היום נפרסם את החלק הראשון בסדרת פוסטים שעוסקים בגלגולי Revolution, Revolution 1 ו- Revolution 9. בפוסט הבא נעקוב אחרי ההקלטות שלהם ואיך שיר אחד הוליד 3 שירים נפרדים. היום נתחיל עם ההיסטוריה.
כרגיל בביטלס, הכל מתחיל עם לנון. לבריאן אפשטיין היתה עבודה קשה מאוד – לדאוג שלנון ישמור על הפה שלו סגור. מסעות ההופעות הרבים זימנו ראיונות לעיתונים, לרדיו ולטלוויזיה בכל מקום אפשרי, ולנון תמיד אהב לומר את מה שהוא חשב. בריאן עבד קשה, וזה הצליח לו רוב הזמן. אבל אחרי שהוא מת, הוא כבר התקשה לעשות את זה.
ב1970 אמר לנון: “רציתי להוציא החוצה את מה שיש לי לומר על מהפכה. חשבתי שהגיע הזמן שנדבר על זה, כמו שחשבתי שהגיע הזמן שנפסיק לא לענות על שאלות על מלחמת ויאטנם כשהיינו בסיבוב הופעות עם בריאן ואמרתי לו: ‘אנחנו הולכים לדבר על המלחמה הפעם ואנחנו לא הולכים סתם להתחמק’… זו הסיבה שעשיתי את זה: רציתי לדבר, רציתי להגיד את דעתי על מהפכות. רציתי לומר לך, או למי שמאזין, לתקשר, לומר ‘מה אתה אומר בנוגע לזה?’, ‘זה מה שאני אומר’.”
וכרגיל עם ג’ון, הכל מתחיל עם פול. המגזין “History of war” מספר סיפור מעניין. השיר הפוליטי המפורש הראשון של הביטלס אולי נכתב על ידי לנון, אבל כנראה ששוב היה זה פול שפתח בפני לנון אופקים חדשים.
ברטראנד ראסל (1872-1970) היה פילוסוף חשוב מאוד שהשפיע רבות על המתמטיקה והלוגיקה, כמו גם על הבלשנות. הוא זכה בשלל פרסים (כולל פרס נובל) והיה אישיות ידועה מאוד. אחד הדברים שהוא היה ידוע בהם היא ההומניות שלו ומאבקו החברתי העיקש כנגד מלחמות העולם, הנשק הגרעיני ומלחמת ויאטנם. הוא לא פחד לשלם על כך מחיר. ב-1916 פוטר מהאוניברסיטה בה לימד כי היה פציפיסט וב-1918 נאסר ל-6 חודשים כי נאם נגד הצטרפותה של ארה”ב לבנות הברית.
במהלך מלחמת ויאטנם הוא היה לאחד הקולות הבולטים באנגליה כנגד המלחמה, ואף פתח עמותה שמטרתה היתה לאסוף חומר ולגייס תרומות על מנת שיוכלו לתבוע את ארה”ב על פשעי המלחמה שלה. ב-1966 פרסם ראסל את “Appeal to the American Conscience” בניסיון להשפיע אף יותר על ההכרה במה שקורה במלחמה.
כל זה הפך אותו לפופולרי ביותר בקרב צעירים, שראו באיש כל כך מפורסם ובגיל כל כך מתקדם שלוחם למען שלום, דמות להערצה.
ברטראנד ראסל בהפגנה נגד החימוש הגרעיני – 1961
בספר Many Years From Now מ-1997 סיפר מקרטני על פגישה שערך עם ראסל. מקרטני, שהיה סקרן יותר מכל חבריו, היה נוהג להשתמש במעמדו כדי להיפגש עם אנשים שהוא העריץ או שסקרנו אותו.
“איכשהו השגתי את מספר הטלפון שלו וצלצלתי אליו. החשבתי אותו כנואם טוב, ראיתי אותו בטלוויזיה, קראתי חלקים מדברים שהוא כתב ומאוד התרשמתי מהאצילות שלו ומצלילות מחשבתו, אז כשהתאפשר לי הלכתי להיפגש איתו. ברטראנד ראסל גר בצ’לסי בבית טרסות קטן, אני חושב שזה היה ברחוב פלוד. היה לו עוזר אמריקאי טיפוסי שנראה שתמיד פתח את הדלת של כל האנשים שרצית לפגוש. ישבתי וחיכיתי, ואז נכנסתי והיתה לנו שיחה קטנה ונהדרת. זו לא היתה רעידת אדמה, אבל הוא חשף אותי לעובדה שויאטנם היתה מלחמה גרועה מאוד, מלחמה אימפריאליסטית שסבבה למעשה סביב האינטרסים האמריקאים. זו היתה מלחמה גרועה שהיינו צריכים להיות נגדה, זה הכל. זה היה טוב לשמוע את זה מפיו של פילוסוף דגול. תן לי את זה, ברט.”
ב-2008 הוא הוסיף: “אני זוכר שחזרתי לאולפן באותו ערב או ביום המחרת וסיפרתי לחברה, במיוחד לג’ון, על הפגישה ועל כמה המלחמה הזו גרועה… ג’ון ינהיג מאוחר יותר הפגנות שלום, אבל באותו הזמן לא ידענו הרבה על הנושאים האלה, אז אני נותן את הקרדיט לברטראנד ראסל.”
במגזין “ההיסטוריה של המלחמות” אף טוענים כי יש יסוד להניח שלנון קרא ושמע את ברטראנד ראסל בעצמו בעקבות כך. ראסל כתב: The good life is one inspired by love and guided by knowledge. לנון כתב: Nothing you can do but you learn how to be you in time. It’s easy. All you need is love. ראסל כתב: Patriotism is the willingness to kill and be killed for trivial reasons ו- War does not determine who is right – only who is left. לטענתם, המילים של Revolution מהדהדות את הרעיון הזה. תחליטו בעצמכם.
כדי לסיים את אנקדוטת ראסל, אזכיר כי בנובמבר 1969 החזיר לנון את עיטור ה-MBE שלו למלכה. הוא צרף את ההסבר הבא:
הוד מלכותך, אני מחזיר את עיטור ה M.B.E. במחאה על מעורבות בריטניה בעניין הניגרי/ביאפרי, נגד התמיכה באמריקה בויאטנם ונגד הירידה של “Cold Turkey” במצעדים. באהבה, ג’ון לנון Of Bag
חברת ההפקה שלו ושל יוקו נקראה “בג פרודקשן”.
ברטראנד ראסל כתב ללנון כדי לשבח אותו על הגינוי של בריטניה בקשר למעורבות שלה במלחמות בביאפרה וויאטנם. “לא משנה איזו פגיעה תספוג מהתקשורת כתוצאה מכך, אני משוכנע שההערות שלך גרמו למספר גדול של אנשים לחשוב שנית על המלחמות האלה”
——————————————————————————
מלחמת ויאטנם הפכה למשהו שהביטלס החלו להתייחס אליו בסיבוב האחרון שלהם ב-1966. הם נשאלו על המלחמה בעבר, אבל דאגו להתחמק מזה, כפי שבריאן תדרך אותם ביעילות.
בבוסטון, בספטמבר 1964, הם נשאלו האם הם תומכים בשליחת הבחורים הצעירים, בגילם של חברי הלהקה וצעירים מהם, לויאטנם. פול ענה:” לא… (הפסקה) אלא אם כן הם רוצים בכך, אתה יודע”.
בניו יורק, באוגוסט 1965, יומיים לפני ההופעה המפורסמת באיצטדיון שיאה, הם רואיינו כשהם הגיעו מאנגליה שאלה: האם יש לכם תוכניות כלשהן לטוס לויאטנם ולבדר את הכוחות הצבאיים? ג’ון: לא הייתי טס לשם, לא.
אני לא יודע אם בעקבות הפגישה עם ראסל או לא, בסיבובי ההופעה האחרונים שלהם בשנת 1966, הם כבר דיברו אחרת.
ביוני, הם התייחסו לכך במסיבת עיתונאים בטוקיו. שאלה: כמה ענין אתם מגלים במלחמה שמתרחשת עכשיו בויאטנם? ג’ון: ובכן, אנחנו חושבים עליה כל יום, ואנחנו לא מסכימים איתה וחושבים שהיא שגויה. זה כמה ענין אנחנו מגלים בה. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות לעשות לגביה… ולהגיד שאנחנו לא אוהבים אותה.
מסיבת העיתונאים בטוקיו
כשהביטלס מגיעים לארה”ב הם נשאלים עליה, אבל התגובה שלהם מסוייגת יותר. במסיבת עיתונאים בממפיס טנסי באוגוסט 1966 כתב אנגלי מראיין אותם.
שאלה: באמריקה אנשים ממשיכים לשאול אתכם שאלות על ויאטנם. האם יש בזה טעם? פול: אני לא יודע. אם אתה יכול להגיד שאין שום טוב במלחמה, ומעט אנשים משתכנעים, אז זה טוב. אני לא יודע אתה לא יכול להגיד יותר מדי. זו הבעיה. ג’ון: זה נראה קצת טיפשי להיות באמריקה ושאף אחד מהם לא יזכיר את ויאטנם, כאילו כלום לא קורה. שאלה: אבל למה שישאלו אתכם? אתם בדרנים מצליחים. ג’ון: בגלל שאמריקאים תמיד שואלים את אנשי השואביז לדעתם, וכך גם את אנשי השואוביז הבריטים (מבטא זאת בהומור). אתה יודע איך זה. רינגו: (צוחק) ג’ון: אבל אני מתכוון, אתה חייב… אתה לא יכול לשתוק בקשר לכל דבר שקורה בעולם אלא אם אתה נזיר. (בהומור, עם מחוות יד) צר לי, נזירים! לא התכוונתי לזה! למעשה התכוונתי…” (צחוק)
מסיבת עיתונאים נוספת בניו יורק באוגוסט 1966 שאלה: האם מישהו מכם מעוניין להגיב על משהו בנוגע למלחמת ויאטנם? ג’ון: אנחנו לא אוהבים אותה. שאלה: אתה יכול להרחיב על זה? ג’ון: לא. הרחבתי מספיק, אתה יודע. אנחנו פשוט לא אוהבים את זה. אנחנו לא אוהבים מלחמות. ג’ורג’: זה, אתה יודע… זה פשוט שמלחמות הן שגויות, וזה ברור שהן שגויות. וזה כל מה שצריך לומר עליהן. (מחיאות כפיים) פול: אנחנו יכולים להרחיב לגבי אנגליה.
בהמשך חוזרים לנושא והפעם מרחיבים קצת על למה הם לא מרחיבים הרבה – שאלה: אחד מכם, אני מאמין שזה היה ג’ורג’, אמר שאתם לא יכולים להגיב על ויאטנם במדינה הזו, אבל שאתם יכולים לעשות זאת באנגליה. אתם יכולים להרחיב על זה? ג’ורג’: אני לא אמרתי את זה. אולי אחד מאיתנו אמר את זה, אבל לא אני. פול: זה הייתי אני. אני מתכוון, אנחנו יכולים להגיד משהו על… כמו העניין עם הדת של ג’ון באנגליה, ולא יקחו את זה קשה או יפרשו את זה בצורה שגויה כמו שנוהגים לעשות כאן. אני מתכוון, אתם יודעים שזה ככה. העניין הוא, אני חושב שאתה יכול לומר דברים כמו אלה באנגליה ואנשים יקשיבו יותר מאשר באמריקה, כי באמריקה מישהו יקח את הדברים וישתמש בזה לגמרי נגדך ולא ירגיש שיש בזה בעיה. אתה יודע, אני בטח מסתכן כשאני אומר את זה, אבל…” ג’ון: בפעם הבאה אתה תצטרך לתת את ההסברים. פול: כן, אני יודע. (צחוק) פול: (בצחוק, במבטא אמריקאי): ובכן, זה פשוט נפלא כאן. (צחוק)
מסיבת העיתונאים בניו יורק
בראיון ל”ניוזפרונט” במאי 1968, הם כבר עונים ישר ולענין. שאלה: ארצות הברית נגררת במלחמה שלה בויאטנם והעולם מוטרד מאוד מכך. מה הדעות שלכם על המלחמה? ג’ון: זו עוד פיסה של חוסר שפיות. כל אלה הם חלקים של אותה סצינה חסרת שפיות שמתרחשת. אין בזה שום דבר אחר… אין שום סיבה, רק חוסר שפיות. פול: אתה יודע, יהיה מי שיהיה הצודק או הטועה, זה עדיין… מה שמתרחש שם הוא לא דבר טוב.
שנת 1968 היתה שנת המפנה של שנות ה-60. לאחר קיץ האהבה של 1967 החלו בכל רחבי העולם הפגנות פוליטיות והאהבה התחלפה בזעם ואלימות.
המלחמה בויאטנם הפכה מדממת ואכזרית יותר. מפגינים מחוץ לשגרירות ארה”ב בלונדון הגיעו להתנגשות אלימה עם המשטרה. בצרפת היו מהומות אלימות מאוד בין סטודנטים למשטרה, והאווירה הכללית בקמפוסים בצרפת, אנגליה וארה”ב היתה של מרי.
השיר Revolution התחיל את הקריירה הפוליטית של לנון ונבע מתוך הדברים האלה ממש. הוא נכתב בזמן השהות שלהם בהודו ומראה שבשלב הזה, החשיבה של לנון היתה פשטנית מאוד. הוא אולי עבר מקיץ האהבה להתנגדות למלחמה, אבל נראה שהוא חושב פחות או יותר עדיין באותם מונחים.
הוא סיפר ב-1970: “חשבתי על כל זה בהרים של הודו. עדיין היה בי כל ענין ‘אלוהים יציל אותנו’ בנוגע לזה: ‘זה יהיה בסדר’ It’s going to be all right'”
ב1968 הסביר: “מה שאמרתי בRevolution… הוא ‘שנה את המחשבה שלך’. האנשים האלה שמנסים לשנות את העולם אפילו לא מצליחים לשמור על אחדות. הם תוקפים ונושכים אחד את פני השני, וכל הזמן הם דוחפים לאותו הכיוון. ואם הם ימשיכו ככה זה הולך למות לפני שזה אפילו יתחיל. זה טיפשי לקטר אחד על השני ולהיות פשטני. הם חייבים לחשוב במונחים של לפחות העולם או היקום ולהפסיק לחשוב במונחים של מפעלים ומדינה אחת.
העניין הוא שהממסד לא באמת קיים, ואם הוא קיים אז אלה אנשים מבוגרים. האנשים היחידים שרוצים ליצור שינוי הם הצעירים, והם הולכים להביס את הממסד. אם הם רוצים לנפץ אותו, והם גם מבינים שהם צריכים להיות הפועלים שיבנו את הכל שנית, אז זה מה שהם ישיגו. אם הם רק עכשיו הבינו שהממסד לא יכול להישאר לנצח. הסיבה היחידה שזה החזיק לנצח היא כי הדרך היחידה בה אנשים ניסו לשנות אותו היא על ידי מהפכה. והרעיון הוא רק לעבור לפעילות באופן כזה בו הם יכולים להשתלט על האוניברסיטאות, לעשות את כל מה שהוא בר ביצוע בזמן הנתון. אבל לא לנסות ולהשתלט על המדינה או לנפץ את המדינה או להאיט את פעילותה. כל מה שהם צריכים לעשות הוא להיכנס ולשנות, כי הם יהפכו לשינוי עצמו.”
ב-1969 הוא הוסיף: “הדרך היחידה להבטיח שלום מתמשך מכל סוג שהוא, הוא לשנות את חשיבת האנשים. אין שום דרך אחרת. הממשלה עושה את זה עם פרופוגנדה, קוקה קולה עושה את זה עם פרופוגנדה, למה שלא נעשה את זה גם אנחנו? אנחנו הדור המגניב”.
ג’ון ויוקו במיטת השלום
הדרך שהתחיל השיר הזה תמשיך בכל ההתייחסות של לנון לשלום וכל הפעילות שלו למען האידאל. זה יתבטא באופן המובהק ביותר ב-Imagine, שיר שהפך להמנון, אם כי ניתן לטעון שהמילים הפשטניות של השיר מאפשרות לקהל רב להזדהות איתו ללא צורך בנקיטת עמדה אמיתית. ממש כמו ב-Revolution.
בשבוע הבא נסקור את שלושת קטעי המהפכה, אבל הפעם נסיים עם גרסת הדמו של השיר שהוקלטה באישר, בביתו של ג’ורג’, יחד עם עוד שירים רבים שיכנסו לאלבום הלבן.