top of page

Penny Lane

לא מזמן, יצא לנו לדבר על השיר פני ליין ואז הכתה בנו ההבנה שמרושלים שכמותנו, לא התפננו לכתוב על השיר המקסים הזה. יכול מאוד להיות שכל פעם שמישהו רצה לכתוב עליו היה לו ברור שהשני בטח כבר עשה זאת כי הוא כזו יצירת מופת. אז היום כדי להחזיר עטרה ליושנה החלטתי לכתוב על השיר שמתאר את אותה סמטה קסומה. לא אומר הקסומה בעולם, כבר ביקרתי במקומות קסומים יותר, אבל מקרטני הצליח לייצר סביבה הילה של רגשות מעורבים כמו תום, שובבות נעורים, דמויות מחיי היום יום של ליברפול אי שם בשנות ה 50 ובעיקר עירוב של לחן ומילים מצוינות. אתנצל מראש על אורכו של הפוסט. וכי אני אשם שמקרטני כתב יצירה יפה שכזו?

מהיכן אתחיל להתקיף את היצירה הזו? עדיף מההתחלה.

הפיבוט או העוגן שממנו אצא להפלגה, הוא ה 29 באוגוסט 1966. המקום – קאנדלסטיק פארק, אצטדיון הספורט הסמוך לעיר סן פרנסיסקו שבו הופיעו הביטלס את הופעתם האחרונה מול קהל רוכש כרטיסים. זהו אין יותר הופעות חיות לביטלס. חברי הביטלס שצריכים לעשות משהו עם הזמן הפנוי שנוצר, מחפשים כל אחד להגשים סוף סוף את המאוויים ששוכנים בתוכם. הריסון למשל תופס את המטוס הראשון להודו ולנון מקבל את הצעתו של ריצ’ארד לסטר להשתתף בסרטו החדש “איך ניצחתי במלחמה”. בשלב מסוים גם רינגו מצטרף אליו לתקופה קצרה בספרד. בלוקיישן הצילומים של הסרט קורה משהו שחשוב לסיפורנו היום: לנון נתקף געגועים עזים לילדותו או אולי לאירועים ספציפיים בילדותו, ויחד עם ההרגשה המשונה הזו שאין סביבו 4 חברים שהוא מכיר כל צעד ומימיקה שהם עושים, הוא כותב את השיר Strawberry Fields Forever על אותו בית יתומים סמוך לבית הדודה מימי, שם הוא נהג להתבודד. הקטע הזה מחבר את המחשבות של הילד שהיה אז יחד עם המציאות הסוריאליסטית שהוא חווה כאדם בוגר. מקרטני באותה תקופה מקבל הצעה אחרת מאחד ג’ורג’ מרטין שמו, לכתוב קטע מוסיקלי קטן עבור סרט בשם The Family way. הפרויקט הזה חושף אותו במידה רבה לעולם הכתיבה האחר, הקלאסי, אינסטרומנטלי וסולל את הדרך לאלבום סרג’נט פפר. בנובמבר 1966, חוזרים הביטלס לעבוד יחדיו, ולנון מציג לחבריו ללהקה את Strawberry Fields Forever הגולמי. הרעיון הזה של חזרה לילדות לאירועים קטנים שהשפיעו עליהם מאוד מוצא חן בעיניו של מקרטני. בכלל 2 השירים הללו הם דוגמא מצוינת לאתגר שהציבו האחד לשני לנון ומקרטני שהוציא את כולנו נשכרים. עד כאן הסיפור המוכר והקלאסי, אך יש נספח לסיפור. שנה קודם לכן כותב לנון שיר שאפשר לומר שהוא הפרוטוטייפ לשדות תות לנצח, אמנם לא מופשט וסוריאליסטי כמוהו, אבל נוגע בנישה הזו של הגעגועים לילדותו, ואני מתכוון כמובן לשיר הנפלא In My Life ואם כבר קראתם את הפוסט היפה שכתב גיא עליו נוכחתם לדעת שלנון הכניס בתחילה גם את פני ליין לדראפט המקורי של השיר וכך הוא כותב:

“פני ליין הוא אחד המקומות שאני מתגעגע אליו, במעלה הכנסייה ועד מגדל השעון, בכיכר המנזר, היו לי כמה שעות מאושרות”.

הקטע אמנם לא נכנס בסופו של דבר לגרסה הסופית, אבל משהו בצורת הכתיבה הנוסטלגית הזו כן התיישב בראשו של מקרטני. מתישהו בסוף 66 נשאל מקרטני בראיון על הכתיבה העתידית שלו והוא סיפר:

“אני אוהב כמה מהדברים שלהקת האנימלז מנסים לעשות, כמו למשל השיר שכתב אריק ברדן על מקומות בניוקאסל באחד הלהיטים שלהם. אני עדיין רוצה לכתוב שיר על המקומות בליברפול שבהם גדלתי. מקומות כמו ה The Docker’s Umbrella שהיא מנהרה ארוכה שדרכה עוברים פורקי הסחורות לעבודה במרסיסייד, ופני ליין ליד ביתי הישן”.

בספר שהוא הביוגרפיה הרשמית של מקרטני Many Years From Now מסביר מקרטני שהעלאת הזיכרונות מהילדות הלא רחוקה שלהם נעשתה במשותף עם ג’ון בביתו שבקאבנדיש וג’ון עצמו סיפר: “נכנסו ממש לגרוב בדמיון על פני ליין. הבנק, הסככה של האוטובוסים, האנשים שממתינים יחד עם המפקח ומכבי האש שהיו שם למטה. זה היה ממש לחיות מחדש את הילדות”. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להבין את מה שכתבו לנון ומקרטני בשיר הוא פשוט לעבור על המילים ולהבין מהם אותם זיכרונות ילדות שהסעירו את עולמם אז ובעת כתיבת המילים.

“בפני ליין ישנו ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים לומר ‘שלום'”.

הספר היא הדמות הראשונה שאנחנו פוגשים במסע של מקרטני בסמטה הלא ארוכה הזו (פחות מקילומטר) , שנקראה על שמו של ג’יימס פני, סוחר עבדים מהמאה ה-18 שעבורו שימשה ליברפול כתחנת מעבר חשובה בין יבשת אפריקה לאמריקה.

מקרטני סיפר: הייתה מספרה בשם ביולטי, שהיו תלויות בה תמונות ראש של התספורות שאתה יכול לקבל בחלון ואני פשוט לקחתי את כל זה ועיצבתי את זה קצת כדי שזה יישמע כאילו הוא מציג תערוכת תמונות בחלונו”. מתישהו מותגה מחדש המספרה ונקראה על שם Tony Slavin, כדי לפתור עניינים של זכויות יוצרים על המותג Penny Lane Barber Shop.

המספרה “ביולטי”

“בפינה ישנו בנקאי בעל מכונית, וילדים קטנים צוחקים עליו מאחורי גבו. והבנקאי לעולם לא לובש מעיל בגשם השוטף, מוזר מאוד”

מקרטני סיפר: “היה בנק בפינה ולכן דמיינתי את הבנקאי, זה לא היה אדם אמיתי, דמיינתי את ההרגלים המפוקפקים שלו ואת הילדים הקטנים שצוחקים עליו”.

הפזמון הקטן שכתב מקרטני לשיר, ממשיך בצורה מושלמת את הבית שלפניו. בפעם הראשונה מקרטני עובר מהעבר להווה, מהצד המספר הפאסיבי לצד האישי היותר נוכח, מה שמודגש בצורה פנומנלית עם תרועת החצוצרות שבאות להכריז על כך:

“פני ליין היא באוזניי ובעיניי שם בין שמי הפרברים הכחולים אני יושב ובינתיים בחזרה” (לעבר) “בפני ליין ישנו כבאי עם שעון חול, ובכיסו דיוקנה של המלכה הוא אוהב לשמור על הכבאית שלו נקייה, זו מכונה נקייה”

מקרטני: “תחנת האש הייתה קצת פריקת עול פואטית. הייתה תחנת כיבוי אש בערך חצי מייל בהמשך הדרך, לא ממש בפני ליין, אבל היינו צריכים בית שלישי, אז השאלנו אותה. אני הייתי מרוצה מאוד מהשורה “זו מכונה נקייה”. אני עדיין אוהב אותה כביטוי, לפעמים אתה פוגע עם משפט קטן שבמזל הופך להיות יותר מאשר סתם ביטוי”. שוב הפזמון עם החזרה להווה, הפעם עם שובבות שמכוונת עבור מי שגדל בליברפול ומכיר את הסלנג המקומי: לאחר המשפט “פני ליין היא באזני ובעיניי”, מאחד מקרטני 2 ביטויים שנשמעים כמו מאכלים אבל הם עלולים לגרום לתופעות הסמקה קשות אצל הליברפולים: A four of fish and finger pies

הפיש אנד צ’יפס שעלו 4 פני אז בליברפול ונצרכו לרוב על ידי בני הנוער שחיכו בתחנה בפני ליין אוחדו עם ביטוי שמתייחס (וסליחה מראש על התיאור הגרפי) לגירוי ידני של איבר המין הנשי. מין קריצה מקרטנית ממזרית למה שמעוללים בני הנוער של ליברפול, והוא אולי גם מכוון אותנו להיכן כל זה מתרחש:

“מאחורי המחסה שבמרכז הכיכר האחות היפה מוכרת פרגים ממגש ואף על פי שהיא מרגישה כאילו שהיא במחזה, היא כן בכל מקרה”.

מקרטני: “אותו מחסה, או shelter ממוקם ב”כיכר פני ליין” היכן שדרך Church פוגשת את דרך Smithdown . אז הוא שימש מקום לפגוש אנשים או מחסה בזמן ההמתנה לאוטובוס. זה היה המקום שבו מישהו היה עומד ומוכר פרגים מדי שנה ביום הפרג של הלגיון הבריטי. ג’ון ואני הינו שמים שילינג בתוך פחית ומקבלים פרג. זה היה זיכרון. פנטזנו מהדמיון את האחות מוכרת פרגים (poppies) ממגש. האמריקאים נהגו לחשוב שמדובר בגורים (puppies)”.

ה”מחסה”

לבסוף, בבית האחרון, בצורה מבריקה וסוגרת מעגל, מפגיש מקרטני את כל הדמויות יחד אצל אותו ספר מהבית הראשון:

“בפני ליין מגלח הספר עוד לקוח אנחנו רואים את הבנקאי יושב ומחכה לתספורת ואז הכבאי רץ פנימה מהגשם השוטף, מוזר מאוד”.

ב 29 בדצמבר, ממש בשלהי שנת 1966, לאחר עבודה מאומצת על Strawberry Fields Forever של ג’ון ו When I’m Sixsty Four שיר מוקדם שכתב פול בגיל 15, מגיעים הביטלס לעבוד על השיר השלישי עבור האלבום הבא והנוסטלגי של הביטלס. תהליך ההקלטה הוא ארוך ומורכב. ניסיתי לתמצת ולזקק אותו ככל האפשר. מעל כל התהליך הזה כמו בהקלטת סטרוברי פילדס, מרחפת גישת ה’בואו ננסה להתעלות מעל ריבולבר’ במיוחד בראשו של פול, ומכיוון שאפילו לביטלס עצמם המשימה קשה, התהליך מתארך ומסתרבל. מכיוון שהאלבום האהוב על מקרטני באותה תקופה היה Pet Sounds של הביץ’ בויז, הוא מבקש מג’ף אמריק לקבל בפני ליין את אותו ‘צליל אמריקאי נקי’.

אמריק סיפר: “ביליתי הרבה זמן במאסטרינג של תקליטים אמריקאים, והייתי משוכנע שהדרך הטובה ביותר לתת לפול את מה שהוא רוצה זה להקליט כל כלי בפני עצמו, כך שלא תהיה דליפה בין הערוצים. רמת האמון של פול בי הייתה כזו שהוא אמר בפשטות, ‘טוב, טוב, אז בוא נעשה את זה ככה’.”

מה זה בעצם אומר? הביטלס עכשיו לא מוטרדים בעניינים זוטרים כמו הופעות, והם יכולים להרשות לעצמם להתנסות בכל מה שעולה על דעתם. לנון מתחיל עם שבירת הגבולות באולפן וגרימת המון כאב ראש לג’ורג’ מרטין בשדות תות ומקרטני המאותגר ממשיך הלאה עם פני ליין. אם עד עכשיו הקליטו הביטלס גרסת בסיס כלהקה שמכילה בדרך כלל גיטרות, בס ותופים ועליה היו מקליטים תוספות, הפעם השיטה היא לעשות אוברדאבינג כבר מהשלב הראשון. פול מתחיל בהקלטת הפסנתר.

ג’ף אמריק סיפר: “במשך ימים, האחרים ישבו בחלק האחורי של האולפן מתבוננים בפול מקליט שכבות של קלידים, עובד לגמרי לבד. כמו תמיד, תחושת התזמון שלו הייתה מעולה: החלק העיקרי של הפסנתר שהכל בנוי עליו היה מוצק, למרות שלא היו מטרונומים אלקטרוניים באותם ימים. למעשה, רינגו לא הקיש אפילו על המצילות כדי לעזור. זה היה הבסיס של הטרק המקורי של פול שהעניק לכל השיר תחושה כל כך גדולה”.

באותו היום, לאחר 6 טייקים, מקליט מקרטני את טרק הבסיס של הפסנתר שמנוגן בעזרת אקורדים בקצב סטאקטו חד ומהיר בסגנון דומה למה שניגן ב Got To Get You In To My Life. לאחר שסיים הוא עובר להקליט עוד טרק פסנתר כשהפעם הוא עובר דרך מגבר VOX של גיטרה שמכוון לאפקט טרמולו ומקנה לפסנתר צליל מיוחד ושונה. מה עם הערוץ השלישי? עוד פסנתר כמובן. הפעם משתמש מקרטני בפסנתר אחר שהיה באולפן, כזה שמכוון להוציא יותר צליל הונקי טונק והוא מנוגן בחצי טון יותר איטי על מנת להאיץ אותו לאחר מכן ולקבל צליל מיוחד. רינגו מנגן ברקע בטמבורין ועוד כלי הקשה. עבור הערוץ הרביעי מנוגן תו גבוה על אורגן ההרמוניום שגם הוא חובר אל מגבר הגיטרה. מתחיל כבר להישמע מורכב נכון? זוהי התוצאה שהושגה באותו היום שכונתה טייק 6 – שימו לב כמה היא pet sounds:


ביום למחרת, ארבעת הערוצים מוקלטים כמקשה אחת אל תוך ערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים – והנה לנו טייק 7. פול מוסיף קול מוביל וג’ון את קולות הרקע. כך סוגרים הביטלס את שנת 1966.

העבודות על השיר מתחדשות שוב ב 4 בינואר 1967, וביום זה הביטלס ממשיכים למלא ערוצים. מקרטני מוסיף עוד קולות, לנון עוד פסנתר והריסון גיטרה חשמלית. למחרת, מקרטני מחליט שהקולות שהקליט יום קודם לא מספיק טובים ומקליט אותם מחדש. בשאר היום עוסקים הביטלס בהקלטת קטע אחר שקיבל את הכינוי Carnival Of Light, וזאת על פי בקשה של המעצב דיויד וואגהאן שביקש מפול שהביטלס יקליטו מוסיקה ניסיונית עבור אירוע שערך בראונדהאוס שבלונדון. למעשה רוב הסשן הושקע בקטע הזה שירד בסופו של דבר לטמיון.

ב 6 בינואר, שוב יום עבודה שמוקדש לפני ליין. הקטעים שהקליטו ג’ון וג’ורג’ יומיים קודם מוצאים החוצה. פול מקליט טרק בס, ג’ון מוסיף גיטרה חשמלית ותופי קונגה ורינגו מקליט תופים. שוב מתמלאים ארבעת הערוצים במכשיר ההקלטה וטכנאי האולפן נאלצים שוב להעביר מה שהוקלט לערוץ אחד בודד על מנת לפנות ערוצים לעוד תוספות. הם מייצרים את טייק 8, עליו מוקלטים מחיאות כפיים של כל חברי הלהקה.


מתווספים עוד פסנתרים שהפעם מנוגנים על ידי ג’ון וג’ורג’ מרטין. (לא ממש ספרתי, אבל יש לנו 6 פסנתרים כרגע בשיר) וטייק 9 מוכן. במהלך חופשת סוף השבוע, הביטלס נחים אבל ג’ורג’ מרטין עובד. הוא מכין את קטע התזמור. ב 9 בינואר, מגיעים לאולפן 4 חלילנים ו 2 חצוצרנים על מנת להקליט את החלק הראשון של התזמור עבור השיר על גבי טייק 9. ביום למחרת מתווסף פעמון היד בקטע בו מוזכרת ה”כבאית הנקייה” ובבית האחרון בו מוזכר הכבאי.

ב 12 בינואר מגיעים עוד נגנים לאולפן על מנת להקליט סט שני של תזמור עבור השיר. הפעם מדובר ב 2 חצוצרנים, 2 נגני אבוב, נגן קרן אנגלית ונגן קונטרה בס. עבור קטע סולו החצוצרה פול ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא צפה בטלוויזיה ערב לפני כן ושמע את קטע חצוצרת הפיקולו שנוגנה בקונצ’רטו ברנדנבורג השני של באך. ככה נשמע קטע החצוצרה שכתב באך.


מי שניגן היה דיויד מייסון בחצוצרת פיקולו. ג’ורג’ מרטין מנסה להשיג אותו עבור סשן אולפני באולפני אבי רואד ומצליח עבור סשן ההקלטות ב 17 בינואר. באותו בוקר, פול מתיישב על הפסנתר ומנגן למייסון איך הוא רוצה שישמע סולו החצוצרה, אותו מקליט מייסון בצורה נפלאה. בצורה היפה הזו מסתיימות ההקלטות לשיר המתעתע הזה.

ב 5 בפברואר, יוצאים הביטלס מהאולפן בו הם עוסקים בהקלטת מאסטרפיס אחר A Day in the Life, על מנת לצלם את הקליפ עבור פני ליין. מסיבה לא ברורה, הביטלס עצמם מצולמים בלונדון ובקנט ולא בליברפול או פני ליין כמו שנהוג לחשוב. קטעי וידאו מפני ליין מצולמים בצורה נפרדת ומשולבים בקליפ. הסצנה שצולמה ראשונה הייתה של הביטלס רכובים על סוסים ברחובות לונדון ולאחר מכן את סצנת המפגש של החבורה ברחובות לונדון. ביום הבא, מצלמים שוב בפארק נולה שנמצא בקנט ,דרומית ללונדון. באותו המקום צולם הקליפ לסטרוברי פילדס. אחת הסצנות האהבות עליי היא הסצנה בה הביטלס מתיישבים לשולחן האוכל עליו מונחים פמוטים והכל נראה מלכותי וקלאסי כל כך. לצידם הכלים שמסמלים את הביטלס הישנים כולל תוף הלודוויג עם לוגו הביטלס שעוד רגע ייעלם כליל. כמחווה או הצדעה לבאך ולמוסיקה הקלאסית, מגיעים דמויות לבושות כיאה לאותה תקופה (אחד מהם הוא מל אבנס) ומגישים ליוצרים המהוללים את הכלים שלהם. ברגע הבא מומחש ההבדל בין לנון המורד למקרטני הקלאסי. לנון לא יכול להישאר קלאסי יותר מדי זמן והוא גורר את החבורה להפוך את השולחן ולשבור את החוקים. הרי על כך בסופו של דבר נכתב פני ליין על הגבול שבין הקלאסי לפרחחי, בין הילדות לבגרות. נהדר.

הנה הקליפ הסופי שעבר שיפוץ מסיבי בפרויקט 1 שיצא בבלו ריי ב 2015.


הסינגל המשותף Strawberry Fields Forever ו Penny Lane משתחרר ב 13 בפברואר 1967. על העטיפה האחורית שלו, השריד האחרון לקונספט שירי הילדות של הביטלס בדמות תמונות שלהם כילדים.

עכשיו לאחר שאתם יודעים כמה עבודה הושקעה, הן בכתיבת המילים והלחן, והן בהקלטה המורכבת שבפעם המי יודע כמה הוציאה את הביטלס מהקופסא והביאה לשיאים חדשים, אתם מוזמנים להתרווח לכם בכיסא, לשים אוזניות, עדיף איכותיות, לבחור את הגרסה האהובה עליכם בין אם זו מונו, סטריאו או גרסתו של ג’ילס מרטין מ 2017 ולהתענג על הזיכרונות שיצר מקרטני אי שם בתקופת המעבר בין הביטלס הישנים בהנהגתו של לנון לבין הביטלס החדשים בהנהגתו שלו. זהו קטע שהוא קפסולה של שלמות.

50 צפיות0 תגובות
bottom of page