top of page

Press To Play

עודכן: 29 באוק׳ 2022

באמצע שנות השמונים פשטה מגיפה. זה לא היה בעיתונים, אף אחד לא ענד מסכת פנים ושום סגר לא הושלט. למגיפה לקח זמן להתפשט, אבל היא היתה עקבית. מי היו האנשים בסיכון? בעיקר מוסיקאים מוצלחים סביב גילאי ה 35-45, שצלחו את שנות השישים והשבעים באופן מופלא. מה היו התסמינים? רצון לייצר שירים בלתי שמיעים עם סאונד נוראי. היום אעסוק במי שלקה במחלה באופן קשה במיוחד. התוצאה היא האלבום Press To Play שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות כשמדובר בו. התחושה שלי היא שבחיפוש העצמי שלו וניסיונות הריצוי וההתחברות לקהל חדש, מקרטני פספס ובגדול. אני לא יכול להתכחש לתחושה אחרת שפושטת בי בהאזנה לחומרים האלה. התחושה הקשה היא שמקרטני הרגיש שהקהל הוותיק שלו שבוי בידיו ויוכל לקבל כל דבר שהוא יעשה. קשה לי לקבל את האלבום הזה. אני זוכר שבפעם הראשונה שעמדתי להאזין לו, לפני אילו שנים, הסתכלתי על העטיפה והיא נראתה מבטיחה. חשבתי שמקרטני סוף סוף הקדיש אלבום ראוי לאישה שאיתו. העטיפה מאוד מתכתבת לטעמי עם זו של ‘פנטזיה כפולה’ של לנון, רק פלסטית יותר. הרעיון לעטיפה דווקא מדליק. ג’ורג’ הרל, הצלם ההוליוודי הותיק, צילם את הזוג מקרטני באותה הדרך בה צילם בהוליווד של שנות ה 30 ועם אותו הציוד. הנה מימין הצילום שעשה הרל עבור מקרטני וכמה מהצילומים הישנים שלו.


הצילום עבור מקרטני




ב 1983 צילם הרל את חברי להקת קווין בתמונות פנטסטיות שאולי גרמו למקרטני לשווק את עצמו גם כן מחדש.




כאן המגניבות נגמרת. אצל לנון זה נראה כהבעת רגש אמיתית ואותנטית, אצל מקרטני זה נראה מתוכנת בדיוק כמו המוסיקה ששוכנת באלבום שהשתחרר בספטמבר 1986 והגיע למקום השמיני במצעד הבריטי. בסוף 1984 כשהפרויקט ‘מסור דרישת שלום לרחוב ברוד‘ החל להשתחרר – הן לאקרנים והן לחנויות התקליטים, מקרטני כהרגלו כבר היה באולפן ועשה דברים אחרים. הוא עבד על שלושה שירים חדשים שנעו סביב הזוגיות והבית. ההקלטות נערכו באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס וקבוצת הנגנים היתה מכובדת. דיויד גילמור שהשתתף בהקלטת הבלדה הנפלאה No More Lonely Nights המשיך לעבוד עם פול יחד עם עוד שני דייבים: דייב מאטאקס על התופים ודייב פוסטר על הקלידים. לראשונה הצטרפו נגנים כמו רובי מקינטוש והאמיש סטיוארט שיהיו בהמשך חברים בלהקת הליווי הקבועה שלו בהקלטות ובהופעות בשנים הקרובות.

עם דייב מאטאקס

על הקטע הראשון We Got Married נדבר עוד בהרחבה בפוסט הבא. בנוסף הוקלט קטע בשם I love this house שהיה המנון לביתו בסאסקס ויועד לאלבום הבא, אבל לא נכנס. למרות הגברדיה המכובדת תפקידו של השיר הזה בעיניי הוא לבשר את הרעות עבור האלבום הבא והמתהווה. סאונד ריקני, שירה מהדהדת ומרגיזה ובמקרה הטוב זה ביסייד זניח וזה אכן מה שקרה אתו. הוא עמד בצד עד ל 1997 ואז יצא כביסייד זניח ל Young Boy .


שיר נוסף היה Lindiana שלא ראה אור וכשאני מאזין לו, אני מבין שמשהו לא טוב עבר על פול בתקופה הזו. השוקת יבשה, המעיין התאייד. שיר אהבה ללינדה נשמע כל כך חסר השראה, כל כך ריקני וכל כך לא מעורר להאזנה ועדיין לא הגענו לאלבום.


כדי להוסיף על התקופה הלא טובה של פול, הסרט שזה עתה יצא, חטף ביקורות איומות: “הניסיון הראשון של מקרטני כיחיד לעשות סרט הוא אסון מבייש. התסריט שלו חסר הומור ומיותר“. במרץ 1985 החלו ההקלטות לאלבום החדש של פול באופן רשמי. זה האלבום הראשון שהוקלט באולפנים החדשים של פול בסאסקס. בעשרה מתוך 17 השירים שהוקלטו עבור האלבום, מקרטני שיתף פעולה בעיקר עם אריק סטיוארט, אבל גם עם עוד נגנים שבאו והתארחו. ג’ורג’ מרטין שרקח איתו את שני האלבומים שפתחו את שנות השמונים, לא היה בתמונה. אני יכול להניח שלאחר pipes of peace ו’ברוד סטריט’, גם הוא הבין שמקרטני בתקופה קשה ושאין יותר מה לסחוט כרגע מהלימון הזה.

עם אריק סטיוארט

כאמור, שיתוף הפעולה המרכזי היה עם אריק סטיוארט, הגיטריסט של 10cc . לאחר שלקח חלק בשלושת האלבומים האחרונים של מקרטני, הוא היה בטוח שעמדת המפיק הבלעדי לאלבום הבא מובטחת לו. מקרטני אכן פנה אליו בבקשה להפיק, אבל בשלב מסוים לתדהמתו של סטיוארט, מקרטני החליט לשתף בהפקה גם את יו פדגהאם המפיק המבטיח והצעיר שהפיק אלבומים מוצלחים לפוליס ולפיל קולינס ולעוד שמות חמים באותה תקופה. זה אקט שהבהיר שמקרטני מחפש את הקהל ואת המצעדים ומוכן לעשות הכל עבור המטרה. מקרטני יצר עם פדגהאם קשר והעביר לו דמואים שעשה יחד סטיוארט. כאן כבר החלו הצרות. שלושה מובילים לאלבום, מקרטני, סטיוארט ופדגהאם היה מתכון בטוח לאיבוד דרך. דבר נוסף שצריך היה להרים תמרור אזהרה, הייתה העובדה שפדגהאם פשוט לא אהב מה שהוא שמע. “אני יכול לומר בכנות שלא נדהמתי כשהאזנתי לשירים האלה. בכל זאת אמרתי, מי אני שאחשוב כך? בסה”כ בחור בן פחות מ 28 שפול מקרטני נתן לו קלטת עם שירים לא מרשימים? זה בטח אני שלא מבין את השירים“.

יו פדגהאם

הקטע הראשון שהוקלט היה השיר הפותח את האלבום Stranglehold ואני מודה, יחסית לשאר השירים, זה אחד הקטעים השמיעים באלבום שהכי מתקרב למתודות העבודה המוכרות שלו ולא גורם למבוכה גדולה מדי. גם עליו אי אפשר לומר שהוא קטע מרשים מאוד וגם בו נעוצה הגישה הזחוחה של פול באותה תקופה .זה מה שזכר אריק סטיוארט: “השיר נשמע נהדר כשפול היה רק על הבס, אני באקוסטית מוגברת וג’רי [מארוטה] על התופים. הלכתי הביתה שמח לגביו. קיבלנו שיחה הביתה, אליה ענתה גלוריה אשתי. זה היה פול והוא אמר: ‘תגיד לבחור שלך שזה מעולה. אני ממש מחכה להמשיך לעבוד על השיר מחר’ “. מקרטני בניגוד להמלצת סטיוארט, התעקש להוסיף כלי נשיפה שלא התאימו לקטע. כשהדברים לא הסתדרו הוא ניסה להוסיף עוד כלים ולנסות להפיק מיקס טוב שוב ושוב. מקרטני פשוט לא הקשיב לאף אחד. זו מתודת עבודה קלוקלת שתחזור בעוד קטעים באלבום. זו ההזדמנות להזכיר משהו יפה דווקא באלבום. כשפותחים את עטיפת ה’גייטפולד’, אפשר לחזות בסקיצות מצויירות שמתארות את ההרכב האולפני והכלים המשתתפים בכל קטע. הסקיצות יפות מאוד, התוצאות עצמן הרבה פחות.


הקטע הבא עליו הם עבדו באולפן היה Good Times/Feel the Sun. מקרטני ניסה לחזור לשיטה שבעבר הפיקה מרגליות ובעזרתה הוא חיבר שירים לא גמורים למקשה אחת או למחרוזת. אני מבין את רעיון המחרוזת, אני מבין את המוטיב החוזר של אווירה חיובית אביבית, אבל זה לא שיר בשום צורה. זה אוסף מקושקש של שאריות שהועברו בפילטר נוסחתי – תופים מנופחים של שנות השמונים בקטע הראשון, ניסיון לייצר רוקר גנרי בחלק השני ובכנות, אפילו בתור ביסייד זה מביש ולא עזר שום דבר, גם לא ניסיונות ההקלטה החוזרים שפול ביצע.


את Footprints כתב מקרטני יחד עם אריק סטיוארט, הפעם בניגוד לקטע הקודם הרגאיי-רוקרי. זו אמורה הייתה להיות בלדה מלנכולית שמתכתבת עם החורף. סטיוארט סיפר: “אמרתי את המשפט הראשון בשיר ואז פול אמר ‘זה נפלא’ והחל לשיר. ואז הוא כתב את השיר תוך דקות“. ‘שיתוף הפעולה’ הזה הוא עדות נוספת לכך שמשהו קרה לרף הכתיבה של מקרטני. זה קטע משעמם, לא מרגש, מונוטוני, מרדים ושום דבר לא מצליח להעיר אותו. לא הגיטרה הספרדית שמקרטני מנגן עליה ולא תכנותי התופים של ג’רי מרוטה.


הקטע הבא שהוקלט היה Press. אם חשבתי שעד עכשיו היה גרוע, בא מקרטני ובעזרת כתיבה חסרת השראה במיוחד וסאונד שאני לא מאמין שאמן בסדר הגודל שלו הסכים שייכנס לאלבום שלו, הוכיח שאפשר. זה קטע שפשוט גורם לי לדמעות בכל פעם שאני מאזין לו ולא של אושר.

‘תיאור’ ההרכב הכלי של Press מתוך עטיפת האלבום – הלוואי וגם המוסיקה הייתה יפה כמו התיאור שלה

כדי לעשות פופ משובח, צריך שתהיה את ההכשרה, היכולת להקשיב לאנשי המקצוע והנכונות ללמוד. המכנה המשותף התחיל להתגלות. מגלומניות קשה שלקה בה מקרטני שמאן להבין שיש מי שמבין קצת יותר ממנו בסאונד ובטכנולוגיה החדשים. גם הרמיזות המיניות עם המילה Press לא גורמות לי לרצות להאזין לשיר.


מי שהוזמן לעזור לשלישיה הלא מנצחת, היה קרלוס אלומר, הגיטריסט של בואי. “הגעתי לסאסקס ואז שוחחתי עם פול במשך שעתיים. אז הוא שאל אותי אם אני רוצה לנגן בכמה קטעים שמעניינים אותי. Press היה הראשון ששמעתי והייתי כל כך נחוש לרצות אותו אותו וזה היה הדבר הכי מהנה ממה ששמעתי. הוא אמר לי לנגן, ניגנתי והוא השתגע. הוא חשב שזה פנטסטי!”. הקטע הזה יצא כסינגל ביולי 1986 והגיע למקום ה 25 במצעד הבריטי. מאוחר יותר, כשהוא יצא מהתקופה הרעה הזו, מקרטני תיאר את השיר הזה כ’מדכא’ וזה מוזר כשמדובר בשיר ‘מסיבות’ עליז. הוא ניסה להסביר את כתיבת המילים הקלוקלת: “כשאתה כותב שיר אתה כותב לפעמים שורה שאתה מניח שתערוך אחר כך. אבל במקרה של השיר הזה לא יכולתי לשיר משהו אחר”.


משהו מעניין לגבי האלבום הזה. לראשונה אי אפשר באמת להבין על מה פול כתב בשירים. היופי באלבומיו הקודמים הוא שלרוב היה משהו מיוחד במילות השירים שיחד עם ארגון הכלים המופלא היה מייצר צירופים חד פעמיים. נראה שזה הלך לאיבוד. הקלקול המשיך גם בקטע הבא שהקליטו מקרטני את סטיוארט. הקטע Pretty Little Head התחפש להיות קטע ניסיוני אבל התוצאה היא ‘מקרטני 2‘ לעניים. הטענה לניסיוניות או ש’מקרטני יוצא מגבולות הגזרה שלו’ לא תופסים. זו רשלנות מוסיקלית שמאכזבת מאוד ממי שבדרך כלל ירד לפרטי פרטים באלבומים שניפק. בתחילה הקטע הזה נקרא Back to Pepperland , רעיון שהחל להתגבש בראשו של פול לגבי פרויקט סמלי שיציין 20 שנה לאלבום סרג’נט פפר ואעסוק בו בפוסט הבא. גם הקטע הבלתי נסבל הזה עבר תהפוכות רבות עד שהפך שהתייצב להיות הקטע הגרוע שהוא.


הקטע הבא שהוקלט, היה קטע משותף נוסף של מקרטני וסטיוארט וב Move Over Busker ניסה מקרטני לחזור לשורשים עם רוקר בסיסי. הקללה לא פסחה גם כשהוא ניסה לעשות את זה בדרך הישנה. השירה של מקרטני נבלעה, הסאונד נשמע פלקטי והשיר משמש כ’פילר’ לאלבום אבל אחד רע. קארלוס אלומר תרם גם אליו ממרכולתו, אבל זה לא עזר.


עוד שיתוף פעולה עם אריק סטיוארט. הקטע הסוגר את האלבום However Absurd הוא אבסורדי לחלוטין. סאונד עמום יחד עם ווקאליות מביכה ולא מזוהה של מקרטני. לטובתו, זה קטע שיכול היה להיות פוטנציאלית ביטלסי במהותו. נטען שהקטע היה בעצם מחווה לביטלס וללנון וזה באמת נשמע כאילו מקרטני כתב מהראש של לנון. אני מודה ומתוודה שוב. זה קטע הגון יחסית לאלבום. הוא יכל להיות מוצלח ב 12 רמות מעל התוצאה הסופית, אבל אפילו התזמורת שטרחה והגיעה כדי לייצר קטע ‘סרג’נט פפרי’, נבלעה בחור שחור ואנדרלמוסיה של צלילים.


בסשנים הללו הוקלט גם It’s Not True שסיים כבי סייד של הסינגל Press והוא קטע נחמד וסולידי שאני תוהה אם היה משפר את האלבום, אבל אני מתחרט כשהתופים המנופחים מתחילים להכות. הדמו שלו מצד שני פשוט מעולה.


שיר נוסף הוקלט Write Away , יכל גם הוא אולי לשפר את האלבום. הוא אמנם נשמע לא ממש גמור, אבל משהו בו נשמע ‘פרשי’ וחי בניגוד לשאר שירי האלבום. הוא יצא כבי סייד לסינגל Pretty Little Head .


הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו היה Tough on a Tightrope וגם הוא נשמע טוב מרוב השירים שנכנסו לאלבום וגם הוא ראה אור כביסייד ל Only Love Remains . האם זה משהו מכוון?


המזל הרע לא פסח גם על הופעת הלייב אייד שבה לקח מקרטני חלק. ב 14 ביולי 1985 כשהוא ביצע את Let it Be על הבמה, המיקרופון לא עבד בחלקו הראשון של השיר. אני מניח שלאוטרפה, מוזת המוסיקה, היה יד בדבר. גם היא בטח כעסה על האלבום ההולך ומתהווה.

מיד לאחר ההופעה, חזר מקרטני לאולפן והחל להקליט את Angry , שהיה קטע ותיק ששכב אצלו כמה שנים. בקטע הזה אני כבר ממש כועס, לא כמו הכעס הלא משכנע של מקרטני והשירה הנוראית שבו. גם החברים שהוא סחב לאולפן מהלייב אייד, פיט טאונסנד ופיל קולינס לא הצליחו להפיח בקטע הזה יופי וחיים.

כדי להירגע, בפעמים המעטות שאני מאזין לשיר הזה, אני תמיד חוזר אחרי כך ל Scared של לנון כדי להיזכר אותנטיות רגשית מה היא.


הקטע הבא Talk More Talk הוקלט כבר ללא אריק סטיוארט שהחליט לקחת את הפקלאות ולעזוב . זה קטע שנכתב באולפן עצמו והוא אחד המייצגים הבולטים הן את מעיין הכתיבה שיבש והן את הסאונד הלא מחמיא של האלבום. השיר עצמו שוב מכיל אולי פוטנציאל למשהו מעניין, אבל מכונות התופים והסאונד האלקטרוני משטחים אותו לחלוטין וסימפולי דגימות הדיבור מיותרות. הן לא מתחברות ולא מתכתבות עם שום דבר. זה כמו לאפות עוגה עם מלפפונים ועגבניות. אפשר לקרוא לזה עוגה אבל זה למעשה סלט ירקות. בקטע תרמו קולות בין היתר לינדה וג’יימס מקרטני הקטן, אבל זה לא מורגש ולא תורם דבר.


הקטע האחרון בהחלט שהוקלט לאלבום היה Only Love Remains ואם היו מכריחים אותי באיומים לבחור קטע אחד שייזכר מהאלבום, אז כנראה זה היה זה. בלדה מקרטנית שמתקרבת להיות משהו איכותי שמזכיר את הימים הגדולים שלו. גם שיטת העבודה התמתנה בשיר הזה. מקרטני יצר קשר עם טוני ויסקונטי הזכור לטוב מהאלבום band on the run וביקש ממנו לארגן תזמורות עבור השיר. הרעיון היה להקליט את הקטע לייב עם התזמורת. ויסקונטי שמקרטני ‘שכח’ לתת לו קרדיט על עבודתו אז בשנות ה 70, התייצב לעבודה וסיפר: “עמדתי לידו כשהוא ניגן על הפסנתר ושר בזמן שניצחתי על התזמורת הקטנה“.


כאמור הסשנים עבור האלבום היו מתוחים מאוד ולא מספקים מבחינת מקרטני. קל להבין מדוע. מקרטני הביא אנשי מקצוע והפך אותם לדוגמני מקצוע. פדגהאם הוצב בעמדת המפיק הצעיר והמגניב רק כדי שמקרטני יעשה ככל העולה על רוחו. הוא חידד את הנקודה: “פול הפך לממש מעצבן מבחינתי. לאחר זמן באולפן הוא לא היה כמו שהתחלנו את העבודה. אני לא חושב שהוא היה בתקופה של לכתוב שירים טובים“. בנוסף סיפר פדגהאם שנגינת הבס של מקרטני התערערה מאוד בתקופה הזו ונשקלה עזרה מבסיסטים אחרים. לבסוף ניגן מקרטני את תפקידי הבס אבל הם נקברו תחת הפקה והמון אפקטים.

באחת הפעמים שאל מקרטני את פדגהאם לדעתו לגבי קטע שסטיוארט אמר לו שהיה לא מספיק טוב וצריך ליטוש. פדגהאם ללא היסוס אמר לו “אני לא חושב שזה מספיק טוב פול“, מקרטני ענה:” יו, מתי לאחרונה כתבת שיר שהגיע למקום הראשון?“. אני חושב שבאמרה הזו מזוקק כל מה שאני לא יכול לסבול באלבום הזה שאני ממעט מאוד להאזין לו ואני חושב ששום שיר ממנו לא עושה לי את זה. באלבום הזה, לפול עלה המקרטני. מבחינתי, האלבום הזה ייחרט לדיראון עולם בקריירה של מקרטני והמשפט של יורם ארבל לא יפסיק להדהד לי בראש לגביו. “ככה לא בונים חומה“.

29 צפיות0 תגובות
bottom of page