היום הגענו לאלבום מאוד מיוחד עבורי. אלבום שבמידה מסוימת החזיר עטרה ליושנה, לאחר שנים של חיפוש דרך, אבל גם המציא מקרטני היברידי חדש. מקרטני שמבין את מגבלות כוחו בתחילת שנות האלפיים ורוצה ללמוד מחדש על יצירה בתוהו ובוהו הטכנולוגי שקורה אי שם בחצר האחורית. מאז אמצע שנות התשעים, מקרטני גילה שלשלב ישן וחדש במידה הנכונה יכול לייצר קסמים. ‘פליימינג פאיי’ היה אלבום נהדר שעשה כבוד לרזומה ולקולגות המתבגרים אתו ו’דרייבינג ריין‘ עשה כבוד ללינדה המנוחה ופתח צוהר לאהבה החדשה בחייו. אלה היו שני אלבומים נהדרים שסגרו כל אחד מעגל בתורו. באלבום שעומד היום במרכז, ‘כאוס ויצירה בחצר האחורית’, סגר מקרטני עוד מעגל והצדיע לחברים ותיקים שנוכחים מאוד בחייו מאז הנערות בליברפול – המוסיקה, ותהליך היצירה. באופן נהדר, מקרטני לא מצדיע לגיבורי מוסיקה ספציפיים ולא מבצע קאברים – הוא מצדיע לז’אנרים ולמוזה שלא עזבה אותו גם ברגעים הקשים. קשה שלא להשוות את האלבום הזה לאלבומי ‘מקרטני’ כשהוא מנגן על כל הכלים ועושה את הדברים באופן שונה, אבל בניגוד לאלבומים ההם, הפעם פול היה זקוק למדריך שינווט אותו את הים הסוער של התקופה החדשה. אם הייתי צריך למצוא כותרת לפוסט הזה, הייתי קורא לו ‘קלאסיקה במילניום החדש‘. את מקרטני בן ה 59 עזבנו בפוסט הקודם בעת יציאת האלבום הנהדר ‘דרייבינג ריין‘. אלבום שהמחיש את צומת הדרכים האישי בחייו עם מותה של לינדה. תאריך יציאתו בסמיכות לאסון התאומים, קיבל לפחות עבורי, קונוטציה של עולם שלם שהיה בצומת דרכים. שנת 2001 נסגרה עם ‘הישגים שלילים’ עבור מקרטני. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ לא הצליח להתרומם במכירות בבריטניה. בארה”ב התמונה הייתה עגומה עוד יותר. לאחר מכירה של כ 60 אלף עותקים, האלבם נמוג מהמצעדים. אם אמריקה לא תבוא אליו, הוא יבוא לאמריקה וימכור לה את אותו המוצר רק בעטיפה של ממתק. את 2002 הוא פתח במסע הופעות שהוקדש לאמריקה. סיבוב ההופעות שם כונה Driving USA, ומקרטני עם ההרכב החדש-ישן שלו חרש את המדינה עם סט ליסט שהרגיז לא מעט אנשים והיה עתיר בשירי ביטלס. לזכותו יאמר שהוא החל לשלב בהופעות שירים שלא בוצעו עד כה בהופעה, לא על ידו ולא על ידי ההרכב האגדי ההוא. זה עבד. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ התרומם במכירות והגיע למעמד הזהב המיוחל לאחר מכירת חצי מיליון עותקים.
במאי 2002, מקרטני שהה בבריטניה והגיע לארמון בקינגהאם על מנת להופיע עם אמנים נוספים מול המלכה לציון 50 שנה לתחילת כהונתה. מקרטני כמובן לא יכול היה להתאפק ופתח את ההופעה עם Her Majesty שחתם את האלבום ‘אבי רואד‘.
ביוני, מוסדו היחסים בינו לבית הת’ר מיילס והם נישאו.פול שלא מכיר את המילה מנוחה, יצא בסופה של השנה למסע הופעות חדש בארה”ב שקיבל את השם Back in the US. הסיבוב המשיך גם למקסיקו ומשם ליפן. אחד התוצרים של הסיבוב הזה היה אלבום הופעה ודי וי די שקיבל את שמו של סיבוב ההופעות. הפעם כבר נמכרו 2 מיליון עותקים רק בארה”ב. העבודה בארה”ב הושלמה ועכשיו התפנה מקרטני לאירופה. הסיבוב הזה נקרא Back in the World וקבע בו שלושים יעדים באירופה. שם הוא לא היה זקוק לטריקים. המופעים הפכו לסולד אאוט תוך דקות. ב 2003 יצא אלבום הופעה שתיעד גם את הסיבוב הזה. בספטמבר 2003, עת סיום מסע ההופעות האירופאי, מקרטני החליט שהגיע הזמן ל’ריל דיל’ – אלבום חדש. את עמדת המפיק באופן אוטומטי הוא העניק לדיוויד קאהאן, המפיק האחרון שעבד אתו והפיק לו את ‘דרייבינג ריין’. קאהאן תכנן עם הלהקה לוחות זמנים להקלטה ובאולפני ‘אבי רואד’ הקליט מקרטני תשעה דמואים עבור האלבום החדש המתוכנן. משהו קרה בהקלטות הללו. מקרטני הרגיש שהוא רוצה לעשות דברים אחרת, רק שהוא לא ידע איך. הוא יצר קשר עם ג’ורג’ מרטין וביקש שם של מפיק. מרטין האצילי שאולי רצה לראות את המוסיקה של פול צועדת קדימה, הציע את ניג’ל גודריץ’ שהיה מפיק מבוקש מאוד באותה התקופה. תחת ידיו האמונות ראו יצירות מופת כמו ‘קיד איי’ של רדיוהד, The Invisible Band של טראוויס, אלבומים נהדרים של בק ועוד אלבומים חשובים של להקות נחשבות כמו REM, U2. גודריץ’ נודע במיוחד בנופך האלקטרוני שהביא אתו ובשחרור הגבולות והמגבלות עם ההרכבים איתם הוא עבד. זה נשמע כמו משהו שמקרטני היה זקוק לו בתקופה הזו.
ניג’ל גודריץ’
העבודה על האלבום החדש עם ההרכב החלה באולפני RAK. כבר לאחר הסשן הראשון, גודריץ’ שכנע את מקרטני שאין לו צורך בהרכב עבור הפרויקט הזה. לטעמו הוא היה רגיל אליהם מאוד והוא יהיה חייב לצאת מאזור הנוחות שלו כדי לעשות דברים באופן שונה. פול המבויש נאלץ לבשר זאת להרכב. “הוא רוצה שנלך בכיוון אחר והוא המפיק, אז אני לא יכול לומר לו ‘אתה חייב לעבוד עם ההרכב שלי’” מקרטני שאל איך הם מרגישים עם זה? כולם ענו שהכל בסדר ונתנו את ברכת הדרך. הקטע הנהדר Follow Me היה הקטע היחיד שהספיק להיות בעבודה עם ההרכב. מקרטני טען שהוא דיי כתב את עצמו בעקבות מחשבה שלו על השיר Let it Be. אפשר למצוא דמיון בזרימה בין שני השירים וגם בנרטיב שהם מובילים אליו. בניגוד ללט איט בי, מקרטני שר בקטע החדש לדמות אמורפית שממלאת אותו, כזו שהוא תמיד יוכל לסמוך עליה בכל מצב. הדמות האמורפית הזו כבר הרימה אותו מהקרשים, והיא יודעת להראות לו את הדרך ולומר לו ‘יאללה בוא אחרי, סמוך עליי, יהיה בסדר’. מוסיקלית, צריך להודות, אין שום דבר מתוחכם בשיר והוא מאוד ‘סטרייט פורוורד’. אפשר לשמוע שפול, ראסטי אנדרסון ובריאן ריי שניגנו על הגיטרות האקוסטיות, יצרו מעין עריסה אקוסטית נעימה וברוח האקוסטית הזו, המתופף של ההרכב אייב לבוריאל ג’יימס הוסיף כלי הקשה רכים וטמבורין. מאוחר יותר כשיעבוד מקרטני לבדו על האלבום, הוא יעבה את הקטע בגיטרה חשמלית, תופים וכמובן בס ובאולפני אייר יתווסף תזמור כלי המיתר באפריל 2005 שינגן ההרכב שילווה אותו כמעט בכל שירי האלבום – ה Millenia ensemble.
בסשנים הבאים, בספטמבר 2003, כבר ללא ההרכב, מקרטני הביא לאולפן יצירה חדשה שכתב על הפסנתר. קטע בשם This Never Happened Before. הוא סיפר על הקלות שבכתיבת הבלדה הזו: “זו תמיד עזרה גדולה עם אתה מקבל רצף אקורדים נחמד“. מקרטני כתב את הבלדה הזו שיש בה גם מן הגנריות אבל קשה להתנגד ליופייה ולמעברים שבה. זו בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית שיכולה להצטרף בקלות למאגר הבלדות הקלאסיות שלו שמכיל את no more lonely nights, my love ועוד ועוד. מיד לאחר כתיבת השיר, הציג אותו מקרטני לגודריץ’ באולפן והקליט אותו על הפסנתר יחד עם מכונת תופים. ב 2005 שוב באולפני RAK, הוא רצה להוסיף עוד אלמנטים כמו גיטרה חשמלית וכמובן את הבס שלו. למרבה הפלא, מכונת התופים השתמרה בתוצאה הסופית. בהמשך התווספו כלי מיתר שניגנו ה Millenia Ensemble כיאה לבלדה סוחפת. הסבלנים שבניכם ישמעו בסופו של השיר שהכל מתפתח לכדי הוריקן יפהפה של כלי מיתר עליו אחראי המתזמר ג’ובי טאלבוט. “קיבלתי שיחת טלפון בזמן שהשגחתי על בני בן השנתיים בביתי. פול היה על הקו וביקש שאגיע לאולפן. הגעתי לאולפני RAK ושמעתי את הבלדה הזו. הקלטנו את התזמור פעמיים. בפעם הראשונה באולפני AIR, אבל פול העדיף להקליט אותו שוב באולפני RAK“.
בנקודה הזו הופסקה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ ובעצם הפרויקט ה’מיוחד’ נכנס לעצירה. באוקטובר הוקלט קטע ישן/חדש באולפני ‘אבי רואד’ יחד עם כל ההרכב של פול ועוד שחקן חיזוק. הקטע Whole Life הוקלט כבר בעבר ונכתב יחד עם דייב סטיוארט שמוכר מה’יוריתמיקס’. הוא הוקלט עוד לפני האלבום ‘פליימינג פאיי’ ומיקס מהתקופה הזו ראה אור בקופסת הארכיב קולקשן עבור האלבום בביצוע נפלא. הפעם דייב סטיוארט שהיה מעורב בפרויקט צדקה שעורר מודעות למלחמה באיידס שכלל בו גם אלבום, ביקש מפול להקליט מחדש את השיר עבורו. סטיוארט ניגן עם ההרכב את השיר וההקלטה תועדה גם בווידאו שלקח חלק בקמפיין המלחמה באיידס.
הפסקת העבודה עם גודריץ’ הביאה להמשך העבודה עם דיויד קאהן. מבולבלים? מקרטני לא. פרויקט מספר 2, החל לרוץ במקביל. זו הפעם השנייה שבה פחות או יותר, שני פרויקטים של מוסיקה פופולארית רצים במקביל בקריירה של פול. הראשונה הייתה בתחילת שנות השמונים עם הפרויקט השאפתני ‘טאג אוף וואר‘ ו ‘פייפס אוף פיס‘. בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להקליט אסופת שירים חדשה. שבעה מתוך אסופת השירים הזו, ירכיבו את האלבום Memory Almost Full שייצא ב 2007 שבו אעסוק בהרחבה בפוסט נפרד. אני מודה שזה מסעיר אותי לחשוב מה היה קורה אילו מקרטני היה בוחר לשחרר את שני הפרויקטים כאלבום כפול. באפריל 2004, התחדשה העבודה של פול עם ניג’ל גודריץ’, אבל הפעם באולפני Ocean Way שבלוס אנג’לס. מקרטני הביא שיר רך מאוד שכתב במהלך חופשה ביוון. הנוף היה אמנם יווני, אבל המקצב שהיה למקרטני בראש היה לטיני. שם הוא כתב את A Certain Softness. סשן ההקלטה היה מאוד ספונטני ומשוחרר ומקרטני ניגן על הגיטרה בליווי נגן הבונגו ג’ואי וורנקר שהתיישב לידו על הרצפה כשהבונגו מונחים בין רגליו. נגן גיטרה קלאסית שהשתתף גם הוא בסשן ההקלטה הזה היה ג’ייסון פלאקנר שסיפר: “הקלטנו ביום הראשון וניגנו את השיר הפשוט הזה. הסתכלתי מסביב באולפן ושכחתי מדי פעם איפה אני נמצא. הלכתי לאיבוד בשיר. פול פנה אליי ושאל ‘איפה אנחנו בקטע? מה קורה?’ עניתי:’אין לי מושג!’, נפלנו מצחוק על הרצפה“. מקרטני שחיפש עוד טאץ’ אחרון לשיר מצא באולפן גונג והשאיל אותו עבור ההקלטה. לאחר מכן הוא הוסיף אורגן הרמוניום, מצילות ומשולש.
פול המשיך להביא שירים לאולפן על מנת לעבוד עליהם יחד עם גודריץ’. התגובה של גודריץ’ לשירים שפול ניגן עבורו לא היתה אחידה. גודריץ’ הבין שלא כל השירים יוכלו להעביר את המסר שרצה ולכן הוא נאלץ לומר למקרטני לשמור אותם בצד. האחרון הבין שהפעם הוא לא יוכל להתנגד והתמסר לתהליך. את השיר הבא כבר כתב מקרטני כשההערות של גודריץ’ נמצאות אצלו בתת המודע שלו. בסופ”ש שלאחר שבוע העבודה על האלבום, התיישב מקרטני וכתב את At the Mercy. משפט הנושא הגיע אליו כשהוא החל למלמל מעיין מנטרה קטנה בחיפוש אחר השראה. הלחן בבתים ובפזמון כתוב ב’עקמומיות’ לא סימטרית: הוא יורד ויורד ואז עולה ואז שוב יורד לתהומות. גודריץ’ בהחלט הצליח להוציא את פול מאזור הנוחות שלו בחיפוש אחר כיוונים חדשים. המילים בשיר מדברות באופן טבעי עדיין על האובדן שחווה, אבל גם על תהליך ההתמסרות שלו ליום עמוס של עבודה, מוסיקה ויצירה שאמנם מצטייר כבריחה, כי מי יכול להתמודד עם משא כבד שכזה? אבל הם היוו חבל הצלה עבורו. לראשונה, פול ניגן לבדו קטע צ’לו כאשר הניסיונות להקליט את הקטע כפי שרצו מקרטני את גודריץ’ עלו בתוהו. התוצאה הסופית נפלאה בעיניי. בקטע קצר של שתיים וחצי דקות, אנחנו מקבלים רכבת הרים של התרוממות רוח וגם ירידה לתהומות עמוקים.
הקטע החשוב ביותר באלבום עבורי Riding on Vanity Fair, החל להיות מוקלט גם הוא בתקופה הזו באפריל 2004. זה הקטע הארוך ביותר באלבום שבו באה לידי ביטוי הניג’ל גודרצ’יות במלוא תפארתה אבל לא במובן ההפקתי אלא כמו במובן ההכוונתי. צריך להבין את הסיטואציה שבה היה שרוי מקרטני. מפיק שהיה צעיר ממנו בכמעט 30 שנה, דחה שירים שלו באופן בוטה ולא מתפשר. זה לא שפול לא החזיר מלחמה. הוא הגן על שיריו בחירוף נפש, אבל הוא הבין שסאגת ‘פרס טו פליי‘ עלולה לחזור כששם, חילופי הדברים והמחלוקות בינו לבין יו פדגהאם לא עזרו על מנת לייצר אלבום איכותי. הפעם פול החליט לוותר. כשהוא הביא שיר אפ ביט בשם Riding on Vanity Fair גודריץ’ לא סבל אותו. מקרטני הלך הביתה ועשה שיעורים. הוא האט אותו, שינה והוסיף בו מלודיות. השיר הפך להיות אחד השירים הנוקבים של מקרטני בקריירה שלו. לראשונה הוא הרשה לעצמו להשתפך, להתלונן ולהאשים באופן ישיר, אבל באופן כזה שמשאיר מקום לדמיון. מי הדמות הזו שכל כך פגעה בפול? למי עוד הוא יכול היה לכתוב: ‘זו הבעיה עם חברות. מישהו להרגיש וזה חייב להיות אמיתי, או שזה לא יהיה נכון‘? הפעם לנון לא היה החשוד המיידי אלא הת’ר, אשתו היחסית טרייה של פול וזה הגיוני לאור כך שהיחסים בניהם החלו לעלות על שרטון באותה התקופה. חשוד אחר היה ג’ף בייקר שהיה דוברו של מקרטני ואותו הוא פיטר ב 2003 לאחר מחלוקות בניהם. צירוף המילים ‘ואניטי פייר’ התחבר מאוד לשני החשודים. הביטוי היבש התכוון למישהו שחי חיי פאר, יוקרה וגרגרנות ללא כל חשבון אבל אולי התכוון פול למגזין שנשא את השם ‘ואניטי פייר’. השאלה נשארה פתוחה. מוסיקלית, גודריץ’ הצליח לייצר סרט מותחן קטן שסבב סביב הטרוניות של פול שמתחלקות להאשמה בבתים ולנקיטת מעשה בפזמון. פול נגן בו כמעט על כל הכלים, כולל על הגלוקנשפיל שהיה מעין קסילופון. ג’יימס גורדון ניגן על התופים, סטפני בנט הוסיפה נגיעות של נבל וכלי מיתר התווספו באדיבות חבורת ה Los Angeles music players. הקטע העגמומי הזה שהעבודה עליו נסתיימה בתחילת 2005, המתין להחלטה על גורלו כמעט עד סוף העבודה על האלבום. האם שיר מדכדך ומושך אש שכזה צריך להיות בו? לשמחתי הרבה התשובה הייתה חיובית.
לאחר הפסקה קצרה, בספטמבר 2004 חזרו גודריץ’ את מקרטני לעבוד, אבל הפעם באולפני AIR בלונדון. השיר הראשון עליו הם עבדו היה Fine Line. את השיר הזה ביסס פול על האמרה: “יש קו דק בין פזיזות לאומץ’. קשה לא לשים לב שמוסיקלית השיר של פול דומה דמיון לא מבוטל ומחשיד לשיר It’s a good day של פגי לי מ 1947.
פול הביא את שיר הפסנתר הפשוט והלא גמור הזה לאולפן. בניסיונות ההקלטה הראשונים, שמע גודריץ’ את השיר כשפול טעה וניגן תו שונה ממה שהתכוון אליו. גודריץ’ אמר: “זה נפלא! ככה זה צריך להיות!”. פול הסביר שזו טעות ושהוא ניגן תו לא נכון. המפיק הצעיר השמיע לו את ההקלטה ופול התרצה והבין שבאופן הזה השיר הולך לכיוון לא צפוי ממה שמצופה ממנו וזו הרי הייתה המטרה הגדולה של נוכחותו של גודריץ’ מלכתחילה. לקחת את הישירות של מקרטני ולעקם אותה מעט. בהקלטה הסופית ניגן מקרטני על כל הכלים ועל קטעי כלי המיתר הנהדרים, של Millennia ensemble שניגנו קטע שלטענת המתזמר והמלחין ג’ובי טאלבוט שהיה אחראי לו, היה מחווה לתזמורים של ג’ורג’ מרטין בשירים של הביטלס. זה אמנם קטע פשוט מאוד של מקרטני, אבל השינויים והעיטורים של גודרריץ’ הוסיפו לו ממד אחד והפכו אותו להיות משודרג. הם עזרו גם לחבר את מקרטני לתקופה החדשה אבל בדגש על כך שהוא לא יאבד את עצמו אליה. השיר שנבחר לפתוח את האלבום מתחיל דווקא באופן מחתרתי/אוונגרדי עם אפקט של ‘שארית סליל הקלטה’ כרמז לחזרה של מקרטני לאותה ראשוניות של יצירה או כמו שאומרת השורה בשיר שגם תרמה לשמו של האלבום: “ישנה דרך ארוכה בין תוהו ובוהו לבין יצירה” ואני מקבל את זה כ’ישנה דרך ארוכה שעברה מפגי לי ועד לפול מקרטני‘ וזו הצדעה מוסיקלית פשוט נפלאה. הנה הקליפ שהוציא מקרטני לסינגל.
את Too Much Rain, אפשר לסווג למשפחת Riding in Vanity Fair, רק שהפעם זה לא שיר ייאוש טוטאלי אלא מעין שיר שמשדרג את סיפור איוב דרך האופטימיות חסרת התקנה של מקרטני. ‘צחק כשהעניים שורפות, תחייך כשהלב מלא בכאב‘ ובכל זאת, זה לא הוגן שבמעגל חיים אחד יש כל כך הרבה צרות או גשם. כמה יכול אדם אחד לספוג? ועכשיו גם היחסים עם הת’ר הולכים ומתפרקים. הלך הרוח בשיר מושפע מאוד משיר שכתב צ’ארלי צ’אפלין בשם Smile עבור הסרט ‘זמנים מודרניים’.
צ’פלין שנהג לכתוב את המוסיקה לסרטיו, כתב שיר באותה רוח של עידוד והתעלמות מהצרות שאופפות אותנו. זו עוד הצדעה מוסיקלית נהדרת של מקרטני לזמנים הישנים, כשהוא עצמו נמצא כאן ועכשיו בזמנים המודרניים וגודריץ’ שוב הפך את מקרטני לאמן עם סאונד ישן אבל מעודכן. מקרטני שניגן הפעם על כל הכלים באופן מוחלט הפליא לנגן במיוחד את ליין הבס המלודי הנפלא, הפסנתר הדרמטי וסולו הגיטרה הנהדר. הנה גרסה אקוסטית של מקרטני
באוקטובר 2004 נמשכה העבודה על קו אנגליה-ארה”ב, הפעם באולפני ocean way שבלוס אנג’לס. יהיו שיגידו ש’ג’ני וורן’ הוא ה’בלאקבירד‘ המעודכן של מקרטני ולטעמי הוא כור היתוך נהדר של כמה ז’אנרים מבית היוצר שלו. שירי הפריטה האקוסטית הנפלאים שלו, שירי הסיפורים שרק הוא יכול להמציא והפזילה הזו לכלים מיוחדים שלא השתתפו עד כה בהקלטות לשיריו, בדיוק כמו שהוא עשה ב’פני ליין’. הפעם היה זה ה’דודוק’, מעיין חליל שנשמע כמו קלרינט, שניגן את הליין הכמעט חסידי, עליו היה אחראי פדרו אוסטאק. מקרטני נחשף לכלי הזה במופע למען ג’ורג’ הריסון כשראה את אחד מחברי הלהקה של ראווי שאנקר מנגן בו. את ‘ג’ני וורן’ כתב מקרטני בלוס אנג’לס כשהוא נעמד והביט בקאניון שהיה ממוקם בסמוך לעיר: “רציתי לשבת ולנגן מחוץ לעיר, היכן שאין פקקים ותנועה”. כשחזר מקרטני לביתו, הוא סיים אותו בזמן הכנת ארוחת הערב. הדמות ג’ני וורן הגיעה מרומן של צ’ארלס דיקנס שקרא מקרטני – Our Mutal Friend והוא תיאר אותה כ’נערה גזעית וקסומה שרואה את הטוב בדברים’. כדי להשלים את המיתולוגיה סביב הדמיון ל’בלקבירד’, אמר מקרטני: “וורן (גדרונית) היא אחת הציפורים האהובות עליי. זו ציפור אנגלית קטנה ועבורי זה היה משהו שקשור בבלקבירד“. הקישור השני הזה בין נערה לבין ציפור, עד כמה שישמע נדוש ואולי מומצא, מצליח לעשות את העבודה.
ב 2003 כשהיה מקרטני בעיצומו של סיבוב ההופעות האירופאי, הוא החל לשחק עם שיר קטן ששירטט פורטרט של הבית האריסטוקרטי הבריטי על כל סממניו. סממן מובהק היה התה האנגלי. המושגים האנגלים הישנים נשלפו ומדי פעם גם מבטא בריטי עמוק. אולי היה זה הספר של צ’ארלס דיקנס שפול קרא בו שהשפיע עליו, למרות שהוא ציין ספציפית את נואל קווארד, השחקן והמחזאי האנגלי, כהשפעה גדולה מאוד על השיר. הכל יחד הביא לכדי כתיבת הקטע English Tea שהיה יכול להיות קטע קלאסי של ריי דיוויס מהקינקס. הקטע הזה הוקלט בנובמבר 2004 בלוס אנג’לס כשמקרטני ניגן על כל הכלים, כולל בפעמוני צינורות וחליל. לכלי המיתר שהתווספו באפריל 2005, היו אחראים שוב ה Millennia Ensemble. כך סיפר המתזמר ג’ובי טאלבוט: “פול היה מאוד ספציפי לגבי מה שהוא רצה. הוא סיפר על דרכי העבודה שלו עם ג’ורג’ מרטין ועל כך שמרטין שהיה איש קלידים מובהק ומאוד התעניין במבנה האקורדים על גבי הגיטרה. פול רצה שהתזמור לשיר הזה יהווה את פרולוג וייתן מעין נופך אנגלי עדין לכל העניין”. אני מודה שזה קטע חריג יחסית בנוף של מקרטני אבל אני שומע בו רפרוף מעין ביקור מחודש ב When I’m 64, משהו שאפשר לייחס לו סגירת מעגל מפני שלכשייצא האלבום מקרטני היה בן 63, ממש כמעט בגיל שהוא כתב עליו כשהיה בן 14.
הקטע העמוס ואולי המופק ביותר באלבום חייב להיות Promise to you girl, קטע ששוב מהווה כור היתוך בין סגנונות. אפשר לשמוע בו את נגינת הפסנתר בסגנון ליידי מדונה, אבל גם הרמוניות בסגנון ‘קווין’. זה שיר סיכום נהדר לאלבום שכמו בכל אלבום קונספט, משתמש בתמה המרכזית שנאמרה בשיר הפתיחה. “מסתכל דרך החצר האחורית של חיי, הגיע הזמן לטאטא את השלכת משם“. זה משפט נפלא, בשיר שבו מודה ומצדיע מקרטני למוזה ולמוסיקה המלוות אותו ומתייחס אליהן כאל בת הזוג שמלווה אותו לאורך השנים. לה הוא מבטיח שהכל יהיה בסדר ושהוא עומד בפני דרך חדשה. “בכל שנייה בחיינו אנחנו יכולים להשתמש על מנת לגרש את העננים”. באופן דרסטי, ככל שהיחסים בינו לבין הת’ר הלכו והתדרדרו, כך היחסים בינו לבין חבל ההצלה שלו, המוסיקה, הלכו והתהדקו. בקטע הזה שוב מקרטני ניגן על כל הכלים כשהפעם גם מוג סינתיסייזר הצטרף לחגיגה.
שירים קטנים שנוגעים הם המומחיות של פול מקרטני. כשהוא מתיישב על הפסנתר ומשחק עם המנגינות והמילים, תהיו בטוחים שתצא יצירת מופת. כשהוא ישב יום אחד והמתין להת’ר שתתקשר אליו, שיחה שלבסוף לא הגיעה, הוא כתב את Anyway, שיר שנבע מתוך התסכול של יחסיהם שהלכו והתרחקו. ריף הפסנתר הנוגה ליווה את המילים המרוככות של פול הממתין לשיחה, אבל אי אפשר שלא להרגיש שהת’ר היא שחקנית משנה. הרומן של פול עם עולם היצירה שוב במרכז ופול מדבר שוב אל המוזה שלעולם לא עזבה אותו. “את יכולה להרגיש בבית” הוא אומר לה כמישהו שהשלים עם נוכחותה ומזמן אותה ולא את הת’ר לבוא אליו בשעת הצרה שלו: “אנחנו יכולים לרפא את צערו זה של זו. בבקשה צרי איתי קשר“. למרות שלמקרטני יש עשרות שירי פסנתר מרגשים, השיר המתחנן הזה פשוט ממיס אותי בכל פעם מחדש. זה מקרטני קלאסי ומי חשב ודמיין שבתחילת שנות ה 2000 הוא יוכל לרגש כל כך.
באמצע 2005 חזרו מקרטני את גודריץ’ לעבוד על האלבום שוב באולפני AIR. מקרטני הביא קטע לא גמור בשם How Kind of You שנכתב והושלם למעשה באולפן בסיעור מוחות עם נייג’ל גודריץ’. הקטע הזה מסמל מאוד עבורי את היצירה המשותפת שלהם ואת ההשפעה הנהדרת של ניג’ל גודריץ’ על מקרטני. לטעמי זו עבודת מחשבת של השניים מכל אספקט. הלופים שהכינו השניים ומתנגנים ברקע (כפי שהם הדגימו בספיישל הטלוויזיוני הנהדר chaos and creation at abbey road), ההרמוניום של מקרטני, הבס העמוקה, הפסנתר הרועם שנכנס בדרמטיות, הנופך הג’אזי שהכל מקבל כשנכנסים התופים ומעל הכל כי כזה אני, הם המילים. מקרטני משתמש שוב בצירוף אנגלי מנומס כדי להודות למי שתמיד תמיד אתו. “ההתחשבות שהראית, עשתה הבדל בחיי. לא אשכח איך לא פחדת בלילה האפל והארוך. חשבתי שהכל אבוד, חשבתי שלעולם לא אמצא מישהי טובת לב כמוך“. וזה כל כך מרגש.
את Friends to go טען מקרטני שכתב בהשראת ג’ורג’ הריסון. “ג’ורג’ יכול היה לכתוב את השיר הזה“, הוא אמר וזו אכן מחשבה מרגשת לחשוב על המחווה הקטנה הזו שעשה מקרטני לחברו שהלך לעולמו ב 2001. האמת? שום ג’ורג’ הריסון לא עולה לי לראש כשאני מאזין לשיר, אבל נתפשר ונאמר שהכוונה חשובה גם היא. המילים לעומת זאת מאוד מסקרנות. מי הם החברים שמקרטני מחכה שכבר ילכו? מי הדמות המרכזית אליה הוא פונה? האם זה קשור בביטלס? אני אמשיך עם הרעיון המרכזי של האלבום והמילים לטעמי מתכתבות שוב עם כך שמקרטני בתקופה לא הכי טובה בחייו והוא נאחז בדברים המוכרים שעוזרים לו לצלוח אותה. הוא מחכה וממתין שהחברים או הסערה תחלוף כדי שהוא יוכל להישאר עם היצירה שלו. “החלקתי במדרון חלקלק, טיפסתי לאט במעלה חבל בוער, אבל הלהבה מתחילה לרדת. מישהו אחר יכול לדאוג לי, אני מבלה הרבה זמן לבד“.
הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום, היה גם זה שסגר אותו. הקטע הזה קיבל את הכינוי I’ve Got Only Two Hands והוא נכנס כ’קטע הנסתר’ בתקופה שזה היה עדיין מגניב לעשות את זה באלבומים. מדובר לטעמי בסיכום נפלא לאלבום שמדבר על יצירה, מוסיקה ומוזה שמלווים את מקרטני לאורך השנים. זה קטע אינסטרומנטלי שכאילו נלקח מאלבום ‘מקרטני’ כלשהו ובו פול מטייל להנאתו בין ז’אנרים. הוא מתחיל כקטע רוק, עובר להיות בלדת פסנתר נהדרת, משם הוא זולג למחוזות הפסיכדליה ומסתיים עם ההקלטות המהופכות שכל כך מסמלות אותו, את מקרטני כחלוץ בתחום.
לסיכום, זו הסתכלות חד פעמית של מקרטני, בה הוא האניש את היצירה שלו ונעמד להצדיע לה בעזרת שירי תודה, הלל ושבח. בעזרתו של ניג’ל גודריץ’, איש יצירה לא מבוטל גם הוא שמסמל את התקופה והעידן החדש, הוא יצר אלבום קונספטואלי מלא בקריצות לז’אנרים שונים שנפתח ב’ניסוי כלים’, עובר לשיר הלל למוזה שלו, חוזר לימי האלבום הלבן, מודה למוסיקה שמלווה אותו גם כשהוא חשב ש’פג תוקפו’, מצדיע לחבר שהלך לעולמו, חוזר אחורה לערש התרבות האנגלית שעל ברכיה גדל והתחנך, מבין שזו תקופה ‘לא משהו’ בחייו ולומד להאשים ולהודות ש’יותר מדי גשם’ יורד עליו לאחרונה. הוא מפלרטט עם ניחוחות לטינים וחוזר להודות לה, ליצירתיות הנפלאה שמלווה אותו ואותנו לאורך השנים.האלבום קיבל את השם Chaos and Creation in the Backyard, שם שהושפע מכל מה שדיברתי עליו עד כה, אבל ככל הנראה גם מעבודה של סלאבדור דאלי שהתיז צבעים על קנבאס, ההתזות הללו קיבלו צורה של תווים ואז התבקש המלחין לאונרדו באלאדה לנגן את התווים שנוצרו, מה שקיבל את השם כאוס ויצירה.
האלבום של מקרטני ראה אור בספטמבר 2005, כשעל העטיפה הנהדרת שלו כיאה לקונספט של האלבום, נראה מקרטני הצעיר מאוד, ישוב עם הגיטרה שלו היכן שהכל התחיל, בחצר האחורית של הבית בו הוא התגורר עם האבא ג’יימס והאח הצעיר מייק שאחראי לתמונה הזו. זה היה הבית שהיווה עבור פול כור היתוך של יצירה ובית ספר למוסיקה. משם יצא פול מקרטני אל העולם הגדול ושינה אותו לחלוטין.בפוסט הבא אעסוק באלבום האחרון בטרילוגיה הנפלאה הזו של מקרטני לעשור הראשון של שנות ה 2000 שחייבים להודות, היה לא רע בכלל עבורו מבחינה מוסיקלית.