקלטת השיר ב 11 באוגוסט 1964: מאז שיצא, ליווה השיר את הביטלס כמעט בכל ההופעות שלהם עד לההופעה האחרונה ב 29 באוגוסט 1966 בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו. בהופעות היו שרים ג’ון ופול לאותו המיקרופון ממש כמו בהקלטות עצמם. וכדי לסגור מעגל עם המבורג, הנה השיר מתוך הופעה בגרמניה, ההופעה התרחשה ב 24 ליוני 66, כחודשיים לפני סיום סיבוב ההופעות הזה וסיום קריירת ההופעות של הביטלס לתמיד. מיקס המונו לשיר, נשמע יותר כמקשה אחת לעומת מיקס הסטריאו בו יש תחושה של חוסר אחידות בין הכלים. האלבום Beatles For Sale יצא לאור בבריטניה ב 4 לדצמבר 1964.

היום נביא תרגום לביקורת על האלבום האחרון של הריסון Brainwashed שנכתבה על ידי דיוויד פריקה עבור מגזין הרולינג סטון שפורסמה בדצמבר 2002. מוקדש לזכרו של ג’ורג’. ג’ורג’ הריסון היה הביטל הצעיר והשקט ביותר.הוא היה גם הראשון שכתב שיר על כמה זה מבאס להיות ביטל: “Don’t Bother Me”, עבור האלבום With the Beatles מ 1963. הוא אגב לא הפסיק לכתוב על כך.המוסיקה הטובה ביותר של הריסון – “Within you Without you” ו”While My Guitar Gently Weeps” עם הביטלס; יצירת מופת הסולו שלו מ 1970 All Things Must Pass; הקאמבק של שנת 1987 Cloud Nine –כולם היו תיאור מתמשך של מלחמתו למען שלווה פנימית, מאבק לכל החיים כדי ליישב את הברכה המעורבות של תהילה עולמית עם התשוקה להגיע למצב של חסד גבוה יותר. כשהאריסון מת מסרטן ב -29 בנובמבר 2001, עדיין לא היו לו כל התשובות. “אני הוכחה חיה לכל סתירות החיים”, כך מודה הריסון חצי בצחוק בקולו הנמוך ב “Pisces Fish”, אחד מ -11 השירים המקוריים של Brainwashed, אלבום האולפן הסופי והאחרון שלו. “אלוהים, אנחנו צריכים להילחם עם המחשבות בראש, עם החושך והאור” כך הוא שר בקטע הראשון, “Any Road”, עם אפס אירוניה, אבל ככותב שירים וגיטריסט, הריסון מעולם לא איבד את דרכו המשכרת להציג בעדינות שאלות גדולות על אשמה והתעלות.אם התזמורים העשירים ב All Things Must Pass היו האידיאליזציה של הריסון לחיים מעבר לצורה החומרית, הרי ש Brainwashed הוא פרידה כנה ואוהבת, תקליט בעל משמעות יוצאת דופן על מציאות הגסיסה, על ידי אדם שנמצא על הקצה.פחד וקבלה פועלים יחד בשירים אלה, כעס, כמו גם שלווה.והכי חשוב, יש המון גיטרות. הריסון מת בטרם הספיק לסיים את Brainwashed אבל המפיקים השותפים שלו, בנו דאהני וג’ף לין, השלימו את האלבום ברגישות מרשימה, עד כדי כך שנוכחתו של הריסון מורגשת בצורה אדירה: חזקה ומרוכזת בשירתו על נהרות עצלים של פריטת גיטרה.מבחינה קולית, הריסון למעשה נשמע צעיר ומעורב יותר ממה שהיה באלבומים כמו Dark Horse ו Gone Troppo. ב Any Road הוא מכניס אביב אמיתי לשיעור הזן שהוא מעביר שם: “אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תקח אותך לשם” כל זאת יחד עם תלתלים ארוכים, של גיטרה סלייד. יש כאב רועם במבט לאחור שלו ב”Looking For My Life”: “הו בוי, אין לך מושג מה עברתי…” וזה מרגש במיוחד כאשר הרמוניות הרקע נפסקות והריסון לבדו וקרוב למיקרופון. זו סגירת מעגל כשאחד השירים הטובים ביותר באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם “Marwa Blues”.היצירה המוקלטת הראשונה של הריסון היתה “Cry for a Shadow”, תצוגת גיטרה בסיסית וממגנטת שנכתבה עם ג’ון לנון ונוגנה על ידי הביטלס בהמבורג ב -1961. “Marwa Blues” היא באותה מסורת: מפל טהור של גיטרות סלייד. בתור הגיטריסט הראשי של הביטלס, הריסון גרם לכל תו להיות בעל משמעות, וזה נכון לגבי כל מה שהוא מנגן כאן, מהצלילים החופפים של הגיטרה החשמלית ב “Run So Far” וההולה-בלוז המתפתל ב “Rocking Chair In Hawaii”. קשה לדעת במה הריסון לא ניגן באלבום: דאהני ולין גם כן מנגנים בגיטרות, אבל הטרמולו הרוטט ב”Pisces Fish” והקירקוש המטלי ב”Any Road” משקפים את המגע ההריסוני ללא קשר למי שניגן. הטון השופע והצליל המהורהר מטעה לחשוב ש Brainwashed הוא מיחזור מאלבומים של הריסון משנות ה70 כמו Living in the Material World. למעשה, הוא מרמז במכוון לסרטן שלו ועל גורלו הסופני אבל עם הומור.התייחסות יבשושית ל “טוקסידו הבטון שלי” ב “(P2 Vatican Blues (Last Saturday Night” וב “Looking for my life” מצב הלם טוטלי: “לא היה לי מושג שאני בדרך למצב חירום”. הריסון גם המתוודה והוא גם חלק מהכומר. האלבום מסתיים ברשימת מכולת של תחלואי החברה (וול סטריט, העיתונות וכו’) והיא מרוככת עם הקלטה ישנה של הריסון שמקריא מזמור הודי – שהוכפל עם קולו של דאהני לאחר מכן – הכל לסוף המשחרר של הגאולה. האלבום לא מספר לנו אם הריסון התגבר על היותו ביטל. אבל יש קצת מרירות או חרטה במוזיקה הזו – בעיקר קבלה, ציפייה גדולה וצליל חד מהדהד. זוהי כתובת מצבה נאה וקסומה עבור אדם, אשר עד סוף חייו, האמין שרוקנ’רול היה גן עדן עלי אדמות. עד כאן התרגום. לסיום, הנה ביצוע אקוסטי מקסים של ג’ורג’ ל Any Road מתוך הראיון האחרון שעשה לתכנית טלויזיה ב 1997 עבור VH1.

באמצעה של שנת 1980, לנון יוצא למסע של כחודשיים ביאכטה ששטה מניו פורט שברואד איילנד לכיוון ברמודה – אי מיקרוסקופי לעומת ארה”ב העצומה. המסע הזה הוליד בסופו של דבר אלבום בשם Double Fantasy, לאחר כ 5 שנים בהם גזר על עצמו לנון שתיקה מוזיקלית. בקיץ 1973, ההרפתקה שכונתה “סוף השבוע האבוד”, בה לנון “הוגלה” מביתו שבדקוטה, קרמה עור וגידים בעקבות תקרית ששברה את יוקו ובה לנון השיכור פלירטט עם בחורה בביתם של חברים בנוכחתה של יוקו ולא הסתפק בזאת אלא גם לקח אותה לחדר המיטות בבית. ג’ון ‘הוגלה’ הרחק ללוס אנג’לס ושם פרק כל עול וחזר לימי הנעורים העליזים שלו. מפקחת מטעם יוקו המזכירה והעוזרת שלה מיי פנג נשלחה יחד איתו ושימשה דה פאקטו גם כמאהבת או הגיישה שלו. במהלך התקופה לנון עבד והוציא את Walls and Bridges, הפיק להארי נילסן אלבום ולבסוף על מנת לסיים את התחיבויותיו לחברת התקליטים, נאלץ בחוסר חשק מופגן להקליט אלבום של שירי רוקנ’רול שנקרא איך לא Rock ‘n’ Roll. על מלאכת ההפקה הופקד פיל ספקטור. הסיבה לאלבום היתה התחייבות של לנון להקליט 3 שירים מתוך הקטלוג של Big Seven Music בעקבות הסדר שהגיע אליו עם המו”ל מוריס לוי, הבעלים של החברה, שתבע את לנון עקב קווי דמיון בין השיר Come Together של הביטלס ל You Can’t Catch Me של צ’אק ברי ובעיקר המשפט Here come a flat-top. תשפטו אתם: בתחילת 1975, “סוף השבוע האבוד” מגיע לקיצו. יוקו ספרה: “לאט לאט התחלתי לחשוב שג’ון לא היה הבעיה בכלל. ג’ון היה אדם מצויין. זו היתה החברה שהפכה להיות יותר מדי. אנחנו צוחקים על זה עכשיו, אבל התחלנו לצאת שוב. רציתי להיות בטוחה. אני אסירת תודה על האינטליגנציה של ג’ון, שהוא היה אינטליגנטי מספיק כדי לדעת שזו הדרך היחידה שבה נוכל להציל את הנישואים שלנו, לא מפני שלא אהבנו זה את זה, אלא מפני שזה הפך יותר מדי בשבילי”. לנון חזר לבית הדקוטה, ועם לידתו של שון הוא התמסר לחיי הבית והמשפחה. אצל לנון כמו אצל לנון עד מהרה הוא החל להשתעמם, והשגרה הביאה אותו לעתים קרובות לדיכאון. חוזה התקליטים עם חברת התקליטים הסתיים ולנון, עכשיו חופשי חוזית, המשיך לכתוב מוסיקה לאורך כל תקופת “עקרת הבית” שלו והותיר אחריו סדרה של סקיצות חצי אפויות – כל שבב רעיון שהיה לו גם הוקלט על טייפ קטן. חלק מהיצירות המקוטעות הללו היוו את הבסיס לכמה משיריו ב Double Fantasy וזאת למרות שב 1980 טען לנון כי השירים הגיעו אליו בפרץ פתאומי של יצירתיות. כנראה שהמוזה לעולם לא עזבה אותו והוא המשיך לעשות מוזיקה גם בפרישה הזמנית שלו. כחלק מהזמן הפנוי שהיה לו וסיום סאגת הגרין קארד שאיימה על המשך שהייתו בארה”ב ולא איפשרה לו לצאת ממנה שמא לא יוכל להכנס שוב, ג’ון התחיל לטייל בעולם. הוא ביקר בהונג קונג, יפן, דרום אפריקה, ומצרים. ג’ון ויוקו מבקרים במצרים הנסיעה לברמודה ביוני 1980 היתה המשמעותית ביותר עבורו. הוא הפליג לשם עם צוות קטן על סיפונה של יאכטה ובמהלך המסע הם נתקלו בסערה באמצע האוקיינוס האטלנטי. אנשי הצוות שסבלו ממחלת ים, הותירו את לנון ואת הקברניט האנק האלסטד לנווט על הסיפון. לאחר יומיים על ההגה, האלסטיד נזקק לשינה והשאיר את לנון אחראי. ללנון היה ניסיון קודם בהפלגה, והאלסטיד נשאר איתו במשך שעה כדי לוודא שהוא מכיר את פקדי הספינה. “הייתי שם במשך שש שעות, מנסה לשמור על המסלול. נקברתי מתחת למים. נשברתי על פני הגלים במשך שש שעות שלמות!. זה לא משהו שיעלם, אתה לא יכול לשנות את דעתך. זה כמו להיות על הבמה. ברגע שאתה שם אין אפשרות להתחרט. כמה גלים הגיעו לי ממש על הברכיים. נתלתי עם הידיים על ההגה – זה היה מזג אוויר חזק מאוד – היה לי את הכיף של החיים. שרתי שירי ים וצעקתי לאלים! הרגשתי כמו ויקינג. כמו יאסון וגיזת הזהב. ברגע שהגעתי לברמודה, הייתי כל כך מרוכז בחוויה הזו והייתי מחובר לקוסמוס או מה שזה לא יהיה. ואז כל השירים האלה באו!” ג’ון על היאכטה שם בברמודה, התחזק הדחף של לנון לחזור ולעשות מוזיקה. באחד הערבים כשבילה במועדון לילה מקומי הוא שמע את Rock Lobster של B-52 ונדהם מהדמיון לסוג המוזיקה שעשתה יוקו. הדבר הצית את הרעיון לשלב גם את יוקו כחלק מאסופת השירים המתגבשת. ההתלהבות דחפה אותו למהר ולהקליט הקלטות דמו כבר בברמודה על מנת להגיע כבר עם חומר מוכן לניו יורק. ג’ון מקליט דמואים בברמודה הנה כמה דוגמאות לדמואים שהקליט לנון בברמודה: בביקור באחר הגנים הבוטנים בברמודה, הוא נתקל בפרח מסוג “פרזיה” (Freesia) שכונה גם “פנטזיה כפולה”. השם מיד מצא חן בעיניו וחיזק את הרעיון שהתבשל בראשו – הוא ויוקו יציגו את שיריהם זה לצד זו, עם אלבום שיחגוג את חייהם יחדיו. לנון הנלהב מתקשר ליוקו מברמודה ומבקש שתשריין את אולפני ה Hit Factory שבניו יורק לחודש אוגוסט כשהוא מבקש את ג’ק דאגלאס כמפיק שהיה זכור לו לטוב כשעבד כטכנאי בהקלטות האלבום Imagine ב 1971. באוגוסט מתחילה העבודה עם צוות נגנים שהביא איתו דאגלאס כמו טוני לוין בבס וארל סליק בגיטרות (שעבד גם עם דיוויד בואי). יומיים של חזרות שנערכו בביתם שבדקוטה הספיקו, וכולם נכנסו לעניין כשלנון היה חד ומפוקס מתמיד. בתחילת הסשנים ב 6 באוגוסט נכנסה החבורה לאולפן ותוך 10 ימים הם הקליטו 22 שירים! דאגלאס שכנראה הבין את גודל המעמד, חיבר את תא ההקלטה שבו לנון הקליט קולות למכשיר שמקליט ללא הפסקה – בהתחלה ללא ידיעתו של לנון – בסיום ההקלטות היו 230 גלגלי הקלטה של חצי שעה כל אחד. בהסכמתה של יוקו, ההקלטות שודרו בתכנית רדיו שנקראה Lost Lennon Tapes ב 88. למרות הרעיון ההרמוני של איחוד יצירותיהם יחדיו לעבודה אחת, אונו ולנון התקשו לעבוד יחדיו באולפן. דאגלאס התייחס לפרוייקט כאל שני פרוייקטי סולו והפריד בין סשני ההקלטה – יוקו הקליטה בשעות הבוקר וג’ון בשעות הערב. ג’ון ויוקו עם צוות הנגנים ווהפקה ג’ון ויוקו עם מייקל דאגלאס ג’ון ויוקו עם מייקל דאגלאס באולפן השיר Just Like) Starting Over), הורכב מ 3 שירים לא גמורים והושלם בברמודה. לנון חזר בו אל שנות ה 50 והשירה מזכירה במעט את אלביס. שורה שהופיעה בגרסה מוקדמת של השיר היתה “Life is something that happens while you’re making plans”, ולאחר מכן שופצה ושובצה בשיר אחר. “מעולם לא כתבתי שיר שנשמע כמו אותה תקופה. אז חשבתי, למה לעזאזל לא? בימי הביטלס זה היה מתקבל כבדיחה“. כקריצה לאלבום הסולו הראשון שלו מלפני 10 שנים, Plastic Ono Band, השיר מתחיל בצילצול פעמון כתזכורת לצלצול הרועם מבשר הרעות של פעמוני הכנסייה שפותחים את האלבום ההוא. השיר נבחור להיות הסינגל הראשון מהאלבום ויצא באוקטובר 1980, כשבצידו השני שירה של יוקו Kiss, Kiss Kiss. יוקו ספרה: “ידענו שהשיר יהיה הסינגל הראשון. אני אוהבת את השיר אבל כשאני שומעת אותו עכשיו זה פשוט חונק אותי כי זה איך הרגשנו באותה תקופה. באמת חשבנו שאנחנו מתחילים מחדש וזה לא הלך ככה.” הנה גרסה מתוך האלבום בגרסת ה Stripped Down שיצא ב 2010 ובו גרסאות שהושלו מהן שכבות הפקה, מה שלטעמי חידד ורענן את השירים. את הגרסה הזו מתחיל לנון בהקדשה של השיר לחלוצי הרוקנ’רול שכבר אינם: אלביס, ג’יין וניסנט ואדי קוקרן (שביצוע של שיר שלו הכניס את פול לקוורימן) ובאדי הולי. השיר Cleanup Time נכתב כולו בברמודה ומדבר על תקופת חייו כ”עקרת בית”. הוא אולי גם מרמז על הנקיון שעשה לנון בחייו האישיים לאחר תקופת “סוף השבוע האבוד”. “השיר הגיע משיחה עם ג’ק דאגלס בטלפון לפני שנפגשנו. הייתי בברמודה ודיברנו על שנות השבעים. דיברנו על נקיון ועל הפסקה מסמים ואלכוהול ודברים כאלה – לא רק אישית, אלא על אנשים בכלל. הוא אמר,’ובכן, זה הזמן להתנקות? ‘. אמרתי, “זה בטוח, “וזה היה סוף השיחה. הלכתי ישר לפסנתר והתחלתי להשתולל, וזה יצא.” כאן אפשר לשמוע דמו שעשה לנון בדקוטה עם חזרתו מברמודה על הפסנתר קצת לפני תחילת הקלטות האלבום. את I’m Losing You כתב לנון בברמודה לאחר שלא הצליח לתפוס את יוקו בטלפון: “ניסיתי להתקשר מברמודה ולא הצלחתי. הייתי כמו מטורף, אבוד בחלל…”. בברמודה הדמו עדיין נקרא Stranger’s Room ויש בו גם מהזעם של Cold Turkey מתחילת שנות ה 70 ואולי ההקבלה היא לא במקרה מכיוון שלנון הרגיש ממש בתחושת “קריז” כשלא הצליח להשיג את יוקו. ג’ק דאגלאס המפיק זיהה את הזעם האצור בשיר וכדי להבליט אותו גייס להקלטה שניים מחברי ה Cheap Trick – הגיטריסט ריק נילסן והמתופף בון אי קרלוס כדי לשוות לשיר גוון רוקי כבד במקצת. השניים השתתפו גם בהקלטת I’m Moving On הנהדר של יוקו, כאן בגרסת ה stripped: השיר המרגש ביותר באלבום הוא (Beautiful Boy (Darling Boy שנכתב על שון. “שנינו רצינו להיות הורים בפעם הראשונה עם שון. אף שלשנינו היו ילדים בגלגולים קודמים. שנינו היינו כל כך עסוקים בעצמנו. רצינו ילד שיהיה הילד שלנו”. השיר נפתח עם גלי הים ושוב נשמעים להם 3 צילצולי פעמון. עם סיומו נשמע ג’ון לוחש: “לילה טוב, שון. נתראה מיד שוב בבוקר” ולא במקרה, זהו שיר הערש השני שכתב לנון לילד. בפעם הראשונה היה זה Good Night שנכתב לג’וליאן, אבל השלב שבו היה ג’ון בחייו, הפאסון של איש להקה צעיר לא איפשר לו לשיר אותו. הפעם שון הוא במרכז וג’ון מקדיש לו את השיר ולא שוכח לציין אותו בסופו. הקשיבו כאן לטייק 1 של השיר כשברקע מקשיבים החברים לדמו מברמודה כדי לקבל השראה וכיוון: יוקו מצידה ענתה לג’ון עם שיר מרגש שתמיד מעלה לי דמעות. ב Beautiful Boys היא מקבילה בין שון לג’ון ואני מודה שזה הורג אותי כל פעם מחדש. “אתה ילד יפה עם כל הצעצועים הקטנים שלך העיניים שלך ראו את העולם למרות שאתה רק בן ארבע…” “אתה ילד יפה עם כל התכניות הקטנות שלך הראש שלך שינה את העולם ואתה בן ארבעים…” בשיר Watching the Wheels, הגלגלים עליהם לנון מדבר בשיר הם הרכבים שראה לנון מביתו בדקוטה של אלו הרצים אצים ליום עמלם, אבל זהו גם סמל לגלגלי השיניים שמסמלים עבודה ואת כוח האינרציה של החיים, שלנון בחר במודע לרדת מהם ומשקיף עליהם מבחוץ. “כל היקום הוא גלגל, נכון? גלגלים מסתובבים. הם הגלגלים שלי, בעיקר. אבל, אתם יודעים, הצפייה בעצמכם היא כמו צפייה בכל האחרים, ואני מתבונן בעצמי דרך הילד שלי.” בשיר לנון גם עונה למבקרים שכתבו שהוא נעלם ופרש מעולם המוזיקה. “לא עצרתי מ -1962 עד 1973 – על פי דרישה, לפי לוחות זמנים, ברציפות. והדרך היתה קשה. נראה לי שזה מה שאנשים עוברים בגיל 65 כשפתאום הם לא אמורים להתקיים יותר והם נשלחים מהמשרד. אני לא קיים אם השם שלי לא בעיתונים או אם אני לא נראה במועדונים הנכונים. זה ממש כמו החבר’ה בגיל פרישה כשמישהו פתאום בא ואומר להם ,’חייכם נגמרו. זמן גולף.”. השיר היה הסינגל השלישי מהאלבום כשבצידו השני של הסינגל שובץ Yes, I’m Your Angel של יוקו שנשמע עבורי כמו משהו מתוך סצנה חלומית בסרט של דיסני. השיר Woman הביטלסי, נכתב בברמודה והוקדש ליוקו. הוא גם היה חזרה בתשובה פמיניסטית נהדרת של ג’ון. השיר נפתח במלמול של ג’ון: “עבור החצי השני של השמים“, כשזה התייחס למשפט שאמר יו”ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו (לנון הזכיר אותו גם ב Revolution של הביטלס), המשפט היה: “הנשים תופסות את חצי השמיים“. “זה פתאום היכה בי מה שהנשים מייצגות לנו, לא כאובייקט מיני או אמא, אלא רק לתרומתן. כל הדבר הזה על גבר, אישה, גבר, אישה – זה בדיחה. בלי אחד עם השני אין שום דבר”. ארל סליק הגיטריסט שניגן באלבום הגדיל ואמר: “זה מאוד Here, There And Everywhere סוג של שיר. זה מעולה. ברגע ששמעתי את זה, הדבר הראשון שחשבתי היה ‘ביטלס'”. הגירסה הנפלאה מתוך גרסת ה Stripped Down של האלבום מ 2010 נפתחת בהתחלה עם משפט עידוד שהיה אומר לנון לחברי הביטלס בתחילת דרכם: ?where are we going fellas והם היו עונים To the toppomost of the poppomost. השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כשבצידו השני השיר Beautiful Boys של יוקו. בדיוק כמו באלבום Imagine שנסגר עם Oh Yoko, לנון סוגר את החלק שלו באלבום הזה עם עוד שיר שמוקדש ליוקו בשם Dear Yoko שנכתב באביב 1980 והושלם בברמודה. באולפן לנון הדריך את הנגנים לנגן באופן דומה לשיר Shame Shame Shame של Shirley & Co את השירה הקדיש לנון שוב לשנות ה 50 ושר בסגנון אלילו באדי הולי. “היתה לשיר הרגשה של שנות ה 50 המוקדמות, חשבתי שזה היה השיר הקליל והמצחיק ביותר באלבום”, כך סיפר ג’ק דאגלאס המפיק. שני קטעים של יוקו סגרו את האלבום Every Man Has A Woman Who Loves Him ו Hard Times Are Over. עם סיום העבודה על האלבום, חתמו לנון ואונו עם דיוויד גפן וחברת גפן על חוזה הקלטות והוציאו דרכה את האלבום ב 17 לנובמבר 1980. על עותק של האלבום חתם לנון לרוצחו בבוקרו של ה 8 לדצמבר 1980. דיוויד גפן ההמום לאחר הרצחו של ג’ון עם יוקו האבלה

“כשכתבתי ב Yer Blues שאני בודד ורוצה למות, לא התבדחתי, ככה באמת הרגשתי”. כך לנון על Yer Blues מתוך האלבום הלבן שנכתב במחנה של המהרישי ברישיקש הודו. “הדבר המצחיק במחנה היה שלמרות שהוא היה יפה מאוד ועשיתי מדיטציה בערך 8 שעות ביום, כתבתי את השירים האומללים ביותר עלי אדמות…” השימוש ב yer במקום ב your בא לרכך מעט את האומללות והדיכדוך שבשיר ולתת לו מעט פן הומוריסטי. לנון חשב שהשם הזה יאפשר לו להתמודד עם ביקורת עתידית והוא יוכל לטעון שהשיר הוא בעצם רק פרודיה על בלוז. אחרי 2 בתים בהם לנון מבהיר את הרצון למות, בבית השלישי אפשר לראות את ניצני אלבום הסולו הראשון שלו שייצא בעוד שנתיים Plastic Ono Band: My mother was of the sky My father was of the earth But I am of the universe And you know what it’s worth. בבית הבא, אנחנו שומעים על מר ג’ונס של דילן שמופיע בקטע האחרון. על מי מדובר? הדמות לקוחה מתוך השיר Ballad of a Thin Man של דילן שיצא באלבומו השישי Highway 61 Revisited – האלבום ה”חשמלי” הראשון של דילן. בשיר של דילן היא מתאורת כמבולבלת ונקלעת למצבים מוזרים. דילן הסביר על השיר: “זה שיר שכתבתי בתגובה לאנשים ששואלים שאלות כל הזמן. אתה פשוט מתעייף מזה מדי פעם “. You raise up your head And you ask “Is this where it is?” And somebody points to you and says “It’s his” And you say “What’s mine?” And somebody else says “Well, what is?” And you say, “Oh my God, am I here all alone?” But something is happening And ya’ don’t know what it is Do you, Mister Jones? ספקולציה אחת גרסה כי דילן התכוון לבריאן ג’ונס מה Rolling Stones, מאוחר יותר עיתונאי בשם ג’פרי ג’ונס טען כי הוא ראיין את דילן ב 65 לפני יציאת השיר ושהשיר הוא עליו. מי יודע? לנון כמו הרחיב וסיפק עוד מידע על מר ג’ונב של דילן בשיר והפך אותו לאדם התאבדותי שאיבד את מגע הקסם שלו. אם ההתאבדות היא אומנותית יתכן שלנון כתב בעצם על עצמו. כשהביטלס חוזרים מהודו, הם עורכים מפגש פסגה במאי 1968 בביתו של ג’ורג’ באישר, וזאת על מנת להקליט סקיצות לשירים שנאספו אצלם עבור האלבום הבא שלהם. שם מקליט לנון גירסת דמו ערומה לשיר. ה 13 באוגוסט הינו יום ההקלטות הראשון עבור השיר שהתבצע למרבה הפלא בחדר צדדי קטנטנן שמקרטני כינה “ארון בגדים”, באולפן 2 באבי רואד. חדר הבקרה של אולפן 2 באבי רואד קן סקוט, טכנאי סאונד שהיה נוכח באולפן: “לג’ורג’ היה רעיון כזה שהוא רצה להקליט בחדר הבקרה עם הרמקולים, כך שהוא ירגיש שהוא על הבמה… אני זוכר שג’ון נכנס בשלב מסוים ואמרתי לו: ,’לעזאזל לפי איך שזה הולך עוד מעט נקליט בחדר הקטן הצדדי!’. החדר הסמוך היה זעיר, פעם איחסנו בו מכשירי הקלטה ישנים. לא היו בו קירות אולפן אקוסטים או שום מערכות אקוסטיות. לנון השיב, “זה רעיון נהדר, בוא ננסה את זה בשיר הבא!” השיר הבא היה Yer Blues, ככה הם הקליטו אותו, וזה עבד נהדר!” טכנאי הסאונד בהקלטות – קן סקוט באותו היום נעשים 14 טייקים לשיר עד השעה 5 לפנות בוקר. בראיון מאוחר למגזין הרולינג סטון, שיתף רינגו בחוויית ההקלטה של השיר: “היינו בחדר של 8 מטרים סך הכל, ללא הפרדה, פשוט עשינו את מה שאנחנו עושים הכי טוב: לנגן”. כדי לפנות טרקים, מייצרים 2 מיקסים מהטייקים שהוקלטו – טייק 16 ו 17 וכאן מבצעים משהו לא סטנדרטי: תחילתו של טייק 17 נחתך ומודבק לסופו של טייק 16 – אפשר לשמוע את החיתוך הגס בדקה 3:17 בשיר כשאת המעבר בין 2 טייקים ניסו לרכך עם מילוי התופים. דבר נוסף שקרה עקב ההקלטה בחדר כזה קטנטן הוא זליגת כלים וקולות לתוך ערוצים אחרים – למשל את קולו של לנון מקליט את הקולות המנחים, אפשר לשמוע במעומעם לאחר דקה 3:17. יום למחרת, משלים לנון את הקלטת הקולות. ב 20 באוגוסט, מקבל רינגו את הכבוד השמור רק לו: הקלטת הספירה שבתחילתו של השיר: ‘Two, three’ . גם אנחנו ניתן לרינגו את הכבוד: “השיר הזה Yer Blues מהאלבום הלבן, אי אפשר להתעלות עליו. זאת להקה מגובשת, זה כמו גראנג’, רק של שנות השישים – גראנג’ בלוז…” וזו התוצאה הסופית מתוך גרסת ה 50 לאלבום שבה משום מה קולו של לנון קיבל יותר מדי הד. אי אפשר לוותר על גירסתו של לנון לשיר שביצע עם הסופר גרופ הזמנית שהקים ה Dirty Mac בערב שערכו הרולינג סטונס ב 11 בדצמבר 1968 שנקרא The Rolling Stones Rock and Roll Circus , וזאת לרגל קידום אלבומם החדש Beggars Banquet. בערב השתתפו אמנים כמו The Who, ג’טרו טול ועוד רבים וטובים. ה Dirty Mac כללה את לנון מהביטלס ,אריק קלפטון מ”קרים”, קית’ ריצ’ארדס מהרולינג סטנס ומיץ’ מיצ’ל מלהקתו של ג’ימי הנדרקיס. מה מקור השם שהביא לנון אתם שואלים? אין קשר למקרטני. משחק מילים על ההרכב פליטווד מק. גרסה נוספת של השיר ביצע לנון שנה אחר כך, בספטמבר 1969 בהופעה בפסטיבל ,”תחיית הרוקנ’רול” שנערך בטורונטו קנדה. בלהקה שאסף לנון במהירות וקרא לא ה Plastic Ono Band היו חברים לנון בקולות וגיטרה, אריק קלפטון בגיטרות, קלאוס פורמן בבס, אלן ווייט בתופים ויוקו אונו בהחרשת אזניים. הגלגול הראשון של Plastic Ono Band בפסטיבל בטורונטו ההופעה הזו יצאה בתקליט שנקרא Live Peace in Toronto 1969 ששוחרר בדצמבר 1969. עטיפת תקליט ההופעה

החודש נציין 16 שנים למותו של ג’ורג’ הריסון בגיל 58. היום נביא תרגום מתוך כתבה שהתפרסמה ב News of The World בשם “הדקות האחרונות של ג’ורג’ הריסון”. מוזמנים לדמוע יחד אתנו. ג’ורג’ הריסון זימן את ה”עין הפרטית” הגדולה ביותר למיטתו כדי למפות תכנית סודית להלוויה שלו. והיום News of The World יכולים לפרט את ההסדרים הקפדניים ששני האנשים רשמו בקפידה: התוכנית הסודית למותו של הסופרסטאר. אנחנו יכולים גם לגלות כי גופתו של הביטל לשעבר ג’ורג’ נשרפה רק כעבור 9 שעות מפטירתו. בנואשות לשמור על ההמונים הרחק מאשתו אוליביה ובנו דאהני, פנה ג’ורג’ אל גאווין דה בקר, גורו אבטחה לכוכבים כמו שר, מישל פייפר, ג’ואן ריברס, ג’ף גולדבלום וברוק שילדס. דה בקר גם עזר לקומיקאי ביל קוסבי ללכוד את הרוצח של בנו אניס. הפגישה התקיימה ליד מיטתו של ג’ורג’, בבית החולים של אוניברסיטת סטטן איילנד. גם אשתו אוליביה, בת 53, הייתה שם, בנו דאהני בן ה 24 לא יכול היה להביא את עצמו לסייע בתכנון הסתלקותו הסודית של אביו. דה בקר, שהפך לחבר קרוב של ג’ורג’, התחיל עם עט ונייר ריק על ברכיו והתחיל לכתוב. כעבור שלושים דקות הרשימה הושלמה. נקודה 1: הנקודה קורעת הלב מכל. ג’ורג’ לא ישוב יותר אל פרייר פארק, האחוזה הקרובה לנהר התמזה, שבאהבה הפכה לאחד מהבתים המרשימים באנגליה. הוא גם לא יראה שוב את ליברפול. מקור מסר לעיתון: “הוא ידע שאם הוא ימות בפרייר פארק, יהיו המונים מחוץ לשער וזה יהיה קרקס. את גופתו יהיה צריך להוציא על ידי ניידת, הוא לא רצה שזה יהיה התצלום האחרון. הוא גם לא רצה שריפה בכנסייה או במשרפה. נקודה 2: לג’ורג’ אסור היה למות בבית החולים, ובוודאי לא בבית-חולים בניו-יורק. מותו יהפוך מיד לידיעת הציבור, ההמונים יתכנסו, הקבורה תצטרך לזחול ברחובות סתומים בתנועה בכל שעה ביום או בלילה, ולא ניתן יהיה לפספס זאת. נקודה 3: המקאברית מכל. ג’ורג’ עמד בפני השאלה הנוראית: “היכן אמות?” בשלב מסוים ג’ורג’ הרהר בלסיים את ימיו בביתו שבהוואי. זה נפסל. נמל התעופה מאווי הוא קטן יחסית וג’ורג’ היה מוכר, ולכן הוא היה מוצא את ביתו במצור. דה בקר הציע לו את ביתו הגדול ששכר בבוורלי הילס שלמעשה היה שייך לפול מקרטני. היה לו מרחב ופרטיות, ודה בקר עצמו יהיה בשטח בית עם כל המשאבים הביטחוניים העצומים שהוא יכול היה לספק. אבל חיוני היה שג’ורג’ יגיע לביתו של דה בקר בחשאי. נקודה 4: הוא יצטרך משככי כאבים, בעיקר דיאמורפין, והמסע מניו יורק כל הדרך לבוורלי הילס יהיה קשה מדי עבור מישהו במצבו. הם תכננו לעצור בבית החולים בלוס אנג’לס UCLA. ג’ורג’ סימן את הסכמתו. כל שנייה אחרונה של חייו מופתה לבסוף. עתה נותרו רק פרטי ההלוויה שלו. נקודה 5: רופא יהיה זמין על מנת לספק תעודת פטירה, המאפשרת שריפה כמעט מידית. בית הלוויות המקומי בלוס אנג’לס יקבל הודעה על מותו של זכר בלתי ידוע. הקפלה הלא-דתית נבחרה ללוויה לפני שיעבור לקרמטוריום (היכן ששורפים את הגופה). האפר שלו יפוזר במזרח הרחוק, שם ג’ורג’ היה הראשון שנתן לרוחניות שלו לפרוח עם שאר הביטלס תחת המהרישי מאהש יוגי. באופן זה התכוון ג’ורג’ לבנות פער של 10-12 שעות בין מותו לבין שחרורם של החדשות לעולם. לג’ורג’, בן ה 58, נאמר ב 14 בנובמבר לערך, כי אין זה סביר שיוכל לשרוד עוד חודש. לאחר שקיבל טיפול בסרטן הריאות והגרון, אובחן עם גידול ממאיר במוחו. בשבת, ה 17 בנובמבר, הוחלט כי הוא יעזוב את בית החולים בניו יורק ויחל בהפעלת תוכנית דה בקר. היו לו רק כמה ימים להיפרד מחבריו היקרים, שכן כל המסע הסודי שלו יצטרך להיעשות בלעדיהם. הוא הרים את השפופרת וחייג לאחותו הגדולה לואיז הריסון. לאחר שורה של ריבים משפחתיים, הם בקושי דיברו במשך עשר שנים. לואיז, בת ה 63, שהתגוררה באמריקה מאז 1963, טסה מיד מאילינוי, שם היא ניהלה מלון קטן בשם “A Hard Day’s Night”. ידיד שלה סיפר: היא וג’ורג’ התחבקו ואמרו שהכל נסלח. שניהם בכו. ג’ורג’ אמר לה “שום דבר ממה שהיה כבר לא משנה”. מאוחר יותר היא הייתה הרוסה כאשר החדשות על מותו שוחררו. הבאים ברשימה של ג’ורג’ היו פול מקרטני ורינגו סטאר. פול ביקר את ג’ורג’ והקשיב בדמעות כשהריסון הודיע בשלווה: “אני לא אהיה כאן לחג המולד”. רינגו היה בבוסטון, מסצ’וסטס, כשהוא מטפל בבתו הסובלת מסרטן. הוא טס אל ג’ורג’ במהלך הלילה, אמר המקור שלנו. רינגו אמר שהוא יבטל את מסע ההופעות שלו בקנדה כדי להיות עם ג’ורג’ עד הסוף. ג’ורג’ אמר לו לא, והוסיף: “אני בשלווה”. רינגו אגב, היה במסע ההופעות עם הלהקה שלו בקנדה, כשהגיעו אליו הידיעות על מותו של ידידו הוותיק. בשבת, ה 17 בנובמבר, נאמר לג’ורג’ על ידי הרופאים שאפשר לקחת אותו מניו יורק. ללא כל פרסום הוא עלה על מטוס פרטי לשדה התעופה הקטן של סנטה מוניקה. משם הוא נכנס למרכז הרפואי של UCLA, בדיוק כפי שתוכנן. ביום שלישי עם התדרדרות מצבו של הריסון, הוא נלקח לבוורלי הילס באמבולנס סגור ולא מסומן. במשך 36 השעות הבאות, הריסון נסחף אל מחוץ לתודעה. אוליביה ודני היו במשמרות. היחיד שהורשה לבקר היה חברו הטוב, ראבי שנקר, שניגן מוזיקה עדינה בסיטאר. טפטוף תוך ורידי הזין גלוקוז לגופו של ג’ורג’. מדי פעם הוא לגם מן המשקה הנוזלי של הדיאמורפין. הסוף הגיע בשעה 13:30 ביום חמישי בלוס אנג’לס, 9.30 בערב בבריטניה. שני החברים הכי טובים שלו מ”אמונת קרישנה”, שיאם סונדרה ומוקונדה, שג’ורג’ הכיר כבר יותר מ -30 שנה, זימרו בשקט לתוך המדיטציה שלהם כשנפטר. בשעה 10:30 בלוס אנג’לס, 6.30 בבוקר יום שישי בבריטניה, גופתו של ג’ורג’ נשרפה. ג’ורג’ הושם בארון מתים מעץ פשוט, עליו היו מפוזרים עלי כותרת של ורדים, והאוויר היה מלא בניחוח אלמוגים. לא היו מזמורים. כומר הארי קרישנה קרא מה Bhagavad-Gita, סדרה של פסוקים הינדים קדושים. מומחה קרישנה, ראדה מוהן הסביר: “שורפים את הגופה בהקדם האפשרי בהודו ואת האפר מפזרים על נהר קדוש. זה מועיל לנשמה למסע הנצחי שלה”. בחצות בלוס אנג’לס, 8 בבוקר בלונדון, חדשות על מותו שוחררו. באותו זמן היה מטוס באוויר עליו אוליביה, דאני ואפרו של ג’ורג’. זה היה אותו מטוס שהטיס את ג’ורג’ מניו-יורק. דה בקר השיג את 10 שעות המרחב והזמן הפרטי שהמשפחה נזקקה לו. מקור המקורב לדה בקר אמר לנו: “זה היה מבצע גאווין קלאסי כדי למנוע כל תשומת לב לא רצויה“. האפר של ג’ורג’ חייב להיות מפוזר על נהר קדוש כמו באמונת קרישנה שאוסרת על האפר להיות מפוזר על פני האדמה. חברי האמונה מאמינים שג’ורג’ בחר או את הגנגס או את נהר ימונה בצפון הודו, 40 קילומטרים מן הטאג’ מהאל. קריפה מויה דאס מהחברה הבינלאומית לתודעת קרישנה הסביר: “הנהר הקדוש (יאמונה) היה מקום המפלט הרוחני האהוב של מר הריסון בצפון הודו“. נסיים את הפוסט עם השיר שפותח את האלבום האחרון של ג’ורג’ (שהושלם על ידי בנו דאהני וג’ף לין). You may not know where you came from May not know who you are May not even wondered how You got this far

פרק חדש עלה לפודקאסט ביטלמניקס וזו תמיד התרגשות עבורי. במיוחד כשמדובר בפרק שמציין 50 שנה לאלבום שצריך לומר ולהתוודות, לא בטוח שכולם מגיעים והגיעו עד אליו בקריירת הסולו העניפה של הביטלס. אני יכול לומר בבטחה שמי שכן הגיע אליו, לא התחרט על כך. האלבום Living in the Material World, 'חי בעולם החומרי', של ג'ורג' הריסון, הוא כל מה שאמן שנמצא במעמדו של הריסון יכל לבקש. אלבום שמביא אמת גדולה אומנותית ומספר לנו הקהל על הקונפליקט והמאבק הפנימי שהוא עבור יום ביומו. בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין המלאך שיושב לו על כתף אחת לבין השטן שמגחך על הכתף השנייה. הריסון מביא כנות גדולה באלבום וכשמדברים בכנות, לא צריכים סאונד מאוד גדול כמו שנעשה באלבום המשולש שלו, אלא הרכב יחסית קטן שמנגן גם הוא בכנות ועדיף כמובן שיהיה לך בצוות פסנתרן גאון כמו ניקי הופקינס שינגן את כל מה שאתה לא הספקת לומר. הדרך לאלבום השני הזה של הריסון היתה רצופה מהמורות. תביעות, פרויקטים לא גמורים, מופע למען בנגלדש שהסתבך ואהבה אחת שהלכה והתקררה. עדיין, הריסון הצליח לאסוף את עצמו ואת ההרכב שגיבש ולהקליט אלבום מופלא שכשהמחט מתרוממת ממנו, הוא נשאר ומהדהד לך בראש עוד המון זמן. בואו איתי למסע לאלבום של הריסון הרוחני שחי בעולם החומרי. על הכל כולל הכל בפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט ואת המחשבות שלכם על האלבום הזה של הריסון. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

ההקלטות למה שיהיו בסופו של דבר שני אלבומים אחים, המשיכו בכוח האינרציה במהלך 1981. עכשיו כשהוא משוחרר והשיל מעליו כל הרכב ובעצם כל מעצור הוא חופשי לעשות מה שבא לו. עם כל צערו על הרצחו של לנון ובפוסט הקודם על Tug of War, אכן נוכחנו שמקרטני היה הרוס מהעניין כמתבקש. ג’ון שהיה הנמסיס שלו בחייו, הפך והתעלה לדרגת קדוש ולמעשה הפך לסמל הביטלס, סמל השלום, סמל טוהר המידות ולאגדה. זה דבר אחד להתחרות באדם חי, אבל זה חסר סיכוי להתחרות באגדה מתה. את Here Today כתב מקרטני לזכרו כדו שיח או יותר נכון כחד שיח בניהם בו הוא גילה את רגשותיו וחזר לאירוע מרגש אי שם ב 1964. במהלך 1981 הוקלט השיר באולפני ‘אייר’, ושובץ כאמור כתגובה המיידית של פול לאירוע הנורא ההוא באלבום Tug of War שיצא בסוף אפריל 1982. באותם החודשים באולפני ‘אייר’, עבד פול בין היתר על עוד שירים. למען האמת, כפי שאני מבין זאת, לא הייתה בתחילה הבחנה בין שני אלבומים. הוקלטה מסה קריטית של שירים ומתוכם נבחר הבאץ’ הטוב ביותר עבור האלבום הראשון. לאחר שנסגרה רשימת השירים עבורו, התפנה פול להקליט את השאר. קצב העבודה הזה מדהים בעיניי. באותם סשנים בין מאי לדצמבר 1981 הוקלט גם קטע הלינק הקצר ששובץ ב Tug of War וקיבל את השם Be What You See. מקרטני ניגן בו על כל הכלים ומשם המשיך באותה מתודת עבודה לקטע נוסף שהיה הקטע הכי ווינגזי לאותה תקופה ונקרא Sweetest Little Show. לא בכדי הוא היה כזה ווינגזי. זה קטע שההרכב המנוח עבד עליו עוד ב 1980. לאחר כחודש מקרטני הקליט לו דמו איטי הרבה יותר מהגרסה הסופית כפי שניתן לשמוע בגרסת הארכיב קולקשן: כשווינגז ביצעו אותו הוא היה חלק מתוך מחרוזת רחבת ידיים שכללה בה עוד שני שירים – Any Younger ו Unbelievable Experience – קטעים שנגנזו ולא ראו את אור השמש. הדמו של מקרטני מאוד מונוטני עם בס יפה ומודגש. התוצאה הסופית לעומת זאת הואצה ונשתל בה סולו גיטרה אקוסטית יפהפה. פול הפך את השיר הזה לגלעד זכרון לווינגז. ‘היית המופע המתוק והקטן ביותר בעיר’ הוא שר לה ובסוף גם גייס את כל טכנאי האולפן כדי למחוא כפיים. לאחר מכן הוא חזר בהדרן והתחושה היא של הופעה קטנה שמתרחשת לנגד אוזננו. אלו בדיוק הדברים ומלאכת המחשבת שאני אוהב אצל מקרטני. שיר כביכול לא חשוב, אבל אוצר בו כל כך הרבה ועוד לא דיברנו על החיבור הנפלא לטעמי עם ‘האדם הממוצע’ שבא אחריו. זה כאילו שמקרטני מנסה להחליק את הגלולה: ‘אני מוצלח מאוד, אבל אני רק אדם ממוצע’. מדוע לא השתחרר Sweetest Little Show שהיה כבר מוכן ב Tug of War? ככל הנראה פרידה מרגשת אחת באלבום הספיקה לו. אולי הוא לא ידע עדיין כיצד לפתור את התלבטות הזו: האם מחמאה עצמית שכזו לו וללהקה, יכולה לגרום לזעם בקרב המאזינים ואותו איזון עם השיר הבא פתר את הבעייה. באלבום ‘לונדון טאון’ הופיע השיר Girlfriend שכתב מקרטני בתחילת העשור והתאווה מאוד שמייקל ג’קסון הצעיר יבצע אותו. הם נפגשו לראשונה ב 1975 ודבר לא קרה מאז. לאחר יציאת האלבום Off the Wall, שלח ג’קסון מסרים למקרטני דרך מנהלו ובמיוחד דרך הקאבר שביצע ל Girlfriend שנכנס לאותו אלבום.בסוף 1980 יצר ג’קסון קשר עם מקרטני והם קבעו להפגש ולכתוב ‘להיטים’ יחדיו. “מייקל הגיע והתמקמנו בקומה העליונה במשרד שלנו בלונדון ואני פשוט תפסתי גיטרה ו Say, Say, Say יצא החוצה. מייקל עזר עם הרבה מהמילים”. מקרטני ראה בשיתוף הפעולה ובשיר הזה ספציפית, הזדמנות נפלאה להגדיל את קהל מאזיניו. את הבדל הדורות בינו לבין ג’קסון הוא צמצם ככל האפשר וייצר איתו את הקטע הכי עדכני לאותה תקופה. לאחר העבודה הראשונית באולפני ‘אייר’, הקטע הונח בצד. אנשיו של ג’קסון המשיכו את העבודה עליו בשנה הבאה. בעיניי זה מקסים שבשיר אין הצמדות לז’אנר אחד. מקצב התופים ומחיאות הכפיים הוא ‘דיסקואי’, כלי הנשיפה שמיוצרים מסינתיסייר הם מוטאון, המפוחית של ג’רי היי הוא ווסטרנית והבס של ניית’ן וואטס מתכתב עם פאנק. באפריל 1982, העבודה על השיר עברה לוס אנג’לס. שחקן מפתח בעיצובו של השיר היה ביל וולפר איש הקלידים שהגה גם את הפתיח ל Billy Jean של ג’קסון. שימו לב שהם נפתחים מאוד דומה. קטע ראשוני מאוד שהקליטו מייקל ופול תורגם על ידו למשהו מאוד בסיסי שהכיל קלידים ומכונת תופים, קטע ששימש את הנגנים ללמוד את תפקידיהם. לאחר סשן הקלטה רציני ראשון בלוס אנג’לס, משהו לא התיישב היטב ואז נקראו לדגל הבסיסט נית’ן וואטס והמתופף ריקי לאווסון. כך סיפר נגן הבס נית’ן וואטס: “מייקל לא ממש אמר לי מה לנגן על גבי הטראק. ניגנתי את ההרגשה ומייקל אמר ‘אני רוצה ככה, תעשה ככה’ וחשבתי שפול מקרטני בטח יעשה אוברדאב על הבס שלי כי הוא פול מקרטני. כשהגעתי לפול הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה כל כך שהוא הולך להשאיר את זה ככה. לא שהיו לי תלונות!”. בגרסת הארכיב קולקשן תוכלו למצוא רמיקס נהדר לקטע שבושל מחדש עבור יציאת האלבום מחדש ובו השיר יוצא מגבולות הגזרה שלו ומההידוק שנגזר עליו והופך לכיפי באמת. בפברואר 1983 התווספו לו עוד אוברדאבים והוא צוחצח והיה מוכן ומזומן להיות הסינגל הראשון עבור האלבום הבא של פול בתחילת אוקטובר 1983. באותה פגישה ראשונית בין ג’קסון למקרטני, חשף פול למייקל קטע שהיה לו. למעשה היתה לו רק את המוסיקה למה שיהפוך להיות The Man. ברגעים האלו הדמו שהיה למקרטני נקרא This is the Man והשניים החלו לעבוד עליו. הם הוסיפו מילים והקליטו דמו משלהם. היופי של התוצאה הסופית היא מיזוג גלויות בין כמה גישות. החתן מקרטני מצד אחד, הסנדק ג’ורג’ מרטין מצד שני והגישה האולפנית ה’לוס אנג’לסית’ מהצד השלישי של הכלה – מייקל ג’קסון. הילד יצא יפה ומוכשר מאוד אבל דומה יותר לאמא. שימו לב כמה קולו של ג’קסון שולט בשיר. לאחר הקלטת השירים הללו, נאות מקרטני לעבוד עם ג’קסון על שיר שלו שנקרא The Girl is Mine ותרם לו את קולו. הוא ניסה להביא אינפוטים, אבל הוא הבין שברגע שקווינסי ג’ונס נמצא בעמדת המפיק, תפקדיו הוא לזוז הצידה. השיר המשותף הזה יצא בסוף 1982 כסינגל משותף והתמקם באלבום המולטי מצליח ‘מותחן’ של ג’קסון. הסשנים של מקרטני ב 1981 הסתיימו, שנה חלפה עברה לה ו 1982 הגיעה. בזמן שמקרטני המשיך לעבוד על התוצרים הבאים שלו, באפריל כאמור יצא לאור האלבום המצופה מאוד Tug of War. הוא קצר שבחים מקצה לקצה וזינק למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב. אמנם ייקח זמן עד שהאלבום הבא ייצא, אבל הלחץ להוציא מוצר טוב שישתווה אליו הלך וגדל. קשה להתעלם מכך שהמצרכים שנשפכו אל תוך קערת האלבום החדש הם פחות או יותר אותם המצרכים: דואטים עם בחור צעיר ומצליח, ג’ורג’ מרטין ואווירה כיפית ולא מחייבת. באוקטובר 1982 התחדשה העבודה על האלבום הבא והן נפתחו בסערה בקטע שכתב מקרטני כדי שיהווה קונטרה בין ה’יאנג’ ל’יין’ או בין ה’אייבורי’ ל’אייבוני’. בין אלבום המלחמה לאלבום השלום. אמנם מקרטני הוא לא טולסטוי אבל מלחמה ושלום הם תמיד ניגודים מעולים. מקרטני שחיפש את שירי הניגודים הללו כתב את Pipes of Peace. בפוסט הקודם על האלבום Tug of War, כתב מקרטני את שיר הנושא שהיה לטענתו על מצבים בחיים בהם ישנן משיכות חבל הדדיות, אבל אם קוראים היטב את המילים שם, השיר אולי כוון ל’משיכות החבל’ ההדדיות בינו לבין לנון. המחשבה הזו יכולה להתאים גם כאן. שיר על השלום שהוקדש ללנון, אקטיביסט השלום בעולם, אבל מכיל בו גם את הפן האישי: ‘הדלקתי נר [זכרון?] לכבוד אהבתנו. באהבה הבעיות שלנו נעלמות’. זה שיר שאני כל כך אוהב של מקרטני. הוא צרוב לי בראש כל כך הרבה שנים ולמרות הליווי הכלי המעט חיוור, המילים בו חזקות. בקטע הכי יפה ומיוחד בשיר לטעמי, הצליח מקרטני לייצר פיק מרגש. בשיא הקטן הזה נשמעת טאבלה הודית (אולי במחווה להריסון), מקרטני הופך פילוסופי ומתחיל לשאול שאלות קייומיות על החיים, מאחוריו בס קופצנית מוטרדת שלא מוצאת את מקומה והכל יחד גורם לי לעור ברווז כשהוא שר: ‘מה אתה אומר? המין האנושי ימחק ביום או שמישהו יציל את הכוכב שעליו אנחנו משחקים/מנגנים. האם הוא היחיד?’. השימוש ב playing כדי להשאיר שאלה פתוחה, מופלא בעיניי. כיאה לכור ההיתוך הזה שאני כל כך אוהב אצל מקרטני, גם כאן יש עירבוב נהדר של דברים. עבור המילים נעזר פול במשורר ההודי רבינדראנאת’ טאגור, אבל הוא גם עשה מחווה לקטע The Pipe of Pan מתחילת המאה שנכתב על ידי לינול מונקטון ומאז בוצע רבות בבריטניה בסצנת המיוזיק הול. פול רצה בשיר כלים אתנים והודים. הוא לא הצליח למצוא נגנים לכל הכלים שרצה, אבל ג’ורג’ מרטין איתר את נגן הטאבלה ג’יימס קיפן שהיה חברו ושכנו. אפשר גם לשמוע שפול גייס גם את כישורי הכתיבה לילדים עבור השיר הזה ושיווק את השלום לא באגרסיביות כמו חברו, אלא ברוך ונעימות. על מנת להדגיש את הצד הילדותי הזה, שולבה בו מקהלת ילדים. הנה סרטון מתוך העבודה באולפן בו פול וג’ורג’ מרטין מדגימים מה הם עוללו לשיר. פשוט נהדר ומומלץ לצפייה. השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כחודש וחצי לאחר צאת האלבום בסוף אוקטובר והיה שונה במהותו מהסינגל הראשון. מקרטני אותת לקהל המאזינים הטוב והישן שפול הטוב והישן עדיין שם. הקליפ שליווה את יציאתו היה יצירה בפני עצמה שבאה לשחזר באופן נהדר את ‘הפסקת האש של חג המולד’ שאירעה במהלך מלחמת העולם הראשונה ב 1914 ובה בערב חג המולב החליטו הצדדים הלוחמים, צבא גרמניה מול צבאות בריטניה וצרפת להפסיק להלחם ואף החליפו בניהם מתנות. הצד הרך והמלודי של מקרטני בלט מאוד בשיר הבא שהוקלט באוקטובר 1982. So Bad הוא קטע יפה שבא ללכוד רגע משפחתי בו מקרטני והמשפחה ישובים לצד האח ואב המשפחה שר לאם: ‘ילדה אני אוהב אותך כל כך’ ואז הוא שר לג’יימס הקטן: ‘ילד אני אוהב אותך כל כך’. דמעות. פול הקפיד לשמור על אווירת האח הבוערת והאינטימיות בשיר ואני חושב שהוא הצליח. זה קטע מרגש מאוד. בל נשכח את החברים רינגו סטאר על התופים ואת המאסטרו ג’ורג’ מרטין שתרמו גם הם לאווירה הנהדרת. השילוב בין שני האלבומים שהיו אמורים להיות מנוגדים (כמו במלחמה) אבל בסופו של דבר הפכו לאחים (כמו בשלום) ראוי לקטע שיחבר בניהם. בסשנים הללו פול עבד לבדו על קטע שקיבל את השם הבלתי נמנע Tug of Peace. הפעם לא הצליח לו למקרטני. זה קטע קצר שמתחיל באווירה אפריקנית, אבל הוא מאולץ מאוד. פול ניסה לתפור בכוח את הקטע המחבר הזה והאילוץ הזה הוא סממן מבשר רעות לתופעות שילכו ויתחזקו אצלו בהמשך העשור. הפעם ‘האשם’ בין היתר הוא גם ג’ורג’ מרטין. מרטין זיהה שהחומרים עבור האלבום פחות חזקים מאשר ב Tug of War ועודד אותו לצאת קצת מהרצינות ולקחת את האלבום לפינה פאנקית יותר ולעשות דברים שלא עשה בעבר. בקטע הבא שהוקלט, מקרטני הצליח לעשות זאת בהצלחה. ב The Other Me, מקרטני שוב כל כולו על כל הכלים ואכן הוא כתב על הצד האחר הזה שפורץ ממנו לפעמים. ‘אני האחר רוצה להיות שמח ולהתנהג בטיפשיות’. אני מאוד אוהב את המילים הכנות של פול שלא מסתיר את חילוקי הדיעות בינו לבין זוגתו ובאופן נפלא לא הסתיר את קולות הנשימה שלו שמתכתבות קצת עם אלו של ג’ון ב’Girl‘. על טכניקת ההקלטה שבאה לתפוס את איכות הקול הזו של מקרטני היה אמון ג’ף אמריק. הקטע היפהפה שסוגר את האלבום Through Our Love הוקלט גם הוא באותם סשנים. קצת כמו Birthday שנכנס לאלבום הלבן, מקרטני רצה קטע שאנשים יוכלו להשתמש בו באירועים שונים כמו למשל להשמיע אותו בחתונות. עבורי זה שיר שלא רק סוגר את האלבום. הוא סוגר הרמטית תקופה נפלאה מוסיקלית של פול. אפשר לומר שברגע שנסגר האלבום הזה מקרטני דיי הלך לאיבוד או אם להיות עדין, יצא לטיול מוסיקלי פתלתל של כמה שנים. טיול לא מוצלח מבחינתי בלשון ההמעטה. עשרים שנה לאחר שקריירת ההקלטות שלו נפתחה ב 1963 עם האלבום הראשון של הביטלס, מקרטני כתב בשיר הסוגר שנפתח בצלילים כמעט זהים לאלו שפותחים את האלבום Pipes of Peace: ‘אנחנו יכולים לעשות דברים שלדבריהם היו בלתי אפשריים‘ הוא וג’ון עשו את הבלתי ייאמן וזה כל כך מרגש. התזמור הנהדר הוא כמובן של ג’ורג’ מרטין שניגן גם בפסנתר והוסיף רעיון משונה: תיפוף על גלגל אופניים כתוספת. זהו. תמו הסשנים לאלבום החדש. לשמונת השירים הצטרפו עוד שלושה שירים שהוקלטו קודם לכן ב 1981. הראשון היה Keep Under Cover שנכתב בתחילת 1980 ופול הקליט לו דמו בסשנים בחווה בקיץ 1980. את החזרות של ווינגז עליו ועוד, אפשר לשמוע בבוטלג הנפלא Pipes Of Peace Sessions אם יש לכם 4 שעות פנויות. בבוטלג, אפשר מדי פעם לשמוע שהלהקה זולגת לביצוע רגאיי עבורו. זה מאוד נחמד, אבל התוצאה הסופית שונה לגמרי. היא מתחילה כבלדת פסנתר והופכת באיווחה לקטע מהיר קופצני שמתנדנד בין רוק לקטעי מיתרים דרמטים. האמת? זה קטע לא רע בכלל. פול לא חשב שהקטע יתאים באווירתו לאלבום Tug of War ואכן הוא נותר מבוייש בצד. הנה דמו ראשוני עבור השיר: קטע נוסף כזה היה Hey Hey שהוקלט באולפני ה’קריביים’ של ג’ורג’ מרטין יום לאחר שהגיעו הנגנים החדשים סטנלי קלארק וסטיב גאד – בס ותופים בהתאמה. זהו בעצם ג’אם אולפני גרובי שמביא תצוגת תכלית של ההרכב ולא מעבר לזה. אני קורא לו ‘קטע ההכרות של מקרטני עם נגניו’ ואכן סטנלי קלארק קיבל עליו קרדיט משותף יחד עם פול. שימו לב לדמיון ל Birthday של הביטלס מהאלבום הלבן. קטע נוסף שהוקלט אז היה Average Person. מקרטני חזר לאנשים הבודדים והנדכאים שמדי פעם צצו לו בראש והולידו שירים יפים. יכולת התיאור הזו החלה ב’אלינור ריגבי‘, המשיכה ב’פני ליין‘, משם לתיאור של אישה בודדה ב Another Day ולקטע שהוקדש לפנסיונרים שצופים באופרות סבון ב Lonely Old People. שוב מקרטני חזר לנוסחא ותאר את אנשי היום יום. הפעם הם לא סטטיים ומחכים לגורלם אלא חלקם אפילו לוקח פיקוד. נהג עושה הסבה להיות מאלף אריות, מלצרית שרוצה להיות כוכבת וכו’. אני מודה שזה לא קטע מהאהובים עליי באלבום ובאופן כללי הוא לא מהחזקים של מקרטני. אפשר להבין מדוע הוא נדחה לאלבום הזה ובכל זאת, כפי שציינתי בתחילת הפוסט, הזליגה אליו מ Sweetest Little Show נהדרת בעיניי. הנה גרסת דמו עירומה: למרות דחיקתו של ג’ורג’ מרטין במקרטני לצאת מגבולות הגזרה שלו, פול התבצר בעמדתו וניסה לעשות עוד Tug of War. הפעם זה עבד פחות טוב. יצא ש Tug of War היה מעט יותר חריף ומתובל ומטבעם של דברים שאריותיו נדחקו ל Pipes of Peace. אני עדיין חושב ש Pipes of Peace הוא אלבום כיפי מאוד שמכיל כמה הבלחות יפות, אבל זה לא מספיק עבור אלבום של מקרטני. במלחמה ובשלום הללו Tug of War ניצח בגדול. יחד עם חוכמת הבדיעבד הנדירה שלי, הייתי מייעץ לפול להוציא אלבום ‘עבה’ יותר שהיה מכיל בו גם את הפנינים מ’פייפס’. זה היה יכול להיות אלבום מושלם ונפלא שמסכם יפה את תקופת פוסט ווינגז. הנה כמה תמונות מתוך סשן הצילומים עבור עטיפת האלבום וכרזה שפרסמה את יציאתו. מה היה עם מקרטני בסיום ההקלטות ב 1982? בתחילת 1983 הוא כבר היה בעולם אחר ובפרויקט חדש וגרנדיוזי. הסרט Give My Regards To Broad Street שהיווה את אות הפתיחה לתקופה חשוכה שלו עבורי ועל כך כמובן בפוסט הבא בסדרת הפוסטים על ‘קריירת הסולו של פול מקרטני’.

ב-1966 ממשיך ג’ורג’ הריסון את קו הכתיבה המחאתי חברתי שהתחיל ב-65 עם Think For Yourself. הוא כותב 2 שירים מחאתיים, האחד Taxman המוכר מ-Revolver בו הוא מוחה על אחוזי המס הגבוהים מאוד שהונהגו בבריטניה. “‘טקסמן’ נכתב כשהבנתי שלמרות שהתחלנו להרוויח כסף, למעשה ויתרנו על רובו כדי לשלם מיסים”. השיר השני המחאתי שהוא כתב באותה השנה, היה Piggies. השיר אמנם הוקלט רק ב 68 עבור האלבום הלבן, אך את הבסיס לשיר כתב הריסון ב-1966. מאז עבר השיר כמה גירסאות, והריסון קיבל עזרה ממיטב הכותבים כמו ג’ון לנון ו…אמא לואיז. “…הייתי תקוע עם שורה אחת עד שאמא שלי באה עם ‘מה שהם צריכים זה חבטה טובה’…”. לנון תרם את “Clutching forks and knives to eat their bacon”. למעשה היה עוד בית שלא נכנס להקלטה: Everywhere there’s lots of piggies Playing piggy pranks You can see them on their trotters Down at the piggy banks Paying piggy thanks To the pig brother באלבום ההופעה החיה מ 92 Live in Japan ניתן לשמוע את הריסון שר את הבית האבוד. היה מי שהבין את השיר כקריאה למעשה. היה זה צ’ארלס מנסון, שהיה סוג של מוזיקאי, אבל בעיקר עסק כהנהגת כת רצחנית שביצעה שורה של מעשי רצח מחרידים באוגוסט 1969. הוא פירש את Piggies כהכרזת מלחמה על ה”בורגנות הלבנה”. אחת הקורבנות שלו היתה שרון טייט, שחקנית, דוגמנית ואשתו של הבמאי רומן פולנסקי. טייט היתה בחודש השמיני להריונה בעת הרצח. באתר הרצח נכתבו על הקירות, בדמם של הקורבנות, כתובות כמו “מוות לחזירים”. באתר רצח אחר, של בני הזוג לנו ורוזמרי לאביאנקה, לקח מנסון את השורה clutching forks and knives צעד קדימה ופריטים של סכו”ם הוכנסו לתוך הגופות. העבודה על השיר באולפן התחילה ב 19 בספטמבר, 1968, כשאת השיר מפיקים ג’ורג’ מרטין ומפיק נוסף בשם כריס תומס (הוא יהיה מעורב בעתיד בהקלטות Dark Side of The Moon של פינק פלויד). כריס תומס מספר: “כל ארבעת הביטלס היו שם באותו היום. עבדנו באולפן 2. נכנסתי לאולפן 1 ומצאתי צ’מבלו. דיברנו על להעביר אותו לאולפן 2, אבל קן סקוט, טכנאי האולפן אמר, ‘לא, אנחנו לא יכולים, זה נמצא שם עבור סשן אחר’, אז העברנו את ההקלטות שלנו לאולפן 1 במקום. ג’ורג’ הסכים שהרעיון שלי לשלב צ’מבלו הוא רעיון טוב והציע לי לנגן בו. זה מה שעשיתי, אבל בזמן שג’ורג’ ואני שיחקנו עם הצ’מבלו הוא התחיל לנגן לי שיר חדש, שהתברר מאוחר יותר שהיה Something. אמרתי, ‘זה נהדר! למה לא נעשה את זה במקום ? ” והוא ענה, ‘אתה באמת חושב שזה טוב?'”. 11 טייקים הוקלטו לשיר, כשתומס על הצ’מבלו, הריסון מנגן בגיטרה אקוסטית, מקרטני על בס וסטאר בתופים. תומס נזכר שבין לבין מקרטני ביצע שיר חדש בשם Let it be (קטע שנכנס לקופסה המהודרת שיצאה לרגל 50 שנה ל”אלבום הלבן”). למחרת הקליט הריסון את השירה בזמן שלנון שכבר צבר נסיון עם revolution 9 בעבודה על אפקטים ולופים, מרכיב לופ של קולות חזירים נוחרים שנלקחו מתוך ספריית האפקטים של אייבי רוד (good morning, good morning זוכרים ?), מתוך “חיות ודבורים” (כרך 35) אם חייבים לדעת. ההקלטות הסתיימו ב 10 לאוקטובר, אז גם הוסיף ג’ורג’ מרטין את קטע המיתרים בסוף השיר. הנה לכם קצת תמונות מהאולפן שמשקפות אולי במעט את האווירה האמביוולנטית ששררה שם.

שיר פשוט מאוד בעל 2 שורות בלבד החוזרות על עצמן שוב ושוב וגורמות לאי נוחות מסויימת, אבל מבוצעות כמו שרק מקרטני יודע לבצע. היום אכתוב על השיר שכמעט ולא הוקלט עבור האלבום הלבן. אתנצל מראש, מעט מילים בוטות פה ושם וזאת בגלל הנושא הטעון של השיר, לכן אפשר להרחיק ילדים ולהכניס את הטלפון למצב טיסה. זה תמיד טוב. נפתח עם ערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק, ואם חשבתם שקופים השפיעו על שיר אחד מסויים באלבום הלבן, אז תתפלאו לדעת שקופים או לפחות פעילות מסוימת שלהם, השפיעה על השיר שעליו נדבר היום. רשות הדיבור לזואולוג מקרטני מתוך ספר הטבע שלו Many Years From Now: “הרעיון מאחורי Why Don’t We Do It In The Road הגיע ממשהו שראיתי ברישיקש. עשיתי מדיטציה על אחד הגגות וראיתי להקה של קופים הולכים בג’ונגל. הזכר פשוט קפץ על הגב של הנקבה ו’נתן לה אחד’, כמו שאומרים בסלנג. בתוך 2 או 3 שניות הוא קיפץ שוב והביט סביבו כאילו אומר, ‘זה לא אני’. היא הביטה סביבה כאילו הייתה לה איזו הפרעה קלה והיא חושבת לעצמה, ‘הו, כנראה דמיינתי את זה’, ואז היא הסתלקה משם. חשבתי, ‘לעזאזל, זה מכניס את הכל לפרופורציה’. זה עד כדי כך פשוט הקטע הזה של ההתרבות בטבע. הקוף המחורבן הזה פשוט מקפץ ומסתלק. ישנו דחף, הם עושים את זה, וזהו. זה כזה פשוט. לנו יש בעיות איומות עם זה, ולבעלי החיים לא. על זה בעצם כתבתי את השיר. השיר יכול להיות על עשיית צרכים או הזדווגות או כל דבר כדי להעביר את המסר. אז למה אנחנו לא עושים זאת על הדרך? ובכן, התשובה היא שאנחנו מתורבתים וגם לא. השיר נכתב כדי להציג את התחבטות הזו. השיר הוא סוג של אמירה פרימיטיבית שקשורה למין או לחירות בכלל. אני אוהב את השיר הזה, הוא פשוט כל כך מקומם שאני מת על זה”. עכשיו אחרי ששמענו את ההסבר המקצועי של מקרטני, תחשבו על זה רגע. הביטלס היו להקה עבור בני נוער שדיברה על אהבה ועל היחסים שבינו לבינה בצורה הכי מהוגנת ומרומזת של המילה. נכון היו כבר גליצ’ים פה ושם, רובם אגב של לנון שבכל מובן היה הצד הפרובוקטיבי יותר של הלהקה. כמה דוגמאות: המוקדמת ביותר, Please Please Me עם צירוף המילים המתחכם שבאמת אין לי מושג איך ג’ורג’ מרטין המהוגן לא התעלף כשהביטלס התעקשו שזה יהיה הסינגל השני שלהם. דוגמא נוספת: השיר השנוי במחלוקת Run For Your Life שבו פיתח ג’ון משפט ששר אלביס ב Baby Let’s Play House ותפר ממנו שיר שהוא בהחלט לא שיר קומזיץ לכל המשפחה. עוד דוגמא אפשר למצוא בסופו של סרג’נט פפר ביום בחיים עם המשפט “אני מת להדליק אותך”. יש עוד רשימה ארוכה של פרובוקציות מ Girl ועד להצהרתו של לנון על ישו. מקרטני לא ממש העז להביא נושאים פרובוקטיבים או מיניים במפורש אל הפרונט של השירים שכתב. כשהוא כן העז זה נעשה במרומז כמו ב I Saw Her Standing There או Drive My Car ואני יודע שיש כאלו שקופצים ממקומם עכשיו כי לא הזכרתי את Day Tripper וזה רק מהסיבה הפשוטה שזו הייתה כתיבה משותפת בין ג’ון לפול ואפשר גם כאן להאשים את ג’ון – לפחות זה מה שפול עושה. בתחילה פול כותב משפט יחיד ברישיקיש ומנגן אותו כבלוז של 12 תיבות. הוא לא ממש מתייחס אליו ברצינות וכשמגיע היום בסוף מאי 1968 בו הם מקליטים דמואים לשירים שכתבו בהודו בביתו של ג’ורג’, הוא אפילו לא טורח להחשיב אותו ככזה שיגיע לאלבום. בכל זאת רק משפט אחד עם אקורדים בלוזים (אקורדים ממשפחת ה 7). בתחילת חודש אוקטובר שפתח את החודש החמישי להקלטות האלבום הלבן, לביטלס יש כבר לא מעט שירים כדי למלא את הקונספט השאפתני של אלבום כפול ואפשר כבר לראות את האור הלבן בוקע מסופה של המנהרה הפתלתלה הזו. ה 9 באוקטובר (יום הולדתו ה 28 של לנון), היה יום של סגירת קצוות באולפנים. פול עצמו הקליט כמה אוברדאבים עבור השיר של ג’ורג’ שהוקלט ביום הקודם, Long Long Long ובשלב מסוים הרגיש ששרותיו לא נדרשים לשום משימה. אצל מקרטני אין זמן מבוזבז אף פעם. הוא יודע שכשמגיעים ל’בוטום ליין’ בבחירת השירים לאלבום, עדיף שיהיה לו יתרון ועוד שיר ספייר בצד לא יכול להזיק. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ורואה טכנאי סאונד משועמם יושב בחוסר מעש ומשמין לו בצד. מדובר בקן טאונסנד שנלקח אחר כבוד לאולפן מספר 1 שהיה פנוי. אגב, שמתם לב לאבטלה הסמויה באולפני אבי רואד באותו היום? מזל שמקרטני היה שם כדי לעשות סדר. הוא מתיישב עם הגיטרה האקוסטית ומתחיל לנסות ולהוציא משהו מהקטע הזה שכתב ותפח לו כבר ל 2 משפטים. הוא דוגל בשיטה של ננסה ונראה לאן זה הולך. הוא מקליט 5 ניסיונות בהם הוא מתחיל בצורה רכה ולאט לאט עולה עם הטונים של השירה והנגינה עד שהוא מגיע למעין צעקות. הנה דוגמא למה שהוקלט בטייק 4, בו שר מקרטני 4 בתים כשהוא שר לסירוגין גרסה רכה וגרסת סול צעקנית. שימו לב שבבית האחרון הוא שר People won’t be watching us במקום No one will be watching us. בסופו של הטייק שואל מקרטני לדעתו של טכנאי האולפן קן טאונסנד: “מה אתה חושב על כל זה? אפשר לעשות זאת יותר טוב?”. את הטייק הזה תוכלו לשמוע בחלקה השלישי של האנתולוגיה ובספוטיפיי בלינק הבא: למזלנו, קיבלנו השנה מתנה בדמות גרסת ה 50 לאלבום הלבן, ואת המשך השיחה בין פול לקן תוכלו לשמוע יחד עם טייק 5 מתוכה. הפעם מתווספים דפיקות מוזרות בתחילת הטייק כשפול הולם על גוף הגיטרה. בטייק הזה מקרטני מבצע רק 3 בתים במקום ה 4 בטייק הקודם. “אני חושב שאני יכול לעשות זאת טוב יותר. אני רוצה לבצע אחד נמוך ואחד גבוה וזהו בעצם…”. עם הטייק הזה ממשיך פול הלאה. הוא מקליט על גביו ערוץ של נגינת פסנתר פשוטה ומשחרר את קן טאנסנד ואת עצמו הביתה ב 5 וחצי לפנות בוקר. קן טאונסנד טכנאי הסאונד טרוט העיניים בסביבות שנות ה 80 יום למחרת, שוב מגיעים הביטלס לאולפן על מנת לסגור פינות, בניהם הקלטת כלי מיתר עבור Glass Onion ו Piggies. שוב פול מרגיש שהוא לא ממש נדרש. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ורואה מתופף משועמם יושב בחוסר מעש ומשמין לו בצד. הוא לוקח את רינגו ואת קן טאונסנד טכנאי הסאונד הפעם לאולפן מספר 3 הריק היכן שהיו ממוקמים להם כבר התופים של רינגו. רינגו מקליט את ערוץ התופים עבור השיר ומיד אחר כך מוסיפים פול ורינגו מחיאות כפיים. פול מקליט ערוץ בס ועוד תוספות לקולות. עכשיו כשיש 4 ערוצים מלאים, עולה לפול עוד רעיון. הוא רוצה להוסיף גם גיטרה חשמלית. כדי לעשות זאת קן המסכן צריך לקחת את ארבעת הערוצים ולכווץ אותם לתוך ערוץ אחד על מנת שיהיו עוד ערוצים להקליט עליהם. וכי יש לו ברירה? הוא עושה זאת ופול מקליט את קטעי החשמלית שלו. כולם משוחררים עם הנץ החמה לביתם. מה לנון חשב על הקטע הזה שהוקלט במחשכים ולבסוף אפילו עשה דרכו אל האלבום הלבן? הוא אפילו לא ידע שרינגו היה מעורב: “זה פול. הוא אפילו הקליט את השיר בחדר אחר. כך זה היה בימים ההם. הוא עשה את כל ההקלטה לבדו. הוא מתופף. הוא מנגן בפסנתר. הוא שר. אולי הוא לא יכל לקחת הפסקה מהביטלס. אני לא יודע מה זה היה. אני נהנה מהשיר הזה ובכל זאת, אני לא יכול לדבר בשם ג’ורג’, אבל תמיד נפגעתי כשפול היה עושה משהו בלי לערב אותנו. אבל זה בדיוק מה שהיה אז”. איאן מקדונלדס כתב ב Revolution In the Head שמקרטני רמז שנים אחר כך שהוא הקליט את השיר מאחורי גבם של לנון והריסון כנקמה על כך שלא היה מעורב בפרויקט רבולושן 9. לדעתי מקרטניהיה צריך לקחת זאת כמחמאה. בשיטה הזו של קטע קטן חוזר שמבוצע באופן שונה כמה פעמים ישתמש עוד מקרטני בקריירה שלו. אם זה ב That Would Be Something האדיר שפותח (מיד אחרי לאבלי לינדה כמובן) את אלבום הסולו הביתי והנהדר שלו ‘מקרטני’, וכלה ב Rinse the Raindrops הנהדר מהאלבום שלא כולם אוהבים אבל אני מאוד אוהב, Driving Rain מ 2001. מי שהסתכל טוב בפוסטר שצורף לאלבום הלבן, יכל לראות שהפרובוקטיביות הזו שתקפה אותו בשיר, הביאה אותו לתרום תמונה פרובוקטיבית עוד יותר לקולאז’ הזה שעיצב ריצ’ארד האמילטון בפיקוחו. תוסיפו על כך את העטיפה לאלבום השערוריתי לכל הדיעות שמספקים ג’ון ויוקו באותו חודש של יציאת האלבום הלבן ותוכלו לדמיין מה עבר על המעריצים המסכנים שתהו מה עובר על הביטלס האהובים שלהם. פול מצולם בחדר האמבטיה בביתו בקאבנדיש. תודה לפס הלבן! לסיום, הנה לכם מקרטני מבצע את השיר לראשונה בהופעה כחלק פסטיבל המוסיקה Desert Trip שנערך באינדיו שבקליפורניה. פול מופיע ב 8 ו ב 9 באוקטובר 2016 – זהו צרוף מקרים מוזר שאלו תאריכים שסובבים סביב תאריך ההקלטה המקורי של השיר ויום הולדתו של ג’ון לנון. עוד הפתעה, מי שמצטרף אליו בכמה קטעים כולל בגרסה ל Why Don’t We Do It In The Road הוא לא אחר מאשר ניל יאנג. עשו טובה. אל תעשו את זה ברחוב.

ב 30 באפריל חגג האלבום הרביעי של פול מקרטני והשני של ווינגז, 50 שנה לצאתו. אני לא אתפלא ולא אעלב אם תאמרו לי שאתם לא ממש מכירים את האלבום הזה, או מכירים שם איזו בלדה נהדרת בשם My Love. אני לגמרי אצדיק אתכם. זה אלבום שקצת הלך לאיבוד בקטלוג של מקרטני שבא רגע לפני ההצלחה הגדולה של ההרכב השני של פול מקרטני. רגעי הדמדומים והחיפוש העצמי, רגע לפני שהרכבת נוסעת על המסילה, לטעמי הם הרגעים הכי יפים בקריירה של אמן וזה בדיוק מה שמסמל עבורי האלבום החביב הזה של מקרטני שיכל בנקודת הזמן הזו בקריירה שלו להיות 'האלבום הלבן' של ווינגז, פשוטו כמשמעו - גם כאלבום כפול וגם כאוסף לא קוהרנטי של שירים, אבל יכל להיות גם אלבום תעודי מאוד שמביא את כל המנעד של ווינגז ומקרטני בתקופה הזו. בסופו של דבר למורת רוחו של מקרטני, האלבום הזה זוקק להיות אלבום יחיד שבו אני עוסק בפרק החדש שחוגג 50 שנה לאלבום המיוחד הזה. בדרך לאלבום הזה, מקרטני עשה את מה שחשש ממנו אבל גם מאוד התאווה אליו במשך 5 וחצי שנים - עלה חזרה להופיע על הבמות. הדרך שבה הוא עשה זאת, כמו האלבום הזה, היתה גם היא לא סטנדרטית ורצופת מהמורות. על הכל כולל הכל בפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

“זה הניסיון הראשון שלי לכתוב בלדה. השיר הזה הוא הקדמה ל In My Life. גם השיר הזה הוא סמי-אוטוביוגרפי, אבל לא במודע. זה מראה שכתבתי אז שירי אהבה סנטימנטלים, silly love songs” כך סיפר ג’ון לנון על השיר If I Fell שנכתב בעיקר על ידו עם מעט עזרה ממקרטני שכמובן טען בספרו Many Years From Now שהחלוקה היתה דיי שווה עם נטייה קלה לג’ון. “אנשים נוטים לשכוח שג’ון כתב כמה בלדות נחמדות למדי. אנשים נוטים לחשוב עליו כעל שנון או אגרסיבי, אבל היה לו צד מאוד חם שהוא לא באמת אהב להראות יותר מדי למקרה שידחו אותו. כתבנו את If I Fell יחד אבל עם יתרון לג’ון כי הוא שר אותו. זה היה שיר הרמוני נחמד, ממש בלדה“ כשלנון מדבר על סוג של אוטוביוגרפיה בשיר הוא מכוון למשולש האהבים שמתואר בו – סיטואציה שלא היתה זרה ללנון הנשוי. ב 15 בינואר 1964 הביטלס מגיעים לפריז כשהם מתוכננים להופיע בשלושת השבועות הבאים ערב ערב ב Olympia Theatre בפני קהל של 2000 איש. הם משוכנים במלון George V Hotel המפואר. הביטלס בפריז במלון George V ב 6 במרץ נקבע יום הצילומים הראשון לסרטם הראשון של הביטלס ולכן הם מארגנים לעצמם פסנתר בחדר המלון על מנת שיוכלו לכתוב חומרים חדשים שנדרשו עבורו. אחד מהשירים שנכתב במהלך השהייה במלון היה If I Fell. לאחר שהם חוזרים מפריז, לנון מקליט בביתו דמו אקוסטי לשיר: הקלטת השיר באולפן מתבצעת ב 27 בפברואר 1964 עם 15 נסיונות שלקחו כ 3 שעות. 27 בפברואר 1964 – עובדים באולפן. הפתיח האקוסטי היפהפה שמלווה את השירה של ג’ון, מכיל סדרה של אקורדי בארה בירידה והוא התווסף רק בטייק 11 וזאת למרות שהדמו של ג’ון כבר הכיל אותו. כאן אפשר להקשיב לקטע קצרצר ונדיר מההקלטות: במיקס המונו, הקפידו ג’ורג’ מרטין וטכנאי הקול להשאיר את הקול של ג’ון לא מוכפל בפתיח השיר כדי לייצר תחושת אינטימיות. לעומת זאת במיקס הסטריאו הלא מוקפד, הכפילו את קולו של ג’ון גם באינטרו בצורה מעט רשלנית ושני הקולות נשמעים לא בסנכרון. הבלדה הזו התווספה לרפרטואר ההופעות עד ליציאתו של Beatles for sale שהזרים שירים אחרים לרפרטואר. ב 14 ביולי 1964, הביטלס מבצעים גירסה של השיר עבור תכנית הרדיו Top Gear של ה BBC, הגירסה הזו יצאה בחלק השני של הקלטות ה BBC של הביטלס שיצא ב 2013 בשם On Air – Live At The BBC Volume 2. השיר כמובן היה חלק מתוך סרט הבכורה של הביטלס A Hard Day’s Night כשבסצנה הזו הוא מופנה דווקא אל רינגו המדוכדך. בסופו של השיר בצורה אלגנטית ומשעשעת, “מציקים” ג’ון ופול לרינגו המסכן ודורשים יותר תופים בשיר. השיר מופיע גם בסופו של הסרט בסצנת ההופעה. לאחרונה אני אוהב לסיים את הפוסטים עם קאבר ואחד כזה שווה לציון עבור השיר הוא של סולן מרון 5 שביצע קאבר אקוסטי שמוגש בצורה אינטימית ונהדרת.

חשבתי לפרסם את הפוסט הזה לקראת הכריסטמס, אבל כשחברת אפל מודיעה על הוצאה של קופסה מהודרת של 7 תקליטונים (צבעונים !!!!) עם כל הקלטות הכריסטמס שעשו הביטלס למועדון המעריצים הרשמי שלהם בבבריטניה ובארה”ב, זו סיבה טובה מאוד לפרסם את הפוסט עכשיו. מי שלא ראה הנה לינק לטריילר שאפל הוציאו לכבוד הוצאת הקופסה החדשה: מכיוון שהנושא דווקא לא כזה נלעס ולא מוכר דיו, אגיש שירות לציבור ואעשה סדר בנושא הלא מוכר שנקרא הקלטות הכריסטמס של הביטלס. מה שמייחד את ההקלטות האלו, (שבאמת אין בהן תוספת משמעותית לקטלוג שלהם כשחושבים על זה), הוא גילוי צד נוסף של הלהקה, את השנינות, הכריזמה והצד הקומי שבהם שלא מתגלה בהאזנה לקטלוג הרגיל. אפשר גם לחוות דרך ההקלטות האלו את שעובר עליהם משנה לשנה: את התקדמות הקריירה, את הטירוף ואת העייפות עם השנים. אז קדימה לעבודה. ב 1962 לאחר שהבין בריאן אפשטיין שניהול הביטלס הולך לתפוס את מירב זמנו, מרצו ומאמציו הוא מגייס מזכירה בשם פרידה קלי (Freda Kelly), בחורה בת 17 שנעתרה להצעת העבודה למרות התנגדותו של אביה. אחת המשימות הראשונות שלה היתה הקמת מועדון מעריצי הביטלס הרשמי. היא גם מקבלת טייטל: ‘נשיאת מועדון המעריצים הרשמי של הביטלס’. מכובד תודו. בתחילה היא סיפקה את כתובת הבית שלה ככתובת הדואר של המועדון אך תוך זמן קצר תיבת הדואר שלה פשוט הוצפה במאות מכתבים בכל יום ולכן היא שינתה את הכתובת הרשמית למשרדו של בריאן. פרידה הצעירה היתה אחראית לקרוא ולהגיב על מכתבי המעריצים מה שהצריך את רוב זמנה. ב 1963 היא החלה גם לפקח על הוצאתו של מגזין מעריצים חודשי. פרידה קלי אם תרצו לשמוע את סיפורה המדהים של פרידה תוכלו לצפות בסרט שיצא ב 2013 בשם Good Ol’ Freda, משפט שהגיע מתקליטון הכריסמס הראשון של הביטלס ובו נשמע ג’ורג’ הריסון כשהוא משבח את פרידה ואת שאר חברי הלהקה צועקים ברקע !Good Ol’ Freda. זהו הטריילר לסרט: לקראת הכריסטמס ולכבוד סופה של שנת 63 המוצלחת עבור הלהקה, הוחלט שהביטלס יקליטו מחווה בדמות מסר אישי וברכות לחג עבור מועדון המעריצים הרשמי. ב 17 באוקטובר נכנסים הביטלס ליום הקלטות עמוס באולפן שכלל עבודה “רק” על 3 שירים והם You Really Got A Hold On Me, This Boy והסינגל החמישי של הלהקה I Want To Hold Your Hand. זהו אגב יום ההקלטות הראשון של הביטלס במכשיר הקלטה של 4 ערוצים שרק הגיע לאולפנים. יום ההקלטות הזה נוצל על מנת להקליט גם את ברכות הכריסטמס עבור מועדון המעריצים הרשמי. בין צחקוק אחד למשנהו וגרסאות שונות לשיר הכריסטמס Good King Wenceslas, כל אחד מחברי הלהקה נושא דברים בפני המעריצים. את התסריט להודעות כתב טוני בארו, קצין העיתונות שנרשם גם כמפיק התקליטון. אלו למשל הדברים שנשא ג’ון שהיה הראשון בסדר וכמובן תיבל את התסריט שקיבל עם השנינות הנהדרת שלו. תקליטון הכריסטמס הראשון “שלום. זה ג’ון מדבר, בקולו. כולנו שמחים מאוד להיות מסוגלים לדבר איתכם ככה, על חתיכת הפלסטיק הזו. תקליט זה מגיע אליכם בסוף שנה באמת מגניבה עבורנו, וזה הכל בזכותכם. כשעשינו את התקליט הראשון שלנו בפרלופון, לקראת סוף 1962, קיווינו שכולם יאהבו את מה שכבר היה סוג המוזיקה שלנו כבר כמה שנים, אבל לא היה לנו מושג על כל הדברים המגניבים שנעבור. הכל קרה, כאשר please please me הפך ללהיט במקום הראשון ואחרי זה… הריגוש הגדול ביותר שלנו השנה? ההופעה בפלדיום בלונדון, וכמה ימים מאוחר יותר להיות מוזמנים לקחת חלק ב Royal Variety Show. בשנה שעברה כולנו היינו גאים כש love me do נכנס למצעדים, ואנחנו לא יכולים להאמין שכל כך הרבה דברים קרו כבר בין לבין! לפני שאעביר אותכם לפול (נביחות) אני רוצה להגיד תודה לכל אנשי הביטלס שכתבו לי במהלך השנה, וכל מי ששלח לי מתנות וכרטיסים ליום ההולדת שלי – זה שאני מנסה לשכוח, באוקטובר. אני מת לענות אישית לכולם, אבל פשוט אין לי מספיק עטים!” הרעננות והחדות של הביטלס בהקלטה הזו סוחפת ושווה האזנה בשפת המקור, אז עשו לעצמכם טובה והאזינו לתקליטון שמצורף בקטע אודיו כאן מתחת. זה מענג כל כך. התקליטון שוחרר למועדון המעריצים הרשמי ב 6 בדצמבר 1963 תחת השם The Beatles Christmas Record על תקליטון פלקסי (flexi) שהוא בעצם תקליטון דק וגמיש. מי שמספיק זקן זוכר שהבורגר ראנץ’ חילקו פעם פלקסי כחלק מתחרות שהיתה – אני למשל לא זוכר דבר כזה. כעבור שנה ה 26 באוקטובר 1964 היה אמור להיות יום מנוחה של הביטלס ממסע ההופעות בבריטניה. מנוחה זה הדבר היחידי שלא היה באותו היום. הביטלס באולפן מקליטים חומרים עבור האלבום הבא Beatles for sale ובסופו של היום מתפנים כדי להקליט את הודעת הכריסטמס השנייה. גם הפעם טוני בארו כותב הודעות אישיות לכל אחד מהם ומפיק את התקליטון. התקליטון נפתח עם קולות צעדים ונגינה של Jingle Bells על פסנתר ומפוחית. פול הראשון לשאת דברים (עם הפרעות של ג’ון כמובן) והוא מודה לכל המעריצים שקנו את התקליטים השנה. ניכר שהבטחון העצמי שלהם לאחר ההצלחה בארה”ב ואוסטרליה והביטלמניה הגואה, השתפר פלאים מהתקליטון הקודם. בכלל התקליטונים הללו הם מסמך מרתק שמציב תמונת מראה על הביטלס ונותן בעצם סיכום גם על פועלם בשנה שחלפה אבל יותר חשוב, על מצבם המנטלי בסוף השנה. תקליטון הכריסטמס השני כשפול שואל את ג’ון האם הוא כתב את הספר שלו שיצא השנה, ג’ון עונה בשנינות: “No it’s somebody’s bad hand-wroter.” הנה מה שאמר רינגו: “תודה ג’ורג’. רינגו כאן! ובכן, האחרים ספרו לכם על התקליטים ועל ספרו של ג’ון ועל הכול ושנהנתם מהסרט. אני רוצה להודות לכם על היותכם מעריצים. זו היתה שנה מוזרה. רגע אחד אנחנו באנגליה, ובבא אנחנו הרחק משם. בטח תהיתם איפה אנחנו. (צחוק). ובכן אנשי הביטלס, היינו באוסטרליה ואמריקה וניו ז … (רעש שבירה). מי הפיל את זה??? – ניו זילנד ואוסטרליה … ג’ון: וניו זילנד. רינגו: וניו זילנד. זה כל כך הרבה נסיעות אבל אתם נשארתם נאמנים לא? בכל מקרה, קבלת הפנים בשדה התעופה היממו אותנו, נהדר!” התקליטון יצא ב 18 בדצמבר 1964, שוב על תקליטון פלקסי תחת השם Another Beatles Christmas Record. למועדון המעריצים האמריקאי נשלחו שאריות מחוממות בדמות גירסה ערוכה של התקליטון משנה שעברה. אז הנה תקליטון הכריסטמס השני של הביטלס משנת 1964: ב 8 בנובמבר 1965 נכנסים הביטלס לאולפן כדי לעבוד על שירו של הריסון Think For Yourself עבור Rubber Soul המופלא. באותו היום מוקלטת הודעת הכריסטמס השלישית עבור מועדון המעריצים. ההקלטה נפתחת בגרסת אקפלה דיי זייפנית שלהם ל Yesterday של פול ולאחר מכן ממשיכה עם עוד כמה גרסאות זייפניות לשירי כריסטמס. הפעם ההקלטה מרגישה הרבה יותר ספונטנית ללא הודעות אישיות מכל חבר, ובעצם מין סוג של ג’אם סשן ג’יברישי של הביטלס שאומרים ועושים כל מה שעולה על רוחם ונותנים דרור לרוח השטות. פול: “טוב, רינגו, מה עשינו השנה?” רינגו: “אני רואה ששוב לא התגלחת”. פול: “טוב, רינגו, מה עשינו השנה?” רינגו: עשינו הרבה דברים השנה, פול.” פול: כן ?” רינגו: “ובכן, היינו הרחק מכאן” פול: “כן.” רינגו ופול: “וחזרנו בחזרה.” רינגו: “כמו בשנה הקודמת”. פול: “כן בהחלט חזרנו…” ג’ון מחליט לבצע שיר בשם Happy Christmas to Ya List’nas במבטא אירי כבד ולאחר מכן כשהוא מתחיל לשיר את It’s The Same Old Song, עוצרים אותו החברים על מנת שלא יפר זכויות יוצרים. לאחר מכן מבצעים החברים גרסה משלהם לשיר הכריסמס Auld Lang Syne שבסופו הם מזכירים את נהר הירדן. רינגו לאחר מכן אומר: “Well, that should cover Israel“. נהדר לא ? תקליטון הכריסטמס השלישי מיותר לציין שאין הפעם כותב לתקליטון. ג’ורג’ מרטין נרשם כמפיק. התקליטון יוצא ב 17 בדצמבר 1965 למועדון המעריצים באנגליה תחת השם המקורי The Beatles’ Third Christmas Record. מועדון המעריצים בארה”ב שוב לא זוכה לקבל את התקליטון החדש מכיוון שההקלטה לא מגיעה בזמן לייצור בארה”ב – במקום זאת , גלויה עם תמונת חברי הלהקה בשחור לבן וברכות לכריסמס נשלחת אליהם. התקליטון השלישי להאזנה: אנחנו ב 25 בנובמבר 1966. הביטלס בתקופת ההקלטות של Strawberry Fields Forever. באותו יום הביטלס מתכנסים באולפן שבבעלותו של דיק ג’יימס, המו”ל של שיריהם, על מנת להקליט את תקליטון הכריסטמס הרביעי. התקליטון נפתח בשיר Everywhere It’s Christmas כשפול על הפסנתר וכולם שרים יחדיו. הם ממשיכים לקטע מקהלתי בשם Orowainya ואז מתחילה לה סדרה של תסכיתים קצרים ופסיכודלים שנערכו יחדיו: הגבינה הנדירה, המשתה, הרמת הכוסית הנאמנה, פודג’י הדב וג’ספר, אחוזת פלפין – חלק 1 (הרוזן בלדר ובטלר), אחוזת פלפין – חלק 2 (הרוזן והפסנתרן). משם ממשיכים לשיר בשם Please Don’t Bring Your Banjo Back ואז נשמע קולו של מל אוונס כשהוא אומר Yes Everywhere It’s Christmas. התקליטון נסגר באותה צורה שבה נפתח עם השיר Everywhere It’s Christmas. התקליטון מקבל שם לא סטנדרטי הפעם: Pantomime: Everywhere It’s Christmas ואת האווירה הפסיכדלית אפשר לראות גם על העטיפה. השם אגב נגזר מהופעות מערכונים כאלו שהיו נהוגות באותה תקופה, ב 1963 הביטלס עצמם השתתפו ב Christmas Pantomime שכזו בבימויו של פיטר יולנד. תוכלו לקרוא עליה אצלנו בבלוג. אני חייב לציין שהו תקליטון הכריסטמס של הביטלס האהוב עליי ביותר. יש בו אווירה יצירתית וחופשיה מצד אחד אבל עדייו הסדר הטוב נשמר בו. וזה אחד הקטעים האהובים עליי מתוכו, הסיפור על פודג’י הדב וג’ספר (פול המספר, ג’ון וג’ורג’ כפודג’י וג’ספר): “פודג’י הדוב וג’ספר היו מכורבלים סביב האש הנמצאת במרכז החדר. “אין עוד גפרורים, פודג’י”, אמר ג’ספר. “אז קח קצת, ג’ספר, ידידי הותיק, “אמר פודג’י. “תכין רשימה ואחר כך נלך לחנות ונקנה גפרורים נרות ולחמניות”. “אין עוד נייר לכתוב עליו, פודג’י”, “אין צורך לדאוג, ג’ספר, אתה תגיד לעצמך ‘גפרורים’ ואני אמשיך להגיד ‘נרות’ עד שנגיע לחנות, ואז לא נצטרך לכתוב אנחנו נזכור”. “מי יזכור את הלחמניות, פודג’י?” “שנינו, ג’ספר .. “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”…” עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 66 – Pantomime רינגו סיפר על התקליטון הזה וכמו שאמרתי קודם, פני התקליטון כפני מה שעובר על הביטלס באותה תקופה. התקופה בה פול לוקח אחריות על הלהקה. “סגרנו את הכל בינינו. פול עשה את רוב העבודה. הוא חשב על הכותרת ‘פנטומימה’ ועל השירים”. ב 16 בדצמבר 1966, Pantomime יוצא ונשלח לחברי מועדון המעריצים הרשמי בבריטניה. המעריצים בארה”ב שוב מקופחים ומקבלים גלויה לחג. חתום על ההפקה – ג’ורג’ מרטין. שנה קדימה. ב 28 בנובמבר 1967, הביטלס מתכנסים באולפן מספר 3 באולפני EMI על מנת להקליט את תקליטון הכריסטמס החמישי שלהם. באולפן נמצאים ג’ורג’ מרטין המפיק, ג’ף אמריק טכנאי הקול והשחקן ויקטור ספנאטי (הזכור לטוב מ 3 סרטיהם הראשונים של הביטלס). התקליטון נפתח בהכרזתו של לנון: “זהו רימיקס קופצני. טייק 444!” ואז שרים הביטלס יחד עם ג’ורג’ מרטין וויקטור ספנאטי שיר שעל כתיבתו חתומים ארבעתם. לקטע קוראים Christmas Time is Here Again. (השני בקריירה עליו יהיו חתומים כולם יהיה Flying). בהקלטת השיר שלקחה אגב טייק אחד בלבד, פול מקרטני על הפסנתר, ג’ורג’ הריסון מנגן בגיטרה אקוסטית, רינגו סטאר על התופים וג’ון לנון על תוף בס. השיר נשזר לאורך כל התקליטון בין הקטעים השונים. התקליטון מזכיר דמיון רב את האווירה של You Know My Name (Look Up the Number), וזאת אולי מהסיבה שהשיר הוקלט ונגנז רק כמה חודשים לפני ההקלטה הזו. הפעם עומד סוג של קונספט מאחורי התקליטון: להקות שבאות להבחן עבור תכנית רדיו של ה BBC, להקה דמיונית בשם The Revellers שמבצעת שיר בשם “Plenty of Jam Jars” ופרסומות רדיו בין לבין. בקטע מסויים נשמע קולו של ג’ורג’ מרטין כשהוא אומר: They like to thanks you for a wonderful year. בסופו של התקליטון לנון נושא פואמה פרי עטו בשם When Christmas Time Is Over שמזכירה קטעים מספריו: And Christmas time is all and your bonnie clay us through Happy breastling to you people All our beat from me to you and the beasty brangom button to the heather and little inn. An be strattened oot in matether to yer arms once back again התקליטון יוצא אל המעריצים בבריטניה 15 בדצמבר 1967 והוא נקרא כמו שיר הנושא, (Christmas Time (Is Here Again. נחשו מה מקבלים המעריצים בארה”ב – נכון גלויה ! את עטיפת הקולאג’ המיוחדת שבקדמת התקליטון מעצבים ג’ון ורינגו ואת הציור בצד האחורי לא אחר מאשר ג’וליאן לנון הקטן. העטיפת האחורית של תקליטון הכריסטמס מ 67 שעוצבה על ידי ג’וליאן לנון. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 67 שעוצבה על ידי לנון וסטאר גירסה מלאה של Christmas Time is Here Again שוחררה כשיר מלא ב 1995 בפרויקט האנתולוגיה, כביסייד של הסינגל Free As A Bird. חידוש לשיר נכלל באלבום הכריסטמס של רינגו מ 1999 שנקרא I wanna be Santa Claus. תוכלו להאזין לו כאן: נקפץ לנו בקלילות לנובמבר 1968. בפעם הראשונה בתולדות תקליטוני הכריסטמס של הביטלס, ההקלטות לתקליטון נעשות בנפרד על ידי חברי הביטלס. ג’ון מקליט את הקטע שלו בביתו כמו גם פול שגם כן מקליט בביתו. רינגו מקליט בחלק האחורי של ואן (??) וג’ורג באמריקה ובביתו שבאישר. התקליטון בעיקרו הפעם בסימן האלבום הלבן, כשקטעים מתוכו משולבים פנימה. הוא נפתח עם קולות צעדים ודפיקות, דלת נפתחת ואז רינגו: Hello, this is a big Hi and a sincere Merry Christmas from yours truly, Ringo Star לפתע נשמע קטע פתיחת הפסנתר של אובלדי אובלדה שעליו מוקלט פסנתר זייפני במיוחד שעובר במעבר חד לשיר של מקרטני שנקרא “Happy Christmas, Happy New Year” כשהוא נקטע באמצעו לטובת קטע אופרה לא ממש קשור שלאחריו ממשיך שירו של מקרטני. לאחר מכן נשמע קטע מתוך Helter Skelter כשהוא מואץ. אוונגרד במיטבו. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 1968. ג’ון מקריא קטע שכתב במיוחד בשם “Jock and Yono” שוב בסגנונו המיוחד. once upon a time, there were two balloons called jock and yono they were strictly in love, bound to happen in a million years ג’ורג’ הריסון נושא לאחר מכן את דבריו הישר מאמריקה יחד עם מל אוונס ובקטע מוזר אחר רינגו מדבר עם עצמו בשיחת טלפון הזוייה. לאחר מכן נשמע ג’ורג’ כשהוא מארח את טייני טים, זמר ונגן יוקליילי שמתנדב לברך גם הוא ולבקשתו של הריסון גם מבצע גרסת כיסוי ל Nowhere Man של הביטלס על היוקליילי. את הקטעים ערך קני אוורט שהיה שדרן רדיו ב BBC שהביטלס התארחו בתוכניתו ב 6 ביוני באותה שנה. אפשר לשמוע את הראיון שנערך באולפני EMI כאן: תקליטון הכריסטמס של שנת 1968 יצא למעריצים תחת השם The Beatles’ 1968 Christmas Record ב 20 בדצמבר והפעם גם המעריצים בארה”ב קיבלו תקליטון ששונה רק במעט מזה שקיבלו המעריצים בבריטניה. תקליטון הכריסטמס האחרון בהחלט של הביטלס ולדעתי העצוב מכולם, מוקלט בסביבות נובמבר-דצמבר 1969. מן הסתם בתקופה בה לנון כבר הודיע על רצונו לפרק את הלהקה, ההקלטות נעשו בצורה נפרדת על ידי החברים. ג’ון ויוקו מקליטים בביתם שבאחוזת טיטנהאוס, פול בביתו שבלונדון ורינגו בביתו גם כן. קני אוורט שערך את שני תקליטוני הכריסטמס האחרונים. רוב התקליטון מורכב משיחות של ג’ון ויוקו וג’ורג’ מבליח למשפט אחד ויחיד. קטע מ The End גם כן נשמע, מקרטני שר שיר שכתב במיוחד This is to Wish You a Merry, Merry Christmas ורינגו מפרסם את סרטו החדש The Magic Christian. על העריכה מופקד שוב קני אוורט ואת העטיפה מעצבים רינגו ובנו זאק. העטיפת האחורית של תקליטון הכריסטמס מ 69 שצויירה על ידי זאק ורינגו. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 69. התקליטון יוצא למעריצים ב 19 בדצמבר 1969 תחת השם Happy Christmas 1969 והפעם הפתעה – גם המעריצים בארה”ב מקבלים את אותו התקליטון שקיבלו המעריצים בבריטניה. אם לא עכשיו אמתי ? בסופה של 1970, חברי מועדון המעריצים בברטיניה מקבלים תקליט באורך מלא בשם From Then to You, שאיגד בתוכו את כל תקליטוני הכריסמס, ואם עדיין אפשר להפלות בין המעריצים בארה”ב עוד פעם אחרונה – אז למה לא? חברי המועדון בארה”ב מקבלים אלבום בשם The Beatles’ Christmas Album אבל רק באביב 1971. עטיפת From Then to You / The Beatles’ Christmas Album זוהי סקירתי הקצרה על אלבומי הכריסטמס של הביטלס. מקווה שנהנתם ולסיום הנה קטע וידאו של הביטלס מברכים לכבוד הכריסטמס במופע הכריסטמס שהזכרתי קודם ב 1963.