top of page

אלבומי הביטלס בעשור שלאחר הפירוק – חלק ב’

עודכן: 31 באוק׳ 2022

שלום חברים. היום נמשיך לראות איך חברות התקליטים המשיכו לעשות מהביטלס כסף במהלך שנות ה-70 באמצעות הוצאת אוספים.

לאחר פקיעת החוזה עם הביטלס, EMI/קפיטול הרגישו שהם סוף סוף יכולים להתחיל לנצל את הקטלוג של הביטלס בצורה רווחית יותר מבלי התערבות גדולה מדי של חברי הלהקה. אחרי ההצלחות המסיביות של אלבומי האוסף האדום והכחול, וההצלחה הגדולה של שני הסטים הכפולים שהוציאה החברה ללהקת הביץ’ בויז, הוחלט ב-1976 לחזור אל הביטלס.

מאחר וכל הלהיטים והשירים הידועים ביותר כבר נכללו בסטים האדום והכחול, היה צורך לחשוב על גימיק שיתן הצדקה כלשהי להוצאה החדשה. הרעיון שעלה בראשם הקואופרטיבי היה אלבום שיסוב סביב הכותרת “Rock ‘n’ Roll Music”. השירים שנכללו היו שירי רוק, רובם לא נכללו באלבומי האוסף הכחול והאדום, והפעם, בניגוד לפעם הקודמת, גרסאות הכיסוי קיבלו מקום של כבוד. כל הביצועים הרשמיים שלהם לשירי קארל פרקינס, צ’אק ברי, ריצ’רד הקטן ולארי וויליאמס נכללו. עוד מעט אגיע למה שאני חושב על העריכה של האלבום הזה (רמז – לא ברורה בעליל), אבל ראשית קצת רקע.

באמצע שנות ה-70 שטף את ארצות הברית גל נוסטלגיה עצום לשנות ה-50 התמימות. מלחמה ארוכה בויאטנם, אכזבה ממה ששנות ה-60 הבטיחו ולא קיימו ונשיא מושחת הביאו לתחושה מדוכדכת למדי ולרצון לחזור לתקופה תמימה יותר. כרגיל, התרבות הפופולרית ייצגה את זה באופן המובהק ביותר. זה התחיל עם ההצלחה הפנומנלית של הסרט “אמריקן גראפיטי” שיצא בשנת 1973. ג’ורג’ לוקאס (כן כן, ההוא שעשה את “מלחמת הכוכבים” ואחראי גם לדמותו של אינדיאנה ג’ונס) יצר סרט נוסטלגי שכולו שיר אהבה לתחילת שנות ה-60, בהן הוא עצמו גדל, ולמוסיקה שלהן. הסרט, שמתרחש ב-1962, מתאר את סיפורם של 4 נערים ביום האחרון לפני שהם יוצאים לקולג’. הפסקול של הסרט, שכלל שלל שירי רוק מאמצע שנות החמישים ועד שנת 1962, בה הסרט מתרחש, היה להצלחה גדולה מאוד אף הוא.

אחד הכוכבים של הסרט היה רון האוורד. לימים יהיה האוורד לבמאי מפורסם (נפלאות התבונה) ויביים גם את הסרט התעודי על הביטלס Eight days a week, אבל באותו זמן ראה אותו לוקאס בפיילוט לסדרה שלא נבחרה וליהק אותו. הסדרה סיפרה את סיפורה של משפחה באמצע שנות החמישים. בעקבות ההצלחה הגדולה של הסרט, הסדרה שנדחתה קיבלה אישור להפקה ועלתה לשידור בתחילת 1974. שמה היה Happy Days, היא רצה 11 עונות (255 פרקים) והצליחה בצורה שאיש לא העלה על דעתו. כש-EMI/קפיטול הוציאו את האלבום Rock ‘n’ Roll Music, הסדרה הזו היתה ללא ספק גורם ממריץ לכך, ולכן בחרו הפעם גם בכל כך הרבה גרסאות כיסוי לשירים שגם הושמעו בסדרת הטלוויזיה.



זו גם הסיבה לעטיפה בה בחרו ושגרמה לכעס רב בקרב חברי הביטלס. הצד הקדמי של העטיפה היה ציור מובלט של הביטלס על רקע כסוף נוצץ. שם האלבום והלהקה הופיע בסגנון של אורות נאון. העטיפה האחורית כללה את אותו עיצוב אבל מאחור. בפנים, בעטיפה הנפתחת, זרקה חברת התקליטים כמה שיותר אלמנטים משנות החמישים שיכלה לחשוב עליהם – ג’וקבוקס, מסך קולנוע של דרייב אין עליו מופיעה מרלין מונרו, שברולט מודל 1957, צ’יזבורגר וכוס קוקה קולה. על הלייבל הפנימי הופיעו דימויים אלה גם כן. בנוסף, ולא קשור לכלום חוץ מלהנאה להרגיז – תקליט 1 הכיל את צדדים 1 ו-4 ותקליט 2 הכיל את צדדים 2 ו-3 (הם לא הראשונים לעשות זאת. זה הרגיז גם קודם לכן באלבומים אחרים).

חברי הביטלס היו מזועזעים. הם היו במובהק להקה של שנות ה-60 ושידרו משהו שונה לחלוטין ממה שעטיפה זו שידרה. רינגו אמר לרולינג סטונס: “זה גרם לנו להראות זולים, ואנחנו אף פעם לא היינו זולים. כל הקוקה קולה הזו והמכוניות עם הקישוטים האלה היו שנות החמישים!”.

לנון כתב מכתב זועם לקפיטול ואמר שהעטיפה נראית כמו משהו שלהקת המונקיז דחו (זה אולי לא נשמע כך, אך זה נאמר כגנאי). הוא הציע להם שבמקום העיצוב שלהם, הוא יעצב עטיפה בעזרת צילומים של אסטריד קירשר או יורגן וולמר, שצילמו אותם בימים בהם שהו בהמבורג. קפיטול דחו את ההצעה. צודקים. מי זה הג’ון לנון הזה. מה הוא כבר מבין בביטלס.

העטיפה אכן מזעזעת. בטח כשמדובר בביטלס, להקה שכל כך הקפידה על העטיפות שלה. ומה זה האצבעות האלה על העטיפה? מה הן אמורות לסמל? שאני מחזיק עטיפה שבה מישהו עם אצבעות ענקיות גם מחזיק עטיפה? המממ.

ופה אני מגיע לכמה תמוהה העריכה של האלבום הזה. בתקופה בה יש קהל חדש למוסיקה של שנות החמישים, קהל צעיר שלא גדל עליה, ובנוסף קהל שלא גדל על הביטלס, זה היה רעיון מוצלח ליצור חיבור בין השניים ולחשוף את אותו קהל למוסיקה המוקדמת של הלהקה. אבל EMI/קפיטול החליטו שהם מכניסים גם שירים חדשים יותר. בעוד שאלבום אוסף כפול שיכלול שירים וסינגלים מהשנים 1963-1964 היה יכול להיות נהדר ואחיד, הם החליטו לזרוק פנימה מכל הבא ליד ומה שיצא לא היה ממש קוהרנטי. זו רשימת השירים שהופיעה באלבום:

Side one

“Twist and Shout” (Medley-Russell) “I Saw Her Standing There” “You Can’t Do That” “I Wanna Be Your Man” “I Call Your Name” “Boys” (Dixon-Farrell) “Long Tall Sally” (Johnson/Penniman/Blackwell)

Side two

“Rock and Roll Music” (Berry) “Slow Down” (Williams) Medley: “Kansas City/Hey-Hey-Hey-Hey” (Leiber/Stoller)/(Penniman) “Money (That’s What I Want)” (Bradford/Gordy) “Bad Boy” (Williams) “Matchbox” (Perkins) “Roll Over Beethoven” (Berry)

Side three

“Dizzy Miss Lizzy” (Williams) “Any Time at All” “Drive My Car” “Everybody’s Trying to Be My Baby” (Perkins) “The Night Before” “I’m Down” “Revolution”

Side four

“Back in the U.S.S.R.” “Helter Skelter” “Taxman” (Harrison) “Got to Get You into My Life” “Hey Bulldog” “Birthday” “Get Back” (album version)

האלבום הראשון נהדר בעיני אבל כשמגיעים לאלבום השני דברים מתחילים לא להסתדר. Drive my car הוא שיר נפלא, אבל איך הוא קשור בסאונד ל-Dizzy Miss Lizzy? גם The night before הוא בחירה תמוהה למדי. וכל הצד השני בכלל נשמע כמו להקה אחרת מתקופה אחרת, בטח לא כזו שקשורה לעטיפה או לשנות ה-50. האם כל התוספות האלה היו רק כדי להצדיק את הכללת השיר Helter Skelter, שקאבר שלו הופיע בסרט טלוויזיה על רציחות צ’רלס מנסון וזכה להצלחה? או בגלל סרט טלוויזיה נוסף שזכה לשם “הלטר סקלטר”? מי יודע.

בכל אופן, כדי להימנע מהסאונד הבעייתי של האוספים האדום והכחול, לנון דרש מקפיטול שג’ורג’ מרטין יעבור על המסטרים מהם ייצרו את האלבום. לזה, לשם שינוי, קפיטול הסכימו וראש קפיטול ביקש ממרטין לאשר את המקור בו תכננו להשתמש. מרטין היה מזועזע מהמיקסים של השירים המוקדמים יותר שהם תכננו להשתמש בהם. אלה היו מיקסים של סטריאו ונשמעו לטעמו נורא. בפעם הראשונה, ולא האחרונה, בהיסטוריה של הביטלס, מרטין עשה מיקסים חדשים לכמה שירים. קפיטול, החברה האמריקאית, שמחה מאוד והשתמשה בהם לאלבום. עם EMI האנגלית לא היתה לו הצלחה כזו.

הוא מספר על כך באוטוביוגרפיה שלו: “EMI פחדו מהביטלס, שהוציאו הוראה שאסור לגעת בטייפים המקוריים בשום צורה. לאף אחד אסור היה לשנות אותם ומותר להוציא אותם מחדש רק בדיוק כפי שהם הוקלטו. EMI לקחו את זה באופן מילולי. הם שמו את הסלילים על מכונת ההעברה ועמדו להעביר אותם כפי שהיו – רק בסטריאו! התוצאה היתה איומה. כשהכנתי את ההקלטות המקוריות והשתמשנו בערוץ אחד לנגינה ובשני לקולות, הנמכנו את עוצמת טרק המוסיקה כדי להימנע מדיסטורשן. התוצאה [בסטריאו] היתה שהקולות היו באופן מודגש מקדימה. לא רק זה, אלא שכשהם הפסיקו את השירה נכנסה כמות גדולה של ‘לכלוך’ מערוץ הקול, כי כשהקלטו חי השארנו את המיקרופונים פתוחים – מה שכמובן לא שינה במונו. אבל בסטריאו – אוף! וכמובן שכל הליווי היה בצד אחד וכל הקולות בצד השני.

הקדשתי יומיים של עבודה על ההקלטות האלה, כשאני משתמש בציוד חדש ומתוחכם שלא היה זמין לנו בימים המוקדמים ההם. בעזרת פילטר הוצאתי את הסאונד של הבס מטרק הליווי והבאתי אותו למרכז. הרחקתי את טרק הליווי במלואו מהשוליים. הבאתי את הקולות למרכז, העלתי את עוצמת הקול של טרק הליווי והשתמשתי בהרבה דחיסה כדי שהסאונד ישמע אחיד. עם תוספת קטנה של הד כדי להפוך את הסאונד לעדכני יותר השירים נשמעו סביר.

לפחות באמריקה האלבום יצא בצורה זו, אבל יש לי תחושה שזה יצא באנגליה בצורתו המקורית, וזה איום ונורא”

אם כן, שוב גרסאות שונות יצאו בארהב ובאנגליה לאלבומי הביטלס.

כדי לקדם את אלבום האוסף הוציאו במפתיע חברות התקליטים סינגלים. בארה”ב, כדי להרוויח מהסרט על מנסון, היה אמור השיר Helter Skelter לצאת כצד A ו-Got to get you into my life כצד B, אבל קפיטול השתפנו ברגע האחרון והחליפו בין הצדדים. באנגליה יצא סינגל עם Back to the USSR בצד A ו-Twist and shout בצד B.

האלבום הצליח מאוד. במצעד האמריקאי של בילבורד הוא הגיע למקום השני (במקום הראשון ניצב אלבומם של מקרטני ולהקת כנפיים Wings at the speed of sound) ובאנגליה הגיע למקום ה-10.



ב-1980 האלבום חולק לשני חלקים בודדים במסגרת הוצאה במחיר מוזל. העטיפה שונתה והפעם הופיעו עליה הביטלס כפי שנראו בשנים 1963-1964. הפעם גם הגרסה האנגלית הכילה את המיקסים החדשים של מרטין.

מה אתם חושבים על האוסף? על בחירת השירים? על העטיפה? על תקדים ההתעסקות המחודשת עם המיקסים אחרי פירוק הביטלס? נשמח לשמוע.

5 צפיות0 תגובות
bottom of page