הפרק החדש, פרק 90 בפודקאסט ממשיך את סדרת 'מריבולבר לפפר' והוא פרק 14 בסדרה. לקח זמן עד שהפרק הזה הושלם בגלל חופשה ומלחמה, שני קצוות מנוגדים כשהאחרונה די הפכה את החיים לכולנו בשבועיים האחרונים. הפרק הזה מוקדש לכל נפגעי וחללי המלחמה שעדיין מתחוללת. בפרק הזה אני מעמיק פנימה לתקופה של פוסט ההקלטות לאלבום סרג'נט פפר. הביטלס עם 2 פרויקטים בקנה, עובדים בחודש מאי על הדחוף יותר - שירים עבור סרט האנימציה 'צוללת צהובה'. התוצרים של החודש הזה מרתקים אותי עד מאוד. שטותניקיות יחד עם הנסיוניות של פפר שמראים ביטלס אחרים לגמרי לאחר פפר הזוהר. בתקופה של חודש הביטלס עשו 4 שירים שמראים שהם היו מוכנים לקחת את המוזיקה שלהם לקצה הנסיוניות ולתחומי האוונגרד. אם אפשר להאשים משהו או מישהו בכך שהתהליך המעניין הזה נעצר ולא המשיך הלאה, זה את הפרויקט השלישי שהתווסף לתור. על ארבעת השירים הללו שהם 'יותר מדי' אדבר בפרק החדש, פרק שבו לפול מקרטני השתנו החיים מהקצה אל הקצה - הוא פגש את לינדה איסטמן. כל זה ועוד בפרק 14 בסדרה 'מריבולבר לפפר'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק הזה ולסדרה 'מריבולבר לפפר'. כיתבו כאן בתגובות. האזנה נעימה!

פרק 97 בביטלמניקס, התפרסם ממש עכשיו. הפרק החדש הוא החלק השלישי במיני הסדרה שמספרת את סיפורו הייחודי של מנהל הביטלס בריאן אפשטיין. בחלקים הקודמים, ליוויתי את בריאן מימי ילדותו בליברפול במשפחה יהודית בעלת עסק רהיטים מצליח. בריאן שהרגיש שונה לא רצה לעבוד כל חייו בעסק המשפחתי כפי שציפה ממנו אביו הארי. למורת רוחם של הוריו הוא ניסה ללמוד משחק בלונדון, אבל הבין שהוא לא שחקן מספיק טוב. בריאן חזר לליברפול והשתלב בעסק המשפחתי, אבל כושר היזמות שלו יחד עם נטייה אומנותית גרמו למחלקת התקליטים עליה הוא היה מופקד, לשגשג. בריאן קיבל לידו חנות תקליטים גדולה נוספת וגרם גם לה להצליח מאוד. הגילוי הגדול עבורו היתה סצנת הביט שהתחוללה בליברפול. בריאן הסתקרן מאוד והלך לצפות בלהקה המובילה - הביטלס. בריאן נשבה בקסמם ורצה לנהל אותם. בפרק החדש נראה איך בריאן מתווה לביטלס את הדרך בשנת 1962 והופך אותם לפרויקט אישי שלו בדרך להצלחה בכל מחיר. בריאן מנסה בכל כוחו להשיג להם את 'הגביע הקדוש' - חוזה הקלטות בחברה גדולה בבריטניה. המסע הזה לוקח הרבה יותר זמן ממה שבריאן שיער. הדחיות נערמו והפתרון הגיע בדלת האחורית. בנתיים בריאן עושה הכל כדי לקדם את הלהקה ואת החברה החדשה שהוא מקים עם אחיו. בריאן ממתג את הביטלס מחדש, משיג להם אודישן ב BBC, מקדם את שמם בכל מקום אפשרי ומשיג להם סיבוב ראשון בברטניה - ובכן בערך, הם יהיו רק מופע החימום. על ההתקדמות המטאורית של בריאן ב 1962 ותחילת 1963 בדרך לאלבום הבכורה של הביטלס, אדבר בפרק החדש. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

ג’ורדן רונאטג פירסם לפני 5 ימים מאמר מסקרן עבור מגזין הרולינג סטון בשם: “המרתון של הביטלס להקלטת Please Please Me – שעה אחר שעה”. הנה התרגום של המאמר הלא קצר אבל המעניין בטירוף. רק מאורכו של המאמר אפשר להבין שהיה לביטלס יום לא קל בכלל. האזרו בסבלנות ותקראו את הכל. “המרתון של הביטלס להקלטת Please Please Me – שעה אחר שעה“. פירקנו את היום האפי של הלהקה באולפן שהניב את אלבום הבכורה שלה. מ “I Saw Her Standing There” ועד ל “Twist and Shout“. ההערות האחרונות על השיר “Please Please Me” עדיין היו תלויות באוויר המעופש של אולפן 2 ב -26 בנובמבר 1962, כשקולו של ג’ורג’ מרטין התנפץ מהמיקרופון בחדר הבקרה שלמעלה. “רבותי”, פנה אל המופטופס (מופטופ הוא הכינוי לתסרוקת של הביטלס) הצעירים שלו, “אני חושב שזה עתה סיימתם להקליט את המקום הראשון הראשון שלכם”. למפיק הוותיק היו אוזניים מכוונות היטב ללהיטים, אבל זה ייקח כמה חודשים עד שהביטלס יכניסו את הסינגל השני שלהם לראש המצעד. השיר ששוחרר ב -11 בינואר, קיבל דחיפה בלתי צפויה של אמא טבע בשבוע שאחר כך. החורף של 1963 היה אחד האכזריים ביותר בהיסטוריה של אנגליה, והקור שובר השיאים הכריח רבים לבזבז את ליל השבת בביתם מול הטלוויזיה, בדיוק בזמן כדי לתפוס את הלהקה באחת מההופעות הארציות המוקדמות שלהם בטלויזיה של רשת ITV – תכנית בשם Thank Your Lucky Stars. מתוך ההופעה בתכנית Thank Your Lucky Stars בינואר 1963 כאשר הלהקה מתאימה את תנועת השפתיים עם הסאונד של התקליטון האחרון שלה ברקע, הצופים היו מרותקים על ידי המנגינה המתמזגת, ההרמוניות המדורגות, הפעימות חסרות הרחמים ו – בתחילת שנות השישים בבריטניה – השיער הארוך עד כדי גיחוך. כמעט בן לילה הסינגל עף לשמים. עם להיט בידיו, ידע מרטין שהצעד ההגיוני הבא הוא להגיע עם אלבום מלא לחנויות במהירות האפשרית. בתחילה הוא חשב על הקלטה של הופעה חיה בבסיס האם של הלהקה בליברפול. “הייתי בקאברן וראיתי מה הם יודעים לעשות – הכרתי את הרפרטואר שלהם, ידעתי מה הם מסוגלים לבצע”, הוא נזכר בסרט התיעודי האנתולוגיה של הביטלס מ 1995. הופעה חיה על תקליט היה מווצר זול להפקה. הוא זכה להצלחה גדולה שנתיים קודם לכן, כשהוא לוכד את הסאטירה השנונה “Beyond the Fringe” (עם דדלי מור ופיטר קוק), עם טייפ שהושם ישירות מתחת לבמה של תיאטרון פורצ’ן בלונדון. אבל מועדון הקאברן התת קרקעי, שחומות הבטון שלו שימשו כתא הד טבעי, לא התאים למיזם שכזה. במקום זאת, מרטין יצר מחדש את החשמל של ההופעות החיות של הביטלס בתוך אולפן ההקלטות: “אמרתי, “בואו נקליט כל שיר שיש לכם, נגמור את זה ביום אחד”. הקלטת אלבום מלא בטווח כה קצר לא נראתה כמו בקשה בלתי סבירה ב 1963. שירים הוקלטו חי למכשיר BTR ה British Tape Recorder – בעל 2 ערוצים, והותירו רק אפשרויות מעטות לתוספות או לעריכה משוכללת. ה BTR חוץ מזה, “Please Please Me” והביסייד שלו, “Ask Me Why”, היו כבר מוקלטים, כמו גם הסינגל הראשון של הביטלס, “Love Me Do”, מגובה ב “P.S. I Love You” וזה השאיר עוד 10 שירים כדי למלא את 14 הקטעים המקובלים של אלבום בריטי. “זה היה פחות או יותר שידור של הופעה עם רפרטואר הבמה שלהם”, אמר מרטין, לא כמו הסשנים הרגילים שלהם עבור ה BBC. המנהל שלהם, בריאן אפשטיין, שחרר אותם מהתחייבויות להופעות ביום קודם, כדי שהם יגיעו רעננים לאולפני EMI בשעה 10:00 בבוקר ה 11 בפברואר 1963. לפחות זה היה הרעיון. במקום זאת הם הופיעו עד מאוחר, כשג’ון לנון קיבל הצטננות קשה. “הקול שלו היה דיי גמור”, טכנאי ההקלטות נורמן סמית’ נזכר בספר של מארק לואיסון The Complete Beatles Recording Sessions. קופסאות פח מעוכות של זובס – טבליות מציצה לגרון, היוו פזורות על המכסה של פסנתר כנף בפינה. בקרבת מקום, חברי הלהקה הצטופפו על שרפרפים כשהם עבדו עם מרטין. “היינו על הקצה”, אמר ג’ורג’ הריסון באנתולוגיה. “עברנו על כל השירים לפני שהקלטנו משהו, היינו מנגנים קצת וג’ורג’ מרטין היה אומר, ‘טוב, מה עוד יש לכם?’ “. פול מקרטני רצה להקליט את הבלדה הישנה של מרלן דיטריך “falling in love again”, אך וטו הוטל על ידי מרטין, שחשב שהשיר “נדוש”. כך גם על “Besame Mucho”, שהתפרסם על ידי הקוסטרס, שהיה חביב על הביטלס מאז 1960. במקום זאת, מרטין התעקש על “A Taste of Honey”, תוספת חדשה יחסית לסט, שלדעתו תשמע טוב יותר על התקליט. הם התפשרו על 4 שירים מקוריים, ושישה קאברים שהם יכלו לסיים תוך זמן קצר. “הכרנו את השירים כי זה היה למעשה המופע שעשינו בכל רחבי המדינה”, אמר רינגו סטאר באנתולוגיה. “הצבת המיקרופונים לא היתה מסובכת: אחד מול כל מגבר, שניים לתופים, אחד עבור הזמר ואחד לתוף הבס”. טכנאי הקלטות הצעיר, ריצ’רד לנגהם, היה אחד מגדודי הטכנאים שעזרו להקים את הציוד. בעודם מעלים את המגברים שלהם, בדיוק כמו בהופעות, הוא מצא מגבר מלא בפיסות נייר. “בתוכו היו פתקים מהנערות מרחבת הריקודים שזרקו אותם על הבמה”, סיפר לנגהם. “הם כתבו, ‘בבקשה תנגנו את זה, בבקשה תנגנו את ההוא, זה מספר הטלפון שלי’. אני מניח שהם פשוט קראו אותם ואז זרקו אותם בחלק האחורי של המגבר”. עד מהרה הם היו מוכנים, חמושים בנשקם המועדף: מקרטני עם הבס הופנר 500/1 הייחודית שלו בצורת כינור מ 1961, סטאר עם ערכת הפרמייר שלו, הריסון עם ה Gretsch Duo-Jet המטופחת שלו מ 1957 שלו והגיבסון ג’מבו האקוסטית-חשמלית מ 1962, לנון עם הג’מבו התואמת שלו והריקנבאקר 325 מ 1958. “זה היה, ‘יאללה בואו ניקח את הציוד, ונעלה על הכביש’, כי זה היה כבר 10:30 או 11:00″, אמר לנגהם ב 2013 לדוקומנטרי של ה BBC. אולפני EMI בתחילת שנות השישים היו יותר מתקן מחקר מוסדי מאשר שטח יצירתי, וככזה פעל תחת לוחות זמנים נוקשים להקלטות. הסשנים התנהלו “בדיוק בזמן”, החל מ 10 בבוקר ועד ל 1 בצהריים (עם הפסקה של 90 דקות לארוחת צהריים), ולאחר מכן אחר הצהריים מ 14:30 עד 18:00. (עם הפסקה של 90 דקות לארוחת ערב), ולבסוף בערב מ -19:30 עד שהאולפן היה נסגר ב 22:00. כשהשעון כבר רץ, הביטלס הגיעו לעבודה. “הם פשוט הורידו את הראש וניגנו”, אמר אפשטיין אחר כך לחבר. שנים של ג’אמים מתישים בשעות הלילה המאוחרות וטורים מענישים הכינו אותם היטב למרתון המוזיקה הזה. עכשיו הם הסתמכו על הזיכרון של השרירים, והפכו את האולפן המואר באור פלורסנט אל מועדון מעופש, או לאולם ריקודים. כפי שלנון נזכר עשור לאחר מכן, ללא מידה מסוימת של גאווה, אלבום הבכורה של הלהקה “היה הדבר הקרוב ביותר למה שהיינו עשויים להישמע לקהל בהמבורג ובליברפול, ובכל זאת, אתה לא מקבל את האווירה החיה של הקהל רוקע בקצב יחד איתך, אבל זה הסאונד הקרוב ביותר שאתה יכול לשמוע ולהבין איך נשמענו לפני שהפכנו לביטלס המחוכמים”. כפי שציין מרטין פעם אחת, האופי ה”חי “של ההקלטה נולד יותר מתוך הכרח והתמימות של הלהקה – ולא מתוך בחירה מינימליסטית מודעת. “לביטלס לא היתה ממש מילה לגבי ההקלטה”, אמר מאוחר יותר. “רק אחרי השנה הראשונה הם התחילו להתעניין באמת בטכניקות של האולפן, אבל הם תמיד רצו לעשות את הדבר הנכון, אז זה לא היה מבצע חד פעמי, הם היו מקשיבים להקלטה, ואז עושים שניים או שלושה טייקים עד שהם היו מקבלים את התוצאה הרצוייה”. הסשנים הסתיימו רק אחרי 22:45 ולמחרת הביטלס חזרו להופיע. המיזם עלה לחברת התקליטים 400 ליש”ט (כ 11 אלף דולר ב 2018). “לא היה הרבה כסף בפרלופון”, הודה מרטין. “עבדתי עם תקציב שנתי של 55,000 ליש”ט”. לקח ללהקה רק 10 שעות של זמן אולפן כדי להקליט את רוב האלבום הראשון, ששוחרר ב -22 במרץ 1963, כ Please Please Me. כפי שהריסון ציין באירוניה עשרות שנים לאחר מכן, “השני לקח אפילו עוד יותר”. להלן תיעוד של שעה אחר שעה של מה שקרה במהלך היום יוצא הדופן הזה בחייהם של הפאב פור: 10:45 – 11:30 – הקלטת There’s a Place: לביטלס היו תקוות גדולות עבור היצירה החדשה יחסית הזו ונתנו לה את הכבוד להיות מוקלטת הראשונה באותו היום. השיר נכתב כמה חודשים קודם לכן בסלון של בית משפחת מקרטני, שם היה עותק של פסקול West Side Story ששיחק תפקיד משמעותי ביצירת השיר. “There’s a Place” לקח את כותרתו משורת הפתיחה של “Somewhere”, והרחיב על הכמיהה של הצעירים התיאטרלים לשקט ושלווה הרחק מעיניהם החטטניות של המבוגרים. “במקרה שלנו, המקום היה בראש, ולא בחלק האחורי של המדרגות כדי להתמזמז”, נזכר מקרטני בביוגרפיה המוסמכת שלו, “Many Years From Now”. “זה היה ההבדל עם מה שכתבנו, הכל היה בראש”. בהתחשב בכך שזה היה השיר הראשון שהוקלט במתכוון עבור אלבום הבכורה של הביטלס, הבשלות שלו היתה סימן לדברים טובים להתרחש. לפי דבריו של לנון, כ “סוג של מוטאון שחור”, השיר הראה הבטחה חזקה כלהיט פוטנציאלי, או אולי אפילו סינגל. הטייק הראשון היה ריצה מלאה על השיר כמעט זהה לגירסה הסופית, פרט להיעדר המפוחית של לנון בתחילתו. במקום זאת, הריסון לוקח את התפקיד על הגיטרה, אבל הוא מסתבך ומגשש בגרסאות הראשונות. אפשר לשמוע אותו מתאמן בין הטייקים, משחרר את אצבעותיו על ידי ניגון פתיח דומה ל “Please Please Me”. קולו של לנון כבר מראה את ההשפעות של כאב הגרון שלו אפילו בשלב מוקדם כזה ביום. רגע לפני הטייק החמישי ,אפשר לשמוע את מקרטני נותן כמה עצות על איך להאריך את האקפלה של “there-eee-ere”: “זה יעבוד טוב יותר אם אתה תעשה את זה על הקצב איכשהו – אתה יודע, תחשוב על הקצב בראש”. מקרטני, בינתיים, עצר את השיר אחרי כמה תיבות. “זה היה רע, ההתחלה הזו”, הכריז בבוטות. כמעט היה להם את זה בטייק 9, אבל קולו של מקרטני התחיל להסס בהרמוניות הגבוהות. ללא ספק מתוסכל, הבסיסט נשמע ממלמל משהו סרקסטי כמו “טייק 15 …” כשבפועל הטייק הבא היה 10. ניסיון זה סיפק את הבסיס לגרסה שנשמעה באלבום. המפוחית של לנון תתווסף מאוחר יותר באותו היום, אבל שעת הצהריים התקרבה במהירות, הלהקה החליטה לעבור הלאה לשיר מקורי מבטיח אחר. 11:30 – 13:00 הקלטת I Saw Her Standing There: עוד לפני שטכנאי ההקלטה נורמן סמית’, הכריז על השיר כ”Seventeen”- כפי שהוא נקרא בזמנו כמצרך של תקופת הקאברן המוקדמת – אפשר לשמוע את מרטין המרוגז מחדר הבקרה: “אני חושב שזה צריך להיות בעל כותרת שונה”. השיר יהיה מוכר לנצח כ “I Saw Her Standing There“, תערובת של שירים מועדפים על הלהקה שהתמזגו למשהו טרי לחלוטין. מבחינת המילים השיר עושה מחווה ל Young Blood של הקוסטרס עם השורה I saw her standing on the corner ול Little Queeine של צ’אק ברי עם השורה She’s too cute to be a minute over 17 ואפילו לשיר הישן When the Saints Go Marching In כשהשורה I want to be in that number/When the saints go marching in יש את אותו המשקל כמו How could I dance with another/Since I saw her standing there איתו הביטלס הופיעו לעתים קרובות ככקטע לעגני. בשנים מאוחרות יותר, מקרטני חשף כי הוא “השאיל” את ליין הבס מתוך שיר אחר של ברי מ 1961 “I’m Talking About You”, שהיה חלק מסט ההופעות באותה תקופה. “ניגנתי בדיוק את אותם תווים כמו שהוא עשה וזה התאים לשיר שלנו בצורה מושלמת” הוא סיפר. הביטלס תפסו את הגרסה הסופית כבר בטייק הראשון, כשהם מנגנים ושרים בלייב, כשהם מנציחים לראשונה באלבום הראשון שלהם את הפלצטו המפורסם “oooohs”, שיהפוך לסימן המסחרי המוקדם יחד עם נענוע הראש המופטופי. מרטין, לעומת זאת, דחף לעוד טייק רק כדי להיות בטוח. טייק 2 היה פחות מוצלח, מקרטני ולנון מתקשים לזכור את הסדר של “how could I dance” ו “she wouldn’t dance” יחד עם “I’ll never dance” בפזמון. למרות שטייק 2 היה נמרץ יותר, מקרטני סיים את זה עם בס יורד מדוכדך, ולנון העצבני מלמל “נורא”. מרטין ניסה להציל את המצב על ידי כך שהלהקה תקליט קטעים מסויימים עבור טייק 3, ועוד מעבר על הסולו של הריסון בטייקים 4 ו -5. המתח החל להראות כשטייק 6 התמוטט בחצי הדרך. “מהר מדי”, אמר מקרטני. “היתה לך מילה לא נכונה, נכון?” נשמע הקול מחדר הבקרה. “כן, אבל בכל מקרה, זה מהיר מדי” השיב מקרטני. מקרטני עצמו עצר את טייק 7 בצעקה של “מהר מדי!” לפני שהתנצל בפניו בצורה פרפקציוניסטית. “ואני שוב, אני מצטער, אתה יודע, אבל … “ הוא אמר כשהראה את הקצב המתאים של השיר. למתופף הלך טוב כל הבוקר, אבל זה היה תורו של סטאר לטעות בטייק 8. החמצה על ההיי האט גרמה לשיר לגמגם ולעצור, כשמקרטני נאנח, “מה קרה ?!” כשסבלנותו הולכת וקטנה, הוא השליך עוד אנרגיה לתוך הספירה לטייק 9, וירק “1-2-3-4” צרוד. האפקט היה כל כך מרגש עד שמרטין מאוחר יותר ערך אותו לתחילתו של טייק 1, כשהוא יוצר את אחד הפתיחים הגדולים ביותר של הרוק מאז הפתיחה של אלביס פרסלי ב Blue Suede Shoes שבע שנים קודם לכן. 13:00 – 14:30 – ארוחת צהריים: בדרך כלל, אחרי שסשן הבוקר באולפן הסתיים, 90 הדקות הבאות היו שמורות לאמנים ולצוות עבור ארוחת הצהריים. הפעם, בגלל קצב ההתקדמות האיטי שלהם, לביטלס היו תוכניות אחרות. “אמרנו להם שיש להם הפסקה, אבל הם אמרו שהם רוצים להישאר לחזרות”, סיפר הטכנאי לנגהם. “אז בזמן שג’ורג’ [מרטין], נורמן ואני הלכנו מעבר לפינה אל Heroes of Alma לפאי ובירה, הם נשארו ושתו חלב, כשחזרנו הם ניגנו עד הסוף. לא האמנו. אף פעם לא ראינו להקה שעובדת בזמן הפסקת הצהריים שלה”. 14:30 – 15:15 – מקליטים את A Taste of Honey: להוטים להתקדם, חברי הלהקה החליטו להתמקד בקטע מוכר יותר מהבמה. עבור הקאבר הראשון של היום, הם הלכו עם “A Taste of Honey”, שיר פופ סטנדרטי שנעשה לו רימייק עם טאץ’ של R&B על ידי לני וולץ. גם אפשטיין וגם מרטין ראו את הערך של הכללת בלדה מתוחכמת עכשווית למבוגרים לצד רוקרים כדי להפגין את הרבגוניות של הלהקה. כך חשב גם מקרטני, שהצהיר על אהבתו לשירים של לפני המלחמה. “חשבתי שאלה מנגינות טובות”, הרהר. “העובדה שלא התביישנו באותן ‘נטיות’ פירושה שהלהקה יכולה להיות קצת יותר מגוונת”. חמישה טייקים של השיר הוקלטו, שניים מהם לא מושלמות, כשהלהקה מנגנת ושרה בלייב. החמישי היה זה שסומן כגרסה סופית. 15:15 – 15:45 – מקליטים את Do You Want to Know a Secret: “השיר Do You Want to Know a Secret היה ‘השיר שלי’ באלבום” התלונן הריסון באנתולוגיה. “לא אהבתי את הקול שלי בשיר, לא ידעתי לשיר, אף אחד לא אמר לי איך”. לנון כתב את עיקר השיר על זיכרון ילדות מאמו המנוחה. “היא היתה קומיקאית וזמרת “, נזכר בראיון לפלייבוי זמן קצר לפני מותו ב 1980. “היא לא היתה מקצועית, אבל היא היתה מופיעה בפאבים ודברים כאלה, היה לה קול טוב … היא נהגה לשיר שיר קטן כזה כשהייתי רק בן שנה או שנתיים… השיר היה מתוך סרט של דיסני”. השיר, נקרא “I’m Wishing”, והוצג בסרט הבכורה של וולט דיסני “שלגיה” ב 1937. לנון כלל אינטרו איטי, במפתח מינורי ליצירה שלו אולי כמו הנהון להשראה הוינטאג’ית – או שאולי הוא היה מושפע מהמנגינות שכתבו קרול קינג וג’רי גופין, שהשתמשו באותה תקופה בטכניקה דומה בכמה מהלהיטים שלהם. אחרי 2 התחלות לא טובות, הביטלס ביצעו ארבעה טייקים מלאים של השיר, כשטייק 6 מסומן כטוב ביותר. בגלל התעקשותו של מרטין, הביטלס עשו 2 ניסיונות להקליט את הרמוניות של לנון ומקרטני ה “doo-dah-doo” והתיפוף של סטאר בזמן הגשר. טייק 8 היה גרסה סופית. 15:45 – 16:15 – הקלטת תוספות לקולות עבור A Taste of Honey: הקלטת התוספות לקולת של “Do You Want to Know a Secret” גרמו כנראה משהו למרטין ולנערים, משום שבשעה ורבע שלאחר מכן הם מירקו שירים שכבר היו מוכנים. חבריו של מקרטני ללהקה היו בהפסקה בזמן שהוטל עליו להכפיל את השירה שלו בשתי נקודות ב”A Taste of Honey”, וכתוצאה מכך הצליל נשמע עשיר יותר, בקטעים הדרמטיים של I will return. הביטלס ניצלו את הטכניקה הזו שוב ושוב לאורך הקריירה שלהם. 16:15 – 16:30 – הוספת מפוחית ל There’s a Place: מחשש שהגיטרה של הריסון חסרת השפעה, הציע מרטין כי לנון יבצע את ריף ההתחלה של There’s a Place במפוחית. לטריק היה אפקט רב על שני הסינגלים הראשונים של הלהקה, “Love Me Do” ו- “Please Please Me”, ולנון היה מחוייב. הוא נזקק לשלושה מעברים על טייק 10 שהוקלט קודם, ובכך קבר ביעילות את עבודת הגיטרה של הריסון בגרסה הסופית בטיק 13. 16:45 – 17:00 – הוספת מחיאות כפיים ל I Saw Her Standing There: במאמץ להדהד את ההתרגשות של הקהל שרועם ודופק יחד בבת אחת, מרטין ביקש מהביטלס להוסיף מחיאות כפיים למה שיהיה הפתיחה של האלבום. הלהקה התאספה סביב המיקרופון, בעוד שסרטוני ההקלטה הם של טייק 1, הגרסה החזקה ביותר מהיום, אבל הניסיון הראשון של הקלטת מחיאות הכפיים נכשל בגלל בעיות ווליום. זה מכניס את הנערים להיסטריה עליזה, מחיאות כפיים מטורפות והומור מטופש (מקרטני נשמע דוחק באחרים “לשמור על בריטניה מסודרת”). הם השלימו את העבודה בטייק הבא, ומשלימים את השיר עם טייק 12. 17:00 – 18:00 – הקלטת Misery: לנון ומקרטני רצו ללטש את המוניטין שלהם ככותבי שירים, כאלו שאפשר לשכור וכתבו את Misery במטרה להציג אותו לזמרת צעירה בשם הלן שפירו כשהיו יחד בכמה הופעות. לרוע המזל, המנהל שלה נורי פאראמור, הרגיש שהנושא של השיר עגמומי למדי ואינו מתאים לזמרת הצעירה. “היא סירבה”, נזכר מקרטני. “אולי זה לא היה מוצלח עבורה, כי זה שיר די נמוך, הוא היה די פסימי”. בסופו של דבר הקטע הלך אל קני לינץ’ שגם כן היה איתם בהופעות, מה שהופך אותו לאמן הראשון להקליט קאבר של שיר של לנון ומקרטני. הגרסה של הביטלס היתה ראשונה, ודרשה 11 טייקים בסך הכל כדי להשלים את ההקלטה. הראשון היה במובנים רבים הטוב ביותר, עם עוד כמה תוספות תופים של סטאר (אשר בסופו של דבר ירדו) וכמה “ooohs” ו “la-la-las” נלהבים מדי בסוף השיר. לרוע המזל, הגיטרה של הריסון היתה קצת לא מסונכרנת בגשר, מה שחייב עוד טייק. טייק 2 היה כמעט טוב, אבל מרטין עצר את השיר לאחר ששם לב שהגיטרה של הריסון מתעוותת. “נקה את זה קצת, וקצת פחות נפח, ג’ורג'”, הוא הורה. כמה התחלות שגויות באו אחר כך, ולנון התקשה לשמור את המילים והאקורדים כמו שצריך. I won’t see her no more, הנחה אותו מקרטני. טייק 6 היה אולי הכי מעניין, עם תופים נועזים וגיטרה מלאה של הריסון שלא הגיע לטייק הסופי. זה היה עמוס מדי עבור מרטין, שביקש גישה קצת יותר אוורירית בטייק 7. ליין הגיטרה היורד הוכיח שקשה מדי להשלימו, ולכן המפיק ביקש מהריסון לחדול מהנסיונות (הוא עצמו יקליט את הליין בפסנתר כעבור 9 ימים, ב 20 בפברואר, ללא מעורבות הלהקה). טייק 8 התרסק מיד מיד בהתחלה כשמקרטני בשמחה הצביע על לנון: “תפסיקו, הוא אמר את המילים הלא נכונות!”. טייק 9 יהיה הניסיון הסופי באותו היום לפני השעה 18:00 כדי להגיע לארוחת הערב. מרטין ייקח את תחילתו של טייק 7 ואת הסוף של טייק 9 כדי ליצור את הגירסה באלבום. (את העריכה ניתן לשמוע במילה הראשונה של הבית השלישי, כאשר לנון שר מה שנשמע כמו “shend”). 18:00 – 19:30 – הפסקה לארוחת ערב: אחרי שסיימו את סשן אחר-הצהריים, סביר להניח שהביטלס הרעבים ודאי לקחו ארוחה מהירה במזנון של האולפנים. אם הם היו מודאגים, היתה להם סיבה טובה. חברי הלהקה עברו כבר שני שלישים מזמן ההקלטות שהוקצב להם, והם הפיקו רק מחצית מהשירים הדרושים. הם היו צריכים לייצר עוד חמש שירים בתוך שעתיים וחצי כדי להשלים את האלבום בזמן. למזלם, השירים הנותרים, רובם קאברים, היו מעמודי התווך ברפרטואר שלהם. הם יכלו לנגן את השירים האלו גם לאחור, קדימה ולפעמים – כפי שהיה יכול לקרות במהלך הלילות הארוכים שלהם בהמבורג – תוך כדי שינה. עם העיניים שלהם על השעון, הם חזרו לתוך אולפן 2 נחושים לתת בראש. 19:30 – 20:15 – הקלטת Hold Me Tight: למרבה הצער, תחילת סשן הערב שלהם היה בזבוז זמן עצום, הביטלס עשו 13 טייקים של שיר מקורי שלא נכנס לאלבום. “Hold Me Tight” היה רוקר מהיר שנכתב בעיקר על ידי מקרטני כמה שנים קודם לכן. הוא שולב בהופעות, אבל הם אף פעם לא החשיבו אותו בין העבודות הטובות ביותר שלהם. אפילו כותב השיר הגדיר אותו כ “ניסיון כושל לכתוב סינגל שהפך אחר כך לפילר באלבום”. לנון היה בוטה באותה מידה. “זה היה של פול”, הוא אמר ב -1980. “זה היה שיר עלוב למדי, ומעולם לא התעניינתי בו”. אולי בגלל זה “Hold Me Tight” לא התרומם במהלך הסשנים של Please Please Me. ההקלטות של השיר מאותו היום נהרסו מאז, אבל הערות ההקלטה מציגות לא מעט התחלות שגויות, תקלות ועריכת חלקים כדי לתקן שגיאות. למרות הלהקה בסופו של דבר השיגה גרסה שמישה (טייק 9 שמחובר לטייק 13), השיר ננטש למשך היום. הוא יצוץ שוב באלבום הבא של הלהקה, With the Beatles, מאוחר יותר באותה שנה. 20:15 – 20:45 – הקלטת (Anna (Go to Him: החוויה המתסכלת של “Hold Me Tight” היתה עכשיו מאחוריהם, משאירה אותם חופשיים לחרוש מבעד לקאברים האהובים. “A Taste of Honey” כבר היה בצד, והיה יותר בקשה של מרטין ואפשטיין, עכשיו אלו היו שירים שבאמת היוו השראה עליהם. זה אומר שכל השירים הלא מקוריים ב’Please Please Me ‘בוצעו (או לפחות היו פופולאריים) על ידי אמני נשמה שחורים, מה שמחזק את טענתו של מקרטני שהביטלס ראו את עצמם כ”קומבינצית R&B קטנה “. הקאבר הראשון של לנון, שהוביל את הלילה, “(Anna (Go to Him“, שיבח את אחד הגיבורים הגדולים שלו, חלוץ הנשמה של מדינת אלבמה, ארתור אלכסנדר. לאחר ביצועים קבועים של השיר, ההקלטה החיה היתה עניין פשוט יחסית. הפסנתר של פלויד קריימר נוגן בגיטרה של הריסון, שהיה גם כן מעריץ עצום של אלכסנדר. “אני זוכר שהיו לי כמה תקליטים שלו, וג’ון שר שלושה או ארבעה משיריו” אמר באנתולוגיה. “ארתור אלכסנדר השתמש בתבנית תופים מוזרה, שניסינו להעתיק, אבל לא הצלחנו לעשות את זה, אז בסוף המצאנו משהו מוזר, אבל מקורי באותה מידה”. בטייק 3, השיר היה מושלם. 20:45 – 21:00 – הקלטת Boys: האתוס התעשייתי ששרר בזמנו הכתיב שלכל להקת פופ חייב להיות פורנטמן, אבל מרטין סירב להפוך אותה לשם פרטי והביטלס. בכך הוא ביסס את הרעיון של הלהקה כקולקטיב מאוחד, ולא רק מלווים שכירים. הלהקה לקחה את המושג הדמוקרטי הזה עוד קדימה על ידי מתן ההובלה של לפחות שיר אחד באלבום לכל חבר. לתורו של סטאר הם בחרו ב”Boys“, ביסייד של השירל’ס שהוא ביצע מאז ימי טרום הביטלס שלו ברורי סטורם וההוריקנים. לדברי מקרטני, השיר “היה אהוד מאוד על הקהל וזה היה נהדר – אם כי כשאתה חושב על זה, זה היה באמת שיר של בנות. “אני מדבר על בנים עכשיו!” או שזה היה שיר ‘עליז’. אבל אף פעם לא הקשבנו. זה פשוט שיר נהדר”. כפי שהוא עשה על הבמה, סטאר שר וניגן באותו הזמן, אשר כל מתופף יכול להעיד שזה לא הדבר הכי קל לעשות. אבל האינסטינקט השתלט והוא עשה זאת בניסיון הראשון, מה שהופך אותו להיות השיר היחיד של היום שהוקלט בטייק אחד. “לא עשינו ממש חזרות לאלבום הראשון שלנו”, נזכר המתופף. “בראשי, זה נעשה ב ‘חי’. תחילה בצענו את השירים, כדי שנוכל להבין איזה צליל מתאים לכל אחד מהם, ואז פשוט רצנו איתם קדימה”. 21:00 – 21:30 – הקלטת Chains: במקור, הוקלט על ידי הקוקיז, להקת R&B של בנות מחוץ לניו יורק סיטי. הקאבר ל “Chains” הציג לראווה את היכולת של הביטלס לחשוף פנינים בפופ האמריקאי, מה שהיה נדיר שהם עשו עבור שירים מהמולדת שלהם. “עם המנהל שלנו, בריאן אפשטיין, שהיה בעל חנות תקליטים NEMS, היתה לנו הזדמנות לרחרח קצת יותר מאשר הקונים המזדמנים”, הסביר מקרטני בהערות לאלבום On Air – Live at the BBC Volume 2. הריסון במיוחד נשבה אחר “Chains”, ורכש את התקליט בדצמבר 1962 וביקש את להוביל את הביצוע הווקאלי. הלהקה הקליטה שתי גרסאות מלאות של השיר, כאשר הראשון היה הטוב ביותר. התבוננות בתווית על הסינגל של הקוקיז, שהביטלס בחנו אותה ללא ספק, היתה מגלה ש Chains נכתב על ידי ג’רי גופין וקארול קינג, הצמד שהיו בעל ואשה והיו השראה אדירה לשותפות כתיבת השירים של הביטלס. לנון הביע את רצונו להיות “הגפין-קינג” של אנגליה ביחד עם מקרטני – כל עוד שמו היה ראשון. כאשר על ההדפסות הראשוניות של Please Please Me נכתב “McCartney-Lennon”, לנון מיד משך בכמה חוטים מה שגרם לשותפו לנקודה כואבת בשנים הבאות. “רציתי שזה יהיה מקרטני-לנון, אבל לג’ון היתה אישיות חזקה יותר ואני חושב שהוא סידר דברים עם בריאן לפני שהגעתי לשם”, סיפר מקרטני. “זו היתה דרכו של ג’ון, הוא היה מבוגר ממני בשנה וחצי, ובאותם גילאים זה נחשב, אני זוכר שהלכתי לפגישה ונאמר לי, ‘אנחנו חושבים שהקרדיט על השירים צריך להיות לנון-מקרטני’ . אמרתי, “לא, זה לא יכול להיות לנון קודם, מה עם מקרטני-לנון? “”לא. כולם אמרו, ‘לנון מקרטני נשמע יותר טוב …’ הייתי חייב לומר, ‘בסדר”. 21:30 – 22:00 – הקלטת Baby It’s You: הקטע הבא של הלהקה נכתב על ידי ברט באכרך ומאק דיויד – אחיו הבכור של המלחין הידוע יותר האל. בשיר השני של השיראלס שהקליטו הביטלס באותו יום, “Baby It’s You” השתתף גם לותר דיקסון בכתיבה (בקרדיטים הוא נקרא ברני וויליאמס), מחבר השיר “Boys”. שלושה טייקים הוקלטו, אחד מהם היה עם התחלה כושלת, כשהאחרון היה הטוב ביותר. הקטע יושלם 9 ימים לאחר מכן, ב20 בפברואר, כאשר מרטין יוסיף קטע על הצ’לסטה שהוא כלי דומה לפסנתר רק ללא מיתרים אלא לוחות ברזל שפטישי מפיק מהם צליל במקום הגיטרה של הריסון. קולו של לנון, שהלך והתדרדר כל היום, החל לגלות סדקים גדולים, בעיקר בקטע Don’t want nobody, nobody. למרבה המזל נותר לו רק שיר אחד, אבל השיר הבא לקח את כל מה שהיה לו. 22:15 – 22:30 – הקלטת Twist and Shout: השעה היתה 22:00, השעה שבה נסגר האולפן באופן רשמי למשך הלילה. לביטלס עדיין חסר שיר אחד. למחרת בבוקר, הם היו אמורים לעשות את המסע הארוך לצפון אנגליה עבור הופעה באולהאם, לנקשייר. הם היו צריכים לסיים את זה עכשיו. מרטין, כפי שעשה לעתים קרובות עבור הביטלס, החליט לכופף את הכללים מעט ולהסתנן לסשן אחד נוסף לאחר שעות הסגירה. אבל מה הם ינגנו? “בסביבות השעה 22:00, כולנו פרשנו למזנון האולפן לקפה וביסקוויטים, שם התחלנו אנחנו וג’ורג ‘מרטין בדיון רציני על שיר מתאים לקטע האחרון”, נזכר מקרטני. כמו כן היה שם העיתונאי אלן סמית, שדיווח על הסשנים עבור NME. “כולנו הצטופפנו שם, ואני חושב שזה היה ג’ורג’ שאמר, ‘מה אנחנו הולכים לעשות עבור הקטע האחרון?”, סיפר סמית בסרט תיעודי של ה- BBC. “אמרתי, ‘אני חושב ששמעתי אותך עושה את “לה במבה” ברדיו לפני כמה שבועות. מקרטני נראה קצת מבולבל, ואז הוא אמר, “אתה מתכוון ל “Twist and Shout“! אמרתי, “כן, “Twist and Shout“, הרעיון הזה התקבל מיד”. בביקורים בקאברן, מרטין היה עד לכוחו של השיר להפיל את הבית. “ג’ון צרח לגמרי”, נזכר. “אלוהים יודע מה הוא עשה עם הגרון שלו בכל פעם שהוא ביצע את השיר, כי הוא השמיע קול די דומה לקריעת הבשר. זה היה צריך להיות נכון בטייק הראשון, כי ידעתי היטב שאם נצטרך לעשות את זה בפעם השנייה זה לעולם לא יהיה טוב”. עם זאת, כאשר הם התכוננו להקלטה האחרונה, היתה שאלה ממשית מאוד אם הוא יכול בכלל לעשות את זה. “אז כבר הגרונות שלהם היו עייפים וכואבים”, אמר נורמן סמית למרק לואיסון. “זה היה 12 שעות מאז שהתחלנו לעבוד, ג’ון היה כמעט גמור לגמרי, אז באמת היינו צריכים לעשות את זה בפעם הראשונה. ג’ון ינק עוד כמה כדורי מציצה, גרגר חלב והמשכנו”. הוא פשט את חולצתו וניגש אל המיקרופון. הילד בן ה 22 זרק את ראשו לאחור ופלט יללה, שמחצית מאה לאחר מכן, עדיין מעוררת סימני כאב יחד עם סיבוב ראש לא רצוני. “לא יכולתי לשיר את הדבר הארור הזה – רק צרחתי”, הוא הודה ברולינג סטון ב -1970. “השיר האחרון כמעט הרג אותי”, הוא אמר אחר כך. “הקול שלי לא היה אותו הדבר במשך זמן רב. כל פעם שבלעתי, זה היה כמו נייר זכוכית, תמיד התביישתי בו, כי יכולתי לשיר את זה יותר טוב, אבל עכשיו זה לא מטריד אותי. אתה יכול לשמוע שאני רק בחור מטורף שעושה כמיטב יכולתו”. התשוקה המוחלטת והמחויבות מגשרת על סדקים מזדמנים, אשר מוסיפים יופי פגום לשיר. בסולידריות ניגנו הביטלס האחרים בעוצמה שהיתה מרשימה עוד יותר לאור היום המפרך שמאחוריהם. סטאר תקף את התופים בזעם ראשוני, ואילו מקרטני והריסון חיזקו את הזמר התשוש שלהם עם הרמוניות מהודקות ופלטו קריאות מלחמה. “הוא ידע שקולו התאמץ כל היום, והוא יכול לתת לו רק נסיון אחד או שניים וזה פשוט יקרע אותו”, אמר מקרטני. “אתה יכול לשמוע את זה בתקליט, אבל זו היתה הופעה דיי מגניבה”. השניות האחרונות של השיר, אשר בסופו של דבר סגרו את הופעת הבכורה של הביטלס, לכדו קריאת שמחה “היי!” – מקרטני בספונטניות מצדיע לחברו. נסיון שני היה ניסיון קצר, אבל לא היה טעם רב. לנון נתן הכול בפעם הראשונה. “זה היה מספיק טוב בשביל התקליט”, אמר מרטין. השיר Twist and Shout שוחרר ללא שום עריכות, לא שום תוספות וללא נסיון שני. 22:30 – 22:45 – פלייבק בסוף ההקלטה הביט ג’ורג’ מרטין מחדר הבקרה ואמר בתמיהה, “אני לא יודע איך עשיתם את זה, אנחנו כבר מקליטים כל היום וככל שאנחנו ממשיכים אתם משתפרים!”, מקרטני נזכר. עם 14 שירים בשק, לא נותר אלא לעשות צעד לאחור ולהעריך את עבודתם. בשעה 10 וחצי, הביטלס טיפסו במדרגות האולפן לחדר הבקרה כדי לקבל את ההזדמנות להקשיב לאלבום הבכורה שלהם בפעם הראשונה. “ההמתנה לשמוע את האלבום בפעם הראשונה היתה אחת החוויות הכי מפחידות שלנו”, אמר לנון ב 1963. “אנחנו פרפקציוניסטים: אם זה היה יוצא לא טוב, היינו רוצים לעשות את זה שוב. היינו מאוד מרוצים מהתוצאה “. מקרטני הסכים. “אלבום היה אחת השאיפות העיקריות בחיינו”, אמר. “הרגשנו שזה יהיה חלון ראווה ללהקה, וחשוב לנו מאוד שזה יישמע כמו שצריך, וככל שזה קרה, היינו מרוצים, כאב גרון או לא, היינו עושים זאת שוב.זה היה מצב הרוח שבו היינו. זה היה פריצה או כשלון”.

שנה אזרחית חדשה טובה לכולכם! את השנה החדשה אפתח בפרק חדש בביטלמניקס שהוא חלק ב' בפרק שחגג 50 שנה לאלבום Band on the Run של פול מקרטני ו Wings. האלבום הכי מצליח בקריירה של מקרטני נעשה רק 3 שנים לאחר פירוק הביטלס וזה הישג אדיר. הדרך לתוצאה המרהיבה הזו היתה לא קלה. התפוררות ההרכב שלו, ההחלטה להקליט בניגריה והחוויה הלא קלה שעברו שם חברי הלהקה, היתה מייאשת כל אחד. לא את פול מקרטני. בחלק ב' נטוס ללאגוס בניגריה, נתחיל לעבוד עם Wings על האלבום שם ונחווה איתם את הניכור מצד המוזיקאים המקומיין ובראשם פלה קוטי. לאחר חוויה מטלטלת שכללה שוד והתמטטות עצבים, החליט מקרטני ש enough is enough וכולם חזרו יחד ללונדון על מנת לסיים את האלבום באולפני AIR. התוצאה היא Band on the Run. אלבום ביוגרפי קונספטואלי של מקרטני שמתכתב גם עם הלהקה הישנה שלו, הביטלס ועם המאסטרפיס שלהם - סרג'נט פפר. לפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

הפרק החדש חוגג 50 שנה לאלבום Band on the Run של פול מקרטני ו Wings. הפרק הזה מחולק לשני חלקים - הראשון, חלק א' עוסק בתקופה שהקדימה את ההקלטות ועד להגעה ללאגוס שבניגריה לאולפני EMI שם. בתקופה שלאחר סיום העבודה על האלבום Red Rose Speedway, פול ניסה לאסוף את הלהקה שלו ולהתקדם קדימה להרכב מגובש יותר, דמוקרטי לפחות למראית עין שיפיק אלבום קצת אחר, באולפן אחר שישבור את גישת העבודה ויביא רוח יצירתית יותר. בשנה הזו - 1973, הביטלס והגישה הפייסנית בין חברי להקת האם של מקרטני היו באוויר כל הזמן ובמידה מסויימת האלבום הזה הוא עוסק בלהקה שהעניינים הכספיים ו'אנשי החליפות' רודפים אותם. האור בקצה המנהרה הגיע עם סיום תקופת קליין יחד עם סיום התביעה של מקרטני את חברת אפל וחברי הביטלס והדיבורים על איחוד היו חזקים מאי פעם, אבל בעיות התעוררו בלהקה החדשה של פול ממש רגע לפני תחילה העבודה על האלבום החדש. לפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

בפוסט הקודם בסדרה, כתבתי על האלבום Egypt Station. אלבום שראה אור ב 2018 ולאחר שיצא, היה נדמה שאלבום חדש נוסף ממקרטני הוא משהו שהוא בגדר משאלת לב ושאולי מקרטני סיכם הכל בתחנות המוסיקליות שלו באלבום הארוך (לעיתים ארוך מדי) והמפוזר הזה. היום הגעתי לסגור הן חוב והן את המעגל של סדרת הפוסטים הזו על קריירת הסולו של מקרטני כי תמיד מוטב מאוחר. הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה ויעסוק באלבום האחרון שהוציא מקרטני לעת הזו, בקריירה הארוכה ובטח תסכימו איתי, המרתקת מאוד. אני מניח שכולכם תצטרפו אליי למשאלת הלב, שיהיה לפחות עוד פוסט אחד בסדרה הזו בעתיד הקרוב לבוא. המרחק של של שנתיים וחצי לערך דווקא מועיל עבורי בפוסט הזה. הוא נותן לי פרספקטיבה מספיקה כדי להבין האם האלבום הזה מחזיק מים. התשובה בגדול היא כן ומרחק הזמן הזה רק מדגיש עד כמה Egypt Station הוא ניגוד שלו. בפוסט האחרון עזבתי את מקרטני אי שם בספטמבר 2018 כשהוא הוציא את האלבום Egypt Station ונכנס לאמוק של יחסי ציבור עבורו שכמותו לא נראה בקריירה הארוכה שלו, כשהוא מגייס לטובתו גם את המדיה החדשה, הרשתות החברתיות ואת ג'יימס קארדן. האלבום אכן כבש את המקום הראשון, כי איך אפשר שלא אחרי בליץ פרומושן שכזה. בחודש אוקטובר הכריז מקרטני על הוצאה של שני אלבומים במסגרת הארכיב קולקשן שלו Wild Life ו Red Rose Speedway. התאריך נקבע לחודש דצמבר. כמובן שפול לא ויתר על סיבוב הופעות עולמי ובחודש נובמבר סיים סיבוב הופעות ביפן ובנקודה הזו זה נראה שהמכונה לא תעצור לעולם. ב 2019, מקרטני התפזר שוב לכל עבר. בסוף ינואר בתאריך שבו צויין 50 להופעה על הגג של הביטלס, הוכרז פרויקט שאפתני מאוד – הסרט Get Back. פיטר ג'קסון קיבל לידיו את כל החומר המתועד של הבמאי מייקל לינדזי הוג ויפיק ממנו סרט חדש, ארוך שיכיל את הסיפור המלא של פרויקט גט בק של הביטלס. מיוזיקל חדש שהוכרז בשם It’s A Wonderful Life שלדעתי לא קרה איתו כלום עד היום, המשיך להופיע, עסק בהוצאה המחודשת לאלבום Abbey Road של הביטלס במיקס חדש של ג'יילס מרטין, שחרר מחדש את האלבום היחיד של לינדה שיצאה לאחר מותה, הוציא ספר ילדים בשם Hey Grandude! והוציא את ספר צילומי הפולארויד של לינדה. אני בטוח שזו רק רשימה חלקית מאוד מהדברים שבם עסק מקרטני בשנה הזו. ואז הגיעה 2020. בתחילת השנה זה נראה שהכל כרגיל והרכבת של מקרטני דוהרת. סיבוב ההופעות שלו Freshen Up נמשך, והתכנון היה שמקרטני יופיע בפסטיבל גלאסטנברי הותיק. במרץ 2020 חילחלה ההבנה שזוהי לא שנה רגילה. לראשונה בחייו ובחיי כולנו, התכניות התבטלו באופן מוחלט והחיים נראו כחוסר ודאות אחד גדול. מגיפת הקורונה אכן טרפה את כל הקלפים ושיבשה את חיי כולנו, אבל העובדה הנוראה מכל היתה שהשיבוש המלא והטוטאלי הזה היה ללא תאריך תפוגה ידוע מראש. האיום הבריאותי לצד הישיבה הממושכת בבתים, הביאו הרבה אנשים לסף ייאוש. שערו בנפשכם, מה עבר על אדם שניזון כל כך מהאהבה והקשר עם הקהל, אלמנטים שבאו לידי ביטוי והובלטו מאוד באלבום Egypt Station ועכשיו נעמדו למבחן. לאחר התאוששות קלה, מקרטני שספג מהלומה, הבין את גודל האירוע. מעז יצא מתוק. הוא ראה בכך הזדמנות פז. במהלך התקופה הראשונה של הסגרים הראשונים, מקרטני בן ה 77 בואכה 78, הסתגר בביתו שבסאסקס. שם ממוקם בין היתר אולפן ההקלטות המפואר שלו שהלך והשתכלל עם השנים והפך למעין אולפן הבית של מקרטני והחליף אט אט את אולפני 'אבי רואד' הותיקים שחלקו צרוב בהיסטוריה שלהם. גם בימים כתיקונם, מקרטני נהג להקליט חלקיקי שירים שכתב כדמואים או כחתיכות קטנות שבהן לא עשה שימוש. הפעם זה היה אחרת. הוא ראה בתקופה הזו את ההזדמנות לעבוד לבדו, בבית, שירים שחלקם נכתבו קודם לכן וזו היתה הזדמנות לסיים אותם ולהתחיל ולשחק עם כמה קטעים נסיוניים, מאולתרים אד הוקים. האם הכוונה היתה מלכתחילה לייצר אלבום מכך? מקרטני טען שלא היתה לו שום כוונה להוציא אלבום בקרוב. כמו באלבום 'מקרטני' מ 1970, שגם בו לרגע אחד לא היה נראה שיכול להתגבש לכדי אלבום, מהר מאוד, מקרטני ויתר על המניירות ודווקא בגלל כך הוא הפך לאלבום נפלא. גם ההקלטות הקורונה הללו יתגבשו בראשו לכדי אלבום. מה גם שהשנה היתה 2020 וההתכתבות עם אותו אלבום ראשוני מ 1970 יחד עם העצירה של הכל, בדיוק כמו אז כשהכל נעצר בחייו, היתה מאוד מתבקשת. למי שאוהב מאוד את האלבום Flaming Pie כמוני יש עוד סיבה מצויינת לאהוב אותו עוד יותר. הוא קיבל על עצמו את התפקיד החשוב של להתניע את פרויקט 'מקרטני 3'. איך אתם שואלים? ובכן בנוסף לכל הפרויקטים האחרים שלקח על עצמו מקרטני, פרויקט ה'ארכיב קולקשן' שלו המשיך במלוא המרץ. על הכוונת היתה האלבום הנפלא הזה מ 1997. כשמקרטני ניצל את הזמן על מנת לבחון חומרים עבורו, הוא נתקל בקטע ישן מ 1992, קטע שקיבל את השם When Winter Comes והוקלט כחלק מסשן עם ג'ורג' מרטין כשמקרטני היה צעיר בן 50. כחלק מהסשן הזה הוקלטו עוד שני שירים Calico Skies ו Great Day. לא נעשה כלום עם השירים הללו וב 1993 ראה אור האלבום Off the Ground. ב 1997, מקרטני נזכר בסשן הזה והשתמש בשניים מתוך השירים שהוקלטו בו. עכשיו כשהגיע החורף היצירתי ואין הופעות מקרטני חשב שזה קטע נפלא לעשות איתו משהו אחר במקום לכלול אותו בקוספת הארכיב עבור Flaming Pie. באופן מאוד סימבולי הקטע הקטן והנפלא הזה התכתב עם 1970 ועם החווה בסקוטלנד. הוא עסק בהכנות של החווה לחורף, אבל באופן ענוג ונעים ובאנתיתזה מוחלטת למצב הכאוטי של תחילת 2020. סביב הקטע הזה, בנה מקרטני קטע נסיוני שעשה שימוש באותה התמה של החורף, רק באספקט אחר. הוא כתב על עצמו כעל אותה 'ציפור חורף ארוכת זנב' הציפור הזקנה שיש לה זנב קריירה ארוכה ונפלאה שהגיעה עכשיו לתקופת חורף לא צפוייה. זו כמובן פרשנות מתבקשת, אבל מקרטני סיפר שהמנגינה הזו היתה חלק מקטע שהיה לו עבור סרט ובעת הזו הוא לקח, פיתח והאריך אותו עוד. לאחר שראה בספר ציפורים שבו הוא קרא ברווז ארוך זנב, הוא החליט לקרוא למנגינה הזו 'ציפור חורף ארוכת זנב'. ובכל זאת, איך מחלחלת ההבנה שמדובר בו, במקרטני? השורה היחידה או המנטרה שמושרת בקטע האינסטרומנטלי הנפלא הזה בעל הנופך האירי עוסקת באהבת הקהל. “האם אתם מתגעגעים אליי”, שואל מקרטני הענק שאיבד בתקופה הזו את הבטחון העצמי שלו. הירידה הכפוייה מגלגל האוגר נטעה בו ספקות שקשה להאמין שאדם כמו מקרטני יכול להפיק ממנו. האם הקהל יזכור אותו אחרי כל זה? אפשר לומר שעל הרעיון הזה מבוסס האלבום 'מקרטני 3'. אם באלבום 'מקרטני', החיפוש היה אחר כיוון חדש לאחר ההודעה הדרמטית של לנון על העזיבה את הביטלס, באלבום הזה, מקרטני לא מחפש דרך חדשה כלל וכלל, אלא תוהה האם הוא ימצא את הדרך הקיימת שהוא בנה והאם הוא ישאיר משהו משמעותי אחריו. מיותר לציין שמקרטני בנה והפיק את הקטע כשהוא מנגן בכל הכלים – גיטרה, תופים, בס, קולות ואורגן הרמוניום ובונה אותו שכבה על גבי שכבה כשהוא נעזר בטכנאי האולפן קית' סמית' וסטיב אורצ'רד. אחד משיאי האלבום לעניות דעתי מגיע לקראת סופו כששני 'קטעי החורף' הללו מתחברים להם יחדיו ו When Winter Comes עם מקרטני הצעיר והרענן יחסית, עם קול צלול, סוגר את האלבום ומזכיר לנו כמה מקרטני מוכשר. הקטע הבא על פי סדר האלבום Find My Way, הוא כבר שיר פופ מהודק יותר, שמביא את מקרטני הסדוק במלוא הדרו, ללא שום תחפושות וממשיך לעסוק ברעיון המרכזי של האלבום. איך מתרוממים מכאן? איך מוצאים חזרה את השביל שהתמסך כולו בערפל הקורונה? בפזמון מכמיר הלב מקרטני מדבר לעצמו ומודה שהוא אבוד, מודה במגבלות הגיל ואולי אפילו לא בטוח באהבה שלו כלפי הדבר הכי דומיננטי בחייו – המוסיקה. מעולם לא פחדת מימים כאלה אבל עכשיו אתה המום מהחרדות שלך תן לי לעזור לך, תן לי להיות המדריך אני יכול לעזור לך להגיע לאהבה שאתה מרגיש בפנים בקטע ההימנוני הזה, מקרטני החליט להשתמש כדי להדגיש את העבודה שלו לבדו על האלבום ולהפיק קליפ מתוך האולפן בו כמו על מסכי זום שאפיינו מאוד את התקופה הוא עובד על כל הכלים. בין היתר הרפסיקורד או הצ'מבלו ומוג סינתיסייזר. בקטע האקפלה הנהדר שמורכב מכמה שכבות של קולות שהקליט מקרטני, הוא מתחזק ומודיע לעצמו במעין מבחן של אמונה עצמית נפלאה. אני מכיר את הדרך שלי אני הולך לכיוון האור אני עובד מסביב לשעון אני לא הולך לאיבוד בלילה ב Pretty Boys, מקרטני חזר לימי ההתחלה של הביטלמניה, כשהוא מתאר מצד אחד חיים של בחורים צעירים ויפים, אבל כאלה שאזוקים בהצלחה שלהם. מקרטני מספר על איך זה להיות objects of desire דרך סיפור כללי של 'דוגמני מצלמות' אבל קשה לי לא להרגיש שיש גם ערגה מסויימת אצל מקרטני לתקופה הזו שהיא מנוגדת לחלוטין לתקופה הזו בחייו. תקופה של אהבת הקהל ללא תנאים רק על היותך צעיר ויפה. לראייה, בקליפ עבור המיקס שעשה בק ל Find My Way, הוא השתמש בטכנולוגיית הדיפ פייק על מנת לשחזר את עצמו הצעיר, חבר העכבות. אני מודה שמוסיקלית זה הקטע באלבום שפחות מלהיב ומרגש אותי ובהאזנות הראשונות נשמע לי כמו משהו תלוש מהאלבום עצמו, אבל יישור הקו של הגעגוע לפעם ותקופת ה'לוקדאון' או ה'רוקדאון', כפי שניסה מקרטני להמתיק את הגלולה, כן מתחבר איכשהו לקו המרכזי של האלבום. הקטע הבא לעומת זאת, מחדד את המצב של מקרטני באופן הרבה יותר מוצלח. ב Woman and Wives, מקרטני הסדוק מדבר מעמדת זקן השבט. בהטפה לא אופיינית הוא פונה לדור הצעיר וחולק ממה שלמד לאורך השנים הארוכות שלו. “בכל דרך בה נפנה, יהיה לנו קשה יותר לנסוע”. קטע עגמומי וקודר מאוד שכמו בקטע הקודם, מקרטני עשה בהם שימוש בקונטרה בס הגדולה של ביל בלאק, הנגן של אלביס שהלך לעולמו ב 1965. הקונטרה בס שרכשה עבורו לינדה כמתנה ליום הולדתו. אחרי העגמומיות של Woman and Wives, מגיע קטע אפביט יחסית בשם Lavatory Lil. כשנשאל מקרטני מי הדמות הזו שעליה שר מקרטני לא בחיבה יתרה בשיר, הוא ענה שזו פארודיה על מישהי שהוא נהג לעבוד איתה ולא חיבב אותה. יותר מכך הוא לא אמר יותר, אבל אני מתחבר ל'האנשה' הזו של מקרטני שמצטייר תמיד כדמות נחמדה שאהובה על כולם. לכל אחד יש את ה Lavatory Lil שלו. גם למקרטני. ההתכתבות עם 'פולית'ן פאם' של לנון מאוד מורגשת בשיר. תיאורים קצרים וחדים על דמות עם שם מצחיק ( Lavatory זה בית שימוש). מוסיקלית, זה הקטע הרוקי המובהק הראשון שאנחנו נתקלים בו באלבום ואולי אפשר לזקוף זאת לזכות גיטרת הטלקאסטר הישנה מודל 1954, שהיתה עוד מתנה שקיבל מקרטני. הפעם מאישתו הנוכחית ננסי. אם כבר ברוק עסקינן, הקטע הבא הוא הרוק הסוחף ביותר באלבום שהתחיל דווקא כקטע 'סרף' בחזרות על הבמה. אם אתם תוהים אז כן, בגרסת הויניל, הקטע הבא באלבום הוא Slidin. רק מטעמי מקום פיסי. הקטע הזה שכאמור התחיל כריף שנוגן על הבמה בחזרות בזמן הסיבוב עבור האלבום Egypt Station, היה קטע רזה ו'סרפי' שנוגן על הבמה בגרמניה וגם הוקלט. מקרטני לקח את הקטע הזה והפך אותו לקטע סוחף ונהדר אבל הוא לא עשה זאת לבדו. באופן חריג באלבום הזה, לקטע הזה תרמו חברי הלהקה שלו, ראסטי אנדרסון גיטרה וואייב לאבוראיל ג'וניור בתופים ואשפר לשמוע שאלו תופים וגיטרות גדולות, מתוחכמות ומנופחות שיחד עם התופסות של מקרטני על גיטרה חשמלית נוספת ובס ייצרו קטע נהדר וסוחף שבו מקרטני באופן מרומז מקונן ותוהה האם הוא אי פעם יזכה לחזור ולהתפוצץ על הבמות ו'לגלוש על אוויר', אותה הרגשת האדרנלין שהבמה מעניקה. אם הייתי צריך לבחור קטע אחד ויחיד מהאלבום הזה, כנראה שהייתי בוחר ב Deep Deep Feeling. קטע ארוך בין כמעט 8 וחצי דקות שממצה בו אולי את כל הרעיון של האלבום והתקופה ואולי אגזים ואומר שגם את ההוויה המוסיקלית של מקרטני. אם חלילה זה יהיה האלבום האחרון של מקרטני, זה עבורי המנון סגירת הקריירה שלו. המושג השחוק 'קטע נסיוני' מתלבש יפה על הקטע הארוך הזה שבו מקרטני משחק באולפן כשהוא לא ממציא שום דבר מחדש, אלא רותם את כל מה שלמד עד כה כדי לייצר קטע שהוא גם מקרטני הרגיל וגם מקרטני האלטרנטיבי שנשמע כמו משהו שנוטה לאיזור ה'פיירמן' אבל כל הכלים בו הם כלים מסורתיים לגמרי. מלוטרון, סינתיסייזר, גיטרות שיחד עם משחקי הקונסולה מצליחים לייצר נופך נסיוני. השימוש במנטרה שעליה חוזר מקרטני כמו בתחילת האלבום, deep pain of feeling – הכאב שבלהרגיש מרגש מאוד. הצורך הזה בלרצות מאוד את אהבת הקהל מכמיר לב מאוד. וזה מרגש עוד יותר יחד עם השורה המרגשת: 'לפעמים אני רוצה שזה ישאר, לפעמים אני רוצה שזה יעלם". משכנע וכואב. זה כואב להיות אדם כזה שאהבת הקהל כל כך משנה לו ונמצא בתקופה של חוסר ודאות משוועת. מקרטני שפך את עצמו לתוך הקטע הזה וכשהוא החל לשחק עם המהירויות והאט את עצמו כשהוא חוזר על המנטרה, לי זה צובט חזק בלב אבל באופן מוזר כזה שבו אני יכול להאזין למנטרה חוזרת על עצמה עוד ועוד. הקונפליקט ממשיך, מתחזק ומהדהד: "לך", “תשאר", אבל בסוף מקרטני מרים את הגיטרה האקוסטית, מעלה מקצב ונותן קצת מ האופטימיות שלו. הכל עוד יסתדר ויחזור לעצמו. מאסטרפיס. הקטע השני שאני פחות מחבב באלבום הוא The Kiss of Venus .אני יודע, זה קטע ענוג, מולחן היטב ואמור להכנס לאוסף הבלדות הענוגות של מקרטני, אבל משהו בו גנרי מדי עבורי. כיום לאחר שנתיים וחצי מצאת האלבום הדבר היחיד שמוצא חן בו בעיניי הוא הקלטה שנשמעת על סף הביתית מאוד, כמעט דמו של מקרטני עם הגיטרה שלו ואכן את הדמו הקליט מקרטני על מכשיר האייפון שלו. לאחר מכן באולפן הוא נשא עם אותו הפורמט שלו ושל הגיטרה והוסיף נגיעות הרפסיקורד. הסיפור של השיר הוא השראה מתוך ספר על התנועות הקבועות של כוכבים ושל ונוס בפרט ואולי מקרטני ראה בתנועות הקבועות הללו, גם את התנועות הקבועות של בני האדם ושלו בפרט. לא משנה במה נבחר נגיע לאותו המקום. ב Seize The Day ברח למקרטני קצת ה Egypt Station. בקטע הזה הוא ניסה לייצר מעין אמירה פילוסופית או קטע עידוד שנכתב בשיא הסגר של הקורונה. 'לתפוס את היום'. הבעייה היא שחוץ מהכותרת עצמה, שום דבר אחר לא מתחבר בשיר הזה לכדי משהו קוהרנטי ואם צריך ליישר קו עם הרעיון המרכזי של האלבום, אז הנה הדגמה מצויינת לאיך נשמע מקרטני כשהוא מתאמץ, מנסה להתחבב ולעשות דברים שהוא עצמו לא מתחבר אליהם. הקטע הזה הוא האנתיתזה המוחלטת לפתיחות העצומה עד כה של האלבום ובמיוחד ל Deep Deep Feeling המרגש. ב Deep Down מקרטני מצליח להתעלות ולחזור לדרך המלך. שוב המילה Deep ומקרטני ממשיך בחפירה הארכיאולוגית ברגשותיו, אבל הפעם כשהוא רואה את הסוף לתקופה המדכדכת הזו סטייל 'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם' של אביתר בנאי. 'אני אעשה את הכל נכון ואני אערוך מסיבה בכל ערב'. ושוב עולה מקרטני השברירי. “אני צריך לדבר איתך" כשהדמות שהוא פונה אליה יכולה להיות כל אחד, כולל הקהל הגדול שלו שהוא רוצה כל כך לפגוש ולקבל ממנו את האהבה שהוא כל כך רגיל אליה. האלבום כאמור מסתיים כמו שמקרטני אוהב לעשות, עם קטע הפתיחה שהופך למעין מחרוזת קטנה לתוך הסיום האופטימי של When Winter Comes, סיום שזורק אותנו לחווה בסקוטלנד של 1970 אבל גם מתחבר מוסיקלית עם הגיטרה האקוסטית לפתיחה של האלבום מקרטני עם Lovely Linda, ובמעגליות הזו מקרטני סוגר מעגל של קריירה ענקית שעליה דיברתי בסדרת הפוסטים הזו. קריירה שכולנו רוצים וחפצים שלא תסתיים ושמקרטני יפתיע ויפציע עם עוד יצירה יפה ונהדרת, אבל אנחנו יודעים שככל שנוקפים הימים, הסיכוי לכך הולך ויורד. בגרסאות הארכיב קולקשן הנותרות ננוחם. אם חלילה זה יהיה האלבום שצריך לסיים את הקריירה של מקרטני - אתם יודעים מה. אני יכול לחיות עם זה. תודה לכל מי שקרא, הגיב, והתפלמס. תודה לכל מי שגילה את מקרטני והעמיק בקריירה שלו ותודה לאיש ולאגדה ששינה לי את החיים. “כשהקיץ יסתיים נעוף הרחק מכאן כדי למצוא את השמש"

הפרק השני בסדרת 'אתה חייב להסתיר את אהבתך' על חייו של בריאן אפשטיין בפודקאסט ביטלמניקס, התפרסם ממש עכשיו. בפרק השני אעסוק בהתלכדות של כל מה שלמד בריאן לכדי נקודה קריטית אחת. לאחר שחזר לליברפול מובס מההרפתקה הקצרה שלו כשחקן, בריאן נטמע בעסק המשפחתי והצליח להתעלות מעל הכשלונות שלו ולגרום לחנויות שעליהן היה אמון, להמריא. הוא יצר קשרים עם חברות התקליטים והחל להתעניין מאוד במוזיקה הפופ החדשה שאפפה את ליברפול. השיא הגיע כשבריאן גילה את סצנת להקות הביט שהיו ממש תחת אפו. הגילוי הזה, הביא אותו אל להקת הביטלס שבקסמה הוא נשבה. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

יום הרצחו של ג'ון הוא יום לא קל עבורנו הביטלמניקים. הוא לא קל במיוחד בתקופה הזו שהיא גם ככה מייסרת ועצובה מנשוא שעוברת על כולנו. הפער בין טרגדיה עצומה שכזו לבין החיות והמוזיקה המופלאה של הביטלס ושל ג'ון כל כך גדול, כואב ולא נתפס. חור גדול שנפער בהיסטוריה המפוארת שלהם. ביום הזה אני אוהב להזכר בג'ון האינטימי, המשפחתי והרך. הספר The John Lennon Letters בדרך כלל מספק עבורי רגעים קטנים כאלה שבהם ג'ון תיקשר עם חבריו ומשפחתו דרך הכתב – שם הוא היה פתוח, חומל ואוהב. דוגמא מצויינת הוא מכתב תשובה שכתב ג'ון לבת דודתו ליילה בינואר 1979. ג'ון אהב את ליילה שהיתה גדולה ממנו ב 4 שנים והיה לו 'קראש' עליה כילד. כשאימו נהרגה, לילה ביקרה אותו ונחמה אותו. ג'ון זכר את זה ואם במכתבים לחברים ומכרים הוא בדרך כלל היה ציניקן והשתמש בחידודי הלשון שלו, במכתב הזה לא תמצאו ציניות ובדיחות, אלא נוסטלגיה, ערגה וגעגועים אליה ולמשפחה שם באנגליה. אנגליה שהוא 'הגלה' את עצמו ממנה לתקופה ארוכה. ג'ון וליילה במכתב הזה, ג'ון עידכן את ליילה על המתרחש בחייו. הוא סיפר לה על הכוונה לטייל במצרים [אביה היה ממוצא מצרי], התלונן בצחוק על הדודה מימי והרגיע את כעסה על משהו שהיא קראה באחד הראיונות שלו. הדברים הכי מרגשים ועצובים במכתב הזה, הם העיסוק שלו בשנה הבאה ובגיל 40 ובפחד להגיע לאנגליה. הנה התרגום שלי למכתב של ג'ון לליילה. ליילה היקרה. עכשיו מחוץ לחלון, יורד שלג בסנטראל פארק. אני יכול לראות את מלון פלאזה בהמשך הדרך – זה יפהפה. אני מותש (עדיין), אחרי חג המולד וחגיגות השנה החדשה. יש להם אפילו דבר כזה שנקרא 'חג ההודיה' כמה שבועות לפני חג המולד (דרך אגב, אני פגאני – או Zen Pagan ליתר דיוק – אבל זה סיפור אחר!). ג'ון והמשפחה ב'חג ההודיה' בנובמבר 1979 זה נראה שיש לנו חוסר הבנה לגבי 'סיפור בעיתון' – מימי (מי עוד!) אמרה לי שהתעצבנת על משהו שאמרתי בעיתון (לכאורה אמרתי) על עצמי – בכל מקרה מספיק עם זה – זה שום דבר, אז בואי נשכח ממשהו שגם ככה אנחנו לא מצליחים להזכר בו! אין לי מושג למה הופתעת ממה שכתבתי לך לגבי “רומן רוסי” - אני חושב שהבהרתי לך שהמילים היו של קורא בקלפי טארוט. אלה המילים שלו. המילים הגיעו ממנו. רק כתבתי לך את מה שהוא חזה.(וואטאבר). אתה רואה? אז אל תירי בשליח שהביא את החדשות. שון הוא ילד יפהפה בן 3 (נולד ב 9 באוקטובר! למקרה שלא ידעת). כמה עבודה זו – אני לא יודע איך את מסתדרת עם שלך- כל הכבוד! העובדה שיש להם [לילדים באופן כללי], את כל הגפיים ואת כל היכולות זה הישג בפני עצמו! זה נשמע רעיון מצויין שתתני לעצמך קצת זמן 'לשחק' – 8 ימים לא נשמעים כמו משהו שתהפכי בעקבותיהם לצועניה. עדיף שתתני לנו אזהרה הגונה אם את רצינית לגבי הרעיון 'לקפוץ' לכאן. תוודאי שאני כאן. מחר אנחנו עוזבים (יוקו ואני) לקהיר, מצרים (מצלצל מוכר?), דרך ג'נבה במחלקת ביזניס למשך שבוע. הלוואי ויכולתי לבקר כמה מקרובי המשפחה שלך. את מכירה שם מישהו? דודים/דודות? אני אשלח לך גלויה משם. בשנה הבאה אחגוג 40. אני מקווה שהחיים מתחילים בגיל הזה. אני רוצה קצת פחות 'צרות' ומה עוד? לא יודע. שלחתי לסטן [בן הדוד סטנלי פארקס] גלויית חג מולד לצפון. אני לא יודע מה קורה איתו. הוא כל כך מתרעם עליי. זה כי אני לא טיפש או מה? אני מניח שהוא תמיד קינא בך. בכל מקרה אני חושב שזה די מרושע מצידו. שמעתי ממנו המון כשהייתי עני. אני לא צריך להיות מופתע אחרי כל הממזרים שפגשתי ב 40 השנים האחרונות. בני הדודים. מימין, ג'ון בן ה-7, ליילה בת ה-11 וסטן בן ה-15 אם תהיי בצפון וויילס, תחפשי את ג'וליאן הוא לומר בבית הספר Ruthin. מסכן חסר מזל. חשבתי עליך המון בחג המולד הזה. על הבקתה, על נגן התקליטים, Good Ship Lollipop, 'מצאתי את אהובתי על אי מטמון' [שמות של שירים ישנים], הצללים על התקרה כשהמכונית נסעה בלילה, כשתלינו את שרשראות הנייר. אפילו נורמן שהתחפש לסנטה קלאוס בזכרון שלי! (כשהוא ממלמל על הכיסא ליד האח). מספיק גם עם זה! המון אהבה לכולכם, אני בטוח שנתראה בקרוב בדרך זו או אחרת. אני מפחד להגיע לאנגליה כי אני יודע שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אראה את מימי. אני פחדן בכל הנוגע לפרידות. להתראות שתהיה לך שנה טובה תשמרי על הבריאות ג'ון אהבה משון ויוקו xx המכתב של ג'ון לליילה

אתמול הלך דני ליין לעולמו. כשמישהו דומיננטי שכזה הולך לעולמו בעולם הביטלס, התחושה שלי היא של עוד פרק שנסגר בהיסטוריה של הלהקה ובמקרה הזה בהיסטוריה של קריירת הסולו של מקרטני. זה נכון שהשניים לא שיתפו פעולה כבר הרבה שנים מאז חוסר ההסכמות בתחילת שנות השמונים, אבל הסופיות והפרידה, תוחמים את הגבולות ואפשר לרגע אחד להסתכל על הכל ממעוף הציפור ולהבין את התרומה של ליין, כמובן כגיטריסט נהדר, אבל גם ככותב שירים לא רע, לסיפור של מקרטני. השירים של דני ליין בקטלוג של ווינגז לא רבים, אבל כמו ג'ורג' הריסון בזמנו, ויש הרבה דמיון בהקבלה של שתי הדמויות הללו, הוא 'הורשה' להכניס פה ושם שירים כשזה שירת את הצורך של מקרטני. כשמקרטני רצה, דני ליין היה ג'ורג' וכשבא לו הוא היה ג'ון ובימים שהוא היה במצב רוח פחות עולץ, ליין היה רינגו. ליין נשא על כתפיו את כל התסכול של פול מהביטלס וזה היה חתיכת משא לשאת. ווינגז בתחילת דרכם ב 1971 התרומה של ליין הגיעה רק באלבום השלישי והמצליח ביותר של ההרכב של מקרטני. בשני האלבומים הראשונים מקרטני הפגוע והחשדן מתקופת הביטלס, לא רצה לשמוע על שותפים לכתיבה. גם באלבום הבכורה Wild Life שהיה כמעט חסר תוכן ממשי ונשען על האנרגיות של ההרכב הצעיר, מקרטני העדיף להכניס קאבר ולא לקבל שירים מאף אחד שלא קוראים לו פול, ג'יימס או מקרטני. כשליין התריע בפני מקרטני שהסינגל Mary Had a Little Lamb לא משרת את רוח ההרכב החדש, הוא כמובן זכה להתעלמות, אבל באלבום השני החשדנות התרככה מעט וכשהרעיון היה לייצר אלבום כפול שיכיל את כל המנעד של ההרכב, דני ליין הורשה להביא שיר אחד. להקלטות הוא הביא את I Would Only Smile. שיר חביב שמשלב רוק עם ווסטרן, נישה שליין חיבב מאוד. הרעיון לאלבום הכפול נגנז בסופו של דבר מסיבות שיווקיות וכלכליות גרידא – אף אחד לא האמין שאלבום כפול של פול מקרטני ימכור. באלבום הבא, Band on the Run, ליין קיבל את שכר הנאמנות שלו למקרטני עבור ההגעה שלו איתם עד ניגריה לעבוד על האלבום, בזמן ששני חברים אחרים פרשו בדרך לשם. בתחילת 1973 ליין התחיל לכתוב שיר בשם No Words. בלאגוס, ניגריה, מקרטני עזר לליין לסיים את השיר וניצל את ההזדמנות להוסיף בית שיכיל בו קריצה לשותף המשמעותי ביותר שהיה לו – ג'ון לנון. פול השתמש במשפט It’s only me, ביטוי אישי שהם נהגו להשתמש בו אי שם בתחילת דרכם. הקטע הקטן, הקצר היפה והעדין הזה, פרי שיתוף הפעולה הראשון בין מקרטני לליין, נמצא כרגע קטן של שפיות בהמולה של האלבום ה'גדול' מסך חלקיו הזה של Wings. מקרטני לא הסכים לוותר על ההובלה של השיר ויחד עם הרמונית הקולות היפה בין פול לדני, הוא מסמן שיש סיכוי שיש לו שותף חדש לכתיבה ויצירת שירים. העבודה על האלבום הבא Venus and Mars שהתחילה בנאשויל, הביאה עוד שיתוף פעולה בין פול לדני כשהם ניסו לכתוב שיר קאנטרי יחדיו בשם Send me the heart. קטע זניח מאוד שמקרטני לא ראה בו ראוי אפילו לביסייד וליין בסופו של דבר הקליט אותו עבור אלבום הסולו שלו Japanese Tears. למרבה ההפתעה, ליין לא קיבל את האפשרות להכניס שיר שלו לאלבום החדש Venus and Mars. האכזבה היתה עצומה כשג'ימי, הגיטריסט החדש והצעיר בהרכב, כן הצליח להכניס את Medicine Jar שלו לאלבום. כפרס ניחומים, קיבל ליין להוביל ווקאלית את Spirits of Ancient Egypt שכתב פול. הפרד ומשול בסגנון מקרטני. בניגריה, 1973 השיטה הזו חזרה על עצמה גם באלבום הבא Wings at the Speed of Sound שבו קיבל ליין להוביל את The Note You Never Wrote של מקרטני בביצוע מרגש. הפעם ברוח הדמוקרטיה ששררה באלבום שבו הביא ג'ימי מקולוך הגיטריסט עוד שיר שלו והמתופף ג'ו אנגליש הורשה לשיר את Must Do Something About It של מקרטני, גם ליין הביא ממרכולתו. את Time to Hide שנשמע כמו הבלחה מימיו במודי בלוז, אבל אני מודה קטע לא זכיר כל כך. שני האלבומים הבאים של Wings, מהווים שינוי מסלול עבור מעמדו של ליין בהרכב. בעקבות הבית הצף שלו, הרעיון להקליט ביאכטה או ב'אולפן צף' אומץ בחום והחלום שלו התגשם כשהוא חלק קרדיט על לא פחות מחמישה(!) שירים באלבום עם מקרטני. אולי נכמרו רחמיו של פול על דני ליין המסכן שהתגורר מבחירה באותה תקופה ב’סירת בית’ שעגנה על נהר התמזה, אבל המאמץ של מקרטני לייצר שותפות כתיבה עם דני ליין ראוי מאוד להערכה בעיניי באלבום הזה. דני ליין וזוגתו גרו בתקופת שקדמה לתחילת העבודה על האלבום בבית שהיה ממוקם בשטח החווה של המקרטנים בסקוטלנד. הכוונה היתה ששניהם יוכלו לכתוב שירים משותפים יחדיו. חוץ מקרדיט משותף לשיר הנושא באלבום, היה עוד שיר משותף מקסים באלבום. את Children, Children, מעיין שיר ילדים קטן, נכתב כמו אגדת ילדים מסתורית עם נופך אירי מעט, אבל דני ליין כתב לילדים שלו. הוא מאוד התגעגע אליהם וכתב את המשפט קורע הלב Children children where are you. כששואלים אותי איזה שירים אני הכי אוהב ב London Town שהוא אלבום נהדר באופן כללי, Deliver You Children יהיה אחד מהם. לטעמי זה השיר השני הכי יפה שבו דני ליין היה מעורב בקריירה של Wings. השיר נכתב בשיתוף עם מקרטני עוד בתקופת ‘ונוס ומארס’. הוא אחד השירים היפים באלבום שמעיד גם על התקדמות ביחסי הכתיבה של דני ופול. חוץ מהגיטרות האקוסטיות הפולקיות הנפלאות, תוכלו למצוא בו גם גיטרה ספרדית משובבת נפש שעליה מנגן ליין. ההרמוניות בינו לבין מקרטני נהדרות ולרגע מזכירות נשכחות מלהקה אחרת שמקרטני היה שותף לה. שיתוף הפעולה הפולקי הנהדר בניהם המשיך גם בDon’t Let it Bring You Down כשהיוצרות התהפכו והפעם היה זה ליין שליווה את הקול המוביל של מקרטני. ליין היה שותף לקטע נוסף באלבום שהוקלט גם הוא על סיפונה של ה Fair Carol. את Morse Moose and the Grey Goose הנסיוני מקרטני ודני ליין כתבו אד הוק על הסיפון ורמת הנסיוניות שהלכה וגאתה, גרמה לכך שהפסנתר החשמלי שפתח את הקטע הארוך הזה, היה נסיון להתחקות אחר אותו המורס במערכת הקשר של היאכטה. את הרעיון קיבל פול כשהוא ניגן כמה אקורדים על הפסנתר החשמלי במהלך ג’אם סשן, אליו הצטרף דני ליין בפסנתר.אפקט המורס הלהיב מאוד את שניהם ולרגע אחד ליין היה לנון שחוקר באולפן עם פול מרקמים של צלילים ויחד הם מגלים עולמות. זה הלהיב אותם מאוד. מתקופת London Town הדובדבן בקצפת ביחסים בין ליין למקרטני הגיעו עם קרדיט משותף שקיבל ליין על השיר שהיה הסינגל המצליח ביותר של Wings. בזמן המגורים ליד המקרטנים בחווה בסקוטלנד, הוא סייע לפול לסיים את ההמנון הסקוטי שהוא התאווה לכתוב כבר כמה שנים טובות ולא צלח. התוצאה כאמור היא Mull of Kintyre. האלבום Back to the Egg היה האלבום האחרון ש Wings הוציאו. זה לא היה מכוון אבל התנאים בשלו לכך יחד עם מעצרו של מקרטני ביפן והרצון שלו להתנסות בדברים אחרים. אחרי אלבום שיתוף הפעולה האולטימטיבי יחד עם מקרטני, זה היה הצ'אנס האחרון של ליין להכנס עמוק יותר להיכל התהילה ולהתבשם מניחוחו של מקרטני. באלבום ה‘punk’ הזה או זה שהיה אמור להחזיר פייט להרכבים החדשים, הקטע הכי ‘קלאשי’ לטעמי הוא דווקא הקטע היחיד בו של דני ליין. לייןכתב שני שירים קטנים, האחד Little Woman והשני Again and Again and Again, ובעצתו של מקרטני הוא איחד אותם להיות שיר אחד. אני אוהב בקטע הזה הכל. שילובי הקולות, המילים, הלחן, הגיטרות והשירה העדינה של ליין במעברים וכשליין שר 'אהבה זה משחק שאני אף פעם לא מנצח בו. הייתי בסיטואציות מאוד דומות שוב ושוב ושוב' אני מאמין לו ותוהה האם בתת המודע שלו הוא מסכם את התקופה עם מקרטני. מבחינתי זה שיתוף הפעולה הליין-מקרטני היפה ביותר והתרומה הכי יפה של ליין לקטלוג של Wings. ב 1979 מקרטני עבד על אלבום חדש, הראשון שלו לבדו מאז RAM. אלה לא היו חדשות מבשרי טובות עבור ליין. מקרטני ניסה לשדר עסקים כרגיל וכינס את שארית ההרכב ביולי ובאוקטובר 1980 בקנט על מנת לעבוד על שירים חדשים ולרגע זה נראה אופטימי. בזמן העבודה באולפני AIR עם ג'ורג' מרטין, לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהאלבום הופך להיות אלבום סולו של מקרטני ושהקונספט של ווינגז מאבד תוכן. למרות הכל, דני ליין היה היחיד שנשאר מההרכב המקורי והמשיך עם מקרטני בעבודה. נאמנות שאין שניה לה. יום לאחר הרצחו של ג'ון לנון, שניהם עוד עבדו על Rainclouds שהיה שיר משותף שלהם. במהלך ההקלטות למה שיהפוך להיות Tug of War שבהם ליין היה מאוד דומיננטי, הסתיימו במפתיע יחסיהם של פול ודני ליין. השמועה אומרת שליין העיר הערה על המילים של Somebody who cares ופול בתגובה פשוט פיטר אותו. האם מקרטני הרגיש מאויים או שרצה לפתוח דף חדש בקריירה שלו? מי יודע. דני ליין הלך אתמול לעולמו מקרטני כתב לו כך: אני מאוד עצוב לשמוע שהחבר שלי לשעבר ללהקה, דני ליין, מת. יש לי הרבה זיכרונות טובים מהתקופה שלי עם דני: מהימים הראשונים שבהם הביטלס ערכו סבבי הופעות עם המודי בלוז. לשתי הלהקות שלנו היה הרבה כבוד הדדי והרבה חוויות כיפיות יחדיו. דני הצטרף ל Wings כבר בהתחלה. הוא היה סולן ונגן גיטרה מצויין. הביצוע המפורסם ביותר שלו הוא כנראה ל 'Go Now' שיר ישן של בסי בנקס שהוא ביצע באופן מבריק. הוא ואני כתבנו כמה שירים ביחד שהכי מצליח בניהם היה 'Mull of Kintyre' שהיה להיט גדול בשנות השבעים. התרחקנו אבל בשנים האחרונות הצלחנו לבסס מחדש את הידידות שלנו ולחלוק זיכרונות מהזמנים שלנו יחד. דני היה כישרון גדול עם חוש הומור משובח ותמיד היה מוכן לעזור לאנשים אחרים. הוא יחסר לכל מעריציו וייזכר בחיבה רבה על ידי חבריו. אני שולח תנחומים ואיחולים לאשתו אליזבת ולמשפחתו. שלום ואהבה דני. היה תענוג להכיר אותך. כולנו הולכים להתגעגע אליך. באהבה, פול.

מיני סדרה חדשה בביטלמניקס יוצאת לדרך והפרק הראשון כבר זמין להאזנה בכל הפלטפורמות. בפרק הראשון בסדרה "אתה חייב להסתיר את אהבתך" על חייו של בריאן אפשטיין, ננסה להבין יחד את תקופת ילדותו ונערותו של בריאן כבן למשפחה יהודית בליברפול ועד לחייו כבחור צעיר בתחילת שנות העשרים שלו. נראה את היסודות לבריאן המנהל הדגול של הביטלס, את החלומות להיות חלק מתעשיית השואו ביזנס, כאמן וכשחקן ואיך החיים ניווטו אותו לעסוק בכך, אבל מהצד השני של המתרס. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

האם ישנה פתיחה יותר קורעת לב לאלבום מאשר זו ? Mother, you had me but I never had you I wanted you, you didn’t want me האלבום הישיר ביותר של אדם שנאבק עם כל החסמים והצלקות שליוו את חייו. בראש ובראשונה נטישתם של הוריו וכנראה שנטישתה של אמו פעמיים – בפעם הראשונה כשהשאירה אותו לגדול אצל הדודה מימי ובפעם השנייה כשנדרסה למוות, היוותה השפעה גדולה יותר שכן השיר הפותח את האלבום נקרא Mother למרות שהצעקה המדהדת של לנון אומרת Mamma, don’t go Daddy, come home והיא מראה עד כמה היו לאירועים האלו השפעה על חייו של לנון הבוגר. במהלך 1969, ג’ון ויוקו מתכנסים בתוך עצמם ומתבודדים באחוזת טיטנהארסט. לאחר 2 הפלות של יוקו, הצמד החליט להפסיק את השימוש בהרואין שהחל לתת את אותותיו ולעבור להשתמש במתודאין כתחליף. ברקע יוקו נאבקה לקבל משמורת על בתה קיוקו. לנון מהצד השני התמודד עם הדעיכה של הביטלס, הריבים עם שאר חברי הלהקה וההתעסקויות המשפטיות עם חברת אפל. בתחילת 1970 ג’ון ששיער ארוך וזקן עבות עיטרו את פניו, החליט במהלך ביקור בדנמרק אצל ביתה של יוקו שגרה עם אביה וזוגתו שם, להסתפר בתספורת קצוצת שיער. גם יוקו הלכה בעקבותיו ושניהם עשו זאת כשאת שערם הגזור הם הניחו בשק שאותו החליפו במכנסיי איגרוף מוכתמים בדם של מוחמד עלי. וכל זה למה? על מנת למכור אותם במכירה פומבית למען השלום. את קטע ההחלפה אפשר לראות כאן: באותו הזמן נחשף לנון לספרו של ד”ר ארתור ינוב The Primal Scream והוקסם ממנו עד כדי כך שהזמין את ד”ר ינוב לאחוזה כדי לעזור לו להתמודד עם כל טראומות העבר שלו. המצב באחוזה היה קטסטרופלי ומבולגן מה שלא איפשר לד”ר ינוב להתקדם. הסשנים הועברו למקום אחר בלונדון (שם שהו ג’ון ויוקו בחדרי מלון נפרדים) ולבסוף הוטסו השניים לקליניקה של ד”ר ינוב בלוס אנג’לס. בסשנים עם ד”ר ינוב לנון חוזר ומספר שהוא גדל אומלל ומבודד בידיעה שהוריו לא רצו אותו ופורץ בבכי לעיתים קרובות. ב-24 בספטמבר 1970, לאחר כ 4 חודשים בלוס אנג’לס, חוזרים הזוג לאנגליה והחלו בעבודה על 2 אלבומים בו זמנית. האחד של ג’ון והשני של יוקו עם אותו ההרכב: קלאוס פורמן על הבס, רינגו סטאר בתופים ובילי פרסטון ופיל ספקטור לסירוגין על פסנתר. קלאוס פורמן סיפר על הלך הרוח באולפן: “הם צחקו, בכו ואחזו זו בזו. מחזיקים אחד את השנייה כל כך קרוב. שני אנשים מבוגרים, ובכל זאת הם היו כאילו ילדים. לא בגלל שהם אמרו דברים מטופשים, אלא בגלל הרגשות שלהם. הם בכו, אחר כך צרחו בצחוק, ואז בכו שוב”. לנון עובד מהר ובמשך כחודש מושלמת עבודת ההקלטה של שני האלבומים, כשהשירים מוקלטים בצורה בסיסית ביותר. אמנם האלבום משקף את הטראומות של לנון אך הוא בא גם להשאיר אותן מאחור, וברגע של אופטימיות, נכתב השיר Hold On לנון הסביר “‘Hold on, John, it’s going to be alright.’ – Otherwise, I won’t hold on.” בטייק 32 האחרון של השיר, לנון שר ובו זמנית ניגן בגיטרה ואפשר לשמוע בהקלטה את לנון אומר Cookie שהתייחס בעצם ל…מפלצת העוגיות (או עוגיפלצת כמו שאנחנו בישראל מכירים אותו), מתוך התכנית רחוב סומסום שעלתה כשנה לפני כן למרקע. רינגו התייחס להקלטות של האלבום ולתקרית ה Cookie בשיר Early 1970 שיצא כביסייד לשיר It Don’t Come Easy ב-71. Laying in bed, watching tv, cookie! With his mama by his side, she’s japanese. They scream and they cried, now they’re free… כאן אפשר לשמוע את טייק 32 לשיר: בשיר I Found Out חוזר לנון לנושא המכאיב של נטישת הוריו: I heard something ’bout my Ma and my Pa They didn’t want me so they made me a star שום נושא לא נשאר במגירה וגם יחסיו עם פול מקרטני עולים בשיר. אפשר להגדיר את השורה הבאה כהשתלחות הראשונה של ג’ון בפול באלבומים: I seen through junkies, I been through it all I seen religion from Jesus to Paul כאן אפשר לשמוע את גרסת הדמו הביתי לשיר: When they’ve tortured and scared you for 20 odd years Then they expect you to pick a career When you can’t really function, you’re so full of fear.. חלק מהטראומות איתן התמודד לנון, היו הכללים הנוקשים איתם התמודד בילדותו – בבית הספר, בבית הדודה מימי ובכללי החינוך האנגלי הנוקשה. ב Working Class Hero הוא בז לדת, לפוליטקאים ולאותם כללי בית ספר ומשפחה שהגבילו אותו. השיר, שהיה שיר פשוט מאוד עם סך הכל שלושה אקורדים, היה חלק משורת שירים פוליטיים שהחלו באותה תקופה עם המהפכה של 1968 ומלחמת ויאטנם ברקע, והגיעה לשיא אצל לנון עם האלבום Some Time In New York City מ-72. People say we got it made Don’t they know we’re so afraid ? תחושת הבידוד ניכרה היטב בתקופת הטיפול אצל ד”ר ינוב וב-Isolation לנון מתאר את שניהם כנגד כל העולם. Just a boy and a little girl, trying to change the whole wide world. את קטע האמצע בשיר I don’t expect you to understand, after you’ve caused so much pain. לקח לנון מתוך שיר משנת 1959 שהקליט ברט סטרונג שנקרא Oh I Apologize שהיה בעצם הביסייד לשיר יותר מפורסם Money שנכנס לאלבומם השני של הביטלס. אפשר לשמוע את השיר כאן: ביום הולדתו ה 30, לנון מבלה באולפן בהקלטות של Remember. שוב לנון חוזר בעצת ד”ר ינוב לשורש הבעיות שלו, לילדות ולאביו ואימו: Remember your ma and pa Just wishing for movie stardom Always , Always playing a part… בסוף השיר לנון שר שורה מתוך הפואמה Remember, Remember, The Fifth of November שנכתבה על “ליל המזימה” שנחגג כמדי שנה ב-5 בנובמבר בבריטניה בו מציינים את כשלון המזימה של קבוצת קתוליים לרצוח את המלך האנגלי ג’ימס הראשון על ידי פיצוץ ארמונו. אותו פיצוץ נשמע היטב גם בסוף השיר. הנה הטייק הראשון מתוך הסשנים של Remember: “את Love כתבתי ברוח האהבה. בכל החרא שהייתי בו מצאתי כוח לכתוב אותו. הוא עבור יוקו, יש לו מלודיה יפהפייה ואני אפילו לא כזה טוב בכתיבת מלודיות”. הנה גרסת הדמו לשיר: את טכניקת הצעקות של ד”ר ינוב אפשר לשמוע היטב ב well well well, השיר הארוך ביותר באלבום בו צורח לנון את נשמתו. המילים פחות או יותר מתארות חיי יום יום של הזוג עם השורה המטרידה: We both were nervous feeling guilty And neither one of us knew just why כאן אפשר לשמוע גרסה אקוסטית עירומה לשיר השיר Look At Me נכתב ב 68 בהודו, ולא מצא את דרכו לאלבומי הביטלס עד שהגיע לאלבום הזה. השאלות הקיומיות שעולות בשיר כנראה שכוונו כלפי סינתיה באותה התקופה: “Who am I supposed to be?” “What am I supposed to do?” “Who am I?” “Who are we?” הנה גרסה אקוסטית לשיר: השיר God – לטעמי, הוא החשוב באלבום. זהו שיר המסקנות של לנון שסוגר בעצם את ה”טיפול” ומתאר את לנון המפוכח שמתעורר מהחלום והאשליות בהם היה כל השנים. על פי שיטתו של ד”ר ינוב הוא מקלף את השכבות החוסמות מעליו אחת אחרי השנייה כמו שכבות של בצל ונותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו. לאחר שהוא מתנער מכל מה שהוא לא מאמין בו יותר, כולל אלביס, דילן והביטלס, המסקנה היא אחת: I just believe in me, Yoko and me, and that’s reality. ועוד הוא מוסיף כדי שלא תהיה אי הבנה לגבי הביטלס: I was the walrus But now I’m John And so, dear friends, You’ll just have to carry on The dream is over. רינגו שמפליא לתופף בשיר, הסביר באחד הראיונות שבין “אני לא מאמין” אחד למשנהו הוא לא חזר על אותו מבנה תיפוף וכל אחד מהם היה ייחודי לגמרי. הנה גרסה מרטיטה מתוך האנתולוגיה של לנון: לבסוף, בדמות אפילוג קצרצר, מגיעה ההשלמה הסופית: My Mummy’s Dead I can’t get it through my head Though it’s been so many years My Mummy’s Dead It’s hard to explain So much Pain I could never show it My Mummy’s Dead.

בשבוע שעבר כתבתי על הצד הראשון של האלבום. לאלבום הזה ווינגז מגיעים בהרכב חסר, אבל הרי מקרטני הוא איש רב מעללים ולכן הוא כותב ומלחין את השירים, מנגן בס, גיטרה ובזמנו הפנוי מתופף ביד אחת. לא באמת. הוא לא משתמש בכל היד. באלבום הזה שהוקלט בלאגוס שבניגרה, אפריקה, מקרטני מפיק את לקחי האלבום הקודם Red Rose Speedway וכבר בשיר הפותח של האלבום אנחנו מקבלים שיא עם קטע קונספט מחולק ל 3 מקטעים שלא מביישים. הסקסופוניסט הנפלא האווי קייסי מייצר רגעי קסם ב 2 שירים בצד א’ ועד עכשיו הכל נחמד. כשצד ב’ של האלבום נפתח, אנחנו מרחיקים למרוקו, לא ממש רחוק מהיכן שהוקלט האלבום, צפונית לניגריה באותה יבשת אפריקה שהייתה אמורה להביא צלילים חדשים לאלבום אבל מסיבות שונות זה לא ממש התממש. בתחילת השנה, באזור פברואר 1973, מבקרים חברי ווינגז במאראקש שבמרוקו ומתאכסנים במלון ששמו בתרגום חופשי: “מקום מפלט” או בערבית: מאמוניה – Mamunia , אם לדייק המלון נקרא sumptuous mamounia hotel והוא נחשב לאחד המלונות היוקרתיים בעולם. עבור אדם כמו מקרטני, כל מילה או ביטוי יכולים לשמש השראה מצוינת כדי לכתוב שיר או מנגינה וכנראה שפינוקים של מלון יוקרתי גם כן לא מזיקים, ואכן את ההשראה למנגינה מקבל פול מהווייבים של מאראקש יחד עם שמו של המלון שמסתובב לו בראש. כשמגיעים החברים ללאגוס, זה יהיה השיר הראשון עליו יתחילו לעבוד. מקרטני מגבש שם אט אט את המילים וממשיך את הקו הרוחני של Bluebird (שהיה הוותיק ביותר של מקרטני שנכנס לאלבום ונכתב בחופשה בג’מייקה – ממש קיבוץ גלויות יש באלבום הזה), כשהוא כותב שוב על יציאה לחופשי ועל לידה מחודשת – כן כנראה גם מהביטלס. צריך לזכור שהפצע עדיין פתוח, אנחנו קצת יותר מ 3 שנים לאחר הוצאת האלבום הראשון שלו שפירק את הכל והעניינים מתחילים להירגע ולתפוס צורה רק בתקופה זו. עוד עדות לנוכחות של הביטלס בשיר, הוא השימוש באותו mac שמופיע בשיר penny lane כשבשיר ההוא, מתאר מקרטני את הבנקאי שאף פעם לא עושה שימוש במעיל הגשם שלו גם בגשם הסוער, וזה very strange. אותו ה mac, הוא קיצור של ה mackintosh, מעיל גשם שדוחה מים עתיק יומין. כן כן חברים, מקינטוש, אותו שם שנתנו אפל ל”מחשב העל” שלהם. ב Mamunia משתמש מקרטני באותו mac בבית הזה: So lay down your umbrellas Strip off your plastic macs You’ve never felt the rain my friend Till you’ve felt it running down your back תוך כדי העבודה על השיר באולפן מתחילה סופת גשמים טרופית סוערת ולא ברור מה קדם למה, אבל גשם הוא הדמות הראשית במילים שכתב מקרטני לשיר. הוא “ממלא את הים”, “משקה את כולם” וגם “נותן חיים לזרע שממתין לו באדמה”, ויחד עם העצה שנותן מקרטני: “בפעם הבאה שתראו את הגשם, אל תתלוננו שגשום”, זה נשמע מקסים. ההקלטה תחת הסופה כנראה עשתה ללהקה רק טוב. הגיטרות האקוסטיות נשמעות רעננות ונפלאות, ואם עד עכשיו חיפשנו את הצליל האפריקני באלבום, אז בפזמון אם עוצמים את העיניים ממש חזק ומפעילים את הדמיון על טורבו אפשר לשמוע שבט יושב במעגל ומתופף בכלי ההקשה שלו. קטע ראוי לציון הוא זה לקראת סוף השיר בו מנגנת לינדה במוג סינתיסייזר וברקע נשמע פול בקול עמום ברקע כשהוא אומר: “בכל מקום בו אני מביט יש את אותו סאונד ישן, אני מת על זה!“. בלונדון מתווספים משחק הקולות היפה שהופך אט אט לחלק מצליל ההיכר של האלבום בפרט ובכלל של ווינגז החדשים. צלילי האורגן של לינדה מתחברים בצורה כל כך חלקה וטבעית ל No Words, הקטע הקצר הבא באלבום כאילו נולדו האחד לשני. בתחילת השנה כותב דני ליין את No Words. זה לא אחד הקטעים החזקים או המאפיינים את האלבום אבל גם בו יש קטעים בלתי נשכחים כפי שמיד ניווכח והוא שיתוף הפעולה הראשון בין פול לדני ליין. כשהלהקה מגיעה ללאגוס, מקרטני עוזר לליין לסיים את השיר וככל הנראה הוא אחראי על הבית האחרון או לפחות על הקטע האחרון שבו: You wanna turn your head away And someone’s thinking of you I wish you’d see, it’s only me I love you על המשפט הקטן אבל החשוב הזה מבחינתו של מקרטני – It’s only me אתן למשורר וחורז החרוזים מקרטני לספר: “הייתה לג’ון ולי איזו אי הסכמה ואני זוכר איך הוא הסיר את משקפי ה”סבתא” שלו. אני עדיין יכול לראות אותו בדמיון. הוא הניח אותם ואמר: ‘זה רק אני פול’. ואז הוא הרכיב אותם שוב והמשכנו לריב…הביטוי הזה ממשיך לחזור אליי כל הזמן. ‘זה רק אני’, הוא הפך למנטרה בראש שלי. לא משנה איזה דברים רעים ג’ון אמר עליי, הוא היה יכול להוריד את משקפיו עד לקצה החוטם ולומר לי ‘אני אוהב אותך’. זה באמת משהו שאני נתלה בו”. מיד לאחר הקטע הזה, יש קטע גיטרות משובב נפש שממשיך אל תוך סולו גיטרות שמנגנים הן דני והן פול ומסתיים ודועך אל תוך הפייד אאוט. ישנה שמועה שאומרת ששני ה’רואדיז’ של ווינגז, טרבר ג’ונס ואיאן הורן (איאן היה נשוי לאחותו של טרבר אז הוא למעשה גיסו) השתתפו בהקלטת קולות הרקע. לא משהו שאפשר להבחין בו כל כך בשיר. בלונדון מקבל טוני ויסקונטי את הפיקוד על התזמור בשיר, ומגייס רביעיית מיתרים עבורו. זה ממש מוזר שכל הטוב הזה נכנס לשיר של 2 וחצי דקות. בגרסה האמריקאית של האלבום, הטראק הבא יהיה Helen Wheels. למזלנו אנחנו נאחז בגרסת הבמאי. את הטריגר לכתיבת השיר הבא באלבום הצית במוחו של פול לא אחר מאשר השחקן והבמאי דסטין הופמן. אתם שואלים מה הקשר בינו לבין פול, אז אמרנו אלבום חוצה מדינות ומלכד לבבות ובזמן חופשה בג’מייקה מסבים 2 הזוגות המקרטנים וההופמנים יחד עם משפחותיהם לארוחת ערב בביתם של האחרונים בג’מייקה. כשדסטין הופמן מסתקרן לגבי שיטת כתיבת השירים של פול, הוא גם מציע רעיון: פול עם דסטין הופמן מקרטני סיפר: “הוא אמר: ‘חשבתי על כך. ראיתי מאמר קטן במגזין טיימס על פיקאסו והיא הכתה אותי בפואטיות שלה. אני חושב שזה יהיה מעולה לצרף לזה מוסיקה’. במאמר הוא [פיקאסו] אמר כביכול ‘שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שלא אוכל לשתות יותר’, הוא הלך לצייר קצת ונכנס למיטה ב 3 לפנות בוקר. הוא לא התעורר בבוקר שלמחרת והם מצאו אותו מת. דסטין חשב ש ‘Drink to me, drink to my health, you know I can’t drink anymore’ הוא משפט פרידה נהדר. אלו המילים האחרונות של פיקאסו. אז הוא אמר ‘אתה יכול לכתוב על זה משהו?’ “. מקרטני כמובן לוקח את המשימה, תופס גיטרה ומתחיל לפרוט ולשיר את מילותיו האחרונות של פיקאסו. הופמן מזנק מכיסאו וצועק לאשתו כשהוא לא מאמין: “אנני!, אנני!, הוא עושה זאת!, זה יוצא!“. מאוחר יותר הוא התוודה שזהו אחד הרגעים הגדולים בחייו, אחרי לידתו כמובן. כמובן שאפנק אתכם בהקלטה מאותו ערב אצל ההופמנים. כבונוס ממשיך מקרטני לגרסה מוקדמת מאוד של Getting Closer שתצא רק באלבום האחרון של ווינגז Back to the Egg. זה לא הפלירטוט הראשון של מקרטני עם פאבלו פיקאסו. כשלינדה ילדה את בתם הבכורה מרי, הסתובב פול במסדרונות בית החולים כשהוא חוזר ובוהה בתמונה של פיקאסו שנקראה “הגיטריסט הזקן”. בתמונה נראה גיטריסט והוא זקן, אבל הדבר שעניין את פול הוא, מהו האקורד אותו הוא מנגן ולאחר שפענח אותו והבין שמדובר באקורד בו משתתפות רק 2 אצבעות, הוא ניסה לכתוב שיר שלם עם אקורדים כאלו וקרא לו “When the Wind is Blowing”, אותו הציג לראשונה ב 1999 בתכנית של מייקל פרקינסון, שיש לו קשר הדוק לעטיפת האלבום Band on the Run. בלאגוס עת הגיע זמנו של השיר להיות מוקלט, מדירים חברי הלהקה את רגליהם ומקליטים ליום אחד בלבד באולפן אחר. אולפני ARC היו שייכים למתופף להקת Cream לשעבר ג’ינג’ר בייקר שהתעקש שהלהקה תקליט את כל האלבום באולפן שלו. מסיבותיו הוא מקרטני התעקש להקליט באולפני EMI, וכמנחת שלום הוא מציע שיבואו להקליט יום אחד באולפנים שלו. ג’ינג’ר בייקר יחד עם קוטי פלה בניגריה השיר שעלה בגורל הוא Picasso’s Last Words ובמהלך ההקלטות משתתף ג’ינג’ר בייקר גם כן בהקלטות כשהוא משקשק בסוג של מאראקס שהיו מין פחיות מלאות בחצץ. פול מחליט להתייחס לשיר ממש כמו בד קנבאס עליו הוא יצייר בסגנונות שונים. “פיקאסו היה קיצוני בציורים שלו. הוא עשה שימוש בכל מיני סגנונות: קיטועים, קוביזם ועוד. אני חושב שזה יהיה נחמד שיהיה קטע כזה באלבום שיעבור בין מצבי רוח שונים, לחתוך אותו במקומות שונים, לערוך ולהתעסק אתו קצת – כמו שהוא עשה בציורים שלו”. טוני ויסקונטי האחראי על התזמורים באלבום, שנתבקש להפיק משהו מיוחד, או במילותיו של מקרטני ‘תעשה את הדבר שלך רק בסגנון מוטאון’, נכונה עבודה לא פשוטה והוא כותב תזמור שהושפע מהמלחין ג’ק ניטשה (שעבד בתחילת הדרך עם הרולינג סוטנז). השיר מתחיל בצורה הבנאלית של גיטרה אקוסטית וזולג לאיטו לקטע דיבור צרפתי שנלקח מתכנית הרדיו Le Flash Touristique ושודרה ב BBC – אולי כדי להדגיש שפיקאסו מת בצרפת ואת מילותיו האחרונות אמר בצרפתית. לדבריו של ויסקונטי, פול היה אובססיבי בהקלטת קטע הבסון שמלווה את הצרפתית וביקש כל הזמן מנגן הבסון לנגן בצורה “עשירה” יותר. תוסיפו על כל זה גם רפרנסים לשירים אחרים מהאלבום כמו מ Jets ומ Mrs. Vandebilt ותקבלו מישמש שהוא אולי מעניין אך מייגע לפרקים. בכל זאת השיר הארוך באלבום. אבל הנה מגיעה נגינת הפסנתר הנפלאה בשיר האחרון באלבום, “1985”, שמעירה אותי מיד. מקרטני התחבט עם השיר הזה במשך כמה חודשים ולא ידע מה לעשות עם השורה היחידה שהייתה לו: “אף אחד לא יצא חי/ באלף תשע מאות שמונים וחמש”. אפוקליפטי מעט ויש האומרים שהושפע מספרו של ג’ורג’ ארוול 1984 (דיוויד בואי כתב על כך אלבום שלם בשם Diamond Dogs). השיר הוקלט באולפני אייר שבלונדון ומקרטני עדיין התחבט והוסיף מילים לשיר גם ביום ההקלטה. בשיר נשמע שמקרטני ‘נותן את הנשמה’ בשירה וזהו בהחלט ביצוע מצוין שנע בין הטווח שבין Oh Darling לליידי מדונה. הנה הביצוע היפה של מקרטני מתוך תכנית הטלוויזיה One Hand Clapping ששודרה ב 1974 ותיעדה את החזרות של ווינגז באולפני אבי רואד. הקודה של השיר היא בעצם סיכום כל האלבום כולו והיא מכילה בה תזמור יוצא מן הכלל של ויסקונטי שמביא את הכל לשיא אחד גדול רגע לפני הסיום ממש כמו התפקיד של התזמורת ב”יום בחיים”. טוני ויסקונטי עם אשתו מרי הופקין בתחילת שנות ה 70 איך נסיים את האלבום? בצורה הכי טבעית לאלבום שמנסה לחקות את סרג’נט פפר – כמו שהתחלנו, חזרה למנוסה, עם קטע מתוך השיר הראשון באלבום. זהו הגענו לסופו של האלבום. ב 28 באוקטובר 1973, מתכנסים חברי הלהקה יחד עם הצלם קלייב ארוסמית’ אותו הכיר מקרטני מליברפול, בפארק אוסטורלי שבלונדון על מנת לצלם את עטיפת האלבום. הקונספט שהסכימו עליו היה שאם “הלהקה במנוסה” הדרך הטובה ביותר להעביר זאת היא כמו בסרט הוליוודי שהאסירים באור הזרקורים נגד קיר הכלא ולתפקיד האסירים יחד עם הלהקה גויסו עוד 6 דמויות מוכרות, הפעם בשר ודם ולא דמויות מקרטון או שעווה ואלו הם: ידידנו מתחילת הפוסט השדרן, העיתונאי והסופר מייקל פרקינסון. הזמר וכותב השירים קני לינץ’ ואתם הרי יודעים שבסיפור של הביטלס הכל מעגלי ומתחבר – אותו קני לינץ’ הקליט ב 1963 את הקאבר הראשון אבר לשיר של הביטלס Misery שלנון קיווה שהלן שפירו תקליט ושחרר אותו כסינגל. השחקן האמריקאי ג’יימס קוברן, העיתונאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד (נכדו של זיגמונד פרויד), השחקן הבריטי כריסטופר לי והמתאבק הבריטי ג’ון קונטה. קלייב ארוסמית’ הצלם סיפר: “שכרתי זרקור מחברת תאורה שלמרבה הצער לא היה חזק מספיק. זה אומר שכל אחד היה צריך להיות יציב ושקט מאוד למשך 2 שניות כדי שהתמונה תהיה חדה. 2 שניות אולי לא נשמע כמו הרבה זמן, עם זאת, הם עשו מסיבה לפני הצילומים וכולם היו במצב גרוע בלשון המעטה. ניסיתי לגרום לכולם להיות בשקט ולשחק את הקטע של אסירים נמלטים. זה היה קשה מאוד. סדרתי את כולם כדי שישענו זה על זה ועל הקיר. דני ליין נפל כמה פעמים צוחק בהיסטריה. הייתי צריך להשתמש במגפון כדי למשוך את תשומת לבם, אפילו עליתי לראש סולם, ליד הזרקור ונבחתי הוראות שמרובן הם התעלמו. הצלחתי לצלם 2 פילמים של 24 תמונות כל אחד. הדאגה האמתית הייתה שלא תהיה תמונה שבה כולם חדים. הצרות שלי לא נגמרו שם, אחרי שהפילם חזר, היה לו גוון צהוב חם חזק, למרבה המזל היו ארבע תמונות שבהן כולם היו חדים. הראיתי אותם לפול והוא אהב אותם. מעולם לא הזכרתי את הגוון הזהוב. סיפרתי לו כמה שנים לאחר מכן, כשצילמתי את העטיפה האחורית ל Wings at the speed of sound”. הצלם קלייב ארוסמית’ הנה קטע וידאו מצילומי העטיפה: האלבום ראה אור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973 ואי אפשר לומר שהוא היה להיט עם יציאתו. כנראה שהקהל היה מעט חשדן לאחר 2 האלבומים הראשונים של ווינגז שלא בדיוק ענו על הציפיות שהוערמו על יוצא ביטלס ובמיוחד אם קוראים לו מקרטני. האלבום מגיע בבריטניה למקום ה 9 ואפילו מדשדש מעט כלפי מטה. מצב דומה קרה גם במצעד הבילבורד האמריקאי. מחלקות השיווק של חברות התקליטים כבר לא בוחלות באמצעים ומשחררות סינגלים מתוך אלבומים ללא הבחנה ולכל עבר וזאת למרות שיצאו כבר באלבומים. הראשון להשתחרר בצורה שכזו מהאלבום הזה היה Jet עם Let Me Roll It בצידו השני ב 18 בפברואר 1974 בבריטניה ובארה”ב וזה כבר עושה את העבודה והאלבום מתחיל לתפוס תאוצה. פרסומת לסינגל Jets ב 8 באפריל שוחרר השיר Band on the run כסינגל בארה”ב עם השיר 1985 כביסייד ושוב קצר הצלחה עם המקום הראשון. בבריטניה שוחרר השיר כסינגל ב 28 ביוני והגיע למקום השלישי. בביסייד של הסינגל הזה, שיר חדש בשם Zoo Gang ששייך יותר לפוסט הבא על האלבום הבא. האלבום מסיים את השנה כאחד האלבומים הנמכרים ביותר ב 1974 בבריטניה ואחד הנמכרים ביותר של שנות ה 70. רוצים עוד תואר? האלבום המצליח ביותר של יוצא ביטלס, תואר שהיה שהשתייך עד לפני כן לג’ורג’ הריסון עם אלבומו המשולש. טוני ויסקונטי המתזמר של האלבום תוגמל (ברשימה יחד עם הצלם והרואדיז ) עם “תודה מיוחדת” מעל עטיפת האלבום האחורית. זה כבר היה הרבה יותר ממה שקיבל ג’ימי סקוט על אובלדי אובלדה – אולי הקרדיט האמופרי הזה הוא נקמה על כך שויסקונטי נשא את מרי הופקין בת טיפוחיו לאישה. ב 1999 עת יצאה גרסת חצי היובל לאלבום תיקן מקרטני את הטעות ונתן את הקרדיט המגיע באלבום ולא שכח לשלוח לויסקונטי מכתב “יש לך קרדיט“. הקרדיט או חוסר הקרדיט לויסקונטי זהו חברים. הגענו לסוף הפוסט האחרון על האלבום ואני עדיין מתחבט במחשבה מי היא אותה להקה במנוסה. ווינגז או שמא אלו הם הביטלס והאם שניהם בורחים מאותו הדבר.