עבור כריסמטס 1966, לראשונה לביטלס אין אלבום מוכן. מסורת של 3 שנים שהחלה ב 63 עם With the Beatles, Beatles for sale ו Rubber soul – נשברת. ריבולבר יצא לאור ב 6 באוגוסט וב 24 בנובמבר נכנסו הביטלס לאולפן להתחיל ולעבוד על מה שייצא רק ב 1 ביוני 1967 – סרג’נט פפר. לאור העובדה המצערת הזו – לפחות מבחינתם של חברת התקליטים, ההחלטה המתקבלת היא להוציא אלבום אוסף במקום. על מנת להעלות את ערכו, מתקבלת החלטה לכלול בו בנוסף ל 8 שירים שלוקטו מתוך Help, Revolver, a hard day’s night ו Rubber soul, עוד 7 שירים שיצאו אך ורק בסינגלים בבריטניה. בנוסף על מנת לעודד עוד יותר את המכירות של האלבום, החליטה חברת התקליטים לכלול גם שיר אחד שלא יצא מעולם בבריטניה, Bad Boy, גרסת כיסוי של הביטלס לשיר של לארי וויליאמס שהוקלטה בשנה הקודמת עבור חברת קפיטול האמריקאית ויצאה באלבום האמריקאי Beatles VI ב 14 ליוני 1965. עבור המעריצים הבריטים זו תהיה הפעם הראשונה שהם יקשיבו לגרסת הביטלס לשיר. את השיר הביטלס הכירו היטב. הוא ליווה אותם עוד מתחילת ההופעות בימי הקאברן העליזים, זמן קצר לאחר שיצא ב 1959 על ידי לארי וולייאמס בסינגל משל עצמו. הקשיבו לגרסתו של ווילייאמס כאן: בצידו השני של הסינגל היה עוד שיר של ווילייאמס בשם She Said Yeah. גרסת כיסוי לשיר הזה כלל מקרטני באלבום הקאברים שלו משנת 1999 Run Devil Run שכלל שירים משנות ה 50 ועד 2 שירים מקוריים שכתב מקרטני. גרסתו של ווילייאמס: בסה”כ הקליטו הביטלס 3 קאברים לשיריו של לארי ווילייאמס האמריקאי אותו ג’ון לנון העריץ מאוד ובשיר הספציפי הזה אולי גם הזדהה מאוד עם המילים: קונה כל מגזין רוקנ’רול שנמצא על הדוכן כל אגורה שהוא מקבל, הוא רץ לתיבת הנגינה הוא מדאיג את המורה שלו עד שבלילה היא עומדת להתפוצץ מכל הרוקנ’רול והסיבובים עם החישוק הרוקנ’רול הזה חייב להעצר ראשו של ג’וניור קשה כמו סלע ג ‘וניור, התנהג כמו שצריך ! וולייאמס התחיל את הקריירה באמצע שנות החמישים והצליח עם שירים כמו Bony Moronie, Slow Down, Dizzy Miss Lizzy ועוד רבים וטובים. לקראת סוף שנות החמישים, חלה ירידה בפופולריות שלו ובכמות המכירות וזאת עד לאמצע שנות ה 60 בהם שיתף פעולה עם ליטל ריצ’ארד והפיק לו 2 אלבומים. החברות בניהם נמשכה אך בשנות ה 70 הפכו שניהם למכורים לסמים קשים ואף נרשמה תקרית לא נעימה, כשווילייאמס איים לירות בליטל ריצ’ארד עקב חוב שלא שולם כשזה רכש ממנו סמים. מזלו של לארי ווילייאמס לא שפר עליו ובתחילת שנת 80 נמצא יירוי בביתו שבלוס אנג’לס מיריית רובה, מה שנראה כהתאבדות. הוא היה בן 44 במותו. לארי ווילייאמס בתחילת יום ה 10 במאי 1965, הביטלס נמצאים בצילומי הסרט Help ביום הצילומים הראשון מתוך שניים בלוקיישן שבקלייבדן האוס, אחוזה עם מבנה מהמאה ה 19 שנמצאת במיידנהד שבמחוז ברקשיר שמחוץ ללונדון. הביטלס בתחילת יום ה 10 למאי 1965 בקלייבדן האוס אחת הסצנות האהובות עלי מתוך הסרט Help שצולמה בקלייבדן האוס, מתארת שיח על משחק קלפים בין חברי הלהקה על נחיצותה של אצבעו של רינגו והאם הוא יוכל לתופף בלעדיה. הסצינה האהובה בערב נכנסים הביטלס לאולפן בשעה 8 בערב על מנת להקליט 2 שירים עבור האלבום שקפיטול רצו לשחרר Beatles VI. הביטלס מתחילים להקליט שיר אחר של ווילייאמס בשם Dizzy Miss Lizzy ומבצעים 2 טייקים לשיר. לאחר מכן עוברים הביטלס לעבוד על Bad Boy. מוקלטים 3 טייקים ללא השירה ובטייק הרביעי מקליט לנון את השירה, הגיטרה של הריסון מוכפלת, מקרטני מוסיף פסנתר חשמלי ורינגו מוסיף טמבורין (או תוף מרים בעברית). כשמסיימים לעבוד על השיר, הביטלס חוזרים לעבוד שוב על Dizzy Miss Lizzy ומקליטים עוד 5 טייקים. מיקס המונו הסופי: 2 השירים כאמור יצאו ב Beatles VI של קפיטול ב 14 ליוני 65 ורק Dizzy Miss Lizzy הצליח להשתחל ולסגור את האלבום Help הבריטי. האלבום האמריקאי Beatles VI נחזור ל 66 ולאלבום האוסף הראשון שהחליטה חברת התקליטים להוציא בבריטניה. שם האלבום שנקבע היה A Collection of Beatles Oldies והוא יצא ב 10 לדצמבר 1966 – היום לפני 51 שנה. על עטיפת האלבום, ציור קולאז’י (אולי סוג של המשך צבעוני לריבולבר) של האמן דיוויד כריסטיאן, שניסה לתפוס את הצבעים המיוחדים של שנות ה 60 ו swinging London. עטיפת האלבום A Collection of Beatles Oldies בעטיפה האחורית נוסף משפט משלים לשם האלבום But Goldies -השירים אמנם ישנים, אך שווים זהב. העטיפה האחורית של אלבום האוסף תמונה של הצלם בוב ויטאקר מעטרת את העטיפה האחורית. בתמונה נראים הביטלס ב 30 ביוני 66, כשהם במלון בביקורם בטוקיו יפן, כחלק מסיבוב ההופעות האחרון שלהם. התמונה צולמה לפני עלייתם של הביטלס להופיע בניפון בודקאן שבטוקיו (אולם הספורט שהוסב להופעות). לפני ההופעה התחילו הביטלס לצייר יחד ציור גדול של צבעי מים ושמן. לאחר ההופעה המשיכו הביטלס לעבוד על הציור ובוב ויטאקר המשיך לצלם ולחזות בביטלס מקשיבים לריבולבר, מעשנים מריחואנה ומציירים את הציור שלבסוף קראו לו “Images of a woman”. הציור אגב נמכר ב 2012 במכירה פומבית עבור 155 אלף דולר. הציור הגמור Images of a woman לאלבום האוסף A Collection of Beatles Oldies…But Goldies ,היה הישג שלילי, הוא שבר רצף של אלבומים שהגיעו למקום הראשון בברטניה והגיע רק למקום ה 7.

היום נחזור אחורה ל 1960. ליתר דיוק נחזור ליום בו הצמד לנון-מקרטני לא היה עדיין צמד כותבי השירים המעורך בהיסטוריה, אלא צמד בשם The Nerk Twins. ביום שבת, ה 23 לאפריל 1960, צמד צעירים בני 17 ו 19 שנקראו ג’ון ופול, עולים עם גיטרות אקוסטיות ומבצעים סט שירים ללא מיקרופונים כלל, וכל זאת בפאב מוזנח ולא מוכר בעיר רידינג שנקרא Fox And Hounds. אם בא לכם להיות יצירתיים, תוכלו להוסיף לתפאורה 3 שיכורים כקהל. ה Nerk Twins פתחו את ההופעה עם השיר The World Is Waiting For The Sunrise שיר שביצעו לס פול ומרי פורד ב 1953. הם המשיכו עם עוד שירי רוקנרול מאותה תקופה כמו למשל Be Bop A Lula. מקרה שקרה, כך קרה. במהלך חופשת חג הפסחא (איסטר), ג’ון ופול החליטו לקחת חופשה קטנה בדרום אנגליה והם נוסעים בטרמפים כדי לשהות אצל בת דודתו של מקרטני בטי ובעלה מייק שבדיוק התחילו לנהל את הפאב. פול סיפר: “באותו אביב של 1960 הגענו לפאב ברידינג, “Fox And Hounds”, שהיה מנוהל בידי בת דודתי בטי רובינס ובעלה. ג’ון ואני עבדנו מאחורי דלפק הבר. זו היתה חוויה מקסימה. בסוף השבוע ניגנו בפאב בתור The Nerk Twins. אפילו הכנו פוסטרים להופעה. בעלה של בטי הדליק אותי על עסקי השעשועים, והשיחה שהיתה לנו איתו על איך אנחנו צריכים לעשות את המופע היתה מאוד מעצבת. הוא היה מנהל בידור שאירח תחרויות כישרונות, והיה גם ברדיו. הוא שאל עם מה אנחנו הולכים לפתוח את ההופעה, ואמרנו Be Bop A Lula, הוא אמר לנו: ‘לא טוב. אתם צריכים לפתוח עם משהו מהיר אינסטרומנטלי. זה פאב, במוצאי שבת, מה עוד יש לכם? אמרנו, ‘טוב, אנחנו נעשה את The World Is Waiting For The Sunrise. ניגנתי את המנגינה וג’ון עשה את האקורדים. הוא אמר, ‘מושלם, תתחילו בזה, ואחר כך תעברו ל Be Bop A Lula. הוא היה כזה טוב, ואני זכרתי את עצתיו שנים רבות לאחר מכן, כשאירגנו את ההופעות שלנו.” פאב ה Fox And Hounds היום כדי להבין את היכולות המוסיקליות באותה תקופה ולהבין איך זה היה יכול להשמע , נעזר בהקלטה שבוצעה כמה ימים לפני כן בביתו של פול. בהקלטה נוכחים חברי הלהקה שנקראת The Beatals (לא זולא טעות כתיב) והם: ג’ון, פול, ג’ורג’ וסטיוארט סטטקליף. הנה כמה צלילים או יותר נכון 46 דקות של אילתורים וג’ימג’ומים או אם תרצו, פרויקט גט בק 9 שנים מוקדם יותר. במאי 1960 הם שינו את שמם ל The Silver Beetles (ללא הטריק של ה be במילה ביטלס) – זה החזיק כחודשיים ולאחר מכן הם הפכו ל The Silver Beatles, גם השם הזה החזיק כחודשיים ובאוגוסט 1960 התקבע השם The Beatles. ה Silver Beetles בסביבות מאי 1960 ה Nerk Twins נתנו עוד הופעה ביום שלמחרת בפאב בשעות הצהריים, ולאחריה הצפינו בטרמפים חזרה לליברפול כדי לכבוש את העולם. המופע של הצמד לא טילטל את המקומיים למרות שבחור אחד ניגש למייק לאחר שעזבו ושאל: “מתי אתם מעסיקים שוב את ה Nerk Twins ? הם היו זבל של מופע, אבל הם הביאו קצת חיים לפאב”. בחודש יוני 2017 במסגרת אירועי ה BBC Music Day נתלתה לוחית כחולה (blue plaque) מחוץ לפאב המציינת את האירוע ההיסטורי. את הלוחית חשפו בתם של בטי ומייק קייט. הלוחית שנתלתה ב 15 ביוני 2017 מחוץ לפאב טוב בטח שאלתם את עצמכם, אז מה זה לעזאזל Nerk ? אז זה הפרוש לפי מילון אוקספורד: אדם מטופש, מעורר התנגדות, או חסר משמעות.

אחד הקטעים המשעשעים בסרט ‘יסטרדיי’ הוא שיחד עם הביטלס נעלמה מהתודעה גם להקת אואזיס. לא מפתיע נכון? האחים לבית גאלגר מעולם לא הסתירו את השפעתם מהביטלס. זה לא ממש היה עוזר להם גם אם כן. אואזיס רצו להיות הביטלס או לכל הפחות יותר גדולים מהם. “אם אין לך שאיפות להיות גדולים יותר מהביטלס אז זה סתם תחביב” – כך צוטט נואל גאלגר זמן קצר לאחר יציאת אלבומם הראשון של אואזיס. עבורי, עם כל התאווה של נואל תומאס דיוויד גאלגר וויליאם ג’ון פול גאלגר (אלו אכן שמותיו האמצעיים של ליאם) להשתוות ואף לשבור את השיאים של אליליהם, הם כן הצליחו להגדיר מחדש את המוסיקה הבריטית ולייצר קלאסיקות שלפעמים לא נופלות מאלו של הביטלס. ברור לכל ש’הביטלס’ הם לא, אבל בכל זאת צריך להצדיע ליכולת של השניים לקחת את ההשפעות מהביטלס, ובכלל מהפלישה הבריטית הראשונה זו של שנות השישים, להוסיף לה את הממד הגראנג’י שרגע לפני יציאת אלבומם הראשון נפח את נשמתו בעזרת קנה של רובה ולייצר התרגשות שלמה סביב המוסיקה הבריטית. שוב. מדי פעם אנחנו פוזלים הצידה לאמנים אחרים ובודקים את הקשר שלהם עם הביטלס. תוכלו לקרוא עוד על כך בבלוג הזה. ב 2 פוסטים, אנסה לתהות עד כמה לקחו אואזיס את הביטלס פנימה למוסיקה שעשו אבל לפני כן, הנה אתנחתא קומית בקטע שאותי משעשע מאוד ומדגיש את חוש ההומור הנפלא של 2 הפיגורות מהלהקות המפורסמות. ב 2016, נואל גאלאגר יושב בקהל עבור תכנית הטלוויזיה של ה BBC Mastertapes ולקראת סוף התכנית מפנה שאלה לכוכב הערב פול מקרטני: נואל: “שלום אדוני, יצאתי לבלות עם 2 מהבנות הנפלאות שלך סטלה ומרי ביום חמישי וסיפרתי להן שאני מגיע לכאן היום ושאשאל אותך שאלה ושאין לי ממש מושג מה לשאול. אז הן ביקשו ממני לשאול אותך: מתוך שניהן, מי היא החביבה עליך?” פול: “…אף אחת מהן…”. נואל: “עבור הפרוטוקול, אני חייב לומר שסטלה אמרה שתאמר מרי ומרי הסכימה…”. כנראה ששורשים אירים הם ערובה לעשיית מוסיקה טובה. במשך תקופה ארוכה צפון אנגליה וערים כמו מנצ’סטר, לידס וליברפול שימשו יעד למהגרים אירים שחיפשו לבנות לעצמם חיים טובים יותר. פגי סוויני, מהגרת אירית הגיעה למנצ’סטר מאירלנד בתחילת שנות ה 60, שם פגשה ונישאה לטומי גאלגר. ב 1966 נולד בנם הבכור פול, שנה אחר כך נולד נואל ו ב 1972 הבן הצעיר ליאם. “אני רוצה לעזוב את העיר הזו העיירה הישנה הזו לא מריחה טוב ואני יכול להרגיש את סימני האזהרה מתרוצצים מסביבי…” כך כתב נואל על אותה מנצ’סטר ב Half the world away הנפלא ואפשר להרגיש במשפטים הללו את גודל המצוקה בה היה הוא היה נתון וככל הנראה כל הדור שלו שגדל בתקופה בה סמים, אלכוהול ואלימות במשפחה היו הפורקן הנפוץ לבעיות הכלכליות שחוו משפחות במנצ’סטר בכלל ובשכונה בה גדלו האחים. מוסיקה היא משהו שתמיד סבב סביבם. אביהם שכאמור סבל מאלכוהוליזם וקשיחות יתר כלפי ילדיו, תפקד כדיג’י במועדונים אירים בסביבה בה גרו. את קופסת התקליטים שלו סחבו הבנים יחד אתו ממועדון למועדון. הבנים נחשפו כך למוסיקה מסגנונות שונים, אבל חשוב יותר, נואל הבין כמה בכוחה של מוסיקה לאחד יחדיו אנשים. האחים גאלגר על מנת לברוח מנחת זרועו של אביו ומהבעיות שסבבו סביב המשפחה, נואל הסתגר בחדרו ובילה שעות על גבי שעות כשהוא מנגן בגיטרה, מאזין למוסיקה ומנסה למצוא את האקורדים לשירים האהובים עליו. הביטלס היו אחת הלהקות שהעריץ מאוד במיוחד אהב את האוספים ה’אדום’ וה’כחול’, “הכל שם, מההתחלה ועד הסוף” צוטט איפשהו. גם להקות מקומיות שהצליחו באותה תקופה כמו למשל הסמית’ עם הגיטריסט ג’וני מאר היו מודל לחיקוי עבורו. כשנרצח לנון ב 1980, נחשף גם ליאם אל הביטלס. “הייתי בן 8. הטלוויזיה הייתה דלוקה ואני זוכר שהשיר שהתנגן שוב ושוב היה Imagine ואני חשבתי לעצמי ‘מי זה הבחור הזה?’ “. כשהיה נואל בן 15, הוא סולק מבית הספר והחל לעבוד באתר בנייה. בד בבד נחשף ללהקות חדשות שקמו במנצ’סטר שהחלה להתפתח בה סצנת מוסיקה משל עצמה עם להקות כמו ה Stone roses. נואל מנסה להשתחל כזמר ללהקה מקומית בשם Inspiral Carpets ונדחה ובמקום זאת מקבל את משרת הרואדי. נואל עם קלינט בון מה Inspiral Carpets בדרכים עם הלהקה, נואל מתחיל לכתוב לא מעט שירים ומכיר עוד ועוד מוסיקאים ומתפתח כגיטריסט. באחד הימים הוא מתקשר הביתה לאמא פגי ושואל היכן ליאם. היא עונה: “ליאם בחזרות עם הלהקה שלו”. הוא צוחק אך בתוך תוכו הסתקרן מאוד ובסוף סיבוב ההופעות הגיע כדי לראות במה מדובר. ליאם בן ה 17 הצטרף כזמר ללהקה בשם The Rain שהקים הגיטריסט פול ארתורס. הלהקה נקראה על שם הסינגל המפורסם של הביטלס, ובה היו חברים גם פול מקוויגאן בבס וטוני מקארול בתופים. ליאם עצמו החליף את הזמר כריס האטון שבדיוק פוטר מתפקידו. כשנואל מגיע לצפות בהם מנגנים, ליאם מציע לו את תפקיד ניהול הלהקה. נואל מסרב בתואנה שהם נשמעים ‘על הפנים’. ליאם מעז ושואל :”אז מה לגבי להצטרף ללהקה?”. נואל עונה: “בתנאי אחד: “אתם תנגנו את השירים שלי”. הם מסכימים. “האם זה הדמיון שלי או שסוף סוף מצאתי משהו ששווה לחיות עבורו?” (‘סיגריות ואלכוהול’). ב 18 באוגוסט 1991, ההרכב החדש “אואזיס” עולה לראשונה לבמה במועדון ה boardwalk במנצ’סטר. השירים שממשיך וכותב נואל מדברים על הרצון הזה להצליח בסביבה לא ממש תומכת, אבל יאמר לזכותו שהוא יכל לראות כבר בראשו את ההצלחה קורמת עור וגידים או כמו שכתב בשיר שמנבא את התהילה “כוכב רוקנרול” – “בראשי החלומות שלי אמתיים”. בתחילת 1993 הם מקליטים סדרה של דמואים עבור שירים שכתב נואל על מנת שיוכלו להסתובב ולחלק לכל דורש. מעריץ ביטלס מצוי הדמואים הללו שרוכזו בקלטת בשם Live Demonstration, ממש כמו האודישן שעשו הביטלס לחברת דקה, מחוספסים, לא מהוקצעים אבל בהחלט תופסים את הרגע. אם הייתי צריך לבחור קטע מתוכם שמסמל את התקופה הזו של חיפוש סאונד עבור אואזיס, הייתי בוחר בקטע מעולה שלא יצא מעולם בשם Strange Thing שיורה לכל הכיוונים ומחפש לפגוע עם רפרנס דווקא למיק ג’אגק והרולינג סטונס. דווקא השירים שיהפכו לקלאסיקות נשמעים לא מלהיבים בכלל בדמואים הללו. באמצע 1993 ממש כמו בריאן אפשטיין במועדון הקאברן, נכנס אלן מקגי הסקוטי, בעל לייבל התקליטים האזוטרי לאותה תקופה “קריאיישן” למועדון ה King Tut’s Wah Wah Hut בגלאזגו, סקוטלנד. השאר היסטוריה. אם כבר פותחים וסוגרים מעגלים, באוקטובר ישתחרר סרט על לייבל התקליטים Creation ואלן מקגי שייבים לא אחר מאשר במאי הסרט ‘יסטרדיי’, דני בוייל. אני כבר מחכה לצפות בו. נואל ואואזיס לא חסכו ברפרנסים לביטלס בשנות קיומם. ב 11 באפריל 1994 ,יוצא סינגל הבכורה שלהם Supersonic וכבר בשיר הנושא בצורה לא הכי מתוחכמת נשתל המשפט: You can sail with me in my yellow submarine. בקליפ שצולם הם מנגנים על אחד הגגות בלונדון. מין אמירה שכזו ש’הנה אנחנו ממשיכים מהיכן שהביטלס הפסיקו’. חוצפה אואזיסית אופיינית. בל נשכח את משקפי “לנון” שחובש ליאם. נואל לא מסתפק בזה. בביסייד הנהדר Take me away הוא מצטט את השורה I’d like to be under the sea מ Octopus’s Garden. את ההשפעות הללו הסביר נואל בראיון: “להיות מושפע זה הכל טוב ויפה, אבל אתה צריך לרצות לתעלות מעליהם. אני רוצה להתעלות על הביטלס. הכל בנוי על העבר, רק ככה תגיע לעתיד. הביטלס כתבו את Helter Skelter וה Stooges ו- MC5 שמעו וכתבו את I Wanna Be Your Dog ו Sister Anne. הפיסטולז שמעו את זה והנה אתה מקבל פאנק, ואז באים הסמית’ס, הסטון רוזס ועכשיו אנחנו”. בסינגל הבא – shakermaker שבו אואזיס לא טרחו כלל להסתיר את ה’הלוואה’ מפרסומת עבור קוקה קולה, האקורדים כאילו ונלקחו ישירות מ You Can’t to that של הביטלס. בקליפ היפה לשיר, נראה ליאם לרגע כשהוא בחנות תקליטים ומביט בהערצה בעטיפת התקליט Red Rose Speedway של ווינגז. קצת לפני יציאת אלבום הבכורה ב 29 באוגוסט 1994, אואזיס משחררים את הסינגל השלישי ואולי החשוב שלהם Live Forever שכל כולו מוקדש ללנון. על גבי עטיפת הסינגל מתנוסס בית ילדותו של ג’ון לנון או למעשה ביתה של הדודה מימי במנלאב אווניו 251 שבליברפול. הקליפ המבעית בו קוברים חברי הלהקה את המתופף טוני מקארול (רגע לפני שיקברו אותו מקצועית) צולם בסנטראל פארק בניו יורק בפינה שקיבלה את השם Strawberry Fields Forever ממש מול בית הדקוטה. הנה אואזיס בהופעה מ 1996 במיין רואד שבמנצ’סטר כשהם מבצעים את Live Forever ובסופו עולה תמונה של לנון על המסך מאחוריהם וליאם ממהר לקוד קידה. שימו לב כמה הוא מביט בתמונה וכמה כבוד והערצה הוא רוכש ללנון. האלבום Definitely Maybe השתחרר לאוויר העולם ב 29 באוגוסט 1994 והציפיה שנבנתה סביב הלהקה משתלמת ואט אט הוא מדורג כאלבום הבכורה הנמכר ביותר בבריטניה. צילום העטיפה נעשה על ידי הצלם מייקל ספנסר ג’ונס. כך הוא סיפר: “התוצאה בעטיפת אלבום הבכורה של אואזיס הייתה שונה לחלוטין ממה שהתכוונו. נואל ראה תמונה של הביטלס כשהם נמצאים ביפן וכולם ישובים סביב שולחן קפה. (נמצאת בעטיפה האחורית של האוסף A Collection of Beatles Oldies). הרעיון שלו היה שכך תצולם הלהקה, סביב שולחן האוכל בביתו של הגיטריסט פול ארתורס (בונהד) שבמנצ’סטר. הייתי קצת מאוכזב. לא בא לכם על מקום יותר אקזוטי? זה היה חדר קטנטן, הייתי חייב עדשה רחבה כדי להכניס את כולם פנימה. הייתי זמן לא רב לפני כן בתערוכה המצרית במוזיאון מנצ’סטר והיה לי רעיון שליאם ישכב על הרצפה במין פוזה טרנסצנדנטלית עם העיניים עצומות כאילו שהוא לא בעולם הזה. המון להקות לא היו מקבלות זאת, אבל ליאם היה בעד מיידית”. מתוך סשן התמונות עבור אלבום הבכורה בסינגל הבא של הלהקה, הרביעי במספר, משובץ כבי סייד קאבר ל I am the walrus מתוך הופעה של הלהקה בגלאזגו ביוני 1994 (יש הטוענים שהוא הוקלט בכלל באולפן והתווספו לו קולות של הופעה). הגרסה של אואזיס מציגה גרסה כעוסה לשיר ולא כל כך מחמיאה. הנה אואזיס מבצעים את הקאבר בהופעה בארלס קורט ב 1995 יחד עם ה’בוטלג ביטלס’: לקראת סוף השנה משחררים אואזיס סינגל נוסף לכבוד חג המולד, ואם יש שיר בסגנון ביטלסי מובהק או כזה שממשיך את הקו של הביטלס מאזור סרגנ’ט פפר בואכה מסע הקסם המסתורי זהו whatever. כלי המיתר נלקחו הישר מהמידל אייט של I am the walrus, התיפוף, הגיטרות, השירה הלנונית של ליאם וכמובן המילים והלחן של נואל הכל צועק ביטלס. כשהיה מבצע נואל את השיר עם הגיטרה האקוסטית בהופעות הוא היה משלב בסופו את Octopus’s Garden שכתב רינגו עבור האלבום אבי רואד, מה שמרמז אולי מהיכן הגיעו האקורדים. עד כה התכנית להמשיך את דרכם של ארבעת המופלאים ולכבוש את העולם התקדמה יפה עד שהיא כבר לא, מסיבות שונות ומשונות שבד”כ יהיו קשורות בפה הגדול של שני האחים.

השיר השני אחרי Drive my car שמצדיק את ה Soul שבאלבום Rubber Soul מבחינתי הוא The Word – נגינת הפסנתר, הבס הגרובי והקולות הפלצטים המשתלבים, כולם נותנים מופע soul מרתק. השיר הושפע מסינגל שיצא במאי 1965 לזמר הנשמה ווילסון פיקט בשם In the Midnight Hour. מקרטני הוסיף כי היה זה נסיון לכתוב שיר סביב תו אחד. “לא קל לכתוב שיר טוב עם תו אחד בלבד כמו ‘Long Tall Sally‘ – זה באמת מאוד קשה. זה סוג הדברים שרצינו לעשות מזה זמן מה. אנחנו התקרבנו לזה ב The Word'”. לנון שעד אותה תקופה לא דיבר על אהבה במושגים רחבים ופסיכדלים ואפשר להתייחס לשיר כאל יריית הפתיחה המוקדמת של הביטלס כשנתיים לפני “קיץ האהבה” של הסיקסטיז. לנון סיפר: “היה לי מושג שהאהבה היתה התשובה, בכל מקום, המילה היא ‘אהבה’. זה נראה כמו הנושא הבסיסי של היקום. כתבנו את השיר יחד, אבל הוא בעיקר שלי. אתה קורא את המלים, זה על להיות פיקח יותר. זאת תקופת המריחואנה. זאת אהבה, זה עניין של אהבה ושלום. המילה היא ‘אהבה’, נכון?” כעבור שנתיים יעשה לנון שוב שימוש באותו הקונספט בשיר All you need is love ואם נרחיק עוד יותר גם בהמנון Give Peace A Chance. ואם נעמיק לתוך קריירת הסולו של לנון נמצא שוב את הקונספט חוזר בשיר Mind Games. “האהבה היא התשובה” אלמנט נוסף מעניין שמכניס לנון לשיר הוא סוג של הטפה אולי אפילו מעט דתית. “עכשיו, כשאני יודע שמה שאני מרגיש הוא צודק אני כאן כדי להראות לכולם את האור” אלמנט ההטפה חוזר על עצמו בשיר Rain מאוחר יותר : “אני יכול להראות לכם. האם אתם מקשיבים לי ?” פול הוסיף על כתיבת השיר: “כתבנו את השיר בבית של ג’ון וכשסיימנו עישנו קצת גראס ואחר כך כתבנו את המילים על דף צבעוני – זו הפעם הראשונה שעשינו דבר כזה”. פול סיפר שמתישהו, הדפקה על דלת ביתו לא אחרת מאשר יוקו אונו (ההערכה היא שמדובר על זמן קצר לאחר פגישתם הראשונה של ג’ון ויוקו ב 66). יוקו בקשה תרומה של דף מילים של שיר שכתבו פול וג’ון על מנת שתוכל לאגד עם עוד כתבי שירים שתרמו אמנים אחרים עבור מתנה ליום הולדתו של ג’ון קייג’ – מלחין אמריקאי. פול שילח אותה לג’ון. ג’ון נתן לה את אותו דף צבעוני עם מילות The Word. ב 10 בנובמבר 1965, היום ה 14 להקלטות מה שיהפוך לאלבום Rubber Soul, מגיעים הביטלס לאולפני אבי רואד ב 9 בערב ומתחילים לעבוד על The Word. תוך 5 שעות הם מסיימים להקליט את בסיס השיר אחרי כמה חזרות ו 3 טייקים בלבד. הליין אפ בהקלטה כולל את מקרטני על פסנתר, לנון על גיטרת פנדר סטרטוקאסטר ורינגו בתופים. לנון עם גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר בתקופת ההקלטות של Rubber soul לאחר מכן נעשת עבודת הקולות המדהימה כשלנון מקליט על גבי הבסיס את הקול הראשי ופול וג’ורג’ בקולות מלווים. לאחר מכן מתווספים קולות הפלצטו הנהדרים וכמו כן מוקלט ליין הבס הפאנקי המדהים ועוד תוספות של גיטרה. לקינוח רינגו מוסיף את המראקס המרשרשים וג’ורג’ מרטין מוסיף אורגן הרמוניום – אותו אפשר לשמוע לקראת סוף השיר. לאחר מכן המשיכו הביטלס לעבוד על I’m Looking through you עד לשעה 4 לפנות בוקר. הנה כמה תמונות של ג’ון מהאולפן מתקופת ההקלטות של ראבר סול. גרסת הסטריאו של 2009 עושה לטעמי חסד גדול מאוד לשיר בהבלטת ליין הבס ופיזור הצלילים. הנה היא לפניכם לפחות עד שתצא גרסת ראבר סול של ג'יילס מרטין. לסיום, תקדים נרשם ב 2011, אז ביצע מקרטני את השיר בפעם הראשונה אי פעם בהופעה חיה.

לאחר אלבום ה”פופ” המושלם שהיווה גם פסקול לסרטם המעולה הראשון, נראה כאילו הביטלס חוזרים אחורה באלבומם הבא Beatles for Sale. הם חוזרים לשלב קאברים באלבום, הכותרת כאילו נשלפה מהמותן, על העטיפה הם נראים פרועים ועייפים והשירים עצמם מדברים על תרחישים פחות סימפטים בתחום שבינו לבינה. האלבום נפתח בשיר על אהבה נכזבת, ממשיך עם שיר קינה עצמית ורחמים עצמיים על גורל אכזר וממשיך לשיר ניחומים למי שאיבדה את אהובה. לנון שאיבד את חברו הקרוב סטיוארט סאטקליף כשנתיים לפני כתיבת השיר, כותב אותו על אסטריד. “…היא חושבת עליו ולכן היא מתלבשת בשחור…” אסטריד וסטיוארט נפגשו ב 1960 בהמבורג בזמן שהביטלס היו בסיבוב המועדנים שלהם שם. אסטריד קרישנר הגיעה יחד עם מי שהיה בן זוגה באותו זמן קלאוס פורמן וידיד בשם יורגן וולמר לראות את הלהקה המוזרה שמנגנת משהו שהם לא שמעו עליו עד אז שנקרא רוקנ’רול, ההופעה התרחשה במועדון ה Kaiserkeller. אסטריד נשבתה בקסמם והגיעה ערב ערב לראות אותם מופיעים ולאט לאט התיידדה איתם. “כל חיי השתנו תוך כמה דקות, כל מה שרציתי זה להיות איתם ולהכיר אותם”. התמונות של הביטלס שצילמה אסטריד באותה תקופה מהווים מסמך היסטורי מרתק לתקופה שקדמה להצלחת הלהקה. לנון עצמו נמשך לאמנית הגרמניה אך דווקא הקשר בין סטיוארט לאסטריד הוא זה שהתחזק והוא מחליט לעזוב את הלהקה ובוחר להישאר בהמבורג עם אהובתו החדשה. השניים אף התארסו בנובמבר של אותה שנה. ב 10 לאפריל 1962, סטיוארט שסבל תקופה מכאבי ראש ואף עיוורון זמני, מתמוטט ומובהל לבית החולים ונפטר בדרכו לשם כשהוא רק בן 21. הגרסה הידועה לסיבת הדימום במוחו של סטיוארט היתה קטטה בה היו מעורבים לנון וסאטקליף כ 3 שנים לפני כן בליברפול. אך יש מי שחושבת אחרת. פאולין סאטקליף, אחותו של סטיוארט טענה ב 2003 כי הסיבה להתמוטטותו לא היתה גידול או כל בעיה רפואית אלא דווקא מכות שספג מלנון עצמו רק כמה חודשים לפני מותו וזאת על סמך מחברת סקיצות אישית שניהל סטיוארט ובה הוא ביטא את תסכוליו. “אני חושבת שהדימום המוחי שעלה לסטיוארט בחייו נגרם מפציעה שנגרמה על ידי ג’ון בהתקף זעם קנאי. נראה כי לסטיוארט היה שקע בגולגולת, כאילו מתוך מכה או בעיטה, וכמה חודשים קודם לכן, ג’ון בעט באכזריות בראשו של אחי בהתקפה מתמשכת, ללא כל התגרות מצדו”. הנה קישור לכתבה מהאינדיפנדנט הבריטי. אסטריד וסטיוארט לנון והביטלס היו בסיבוב הופעות ממרץ עד ליולי 1961, בו בוצעו גם ההקלטות עם טוני שרידן. ב 13 לאפריל 1962, שלושה ימים לאחר מותו של סטיוארט, נוחתים הביטלס שוב על אדמת המבורג בפעם השלישית (ולא האחרונה), כדי להופיע במועדון חדש שנפתח בשם The Star Club. אסטריד ממתינה להם בשדה התעופה ומבשרת להם את החדשות הקשות. הריסון ולנון מבקרים בביתה ומנסים לנחם אותה ככל האפשר לבסוף לנון אומר לה: “אסטריד, תצטרכי להחליט אם את רוצה לחיות או למות, אין שום אפשרות אחרת”. את סיפור האהבה הטרגי של אסטריד וסטיוארט תוכלו לראות בסרט Backbeat מ 1994, הנה הטריילר לסרט: במעבר חד, מקרטני סיפר על ההשפעות המוסיקליות בכתיבת השיר: “את Baby’s in black כתבנו כי אהבנו ואלס – נהגנו לעשות את If You Gotta Make A Fool Of Somebody, מין בלוז שלושה רבעים. אני חושב ששנינו רצינו לעשות משהו בלוזי, קצת יותר כהה, יותר בוגר, ולא סתם פופ. זה היה Baby’s in black כמו באבל אבל גם הצבע האהוב עלינו היה שחור.” כאן אפשר לשמוע את ג’יימס ריי מבצע את If You Gotta Make A Fool Of Somebody אצל הביטלס כמו אצל הביטלס לכל דבר יש מעגליות וברבות הימים ג’ורג’ הריסון בוחר לעשות קאבר לשיר שביצע אותו ג’יימס ריי ב 1963, לאלבום הקאמבאק שלו מ 1987 Cloud Nine. לשיר קוראים I’ve got my mind set on you. בדיוק חודש ויום לאחר הוצאת האלבום השלישי של הלהקה A Hard Day’s Night חוזרים הביטלס ב 11 באוגוסט 64 לאולפן לתחילת העבודה על האלבום הרביעי. השיר הראשון שהם מתחילים לעבוד עליו הוא Baby’s in black ולמעשה היה זה השיר היחידי שהם הקליטו באותו היום. בין 19:00 ל 23:00 הביטלס עושים 14 נסיונות להקליט את השיר. ההקלטות בוצעו כשג’ון ופול שרים לאותו המיקרופון, לאחר סיום ההקלטות ניסה ג’ורג’ הריסון לשפר את צליל הגיטרה הפותח את השיר והקליט עוד 13 נסיונות אחרים, אך לבסוף נעשה שימוש במה שהוקלט כבר קודם לכן. הנה מקבץ תמונות מיום הקלטת השיר ב 11 באוגוסט 1964: מאז שיצא, ליווה השיר את הביטלס כמעט בכל ההופעות שלהם עד לההופעה האחרונה ב 29 באוגוסט 1966 בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו. בהופעות היו שרים ג’ון ופול לאותו המיקרופון ממש כמו בהקלטות עצמם. וכדי לסגור מעגל עם המבורג, הנה השיר מתוך הופעה בגרמניה, ההופעה התרחשה ב 24 ליוני 66, כחודשיים לפני סיום סיבוב ההופעות הזה וסיום קריירת ההופעות של הביטלס לתמיד. מיקס המונו לשיר, נשמע יותר כמקשה אחת לעומת מיקס הסטריאו בו יש תחושה של חוסר אחידות בין הכלים. האלבום Beatles For Sale יצא לאור בבריטניה ב 4 לדצמבר 1964.

היום נביא תרגום לביקורת על האלבום האחרון של הריסון Brainwashed שנכתבה על ידי דיוויד פריקה עבור מגזין הרולינג סטון שפורסמה בדצמבר 2002. מוקדש לזכרו של ג’ורג’. ג’ורג’ הריסון היה הביטל הצעיר והשקט ביותר.הוא היה גם הראשון שכתב שיר על כמה זה מבאס להיות ביטל: “Don’t Bother Me”, עבור האלבום With the Beatles מ 1963. הוא אגב לא הפסיק לכתוב על כך.המוסיקה הטובה ביותר של הריסון – “Within you Without you” ו”While My Guitar Gently Weeps” עם הביטלס; יצירת מופת הסולו שלו מ 1970 All Things Must Pass; הקאמבק של שנת 1987 Cloud Nine –כולם היו תיאור מתמשך של מלחמתו למען שלווה פנימית, מאבק לכל החיים כדי ליישב את הברכה המעורבות של תהילה עולמית עם התשוקה להגיע למצב של חסד גבוה יותר. כשהאריסון מת מסרטן ב -29 בנובמבר 2001, עדיין לא היו לו כל התשובות. “אני הוכחה חיה לכל סתירות החיים”, כך מודה הריסון חצי בצחוק בקולו הנמוך ב “Pisces Fish”, אחד מ -11 השירים המקוריים של Brainwashed, אלבום האולפן הסופי והאחרון שלו. “אלוהים, אנחנו צריכים להילחם עם המחשבות בראש, עם החושך והאור” כך הוא שר בקטע הראשון, “Any Road”, עם אפס אירוניה, אבל ככותב שירים וגיטריסט, הריסון מעולם לא איבד את דרכו המשכרת להציג בעדינות שאלות גדולות על אשמה והתעלות.אם התזמורים העשירים ב All Things Must Pass היו האידיאליזציה של הריסון לחיים מעבר לצורה החומרית, הרי ש Brainwashed הוא פרידה כנה ואוהבת, תקליט בעל משמעות יוצאת דופן על מציאות הגסיסה, על ידי אדם שנמצא על הקצה.פחד וקבלה פועלים יחד בשירים אלה, כעס, כמו גם שלווה.והכי חשוב, יש המון גיטרות. הריסון מת בטרם הספיק לסיים את Brainwashed אבל המפיקים השותפים שלו, בנו דאהני וג’ף לין, השלימו את האלבום ברגישות מרשימה, עד כדי כך שנוכחתו של הריסון מורגשת בצורה אדירה: חזקה ומרוכזת בשירתו על נהרות עצלים של פריטת גיטרה.מבחינה קולית, הריסון למעשה נשמע צעיר ומעורב יותר ממה שהיה באלבומים כמו Dark Horse ו Gone Troppo. ב Any Road הוא מכניס אביב אמיתי לשיעור הזן שהוא מעביר שם: “אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תקח אותך לשם” כל זאת יחד עם תלתלים ארוכים, של גיטרה סלייד. יש כאב רועם במבט לאחור שלו ב”Looking For My Life”: “הו בוי, אין לך מושג מה עברתי…” וזה מרגש במיוחד כאשר הרמוניות הרקע נפסקות והריסון לבדו וקרוב למיקרופון. זו סגירת מעגל כשאחד השירים הטובים ביותר באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם “Marwa Blues”.היצירה המוקלטת הראשונה של הריסון היתה “Cry for a Shadow”, תצוגת גיטרה בסיסית וממגנטת שנכתבה עם ג’ון לנון ונוגנה על ידי הביטלס בהמבורג ב -1961. “Marwa Blues” היא באותה מסורת: מפל טהור של גיטרות סלייד. בתור הגיטריסט הראשי של הביטלס, הריסון גרם לכל תו להיות בעל משמעות, וזה נכון לגבי כל מה שהוא מנגן כאן, מהצלילים החופפים של הגיטרה החשמלית ב “Run So Far” וההולה-בלוז המתפתל ב “Rocking Chair In Hawaii”. קשה לדעת במה הריסון לא ניגן באלבום: דאהני ולין גם כן מנגנים בגיטרות, אבל הטרמולו הרוטט ב”Pisces Fish” והקירקוש המטלי ב”Any Road” משקפים את המגע ההריסוני ללא קשר למי שניגן. הטון השופע והצליל המהורהר מטעה לחשוב ש Brainwashed הוא מיחזור מאלבומים של הריסון משנות ה70 כמו Living in the Material World. למעשה, הוא מרמז במכוון לסרטן שלו ועל גורלו הסופני אבל עם הומור.התייחסות יבשושית ל “טוקסידו הבטון שלי” ב “(P2 Vatican Blues (Last Saturday Night” וב “Looking for my life” מצב הלם טוטלי: “לא היה לי מושג שאני בדרך למצב חירום”. הריסון גם המתוודה והוא גם חלק מהכומר. האלבום מסתיים ברשימת מכולת של תחלואי החברה (וול סטריט, העיתונות וכו’) והיא מרוככת עם הקלטה ישנה של הריסון שמקריא מזמור הודי – שהוכפל עם קולו של דאהני לאחר מכן – הכל לסוף המשחרר של הגאולה. האלבום לא מספר לנו אם הריסון התגבר על היותו ביטל. אבל יש קצת מרירות או חרטה במוזיקה הזו – בעיקר קבלה, ציפייה גדולה וצליל חד מהדהד. זוהי כתובת מצבה נאה וקסומה עבור אדם, אשר עד סוף חייו, האמין שרוקנ’רול היה גן עדן עלי אדמות. עד כאן התרגום. לסיום, הנה ביצוע אקוסטי מקסים של ג’ורג’ ל Any Road מתוך הראיון האחרון שעשה לתכנית טלויזיה ב 1997 עבור VH1.

באמצעה של שנת 1980, לנון יוצא למסע של כחודשיים ביאכטה ששטה מניו פורט שברואד איילנד לכיוון ברמודה – אי מיקרוסקופי לעומת ארה”ב העצומה. המסע הזה הוליד בסופו של דבר אלבום בשם Double Fantasy, לאחר כ 5 שנים בהם גזר על עצמו לנון שתיקה מוזיקלית. בקיץ 1973, ההרפתקה שכונתה “סוף השבוע האבוד”, בה לנון “הוגלה” מביתו שבדקוטה, קרמה עור וגידים בעקבות תקרית ששברה את יוקו ובה לנון השיכור פלירטט עם בחורה בביתם של חברים בנוכחתה של יוקו ולא הסתפק בזאת אלא גם לקח אותה לחדר המיטות בבית. ג’ון ‘הוגלה’ הרחק ללוס אנג’לס ושם פרק כל עול וחזר לימי הנעורים העליזים שלו. מפקחת מטעם יוקו המזכירה והעוזרת שלה מיי פנג נשלחה יחד איתו ושימשה דה פאקטו גם כמאהבת או הגיישה שלו. במהלך התקופה לנון עבד והוציא את Walls and Bridges, הפיק להארי נילסן אלבום ולבסוף על מנת לסיים את התחיבויותיו לחברת התקליטים, נאלץ בחוסר חשק מופגן להקליט אלבום של שירי רוקנ’רול שנקרא איך לא Rock ‘n’ Roll. על מלאכת ההפקה הופקד פיל ספקטור. הסיבה לאלבום היתה התחייבות של לנון להקליט 3 שירים מתוך הקטלוג של Big Seven Music בעקבות הסדר שהגיע אליו עם המו”ל מוריס לוי, הבעלים של החברה, שתבע את לנון עקב קווי דמיון בין השיר Come Together של הביטלס ל You Can’t Catch Me של צ’אק ברי ובעיקר המשפט Here come a flat-top. תשפטו אתם: בתחילת 1975, “סוף השבוע האבוד” מגיע לקיצו. יוקו ספרה: “לאט לאט התחלתי לחשוב שג’ון לא היה הבעיה בכלל. ג’ון היה אדם מצויין. זו היתה החברה שהפכה להיות יותר מדי. אנחנו צוחקים על זה עכשיו, אבל התחלנו לצאת שוב. רציתי להיות בטוחה. אני אסירת תודה על האינטליגנציה של ג’ון, שהוא היה אינטליגנטי מספיק כדי לדעת שזו הדרך היחידה שבה נוכל להציל את הנישואים שלנו, לא מפני שלא אהבנו זה את זה, אלא מפני שזה הפך יותר מדי בשבילי”. לנון חזר לבית הדקוטה, ועם לידתו של שון הוא התמסר לחיי הבית והמשפחה. אצל לנון כמו אצל לנון עד מהרה הוא החל להשתעמם, והשגרה הביאה אותו לעתים קרובות לדיכאון. חוזה התקליטים עם חברת התקליטים הסתיים ולנון, עכשיו חופשי חוזית, המשיך לכתוב מוסיקה לאורך כל תקופת “עקרת הבית” שלו והותיר אחריו סדרה של סקיצות חצי אפויות – כל שבב רעיון שהיה לו גם הוקלט על טייפ קטן. חלק מהיצירות המקוטעות הללו היוו את הבסיס לכמה משיריו ב Double Fantasy וזאת למרות שב 1980 טען לנון כי השירים הגיעו אליו בפרץ פתאומי של יצירתיות. כנראה שהמוזה לעולם לא עזבה אותו והוא המשיך לעשות מוזיקה גם בפרישה הזמנית שלו. כחלק מהזמן הפנוי שהיה לו וסיום סאגת הגרין קארד שאיימה על המשך שהייתו בארה”ב ולא איפשרה לו לצאת ממנה שמא לא יוכל להכנס שוב, ג’ון התחיל לטייל בעולם. הוא ביקר בהונג קונג, יפן, דרום אפריקה, ומצרים. ג’ון ויוקו מבקרים במצרים הנסיעה לברמודה ביוני 1980 היתה המשמעותית ביותר עבורו. הוא הפליג לשם עם צוות קטן על סיפונה של יאכטה ובמהלך המסע הם נתקלו בסערה באמצע האוקיינוס האטלנטי. אנשי הצוות שסבלו ממחלת ים, הותירו את לנון ואת הקברניט האנק האלסטד לנווט על הסיפון. לאחר יומיים על ההגה, האלסטיד נזקק לשינה והשאיר את לנון אחראי. ללנון היה ניסיון קודם בהפלגה, והאלסטיד נשאר איתו במשך שעה כדי לוודא שהוא מכיר את פקדי הספינה. “הייתי שם במשך שש שעות, מנסה לשמור על המסלול. נקברתי מתחת למים. נשברתי על פני הגלים במשך שש שעות שלמות!. זה לא משהו שיעלם, אתה לא יכול לשנות את דעתך. זה כמו להיות על הבמה. ברגע שאתה שם אין אפשרות להתחרט. כמה גלים הגיעו לי ממש על הברכיים. נתלתי עם הידיים על ההגה – זה היה מזג אוויר חזק מאוד – היה לי את הכיף של החיים. שרתי שירי ים וצעקתי לאלים! הרגשתי כמו ויקינג. כמו יאסון וגיזת הזהב. ברגע שהגעתי לברמודה, הייתי כל כך מרוכז בחוויה הזו והייתי מחובר לקוסמוס או מה שזה לא יהיה. ואז כל השירים האלה באו!” ג’ון על היאכטה שם בברמודה, התחזק הדחף של לנון לחזור ולעשות מוזיקה. באחד הערבים כשבילה במועדון לילה מקומי הוא שמע את Rock Lobster של B-52 ונדהם מהדמיון לסוג המוזיקה שעשתה יוקו. הדבר הצית את הרעיון לשלב גם את יוקו כחלק מאסופת השירים המתגבשת. ההתלהבות דחפה אותו למהר ולהקליט הקלטות דמו כבר בברמודה על מנת להגיע כבר עם חומר מוכן לניו יורק. ג’ון מקליט דמואים בברמודה הנה כמה דוגמאות לדמואים שהקליט לנון בברמודה: בביקור באחר הגנים הבוטנים בברמודה, הוא נתקל בפרח מסוג “פרזיה” (Freesia) שכונה גם “פנטזיה כפולה”. השם מיד מצא חן בעיניו וחיזק את הרעיון שהתבשל בראשו – הוא ויוקו יציגו את שיריהם זה לצד זו, עם אלבום שיחגוג את חייהם יחדיו. לנון הנלהב מתקשר ליוקו מברמודה ומבקש שתשריין את אולפני ה Hit Factory שבניו יורק לחודש אוגוסט כשהוא מבקש את ג’ק דאגלאס כמפיק שהיה זכור לו לטוב כשעבד כטכנאי בהקלטות האלבום Imagine ב 1971. באוגוסט מתחילה העבודה עם צוות נגנים שהביא איתו דאגלאס כמו טוני לוין בבס וארל סליק בגיטרות (שעבד גם עם דיוויד בואי). יומיים של חזרות שנערכו בביתם שבדקוטה הספיקו, וכולם נכנסו לעניין כשלנון היה חד ומפוקס מתמיד. בתחילת הסשנים ב 6 באוגוסט נכנסה החבורה לאולפן ותוך 10 ימים הם הקליטו 22 שירים! דאגלאס שכנראה הבין את גודל המעמד, חיבר את תא ההקלטה שבו לנון הקליט קולות למכשיר שמקליט ללא הפסקה – בהתחלה ללא ידיעתו של לנון – בסיום ההקלטות היו 230 גלגלי הקלטה של חצי שעה כל אחד. בהסכמתה של יוקו, ההקלטות שודרו בתכנית רדיו שנקראה Lost Lennon Tapes ב 88. למרות הרעיון ההרמוני של איחוד יצירותיהם יחדיו לעבודה אחת, אונו ולנון התקשו לעבוד יחדיו באולפן. דאגלאס התייחס לפרוייקט כאל שני פרוייקטי סולו והפריד בין סשני ההקלטה – יוקו הקליטה בשעות הבוקר וג’ון בשעות הערב. ג’ון ויוקו עם צוות הנגנים ווהפקה ג’ון ויוקו עם מייקל דאגלאס ג’ון ויוקו עם מייקל דאגלאס באולפן השיר Just Like) Starting Over), הורכב מ 3 שירים לא גמורים והושלם בברמודה. לנון חזר בו אל שנות ה 50 והשירה מזכירה במעט את אלביס. שורה שהופיעה בגרסה מוקדמת של השיר היתה “Life is something that happens while you’re making plans”, ולאחר מכן שופצה ושובצה בשיר אחר. “מעולם לא כתבתי שיר שנשמע כמו אותה תקופה. אז חשבתי, למה לעזאזל לא? בימי הביטלס זה היה מתקבל כבדיחה“. כקריצה לאלבום הסולו הראשון שלו מלפני 10 שנים, Plastic Ono Band, השיר מתחיל בצילצול פעמון כתזכורת לצלצול הרועם מבשר הרעות של פעמוני הכנסייה שפותחים את האלבום ההוא. השיר נבחור להיות הסינגל הראשון מהאלבום ויצא באוקטובר 1980, כשבצידו השני שירה של יוקו Kiss, Kiss Kiss. יוקו ספרה: “ידענו שהשיר יהיה הסינגל הראשון. אני אוהבת את השיר אבל כשאני שומעת אותו עכשיו זה פשוט חונק אותי כי זה איך הרגשנו באותה תקופה. באמת חשבנו שאנחנו מתחילים מחדש וזה לא הלך ככה.” הנה גרסה מתוך האלבום בגרסת ה Stripped Down שיצא ב 2010 ובו גרסאות שהושלו מהן שכבות הפקה, מה שלטעמי חידד ורענן את השירים. את הגרסה הזו מתחיל לנון בהקדשה של השיר לחלוצי הרוקנ’רול שכבר אינם: אלביס, ג’יין וניסנט ואדי קוקרן (שביצוע של שיר שלו הכניס את פול לקוורימן) ובאדי הולי. השיר Cleanup Time נכתב כולו בברמודה ומדבר על תקופת חייו כ”עקרת בית”. הוא אולי גם מרמז על הנקיון שעשה לנון בחייו האישיים לאחר תקופת “סוף השבוע האבוד”. “השיר הגיע משיחה עם ג’ק דאגלס בטלפון לפני שנפגשנו. הייתי בברמודה ודיברנו על שנות השבעים. דיברנו על נקיון ועל הפסקה מסמים ואלכוהול ודברים כאלה – לא רק אישית, אלא על אנשים בכלל. הוא אמר,’ובכן, זה הזמן להתנקות? ‘. אמרתי, “זה בטוח, “וזה היה סוף השיחה. הלכתי ישר לפסנתר והתחלתי להשתולל, וזה יצא.” כאן אפשר לשמוע דמו שעשה לנון בדקוטה עם חזרתו מברמודה על הפסנתר קצת לפני תחילת הקלטות האלבום. את I’m Losing You כתב לנון בברמודה לאחר שלא הצליח לתפוס את יוקו בטלפון: “ניסיתי להתקשר מברמודה ולא הצלחתי. הייתי כמו מטורף, אבוד בחלל…”. בברמודה הדמו עדיין נקרא Stranger’s Room ויש בו גם מהזעם של Cold Turkey מתחילת שנות ה 70 ואולי ההקבלה היא לא במקרה מכיוון שלנון הרגיש ממש בתחושת “קריז” כשלא הצליח להשיג את יוקו. ג’ק דאגלאס המפיק זיהה את הזעם האצור בשיר וכדי להבליט אותו גייס להקלטה שניים מחברי ה Cheap Trick – הגיטריסט ריק נילסן והמתופף בון אי קרלוס כדי לשוות לשיר גוון רוקי כבד במקצת. השניים השתתפו גם בהקלטת I’m Moving On הנהדר של יוקו, כאן בגרסת ה stripped: השיר המרגש ביותר באלבום הוא (Beautiful Boy (Darling Boy שנכתב על שון. “שנינו רצינו להיות הורים בפעם הראשונה עם שון. אף שלשנינו היו ילדים בגלגולים קודמים. שנינו היינו כל כך עסוקים בעצמנו. רצינו ילד שיהיה הילד שלנו”. השיר נפתח עם גלי הים ושוב נשמעים להם 3 צילצולי פעמון. עם סיומו נשמע ג’ון לוחש: “לילה טוב, שון. נתראה מיד שוב בבוקר” ולא במקרה, זהו שיר הערש השני שכתב לנון לילד. בפעם הראשונה היה זה Good Night שנכתב לג’וליאן, אבל השלב שבו היה ג’ון בחייו, הפאסון של איש להקה צעיר לא איפשר לו לשיר אותו. הפעם שון הוא במרכז וג’ון מקדיש לו את השיר ולא שוכח לציין אותו בסופו. הקשיבו כאן לטייק 1 של השיר כשברקע מקשיבים החברים לדמו מברמודה כדי לקבל השראה וכיוון: יוקו מצידה ענתה לג’ון עם שיר מרגש שתמיד מעלה לי דמעות. ב Beautiful Boys היא מקבילה בין שון לג’ון ואני מודה שזה הורג אותי כל פעם מחדש. “אתה ילד יפה עם כל הצעצועים הקטנים שלך העיניים שלך ראו את העולם למרות שאתה רק בן ארבע…” “אתה ילד יפה עם כל התכניות הקטנות שלך הראש שלך שינה את העולם ואתה בן ארבעים…” בשיר Watching the Wheels, הגלגלים עליהם לנון מדבר בשיר הם הרכבים שראה לנון מביתו בדקוטה של אלו הרצים אצים ליום עמלם, אבל זהו גם סמל לגלגלי השיניים שמסמלים עבודה ואת כוח האינרציה של החיים, שלנון בחר במודע לרדת מהם ומשקיף עליהם מבחוץ. “כל היקום הוא גלגל, נכון? גלגלים מסתובבים. הם הגלגלים שלי, בעיקר. אבל, אתם יודעים, הצפייה בעצמכם היא כמו צפייה בכל האחרים, ואני מתבונן בעצמי דרך הילד שלי.” בשיר לנון גם עונה למבקרים שכתבו שהוא נעלם ופרש מעולם המוזיקה. “לא עצרתי מ -1962 עד 1973 – על פי דרישה, לפי לוחות זמנים, ברציפות. והדרך היתה קשה. נראה לי שזה מה שאנשים עוברים בגיל 65 כשפתאום הם לא אמורים להתקיים יותר והם נשלחים מהמשרד. אני לא קיים אם השם שלי לא בעיתונים או אם אני לא נראה במועדונים הנכונים. זה ממש כמו החבר’ה בגיל פרישה כשמישהו פתאום בא ואומר להם ,’חייכם נגמרו. זמן גולף.”. השיר היה הסינגל השלישי מהאלבום כשבצידו השני של הסינגל שובץ Yes, I’m Your Angel של יוקו שנשמע עבורי כמו משהו מתוך סצנה חלומית בסרט של דיסני. השיר Woman הביטלסי, נכתב בברמודה והוקדש ליוקו. הוא גם היה חזרה בתשובה פמיניסטית נהדרת של ג’ון. השיר נפתח במלמול של ג’ון: “עבור החצי השני של השמים“, כשזה התייחס למשפט שאמר יו”ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו (לנון הזכיר אותו גם ב Revolution של הביטלס), המשפט היה: “הנשים תופסות את חצי השמיים“. “זה פתאום היכה בי מה שהנשים מייצגות לנו, לא כאובייקט מיני או אמא, אלא רק לתרומתן. כל הדבר הזה על גבר, אישה, גבר, אישה – זה בדיחה. בלי אחד עם השני אין שום דבר”. ארל סליק הגיטריסט שניגן באלבום הגדיל ואמר: “זה מאוד Here, There And Everywhere סוג של שיר. זה מעולה. ברגע ששמעתי את זה, הדבר הראשון שחשבתי היה ‘ביטלס'”. הגירסה הנפלאה מתוך גרסת ה Stripped Down של האלבום מ 2010 נפתחת בהתחלה עם משפט עידוד שהיה אומר לנון לחברי הביטלס בתחילת דרכם: ?where are we going fellas והם היו עונים To the toppomost of the poppomost. השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כשבצידו השני השיר Beautiful Boys של יוקו. בדיוק כמו באלבום Imagine שנסגר עם Oh Yoko, לנון סוגר את החלק שלו באלבום הזה עם עוד שיר שמוקדש ליוקו בשם Dear Yoko שנכתב באביב 1980 והושלם בברמודה. באולפן לנון הדריך את הנגנים לנגן באופן דומה לשיר Shame Shame Shame של Shirley & Co את השירה הקדיש לנון שוב לשנות ה 50 ושר בסגנון אלילו באדי הולי. “היתה לשיר הרגשה של שנות ה 50 המוקדמות, חשבתי שזה היה השיר הקליל והמצחיק ביותר באלבום”, כך סיפר ג’ק דאגלאס המפיק. שני קטעים של יוקו סגרו את האלבום Every Man Has A Woman Who Loves Him ו Hard Times Are Over. עם סיום העבודה על האלבום, חתמו לנון ואונו עם דיוויד גפן וחברת גפן על חוזה הקלטות והוציאו דרכה את האלבום ב 17 לנובמבר 1980. על עותק של האלבום חתם לנון לרוצחו בבוקרו של ה 8 לדצמבר 1980. דיוויד גפן ההמום לאחר הרצחו של ג’ון עם יוקו האבלה

“כשכתבתי ב Yer Blues שאני בודד ורוצה למות, לא התבדחתי, ככה באמת הרגשתי”. כך לנון על Yer Blues מתוך האלבום הלבן שנכתב במחנה של המהרישי ברישיקש הודו. “הדבר המצחיק במחנה היה שלמרות שהוא היה יפה מאוד ועשיתי מדיטציה בערך 8 שעות ביום, כתבתי את השירים האומללים ביותר עלי אדמות…” השימוש ב yer במקום ב your בא לרכך מעט את האומללות והדיכדוך שבשיר ולתת לו מעט פן הומוריסטי. לנון חשב שהשם הזה יאפשר לו להתמודד עם ביקורת עתידית והוא יוכל לטעון שהשיר הוא בעצם רק פרודיה על בלוז. אחרי 2 בתים בהם לנון מבהיר את הרצון למות, בבית השלישי אפשר לראות את ניצני אלבום הסולו הראשון שלו שייצא בעוד שנתיים Plastic Ono Band: My mother was of the sky My father was of the earth But I am of the universe And you know what it’s worth. בבית הבא, אנחנו שומעים על מר ג’ונס של דילן שמופיע בקטע האחרון. על מי מדובר? הדמות לקוחה מתוך השיר Ballad of a Thin Man של דילן שיצא באלבומו השישי Highway 61 Revisited – האלבום ה”חשמלי” הראשון של דילן. בשיר של דילן היא מתאורת כמבולבלת ונקלעת למצבים מוזרים. דילן הסביר על השיר: “זה שיר שכתבתי בתגובה לאנשים ששואלים שאלות כל הזמן. אתה פשוט מתעייף מזה מדי פעם “. You raise up your head And you ask “Is this where it is?” And somebody points to you and says “It’s his” And you say “What’s mine?” And somebody else says “Well, what is?” And you say, “Oh my God, am I here all alone?” But something is happening And ya’ don’t know what it is Do you, Mister Jones? ספקולציה אחת גרסה כי דילן התכוון לבריאן ג’ונס מה Rolling Stones, מאוחר יותר עיתונאי בשם ג’פרי ג’ונס טען כי הוא ראיין את דילן ב 65 לפני יציאת השיר ושהשיר הוא עליו. מי יודע? לנון כמו הרחיב וסיפק עוד מידע על מר ג’ונב של דילן בשיר והפך אותו לאדם התאבדותי שאיבד את מגע הקסם שלו. אם ההתאבדות היא אומנותית יתכן שלנון כתב בעצם על עצמו. כשהביטלס חוזרים מהודו, הם עורכים מפגש פסגה במאי 1968 בביתו של ג’ורג’ באישר, וזאת על מנת להקליט סקיצות לשירים שנאספו אצלם עבור האלבום הבא שלהם. שם מקליט לנון גירסת דמו ערומה לשיר. ה 13 באוגוסט הינו יום ההקלטות הראשון עבור השיר שהתבצע למרבה הפלא בחדר צדדי קטנטנן שמקרטני כינה “ארון בגדים”, באולפן 2 באבי רואד. חדר הבקרה של אולפן 2 באבי רואד קן סקוט, טכנאי סאונד שהיה נוכח באולפן: “לג’ורג’ היה רעיון כזה שהוא רצה להקליט בחדר הבקרה עם הרמקולים, כך שהוא ירגיש שהוא על הבמה… אני זוכר שג’ון נכנס בשלב מסוים ואמרתי לו: ,’לעזאזל לפי איך שזה הולך עוד מעט נקליט בחדר הקטן הצדדי!’. החדר הסמוך היה זעיר, פעם איחסנו בו מכשירי הקלטה ישנים. לא היו בו קירות אולפן אקוסטים או שום מערכות אקוסטיות. לנון השיב, “זה רעיון נהדר, בוא ננסה את זה בשיר הבא!” השיר הבא היה Yer Blues, ככה הם הקליטו אותו, וזה עבד נהדר!” טכנאי הסאונד בהקלטות – קן סקוט באותו היום נעשים 14 טייקים לשיר עד השעה 5 לפנות בוקר. בראיון מאוחר למגזין הרולינג סטון, שיתף רינגו בחוויית ההקלטה של השיר: “היינו בחדר של 8 מטרים סך הכל, ללא הפרדה, פשוט עשינו את מה שאנחנו עושים הכי טוב: לנגן”. כדי לפנות טרקים, מייצרים 2 מיקסים מהטייקים שהוקלטו – טייק 16 ו 17 וכאן מבצעים משהו לא סטנדרטי: תחילתו של טייק 17 נחתך ומודבק לסופו של טייק 16 – אפשר לשמוע את החיתוך הגס בדקה 3:17 בשיר כשאת המעבר בין 2 טייקים ניסו לרכך עם מילוי התופים. דבר נוסף שקרה עקב ההקלטה בחדר כזה קטנטן הוא זליגת כלים וקולות לתוך ערוצים אחרים – למשל את קולו של לנון מקליט את הקולות המנחים, אפשר לשמוע במעומעם לאחר דקה 3:17. יום למחרת, משלים לנון את הקלטת הקולות. ב 20 באוגוסט, מקבל רינגו את הכבוד השמור רק לו: הקלטת הספירה שבתחילתו של השיר: ‘Two, three’ . גם אנחנו ניתן לרינגו את הכבוד: “השיר הזה Yer Blues מהאלבום הלבן, אי אפשר להתעלות עליו. זאת להקה מגובשת, זה כמו גראנג’, רק של שנות השישים – גראנג’ בלוז…” וזו התוצאה הסופית מתוך גרסת ה 50 לאלבום שבה משום מה קולו של לנון קיבל יותר מדי הד. אי אפשר לוותר על גירסתו של לנון לשיר שביצע עם הסופר גרופ הזמנית שהקים ה Dirty Mac בערב שערכו הרולינג סטונס ב 11 בדצמבר 1968 שנקרא The Rolling Stones Rock and Roll Circus , וזאת לרגל קידום אלבומם החדש Beggars Banquet. בערב השתתפו אמנים כמו The Who, ג’טרו טול ועוד רבים וטובים. ה Dirty Mac כללה את לנון מהביטלס ,אריק קלפטון מ”קרים”, קית’ ריצ’ארדס מהרולינג סטנס ומיץ’ מיצ’ל מלהקתו של ג’ימי הנדרקיס. מה מקור השם שהביא לנון אתם שואלים? אין קשר למקרטני. משחק מילים על ההרכב פליטווד מק. גרסה נוספת של השיר ביצע לנון שנה אחר כך, בספטמבר 1969 בהופעה בפסטיבל ,”תחיית הרוקנ’רול” שנערך בטורונטו קנדה. בלהקה שאסף לנון במהירות וקרא לא ה Plastic Ono Band היו חברים לנון בקולות וגיטרה, אריק קלפטון בגיטרות, קלאוס פורמן בבס, אלן ווייט בתופים ויוקו אונו בהחרשת אזניים. הגלגול הראשון של Plastic Ono Band בפסטיבל בטורונטו ההופעה הזו יצאה בתקליט שנקרא Live Peace in Toronto 1969 ששוחרר בדצמבר 1969. עטיפת תקליט ההופעה

החודש נציין 16 שנים למותו של ג’ורג’ הריסון בגיל 58. היום נביא תרגום מתוך כתבה שהתפרסמה ב News of The World בשם “הדקות האחרונות של ג’ורג’ הריסון”. מוזמנים לדמוע יחד אתנו. ג’ורג’ הריסון זימן את ה”עין הפרטית” הגדולה ביותר למיטתו כדי למפות תכנית סודית להלוויה שלו. והיום News of The World יכולים לפרט את ההסדרים הקפדניים ששני האנשים רשמו בקפידה: התוכנית הסודית למותו של הסופרסטאר. אנחנו יכולים גם לגלות כי גופתו של הביטל לשעבר ג’ורג’ נשרפה רק כעבור 9 שעות מפטירתו. בנואשות לשמור על ההמונים הרחק מאשתו אוליביה ובנו דאהני, פנה ג’ורג’ אל גאווין דה בקר, גורו אבטחה לכוכבים כמו שר, מישל פייפר, ג’ואן ריברס, ג’ף גולדבלום וברוק שילדס. דה בקר גם עזר לקומיקאי ביל קוסבי ללכוד את הרוצח של בנו אניס. הפגישה התקיימה ליד מיטתו של ג’ורג’, בבית החולים של אוניברסיטת סטטן איילנד. גם אשתו אוליביה, בת 53, הייתה שם, בנו דאהני בן ה 24 לא יכול היה להביא את עצמו לסייע בתכנון הסתלקותו הסודית של אביו. דה בקר, שהפך לחבר קרוב של ג’ורג’, התחיל עם עט ונייר ריק על ברכיו והתחיל לכתוב. כעבור שלושים דקות הרשימה הושלמה. נקודה 1: הנקודה קורעת הלב מכל. ג’ורג’ לא ישוב יותר אל פרייר פארק, האחוזה הקרובה לנהר התמזה, שבאהבה הפכה לאחד מהבתים המרשימים באנגליה. הוא גם לא יראה שוב את ליברפול. מקור מסר לעיתון: “הוא ידע שאם הוא ימות בפרייר פארק, יהיו המונים מחוץ לשער וזה יהיה קרקס. את גופתו יהיה צריך להוציא על ידי ניידת, הוא לא רצה שזה יהיה התצלום האחרון. הוא גם לא רצה שריפה בכנסייה או במשרפה. נקודה 2: לג’ורג’ אסור היה למות בבית החולים, ובוודאי לא בבית-חולים בניו-יורק. מותו יהפוך מיד לידיעת הציבור, ההמונים יתכנסו, הקבורה תצטרך לזחול ברחובות סתומים בתנועה בכל שעה ביום או בלילה, ולא ניתן יהיה לפספס זאת. נקודה 3: המקאברית מכל. ג’ורג’ עמד בפני השאלה הנוראית: “היכן אמות?” בשלב מסוים ג’ורג’ הרהר בלסיים את ימיו בביתו שבהוואי. זה נפסל. נמל התעופה מאווי הוא קטן יחסית וג’ורג’ היה מוכר, ולכן הוא היה מוצא את ביתו במצור. דה בקר הציע לו את ביתו הגדול ששכר בבוורלי הילס שלמעשה היה שייך לפול מקרטני. היה לו מרחב ופרטיות, ודה בקר עצמו יהיה בשטח בית עם כל המשאבים הביטחוניים העצומים שהוא יכול היה לספק. אבל חיוני היה שג’ורג’ יגיע לביתו של דה בקר בחשאי. נקודה 4: הוא יצטרך משככי כאבים, בעיקר דיאמורפין, והמסע מניו יורק כל הדרך לבוורלי הילס יהיה קשה מדי עבור מישהו במצבו. הם תכננו לעצור בבית החולים בלוס אנג’לס UCLA. ג’ורג’ סימן את הסכמתו. כל שנייה אחרונה של חייו מופתה לבסוף. עתה נותרו רק פרטי ההלוויה שלו. נקודה 5: רופא יהיה זמין על מנת לספק תעודת פטירה, המאפשרת שריפה כמעט מידית. בית הלוויות המקומי בלוס אנג’לס יקבל הודעה על מותו של זכר בלתי ידוע. הקפלה הלא-דתית נבחרה ללוויה לפני שיעבור לקרמטוריום (היכן ששורפים את הגופה). האפר שלו יפוזר במזרח הרחוק, שם ג’ורג’ היה הראשון שנתן לרוחניות שלו לפרוח עם שאר הביטלס תחת המהרישי מאהש יוגי. באופן זה התכוון ג’ורג’ לבנות פער של 10-12 שעות בין מותו לבין שחרורם של החדשות לעולם. לג’ורג’, בן ה 58, נאמר ב 14 בנובמבר לערך, כי אין זה סביר שיוכל לשרוד עוד חודש. לאחר שקיבל טיפול בסרטן הריאות והגרון, אובחן עם גידול ממאיר במוחו. בשבת, ה 17 בנובמבר, הוחלט כי הוא יעזוב את בית החולים בניו יורק ויחל בהפעלת תוכנית דה בקר. היו לו רק כמה ימים להיפרד מחבריו היקרים, שכן כל המסע הסודי שלו יצטרך להיעשות בלעדיהם. הוא הרים את השפופרת וחייג לאחותו הגדולה לואיז הריסון. לאחר שורה של ריבים משפחתיים, הם בקושי דיברו במשך עשר שנים. לואיז, בת ה 63, שהתגוררה באמריקה מאז 1963, טסה מיד מאילינוי, שם היא ניהלה מלון קטן בשם “A Hard Day’s Night”. ידיד שלה סיפר: היא וג’ורג’ התחבקו ואמרו שהכל נסלח. שניהם בכו. ג’ורג’ אמר לה “שום דבר ממה שהיה כבר לא משנה”. מאוחר יותר היא הייתה הרוסה כאשר החדשות על מותו שוחררו. הבאים ברשימה של ג’ורג’ היו פול מקרטני ורינגו סטאר. פול ביקר את ג’ורג’ והקשיב בדמעות כשהריסון הודיע בשלווה: “אני לא אהיה כאן לחג המולד”. רינגו היה בבוסטון, מסצ’וסטס, כשהוא מטפל בבתו הסובלת מסרטן. הוא טס אל ג’ורג’ במהלך הלילה, אמר המקור שלנו. רינגו אמר שהוא יבטל את מסע ההופעות שלו בקנדה כדי להיות עם ג’ורג’ עד הסוף. ג’ורג’ אמר לו לא, והוסיף: “אני בשלווה”. רינגו אגב, היה במסע ההופעות עם הלהקה שלו בקנדה, כשהגיעו אליו הידיעות על מותו של ידידו הוותיק. בשבת, ה 17 בנובמבר, נאמר לג’ורג’ על ידי הרופאים שאפשר לקחת אותו מניו יורק. ללא כל פרסום הוא עלה על מטוס פרטי לשדה התעופה הקטן של סנטה מוניקה. משם הוא נכנס למרכז הרפואי של UCLA, בדיוק כפי שתוכנן. ביום שלישי עם התדרדרות מצבו של הריסון, הוא נלקח לבוורלי הילס באמבולנס סגור ולא מסומן. במשך 36 השעות הבאות, הריסון נסחף אל מחוץ לתודעה. אוליביה ודני היו במשמרות. היחיד שהורשה לבקר היה חברו הטוב, ראבי שנקר, שניגן מוזיקה עדינה בסיטאר. טפטוף תוך ורידי הזין גלוקוז לגופו של ג’ורג’. מדי פעם הוא לגם מן המשקה הנוזלי של הדיאמורפין. הסוף הגיע בשעה 13:30 ביום חמישי בלוס אנג’לס, 9.30 בערב בבריטניה. שני החברים הכי טובים שלו מ”אמונת קרישנה”, שיאם סונדרה ומוקונדה, שג’ורג’ הכיר כבר יותר מ -30 שנה, זימרו בשקט לתוך המדיטציה שלהם כשנפטר. בשעה 10:30 בלוס אנג’לס, 6.30 בבוקר יום שישי בבריטניה, גופתו של ג’ורג’ נשרפה. ג’ורג’ הושם בארון מתים מעץ פשוט, עליו היו מפוזרים עלי כותרת של ורדים, והאוויר היה מלא בניחוח אלמוגים. לא היו מזמורים. כומר הארי קרישנה קרא מה Bhagavad-Gita, סדרה של פסוקים הינדים קדושים. מומחה קרישנה, ראדה מוהן הסביר: “שורפים את הגופה בהקדם האפשרי בהודו ואת האפר מפזרים על נהר קדוש. זה מועיל לנשמה למסע הנצחי שלה”. בחצות בלוס אנג’לס, 8 בבוקר בלונדון, חדשות על מותו שוחררו. באותו זמן היה מטוס באוויר עליו אוליביה, דאני ואפרו של ג’ורג’. זה היה אותו מטוס שהטיס את ג’ורג’ מניו-יורק. דה בקר השיג את 10 שעות המרחב והזמן הפרטי שהמשפחה נזקקה לו. מקור המקורב לדה בקר אמר לנו: “זה היה מבצע גאווין קלאסי כדי למנוע כל תשומת לב לא רצויה“. האפר של ג’ורג’ חייב להיות מפוזר על נהר קדוש כמו באמונת קרישנה שאוסרת על האפר להיות מפוזר על פני האדמה. חברי האמונה מאמינים שג’ורג’ בחר או את הגנגס או את נהר ימונה בצפון הודו, 40 קילומטרים מן הטאג’ מהאל. קריפה מויה דאס מהחברה הבינלאומית לתודעת קרישנה הסביר: “הנהר הקדוש (יאמונה) היה מקום המפלט הרוחני האהוב של מר הריסון בצפון הודו“. נסיים את הפוסט עם השיר שפותח את האלבום האחרון של ג’ורג’ (שהושלם על ידי בנו דאהני וג’ף לין). You may not know where you came from May not know who you are May not even wondered how You got this far

פרק חדש עלה לפודקאסט ביטלמניקס וזו תמיד התרגשות עבורי. במיוחד כשמדובר בפרק שמציין 50 שנה לאלבום שצריך לומר ולהתוודות, לא בטוח שכולם מגיעים והגיעו עד אליו בקריירת הסולו העניפה של הביטלס. אני יכול לומר בבטחה שמי שכן הגיע אליו, לא התחרט על כך. האלבום Living in the Material World, 'חי בעולם החומרי', של ג'ורג' הריסון, הוא כל מה שאמן שנמצא במעמדו של הריסון יכל לבקש. אלבום שמביא אמת גדולה אומנותית ומספר לנו הקהל על הקונפליקט והמאבק הפנימי שהוא עבור יום ביומו. בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין המלאך שיושב לו על כתף אחת לבין השטן שמגחך על הכתף השנייה. הריסון מביא כנות גדולה באלבום וכשמדברים בכנות, לא צריכים סאונד מאוד גדול כמו שנעשה באלבום המשולש שלו, אלא הרכב יחסית קטן שמנגן גם הוא בכנות ועדיף כמובן שיהיה לך בצוות פסנתרן גאון כמו ניקי הופקינס שינגן את כל מה שאתה לא הספקת לומר. הדרך לאלבום השני הזה של הריסון היתה רצופה מהמורות. תביעות, פרויקטים לא גמורים, מופע למען בנגלדש שהסתבך ואהבה אחת שהלכה והתקררה. עדיין, הריסון הצליח לאסוף את עצמו ואת ההרכב שגיבש ולהקליט אלבום מופלא שכשהמחט מתרוממת ממנו, הוא נשאר ומהדהד לך בראש עוד המון זמן. בואו איתי למסע לאלבום של הריסון הרוחני שחי בעולם החומרי. על הכל כולל הכל בפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט ואת המחשבות שלכם על האלבום הזה של הריסון. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

ההקלטות למה שיהיו בסופו של דבר שני אלבומים אחים, המשיכו בכוח האינרציה במהלך 1981. עכשיו כשהוא משוחרר והשיל מעליו כל הרכב ובעצם כל מעצור הוא חופשי לעשות מה שבא לו. עם כל צערו על הרצחו של לנון ובפוסט הקודם על Tug of War, אכן נוכחנו שמקרטני היה הרוס מהעניין כמתבקש. ג’ון שהיה הנמסיס שלו בחייו, הפך והתעלה לדרגת קדוש ולמעשה הפך לסמל הביטלס, סמל השלום, סמל טוהר המידות ולאגדה. זה דבר אחד להתחרות באדם חי, אבל זה חסר סיכוי להתחרות באגדה מתה. את Here Today כתב מקרטני לזכרו כדו שיח או יותר נכון כחד שיח בניהם בו הוא גילה את רגשותיו וחזר לאירוע מרגש אי שם ב 1964. במהלך 1981 הוקלט השיר באולפני ‘אייר’, ושובץ כאמור כתגובה המיידית של פול לאירוע הנורא ההוא באלבום Tug of War שיצא בסוף אפריל 1982. באותם החודשים באולפני ‘אייר’, עבד פול בין היתר על עוד שירים. למען האמת, כפי שאני מבין זאת, לא הייתה בתחילה הבחנה בין שני אלבומים. הוקלטה מסה קריטית של שירים ומתוכם נבחר הבאץ’ הטוב ביותר עבור האלבום הראשון. לאחר שנסגרה רשימת השירים עבורו, התפנה פול להקליט את השאר. קצב העבודה הזה מדהים בעיניי. באותם סשנים בין מאי לדצמבר 1981 הוקלט גם קטע הלינק הקצר ששובץ ב Tug of War וקיבל את השם Be What You See. מקרטני ניגן בו על כל הכלים ומשם המשיך באותה מתודת עבודה לקטע נוסף שהיה הקטע הכי ווינגזי לאותה תקופה ונקרא Sweetest Little Show. לא בכדי הוא היה כזה ווינגזי. זה קטע שההרכב המנוח עבד עליו עוד ב 1980. לאחר כחודש מקרטני הקליט לו דמו איטי הרבה יותר מהגרסה הסופית כפי שניתן לשמוע בגרסת הארכיב קולקשן: כשווינגז ביצעו אותו הוא היה חלק מתוך מחרוזת רחבת ידיים שכללה בה עוד שני שירים – Any Younger ו Unbelievable Experience – קטעים שנגנזו ולא ראו את אור השמש. הדמו של מקרטני מאוד מונוטני עם בס יפה ומודגש. התוצאה הסופית לעומת זאת הואצה ונשתל בה סולו גיטרה אקוסטית יפהפה. פול הפך את השיר הזה לגלעד זכרון לווינגז. ‘היית המופע המתוק והקטן ביותר בעיר’ הוא שר לה ובסוף גם גייס את כל טכנאי האולפן כדי למחוא כפיים. לאחר מכן הוא חזר בהדרן והתחושה היא של הופעה קטנה שמתרחשת לנגד אוזננו. אלו בדיוק הדברים ומלאכת המחשבת שאני אוהב אצל מקרטני. שיר כביכול לא חשוב, אבל אוצר בו כל כך הרבה ועוד לא דיברנו על החיבור הנפלא לטעמי עם ‘האדם הממוצע’ שבא אחריו. זה כאילו שמקרטני מנסה להחליק את הגלולה: ‘אני מוצלח מאוד, אבל אני רק אדם ממוצע’. מדוע לא השתחרר Sweetest Little Show שהיה כבר מוכן ב Tug of War? ככל הנראה פרידה מרגשת אחת באלבום הספיקה לו. אולי הוא לא ידע עדיין כיצד לפתור את התלבטות הזו: האם מחמאה עצמית שכזו לו וללהקה, יכולה לגרום לזעם בקרב המאזינים ואותו איזון עם השיר הבא פתר את הבעייה. באלבום ‘לונדון טאון’ הופיע השיר Girlfriend שכתב מקרטני בתחילת העשור והתאווה מאוד שמייקל ג’קסון הצעיר יבצע אותו. הם נפגשו לראשונה ב 1975 ודבר לא קרה מאז. לאחר יציאת האלבום Off the Wall, שלח ג’קסון מסרים למקרטני דרך מנהלו ובמיוחד דרך הקאבר שביצע ל Girlfriend שנכנס לאותו אלבום.בסוף 1980 יצר ג’קסון קשר עם מקרטני והם קבעו להפגש ולכתוב ‘להיטים’ יחדיו. “מייקל הגיע והתמקמנו בקומה העליונה במשרד שלנו בלונדון ואני פשוט תפסתי גיטרה ו Say, Say, Say יצא החוצה. מייקל עזר עם הרבה מהמילים”. מקרטני ראה בשיתוף הפעולה ובשיר הזה ספציפית, הזדמנות נפלאה להגדיל את קהל מאזיניו. את הבדל הדורות בינו לבין ג’קסון הוא צמצם ככל האפשר וייצר איתו את הקטע הכי עדכני לאותה תקופה. לאחר העבודה הראשונית באולפני ‘אייר’, הקטע הונח בצד. אנשיו של ג’קסון המשיכו את העבודה עליו בשנה הבאה. בעיניי זה מקסים שבשיר אין הצמדות לז’אנר אחד. מקצב התופים ומחיאות הכפיים הוא ‘דיסקואי’, כלי הנשיפה שמיוצרים מסינתיסייר הם מוטאון, המפוחית של ג’רי היי הוא ווסטרנית והבס של ניית’ן וואטס מתכתב עם פאנק. באפריל 1982, העבודה על השיר עברה לוס אנג’לס. שחקן מפתח בעיצובו של השיר היה ביל וולפר איש הקלידים שהגה גם את הפתיח ל Billy Jean של ג’קסון. שימו לב שהם נפתחים מאוד דומה. קטע ראשוני מאוד שהקליטו מייקל ופול תורגם על ידו למשהו מאוד בסיסי שהכיל קלידים ומכונת תופים, קטע ששימש את הנגנים ללמוד את תפקידיהם. לאחר סשן הקלטה רציני ראשון בלוס אנג’לס, משהו לא התיישב היטב ואז נקראו לדגל הבסיסט נית’ן וואטס והמתופף ריקי לאווסון. כך סיפר נגן הבס נית’ן וואטס: “מייקל לא ממש אמר לי מה לנגן על גבי הטראק. ניגנתי את ההרגשה ומייקל אמר ‘אני רוצה ככה, תעשה ככה’ וחשבתי שפול מקרטני בטח יעשה אוברדאב על הבס שלי כי הוא פול מקרטני. כשהגעתי לפול הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה כל כך שהוא הולך להשאיר את זה ככה. לא שהיו לי תלונות!”. בגרסת הארכיב קולקשן תוכלו למצוא רמיקס נהדר לקטע שבושל מחדש עבור יציאת האלבום מחדש ובו השיר יוצא מגבולות הגזרה שלו ומההידוק שנגזר עליו והופך לכיפי באמת. בפברואר 1983 התווספו לו עוד אוברדאבים והוא צוחצח והיה מוכן ומזומן להיות הסינגל הראשון עבור האלבום הבא של פול בתחילת אוקטובר 1983. באותה פגישה ראשונית בין ג’קסון למקרטני, חשף פול למייקל קטע שהיה לו. למעשה היתה לו רק את המוסיקה למה שיהפוך להיות The Man. ברגעים האלו הדמו שהיה למקרטני נקרא This is the Man והשניים החלו לעבוד עליו. הם הוסיפו מילים והקליטו דמו משלהם. היופי של התוצאה הסופית היא מיזוג גלויות בין כמה גישות. החתן מקרטני מצד אחד, הסנדק ג’ורג’ מרטין מצד שני והגישה האולפנית ה’לוס אנג’לסית’ מהצד השלישי של הכלה – מייקל ג’קסון. הילד יצא יפה ומוכשר מאוד אבל דומה יותר לאמא. שימו לב כמה קולו של ג’קסון שולט בשיר. לאחר הקלטת השירים הללו, נאות מקרטני לעבוד עם ג’קסון על שיר שלו שנקרא The Girl is Mine ותרם לו את קולו. הוא ניסה להביא אינפוטים, אבל הוא הבין שברגע שקווינסי ג’ונס נמצא בעמדת המפיק, תפקדיו הוא לזוז הצידה. השיר המשותף הזה יצא בסוף 1982 כסינגל משותף והתמקם באלבום המולטי מצליח ‘מותחן’ של ג’קסון. הסשנים של מקרטני ב 1981 הסתיימו, שנה חלפה עברה לה ו 1982 הגיעה. בזמן שמקרטני המשיך לעבוד על התוצרים הבאים שלו, באפריל כאמור יצא לאור האלבום המצופה מאוד Tug of War. הוא קצר שבחים מקצה לקצה וזינק למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב. אמנם ייקח זמן עד שהאלבום הבא ייצא, אבל הלחץ להוציא מוצר טוב שישתווה אליו הלך וגדל. קשה להתעלם מכך שהמצרכים שנשפכו אל תוך קערת האלבום החדש הם פחות או יותר אותם המצרכים: דואטים עם בחור צעיר ומצליח, ג’ורג’ מרטין ואווירה כיפית ולא מחייבת. באוקטובר 1982 התחדשה העבודה על האלבום הבא והן נפתחו בסערה בקטע שכתב מקרטני כדי שיהווה קונטרה בין ה’יאנג’ ל’יין’ או בין ה’אייבורי’ ל’אייבוני’. בין אלבום המלחמה לאלבום השלום. אמנם מקרטני הוא לא טולסטוי אבל מלחמה ושלום הם תמיד ניגודים מעולים. מקרטני שחיפש את שירי הניגודים הללו כתב את Pipes of Peace. בפוסט הקודם על האלבום Tug of War, כתב מקרטני את שיר הנושא שהיה לטענתו על מצבים בחיים בהם ישנן משיכות חבל הדדיות, אבל אם קוראים היטב את המילים שם, השיר אולי כוון ל’משיכות החבל’ ההדדיות בינו לבין לנון. המחשבה הזו יכולה להתאים גם כאן. שיר על השלום שהוקדש ללנון, אקטיביסט השלום בעולם, אבל מכיל בו גם את הפן האישי: ‘הדלקתי נר [זכרון?] לכבוד אהבתנו. באהבה הבעיות שלנו נעלמות’. זה שיר שאני כל כך אוהב של מקרטני. הוא צרוב לי בראש כל כך הרבה שנים ולמרות הליווי הכלי המעט חיוור, המילים בו חזקות. בקטע הכי יפה ומיוחד בשיר לטעמי, הצליח מקרטני לייצר פיק מרגש. בשיא הקטן הזה נשמעת טאבלה הודית (אולי במחווה להריסון), מקרטני הופך פילוסופי ומתחיל לשאול שאלות קייומיות על החיים, מאחוריו בס קופצנית מוטרדת שלא מוצאת את מקומה והכל יחד גורם לי לעור ברווז כשהוא שר: ‘מה אתה אומר? המין האנושי ימחק ביום או שמישהו יציל את הכוכב שעליו אנחנו משחקים/מנגנים. האם הוא היחיד?’. השימוש ב playing כדי להשאיר שאלה פתוחה, מופלא בעיניי. כיאה לכור ההיתוך הזה שאני כל כך אוהב אצל מקרטני, גם כאן יש עירבוב נהדר של דברים. עבור המילים נעזר פול במשורר ההודי רבינדראנאת’ טאגור, אבל הוא גם עשה מחווה לקטע The Pipe of Pan מתחילת המאה שנכתב על ידי לינול מונקטון ומאז בוצע רבות בבריטניה בסצנת המיוזיק הול. פול רצה בשיר כלים אתנים והודים. הוא לא הצליח למצוא נגנים לכל הכלים שרצה, אבל ג’ורג’ מרטין איתר את נגן הטאבלה ג’יימס קיפן שהיה חברו ושכנו. אפשר גם לשמוע שפול גייס גם את כישורי הכתיבה לילדים עבור השיר הזה ושיווק את השלום לא באגרסיביות כמו חברו, אלא ברוך ונעימות. על מנת להדגיש את הצד הילדותי הזה, שולבה בו מקהלת ילדים. הנה סרטון מתוך העבודה באולפן בו פול וג’ורג’ מרטין מדגימים מה הם עוללו לשיר. פשוט נהדר ומומלץ לצפייה. השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כחודש וחצי לאחר צאת האלבום בסוף אוקטובר והיה שונה במהותו מהסינגל הראשון. מקרטני אותת לקהל המאזינים הטוב והישן שפול הטוב והישן עדיין שם. הקליפ שליווה את יציאתו היה יצירה בפני עצמה שבאה לשחזר באופן נהדר את ‘הפסקת האש של חג המולד’ שאירעה במהלך מלחמת העולם הראשונה ב 1914 ובה בערב חג המולב החליטו הצדדים הלוחמים, צבא גרמניה מול צבאות בריטניה וצרפת להפסיק להלחם ואף החליפו בניהם מתנות. הצד הרך והמלודי של מקרטני בלט מאוד בשיר הבא שהוקלט באוקטובר 1982. So Bad הוא קטע יפה שבא ללכוד רגע משפחתי בו מקרטני והמשפחה ישובים לצד האח ואב המשפחה שר לאם: ‘ילדה אני אוהב אותך כל כך’ ואז הוא שר לג’יימס הקטן: ‘ילד אני אוהב אותך כל כך’. דמעות. פול הקפיד לשמור על אווירת האח הבוערת והאינטימיות בשיר ואני חושב שהוא הצליח. זה קטע מרגש מאוד. בל נשכח את החברים רינגו סטאר על התופים ואת המאסטרו ג’ורג’ מרטין שתרמו גם הם לאווירה הנהדרת. השילוב בין שני האלבומים שהיו אמורים להיות מנוגדים (כמו במלחמה) אבל בסופו של דבר הפכו לאחים (כמו בשלום) ראוי לקטע שיחבר בניהם. בסשנים הללו פול עבד לבדו על קטע שקיבל את השם הבלתי נמנע Tug of Peace. הפעם לא הצליח לו למקרטני. זה קטע קצר שמתחיל באווירה אפריקנית, אבל הוא מאולץ מאוד. פול ניסה לתפור בכוח את הקטע המחבר הזה והאילוץ הזה הוא סממן מבשר רעות לתופעות שילכו ויתחזקו אצלו בהמשך העשור. הפעם ‘האשם’ בין היתר הוא גם ג’ורג’ מרטין. מרטין זיהה שהחומרים עבור האלבום פחות חזקים מאשר ב Tug of War ועודד אותו לצאת קצת מהרצינות ולקחת את האלבום לפינה פאנקית יותר ולעשות דברים שלא עשה בעבר. בקטע הבא שהוקלט, מקרטני הצליח לעשות זאת בהצלחה. ב The Other Me, מקרטני שוב כל כולו על כל הכלים ואכן הוא כתב על הצד האחר הזה שפורץ ממנו לפעמים. ‘אני האחר רוצה להיות שמח ולהתנהג בטיפשיות’. אני מאוד אוהב את המילים הכנות של פול שלא מסתיר את חילוקי הדיעות בינו לבין זוגתו ובאופן נפלא לא הסתיר את קולות הנשימה שלו שמתכתבות קצת עם אלו של ג’ון ב’Girl‘. על טכניקת ההקלטה שבאה לתפוס את איכות הקול הזו של מקרטני היה אמון ג’ף אמריק. הקטע היפהפה שסוגר את האלבום Through Our Love הוקלט גם הוא באותם סשנים. קצת כמו Birthday שנכנס לאלבום הלבן, מקרטני רצה קטע שאנשים יוכלו להשתמש בו באירועים שונים כמו למשל להשמיע אותו בחתונות. עבורי זה שיר שלא רק סוגר את האלבום. הוא סוגר הרמטית תקופה נפלאה מוסיקלית של פול. אפשר לומר שברגע שנסגר האלבום הזה מקרטני דיי הלך לאיבוד או אם להיות עדין, יצא לטיול מוסיקלי פתלתל של כמה שנים. טיול לא מוצלח מבחינתי בלשון ההמעטה. עשרים שנה לאחר שקריירת ההקלטות שלו נפתחה ב 1963 עם האלבום הראשון של הביטלס, מקרטני כתב בשיר הסוגר שנפתח בצלילים כמעט זהים לאלו שפותחים את האלבום Pipes of Peace: ‘אנחנו יכולים לעשות דברים שלדבריהם היו בלתי אפשריים‘ הוא וג’ון עשו את הבלתי ייאמן וזה כל כך מרגש. התזמור הנהדר הוא כמובן של ג’ורג’ מרטין שניגן גם בפסנתר והוסיף רעיון משונה: תיפוף על גלגל אופניים כתוספת. זהו. תמו הסשנים לאלבום החדש. לשמונת השירים הצטרפו עוד שלושה שירים שהוקלטו קודם לכן ב 1981. הראשון היה Keep Under Cover שנכתב בתחילת 1980 ופול הקליט לו דמו בסשנים בחווה בקיץ 1980. את החזרות של ווינגז עליו ועוד, אפשר לשמוע בבוטלג הנפלא Pipes Of Peace Sessions אם יש לכם 4 שעות פנויות. בבוטלג, אפשר מדי פעם לשמוע שהלהקה זולגת לביצוע רגאיי עבורו. זה מאוד נחמד, אבל התוצאה הסופית שונה לגמרי. היא מתחילה כבלדת פסנתר והופכת באיווחה לקטע מהיר קופצני שמתנדנד בין רוק לקטעי מיתרים דרמטים. האמת? זה קטע לא רע בכלל. פול לא חשב שהקטע יתאים באווירתו לאלבום Tug of War ואכן הוא נותר מבוייש בצד. הנה דמו ראשוני עבור השיר: קטע נוסף כזה היה Hey Hey שהוקלט באולפני ה’קריביים’ של ג’ורג’ מרטין יום לאחר שהגיעו הנגנים החדשים סטנלי קלארק וסטיב גאד – בס ותופים בהתאמה. זהו בעצם ג’אם אולפני גרובי שמביא תצוגת תכלית של ההרכב ולא מעבר לזה. אני קורא לו ‘קטע ההכרות של מקרטני עם נגניו’ ואכן סטנלי קלארק קיבל עליו קרדיט משותף יחד עם פול. שימו לב לדמיון ל Birthday של הביטלס מהאלבום הלבן. קטע נוסף שהוקלט אז היה Average Person. מקרטני חזר לאנשים הבודדים והנדכאים שמדי פעם צצו לו בראש והולידו שירים יפים. יכולת התיאור הזו החלה ב’אלינור ריגבי‘, המשיכה ב’פני ליין‘, משם לתיאור של אישה בודדה ב Another Day ולקטע שהוקדש לפנסיונרים שצופים באופרות סבון ב Lonely Old People. שוב מקרטני חזר לנוסחא ותאר את אנשי היום יום. הפעם הם לא סטטיים ומחכים לגורלם אלא חלקם אפילו לוקח פיקוד. נהג עושה הסבה להיות מאלף אריות, מלצרית שרוצה להיות כוכבת וכו’. אני מודה שזה לא קטע מהאהובים עליי באלבום ובאופן כללי הוא לא מהחזקים של מקרטני. אפשר להבין מדוע הוא נדחה לאלבום הזה ובכל זאת, כפי שציינתי בתחילת הפוסט, הזליגה אליו מ Sweetest Little Show נהדרת בעיניי. הנה גרסת דמו עירומה: למרות דחיקתו של ג’ורג’ מרטין במקרטני לצאת מגבולות הגזרה שלו, פול התבצר בעמדתו וניסה לעשות עוד Tug of War. הפעם זה עבד פחות טוב. יצא ש Tug of War היה מעט יותר חריף ומתובל ומטבעם של דברים שאריותיו נדחקו ל Pipes of Peace. אני עדיין חושב ש Pipes of Peace הוא אלבום כיפי מאוד שמכיל כמה הבלחות יפות, אבל זה לא מספיק עבור אלבום של מקרטני. במלחמה ובשלום הללו Tug of War ניצח בגדול. יחד עם חוכמת הבדיעבד הנדירה שלי, הייתי מייעץ לפול להוציא אלבום ‘עבה’ יותר שהיה מכיל בו גם את הפנינים מ’פייפס’. זה היה יכול להיות אלבום מושלם ונפלא שמסכם יפה את תקופת פוסט ווינגז. הנה כמה תמונות מתוך סשן הצילומים עבור עטיפת האלבום וכרזה שפרסמה את יציאתו. מה היה עם מקרטני בסיום ההקלטות ב 1982? בתחילת 1983 הוא כבר היה בעולם אחר ובפרויקט חדש וגרנדיוזי. הסרט Give My Regards To Broad Street שהיווה את אות הפתיחה לתקופה חשוכה שלו עבורי ועל כך כמובן בפוסט הבא בסדרת הפוסטים על ‘קריירת הסולו של פול מקרטני’.

ב-1966 ממשיך ג’ורג’ הריסון את קו הכתיבה המחאתי חברתי שהתחיל ב-65 עם Think For Yourself. הוא כותב 2 שירים מחאתיים, האחד Taxman המוכר מ-Revolver בו הוא מוחה על אחוזי המס הגבוהים מאוד שהונהגו בבריטניה. “‘טקסמן’ נכתב כשהבנתי שלמרות שהתחלנו להרוויח כסף, למעשה ויתרנו על רובו כדי לשלם מיסים”. השיר השני המחאתי שהוא כתב באותה השנה, היה Piggies. השיר אמנם הוקלט רק ב 68 עבור האלבום הלבן, אך את הבסיס לשיר כתב הריסון ב-1966. מאז עבר השיר כמה גירסאות, והריסון קיבל עזרה ממיטב הכותבים כמו ג’ון לנון ו…אמא לואיז. “…הייתי תקוע עם שורה אחת עד שאמא שלי באה עם ‘מה שהם צריכים זה חבטה טובה’…”. לנון תרם את “Clutching forks and knives to eat their bacon”. למעשה היה עוד בית שלא נכנס להקלטה: Everywhere there’s lots of piggies Playing piggy pranks You can see them on their trotters Down at the piggy banks Paying piggy thanks To the pig brother באלבום ההופעה החיה מ 92 Live in Japan ניתן לשמוע את הריסון שר את הבית האבוד. היה מי שהבין את השיר כקריאה למעשה. היה זה צ’ארלס מנסון, שהיה סוג של מוזיקאי, אבל בעיקר עסק כהנהגת כת רצחנית שביצעה שורה של מעשי רצח מחרידים באוגוסט 1969. הוא פירש את Piggies כהכרזת מלחמה על ה”בורגנות הלבנה”. אחת הקורבנות שלו היתה שרון טייט, שחקנית, דוגמנית ואשתו של הבמאי רומן פולנסקי. טייט היתה בחודש השמיני להריונה בעת הרצח. באתר הרצח נכתבו על הקירות, בדמם של הקורבנות, כתובות כמו “מוות לחזירים”. באתר רצח אחר, של בני הזוג לנו ורוזמרי לאביאנקה, לקח מנסון את השורה clutching forks and knives צעד קדימה ופריטים של סכו”ם הוכנסו לתוך הגופות. העבודה על השיר באולפן התחילה ב 19 בספטמבר, 1968, כשאת השיר מפיקים ג’ורג’ מרטין ומפיק נוסף בשם כריס תומס (הוא יהיה מעורב בעתיד בהקלטות Dark Side of The Moon של פינק פלויד). כריס תומס מספר: “כל ארבעת הביטלס היו שם באותו היום. עבדנו באולפן 2. נכנסתי לאולפן 1 ומצאתי צ’מבלו. דיברנו על להעביר אותו לאולפן 2, אבל קן סקוט, טכנאי האולפן אמר, ‘לא, אנחנו לא יכולים, זה נמצא שם עבור סשן אחר’, אז העברנו את ההקלטות שלנו לאולפן 1 במקום. ג’ורג’ הסכים שהרעיון שלי לשלב צ’מבלו הוא רעיון טוב והציע לי לנגן בו. זה מה שעשיתי, אבל בזמן שג’ורג’ ואני שיחקנו עם הצ’מבלו הוא התחיל לנגן לי שיר חדש, שהתברר מאוחר יותר שהיה Something. אמרתי, ‘זה נהדר! למה לא נעשה את זה במקום ? ” והוא ענה, ‘אתה באמת חושב שזה טוב?'”. 11 טייקים הוקלטו לשיר, כשתומס על הצ’מבלו, הריסון מנגן בגיטרה אקוסטית, מקרטני על בס וסטאר בתופים. תומס נזכר שבין לבין מקרטני ביצע שיר חדש בשם Let it be (קטע שנכנס לקופסה המהודרת שיצאה לרגל 50 שנה ל”אלבום הלבן”). למחרת הקליט הריסון את השירה בזמן שלנון שכבר צבר נסיון עם revolution 9 בעבודה על אפקטים ולופים, מרכיב לופ של קולות חזירים נוחרים שנלקחו מתוך ספריית האפקטים של אייבי רוד (good morning, good morning זוכרים ?), מתוך “חיות ודבורים” (כרך 35) אם חייבים לדעת. ההקלטות הסתיימו ב 10 לאוקטובר, אז גם הוסיף ג’ורג’ מרטין את קטע המיתרים בסוף השיר. הנה לכם קצת תמונות מהאולפן שמשקפות אולי במעט את האווירה האמביוולנטית ששררה שם.