בוקר טוב, והוא טוב באמת. בזה הרגע עלה לאוויר העולם פרק חדש, מס’ 12 בסדרת הפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. הפרק יהווה את החלק השלישי במיני סדרה על 1969 המרתקת של הביטלס. ב 2 הפרקים הקודמים בסדרה, דיברנו על הסיבות ליציאה לפרויקט ‘גט בק’ ועל איך הביטלס מתחילים באוטימיות זהירה את החזרות להופעה הטלווזיונית המתוכננת ותוך כדי מצלמים בהנהגתו של הבמאי מייקל לינדזי-הוג את הדוקומנטרי שילווה את ההופעה. נשמע מבטיח. בפרק של היום נראה איך הדברים מסתבכים. שלושת חברי הלהקה שלא נקראים מקרטני, כבר לא ממש בטוחים שהם רוצים לשתף פעולה בפרויקט וגרוע מכך לא מסוגלים להחליט מה כן הם רוצים לעשות. את חוסר ההחלטה הזו מוביל ג’ון לנון שבו נתמקד בפרק הזה, ולא רק זאת, הוא גם בוחר לנהוג בצורה צינית וסרקסטית בשאר חברי הלהקה. כמה ימים מספיקים להם והפיצוץ מתרחש בניצוחה של הגברת יוקו אונו. בפרק הזה תשמעו לא רק פיצוצים, אלא גם מוסיקה טובה. בכל זאת מדובר בביטלס. נראה כיצד השירים שהם מביאים, חלקם ערומים לגמרי, קורמים עור וגידים ותופסים צורה. ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/2Ofqs96 באתר פודקאסטים, שם גם תוכלו לדרג אותנו https://bit.ly/2KQHzwa באפליקציות פודקאסט אדיקט ופודקאסט בין. כרגיל נשמח לשמוע את תגובותיכן/ם לפרק.

ג’ורג’ הריסון הוא הביטלס הכי אניגמטי. את פול מעניין להתפתח מוסיקלית ולהוביל את הלהקה לגבהים חדשים, את ג’ון מעניין כל מה שלא מעניין את פול, רינגו מקסים וג’ורג’ נע בין הקו הרוחני לקו החומרני, בין שירים עמוקים לכאלו שלא אומרים שום דבר ובין אושר עילאי לבין זעם. פרק 11 של הפודקאסט “ביטלמניקס מדברים ביטלס”, נקרא “הקונפליקט של ג’ורג’ הריסון”. בפרק ננסה לשפוך אור על דמותו ג’ורג’ הריסון בעזרתם של 2 שירים מהאלבום הלבן. הקלאסיקה הפילוסופית, רוחנית ועמוסה While My Guitar Gently Weeps והקטע הגשמי, ארצי ועמוס Savoy Truffle. יש בניהם גם מכנה משותף. האזנה לפרק אפשרית בפלטפורמות הבאות: ספוטיפיי: אפל: https://apple.co/2k4x8uw גוגל: http://tiny.cc/ci3ecz אתר פודקאסטים, שם גם תוכלו לדרג אותנו: https://bit.ly/2YJ7K0x ופודקאסט אדיקט. כמו בכל פעם, נשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הפרק בתגובות לפוסט הזה. האזנה נעימה!

פרק 10 (!) של סדרת הפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. מה בפרק ? נמשיך מהנקודה בה עצרנו בפרק הקודם בו הביטלס מגיעים לראשונה אל אולפני טוויקנהאם ומתחילים לעבוד על הפרויקט. נכניס אתכם לאווירה של תחילת החזרות בטוויקנהאם עם הצלילים של הביטלס שבעצמם מנסים להבין מה הם אמורים לעשות. נפתח לנו גם מיני פרויקט ‘גט בק’ משלנו ונתווכח קצת, משהו בסגנון: גיא: “אני לא אומר שאתה לא צודק, אתה פשוט טועה”. אורי: “אני אומר מה שתרצה שאומר או שלא אדבר בכלל. העיקר שאהיה צודק”. נתוודע לחברים טובים שיודעים לריב ואז לחזור. ואז לריב שוב. ואם לסכם זאת, זה פרק על אי ההסכמות בין חברים. אי הסכמות בין פול וג’ורג’ יחד עם אי ההסכמות של גיא ואורי. כדי להצטרף אלינו למסע תוכלו להאזין לפרק באמצעי התקשורות השונים: ספוטיפיי אפל: https://apple.co/30BICFR פודקאסט אדיקט ובאתר פודקאסטים שם גם תוכלו לדרג אותנו: https://bit.ly/2YJ7K0x כרגיל אנחנו מחכים לתגובות ולפידבקים שלכם לפרק.

כשפול מקרטני התכוון ‘לחזור לשורשים’ בפרויקט get back הוא התכוון לזה במלוא מובן המילה. גם באופן הנגינה, גם בהפקה הפשוטה יותר, וגם באופן הכתיבה הפשוט שפוזל אל שנות ה-50 בואכה תחילת ה 60 בו המבצעים התרכזו בווקאליות נפלאה ונגינה לא מתוחכמת יותר מדי. בדצמבר 1968 בעת שהוא לוקח או לפחות חושב שהוא לוקח את הביטלס להרפתקה שאמורה הייתה לחדש גם את הקשר החשוב שיש ללהקה עם הקהל שלה – ההופעות חיות, הוא חוזר גם לשורשי המוסיקה עליה הוא גדל והתחנך. בעצם הוא תמיד חזר לשם. הוא כותב כמה שירים על הפסנתר באופן הפשטני והישיר כמו Let it Be הגוספלי שנכתב בהשראת משפט עידוד שאמרה לו אמו כשנגלתה לו בחלום, או את The long and winding road שנכתב לאחר נסיעה בדרך לחווה בסקוטלנד ונוגן בסגנון ריי צ’ארלס. עם Oh! Darling שהחל בכתיבתו ממש בסוף 1968, חוזר מקרטני בין היתר לצליל של שנות ה 50 של אלביס שהביטלס כה העריצו. אם תאזינו היטב ל One Night תוכלו למצוא שם את הבסיס המוצק ל Oh! Darling כולל מהלכי האקורדים. אבל לא רק. השירה ונגינת הפסנתר בסגנון רית’ם אנד בלוז של צ’ארלס בראון גם כן נוכחות אצל פול בשיר שכתב. הנה לדוגמא Please Come Home For Christmas שלו מ 1960. הכל טוב ויפה אבל זה פול מקרטני, הוא אדם קצת יותר מורכב מכך ולא נוכל לפטור את העניין בעזרת 2 דוגמאות. פול נזכר בזרם מוסיקלי שהחל איפשהו לקראת סוף שנות ה-50, ז’אנר שאיגד יחדיו את הרית’ם אנד בלוז הניו אורלינסי יחד עם מוסיקת הווסטרן מטקסס והדביקות הסכרינית ממופעי המיוזיקלז ויצר יחדיו ז’אנר שנקרא Swamp Pop – “פופ ביצתי” אם תרצו. אם אני ניגש אל מר אינטרנט, כך רשום על הז’אנר: “הסאונד של ה’סוואמפ פופ’ מאופיין ברגשנות, ליריקות אהבה, שילוב של פסנתרי הונקי טונק, גלים של ליין בס, שאגות של קרניים (כלי נשיפה) ומקצב חזק של רית’ם אנד בלוז. מישהו אמר Oh! Darling? דוגמא מעולה לשילוב שכזה הוא Mathilda הנהדר של הרכב בשם Cookie and the Cupcakes. שימו לב לשירה בעלת האופי התחינתי המרגש, שימו לב לפסנתר ההונקי טונק שמוביל, לכלי הנשיפה שמפציעים ולרית’ם אנד בלוז שמשפריץ מכל עבר. אם תהיו סבלנים ותאזינו לשיר עד לסופו תמצאו את הסיום שהשאיל מקרטני עבור Oh! Darling שלו. השיר מקבל את השם (Oh! Darling (I’ll Never Do You No Harm ואני רואה בו מין אנטיתזה ל (I want you (She’s so heavy של לנון שנכתב בינואר. לנון שר ב’תכלס’ האגרסיבי והלא מתנחמד שלו – “אני רוצה אותך, רוצה אותך כל כך”, מקרטני שר ברכות וקצת מסתובב מסביב לנקודה: “הו יקירה, אנא האמיני לי, אני לעולם לא אעשה לך כל רע…”. הסימבוליות כל כך גדולה כי 2 השירים הללו יפתחו את ההקלטות למה שיוחלט בשלב מאוחר יותר שיהיה האלבום אבי רואד. באווירה התחינתית של ה’סוואמפ פופ’, על מי בכלל כתב פול את השיר? אם ברור לכל שג’ון מדבר בשיר שלו אל יוקו, מי היא בכלל אותה דמות נשית אליה מקרטני בא כל כך בתחנונים? יכול להיות שזו סתם דמות פיקטיבית. למען האמת אין לי כל כך מושג אבל שיעורי לוגיקה יכולים לעזור כאן. ג’יין אשר הרי כבר כמה חודשים לא בתמונה. עם לינדה האהבה פורחת. מי עוד יכול להביא את פול לדמעות ולשבירה אם תעזוב אותו? האם פול שר ללהקת הביטלס שהוא יודע שכבר לא ממש רוצה להתקיים כי לנון טורח להזכיר פירוק כל כמה דקות? אם זה נכון, כנגזרת מכך, הלהקה כבר לא צריכה אותו ופול בוכה ומתחנן אל להקת נעוריו שלא תתפרק. “…יקירה, אם תעזבי אותי אני לעולם לא אשרוד לבד. כשאמרת לי שאת לא זקוקה לי יותר את יודעת, כמעט נשברתי בדמעות…” את השיר שכתב, מביא פול לחזרות בטוויקנהאם והרשה לעצמו להתחיל ולבצע אותו על הפסנתר רק ביום השני של הפרויקט ב 3 בינואר, וגם זאת רק כחימום בעת שלנון מבושש להגיע. גם ביום החזרות הבא ב 6 בינואר פול עדיין לא בטוח בשיר הלא גמור שלו שחסרות לו מילים, עדיין לא מציג אותו רשמית ללהקה ועדיין מבצע אותו כלאחר יד ורק כחימום. רק ביום החזרות הרביעי, הלהקה מתחילה לעבוד על השיר ומבצעת 2 ניסיונות לנגן אותו כאשר פול על הפסנתר, ג’ורג’ על הבס, ג’ון בחשמלית ורינגו בתופים. שומעים שאין להם כל כך מושג לאן השיר הזה הולך ושהם רק התוודעו אליו. פול עדיין מנחה אותם באילו אקורדים לנגן. מעבר לכך, איזו התרגשות! הפעם הראשונה שהביטלס מנגנים את Oh! Darling. יותר מכך הביטלס לא עושים דבר עבור השיר באותו היום ולמען האמת עד לסוף החזרות בטוויקנהאם הוא נותר דיי מיותם. כן נקלטה גרסה לא רצינית ב 8 בינואר שהיה יום החזרות החמישי בטוויקנהאם ובה בין החלפות ציוד שונות ניגנו ג’ון על הגיטרה, פול על הפסנתר ורינגו הצטרף לקראת הסוף על התופים. ב 9 בינואר, היום השישי לחזרות, פול שוב מתחמם עם סט שירים כשהוא מגיע ראשון לחזרות ובין היתר מבצע גרסה לשיר על הפסנתר. אין שום סימן שהלהקה עובדת עליו לקראת ה’מופע’ ההולך ומתגבש. ביום האחרון בטוויקנהאם, פול מבצע את השיר כחלק מבדיקות סאונד שעורך גלין ג’ונס ואפשר לשמוע את ההד שנובע מיחידת ה’אקו’ שחיבר גלין ג’ונס. קטעי הדיבור שפול משלב תוך כדי מזכירים לי מאוד את קטע הדיבור של אלביס ב Are You Lonesome Tonight. ב 22 בינואר, היום השני לחזרות באולפני אפל שמוקמו במרתפי משרדי אפל בסאביל רואו מבוצע השיר שוב כלאחר יד על ידי מקרטני אבל אחת הגרסאות המעניינות מתרחשת ביום שלמחרת. בילי פרסטון שהצטרף ללהקה ביום הקודם, תורם נגינת פסנתר חשמלית כשהביטלס מנגנים כל אחד בכלי המסורתי שלו. השיר מאופסן שוב לכמה ימים ועולה מחדש ב 27 בינואר בעוד גרסה מעניינת. הפעם לנון מצטרף למקרטני בקולות. בסוף השיר מכריז ג’ון בגאון “הגירושין של יוקו אושרו! חופשי סוף סוף!” ופוצח שוב עם מקרטני ב Oh! Darling, כשהוא שר בתחילה I’m free this morning, the papers told the lawyer it’s okay מבלי שום תגובה לגבי שאמר מאף אחד מחברי הלהקה, מה שאותי מבאס באופן אישי. הקטע נערך ונכנס לחלקה השלישי של האנתולוגיה. ככל שנוקפים הימים, על פי כמות הביצועים הדלה לשיר, הולך ומתבהר שלמופע על הגג שהולך ונרקם הוא לא יכנס וגם לא לאלבום שאמור לקצור גלין ג’ונס מהחומרים שהוקלטו באולפני אפל. לא מקרטני הוא זה שיתייאש ויום לאחר ההופעה על הגג, ב 31 בינואר, הוא שב וחוזר לשיר הזה ומנסה לרתום את הלהקה (לנון בבס, מקרטני בפסנתר, הריסון בחשמלית, רינגו בתופים ובילי פרסטון באורגן האמונד) כדי לבצע אותו על מנת שכן יכנס לסרט ולאלבום. זה לא עבד. ההקלטות הרשמיות לשיר מתחילות ב 20 באפריל 1969 ולאחר השלמות עבור השיר של ג’ון I Want You מתחילים לעבוד על השיר של פול. 26 טייקים נעשים עבור השיר שעדיין נמצא תחת השם הזמני Oh Darling (I’ll (Never Do You No Harm. איך הביטלס עושים כיף בין הטייקים? מכוח ההרגל הם פוצחים בג’אם סשן בין לבין. בטח מעניין אתכם לדעת מי ומי על איזה כלי. בהקלטות הללו ג’ורג’ מנגן על הבס, פול על הפסנתר שלו ושר בקול מנחה, רינגו כמובן בתופים, ג’ון (שבאותו היום מוסיף את שם משפחתה של יוקו לשמו) בגיטרה ובילי פרסטון באורגן. בואו נאזין לטייק 4 מהסשנים הללו: פול מסיים את הסשן כשהוא מוטרד מאוד מהביצוע הווקאלי שלו. “בהתחלה הקול שלי היה צלול מדי. רציתי שהוא ישמע כאילו ביצעתי את השיר כל השבוע על הבמה”. ב 26 באפריל, הביטלס חוזרים לאולפן לעבוד ומקרטני שרוצה לממש את חזונו לגבי השירה של Oh! Darling’ מגיע כמה שעות לפניהם מכיוון שהתגורר ממש בסמוך לאולפנים ומתחיל ‘לשחוק’ את קולו עבור סשן ההקלטה ולבסוף מקליט גרסה ווקאלית לשיר. שאר הביטלס מגיעים והעבודות מתחילות על השיר של רינגו Octopuses’ Garden. ה 26 באפריל 1969 זה נראה לכולם (רק נראה) שהעבודה על השיר נסתיימה ומיקס סטריאו מיוצר עבורו ב 1 במאי. עם כישלון הפקת אלבום מהחומרים שהוקלטו בפרויקט ‘גט בק’, הביטלס מבינים ביוני שהכיוון שלהם הוא אלבום עם חומר חדש שככל הנראה יהיה האחרון שלהם. ביולי העבודה מתחילה ביתר שאת על מנת להשלים את האלבום הזה, ואז נזכר מקרטני שהקולות שהקליט באפריל לא ממש מספקים אותו. ג’ף אמריק סיפר על האובססיה של פול לקול המושלם: “זה היה בערך בזמן הזה שפול החיל את המנהג להגיע מוקדם בכל אחר צהריים, לפני שהאחרים הגיעו ולנסות ולשיר את הקול עבור .Oh! Darling לא רק שהוא הקליט עם הד בסגנון שנות החמישים, הוא אפילו נטש את האזניות כי הוא רצה להרגיש כאילו הוא שר לקהל חי. בכל יום קיבלנו חתיכת הופעה כשמקרטני הכניס את הכל לביצוע הווקאלי ובתהליך כמעט קרע את מיתרי הקול שלו לגזרים. ג’ורג’ מרטין היה מכריז לעתים קרובות בניצחון,’ זהו! זה הטייק!’, אבל פול היה מבטל אותו ואומר, ‘לא, זה עדיין לא שם. בוא ננסה את זה שוב מחר.’ מעולם לא חשתי שפול חש איזשהו תסכול על העניין, למרות שברור שהוא התקשה להשיג את הקול כמו שהוא רצה אותו בראשו. הוא ידע מה המטרה הסופית, והוא ידע שהוא עומד להשיג את זה בסופו של דבר. מלבד זאת נראה שהוא פשוט נהנה לשיר אותו”. אחת הבעיות בהן נתקל פול בשירה הוא קטע המעבר שהצריך קול פלצטו שלא תמיד עבד לו. על מנת להימנע מהגיחוכים או ההערות של שאר חברי הביטלס, סיגל לעצמו את ההרגל הזה של להגיע לפניהם ולנסות ולהקליט את הקולות לשיר לשביעות רצונו. לקח שלמד מההקלטות הכואבות ל Ob-La-Di, Ob,La-Da באלבום הלבן. זה לא ממש עזר. ג’ון בכל זאת התעצבן המגישה הזו שנקט פול. בכלל לדעתו של ג’ון הוא יכל לשיר את השיר הרבה יותר טוב מפול. כך התבטא ג’ון ב 1980: “השיר היה יותר הסגנון שלי מאשר משלו. אבל הוא כתב את זה, אז לעזאזל, הוא התכוון לשיר את זה. אם היה לו שכל, הוא היה נותן לי לשיר את זה”. אני מת על המשפטים האלו של ג’ון. אגב, ג’ף אמריק לא היה נגד הרעיון הזה וטען שגאוותו של פול מנעה מג’ון בכלל לנסות ולבצע את השיר. אלן פארסון שהיה בזמנו אחד מטכנאי האולפן נזכר שפול סינן לעצמו: “לפני 5 שנים יכולתי לעשות זאת בלי בעיה”. פול ניסה להקליט קולות ב 17, 18 וב 22 ביולי – ללא הצלחה. 17 ביולי 1969 הנה אוסף הניסיונות של מקרטני עושה ניסיונות באולפן בימים הללו כשהוא מנסה בתחילה אפקטים שונים. שימו לב לחימומי הקול המשעשעים שהוא מנפק: ב 23 ביולי מצליח פול להשיג התקדמות ונשמע אומר שהוא “יחסית מרוצה”. הוא מכפיל את הקולות בברידג’ ונראה שהעבודה נסתיימה לה. אלא אם אתם לא מחשיבים את העבודה ב 8 באוגוסט. לאחר שסיימו עם צילום העטיפה מחוץ לאולפנים, חוזרים הביטלס לעבוד באולפן ופול מוסיף עוד גיטרה וטמבורין. ונראה שהעבודה נסתיימה לה. אלא אם אתם לא מחשיבים את מה שנעשה ב 11 באוגוסט בו הוסיפו ג’ון פול וג’ורג’ את קולות ההרמוניה לשיר. ה 23 ביולי 1969 בפעם הבאה ש’יקרע’ מקרטני את הגרון עבור שיר זה יהיה באלבום RAM בביצוע מדהים לא פחות (אם לא יותר) ל Monkberry Moon Delight – באחד המאמרים שקראתי הגדירו זאת יפה. Oh! Darling היה בסה”כ החזרה עבור Monkberry Moon Delight. לסיכום. הביצוע הזה של מקרטני והביטלס זיקק לתוכו את כל הטוב שהלהקה הזו ידעה לספק. פול בווקליות שאותי מפילה בכל האזנה, הרמוניות דוואפויות שמצדיעות ללהקות הבנות של סוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים, בס חוצב להבות, פסנתר שיודע להיות הונקי טונק מצד אחד ודרמטי מהצד השני, חשמלית חורכת ותופים כל כך רועמים ויפהפיים של רינגו. רוצים לדעת מה אמרו ג’ון וג’ורג’ הריסון על השיר? בטח רוצים. ג’ון: “זה שיר נהדר של פול שהוא לא שר מספיק טוב”. ג’ורג’: “השיר הזה הוא בעיקר פול צועק”. כמה טוב שיש חברים טובים.

אנחנו נרגשים עד מאוד. פרק חדש בסדרת הפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר העולם. האמת? זה פרק מאוד מיוחד עבורנו. הוא פרק שיפתח סדרת פרקים על שנת 1969 שאפשרי לחשוב שהיא איומה ונוראית עבור הביטלס, אבל היא מרתקת מאוד מאוד. איך הביטלס מתחילים את השנה? ב 2 בינואר 1969, הביטלס מתמקמים להם באולפני הסרטים “טוויקנהאם” אשר בלונדון הקרה ומתחילים חזרות. חזרות למה? לא בטוח שבאותו הרגע הם בעצמם סגורים על זה, אבל הכוונה היא לבצע הופעה שתשודר בטלויזה בליווי סרט דוקומנטרי על תהליך החזרות וההכנות להופעה. כדי להבין איך הביטלס מגיעים לתובנה שזה הדבר הבא שהם צריכים לעשות, ומה הם צריכים לעשות כדי להגיע אליו, אתם מוזמנים להאזין לפרק החדש שזה עתה נחת בסרברי העולם כולו שידון כולו בדרך אל פרויקט ‘גט בק’. תוכלו להאזין לו בספוטיפיי: באפל (לא זה של הביטלס): https://apple.co/2N0dV9y בפודקאסט אדיקט ובעוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. כמו כן באתר ‘פודקאסטים’ תוכלו גם להאזין לפרק וגם לדרג אותנו: https://bit.ly/2YJ7K0x

האלבום אבי רואד מתקרב בצעדי ענק לתאריך שיציין 50 שנה ליציאתו וזה כל כך מרגש עד שבאופן מוזר הפסקתי להתרגש. ככה זה כשבחברת אפל בוחרים למתוח את החבל עד הרגע האחרון. הטיעון הזה של ‘ניסים ונפלאות’ שקרו באולפן ההקלטות לא עושה עליי רושם. הביטלס נכנסו במודע להקליט את האלבום שאולי לא הוכרז בריש גליי שיהיה האחרון שיקליטו, אבל לאחר אפיזודת ‘גט-בק’, ידעו כולם בתוך תוכם שזהו זה. כישלונו של גלין ג’ונס להפיק אלבום מתוך החומרים שהוקלטו בינואר 1969 שיוכל להשביע את רצונם של הביטלס, הביא את המסקנה שעל מנת להוציא אלבום טוב באמת צריך לעשות ‘גט-בק’ מ ‘גט-בק’ בכל המובנים, קרי לחזור לאולפני EMI ולחזור לעבוד סדיר עם ג’ורג’ מרטין. ג’ורג’ מרטין שראה את האנדרלמוסיה ששוררת באלבום הלבן ונכווה, התנה את ההפקה של האלבום הבא בכך שזה יעשה ‘כמו פעם’ – אני המפיק, אתם הילדים הטובים והממושמעים ויחד נוציא אלבום מעולה. על מנת להתקדם ולהקליט את האלבום הזה אז לפני 50 שנה, היו צריכים לנון ומקרטני להגיע להסכמה בנוגע לרוח שתשרה עליו. האם הכיוון יהיה המוסיקה המתקדמת הכוללת את פעלולי האולפן והתזמורים הבומבסטיים מבית מרטין או שמא זה יהיה אלבום שהוא חזרה לשורשים קרי לאותו רוק גיטרות בסיסי ממנו התחילו את דרכם – רק מלוטש ומהוקצע יותר. ההחלטה הייתה בעצם בין ‘פפר למתקדמים’ או לדבוק באותם חלקים של ג’ון מהאלבום הלבן. העבודה על האלבום יצאה לדרך לאחר שהוסכם שכל אחד מהניצים יקבל נתח על מנת לממש בו את חזונו ולהשביע את רעבונו. צד א’ למשל יכיל את חזונו של ג’ון – שירים נפרדים האחד מהשני ורוק בסיסי כמו פעם. צד ב’ לפחות רובו ישמע כמו פול מקרטני. לאחרונה האזנתי לאלבום והבנתי שמקרטני עשה לא מעט מחוות וויתורים על מנת שהלהקה ולנון במיוחד יצאו לדרך. לנון קיבל לא רק את הרוח שתשרה על צד א’ אלא גם את הקטע שפותח את האלבום Come Together, שהוא תמצית כל מה שרצה ג’ון עבור האלבום. שלא לדבר על כך שגם את בצד של מקרטני, שמתחיל בכלל עם קטע של הריסון, פותח לנון את האפיזודה ה’ניסיונית/מורכבת’ של מקרטני עם Because. ברוח ההשערות הללו, לפעמים אני מפנטז על שיחה דמיונית לגמרי בין מקרטני ללנון. “ג’ון מה שתרצה”, “אני רוצה את צד א’ ” – “קיבלת”. “אני רוצה לפתוח את המחרוזת” – “קיבלת”. “אני רוצה שנשנה את לנון-מקרטני ללנון-לנון” – “אהמממ…”. הקטע הפותח של אבי רואד הוא רוק עוצמתי עם ליין בס ותופים בשרני ושירה חודרת. באופן כללי האלבום הזה ובמיוחד צד א’ הוא כל מה שפרויקט ‘גט-בק’ רצה להיות ולא ממש הצליח. אם נשים לרגע את קטעי המוג סינתיסייזר בצד, נשמע שהכל משופע בתופים ובס נוכחים מאוד. כשהפסנתר מכה, אם זה ב’מקסוול‘ או ב’דארלינג’ הוא נשמע פשוט מעולה, גם כשהוא האנקי טונק ב you never give me your money הוא סוחף, שלא לדבר על סולואי הגיטרה החדים והנהדרים. בכתיבה של לנון ב Come Together קשה לא לשים לב שהוא לא ממש חוזר לכתיבה הבסיסית שלו, אלא ממשיך את הקו של הכתיבה הג’יברישית שהחלה איפה שהוא בקטע המדהים ועוצר הנשימה ‘המחר לעולם לא יודע‘, המשיך עם Lucy in the Sky with Diamonds ועם I am the Walrus וחטפה לעג מלנון עצמו ב Glass Onion. גם בפרויקט ‘גט-בק’ שהיה אמור להיות החזרה לבסיס בכל מובן, הג’יברישיות דרשה את חלקה וגם קיבלה ב Dig a Pony. אנחנו חבים את הקטע הפותח של אבי רואד להשתלשלות אירועים שלהגדיר אותה מתוכננת יהיה לא כל כך אחראי. ג’ון ויוקו מעבירים את עצמם מסע חובק עולם מרגע נישואיהם ב 20 במרץ 1969. הנישואים עצמם היו אירוע מדובר ועל הבאז סביבו החליטו בני הזוג לקחת ‘טרמפ’ ולקדם אג’נדה למען השלום. או למען ג’ון ויוקו – קשה לשים את האצבע מה בדיוק. אני באמת לא מנסה להיות ציני אבל קשה לי להגדיר את מה שהם עשו כמשהו מאוד רציני, במיוחד כשאת ירח הדבש שלהם הם בוחרים להפוך להפגנה מול כל העולם. נראה שגם העולם לא לקח את העניין ממש בכובד ראש. אני מתכוון כמובן ל Bed-In for Peace או ל’שביתת השכב למען השלום’ שארגנו לעצמם יוקו וג’ון במלון הילטון באמסטרדם בשבוע שבין ה 25 עד ל 31 במרץ 1969. משם הם ממשיכים במסע שמי שרוצה לעקוב אחריו צריך פשוט לקרוא את מילות השיר ‘הבלדה על ג’ון ויוקו’. בקצרה, המסע כלל בין היתר אכילת עוגת שוקולד בתוך שק בווינה שבאוסטריה בהקרנת הבכורה של סרט הראליטי הראשון בהיסטוריה באורך מלא בסגנון ‘מחוברים’ שיצרו הזוג שנקרא Rape.הסרט הביזארי הזה מציג את נקודת מבטו של הצלם שעוקב אחר בחורה ברחבי לונדון בצורה מאוד מעיקה. אם יש לכם שעה ועשרים מיותרות. לכו על זה. הזוג ניסה לארגן עוד שביתת מיטה שכזו למען השלום כי זה רק הגיוני.לאחר אילוצים שונים, נבחרה המיטה בלוקיישן הבא: מלון המלכה אליזבת בעיר מונטריאול אשר בקנדה.שם מתמקם לו הזוג ב 26 במאי 1969 לשבוע. שוב כללי הטקס היו דומים. ג’ון ויוקו במיטה, סביבם כל בעלי העניין והתקשורת שמספקת להם את ליטרת תשומת הלב לה הם כה זקוקים. ג’ון ויוקו נוחתים בוינה ב 31 במרץ 1969 כמה ימים אחר כך, ליתר דיוק ב 1 ביוני, הוקלט בחדר המלון סלוגן השלום שחיבר לנון Give Peace a Chance. אפשר במידה זו או אחרת להגדיר אותו כאב הקדמון של Come Together. שם נשתל זרע הפורענות. אחד המשתתפים בהקלטה של השיר היה ד”ר טימותי לירי. מכיוון שדברים לא מתרחשים בעצמם, האגדה זוקפת זאת לזכותו של לירי שהיה דובר של דור שלם שרק רצה ליהנות מהפסיכדליה שסיפקו לו סמים כמו LSD ולא הבין מדוע הם לא חוקיים. בין היתר היה ד”ר לירי פסיכולוג בהכשרתו, משורר וסופר לעת מצוא וככל הנראה גם מזהה ,אירועים ותהליכים שיכלו לקדם את האג’נדה שלו שבאותה תקופה הייתה התמודדות על משרת מושל קליפורניה בבחירות שיערכו ב 1970 מול אחד, רונאלד רייגן שמו. לירי הוזמן על ידי לנון לחדר המלון במונטריאול ואכן הגיע יחד עם אשתו רוזמרי בדיוק על מנת להשתתף בהקלטת Give Peace a Chance. שניהם אפילו זוכים לתזכור במילות השיר שהיו נזילות בלאו הכי, כשג’ון שר בבית הרביעי המאולתר מין ספירת מלאי חלקית של מי שהיה נוכח בחדר וגם מי שלא. מין God מוקדם שכזה אם תרצו. לנון לא שוכח להוסיף גם קריצה קטנה לחבר הריסון. Everybody’s talking about John and Yoko, Timmy Leary, Rosemary Tommy Smothers, Bobby Dylan, Tommy Cooper Derek Taylor, Norman Mailer, Allen Ginsberg, Hare Krishna Hare Hare Krishna בלינק הבא תוכלו להבין כיצד זה גם נראה. מהיכן הגיע צירוף המילים הזה? לירי מתמודד על משרת המושל של קליפורניה, ומכיוון שכל מערכת בחירות זקוקה לסלוגן, לירי מאמץ את הסלוגן הגאוני Come together join the party וכך הוא הסביר את הבחירה: “יש כאן כפל משמעות. זה היה ‘בואו יחד והצטרפו למפלגה’ אבל מכיוון ש party היא גם מסיבה אז הכוונה שלי היא לגמרי ‘בואו והצטרפו לחגיגית החיים’ “. אם רוצים ממש לסגור מעגל עם הביטלס אז יש האומרים שלירי השאיל את צמד המילים come together מספר השינויים הסיני ה I Ching ממנו שאב הריסון את צמד המילים Gently Weeps ששימש לשיר אחר באלבום אחר. לנון שמעוניין להודות לטימותי לירי על הגעתו והעזרה בהקלטת Give Peace a Chance, מנסה לברר יום למחרת ההקלטה האם יש משהו שבו הוא יוכל לסייע ללירי בקמפיין שלו. במה כבר לנון, אישיות כה מפורסמת יכול לסייע ללירי? לאחר שצפה לירי כיצד לנון ממציא סלוגן ושיר מהרגע להרגע, הוא משתכנע שלנון יכול לכתוב לו שיר מוצלח וקליט עבור מסע הבחירות שיסחוף את הבוחרים. בהתלהבות מתחיל ג’ון לעבוד על שיר הבחירות עבור טימותי לירי ומחבר את הקטע הבא: Come together right now Don’t come tomorrow Don’t come alone Come together right now over me All that I can tell you is you gotta be free. Don’t come tomorrow Don’t come alone Come together right now over me All that I can tell you is you gotta be free. תוך זמן קצר הוא מקליט דמו עם אותו הציוד ששימש להקלטת Give Peace a Chance ומגיש אותו ללירי. לא ברור האם לירי היה מרוצה ממנו או לא, התוצאה היא שהשיר לא נכנס לקמפיין ובכלל בסוף השנה, יורדים מאמציו של לירי להיבחר לטמיון כשהוא נעצר על אחזקת מריחואנה. עוד קודם לכן, מזהה לנון שיש לו פוטנציאל לשיר טוב ביד ומתחיל לעבוד עליו בכיוונים אחרים. כך הוא סיפר למגזין הפלייבוי ב 1980: “הם ביקשו ממני לכתוב להם שיר עבור מסע הבחירות. ניסיתי וניסיתי וניסיתי ולא יכולתי להמציא משהו טוב. באתי עם come together, שלא היה ממש טוב עבורם. הם לא ממש יכלו להשתמש בו במסע בחירות, נכון? אבל לירי תקף אותי כעבור שנים ואמר שאני גנבתי אותו. הם לעולם לא חזרו לבקש את השיר. לא ‘גנבתי’ אותו. היה לי את השיר שחיכה עבורו”. לירי סיפר שהביע מחאה עדינה לכיוונו של ג’ון והשני ענה בצורה לנונית טיפוסית שהוא סה”כ חייט שהוזמנה אצלו חליפה על ידי לקוח שלא בא לאסוף אותה. אז היא נמכרה למישהו אחר. הצרות של לנון עם השיר הזה לא נסתיימו עם טימותי לירי. מכיוון שמה שהיה ללנון ביד לא בדיוק נכנס לקטגוריה של שיר שאפשר לעשות אתו משהו, היה צורך לכתוב מילים ממשיות למנגינה שכבר הייתה לו. למעשה כשהוא מגיע אתו לאולפן ההקלטות אין לו ממש איך להתחיל את המילים והוא משתמש במשפטים מתוך שיר ישן של צ’אק ברי שיצא בסינגל ב 1956 בשם You Can’t Catch Me. אט אט בעצתו של פול הוא משיל מהשיר את המשפטים של ברי ומשאיר רק את משפט הפתיחה שלפי טענתו נשאר כהומאז’ לגיבור הרוקנרול שכה העריץ. המשפט שנשאר התבסס על מה שכתב צ’אק ברי באמצע הבית השני: Here come a flat-top, he was moving up with me. השיר של ברי מתאר נסיעה ברכב שנרמז כמה פעמים כי הוא רכב מעופף או שזו סתם צורת התבטאות לנסיעה מהירה. הוא ספק מאוהב בבחורה ספק ברכב עצמו. צירוף המילים falt top נגזר מסוג תספורת בה השיער זקוף ומסופר שטוח כמו ‘פלטה’ מה שמקנה לו מין צורה ריבועית. ג’ון הסביר שזו אמורה היתה להיות מחמאה עבור ברי שהוא השתמש במשפט משיר ישן שלו. פול היה נחרץ יותר: “ג’ון לא הצליח להרפות מהמשפט הזה כי הוא לא מצא משהו טוב יותר, אז אמרתי לו ‘זה קצת העתקה לא?’ הוא ענה ‘לא. זה ציטוט’, עניתי ‘אוקיי נשמע הוגן’ “. אל תסמכו על לנון ובדקו בעצמכם: מי שלא חשב שזה הוגן כלל וכלל היה המוציא לאור מוריס לוי, לו היו שייכות הזכויות על השיר. הוא מגיש תביעה על זכויות יוצרים נגד לנון שארכה כ 3 שנים ובה הושגה פשרה בה לנון יאלץ להקליט 3 שירים מקטלוג השירים של לוי ולהכניס אותם לאלבומיו על מנת שיכניסו ללוי רווחים. לנון יעשה זאת בחוסר חשק כשיכניס 2 שירים מהקטלוג של לוי לאלבומים שלו ולכן הוא נתבע שוב על ידי מוריס שמפוצה כספית על השיר השלישי שלא נכנס. מוריס לוי ב 21 ביולי 1969, מביא לנון את השיר לאולפן ולמעשה זהו השיר הראשון שהוא מביא להקלטות האלבום אבי רואד בסשני הקיץ הללו. היה זה גם היום הראשון בו חזר ג’ף אמריק לעבוד עם הביטלס לבקשתו של פול. ב 1 ביולי עברו ג’ון ויוקו יחד עם ג’וליאן ובתה של יוקו מנישואיה הקודמים קיוקו תאונת דרכים שנסתיימה עם תפרים עבור ג’ון ושמירת הריון עבור יוקו. לנון תואר כמי שהיה פאסיבי עד לאותו רגע בהקלטות ו’חזר לחיים’ באותו יום. הריסון סיפר על המצב באולפן: “ג’ון עבר תאונה, אז הוא נעדר לתקופה מסוימת. ואז כשחזרנו, זה היה רק שבוע בערך לפני שסיימנו את האלבום. אני חושב שהוא כתב את זה רק חודש לפני כן בערך, אז זה היה מאוד חדש”. ג’ון מנגן באולפן את השיר על גיטרה אקוסטית בגרסה מעט יותר מהירה מהתוצאה הסופית ותוך כדי הסשן , משתנה השיר ותופס צורה. פול סיפור על חלקו בהקלטה: “הבאתי את ליין הבס הזה שמכתיב את האווירה בשיר. זה למעשה ליין הבס שמשתמשים בו לעתים קרובות מאוד בתקליטי ראפ, אם הם לא משתמשים בדגימה. זו הייתה התרומה שלי לשיר”. אמריק זקף לזכותו של פול לא רק את ליין הבס העוצמתי והבאמת מדהים, אלא גם את האטת השיר: “פול היה זה שהציע שזה ייעשה בקצב איטי יותר, עם צליל ‘ביצתי’ כמו שפול קרא לו, ולנון זרם עם זה בצורה בלתי נתפסת. הוא תמיד חיכה לביקורת בונה. בכל זאת היו עדיין מתחים ופצעים ישנים שלא הגלידו. הלהקה שוב ושוב נקלעה לסשני ריב ארוכים וחסרי טעם, כפי שעשו לעיתים קרובות במהלך הסשנים של ‘האלבום הלבן’, ויכולתי לראות שג’ון מתייחס לפול בחוסר התחשבות”. כבר בטייק הראשון אפשר לשמוע כמה השיר נשמע גרובי ומעולה. לנון סופר עד 4 מוחא כף ממלמל Shoot me ונותן את כל כולו בשירה. בטייק הזה הריסון היחיד שמנגן בגיטרת הלס פול שלו יחד עם פול בריקנבאקר בס ורינגו בתופים. לנון מוסיף גם טמבורין בפזמון. אפשר לשמוע שרוב המילים נמצאות כבר במקומם. תקשיבו כמה טוב זה נשמע: 8 טייקים נעשו באותו יום לשיר כשטייק 8 הוא הטוב ביותר ואתו הוחלט להמשיך הלאה. תקרית חמורה כמעט נרשמה תוך כדי תוספת הפסנתר החשמלי שניסה פול להקליט לשיר ביום למחרת. ג’ף אמריק סיפר: “ג’ון הביט מעבר לכתפו של פול ולמד את הקטע. זה מעולם לא היה קורה בימים עברו: שניהם ידעו שפול הוא נגן הפסנתר הטוב יותר, והוא בדרך כלל היה מאייש את הקלידים גם אם היה זה שיר של ג’ון … פול שאל בתסכול, ‘מה אתה רוצה שאעשה בקטע הזה, ג’ון?’ תשובתו של ג’ון הייתה נלהבת ‘אל תדאג, אני אעשה את האוברדאב לקטע הזה’. פול נראה קצת פגוע, ואז כועס. לרגע חשבתי שיהיה פיצוץ. במקום זה הוא הכיל את זה, משך בכתפיו ופשוט יצא מהאולפן – אחת הפעמים הבודדות אי פעם שפול יצא מוקדם מסשן הקלטה. למחרת הוא חזר, ושום דבר לא נאמר עוד על כך”. ביומיים הנוספים שהוקדשו לשיר הזה לתוספות והקלטות השירה ודפוס העבודה העצמוני הזה של לנון נמשך על פי אמריק גם בעת הקלטת הקולות: “ג’ון לא רק שר את הקול המוביל, אלא גם עשה את כל קולות הרקע. הוא לא ביקש מפול או מג’ורג’ להצטרף, ואף אחד מהם לא התנדב. להריסון לא נראה שהיה ממש אכפת כך או אחרת, אבל יכולתי לראות שזה נוגע בפול”. הסשן הסופי לשיר נערך ב 20 ביולי כשג’ורג’ מקליט את קטע סולו הגיטרה היפהפה שסוגר את השיר. ג’ון סיכם יפה את השיר בראיון המפורסם למגזין הפלייבוי ב 1980: “זה פאנקי. זה אחד משירי הביטלס האהובים עלי, או אחד מקטעי לנון האהובים עלי, הייתי אומר. זה פאנקי, זה בלוזי, ואני שר את זה די טוב. אני אוהב את הצליל של זה. אתה יכול לרקוד לזה. הייתי קונה את זה! “. #גורגמרטין #גףאמריק #טימותילירי #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #צאקברי

השבוע התארחנו בפודקאסט הנהדר סרטים זה אנחנו ודיברנו יחד עם Rotem Yifat המקסים על הסרט החצי מקסים “יסטרדיי“. מה חשבנו על הסרט? אתם מוזמנים להאזין לפרק 30 של הפודקאסט סרטים זה אנחנו ממש כאן:

איזה כיף – היום פרק חדש לפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. מדובר כמובן בחלק השני של התוכנית שלנו על האודישנים הכושלים של הביטלס בחברת “דקה”. היום נסיים לשמוע את כל השירים שהוקלטו באודישן – אבל חשוב מזה – נענה על השאלה: האם באמת חברת “דקה” היא שדחתה את הביטלס, או שמא היו אלה הביטלס שדחו את “דקה”? שאלה מעניינת מאוד. את התשובה נחלוק איתכם בפרק זה. אתם מוזמנים להאזין לפרק בפודקאסט אדיקט, בספוטיפיי – הפרק ב Apple Podcasts: https://apple.co/2ZPC59P כרגיל – נשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים – ביקורות, תלונות, בקשות, מתכונים – בשביל זה אנחנו כאן.

פרק מס’ 5 בסדרת הפודקאסט שלנו עלה לאוויר! כמו שכבר רובכם ניחשתם אנחנו נעסוק בפרק הזה בהקלטות המבחן שעשו הביטלס עבור חברת התקליטים Decca ביום הראשון של שנת 1962, בחיפושם אחר חוזה הקלטות. האודישן גדוש ב 15 שירים שונים ומשונים וסיפורים מרתקים למכביר ולכן פיצלנו את הנושא ל 2 תכניות, כך שפרק 6 בסדרת הפודקאסט שיתפרסם עוד שבועיים, ישלים את התמונה על ההקלטות הללו והתקופה המרתקת הזו. בסקר שהעלנו אתמול, רובכם חשבתם שהביטלס בסה”כ נשמעו טוב באודישן הזה. אם תרצו לשמוע מה דעתנו עליו תוכלו להאזין לפרק 5 החדש בספוטיפי: מקווים שתהנו, לפחות כמו שנהננו מאוד לעשות את הפרק, וכמובן אנחנו מלאי צפייה לתגובות שלכם.

תחשבו על כך. אתם בני 14-15, יושבים ליד הפסנתר בבית הוריכם ומתחילים לחבר מנגינה שכל העולם יפזם גם 50 שנים לאחר מכן ואף יותר מכך. הוא יכנס לאלבום שעל דעת רבים נחשב לאלבום פורץ הדרך והחשוב ביותר שיצא במוסיקה הפופולארית – מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר. “התחלתי לנגן בפסנתר של אבא שלי וכתבתי עליו את When I’m Sixty Four כשהייתי עדיין בן 16. מעולם לא שכחתי את זה. כתבתי את המנגינה הזאת במעורפל וחשבתי שזה יכול להיות שימושי בקומדיה מוסיקלית או משהו כזה. כמו שאמרתי, לא ידעתי לאיזה סוג של קריירה אני הולך. לא בהכרח חיפשתי להיות רוקר. כשכתבתי את השיר דמיינתי שאני כותב שיר לסינטרה. היו תקליטים אחרים חוץ מרוקנרול שהיו חשובים עבורי. זה השפיע על הביטלס כי ביצענו שירים כמו Till There Was You“. מקרטני בן ה 16 רבות דיברנו על ההשפעה הזו של המוסיקה של אביו של פול עליו, אבל אפשר לראות במנגינה הקברטית הזו שהמציא כנער, את הסימנים המקדימים לכיוונים אליהם ילכו הביטלס בהנהגתו לכשיפסיקו להופיע ויתרכזו במוסיקה עצמה ובאופנים שונים בה אפשר לחוות אותה. זוהי אולי המנגינה הראשונה בעלת המשמעות שחיבר מקרטני אחרי שהאזין רבות לתקליטיו של אביו וכתב גם את I call it Suicide שחלק קטן ממנו נכנס לאלבום מקרטני. מאוחר יותר הוא חיבר את I Lost My Little Girl, אי שם ב 1957 הפעם על גיטרת הזנית’ האקוסטית שלו, מה שהיה השיר השלם הראשון שכתב. זהו באמת שיר לא ממש מתוחכם המכיל בו 3 אקורדים וטקסט שלא יוצא מגדר הרגיל, למרות שאפשר אולי לייחס אותו לכך שאיבד את אמו מרי ב 31 באוקטובר בשנה הקודמת. את השיר הזה הביטלס לא הקליטו רשמית עד לפרויקט Get Back, בו דווקא במהלך הג’אמים המרובים שנערכו, מצאו החברים זמן לבצע גרסה של השיר בה לנון מוביל בקולות. גרסה יפה וחשובה לטעמי ביצע מקרטני בקיץ 74 על הפסנתר. היא חשובה מכיוון שכשהשיר מבוצע על הפסנתר הוא מתחיל לקבל לרגע את הנופך של When I’m Sixty Four, והתמונה מתבהרת כי הרי הכל מתחבר בסופו של דבר לאותה נקודה. בדמו הזה מקרטני גם לא שוכח לשלב במילות השיר את המידע החשוב שזהו השיר הראשון שכתב בימי חייו. בראיון שנערך עם פול באותה שנה (1974), הוא נתן גרסה מעט שונה לשנת הכתיבה של When I’m Sixty Four. הוא טען שהשיר נכתב לפני הפריצה הגדולה של הרוקנרול בליברפול שהייתה דווקא ב 1956, מה שאומר שהשיר נכתב גם כן בהיותו בן 14. זה עדיין לא גורע מהעובדה שזה קטע מדהים בכל אספקט. בטח תבואו ותגידו, רגע הוא בטח שרבט מנגינה כלשהי אי שם בגיל 14-16 ואת עיקרו של העניין הוא בטח כתב כבר כאדם בוגר. מזל שלמקרטני יש תשובה לכל שאלה. “מעולם לא עשיתי דבר עם השיר הזה עד שהייתי בערך בן 24 ואז רק כתבנו את המלים. זו הייתה מין מנגינת קברט, ואז 10 שנים אחר כך כתבתי לה את המילים”. ב 1967 אמר לנון כמובן את ההיפך הגמור: “פול כתב את המילים כשהיינו בקאברן. עכשיו רק הוספנו עוד כמה מלים כמו ‘נכדים על הברך שלך’. זה היה אחד מאותם קטעים שהיו לו, שלכולנו יש – חצאי שירים. זה מאותם קטעים שהקהל אהב. נהגנו לבצע אותו כשהמגברים לא עבדו. פשוט שרנו יחד עם הפסנתר”. גרסה דומה לגבי ביצוע השיר בזמן הפסקות חשמל סיפר גם פיט בסט, מתופף הביטלס באותם ימים. ב 7 ביולי 1966, חגג אבא ג’ים מקרטני את יום הולדתו ה 64. יש הגורסים כי זהו הקטליזטור לכתיבת המילים והכוונתם דווקא לגיל הזה שהיה מרחק שנה מגיל הפרישה שהונהג אז בבריטניה. יכול להיות שזה פשוט התחרז ממש טוב. לעניות דעתי המחווה שעשה מקרטני בשיר היא לא רק לאביו. בגיל 24, אדם בן 64 נראה כמו משהו עתיק ולא מעודכן בדיוק כמו אותם ענקי מוסיקה שנשמעו בבית ילדותו של מקרטני כמו למשל, בינג קרוסבי הכוכב האמריקאי שהיה קטן מאביו של פול בשנה. האמירה שמשתמעת מהשיר היא גם הצדעה למוסיקה ולמוסיקאים הללו וגם סגירת הווילון של הדור הצעיר עליהם כשהוא בטח מהרהר לעצמו כיצד הקריירה שלו תראה כעבור 40 שנה (מעולה, אם כבר שאלת). בכתיבת המילים ניסה מקרטני לחפש מוטיבים מעט שונים: “חיפשתי חומרים עבור פפר. חשבתי שזו מנגינה נחמדה. המילים הם הומוריסטיות. לכתוב בשיר אהבה “האם עדיין תדאגי לי” זה עדיין בסדר, אבל לכתוב ‘האם עדיין תאכילי אותי’ זה כבר בסגנון ה Goon Show”. כמה תרם ג’ון לשיר? ב 1980 הוא סיפר: “שיר של פול לגמרי. לא הייתי חולם לכתוב שיר כזה. יש כמה דברים שאני אף פעם לא חושב עליהם, וזה אחד מהם”. לאחר שחשבו הביטלס שסיימו את העבודה על Strawberry Fields Forever שהיה השיר הראשון שהוקלט לאחר 5 שבועות של חופש שלקחו לאחר סיום סיבוב ההופעות ב 1966. (תוכלו להקשיב לפרק 3 בסדרת הפודקאסטים שלנו שעוסק כל כולו בסינגל הנפלא הזה), הביטלס מתפנים להקליט את השיר הבא בתור When I’m Sixty Four. אזכיר שהרעיון עבור הקונספט של האלבום הבא, לפחות עד שנגנז, היה שירים שחוזרים לילדותם בליברפול. בהפוך על הפוך, מקרטני מביא בשיר הזה נקודת מבט דווקא עתידנית, 40 שנה קדימה מגילו. ב 6 בדצמבר 1966, מגיעים הביטלס לאולפני אבי רואד, והמשימה הראשונה על הפרק הייתה להקליט ברכת כריסטמס עבור 2 תחנות רדיו – “רדיו לונדון” ו “רדיו קרוליין”. לאחר מכן התחילו הביטלס לעשות חושבים על איך להתחיל לתקוף ולהקליט את השיר הזה וערכו חזרות לפני ההקלטות עצמן. הטרק הבסיסי שמכיל בו את פול על הבס, ג’ון על החשמלית ורינגו על התופים (היי האט ותוף בס בלבד) מוקלט לאחר 2 ניסיונות. על גבי הטייק השני הקליט מקרטני פסנתר ורינגו חיזק עם ‘מברשת’ על התופים. יומיים אחר כך, ב 8 בדצמבר, מגיע מקרטני לבדו כדי להקליט את השירה המובילה על גבי ‘טייק 2’. זוהי התוצאה לאחר יום ההקלטות השני, שימו לב לקטע הגיטרה היפה של לנון בסופו. העבודה על השיר נדחקה הצידה לטובת ההקלטות המחודשות של Strawberry Fields Forever, שהיו למעשה הקלטת השיר מחדש. ב 18 בדצמבר, הפסקה מהסשנים באולפן ומקרטני ובת זוגתו ג’יין אשר מגיעים לצפות בפרמיירה של הסרט The Family Way אשר לו כתב פול יחד עם ג’ורג’ מרטין את הפסקול. מקרטני בפרמיירה ל The Family Way ב 20 בדצמבר, הם מצאו זמן לחזור אל ‘שיר הפנסיה’ של פול. בדרכם לאולפן ארב להם כתב רשת ITN, וניסה לחלץ מידע לגבי העתיד של הלהקה והכיוון אליה הם הולכים. הנה מה שהוא הצליח לחלץ מהם: כשהם הצליחו להיכנס פנימה , ג’ון, פול וג’ורג’ הקליטו את ההרמוניות הקוליות שמופיעות בקטע המעבר (you’ll be older too…), ורינגו מקבל תפקיד חשוב מאין כמוהו: צלצול בפעמון שמופיע בסופו של קטע המעבר (הברידג’). מה שמכונה ‘טייק 4’ היה התוצאה של אותו היום. ג’ף אמריק סיפר על המשא ומתן בעניין התזמור לשיר: “היו דיונים מקיפים עם ג’ורג’ מרטין על איזה תזמור יהיה. פול אמר כל הזמן שהוא רוצה שהשיר יהיה שורשי מתקתק, אז ג’ורג’ הציע תוספת של קלרינט“. פול שמע וביקש רביעיית קלרינטים. ג’ורג’ מרטין נעתר וגם התנדב לנצח. כבר למחרת, ב 21 בדצמבר, מתייצבים הנגנים. אמנם רק 3 נגני קלרינט וזאת מכיוון שהתזמור שכתב ג’ורג’ מרטין התאים ל 2 נגני קלרינט ונגן קלרינט בס אחד. ג’ורג’ מרטין תיאר את המצב בו היו הנגנים: “הם נראו אבודים כמו שופט ושני קוונים לבדם בלב אצטדיון וומבלי“. הסשן הזה הסתיים תוך שעתיים וכבר לאחריו נעשה ניסיון לייצר מונו מיקס ראשון אך הוא נשאר לצרכים פנימיים ולא נעשה בו שימוש. המיקסים שנעשו לאחר מכן לא מספקים את פול והוא מציע לייצר מיקס מואץ יותר. מה הסיבה לכך? לפי ג’ף אמריק יש סיבה ממש טובה. “פול ביקש להאיץ את המיקס כך שקולו יישמע צעיר יותר, כמו אותו הנער שהיה כשכתב את השיר במקור”. כשבריאן אפשטיין בא ודרש את ליטרת הסינגל שלו על מנת לשקם את מעמד הביטלס שלו מחדש, היו לו בארסנל לבחור מתוך 3 שירים, מכיוון שגם Penny Lane הושלם. מדוע הוא לא בחר ב When I’m Sixty Four להכלל באותו הסינגל? אין סיבה מובהקת חוץ מהרצון להביא את הביטלס חזרה לתודעה ולמצעדים. ג’ורג’ מרטין עצמו שהמליץ לו לקחת את 2 השירים הטובים ביותר לדעתו, היכה על חטא וטען שאם הם היו מחליפים את אחד השירים ב When I’m Sixty Four אזי הצלחת הסינגל הייתה בוודאי גדולה יותר. פול אישר ב Many Years From Now שהכוונה הראשונית היתה להעדיף אותו על גבי פני ליין אבל הרי לא בוכים על סינגל שלא הגיע למקום הראשון. היום נסיים עם קאבר מצויין שביצע קית’ מון מתופף The Who הנהדרים שביצע את השיר כחלק מפס קול הסרט All This and World War II מ 1976 – פס הקול אגב, כלל כולו שירים של לנון ומקרטני. אם תהיתם, אז לאף אחד מהנכדים של פול לא קוראים ורה צ’אק או דייב.

חג עצמאות שמח ! אנחנו נרגשים מאוד לשחרר לאויר העולם את הפרק החדש שלנו בסדרת הפודקאסט “ביטלמניקס מדברים ביטלס”, והפעם פרק מיוחד מאוד. בפרק הזה נבחן את השפעות הביטלס על המוסיקה הישראלית בארץ בשנות ה60, וכפי שתיווכחו בפרק, היא היתה עצומה. הפעם אנחנו מארחים את ידידנו, איש רדיו הקצה, ידען מוסיקה ישראלית מעורר השתאות (ומוסיקה בכללי) – תומר קריב המקסים. לפרק החדש תוכלו כמובן להאזין בספוטיפיי מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים ולהאזין בעוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שתקשיבו לפרק, תוכלו להרחיב ולהקשיב לפלייליסט נהדר שתומר הכין עבורכם, שמכיל בו גרסאות ישראליות לשירי הביטלס, חלקן שולבו בפרק וחלקן לא. כרגיל נשמח לשמוע תגובות, פלפולים, הצעות ועוד.

התרגשות עצומה אוחזת בנו. פרק 3 בסדרת הפודקאסטים שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר הסופטיפיי. הפרק עוסק בסינגל הנפלא שיצא בראשית 1967 – Strawberry Fields Forever ו Penny Lane. בסקר שערכנו בשבוע שעבר שהביא את 2 השירים לשיפוטכם, הכתרתם ברוב של 66% (כי זו השנה בה הוא נכתב?) את סטרוברי פילדס פוראבר. אבל אתם יודעים איך זה עם שירים של הביטלס. זה כמו להשוות זהב ליהלומים. אם כבר יהלומים, התגובות שלכם לסקר היו פשוט נפלאות וגרמו עונג צרוף. כל כך כיף לקרוא את מגוון הדיעות ואיך כל אחד חווה את השירים הנפלאים הללו. תודה תודה תודה. אז קדימה. בואו להאזין לאיך אנחנו חווים את הסינגל הזה ואיך נולדו להם יצירות המופת הללו, כולל כמובן שלל קטעים מיוחדים. יהיה מעניין במיוחד. כמו תמיד, הדעות שלכם חשובות לנו. הפגיזו אותנו בתגובות. מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים.