top of page

Choba B CCCP – האלבום ה”רוסי” של פול מקרטני


שלום חברים.


בהמשך לפוסט הנהדר של יאן שפרסמנו אתמול, החלטנו לכתוב היום על האלבום שהוציא מקרטני בברית המועצות.



מה שמכונה על ידי רבים האלבום הרוסי של מקרטני, Choba B CCCP, בכלל לא היה אמור להיות אלבום. הוא נוצר כתוצאה מהתסכול הגדול שמקרטני חש בתחילת 1987.



לאור קבלת הפנים הקרה, הן מסחרית והן ביקורתית, שזכה לה האלבום האחרון שהוציא ב-1986, Press To Play (אלבום שאני מאוד אוהב, אבל יודע שאין לו אוהדים רבים), מקרטני לא ידע בדיוק מה לעשות. האלבום, בו ניסה מקרטני להתחבר יותר לסאונד עדכני, לא הניב ולו להיט אחד, דבר שכמעט ולא קרה למקרטני מאז אלבומו Band On The Run שיצא ב-1973.



בתחילת 1987 הקליט מקרטני שירים עם המפיק פיל ראמון, אבל לא היה מרוצה והחליט לגנוז אותם (למעט Once Upon A Long Ago הנהדר).



כשהוא מתוסכל ומדוכא, החליט מקרטני לחזור לשורשים. הוא החל לערוך בימי שישי מפגשי ג’ם לא פורמליים בלונדון. בין המוסיקאים שהשתתפו היו ג’וני מאר, אלביס קוסטלו, טרבור הורן ואחרים, אבל בעיקר השתתפו מוזיקאי אולפן. יחד הם ניגנו גרסאות כיסוי לשירי רוק ישנים. מקרטני, שהתלהב מאוד מהתוצאה, החליט להקליט חלק מהשירים.



עשרים ושניים שירים הוקלטו במהלך יומיים בחודש יולי 1987, מתוכם 14 מצאו את דרכם לאלבום.




מקרטני, גלגאר, גרין וויטון


רוב השירים הוקלטו ב-20 ביולי 1987, כשמקרטני מנגן בבס, מיק גרין בגיטרה, מיק גלאגר בפסנתר וכריס ויטן בתופים. השירים הנותרים הוקלטו ביום המחרת. מקרטני, אולי מתוך הנוסטלגיה שעוררו בו השירים, החליט לחזור לימיו המוקדמים בביטלס, כשהיה עדיין גיטריסט ולא בסיסט. ביום זה הוא ניגן על גיטרות, גלאגר ניגן שוב בפסנתר, ניק גארבי ניגן בבס והנרי ספינטי בתופים.



אלה שלושת השירים שהוקלטו ביום הזה, כשמקרטני על עמדת הגיטריסט



Don’t Get Around Much Anymore





Ain’t that a shame





ו- Crackin’ Up





אני מודה שיש לי חיבה מיוחדת לביצועים האלה.



יום אחרי ההקלטות, ב-22 ביולי, נעשו מיקסים לכל השירים.



מקרטני, שלא היתה לו תוכנית ממשית עבור ההקלטות, הניח אותן בצד למשך כמעט שנה.



כשהוא הוציא את גרסת ה-12″ של Once Upon A Long Ago הוא צרף אליו את השירים הבאים –



Kansas City





Lawdy Miss Clawdy





Don’t Get Around Much Anymore ו- Midnight Special





השירים התקבלו בצורה חיובית על ידי המבקרים והמעריצים והוא החל לחשוב מה אפשר לעשות עם ההקלטות.



מאחר ומוסיקה מערבית היתה אסורה בברית המועצות, אוהבי מוסיקה שם נאלצו במשך שנים להאזין לבוטלגים לא חוקיים, להעתקים באיכות נמוכה מאוד או לאלבומים שהוברחו פנימה. מקרטני רצה לתת למעריצים שלו שם משהו שלא ניתן יהיה למצוא בשום מקום אחר בעולם, והחל לדון עם המנהל שלו, ריצ’רד אוגדן, ברעיון של הוצאת האלבום שם.



אוגדן הדפיס 50 עותקים של האלבום, עם חלק מהשירים שהוקלטו, ועיצב את העטיפה שתראה כמו בוטלג רוסי. הוא נתן את האלבום למקרטני כמתנת חג מולד באותה שנה, והם הופצו לחברים ובני משפחה.



מקרטני, שהתלהב מאוד מהמחווה ומהתגובות שקיבל על האלבום, ביקש מאוגדן ליצור קשר עם חברת התקליטים היחידה שהיתה אז בברית המועצות, מלודיה, כדי לבדוק אם אפשר להוציא דרכם את האלבום שם.






מלודיה הורשו להדפיס 400,000 עותקים של האלבום. אבל הלייבל ייצר בהתחלה רק 50,000 עותקים, והם כללו רק 11 שירים, בניגוד ל-13 שהחברה של מקרטני דרשה שיהיו.



ההדפסה הראשונה כללה עטיפה אחורית צהובה ולייבלים אדומים של מלודיה, בתוספת הערות שנכתבו על ידי אנדרי גברילוב. באופן מפתיע, האלבום נכנס מיידית לראש המצעד.








MPL ייבאו בעצמם מספר מצומצם של עותקים כדי למכור דרך מועדון המעריצים של פול מקרטני, וזו היתה הדרך החוקית היחידה להשיג את האלבום במערב.



כפי שעשה מקרטני קודם לכן, חלק מהשירים הפכו לבי-סייד עבור הסינגלים שיצאו לאלבום Flowers In The Dirt.



בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991, יצא האלבום ברחבי העולם בגרסת 14 שירים, ולמרות שהקהל שלו כלל בעיקר מעריצי מקרטני מושבעים, הוא קיבל ביקורות חיוביות בסך הכל.



אלה חלק מההערות שהופיעו החל מהמהדורה השנייה על גב העטיפה. הטקסטים נכתבו באנגלית, תורגמו לרוסית, תורגמו מרוסית לאנגלית ואני מתרגם אותן עכשיו לעברית.



“כשהייתי צעיר שאלתי את אבי אם אנשים מעוניינים בשלום. הוא אמר לי ‘כן, בכל מקום אנשים רוצים שלום – הפוליטיקאים הם אלה שבדרך כלל גורמים לצרות’. תמיד ראיתי את האופן בו יש למוסיקה של הביטלס מעריצים רבים ברוסיה, כהוכחה לכך שלאנשים רבים כל כך ברחבי העולם יש הרבה מן המשותף.



בכך שאני מוציא את האלבום הזה באופן בלעדי בברית המועצות, אני מושיט את ידי, המכילה שלום וחברות, לכל אנשי ברית המועצות”



פול מקרטני



וזו ההתחלה של הטקסט שכתב רוי קאר –






במקור, אלביס פרסלי רצה להיות דין מרטין, פול סימון רצה להיות אלביס פרסלי ופול מקרטני, כך נראה, היה בעל קיבעון לליטל ריצ’רד מגיל צעיר מאוד.



בבוא העת, הסגנון אותו חיקו השתנה למשהו מקורי משלהם. מרתונים ליליים בקרב האנשים שפקדו את מועדון הקאברן בליברפול או סטאר קלאב בהמבורג, היו האופן בו אמנים כמו פול מקרטני ליטשו את המקצועיות שלהם. כשהם מתחרים עם הג’וקבוקס ומנצחים, או כשהם מצליחים לגרום גם ללקוח הקשה ביותר להנות – אלה היו מבחני ההישרדות שלהם. חומר מקורי נכלל בהתחלה בזהירות רבה.



ההצלחה הראשונית של הביטלס נבעה מגרסאות הכיסוי שלהם, לא פחות מהחומרים המקוריים של לנון ומקרטני. אבל, ככל שיכולת כתיבת השירים שלהם התפתחה, גרסאות הכיסוי נדחקו הצידה.



אבל עובדה היא, שלא משנה כמה גדול אמן נהיה, צריך מעט מאוד כדי לגרום לו לבצע את השירים שהציתו בו את הדחף לוותר על ה-Day Job שלו.



וזהו להיום. מי שמעוניין לשמוע את כל האלבום יכול לעשות זאת כאן





שיהיה לכם יום נפלא

15 צפיות0 תגובות
bottom of page