בחלק האחרון בסדרה, עסקתי באלבום הנהדר Memories Almost Full שהלך אחורה בזמן והביא בו את מקרטני כשהוא התיישב על הכורסא על מנת לעסוק בזיכרונות העבר שלו ולהוריד אותם מעצמו כמו עול שצריך כבר להניח אותו בצד. האלבום הזה ראה אור ממש כמה ימים לפני יום הולדתו ה 65 ביוני 2007 ומקרטני כבר אץ רץ לו לפרויקט הבא שלו. קונצ’רטו לגיטרה קלאסית. מקרטני החל לעבוד על הפרויקט השאפתני הזה יחד עם קרלוס בונל נגן גיטרה קלאסית שהתמחה בסגנון ספרדי ונחשב לאחד מהנגנים הטובים בעולם. למעשה הסשנים בין השניים נקבעו כבר לשנה קודם לכן ונקטעו עקב ההודעה של פול על הפרידה מהת’ר מיילס ממש באותו היום. קרלוס בונל לאחר שנה, השניים נפגשו והחלו לעבוד על הפרויקט החדש. ככה סיפר בונל: “עבדנו על הפרויקט הזה עד 2009 ואז שמנו אותו בצד עם כוונה לחזור אליו. זו עבודה חשובה מאוד ושילוב מעניין של גיטרה ותזמורת. יש שם שילוב סגנונות. בוודאות יש בו צד גם מהביטלס יחד עם איכות ספרדית. פול כתב המון מוסיקה שמספיקה אולי ליותר מקונצ’רטו אחד. לפול היו את הרעיונות ואני עזרתי לו להוציא אותם החוצה על הגיטרה הקלאסית“. הפרויקט הזה לא ראה אור עד לרגעים אלה. בד בבד, בסוף 2007, מקרטני החל לעבוד על פרויקט אחר שלכאורה היה מנוגד מוסיקלית לפרויקט עם קרלוס בונל, אבל יש בו גם קווים משיקים. נתחיל בצורך שלו בתקופה הזו למדריכים שייקחו אותו יד ביד ויצלחו אתו פרויקטים שהם לא מגרש המשחקים שלו. למדריך בפרויקט החדש קוראים יות’. יות’ או מרטין גלובר היה כבר בן בית בפרויקטים של מקרטני, או ליתר דיוק בפרויקט מאוד ספציפי שבא להדגיש ולהוציא צדדים אחרים לגמרי של מקרטני – פרוייקט הפיירמן. לחלק השלישי והשונה של הפרויקט הזה, מקרטני יצא ללא שום רעיון מנחה מדויק על מה יהיה תוכנו, אבל נתן לעצמו לזרום יחד עם יות’ ולראות מה יקרה. הרעיון שכן נעשה בו שימוש, הוא להקדיש יום עבור כל קטע באלבום המתגבש. שלושה עשר ימים הוקדשו לו והם נפרשו על כחצי שנה. היום אעסוק בתוצר הסופי של התקופה הזו, האלבום Electric Arguments. אם בפרויקטים הקודמים של הפיירמן זה היה יותר מקרטני מתארח אצל יות’, הפעם אסופת הקטעים שעבדו עליה מקרטני ויות’ לא עסקה רק בצד של יות’ אלא הביאה את קו התפר של ההבדל בניהם. חצי מהאלבום שייך לצד של מקרטני וחצי ממנו לצד של יות’. על שניהם מנצח מקרטני בכל הכלים. העובדה הזו מעוררת את השאלה התמידית האם האלבום הזה שייך יותר לקאנון האלבומים ה’רגיל’ של מקרטני, או שמא הוא שייך לאסופת אלבומי ה’אלטרנטיב’ שלו. התשובה שלי היא שאלבום לא מהודק שכזה, נפלא עד כמה שיהיה, לא יכול להתקיים בקאנון הרגיל של מקרטני. הוא נמצא בין שני העולמות עם נטייה ברורה לעולם האלטרנטיבי, החופשי והלא מוגדר. הקהל הרגיל של מקרטני לא יכול היה לבלוע את הצפרדע. המשוואה הייתה כמובן משתנה אם האלבום הזה היה ממותג כ’מקרטני 3‘, וזה היה דיי עושה שכל לעשות זאת כי האלבום קרוב מאוד לשיטת העבודה של אלבומי מקרטני ואלבום שכשזה היה צעד קדימה בהחלט מ’מקרטני2’. אבל לא כך קרה. ככה סיפר מקרטני: “היה ממש כיף לעשות את האלבום הזה וזו היתה יציאה נהדרת כי זה ממש הרגיש כמו תיאטרון מאולתר. ברוח האילתורית הזו הגעתי ללא קונספט בכלל לגבי מה יהיו המילים או המלודיות. זה היה בעצם לכתוב ‘על המקום’, מה שלדעתי ‘חישמל’ את הסאונד שלו“. הקטע הפותח Nothing Too Much Just Out of Sight התחיל ממש כאלתור באולפן. מקרטני צעק למיקרופון באופן דיי דומה להקלטות של הלטר סקלטר של הביטלס וזה נראה היה אפילו שמקרטני זועם. היה לו על מה בתקופה הזו – תהליך הפרידה המכוער מאוד מהת’ר מיילס, היה בעיצומו. ככה סיפר מקרטני על תהליך היצירה של הקטע: “הביטוי הזה Nothing Too Much Just Out of Sightהגיע מג’ימי סקוט. הוא זה שנהג לומר ‘אובלדי אובלדה החיים ממשיכים’. יות’ אמר שזה ביטוי טוב להתחיל אתו את השיר. לקחתי ספרי שירה ופשוט חיפשתי קטעים משם להכניס אליו“. מקרטני כמובן ניגן בכל הכלים ושוב השתמש בפרקטיקה הרגילה שנולדה אצלו עוד באלבום ‘מקרטני’ מ 1970. קודם תופים ואחר כך שאר הכלים. במקרה הזה בס שהיה מחובר לאפקט פאז, גיטרות וקולות. כדי לתת לקטע נופך בלוזי, מקרטני הוסיף גם נגינת מפוחית פשוטה. הקטע הקצרצר Two Magpies הוא אחד היפים באלבום הזה והוא חזר ברעיון שלו לבלקבירד, עם השימוש בזוג ה Magpies או עורבי הנחלים. “תמיד אהבתי ציפורים. זה קטע שלי. הם מסמלים חופש“. שימו לב שהקטע הזה מתחיל בהקלטה ביתית של מקרטני שבה הוא שטח את הרעיון הראשוני שלו ורק אז השיר עובר להקלטה האולפנית בה מקרטני מנגן על כל הכלים כולל הקונטרה בס. ההקלטה הביתית הזו חוזרת לאורך השיר מדי פעם כשקולו הראשוני של מקרטני משם משתלב. בסופו של הקטע, גם קולות של ביאטריס הבת הקטנה של מקרטני מהנישואים להת’ר מילס, מגיחים ומשרים על הקטע אווירה ילדותית ולא בכדי – הפזמון עצמו כתוב כמו פואמה מתוך שיר ילדים. אין ספק ש Sing the Changes ההמנוני שייך בכל מאודו לז’אנר המקרטני הטיפוסי. הקטע הזה נשמע כאילו נתפר להופעה אצטדיונית ותסמכו על מקרטני שהוא עשה בו שימוש בהופעות. דוגמא לכך מופיעה ב DVD Good Evening New York City שתיעד הופעה בניו יורק ב 2009. השיר המדבק הזה יצא גם כסינגל שקידם את האלבום electric arguments. באולפן מקרטני צלח את הקטע הזה דיי בקלות כשהוא ניגן על כל הכלים כולל על מנדולינה ויצר עוד המנון סוחף לקטלוג שלו. השיר הראשון שעליו עבדו מקרטני את יות’ היה Travelling Light. מקרטני הושפע מאוד מדיסק של שירי יורדי ים שהוא האזין לו. ליות’ היה באותה התקופה לייבל של פולק עכשווי שנקרא Butterfly ומקרטני האזין לאוסף שיצא בו תחת השם What the Folk שהשפיע גם הוא על מקרטני לכתוב את הקטע הזה. בקטע הזה מקרטני שר בקול עמוק והשיר מאוד מזכיר לי בהווייתו את where the wild roses grow, שיתוף הפעולה הנהדר בין ניק קייב וקיילי מינוג. בקטע הזה עשה מקרטני שימוש בין היתר במלוטרון ובחליל. ב Highway מקרטני חזר למחוזות הרוקנרול, אבל באופן כזה שאפשר לקרוא לקטע הזה רוקנרול אלטרנטיבי שזה מושג שמעורר את בלוטות הסקרנות. האלטרנטיביות באה לידי ביטוי בכך שקטע הרוק הבסיסי הזה לא רזה מדי, אבל גם לא מופק לעייפה למרות עושר הכלים שבו: פסנתר, גיטרות בס ומפוחית ששוב משרה את האווירה הבלוזית. גם הקטע הזה היה מספיק קומוניקטיבי על מנת שמקרטני יאמץ אותו עבור ההופעות וגם הוא נכנס ל DVD Good Evening New York City. הקטע הבא Light from Your Lighthouse כבר עורר הדים כששוחרר האלבום electric arguments. הסברה הייתה שמקרטני השאיל בבוטות או אפילו העתיק מהשיר העתיק Let Your Light Shine on Me של בליינד ווילי ג’ונסון. צריך לומר שבשיר של ג’ונסון נאמר בבירור שם השיר של מקרטני. התגובה של מקרטני לכך הייתה הכחשה נמרצת והבהרה שהוא נתן קרדיט לג’ונסון כהשראה על השיר. צריך לומר שעקב התיישנותו של השיר לא הייתה בעיית זכויות יוצרים ולכן אין כל בעיה חוקית עם ה’השראה’ שלקח מקרטני ובעצם אפשר להתייחס לשיר כגרסה המחודשת של מקרטני לשיר העתיק ההוא. האופטימיות ב Sun is Shinning הייתה כתוצאה מההתאוששות שלו מתקופת הפרידה המלחמתית הקשה מהת’ר מילס. מקרטני הרגיש שהוא משתקם וכתב שיר על הפשטות של הדברים. השמש זורחת, האוויר מזמזם והכל יהיה בסדר. קטע דיי סטנדרטי שמביא גם שימוש מעניין בגיטרות חשמליות שנשמעות לעיתים מנוגנות במהופך. הקטע הבא Dance Till We’re High נפתח כאילו שהוא Be My Baby של הרונטס, אבל הוא נשמע כמו שיר כריסטמס שפול ניסה לכתוב ובאמת בקופסת הדלוקס של האלבום electric arguments, הופיע רימיקס לשיר בגרסת ה Xmax שלו. באותה התקופה החל מקרטני לצאת עם ננסי שבל, אשת עסקים מצליחה ואמידה מאוד ויש הגורסים שהשיר הזה חגג את תחילת הזוגיות החדשה של פול. הקטע הזה לווה גם בקליפ נהדר באווירת חג המולד. המפוחית מבליחה לרגע שוב בקטע הבא Lifelong Passion, שהולך ונחשף כקטע רוחני שפוזל למקצבים הודים. כל הקטע הזה כמו ב tomorrow never knows של הביטלס, נבנה סביב אקורד אחד. סביבו מקרטני הוסיף שכבות של פסנתר חשמלי, סינתיסייזר, גיטרות ובס. אני מאוד אוהב את הקטע הזה. הוא מביא מקרטני שאמנם מתכתב עם דברים שעשו פעם הביטלס, אבל הוא גם מעודכן וחדשני באותה הנשימה ומתכתב עם הצד של יות’ ושומר על האיזון בדיל הזה שנרקח בניהם. השירה של פול מהדהדת ומרגשת בדיוק בדיוק כמו הדאלי לאמה שעומד הר בטיבט וזועק: “אני רוצה חיים מלאי תשוקה..“. הצד החולמני נסיוני הזה ממשיך גם לשיר הבא ?Is This Love ומתכתב כבר לגמרי עם הדברים שנעשו בשני האלבומים הקודמים של פרויקט הפיירמן ובמיוחד עם האמביינט וזה אולי היופי של האלבום הזה. אמביינט ורוק חיים זה לצד זה בלי להפריע, בלי להעיק ובלי להתחייב על שום דבר. הם פשוט שם ומשרים אווירה מאוד חופשיה שבה מותר הכל. מקרטני שניגן גם על חליל בקטע הזה סיפר שהקלטת סולו החליל הייתה הדבר הכי כיפי עבורו. בנוסף כדי להשלים את האווירה החולמנית של הקטע הזה, הקליט מקרטני לאורך השיר מנטרה סביב המשפט Is This Love. הקטע האפל ביותר באלבום חייב להיות Lovers in a Dream. קטע אמביינט על גבול האוונגרד שנותן תחושת רדיפות סיוטית ולאו דווקא תחושה של אוהבים בחלום, אלא בסיוט מתמשך. כדי להשיג את התחושה הזו מקרטני השתמש בקולות רקע הולכים ונעלמים, הוסיף צ’לו, אורגן וסינתיסייזרים. קטע רפטטיבי ארוך מאוד שאולי לטובתו יאמר שהמקצב שמתווסף לו יכול היה לשמש את השיר על רחבת הריקודים מהקטע האפל הזה בעזרת החלקה של ריף פסנתר נוגה אנחנו עוברים ל Universal Here, Everlasting Now ואפשר כבר להבין שאנחנו בעומקו של האיזור הניסיוני מאוד באלבום שקונטרסטי לכל הקטעים שהאלבום נפתח איתם וזה מופלא בעיניי. הקטע הזה אוונגרדי במהותו. הוא מכיל קולות כלבים נובחים, לחישות וחלקי משפטים לא מובנים. קצת לפני אמצע הקטע מגיחים תופים שנשמעים כמו תופים אלקטרונים שמכניסים את הכל למקצב והקטע הופך להיות אמביינטי לגמרי כשגם גיטרה אקוסטית מהדהדת מצטרפת למשפטים שממלמל מקרטני והכל כמו בסחרחרה שלבסוף נעצרת וחוזרת לליין הפסנתר הנוגה. אחד הקטעים היפים באלבום. הגענו לקטע ה 13 באלבום שנקרא Don’t Stop Running. הקטע הזה הוא דוגמא מובהקת לחוסר התכנון של מקרטני באלבום הזה. ללא מילים מראש, הוא הקליט באקינג טראק שעל גביו החל לזרוק מילים שעלו לו בראש. הקטע הזה הוא שילוב נהדר של מהות האלבום, מציאת האיזון בין שתי הגישות. גישת מקרטני וגישת יות’. לעיתים הקטע הזה נשמע כמו קטע רוק ולפעמים כמו קטע אמביינט וההטעיה הזו נפלאה. שלושה עשר ימים, שלושה עשר קטעים, אבל ישנו עוד קטע שהוקלט ושימש כקטע המוחבא באלבום. Road Trip סגר סופית את האלבום הנהדר הזה של מקרטני כשהוא משחק בו עם אפקטים של סינתיסייזר, מקליט קולות לאחור כמו בימי הביטלס ולוחש בסוף במהופך Warmer than the sun, cooler than the air. זה בעצם חלק מהמוטיב החוזר של Lovers in a Dream, אבל אני חשבתי לעצמי שככה מקרטני סיכם את ההבדלים בין שתי הגישות למוסיקה בינו לבין יות’. החום והקור. השמש והאוויר. בעזרת הקטע הזה הוא יישב את ה’מחלוקת האלקטרונית’ או המטען החשמלי בניהם. החלק השלישי של פרויקט הפיירמן הוא החלק האחרון בפרויקט, נכון לכתיבת שורות אלה. הוא שוחרר לראשונה תחת שמו של מקרטני ועל סטיקר גדול, לפחות בגרסת הויניל שלי, מופיע שמם של מקרטני ויות’ כמפיקי האלבום. שם האלבום הגיע מתוך פואמה של הביטניק אלן גינסבורג. מקרטני כבר שיתף איתו פעולה אי שם ב 1996 בסינגל שהוציא גינסבורג בערוב ימין לפואמה שלו The Ballad of the Skeletons. הפעם אולי מתוך מחווה למשורר הביט המנוח, מקרטני השאיל את צירוף המילים מתוך פואמה של גינסבורג בשם Kansas City to St. Louis. מקרטני סיפר שהוא התבונן יותר ביופי של שילוב המילים מאשר בשאלה, האם יש לצירוף הזה פרשנות. באווירה החופשית הזו מקרטני שהחל להתעניין גם בעולם הציור בשנים הללו, השתמש בציור שלו כעטיפת האלבום בפעם השנייה – הפעם הראשונה הייתה עבור האלבום Twin Freaks. תהיה אגב גם פעם שלישית שעליה עוד נדבר. בחוברת הנלוות לאלבום, מקרטני נראה יחד עם יות’ כשהם צובעים את שם האלבום על גבי קיר ומחייכים מאוזן לאוזן. כך סיכם הדיילי טלגרף את האלבום שראה אור בנובמבר 2008: “האזנה מענגת טהורה עם הרגשה ספונטנית ודמיון מוסיקלי”. אני מסכים.

בשונה מאוד מאלבום הבכורה שלהם, האלבום השני With the Beatles הוקלט כבר לאורך שבעה סשני הקלטה. בחשבון מהיר – פי 7 ממה שהוקדש להקלטה של רוב Please Please Me. אחרי שיצא הסינגל ההקלטות לאלבום החלו כבר ביולי ובאוגוסט, כשיצא הסינגל המצליח She Loves You, קל היה לחברת התקליטים לשחרר את החבל עבור הביטלס. גם בעטיפה רואים את השוני הגדול. אם באלבום הבכורה זו עטיפה שצולמה כלאחר יד במשרדי המדרגות של משרדי EMI בלונדון, הפעם היתה בה כבר אמירה אומנותית. הפעם הייתה הפריבילגיה והזמן לבריאן אפשטיין לבחור איזה צלם שהוא רוצה וכשהוא ראה את אחת התמונות שצלם בשם רוברט פרימן צילם בפסטיבל ג’אז בלונדון שבה רואים את ג’ון קולטריין האגדי מנגן בחליל, הוא אהב מאוד את משחק האור והצל בתמונה הזו. בריאן אירגן פגישה לביטלס יחד עם רוברט פרימן והביטלס אהבו את מה שהם ראו. במיוחד לנון שהאומנות מאוד דיברה אליו, אם זה בגלל הלימודים בקולג’ ואם בגלל ההתכתבות עם תמונות של אסטריד מהמבורג שאהבה לשלב משחקי אור וצל בתמונות שלה. בתמונה האומנותית הזו, לא הייתה מחשבה רק על משחק האור והצל הנהדר שהיה הרעיון המוביל אלא גם על קומפוזיציה. רינגו מוקם מתחת לכולם כדי שהתמונה תהיה בפורמט ריבועי כמו שמתאים לעטיפת תקליט. לנון שהיה דומיננטי מאוד באלבום הזה במיוחד בביצועים הווקאלים הנהדרים שהוא הביא, כתב בחומרים המקוריים שלו את הפרשנות שלו למוסיקה השחורה. לדוגמא ב all I’ve got to do הוא כתב מחדש את ‘אנה‘ של ארתור אלכסנדר ושר עם מתיחות הקול שמאוד מאפיינות את השירה השחורה, ובאופן כללי אפשר לשמוע את הניסיון שלו לחקות שירה רית’ם אנד בלוזית, שחורה כמעט בכל ביצוע שלו באלבום. רוב הקאברים שהביטלס בחרו לבצע לאלבום, היו שירים של סמוקי רובינסון, גרסאות לשירים של הרכבי הבנות הדונייז והמארבאלטס וכמובן money שהוא קאבר של בארט סטרונג שנכתב על ידי בארי גורדי וג’ני ברדפורד וזה מעניין כי בארי גורדי הוא המייסד של חברת התקליטים תמלה שהפכה לתאגיד מוטואון שהוא האמא והאבא של המוסיקה השחורה בארה”ב, ויש לו לגורדי, אחריות גדולה בעקיפין לסאונד של האלבום הזה של הביטלס. הביטלס אהבו את מוטאון שמיום היוסדה ב 1959 התוותה את הסאונד המקורי והפרשי הזה שבמקרה היה גם שחור ובעבע חדשנות, הפקה, כתיבה מדויקת ובעיקר הורדת המחיצות בין ז’אנרים. מה זו מוסיקה שחורה על פי מוטאון? זה הכל זה עירוב של רית’ם אנד בלוז, רוקנרול, ג’אז ויצירה של משהו פופי ומתוק שנעים לאוזן מצד אחד, אבל יש בו המון תוכן והמון עומק. גם מקרטני תרם לאלבום המחווה הזה כשהוא כתב את hold me tight בנוסחת להקות הבנות ותרם גם ל I wanna be your man שנכתב בנוסחת הריתם אנד בלוז שהותאמה לרולינג סטונז והתמונה המתקבלת היא אלבום שמאוד נוטה למוסיקה השחורה. ב Not a Second Time אפשר לשמוע את השפעה הברורה של סמוקי רובינסון וכשלנון ביצע אותו עבור האלבום של הביטלס הוא לא שכח לנסות ולעלות בגבהים של הקול כמו שעשה סמוקי. השיר הזה הוא שיר בלעדי של לנון. מעין עבודת סולו מוקדמת שלו בתוך הביטלס ואנחנו נראה את המוטיב הזה חוזר גם בהקלטה של השיר, שלפי הספקולציות, מוקלט כאילו הוא קטע בלעדי של ג’ון. במילים אנחנו כבר מוצאים שינוי רעיוני בכתיבה: חוסר פשרה ואי מתן הזדמנות שנייה. השינוי הזה בכתיבה של לנון מאוד מעניין, כי עד עכשיו שמענו מילים כמו ‘מיזרי’, שיר רחמים עצמיים על אהבה נכזבת, שירי אהבה כמו ‘ממני אלייך’, ‘היא אוהבת אותך’. בשיר הזה לנון עובר מעמדת הקורבן או המחזר לקובע הטון. משהו שיחזור על עצמו גם באלבום הבא של הביטלס בשיר you cant do that. מבחינתי השיר הזה מבשר על תקופת הכתיבה המעניינת של לנון שתפרח ותשתנה בשנתיים הקרובות. השיר הזה נכתב ככל הנראה ממש קרוב למועד ההקלטה שלו ב 11 בספטמבר 1963. היום הזה נפתח בהקלטה של I wanna be your man, עבר להקלטה של little child, משם ל all I’ve got to do הגיע ל not a second time ו don’t bother me של הריסון. הביטלס הקליטו 5 טייקים לטרק הבסיס של השיר. אם מאזינים היטב אפשר לשמוע גיטרה אקוסטית שעליה מנגן ג’ון בשיר, פסנתר רועם שג’ורג’ מרטין ניגן עליו ותופים נהדרים של רינגו. איפה פול? קשה לשמוע בס וקשה לשמוע גיטרה חשמלית, משהו שמעלה תהיות לגבי השתתפותו של פול וג’ורג’ בהקלטה של השיר הזה. בשלושת הטייקים הבאים לאחר מכן, ג’ון הקליט את הקול הראשי ללא שום הרמוניות ועזרה מאף אחד והקול שלו הוכפל. לגמרי עבודת סולו מוקדמת של ג’ון בביטלס. ג’ון יחד עם ג’ורג’ מרטין ב 11 בספטמבר 1963 במהלך שלושת הטייקים הללו הוקלט גם טרק הפסנתר של ג’ורג’ מרטין. זה אמנם ליין פסנתר מאוד פשוט לא שום טריקים שמנגן בעצם את הלחן של הבית. באופן כמעט מיסטי, ליין הפסנתר הפשוט הזה מצליח להדביק לשיר אופי בלוזי שלא בטוח שהיה דבק בו בלעדיו. זו למעשה היתה הפעם האחרונה שבה לנון והביטלס ביצעו את השיר הזה. כמו עוד שירים של לנון מהאלבום הזה, השיר הזה לא בוצע בהופעות ולא בטלוויזיה ולא ברדיו. חודש לאחר יציאת האלבום השני של הביטלס שראה אור בנובמבר, התפרסמה לקראת סוף דצמבר ביקורת של מבקר המוסיקה של הטיימז הלונדוני – ווליאם מאן. הביקורות הזו הייתה מפתיעה מאוד. ככה כתב וויליאם מאן במאמר שלו שקיבל את הכותרת what song the beatles sang – איזה שיר הביטלס שרו. “נראה שהכותבים האנגלים הבולטים של 1963 היו ג’ון לנון ופול מקרטני, המוזיקאים הצעירים המוכשרים מליברפול ששיריהם סוחפים את הארץ מאז חג המולד האחרון, בין אם הם בוצעו על ידי הלהקה שלהם, הביטלס, או על ידי הרכבים של טרובדורים אנגלים אחרים שהם מספקים להם שירים.אני לא עוסק כאן בתופעה החברתית של הביטלמניה, שמתבטאת בצרחות ההיסטריות של נערות צעירות בכל פעם שרביעיית הביטלס מופיעה בפומבי, אלא בתופעה המוסיקלית. במשך כמה עשורים, למעשה מאז שקיעתה של תופעת המיוזיק הול, אנגליה צרכה את השירים הפופולריים שלה מארצות הברית, ישירות או באמצעות חיקוי. אבל השירים של לנון ומקרטני הם מקומיים ובעלי אופי, הם הדוגמאות הכי יצירתיות לסגנון שהתפתח במרזיסייד במהלך השנים האחרונות. ישנה גם אירוניה נחמדה, מחמיאה למדי, בידיעות שהביטלס הפכו לחביבים העיקריים גם באמריקה. הקטעים הרועשים שלהם הם אלה שמעוררים התרגשות של בני נוער. הפזמונים הדביקים יצאו מהאופנה בימינו, ואפילו שירים על ”misery’ נשמעים ביסודם די עליזים; השיר האיטי והעצוב this boy, יוצא דופן  במוסיקה הנוגה שלו, אבל מבחינה הרמונית הוא אחד המסקרנים שלהם עם שרשרת של מקבצים פנדיאטונים, והסנטימנט בו מתקבל על הדעת כי נשמע נקי ופריך. אבל העניין ההרמוני אופייני גם לשירים המהירים יותר שלהם, ואפשר לקבל את הרושם שהם חושבים בו-זמנית גם על ההרמוניה וגם על המלודיה, זה בא לידי ביטוי בטוניקות השביעיות והתשיעיות שמובנות במנגינות שלהם, ובהחלפות המפתחות הסבמדיאנטים השטוחים. הקדנצות האיאוליות כל כך טבעיות בסוף הקטע ‘not a second time’ . (זו התקדמות האקורדים שמסיימת את Song of the earth  של מאהלר). אלה חלק מהתכונות שגורמות לי לתהות מה יעשו הביטלס, ובמיוחד לנון ומקרטני, והאם אמריקה תקלקל אותם או תעצור בהם, והאם התקליט הבא שלהם יהיה כמו האחרים . הם הביאו טעם ייחודי ומלהיב לז’אנר מוזיקה שהיה בסכנה מלהתקיים להפסיק להיות מוזיקה בכלל“. מה הם aeolian cadence? המושג aeolian מדבר על סולם ספציפי שמורכב ממרווחים קבועים ספציפיים של טון וחצי טון. המושג cadence מדבר על השגה של מטרה מוסיקלית, למשל אקורדים מסוימים שישיגו הרגשה מסוימת ביצירה.  למשל שימוש ב’קיידנס’ מסוים בסוף היצירה לא תאפשר שימוש גם בפייד אאוט, כי אלו שני מחוות שונות שמתנגשות האחת עם השנייה. אז איל מסתיים not a second time? על פי מומחי המוסיקה הוא בכלל לא מנוגן בסולם אאולי ובסופו יש שימוש בפייד אאוט במקום ב’קדנסה’. אז מה כל כך הסעיר את ווליאם מאן בסופו של השיר? ההסבר או אחד ההסברים הוא שככל הנראה התקדמות האקורדים ממש בסוף כשהפייד אאוט מתחיל נשמעה לו כמו עירוב של אקורדים שחלקם ‘אאולים’ ויחד עם השימוש בפייד אאוט זה נשמע כמו משהו שלא עושים בדרך כלל והוא הדביק את שני המושגים להיות ‘קדנסה אאולית’. בראיון מאוחר יותר, לנון סיכם את השיר שלו כך: “Not a second time כן זה השיר שהאדיוט מהטיימז דיבר עליו. זה הבולשיט האינלקטואלי הראשון שכתבו עלינו. אלו היו באמת רק אקורדים כמו כל האקורדים. עדיין, זה עוזר כשכותבים בולשיט עליך”. האלבום ראה אור בבריטניה בעשרים ושניים בנובמבר 1963. באותו היום בדיוק בצהריים, עלה לי הארווי אוסוולד למחסן הספרים של עיריית דאלאס, שם הוא גם עבד, כיוון את הרובה שלו ויורה שלוש יריות לכיוון השיירה של הנשיא קנדי שעברה שם. כדור אחד פגע, הרג את קנדי ואת התמימות של האומה האמריקאית. יש דיעות שגורסות שהאומה הפגועה הזו התנחמה בין היתר בחבורה של ארבעה מגודלי שיער מליברפול שבאנגליה.

לאחר הקלטת האלבום ריבולבר וסיום מסע ההופעות של הביטלס בארה”ב, מקרטני יצא למסע חובק עולם. ובכן כמעט. בנובמבר 1966 הוא טס לצרפת, שם פגש את העוזר הנאמן מל אוונס ומשם השניים המשיכו לספרד ולקניה באפריקה שם פגש גם את ג’ין אשר. על המסע הזה שלפני הקלטת האלבום סרג’נט פפר תוכלו לקרוא בפוסט הזה. ב 3 באפריל 1967, לאחר הקלטת האלבום סרג’נט פפר, פול מקרטני החליט שהוא רוצה להפתיע את חברתו דאז ג’יין אשר ולהגיע לדנבר בארה”ב כדי להיות איתה ביום הולדתה ה 21 שחל ב 5 באפריל. ג’יין היתה בסיבוב בארה”ב עם תיאטרון ה’אולד ויק’ כשהיא משתתפת במחזה רומיאו וג’וליה. הנה תמונות וידאו של ג’יין יורדת מהמטוס בתחילת החודש כשחצוצרן בסגנון שיקספיר ממתין לה במורד מדרגות המטוס. מקרטני שהיה צריך גם כך איוורור אחרי הפרויקט הסבוך של ‘סרג’נט פפר’, המריא לארה”ב עם העוזר הנאמן מל אוונס. כשהם נחתו בלוס אנג’לס התעוררה בעייה קטנה בשדה התעופה – הויזה של פול לארה”ב פגה. תוך פחות משעה, מקרטני כבר היה מחוץ לשדה התעופה כשרשות ההגירה האמריקאית פתרה את העניין במהירות. בחמישה באפריל מקרטני כבר היה בדנבר וחגג לג’ין את יום הולדתה. למחרת הם שכרו רכב וטיילו באיזור דנבר. ג’יין ופול בדנבר חוגגים את יום הולדתה של ג’יין בשבעה באפריל, ג’יין ופול עדיין טיילו באיזור דנבר כשמקרטני ליווה אותה עם מצלמת החובבים שלו. ברגעים האלה הוא קיבל לראש רעיון. מה אם הביטלס יצלמו סרט חובבים משל עצמם ויהיו אחראים גם לתסריט? הוא השאיר את המחשבה הזו בצד. היא כמובן התפתחה בראשו והפכה להיות סרט הטלווזיה ‘מסע הקסם המסתורי’. פול יחד עם מל אוונס מטיילים באפריל 1967 ב 9 באפריל, מקרטני חזר ללוס אנג’לס כדי לפגוש למחרת את ה’נמסיס’ האמריקאי שלו – מר בריאן ווילסון. באחר הצהריים של העשרה באפריל, מקרטני הגיע מלווה עם אוונס לביתם של הזוג המלכותי מישל וג’ון פיליפס מה’מאמז והפאפז’. משם הגיעו מקרטני את אוונס לפגוש את הביץ’ בוייז שהיו עסוקים בהקלטת כנראה האלבום השאפתני ביותר שלהם – ‘סמייל’ שנגנז. השיר עליו הם עבדו באותו היום היה Vegetables. אל ג’רדין סיפר שהוא היה מופתע מאוד מהגעתו של פול. פול נעמד יחד עם בריאן בחדר הבקרה והתבונן בג’רדין מבצע נסיון הקלטה. ‘טייק מצויין אל!’ הוא אמר לו. לאחר מכן הקליט מקרטני קולות לעיסת סלרי עבור השיר החדש של הביץ’ בוייז. הנה הגרסה מתוך הקופסא הנפלאה לאלבום הגנוז סמייל. מזהים שם את מקרטני? למחרת בבוקר, ב 11 באפריל (היום לפני 55 שנה), התכנסו מקרטני ובריאן ווילסון בביתם של הפילפסים וג’אם סשן מאולתר נערך שם. מקרטני בין היתר הפיק צלילים מכוסות שהיו בהם מים בגבהים שונים. בטיסה חזרה לאנגליה למחרת, מקרטני כבר שירבט מילים לשיר חדש שנקרא ‘מסע הקסם המסתורי‘.

יום הולדת 82 שמח לרינגו סטאר! מה עוד אפשר לומר על המתופף הכי טוב בביטלס? הייתי מאחל לו עוד אלבומים, אבל גם ככה הוא מוציא אותם. הייתי מאחל לו עוד הופעות, אבל גם את זה הוא עושה, הבלחות עם פול על הבמה, אה גם זה כבר קרה, טוב אז תמשיך להיות הצעיר בנפש שאתה ואל תפסיק לתת מכות על הסנר. אתה הלב הפועם שלנו. היום לכבוד יום הולדתו של רינגו, פוסט קצת שונה, על צלם בשם ריצ’ארד אבדון. מה הקשר לרינגו? באופן מאוד מוזר, מיסטי ואולי מכוון, רינגו נתפס בתמונות שלו הכי טוב. התמונות הכי אומנותיות, הפוזות הכי יפות, ובאופן כללי זה נראה שאבדון ידע להוציא מרינגו את המיטב. ריצ’ארד אבדון היה צלם אמריקאי ממוצא רוסי יהודי שגדל והתחנך בניו יורק. את תחילת הקריירה שלו הוא החל כצלם עבור פרסומות ומהר מאוד הוא התגלה על ידי הארט דירקטור של מגזין האופנה Harper’s Bazaar. אבדון הקים באמצע שנות הארבעים סטודיו משלו והחל לעבוד עם עוד מגזינים נחשבים כמו ווג ולייף. השיטה שבה נקט בצילומים שלו היתה ייחודית. הוא רצה להוציא מאובייקטי הצילום שלו כמה שיותר רגשות ופחות צילומים פלקטיים. הוא עשה שימוש גם בטכניקת האור והצל, טכניקה שבה חצי מהפנים מוארות וחצי מוצללות. טכניקה שהשפיעה רבות על אסטריד קירשהר ונעשה בה שימוש גם על ידי רוברט פרימן בצילום המפורסם לעטיפה אלבומם השני של הביטלס. הפעם הראשונה בה פגש אבדון את הביטלס היתה בינואר 1965. הם נפגשו במועדון האד ליב בלונדון בזמן שאבדון חיפש נושאים לצילום עבור מגזין Harper’s Bazaar. התוצאה הם צילומי פורטרייט של רינגו כקיסר רומי. התמונות הללו פורסמו בדיילי מייל במאי 1965 תחת הכותרת המטרידה Hail, Ringo. באוגסט 1967 אבדון שוב פגש את הביטלס בלונדון הפעם על מנת לצלם תמונות עבור המגזין Look בארה”ב והדיילי אקספרס בבריטניה. התמונה הכי מפורסמת מהסשן הזה הראתה את הביטלס בצילומים נפרדים שחוברו לקולז’ ובו הם נראים האחד לצד השני. הקולג’ הזה קיבל את הכינוי ‘הר ראשמור’ על שם דמויות הנשיאים בהר המפורסם בארה”ב. כשפורסמו התמונות בתחילת 1968, חלקן קיבלו אפקטים פסיכדלים נפלאים שעד היום משמשים עבור פוסטרים ומתארים את התקופה הפסיכדלית של הביטלס. אבדון מכר את זכויות היוצרים על התמונות של הביטלס ל NEMS ותחת ההסכם הזה קיבל תמלוגים על שימוש בתמונות הללו. 16 ימים לאחר סשן הצילומים, בריאן אפשטיין נמצא מת. לאחר מכירת NEMS לחברת טריומף, אבדון יכל לרכוש בחזרה את הזכויות על התמונות של הביטלס מטריומף, אבל לא עשה זאת. ב 1977 נעשה שימוש בתמונת הקולז’ באלבום אוסף שנקרא Love Songs ובשנת 2000 נעשה שימוש בתמונות מהסשן הזה עבור אלבום האוסף המגה מצליח “1” ריצ’ארד אבדון המשיך בקריירה ענפה, הוציא ספר צילומים וזכה בפרסים, אבל הצילומים הייחודיים הללו של הביטלס, לעולם יישארו אחת מהעבודות הנפלאות שלו. מזל טוב רינגו!

בפרק החדש בפודקאסט, דיברתי בין היתר על Paperback Writer שהושפע גם ממכתבי התחנונים שנהגו הביטלס לקבל והזכירו למקרטני מאוד את מכתבי התחנונים מתחילת דרכם שהם עצמם היו כותבים, או ליתר דיוק סטיוארט, לאמרגנים או פורמוטרים כדי להשיג הופעות. אחד הרעיונות שמאחורי חברת אפל התיישב בדיוק על הנקודה הזו. הביטלס בעידן שאחרי בריאן, חשבו שהם יוכלו לפתור בעזרת אפל את הבעייה הזו עבור אמנים צעירים. לייבל התקליטים שהם ייסדו Apple Records, היה פתוח להחתים כמעט כל אמן, אבל כשהשטפון של בקשות ודמואים הציף אותם, הם נאלצו לסגת אחורה ולהתחיל לסנן את האמנים לאלה שהם הכי התחברו אליהם ושהם עצמם, חברי הביטלס, יוכלו לממש את עצמם מהצד השני של המתרס בתעשיית המוסיקה, כמעבדים, כותבים ומפיקים. ההרכב Grapefruit, היה יוצא דופן. חברת אפל לא רק החתימה אותם, אלא ממש הרכיבה אותם. ההרכב הלונדוני הזה הורכב בסוף 1967 על ידי לא אחר מאשר טרי דוראן שניהל את זרוע ה'פאבלישינג' של חברת אפל. מי שהעניק להם את שמם, Grapefruit, היה לא אחר מאשר ג'ון לנון וכנראה המחווה הזו נעשתה על שם הספר Grapefruit של יוקו אונו שהוא קרא ללא הפסקה בתקופה הזו. אמנם יש דמיון באקט הזה של הרכבת להקה למקרה של ה'מאנקיז' בארה"ב, אבל חברי Grapefruit היו מוסיקאים מוכשרים שאוגדו יחדיו. בהרכב היו חברים בין היתר, ג'ורג' אלכסנדר הבסיסט וכותב השירים הסקוטי ששמו המקורי היה אלכס יאנג ושני אחיו מלקלום ואנגוס הם ממקימי הרכב ההארד רוק AC/DC, ג'ון פרי הגיטריסט ופיט סוויטנהאם, שב 1973 היה עוזר טכנאי בעבודה על Band on the Run של ווינגז. בנובמבר 1967, ההרכב החדש נכנס לאולפן כדי להקליט שירים וככה סיפר ג'ון פרי: "עוד לפני שממש הכרנו כבר היינו באולפני IBC בלונדון, וזה היה בבת אחת גםן פנטסטי וגם מפחיד. בסשן הראשון שלנו ג'ון ופול היו ואנחנו ניסינו להכיר האחד את השני ואת השירים של ג'ורג' אלכסנדר. אני חושב שזה היה במפגש האולפן הזה, שם פגשתי לראשונה את מל אוונס הגדול וגיליתי איזה בחור נחמד ועדין הוא היה". על סשן אחר אליו גם כן הגיעו חברי הביטלס סיפר ג'ון פרי: התחלנו בהקלטות לאלבום הראשון ואחד או כמה מהביטלס פשוט היו מופיעים ומסתובבים שם. יש לי זיכרונות של פול מנגן את 'היי ג'וד' לג'ון על פסנתר מאחורי וילון (אולי זו היתה הפעם הראשונה שבה ג'ון שמע אותו), זיכרון של לנון צורח עליי ומנסה להפיק ולגרום לי לנגן בצורה מסוימת : "אני רוצה שזה יישמע כמו מטוס שנוחת!!!". ב 17 בינואר 1968, קצת לפני העזיבה לרישיקש, חברת אפל והביטלס, השיקו את 'הלהקה' החדשה ואת סינגל הבכורה שלהם Dear Delilah. במסיבת ההשקה הזו, השתתפו רק שלושה מחברי הביטלס. ג'ון, פול ורינגו. ההשקה התרחשה בצהרי היום במלון גראנד האנובר בלונדון וכיאה לאירוע שכזה, עוד חברים וקולגות מהתעשייה הגיעו לקחת בו חלק כמו למשל סילה בלק, בריאן ג'ונס מהסטונס ודונבן. פרסונה נוספת שהיתה שם היה לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס. ככה סיפרה קת'י אטצ'נהאם שהיתה זוגתו של הנדריקס באותו הזמן: "בינואר 1968 ג'ימי ואני הוזמנו להשקה של להקה בשם Grapefruit, שהיתה קשורה לג'ון לנון ונקראה על שם ספרה של יוקו אונו Grapefruit. ג'ימי ואני לא התכוונו ללכת, אבל ברגע האחרון בריאן ג'ונס הופיע בדירה שלנו ועשה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו להשתתף. לא הייתי מרוצה כי השיער שלי היה מבולגן ולא חפפתי אותו אבל בריאן כל כך רצה שנלך שהחלטתי לשים פאה ולגרום לו להיראות הכי טוב שאני יכולה. עלינו על מונית והלכנו לחדרי הקבלה ממש ליד כיכר הנובר. בריאן, ג'ימי ואני ישבנו בכיסאות לא ממש נוחים. לא רציתי להיות שם והפאה, הוציאה אותי מדעתי והמשיכה להחליק למטה ונאלצתי שוב ושוב לנסות ליישר אותה. כל כך שנאתי את הפאה הזו שמעולם לא לבשתי אותה שוב". ג'ון פרי סיפר בהתלהבות על מסיבת ההשקה:" יש לי אימג' מדהים בראש של אמא שלי מסתכלת על ג'ון לנון ולוחצת לו יד". במאי 1968, כשהגיעה העת לשחרר את הסינגל הבא של ההרכב שנקרא Elevator, החליט מקרטני שהוא רוצה לביים את הקליפ עבורו. ככה פורסם ב Beatles Monthly: "להקת 'החסות' של הביטלס, "Grapefruit", הוציאה זה עתה את הסינגל החדש שלהם "Elevator". פול החליט שהם צריכים לעשות וידאן מיוחד כדי לקדם את התקליט בטלוויזיה, אז הוא לקח אותם להייד פארק וביים קליפ ברצף של שלוש דקות. המון אנשים הגיעו עם התגובה הרגילה שלהם כשראו את פול - "האם זה הוא? – לא, זה לא יכול להיות! כן, אני בטוח שכן", וכו'. בסופו של דבר, כ-50 מעריצים איגפו אותו סביב אנדרטת אלברט, אז פול נכנע וחתם לכמה מהם". העתיד של ההרכב לא היה מזהיר. כבר בדצמבר 1968 עברה הלהקה שינוי כשג'ון פרי עבר לבס וג'ורג' אלכסנדר עבר לגיטרה. מיק פאולר התווסף בקלידים והם הוציאו סינגל רביעי, "Someday Soon", שגם הוא לא קצר הצלחה יתרה. לאחר שני אלבומים שהקליטו, Grapefruit התפרקו ב 1969. בתמונות - מסיבת ההשקה בינואר 1968, הספר של יוקו ומקרטני בצילומי הקליפ יחד עם הלהקה וחותם למעריצים.

היום אני רוצה לעסוק באלבום הקוודרופוני של פול מקרטני. הוא לא קוודרופוני במובן של סאונד, אלא שהוא סובל מפיצול אישיות מרובע, משהו נוסח הסיפור של האלבום קוודרופניה של ה’מי’ שהוא אלבום מוצלח מבכל הבחינות, אבל האלבום של מקרטני New מכיל בו 4 גישות עבודה שהתמזגו יחד להיות אחד האלבומים החדים והמעודכנים בסאונד של מקרטני וזה מפתיע מאוד כשזה קורה ב 2013. עוד משהו מסמל האלבום הזה – דעיכת קולו של מקרטני, הקול שתמיד היווה עבורו כלי נגינה חסר מעצורים, נסדק ומקרטני היה צריך לנקוט בגישה חדשה. בפוסט הקודם ראה אור בנובמבר 2008 האלבום השלישי בפרויקט ה’פיירמן’ של מקרטני ויות’. זו הפעם הראשונה שבה הסיט מקרטני את הפרגוד הצידה ונחשף כמי שעמד מאחורי הפרויקט המסקרן הזה. האלבום Electric Arguments, התמקם במרכז הווייתו של מקרטני על התווך בין העולם הגלוי לעולם החבוי שלו ולכן זה אלבום נהדר שהתמקם באותה השורה יחד עם שני אלבומי ‘מקרטני’ (עד לאותה תקופה) ועזר להוציא מהארון מקרטני אחר, שונה שלא עושה מוסיקה מרצה ולא מתחשב בדעת הקהל. החשיפה של מקרטני כמי שעומד מאחורי הפרויקט, יחד עם מוסיקה נגישה יותר מאשר שני אלבומי הפיירמן הקודמים, עשו את שלהם והאלבום קיבל ביקורות מחמיאות ומוצב כאלבום הניסיוני הכי מצליח של פסאודו ההרכב הזה. שנת 2009 ו 2010 של מקרטני לא היו עמוסות מדי עבור מקרטני שהתרגל להעמיס כמה פרויקטים שרצו במקביל. הדגש הושם על הופעות ובקיץ 2009 התפנה פול על מנת להקליט יחד עם טכנאי האולפן ג’ף אמריק שיר חדש שכתב בשם (I Want to) Come Home. הבלדה החדשה של מקרטני הוקלטה בלונדון עם מטרה ברורה להשתלב בפס הקול של הסרט Everybody’s Fine של הבמאי קירק ג’ונס. תוך כדי צפייה בסרט עם מקרטני, ג’ונס הציע לכתוב משהו בסגנון Let it Be שיושר בסגנון ארית’ה פרנקלין. מקרטני התכנס בביתו וכתב את השיר פיסה אחר פיסה. התוצאה היא הבלדה הענוגה, היפה, עם המילים המרגשות והכנות, אבל צריך גם לומר גם המעט בנאלית הזו. שנה לאחר שחרור האלבום השלישי של הפיירמן, שחרר מקרטני אלבום הופעה כפול בשם Good Evening New York City שאולי מזכיר מעט בשמו את Sometimes in New York City, האלבום המשותף של יוקו וג’ון, אבל תוכנו רחוק שנות אור. האלבום תיעד שבוע של הופעות ביולי 2009 בניו יורק סיטי פילד, מה שיצר אירוע נוסטלגי עבור מקרטני. הסיטי פילד הוא אצטדיון בייסבול שנבנה על גבי אצטדיון שיי שזכור בהיסטוריה של הביטלס כמקום הופעה היסטורי שבו כ 56 אלף איש הגיעו לצפות בלהקת רוק לראשונה באצטדיון. אחרי שנה נוספת של סיבובי הופעות חובקי עולם, באפריל 2011 מקרטני החליט להגשים עוד חלום ישן ולהקליט אלבום מחווה למוסיקה הישנה של שנות ה 20 וה 30 ולהתמקד בקטעים שהפכו לסטנדרטים של ג’אז והתנגנו בבית ילדותו על ידי אביו. האלבום הזה הגיע לכדי ביצוע בזכות פגישה שהייתה למקרטני עם המפיק טומי ליפומה. טומי אמנם היה צעיר ממקרטני בכ 6 שנים, אבל נמשך ועבד עם מיטב האמנים האמריקנים בתחום הג’אז כמו למשל ג’ורג’ בנסון, ביל אוונס ועוד שמות. הפגישה עצמה הייתה מעט מעורפלת ולא ברור מתי וכיצד אירעה, אבל ההשערה היא שהיא התרחשה ב 2009 או 2010 באולפן של מקרטני בסאסקס ככל הנראה בזמן העבודה עם ג’ף אמריק. לשם הגיע ליפומה מלווה עם ייצוג ישראלי – פסנתרן האולפן תמיר הנדלמן. תחילת העבודה על הפרויקט היפה הזה נקבעה לאפריל 2011. ליפומה המפיק אסף הרכב לא מבייש של נגנים עבור הפרויקט כמו למשל בסיסט הג’אז ג’ון קלייטון ודיאנה קראל הפסנתרנית והעבודה החלה. מקרטני היה פתוח מאוד לכל רעיון ונסוג לאחור כשהוא נתן להרכב הג’אז שגיבש ליפומה לנגן והוא עצמו ניגן באופן מינימלי באלבום וכמובן היה אחראי על השירה. עטיפת האלבום Kisses on the Bottom ליפומה כן רצה ממקרטני משהו מקורי ועודד אותו לכתוב שירים לאלבום. “אמרתי לפול שכדאי שיכתוב משהו שמתכתב עם מה שאנחנו עושים. ‘זה יהיה ממש נחמד לקבל גם משהו מקורי ממך באלבום’. הוא שלח לי דמו של My Valentine שבו הוא שר ומנגן על הפסנתר“. השיר היפה הזה שנכתב בסגנון הקלאסיקה My Funny Valentine, הוקדש לננסי, זוגתו של מקרטני אותה הוא יישא לאישה בסוף השנה. למעשה החתונה אירעה ב 9 באוקטובר – ציון יום הולדתו ה 71 של ג’ון לנון. במקרה? אולי. הנה My Valentine מתוך המופע שבו ביצע מקרטני את האלבום וקיבל את השם Live Kisses: הקטע השני שכתב מקרטני עבור האלבום הזה היה שיר שהיה מאוד ברוח התקופה שאותה האלבום ניסה לייצג. שיר בשם Only Our Hearts שכאילו נלקח מתוך סרט ישן. עבור השיר הזה התאחד שוב מקרטני עם סטיבי וונדר. הפעם הקודמת בה הם שיתפו פעולה היה האלבום Tug of War ועכשיו סטיבי הגיע כדי לתרום נגינת מפוחית נוסטלגית ויפה. ביוני 2011 מקרטני היה כבר עסוק בפרויקט אחר – האלבום הקלאסי החמישי שלו שנקרא Ocean’s Kingdom, בו כתב מקרטני יצירת בלט עבור קבוצת הבלט של ניו יורק. הרעיון לסיפור המסגרת של ‘ממלכת האוקיינוס’ החל כשמקרטני תכנן לכתוב פסקול עבור סרט דוקומנטרי של דיסני בשם Oceans, רעיון שלא יצא אל הפועל אבל הוליד את האלבום. הסיפור מאחורי האלבום מספר על סיפור אהבה חוצה עולמות. ממלכת האוקיינוס וממלכת כדור הארץ שאיימה על אורח החיים התת מימי. בקיצור, קצת ‘צוללת צהובה’ וקצת ‘בת הים הקטנה’. האלבום Ocean’s Kingdom שהוא האלבום הקלאסי האחרון שראה אור תחת ידיו של מקרטני נכון לרגעים אלה, יצא בתחילת אוקטובר 2011. ארבעה חודשים אחר כך יצא Kisses on the Bottom אלבום המחווה של מקרטני לתקופת בית אבא שהשאיל את שמו מתוך שורה בשיר I’m Gonna Sit Right Down And Write Myself A Letter – סטנדרט שבוצע עשרות פעמים יחד עם עוד ביצוע של מקרטני לאלבום שלו. ב 2012 מקרטני הרגיש מוכן לאלבום אמיתי. העבודה עם המפיק הצעיר ניג’ל גודריץ’ על האלבום הנהדר Chaos and Creation in the Backyard השאירה לו טעם טוב. במיוחד העובדה שמפיק מוכשר וצעיר ממנו בהרבה הוביל אותו את הדרך המפותלת למוסיקה עדכנית יותר. הסוגייה הפתוחה שנשארה היא, במי הוא יבחר כשיש כל כך הרבה מפיקים צעירים ומוכשרים? בעצם, למה לעבוד עם מפיק אחד אם אפשר עם כמה מפיקים? אלבום שיופק בעזרת כמה גישות נשמע לו מעניין מאוד. “יצא שהסתדרתי עם כולם. עשיתי משהו שונה עם כל מפיק וממש לא יכולתי לבחור מה הגישה שאני רוצה ללכת איתה. התאהבתי בכולן“. בסופו של עניין, מקרטני עבד עם 4 מפיקים שונים ב 4 גישות שונות. הראשון היה פול אפוורת’ שהיה מפיק צעיר בן 36 שעבד עם כל הבא ליד – הרכבי אינדי, רוק וקצת לפני העבודה עם מקרטני היה מעורב בהפקה של האלבום 21 של אדל. בינואר 2012 הציג מקרטני לאפוורת’ 20 שירים חדשים שכתב. אפוורת’ שבין היתר ניחן גם בכישורי תיפוף, האזין ונקט בגישה שונה. הוא הזמין את מקרטני לאולפן הקטן שלו wolf tone שבלונדון ושם הוא ביקש לג’מג’ם יחד אתו ולנסות ולייצר מוסיקה חדשה. לאחר כ 20 דקות היה להם הבסיס לקטע משותף חדש בשם Save Us. כך סיפר אפוורת’: “עבדנו על הווייב הכללי של Save Us עם הבס והתופים. אחר כך אמרתי: ‘למה לא ננסה לנגן את זה על פסנתר?’ מקרטני התיישב על הפסנתר ונע בין האקורדים כדי לנסות ולייצר קצב פועם. הסתכלתי עליו מנגן על הפסנתר ופתאום זה נשמע כמו שיר של מקרטני. הייתי בהלם. זו הייתה ממש התגלות“. ככה הם המשיכו להוסיף עוד ועוד כלים ואז הציע אפוורת’ להקליט שירה. מקרטני נדהם: “אבל אין שיר!” לבסוף הוא נעתר לא לפני שהזהיר את הטכנאים: “זה יכול להיות 100% זבל. תסלחו לי אם אלה שטויות“. התוצאה שהתקבלה היא הקטע המהיר והקצבי שיפתח את האלבום החדש של מקרטני New בו מקרטני ניגן על כל הכלים ואפוורת’ על התופים. אפוורת’ קיבל גם קרדיט משותף על השיר. הקטע הבא עליו עמלו השניים הפעם באולפן של מקרטני, קיבל השראה ממשחק ילדים שפול חיבב במיוחד בילדותו. “הקטע Queenie Eye מבוסס על משחק שנהגנו לשחק בו כשהייתי ילד. מה שהיה לעשות בימים הללו היה לשחק במעין משחקי רחוב שכאלה. ‘קוויני איי’ היה משחק שבו אחד הילדים היה מתרחק, מסתובב וזורק כדור לעבר הקבוצה. אחד הילדים היה תופס אותו וכולם היו אומרים: Queenie eye, queenie eye, who’s got the ball ואז מי שזרק היה צריך לנחש אצל מי הכדור“. שוב העבודה הייתה מאוד חופשיה וספונטנית והשיר התפתח תוך כדי. באולפן של פול הייתה לו גישה למלוטרון ולמוג שעליהם ניגן מקרטני בשיר ושוב אפוורת’ גיבה אותו על התופים. מי שיאזין היטב ישמע קצת מהמנגינה של Sound of the Sinners של הקלאש מהאלבום Sandinista! מ 1980 אבל רק עם סאונד מעודכן. השיר ההמנוני הזה נשקל לרגע להיות השיר הפותח של האלבום אבל בסופו של דבר כאמור Save Us תפס את מקומו כדי לפתוח את האלבום בסערה. גם על Queenie Eye קיבל אפוורת’ קרדיט משותף עם מקרטני. סיימון עבוד שביים את הקליפ הנהדר עבור השיר, בחר להנציח את מקרטני דווקא באולפני אבי רואד עם ג’יילס מרטין ולהראות את מקרטני בתהליך היצירה שלו כשרוחות או דמויות או גישות מוסיקליות שנמצאות בראשו של מקרטני ומגולמות על ידי מיטב הסלבס מאותה התקופה כמו ג’וני דפ, קיית מוס, מריל סטריפ ועוד ועוד. הג’אמים המשותפים של מקרטני את אפוורת’ הולידו עוד קטע מעניין על סף הניסיוני. פול שיחק עם המוג סינתיסייזר כשאפוורת’ תופף כשהם לא ממש ידעו לאן דרכיהם מועדות. תוספות מיוחדות של מקרטני על הקסילפון ועל הצ’לסטה – מעין פסנתר שקלידיו מכים על לוחות מתכת, סללו את הדרך אל קטע מוזר, אפל מעט ומיוחד מאוד לטעמי בשם Road שנבחר לסגור את האלבום New והעניק לאפוורת’ עוד קרדיט משותף יחד עם פול. הקטע האחרון עליו הם עבדו יחדיו, Struggle, נסיוני אף יותר ומתכתב מאוד דווקא עם Electrical Arguments. הוא מצא את מקומו כבונוס בגרסה המורחבת לאלבום. השותף הבא בהקלטת האלבום החדש של מקרטני היה אית’ן ג’ונס ואם שם המשפחה נשמע לכם מוכר, אז אתם צודקים – זהו הבן של המפיק גלין ג’ונס (או גליניס עבור מי שצפה ב’גט בק’). ג’ונס ג’וניור ומקרטני התכנסו באולפני AIR בלונדון באזור מרץ 2012 והחלו לעבוד על אחד הקטעים הכי יפים ומרגשים באלבום – Hossana האקוסטי, הענוג והיפה שכתב מקרטני. באופן כללי יצא שג’ונס עבד שני הקטעים היותר ‘אקוסטיים’ באלבום. ג’ונס כינה את השיר הזה ‘שובר לב‘. “הוא [מקרטני] הגיע עם השיר הזה ותוך 4 שעות היה לנו טראק נהדר”. התוצאה הסופית היא עריכה של שני הטייקים שהוקלטו באותו היום“. מקרטני לקח את הגיטרה האקוסטית וניגן ושר את השיר, ג’ונס פיזר מיקרופונים באולפן והקליט את פול במכשיר הקלטה אנלוגי. על גבי מקרטני האקוסטי, הקליטו השניים קטעים מהופכים שהכין פול ותוספת של אפקט טמבורה (תוף דומיניקאני) מתוך אפליקציה שהייתה מותקנת לג’ונס באייפד שלו. מקרטני הוסיף תופים והקטע שהתקבל היה כל כך מלנכולי וכל כך נהדר. אני זוכר שכשהחלו לדבר על הקטע הזה, חודשים לפני יציאת האלבום, דובר אולי על המושג ‘הושענא’ שמקרטני אולי השאיל מהיהדות וזה נשמע הגיוני לאור החתונה שלו ושל ננסי באוקטובר 2011. מעין מחווה שלו אליה. הקטע האקוסטי השני שהוקלט יחד עם אית’ן ג’ונס היה גם הוא מחווה, אבל לימים אחרים, מוקדמים שלו ושל ג’ון אי שם בליברפול של סוף שנות החמישים. בשיר Early Days מקרטני חזר בראש לשם והצהיר בו: “הם לא יוכלו לקחת ממני את זה ממני אפילו אם ינסו. אני חייתי בתקופה ההיא” ואני קורא בין השורות: “אני חייתי אז עם ג’ון והייתי השותף שלו. אף אחד לא יוכל לקחת זאת ממני“. מקרטני הקליט את רוב הכלים כשאית’ן ג’ונס מלווה אותו על התופים ובקול שלו אפשר לשמוע את ההתרגשות אבל גם לראשונה את הסדק של הגיל. מקרטני כמעט ה 70 כבר לא נשמע אותו הדבר. למרות זאת, ג’ונס שכנע את פול להשאיר את טייק הקול הזה. “זה שברירי, אבל זה אתה“. הפעם כבר הצטרפו להקלטה חברי ההרכב של פול בתפקידים שונים. ראסטי אנדרסון הוסיף גיטרה , בריאן מיי ניגן על הדולצימר, מעין כלי מיתר מזרחי ואייב לבורייל ג’ונייר המתופף, תרם קולות רקע. בקליפ עבור השיר, חזר הבמאי וינסנט הייקוק לימי הסקיפל העליזים והקליפ שצולם בשחור לבן קרץ גם לאותו יום גורלי של היריד בוולטון שם נפגשו ג’ון ופול. באופן נהדר את תפקידי המוסיקאים הצעירים מגלמים דווקא נערים שחורי עור וזה פשוט נפלא. חזרה לאוקטובר 2011 ולחתונה של פול וננסי. בחתונה היה די ג’י שהשמיע מוסיקה שפול תיאר ש”הרקידה אותם על ל 3 לפנות בוקר“. לדי ג’י הזה קראו מארק רונסון והוא היה כבר מפיק צעיר ומבוקש. “ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו” סיפר מקרטני. ב 2012, הוא יצר איתו קשר והשניים נפגשו באולפני הוג היל של מקרטני. מארק עבד המון עם סצנות פופ כמו לילי אלן, כריסטינה אגלירה ורובי וולייאמס אבל גם עם איימי ווינהאוס והראפר שון פול. אין ספק שהוא היה מעודכן מאוד בסצנת הפופ. מקרטני קיווה שאיתו הוא יוכל לייצר קטעים יותר אפ ביטים ומסחריים. הקטע הראשון עליו הם עבדו היו שיר הנושא של האלבום New. רונסון ומקרטני הצליחו אמנם לייצר קטע מסחרי יותר, אבל גם כזה שלא וויתר על הנכסים של מקרטני. מקרטני ניגן בו על ההרפסיקורד והמלוטרון והשיר התכתב היטב עם המורשת שלו. ההצהרה של משהו ‘חדש’ לצד מוסיקה ‘ישנה’ ששילבה גם כלי נשיפה מופלאה ואם צריך לבחור רגע מתוך 3 הדקות המזוקקות הללו אלה חייבות להיות 30 השניות של ה’קודה’ הביץ’ בוייזית שמסיימת את השיר. הכל מתגבש לכדי יופי נהדר ומצמרר של קולות שתרמו גם חברי הלהקה שמנהלים דיאלוג יחד עם כלי נשיפה. הקטע השני בחסותו של רונסון הוא הוותיק ביותר שהיה למקרטני עבור האלבום ואולי המיוחד ביותר עבורי באלבום. הוא נקרא ‘אליגטור’ והוא הקטע היפה והמיוחד ביותר באלבום שמתחרה אולי רק עם ‘בלמי’ מתוך Memory Almost Full. פול כתב אותו יום בהיר אחד כשהיה לו זמן פנוי עד לאיסוף של בתו הצעירה ביאטריס מבית הספר. השיר נולד בזמן שמקרטני חיפש אקורד חדש ושונה. על מה בדיוק השיר, אני לא יודע לומר, אבל יש בו ייחוד שמרגש אותי מאוד. הוא הוקלט על גבי מכשיר הסטודר – אותו מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים שעליו הקליט מקרטני את ההקלטות הביתיות שלו עבור אלבום הבכורה שלו. זה אמנם נשמע כמו שיר ביטלס אבוד, אבל בו זמנית הוא גם משהו שלא שמעתי ממקרטני עד כה. הקטע נפתח עם מקרטני שאומר ‘אוקיי’ מתוך דמו שהקליט ומשם הופך לדרמטי גם בזכות הגיטרה החשמלית עליה מנגן ראסטי אנדרסון. רונסון לא ויתר על להכניס לשיר אלמנטים קצת יותר מתקדמים מ’סטודר’ ישן. הם עשו שימוש במכשיר TC Helicon ששינה מעט את הקול של פול, אולי כדי לחפות על הסדיקות שלו. פול ניגן על סינתיסייזר ובין היתר על אחד מספרי הילדים שמחובר אליהם מעין ‘פסנתר’ צעצוע קטן שהפיק את הקול המוזר שמזכיר צליל של אוטו גלידה. איזה קטע נפלא! הנה מקרטני מדבר על השיר ומדגים על הגיטרה. אם שיתוף הפעולה עם אית’ן ג’ונס – הבן של ריגש אתכם, אז אני בטוח שסגירת המעגל ופתיחת מעגלים חדשים עם הבן של ג’ורג’ מרטין – ג’יילס בוודאי שמרחיבה את הלב. עיקרה של העבודה בין מקרטני למרטין הבן, החלה בעצם על שיר שנתבקש מקרטני לכתוב עבור משחק מחשב בשם Destiny. המוסיקה עבור המשחק הזה נקראה Music of the Spheres ומקרטני תרם לה קטע בשם hope שקיבל אחר כך את השם Hope For The Future. על עבודת ההפקה של הקטע הזה היה אמון ג’יילס והקטע הוקלט באזור ספטמבר 2012 כשהשיא היה שילוב של תזמורת בעלת 120 נגנים. השיר Hope For The Future השתחרר יחד עם המשחק ב 2014 והופיע בקרדיטי הסיום של המשחק. זה אולי לא השיר הכי מוצלח של מקרטני והוא מעט שטאנסי, אבל העבודה הנעימה עם הבן של המפיק האגדי של הביטלס הובילה את ג’יילס להשתתף בהפקה של האלבום New. ג’יילס מרטין הקטע הראשון עליו הם עבדו יחדיו באמצע 2013, חזר שוב לימיו המוקדמים של מקרטני בליברפול. ב On My Way to Work, מקרטני חזר להיות נער עובד. “זה אני נזכר בליברפול. האוטובוס, המזח ואותי הולך לעבודה. חשבתי על העבודה הראשונה שהייתה לי. עוזר נהג במשאית. עזרתי לו להעמיס ולפרוק את המשאית. הוא היה נחמד ואפשר לי לישון בנסיעות“. זה סיפור מעניין שגורם לי לתהות האם מקרטני כתב על ההליכה בדרך לעבודה או על החלומות שחלם בזמן הנסיעה במשאית. את הכותרת של השיר השאיל מקרטני מספר עבודות של האמן הבריטי דמיין הירסט שנקרא On the Way to Work – הדרך לעבודה (המוגמרת) וזה שופך עוד אור נהדר על השיר הזה שאולי מדבר על הדרך ליצירה שעברה בליברפול ולאו דווקא על הדרך לדיי ג’וב. איך מזהים את טביעת הסאונד של ג’יילס בשיר? העיבור התזמורתי. על גבי הטראק הבסיסי של מקרטני וההרכב הוקלטה תזמורת של 11 נגנים שהוסיפה את הדרמה לתהליך של הדרך לעבודה המוגמרת של מקרטני. את אותה טביעת סאונד מיוחדת או גישה של ג’יילס שלמד היטב מאביו, אפשר למצוא גם בשיר הבא שעבדו עליו השניים. הקטע Everybody Out There נפתח כקטע בסגנון אירי, עובד להיות קטע אפ ביט מקפיץ ואז הופך למעין המנון גדול ומנופח שכאילו נתפר עבור ההופעות של מקרטני. 6 שעות בלבד הספיקו להעמיד את טראק הבסיס ומקרטני לא יכל שלא להדגיש שהוא נעשה ב’קצב ביטלסי’. גם כאן לקחה חלק התזמורת שהוקלטה באולפני אבי רואד. בעיות הקול של מקרטני הלכו והחמירו. השמועות גרסו שפול היה צריך התערבות כירורגית מה שגרם לביטול 2 הופעות בדנמרק. ב I Can Bet הפופי שהקליט מקרטני עם מרטין אי אפשר להתעלם מההתערבות הטכנולוגית על קולו של מקרטני. במקרה הזה ההתערבות הזו משתלבת היטב עם הקטע הממתקי הזה שאם הייתי צריך להמר הייתי מסווג אותו למארק רונסון ואני אוהב את העובדה שהקטע הזה לא מסגיר ישר את מעורבותו של ג’יילס. כשנוברים בתהליך העבודה אפשר אולי למצוא יותר את טביעות הסאונד שלו כמו לופים מהופכים ושימוש בכלים ישנים שמשתלבים באופן מעורר השראה עם הסאונד החדשני. באותה גישה נקטו השניים גם בשני השירים הבאים שהם עבדו עליהם עבור האלבום. Looking At Her שהפך מבלדה ענוגה לשיר מעודכן מאוד עם סאונד חדש. שוב החדש עבד לצד הישן. הוא כלל בו תכנותיים של תופים לצד מלוטרון ומוג סינתיסייזר. הסאונד החדש היווה גם תירוץ להתערבות בקולו הסדוק של מקרטני ושוב זה נשמע לא רע בכלל. הקטע האחרון שהשניים עבדו עליו הוא אחד האהובים עליי באלבום. הוא נקרא Appreciate ומיד זורק אותך ל’מקרטני הנסיוני’ ולפיירמן, אבל באופן כזה שמשתלב בטבעיות באלבום רגיל של מקרטני. התוצאה היא הקטע המעודכן ביותר של מקרטני בקריירה שלו ששוב בעזרתו של ג’יילס עשה שימוש בחדש וגם בישן. ככה סיפר ג’יילס: “היו לנו כל הלופים והאפקטים שפול הביא והתחלנו לערבב אותם יחד לקולאז’ גדול. אמרתי לו ‘אנחנו צריכים לייצר מהם שיר. מקרטני ענה: ‘אתה כל כך משעמם!’. אז מצאנו פיסת הקלטה שהוא עשה וממנה הרכבנו את הפזמון בכלל אחרת ממה שהתכוונתי וזה עבד“. מקרטני ניסה בשיר הזה להביא את גישה הפלצטו שלו אבל שוב הכל היה מוטבע באפקטים טכנולוגים והשיר הזה מדגיש מאוד את ההבדל בין תחילת העבודה על האלבום בקול טבעי לבין הסיום בקול המסונתז. מעין תהליך שעבר מקרטני בדרך לעבודה על האלבום. גם הקליפ עבור הקטע הזה משרה רוח עתידנית ומעין מקרטני בגרסה 2.0. ה’קטע הנסתר’ באלבום היה שמור לבלדת פסנתר בשם Scared. זה נכון שמקרטני מאוד כנה בשיר הזה ושר על השבריריות שלו, אבל משהו לא עובד בו עבורי. מקרטני לא מצליח לשכנע אותי בכאב שלו וזה מעניין שבאופן ישיר שכזה זה לא ממש עובד לו. ג’יילס סיפר שהם ניסו כמה עיבודים עבור הבלדה הזו, אבל הגיעו למסקה שהשיר מספיק ככה באופן העירום שלו עם פסנתר וקולות. יש רק Scared שנשמע תמיד משכנע מאוד והוא של לנון מתוך Walls and Bridges. כמפיק האחרון של האלבום, ג’יילס קיבל גם את תפקיד המפקח על הפרויקט כולו ועבד עם מקרטני על סדר השירים. העבודה הנעימה שלהם יחדיו הובילה בוודאי לשילובו של ג’יילס בפרויקט הנהדר של קופסאות ה 50 לאלבומי הביטלס. פרויקט שג’יילס עומד בו בגבורה. עטיפת האלבום החדש לקחה השראה מעבודות של האמן דן פלאבין. פלאבין היה אמן אמריקאי שנהג לעבוד עם נאונים צבעונים ופלורסנטים. אחת העבודות שלו הוצגה בגלריית טייט בליברפול ב 2009 ומי שיסתכל עליה יימצא בדיוק את העטיפה של NEW. האלבום NEW ראה אור ב 14 באוקטובר 2013 וקצר ביקורות לא רעות בכלל. בשורה התחתונה מקרטני הצליח ל’עדכן’ את הסאונד שלו ולהתגבר על מכשול הגיל, כי הרי מקרטני הוא דמות על זמנית.

מאז יציאתו של האלבום NEW, בסופה של 2013 ועד לתחילת העבודה על האלבום הבא בתחילת 2016, מקרטני לא עשה הרבה חוץ מלהופיע עוד ועוד, אבל את תחילתו של זרע הפורענות של תקופת האלבום Egypt Station שראה אור בספטמבר 2018, אפשר לחזות כבר באוסף הגרנדיוזי והמנופח שהוציא מקרטני באמצעה של 2016. האוסף שנקרא Pure McCartney, הכיל בקופסת התקליטים שלו לא פחות מ 4 (!) תקליטים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כעסתי על מקרטני בזמן אמת. זה היה נראה לי כמו ניצול מעמדו והונאת ציבור האספנים שרץ בהמוניו לרכוש את אותו הדבר מאותו הדבר. מגמת ההאדרה העצמית הזו היא המאפיין הגדול של התקופה הזו סביב האלבום Egypt Station. מקרטני ניסה בחייו לקבל את מה שאולי הוא יקבל אם חלילה ילך לעולמו בשיבה טובה בגיל 200. מיותר לציין שלא התקרבתי לאוסף הזה ולא רכשתי ממנו אפילו תו אחד. המוטיב הזה של הוצאות שמאדירות אותו יבוא לשיא באלבום ובהוצאות סביבו ולמעשה נמשך ביתר שאת עד היום כשהשיא יהיה באלבום הבא 'מקרטני III'. נחזור קצת אחורה בזמן. באוקטובר 2005 פרסם מקרטני יחד עם מחבר ספרי הילדים פיליפ ארדה, ספר הרפתקאות לילדים בשם High in the Clouds. תקציר הסיפור הוא על וויראל הסנאי שנאלץ לעזוב את ביתו ביער שנהרס על ידי גרטץ’ הרשע, הוא נודד כדי למצוא את הארץ האגדית אנימליה, בה כל החיות חיות בחופש וללא פחד ובעזרתם של חברים הוא מיישם את תוכניתו להצלת בעלי חיים משועבדים בכל מקום. ב 2009 החלו דיבורים ומגעים להפיכת הספר לסרט אנימציה וב 2013, לאחר יציאת האלבום New לאור. מקרטני שלא נח לרגע היה כבר במגעים מתקדמים לגבי הפרויקט הזה עם המפיקים מייקל לין ובוב שיי. הוא כתב 7-8 קטעים חדשים עבור הפרויקט ולא רק זאת - הוא גם אמור היה לתרום את קולו בעבור אחת הדמויות בסרט. למה אני כותב ‘אמור’? כי עד לרגעים אלו, כמו בפרויקט 'רופרט הדוב', הסרט עדיין מחכה לאישורה של חברת גאומנט הצרפתית ליציאה לדרך. בסביבות 2015 הצהיר מקרטני: “הסרט הזה הוא פרויקט תשוקה עבורי. אני ממש נרגש לעבוד בשיתוף עם רנדה איובי ודוד קורבט מRGH, מייקל לין ובוב שיי מUnique Features. העבודה עם הכישרונות היצירתיים האלו מהחברות האלו יחד עם ג’וש קלאוזנר וטוני בנקרופט, יאפשרו ליצור סרט אנימציה חם, מצחיק ומרגש שיהדהד לקהלים ברחבי העולם”. מדוע הזכרתי את הפרויקט הזה? אחד האנשים שעבד עם פול על השירים החדשים שכתב לפרויקט היה גרג קרסטין. בפרויקט הזה התוודע מקרטני למפיק העולה שבאותה תקופה נקשר שמו בהפקת 3 שירים מהאלבום הסופר מצליח של אדל “25”. בניהם Hello שחרך כל מדיה אפשרית. קרסטין שבכלל החל את הקריירה שלו כפסנתרן ג’אז, עבד עם השמות החמים בעולם הפופ: סיה, פינק, בק ולילי אלן. ב 2017 סיפר מקרטני: “אני עושה אלבום חדש וזה כיף גדול. אני עובד עם מפיק שעבדתי אתו לפני שנתיים על פיסת מוסיקה שעשיתי עבור סרט אנימציה. מאז, הוא המשיך לעבוד עם בק וקיבל איתו את אלבום השנה. ואז הוא המשיך לעבוד עם אדל ויש לו את שיר השנה, תקליט השנה ומפיק השנה.הדאגה היחידה שלי היא, שאנשים הולכים להגיד, ‘אה, הנה פול הולך עם הטעם של החודש’. אבל הוא בחור נהדר בשם גרג קרסטין ונהדר לעבוד איתו. אז כן, אני בזה. מקשקש, עושה מה שאני אוהב לעשות. כמו שרינגו אומר, ‘זה מה שאנחנו עושים’”. קרסטין עצמו לא חסך מצדו מחמאות על מקרטני וזה מה שאמר על עבודה עם האגדה: “הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין. כל מה שאני יכול להגיד זה שכשהוא מביא שירים לאולפן, זה מפוצץ לי את המוח שהוא עדיין מגיע עם השירים הכי מדהימים. אני מרגיש שהוא מתעלה על עצמו. הביטלס הם להקה שתמיד אהבתי. היה שם מגוון רב כל כך, והמוסיקה הייתה מורכבת כל כך.עם הביטלס ועם נערי החוף, קרו הרבה יותר דברים מאשר עם המוסיקה האחרת ששמעתי. תמיד יהיה אצלם שיר רוק ואז משהו שמתייחס למוסיקה ישנה יותר, כמו השפעות מג’אז או ממוזיקת פופ אנגלית מוקדמת. המורכבות של המוסיקה שלהם תמיד פנתה אלי”. פול יחד עם גרג קרסטין המפיק באולפן על האלבום החדש Egypt Station עמלו מקרטני וקרסטין כשנתיים ב 3 אולפני הקלטה: בלוס אנג’לס, באולפנים של פול בסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון. בסופה של 2017 נשאל מקרטני על התכניות ל 2018: “אני כנראה אשחרר אלבום חדש. אני רוצה שזה יהיה משהו שאני באמת אוהב ובתקווה שהמעריצים יאהבו גם כן. אנחנו עושים טאצ’ים אחרונים עכשיו ובתחילת השנה הבאה. אני רוצה להגיע לאלבום נהדר באמת. מחזיק אצבעות! לא כך יקרא האלבום, אבל זה יכול להיות … זה יכול להיות שם האלבום החדש!”. ככל שנקפו הימים הסקרנות והצפייה לאלבום הלכה גדלה. מערך יחסי הציבור וקידום האלבום הזה היה מדוקדק ומחושב: ב 10 ביוני נמחקה לפתע כל המדיה מהרשתות החברתיות של מקרטני. כבר באותו היום ובימים שאחריו, החלו לעלות תמונות שונות חלקן עם סמלים משונים, חלקן תמונות של מקרטני באולפן שהחלו גלי שמועות וספקולציות לגבי האלבום המתקרב כשהשיא המיוחל הגיע ביום הולדתו ה 76 של מקרטני ב 18 ביוני. ביום זה הוכרז שם האלבום: “פול מזמין אתכם למסע מוסיקלי לתחנת מצרים, זמן ההגעה המשוער יום שישי 7 בספטמבר, 2018”. עוד הוכרז אז על יציאת סינגל עם שני A-Sides: בלדה עגמומית בשם I Don’t Knowושיר מקפיץ צורמני בשם Come On To Me. עוד נכתב בהצהרה, ששיר אחד מהאלבום הופק על ידי הזמר הכותב והמפיק ריאן טדר. כך נכתב: “כהשראה מכותרת האלבום, 14 השירים של תחנת מצריים יעבירו וייב ייחודי. בין הפתיחה והסיום של התחנות ‘תחנה I’ ו’תחנה II’, כל שיר מוצא את פול לוכד מקום או רגע לפני שהוא מעביר את המאזין בצורה חלקה ליעד הבא. הפסקות לאורך הדרך כוללות מדיטציה אקוסטית על שביעות הרצון מהעכשיו (“Happy with You”), ההמנון הנצחי שיתאים לכל אלבום של כל מקרטני (“אנשים רוצים שלום”), וסוויטה בת 7 דקות שחוזרת אל הקודמות של פול (“למרות אזהרות חוזרות ונשנות”). התוצאה היא מסע קלידוסקופי בין מקומות מוסיקליים רבים ותקופות, אך הוא מושרש היטב כאן ועכשיו – עם הרגישות המלודיסטית והלירית הייחודית של פול המשמשת כמדריך”. יום אחר כך, ב 21 ביוני, עלה ליוטיוב בתזמון מושלם הקארפול קריוקי עם ג’יימס קורדן וסחף אתו את הרשת למיליוני צפיות. את שם האלבום החדש ואת העטיפה שיש בה דמיון קריפי ל Gone Troppo של הריסון, מקרטני ייחס לציור שצייר בסוף שנות ה 90: "לפני כמה שנים ציירתי ציור של איקונוגרפיה מצרית שהרכבתי מתוך ספרים שונים. התעניינתי בדרך שבה הם ציירו חמניות, לכן 2 מופיעות בצד שמאל ובימין. יש לזה צורה יפה, אז ציירתי את זה אני גם אוהב את הדרך בה הם מסמלים עצים. אני אוהב את הדרך בה הם מפחיתים עץ לכדי כמה סמלים פשוטים. וכך קראתי לציור: ‘תחנת מצרים’ .אהבתי את המילים ‘תחנת מצרים’. זה הזכיר לי את האלבומים בפורמט של ‘אלבום’ שהיינו עושים … ‘תחנת מצרים’ מתחילה בתחנה בשיר הראשון ואז כל שיר הוא כמו תחנה אחרת. זה נתן לנו רעיון לבסס את כל השירים סביב זה. אני חושב על זה כמקום חלומי שהמוסיקה נובעת ממנו”. הציור של מקרטני הבילדאפ המטורף שנבנה סביב האלבום הצליח להפיל גם אותי בפח. אלבום קונספט עם שם מפוצץ Egypt Station שמכיל 16 קטעים שאמורים ליצור סיפור קוהרנטי כלשהו. למיטב הבנתי, מה שמקרטני ניסה לומר באלבום הזה מצד אחד הוא שהמסע לא נגמר בגילו. הוא מדבר אל כולנו. גם ממרום גילו ומעמדו הוא מרגיש עדיין פגיע. הוא עדיין טועה, הוא עדיין מחפש את עצמו וגם מוצא. מנוע הבעירה שלו עדיין דולק ואהבת הקהל היא משהו שהוא לא יפסיק לחפש. אלו חדשות מצוינות לכולנו.יש למה לצפות לא רק ממקרטני אלא גם מעצמנו בגילאים היותר מתקדמים שיהוו בעצם את רוב חיינו. החיים בגילאים הללו יכולים להיות מאתגרים, כיפים מעניינים ורסטיליים ומחבקים – יש למה לצפות. זה הקונספט של האלבום. הציפייה לבאות. פול באולפן ועדיין. היום ממרחק 4 שנים מאז יציאתו, האלבום, חוץ מכמה שירי מקרטני קלאסיים ויפהפיים שבו, לא מחזיק מים עבורי כיחידה אחת. למעשה אני כמעט ולא נוהג להאזין לו כאלבום והבעיה הגדולה בו עבורי היא שהוא מהונדס לאותה התקופה שבה היה נמצא מקרטני – טירוף של יחסי ציבור בלתי נלאים. ב 2018 מקרטני רצה כל כך למצב את מעמדו כ'מקרטני האגדי' מהביטלס, שזה היה ניכר כמעט בכל תו באלבום. עכשיו אחרי שאמרתי הכל על האלבום, בואו נצלול פנימה למסע בתחנות מצרים של מקרטני. האלבום כמובטח נפתח עם הפתיח שהספיק לשנות את שמו ל Opening Station בו נשמעת המולת נוסעים בתחנה. ההנחה הראשונית היא שמדובר בתחנת רכבת, אבל אני נהנה לחשוב על תחנת חלל בין כוכבית ממנה עובר מקרטני מכוכב לכוכב, אבל זה באמת לא משנה. “כשהחלטנו שאנחנו הולכים לקרוא לאלבום ‘תחנת מצרים’, אהבתי את הרעיון של יצירת מונטאז’ של צלילים שהיו בערך כמו תחנה, אז מצאנו תחנה אחת ואז הוספנו לה עוד אחת, הקולות הם של תחנות אמתיות. ואז התחלנו להמציא כל מיני רעשים קטנים שהוספנו כדי להפוך את זה לאווירת חלום”. גרג קרסטין סיפר: “זה התחיל עם קטע מקהלה שפול עבד עליו על הקלידים. אחר כך הבאנו את דייוויד קמפבל כדי לעזור לארגן את המקהלה. נכנסנו לקתדרלה כדי להקליט את זה וזה היה ממש מגניב. פול הכין כמה אקורדים שהם ישירו. התחלנו ליצור רעשי סביבה שונים, שחלקם הגיעו מלופים שיצרנו. היה לפול נגן נייד קטן לסלילים, זה שהשתמשו בו ב Tomorrow Never Knows". כבר נאמר לא מעט שעצם הפתיח וקולות האנשים בתחנה מזכירים את פתיחת האלבום סרג’נט פפר וכנראה שזה לא מקרי. 42 השניות הללו מובילות אותנו לתחנה הראשונה. תחנה 1: I Don’t Know יש לי עורבים בחלון כלבים ליד דלתי אני לא חושב שאני יכול לשאת יותר מה אני עושה לא בסדר, אני לא יודע… לטעמי זה השיר המושלם ביותר באלבום ובחירה מצוינת לפתיחתו. הפסנתר נפתח בכזו עגמומיות שקשה לי לתאר אלבום שנפתח בצורה כזו. תארו לכם שסרג’נט פפר יפתח עם She's Leaving Home. בקטע הפזמון בו לא ברור למי מקרטני פונה, אולי לעצמו, בכל מקרה הוא אחד המרטיטים והביטלסי ביותר באלבום. “כתבתי את השיר אחרי שעברתי תקופה קשה. שום דבר רציני או משהו, אבל רק אחד מאותם ימים שבהם זה כמו, ‘אוי אלוהים, אני טועה כאן’. לפעמים זו דרך טובה לכתוב שיר, כי זה בא מהנשמה. ולעתים קרובות היינו אומרים שכתיבת שיר זה כמו לדבר עם פסיכיאטר”. מקרטני מנגן בשיר על לא מעט כלים: גיטרה אקוסטית, בס, תופים ופסנתר. גרג קריסטין שלא בחל גם הוא בכלי נגינה חוץ ממלאכת ההפקה ניגן על צ’לו, קלרינט, גיטרה חשמלית, סינתיסייזר ותופי טימפני. לאחר כבדות שכזו חייבים משהו מקפיץ… תחנה 2: Come On To Me אני חייב להודות שבין השניים שיצאו כסינגל לא ממש התחברתי ל Come On To Me. לא נראה לי יאה שמקרטני בגילו המופלג, מדבר על איך הוא יתחיל עם מישהי והיא תתחיל אתו ובכלל חשבתי שזה שיר שיכול היה לתפקד כביסייד מצוין ותו לא. “זה מעין שיר ‘פיקאפ’, ואני מדמיין את עצמי, כנראה בשנות השישים, הולך למסיבה ורואה מישהו וחושב ‘או, איך אני עושה צעד כאן?’. זה שיר דמיוני, שיר פנטזיה על בחור שראה מישהי וחושב ‘אנחנו צריכים לנסות למצוא מקום להיות לבד, ואולי להחליף מידע וכאלה, והיי נראה שהבזיק חיוך ואמרת לי שרצית הרבה יותר משיחה מזדמנת. אז האם את היית ניגשת אלי, או שאני עומד לגשת אליך?”. לאחר כמה האזנות לשיר אוכל להגיד דבר אחד. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את קטע כלי הנשיפה היפהפה שבאמצעו שמורכב מ 3 סקסופונים, חצוצרה וטרומבון. קטע שממש כאילו לקוח מ Coming Up שפותח את מקרטני 2. השיר הזה אגב זכה להיות מוקלט בכל שלושת הלוקיישנים: לוס אנג’לס, סאסקס ואבי רואד יחד עם ההרכב שלו. הופעת הבכורה של השיר בוצעה כבר ב 9 ביוני בפאב הפילארמוניק בליברפול. בכל זאת עם כל ה'כיפיות' שבו קשה לי להאזין לו ואני לא יכול שלא לחשוב ולתהות האם הוא יותר מבזה את המורשת של מקרטני מאשר מאדיר אותה. תחנה 3: Happy With You נהגתי לשתות יותר מדי שכחתי לחזור הביתה שיקרתי לרופא שלי אבל היום אני לא בגלל שאני שמח, אתך יש לי המון דברים טובים לעשות… מקרטני בשילוב גיטרה אקוסטית וכנות ברמה שאני לא חושב ששמעתי אי פעם בשירים שלו, זה כמובן מתכון לשיר יפהפה. מסתבר שאני לא היחידי שמאוד אוהב את השיר הקטן והעוצמתי הזה. זה מה שהיה לגרג קריסטן לומר: “זה שיר אקוסטי מאוד פשוט. הוא אחד האהובים עליי באלבום, למעשה. הוא קצת אקוסטי ואז אני חושב שהקטע מוכפל על גיטרה חשמלית. יש שימוש בטכניקת דחיסה אמיתית של הביטלס. אני חנון מוסיקה, אז אני אוהב להתעסק עם דברים כאלה. זה כל כך כיף. ולשיר יש מנגינה קטנה כל כך. אני אוהב את זה”. מקרטני לא משאיר אותנו סקרנים לגבי הדברים הטובים שישנם בחייו והוא נותן רשימה מפורטת שכוללת בין היתר: לשמוע את הצליל הגבוה והבהיר של אדום החזה, לדרוך בתוך משטח של פעמוניות ולראות את הילדים משחקים. נפלא. תחנה 4: Who Cares אחרי שנרגענו ושאבנו אופטימיות בתחנה הקודמת, מקרטני בוחר לגעת בנושא הכאוב של בריונות בכלל ובריונות רשת בפרט. השיר נפתח בעצבנות לא אופיינית, ומיד זורק אותי ל Looking for Changes מתוך אלבום שאני אוהב בשם Off the Ground שיצא ב 1993, אבל בניגוד לאלבום ההוא חסרה כאן האותנטיות ומקרטני נשמע מתאמץ מאוד להיות דמות מובילה ומחנכת. התוצאה היא שיר מעושה ולא מוצלח בעיניי. “חשבתי על שיר שבו אתה בעצם מדבר עם אנשים שעשויים להקשיב לו. ובמקרה שלי דמיינתי מעריצים צעירים, או צעירים בכלל שאולי ישמעו את זה, שעוברים התנכלויות או הצקות.בימים האלה זה יהיה בריונות באינטרנט, טרולים וכל זה. בימי הלימודים שלי, אלו היו פשוט בריונים ואנשים שנטפלים אחד לשני. אני יודע שזה קורה בכל רחבי העולם למיליוני אנשים.אז הקטע שלי הוא לנסות לעזור. לתת איזו עצה”. השיר הוקלט באולפנים בלוס אנג’לס עם ההרכב הנהדר שמלווה את פול כבר שנים ומורכב מראסטי אנדרסון בגיטרה, אבו לבריאל ג’ונייר בתופים, ‘ויקס’ הוותיק ביותר בהרכב על הקלידים, ובריאן ריי על גיטרה. תחנה 5: Fuh You עוד לפני צאת האלבום ב 7 בספטמבר, בחר מקרטני להוציא סינגל נוסף בשם Fuh You . הרשת רעשה וגעשה כשחלק מהמאזינים פירשו את הביטוי כמילת גנאי ולא הבינו מדוע שמקרטני יעשה זאת. התשובה ברורה. כדי שהרשת תרעש ותגעש. על ההפקה המאוד מעודכנת שמאוד לא לטעמי אין אלא 'לשבח' את מקרטני. לא נס ליחו העסקי. הוא רוצה עוד קהל והוא ישיג אותו. העולם המוסיקלי השתנה ומקרטני עומד באומץ ואומר – אין לי בעיה עם זה. קטע שהוא בהחלט לא כוס התה שלי ואחד מאלה באלבום שמסמל את כל מה שהיה קלוקל בתקופה הזו של מקרטני מבחינתי ומאוד מתחבר לי לחיבור הלא מתחבר עם קניה ווסט וריאהאנה. אין סיכוי שתיתפסו אותי מאזין לו מרצוני החופשי. “עם השיר הזה הייתי באולפן עם רייאן טדר. מתוך כל המפיקים שהוצעו, חיבבתי את רייאן, התקשרתי אליו ושוחחנו. הוא אמר, ‘מה אתה מקווה לקבל?’ ‘אה, אני לא יודע’. ואז חשבתי, ‘בוא פול, אל תהיה ביישן כל כך’. אז אמרתי,’להיט’ והוא אמר ‘כמובן! עכשיו אתה מדבר בשפה שלי! העולם אוהב להיטים!’. חשבנו על רעיונות ועל חתיכות קטנות של מנגינה ואקורדים והשיר פשוט הגיעו יחד לאט לאט. בתוך שבוע סיימנו עם שלושה שירים ואחד מהם היה זה שגם הגיע לאלבום. ניסיתי לייצר בו תחושה של סיפור. בואי בייבי. דברי על עצמך. תגידי את האמת, תני לי להכיר אותך ובעצם אני רוצה לדעת איך את מרגישה, את גורם לי לרצות לגנוב. אני רק רוצה את זה בשבילך. אז זה היה הרעיון הבסיסי והוא התפתח משם … מעין שיר אהבה, אבל שיר אהבה רועש”. אם אפשר למצוא נקודת אור בשיר זה יהיה הקליפ שיצא לשיר באלבום, שוב מקרטני לוקח אותנו לליברפול, הפעם זו של שנות השישים עם הצעיר המאוהב שמשוטט ברחובות בדרכו הביתה ועובר בנקודות ציון בילדותו של מקרטני. תחנה 6: Confidante פתיח מעולה בסגנון ג’וני קאש שמזכיר קצת את Early Days מהאלבום הקודם. הקול הסדוק של מקרטני משרת את השיר יפה וגם הרעיון יפה שאשת סודו של מקרטני היא הגיטרה הוותיקה. פעם היית אשת סודי החברה שלי שמתחת למדרגות אבל אני התאהבתי בך והבאתי את הרומנטיקה שלנו לסיומה… מי עוד יכול לכתוב כך על הגיטרה שלו ? הריסון הרי רק גרם לה ליבב בשקט… “במקרה הייתי בבית והסתכלתי בפינה שבה היתה גיטרת המרטין הישנה שלי שאני משתמש בה אם אני רוצה לנגן בגיטרה, ואז אני לוקח אותה למטה לנגן או לנסות לכתוב שיר. חשבתי לעצמי, לא היה לי זמן לנגן בגיטרה. וזה הזכיר לי שכשהגענו לראשונה לגיטרות לפני שנים, הן היו כמו חברות. היית הולך לפינה, והיית כותב שיר קטן, וסיפרת את הצרות שלך לגיטרה”. השיר הוקלט בסאסקס כשמקרטני על כל הכלים: גיטרה אקוסטית בס ופסנתר. תחנה 7: People Want Peace “לפני כמה שנים עשינו הופעה בישראל, ורציתי להגיע לפלסטין לפני שאני מגיע לישראל כי הייתי מודע למצב הפוליטי שם.לא רציתי להיראות כאילו אני מתעלם מפלסטין ומופיע רק בישראל. עשיתי סידורים כדי להגיע לפלסטין וללכת לבית ספר למוזיקה קטן וללחוץ ידיים לילדים, לבלות להקשיב להם ולנגן מוזיקה רק כדי להראות סולידריות עם העם הפלסטיני.כשחזרתי בחזרה לישראל נפגשתי עם כמה אנשים מגניבים מקבוצה בשם ‘קול אחד’, תנועה פוליטית ובסופו של דבר ענדנו את התגים שלהם בהופעה בתל אביב.כל הרעיון היה משימה של שלום, באמת, כי הילדים האלה היו נהדרים. הם אומרים ‘כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה פשוט לחיות בשלום, לגדל את המשפחות שלנו ולהיות מסוגלים פשוט להמשיך בחיינו בשלום’. כשהייתי ילד שאלתי את אבא שלי ‘אנשים רוצים שלום או שהם פשוט אוהבים להילחם?’. הוא הביט בי ואמר בשקט, ‘לא, בני, אנשים רוצים שלום. הפוליטיקאים והמנהיגים נכנסים למלחמות. זה לא העם’. זה תמיד נראה לי כמו ביטוי נהדר”. שוב אנחנו אשמים. עם פתיחה דרמטית ומתוחה ופסנתר שבהתחלה מזכיר את צליל הצ’מבלו מתוך Fixing a Hole אני שוב ב Off the Ground הנהדר והפעם ב C’Mon People ההמנוני שסוגר את אותו האלבום. גם כאן כמו בשיר ההוא, מקרטני וקרסטין שמנגנים על כל הכלים, מנסים לסחוף את המאזינים, ללא הצלחה יש לומר, לתוך המנון בסגנון Give Peace a Chance וזה אולי עובד לרגע, אבל הוא עובר מהר מאוד. קטע מיותר ששוב מתחבר לנסיון ההאדרה של מקרטני את עצמו ואולי רצון להשתוות ללנון. תחנה 8: Hand In Hand תודה לאל שבקטע הזה, מקרטני מזכיר לנו שוב מי הוא פול מקרטני. מקרטני אלוף בשירים הקטנים האלו ששוברים אותך. יש לא מעט דוגמאות כמו Great Day שסוגר את פליימינג פאיי המצוין, את Your Way הזעיר מהאלבום היפהפה אבל הלא כל כך אהוד ומוכר Driving Rain ואם רוצים ללכת עוד רחוק – I’m Carrying המרטיט מ London Town. בכולם זה קטן, זה קצר וזה קולע ישר למנגנון הזה שמייצר פרפרים בבטן. בקטע הזה באלבום, מקרטני נותן את תמצית הווייתו למאזינים: אנחנו נוכל להגשים את החלום רק כאשר נבין שהכל בחיים מתוכנן… “לפעמים שירים באים אליך מאוחר בלילה. יש לי פסנתר בבית, למעשה הפסנתר המסוים הזה הוא הפסנתר הישן של אבא שלי, אז הוא מיוחד עבורי. ישבתי לידו לילה אחד והתחלתי למצוא את האקורדים שהפכו לתחילת השיר. זה בעצם שיר אהבה. דמיינתי אותי ואת ננסי עוברים את החיים יד ביד. הוא נכתב בשלב מוקדם של היחסים שלנו”. חליל הבנסורי ההודי שמביא פדרו יוסטש נותן את המכה הניצחת. עצוב, בלוזי, סופני. אולי הוא מקונן על ידה של לינדה שכבר לא תהיה שם, איתה היה אמור לעבור את החיים יד ביד. תחנה 9: Dominoes עוד לפני שהקשבתי לשיר הייתי בטוח שמקרטני יפתיע עם מחווה לפטס דומינוז שהלך לעולמו שנה לפני יציאת האלבום. פטס הרי השפיע רבות עליו ועל הביטלס, אבל התבדיתי. שוב מקרטני כמעט על כל הכלים שכוללים: גיטרה אקוסטית, בס, תופי בונגו שנשמעים ממש בתחילה, תופים, גיטרה חשמלית, אורגן הרמוניום ו…צ’מבלו. גרג קרסטין המפיק מפתיע עם סוג של קסילופון אפריקני שנקרא מרימבה ועושה גם קולות רקע. השיר הוקלט בכל שלושת הלוקיישנים. (לוס אנג’לס, אולפני הוג היל שבסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון). האווירה פופית כיפית ועולצת משהו אבל משהו מעט מונוטוני ונמרח בצורה לא מוצדקת על גבי 5 דקות. מה שמציל את המצב הוא הקטע האמביינטי הנהדר שמכין פול בעצמו כשהוא יצר לופים שונים מגיטרות שהקליט. על תהליך כתיבת השיר סיפר פול: “אחד הדברים המעניינים בשירים, שהם באים לעתים קרובות ממשהו שקורה בחיים שלך, ואז השיר הוא התגובה אליו. זה יכול להיות משהו מאוד קטן. סוג של ויכוח עם מישהו ואז אתה אומר לעצמך ‘אני אלך פשוט לנגן בגיטרה לזמן מה, כדי לצאת מזה’. וככה השיר התחיל. זה שיר על איך הדברים בסדר אבל הם לא תמיד נראים בסדר. קיבלתי בראש את הדימוי הזה של דומינו. כאילו שאנשים מסדרים את מיליוני אריחי הדומינו ואז הם מפילים את הראשון וכל שאר הרצף נופל. חשבתי על זה כסמל לחיים, איך פעולה קטנה אחת יכולה להיות השפעה כה גדולה על שורות עצומות של דומינו. כשהקלטתי רציתי לעשות את זה כשיר אישי יותר. למרות שעברתי את כל הדברים האלו, וכל הדומינו האלה נופלים, החיים נמשכים וזה בסדר”. ברוח האלבום מקרטני ממשיך וחושף את הפגיעות והגעגוע ואם תשאלו אותי ב’כל הדומינו’ האלה שנופלים או נפלו הוא גם מתכוון לאנשים שסבבו אותו לאורך השנים ונעלמו. אבל מקרטני זה תמיד חיובי. קבלו את שורת העידוד מהמנטור: אפשר להתחיל לחיות בעולם בו אנו נמצאים זה זה, כאן ועכשיו. אנחנו יכולים למצוא את הדרך שלנו איכשהו. תחנה 10: Back In Brazil בתחנה הזו מקרטני חוזר לסגנון הכתיבה שהוא כה אוהב, זה שמספר סיפור. בדרך כלל הסיפור יהיה על דמות נשית כמו אלינור ריגבי, או הבחורה שברחה מהבית, או מולי מאובלדי אובלדה או ג’ני וורן.תמיד הסיפור יהיה מנקודת מבט חיצונית, מישהו שמספר את סיפורה וכך גם בשיר הזה. חזרה לברזיל שם חיה נערה עם חלומות על עתיד ועולם הרבה יותר טוב… ‘חזרה לברזיל’ כנראה על משקל 'חזרה לברה"מ' שונה ומרענן בנוף המוסיקלי של מקרטני. ברזיל נוכחת בשיר, גם בסגנון המוסיקלי וגם בתיאורים החגיגיים ובאופן מפתיע חלקו גם הוקלט באולפני KLB שבסאן פאולו בברזיל שזה מיוחד תודו. “היינו בברזיל במסגרת סיבוב הופעות … זה היה אחד מאותם ימים חופשיים שבו לא היה שום דבר מתוכנן והיה לי פסנתר בחדר המלון, אז התחלתי איזה ריף קטן וקיבלתי את הרעיון לשיר. הייתה נערה שחולמת על עתיד ועולם הרבה יותר טוב, היא פוגשת גבר והוא מתאים לתוכנית. זה סיפור על זוג ועל ניסיונות ועל מצוקות … הדברים הולכים טוב והיא מתכננת תאריך אבל הוא לא יכול להגיע כי הוא עובד עד מאוחר… סיפור דמיוני על שני צעירים ברזילאים יש לו קצב שאפשר לרקוד אז רציתי לשים מקצב ברזילאי ולקבל את הטעם של ברזיל.” גרג קרסטין סיפר על הדרך המעניינת בה התגלגל השיר: “זה היה אחד השירים הראשונים שהקלטנו. עשינו 4 או 5 גרסאות שונות עד שהגענו לגרסה הסופית. זה התחיל בתור משהו מאוד שונה מהתוצאה הסופית אבל אני באמת מרוצה.יש את הקלרינט שמנגן את החלק של הפסנתר החשמלי. זה התחיל עם פסנתר חשמלי, תופים וכל הלהקה, ואז התחלנו להוריד דברים ולבנות אותם מחדש עם כלי תזמורת. זה באמת התעורר לחיים עבורי כאשר הבאנו את המלחין אלן ברודבנט והוא עזר בסדר של הדברים. הוא כתב את המיתרים ואת הקלרינטים והחליל ודברים כאלה. אני אוהב את מה שהוא עשה”. את הקליפ לשיר בו מקרטני משתתף כשחקן משנה תוכלו לראות כאן: קשה להתעלם מהבית האחרון שנשמע אופטימי ופסימי באותה נשימה ודווקא גרם לי לחשוב לא על ברזיל אלא על חווה אחת בסקוטלנד ועל משפחתו של מקרטני: אז גידלנו משפחה בזמן שהעננים מתגלגלים ועשו תמונות שלנו בשמיים. הילדים שמחים והם לא שואלים למה… תחנה 11: Do It Now אני לא יודע לאן נושבת הרוח יש לי כיוון ללכת שום דבר לא בטוח זה הדבר היחידי שאני יודע… זה השיר שבו מקרטני משתף אותנו במחשבות שלו על הגיל. מבחינתו הגיל דופק על החלון. הוא מעודד אותנו או את עצמו להפטר מיצר הדחיינות ולקדם את הדברים החשובים יחד עם משחק מילים גאוני while the vision is clear, כל עוד החזון ברור ונהיר, או שמא זו הראייה כדימוי לגיל. את הרעיון לסלוגן do it now הביא מקרטני ממשפט שהיה נוהג אביו לומר: “זה תמיד היה בראש שלי, ה “לעשות זאת עכשיו”, אז חיפשתי איך לכתוב על זה שיר. התחלתי לדמיין שאני במסע אליו הוזמנתי כדי להגיע למקום כלשהו, הרעיון הוא שאם אני לא עושה את זה עכשיו, אני לא אוכל להגיע למקום הזה. ביסודו של דבר זה שיר על מסע דמיוני שהיציאה אליו נגרמת על ידי מה שאבא שלי היה אומר, ‘לך על המסע הזה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי’. אז הנה זה. ‘לעשות את זה עכשיו’…”. מבחינה מוסיקלית, שוב הצ’מבלו מרים ראשו ומתערבב עם הפסנתר הנהדר וחייבים לציין את אלן ברודבנט שעשה את העיבוד התזמורתי. הוא כבר עבד עם פול על כמה שירים באלבום הקאברים Kisses On the Bottom מ 2012, אבל כמו באלבום ההוא, התוצאה לא מצליחה לרגש יותר מדי ונשמעת מהונדסת לרוח התקופה. תחנה 12: Caesar Rock זו התחנה הכיפית ביותר של האלבום עבורי. שינוי המקצב הקטן (מקרטני על התופים בקטע הקצר הזה) בתחילה זורק ישר לניסיוניות של האלבום האגדי 'מקרטני' או אם לחדד ל Kreen-Akore הנהדר שסוגר אותו. הקטע ממשיך בחולמניות כשמקרטני על הצ’מבלו והסינתיסייזרים אבל לא לאורך זמן, מקרטני לוקח פניית פרסה, הלהקה תופסת את מקומה הקלאסי ופול מגייס את שירת הלונג טול סאלי שלו, או מה שנשאר ממנה, ויחד עם גיטרות מחודדות הוא מראה לרוקנרול מי המלך האמיתי. על קטע הפתיחה הוא סיפר: “שיחקתי עם מכשיר כיוונון קטן שהכרתי מהעבודה עם קנייה. חשבתי להמשיך בכיוון הזה אבל במידה מסוימת זה היה קצת ‘חילול הקודש’, אבל אז התחלתי לחשוב לעצמי ‘אתה צוחק ?’ אם תקשיבו ל Tomorrow Never Knows אז שום דבר לא היה כזה קדוש גם אז”. מקרטני תמיד הצטיין בג’אם סשנים לא מתוכננים כביכול, זה הצליח לו יחד עם סטיב מילר ורינגו ב I Used to be Bad עם מילים מומצאות ונגינת ריף גיטרה בסיסי, אבל הפעם תהליך העבודה היה מעט אחר: “זה היה she’s a rock אבל אז התחלנו להתייחס אליו כ Caesar Rock פשוט כי נהנינו וזה מה שיצא. אני אוהב את השיר הזה כי הוא קצת מוזר וגם בגלל שזה שיר שבו הכל הולך. יחד עם קבוצה גדולה של אנשים באולפן, כמה מהמהנדסים וכמה מהחבר’ה שהסתובבו שם, אמרתי בסדר, קדימה, כולנו נכנסים ופשוט נוצרה מעין מקהלה גדולה”. על צעקת הShe’s got a matching teeth בסוף הקטע הוא מספר: “אני עדיין לא יודע איך זה קרה, אבל זה בטח אני שצועק “יש לה שיניים תואמות” וכולם פשוט חזרו “יש לה שיניים תואמות". שיחקתי באותו הזמן עם הביטוי ככותרת לאלבום, matching teeth”. תחנה 13: Despite Repeated Warnings קטע מיותר מאוד מבחינתי שמנסה להיות היציאה הפוליטית של פול באלבום שיוצאת במרומז נגד הנשיא טראמפ. אלה שצועקים בקול הרם ביותר לא תמיד יהיו הכי חכמים אבל יש להם את הרגעים הגאים ביותר ממש לפני שהם נופלים. לא יודע… הקטע מחולק ל 3 מקטעים שבאמת אף אחד מהם לא עומד בפני עצמו כי ככה זה בשירים מהסוג הזה, וזה בהחלט לא התוצאה המכוננת של Band On The Run. כשמגיעים למקטע השלישי והאחרון שמתחיל בחגיגה לאוזניים סטייל Live and Let Die, מקרטני מקשה עלינו להתעלם מהפוליטיקה ובקטע החוזר Yes We Can Do It, הוא מתעקש לדחוף לנו את סלוגן הבחירות של אובמה. אנחנו לא נישבר ונמשיך לדבוק בעניין המוסיקלי. חבר ותיק שחוזר לבקר הוא המוג סינתיסייזר הזכור לטובה מהאלבום ‘אבי רואד’. זה מה שסיפר גרג קרסטין המפיק על השיר: “זה באמת בסגנון של כמה קטעים אפים מהעבר שלו כמו band on the run ו Live and let die, אלה הם שירים תזמורתיים ויש להם הרבה חלקים ותנועות שונות. זה היה הרעיון שלו. מבחינה לוגית, הוא יכול כנראה לספר לך על מה מדובר, אבל יש בהחלט כמה התייחסויות פוליטיות שם. הוא לקח את הלהקה לחדר החזרות ועבד על המבנה והביא אותו לוס אנג’לס. עבדתי איתם על סידור הכלים. זו הייתה אבולוציה ארוכה כדי להגיע אל המקום אליו הגענו בסופו של דבר. הגיעו הרבה מוסיקאים תזמורתיים. היו לנו נגני כלי נשיפה. זה ממש היה אתגר לחבר את הכל יחדיו”. האלבום עוגן בתחנת היעד ומסתבר לנו עכשיו שמדובר בכלל בתחנת רדיו, כל מה שעשינו עד עכשיו היה לנווט בין התדרים השונים, הקשבנו לשלל סגנונות ועכשיו אנחנו יוצאים מהחלום, מתבייתים על התדר הסופי ומגיעים לתחנה האחרונה. תחנה 14: Hunt You Down / Naked / C-Link במחרוזת הזו יש חדשות טובות ויש חדשות רעות. החדשות הרעות: זה לא מתקרב למחרוזת הסוגרת את ‘אבי רואד’ הענק. החדשות הטובות: זה לא מתקרב למחרוזת שסוגרת את Red Rose Speedeay. נשארנו עם מחרוזת ממוצעת פלוס שנפתחת בדיסטורשן עצבני יותר מהקודם, ואז עוברת למוזיקה עתידנית רובוטית סטייל קראפטוורק. מקרטני מצדו דווקא האשים את פרינס ז”ל בהשפעה על הקטע בן 2 הדקות Hunt You Down: “אני לא יכול לחשוב על שירים אחרים שהוא נתן לי השראה, אבל על הקטע הזה ועל If You Wanna מפלימיינג פאי הוא בהחלט השפיע. תמיד הייתי מעריץ גדול. הלכתי לראות אותו בהופעות כמה פעמים וכתבתי לו כמה אני נהנה מנגינת הגיטרה שלו. פגשתי אותו כמה פעמים. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנה, כשהוא ניגן בראש השנה החדשה. תמיד הייתי מעריץ גדול.” את הקטע הבא בשרשרת, Naked, שמשתנה בפתאומיות למקצב של שלושה רבעים, מקרטני הקליט לבד: הצילו את נשמתי ושחררו אותה חופשיה לעוף הביתה יש מקום שאני אמור להיות בו חזרה, חזרה הביתה… “זה שיר פשוט על הדברים שכולם עוברים בחיים האלו ובדרך מסוימת יש מצבים רבים שבהם אתה מוצא את עצמך מרגיש ממש עירום ומרגיש ש ‘אני לא ממש יודע איך להתמודד’. ניגנתי אותו, ושרתי אותו בעצמי באולפן”. הלינק האחרון והשלישי בשרשרת , ה C לינק, שסוגר את המסע וגם את האלבום והוא קטע אינסטרומנטלי בלוזי. רוצים לנחש מי על הגיטרה המובילה? כן מקרטני. “אני באמת נהנה לנגן בגיטרה החשמלית. אנשים תמיד שואלים ‘למה אתה עדיין עושה את זה?’ אני אומר: ‘כי אני אוהב את זה. אני אוהב את הדבר הזה’. אני עדיין נרגש על הזכות להיות מסוגל לעלות עם מגבר, להפעיל אותו, לחבר את הגיטרה ולנגן בקול רם מאוד. זה ריגוש, וזה אף פעם לא הפסיק להיות ריגוש. היו כמה קטעים בלוזים שניגנתי, לקחנו את חלקם והרכבנו עליהם תזמורת ועשינו מהם סוג של יצירה. זה היה סוג של רעיון שרציתי לעשות מזמן. להביא מישהו שינגן בלוז עם תזמורת שמנגנת אקורד מסויים. יצא בסוף שזה אני. במקרה יצא שהאקורד היה C, ולאחר מכן Cמינור. התזמורת תנגן את האקורד עד אין סוף והגיטרה תנגן מעל זה. וזה יסיים את האלבום. בסוף הסשן תשמעו את צעקת ה ‘וו!’ הקטנה וזהו”. האלבום יצא בספטמבר 2018, כבש את המקום הראשון אחרי בליץ הפרומושן שלו ומקרטני הגדיל והוציא לאלבום עוד ועוד ועוד גרסאות ששיאם היה מזוודת מטיילים שהכילה השד יודע מה. שם בהחלט נגמר לי הסוס ממסע הפרומשן הזה. האלבום הזה הוציא את מקרטני לסיבוב הופעות בלתי נגמר, אבל אז הגיעה הקורונה... הקורונה מבחינתי היתה התשובה להיבריס הזה של מקרטני בתקופה הזו והושיבה אותו בבית, אבל מעז יצא מתוק שעליו נדבר בפוסט הבא שיהיה האחרון בסדרת הסולו של מקרטני וייסיים את המסע שלנו בקטלוג העצום שלו, רק לעת עתה, אלא אם ממש עוד מעט מקרטני יוציא עוד אלבום...

את הימים הקרובים נקדיש לשירי הסולו שהוציאו חברי הביטלס לכבוד חג המולד. למרות שמקרטני היה האחרון להוציא שיר כזה (לנון הוציא ב-1971 והריסון הוציא ב-1974), זכות הראשונים שמורה לרצונו בשיר כזה, ולכן נתחיל איתו. בשנת 1968 הבין מקרטני איך העולם עובד. אם אתה רוצה להרוויח כסף אתה צריך לכתוב שיר על שני נושאים – יום הולדת וחג המולד – שני הנושאים האלה יבטיחו השמעות מרובות ואיתן גם תמלוגים יפים. חבריו לא היו בעניין, אבל בכל זאת הקליטו את Birthday עליו כתבנו כאן. הוא נאלץ לחכות עוד 11 שנים, אבל לבסוף כתב גם שיר כריסטמס. והוא היה נוראי. וגם נפלא בדרכו שלו. אבל למה להקדים את המאוחר. אם אתם זוכרים, כתבנו כבר על ההצלחה האדירה של הסינגל Mull Of Kintyre ב-1977, שלוותה ביציאת האלבום London Town שלא זכה להצלחה או תגובות חמות. בשנת 1978 הקליט מקרטני עם הרכב חדש של Wings את מה שיהפוך בסופו של דבר לאלבום האחרון של ההרכב, Back To The Egg, אלבום שהמשיך להראות עד כמה מגוון היה מקרטני. בתחילת 1979 תכנן להמשיך בהקלטות לאלבום באולפני אבי רואד, כשגילה שהאולפן מוזמן לזמן רב על ידי קליף ריצ’רדס. במהירות שיא בנה חיקוי של האולפן במשרדי החברה שלו, אבל בסופו של דבר הקליט שם רק עוד שיר אחד, Daytime Nighttime Suffering הנהדר, שנשאר בסופו של דבר מחוץ לאלבום ונדם. במהלך מאי ויוני נסעו חברי הלהקה לטירת לימפנה (שם הוקלטו חלק משירי האלבום) על מנת לצלם סרטוני פרומו. במהלך השהות שם הם הקליטו את השיר המוזר שלא יצא מעולם באופן רשמי, Robber’s Ball היציאה של האלבום Back To The Egg ביוני היתה עגומה הן מבחינת ההצלחה המסחרית והן מבחינת הביקורות. הביקורת ברולינג סטונס אמרה: “מדובר בערימת הדרק העלובה ביותר בזמן האחרון. פול מקרטני גונב מעצמו חומרים כבר במשך שנים, והוא הגיע לבסוף למיצוי כל הרעיונות הממוחזרים שלו” זה השיר האהוב עליי ביותר מהאלבום, ואחד היפים של מקרטני לדעתי מקרטני, כפי שמראה הדיסקוגרפיה שלו בשנתיים שקדמו, לא בדיוק ידע מה הוא עושה ולאן הוא הולך. ווינגס החלה להראות כמבוי סתום. מקרטני בחר להתעלם מהביקורות ולהשקיע את עצמו בינתיים בפרוייקט חדש שלא תוכנן לצאת באופן מסחרי לקהל הרחב. פרוייקט בו יתנסה בהקלטות עם הסינטיסייזרים החדשים שלו, לבד, באולפן שלו שבחווה בסקוטלנד. הסשנים של הפרוייקט, שלבסוף יצאו באלבום הסולו הראשון שלו מזה שנים McCartney 2, הניבו גם את הסינגל Wonderful Christmastime. מקרטני כתב את השיר במהלך היום הכי חם ביולי. במקור זה היה קטע אינסטרומנטלי אבל אז החליט מקרטני לנסות ולהוסיף קולות שונים ולבסוף הוא הפך לשיר. השיר חולק את האווירה של McCartney 2 אבל בעיני נופל משאר הקטעים שבו בהרבה. השיווק של הסינגל היה מוזר והדגיש את הבלבול שמקרטני חש בקריירה שלו בנקודה הזו. העטיפה של הסיגנל, בה מקרטני נראה כסנטה קלאוס (רפרנס לעטיפת האלבום המצליח של בינג קרוסבי White Christmas) ציינה רק את שמו של מקרטני, אבל סרטון הפרומו שצולם כלל גם את חברי להקת Wings. עטיפת הסינגל של מקרטני חלק מהקליפ מכיל גם צילומים ממסע ההופעות של הלהקה בבריטניה ב-1979, בה ביצעו את השיר. כשהשיר בוצע על הבמה הם יצרו את אווירת החג על ידי כך שפתיתי שלג מלאכותי נפלו משמי אולם ההופעות. בהתחלה התוצאות המסחריות של השיר לא נראו טוב במיוחד. בארה”ב השיר כלל לא צעד במצעדים. באנגליה הגיע למקום ה-6, ולמה לנו לכתוב שיר חג מולד אם אנחנו לא יכולים להרוויח ממנו? אבל אל תדאגו. עם הזמן השיר נכנס לקנון של שירי חג המולד. בשנת 2010 פרסם המגזין פורבס כתבה על ההכנסות של השיר. כיון שמקרטני עשה הכל בשיר, כל התמלוגים עליו הולכים לכיסו – כתיבה, הפקה וביצוע. אז בכמה זה מסתכם בכל שנה? “השיר הוא מה שאנו בתעשייה קוראים לו ירוק עד, בגלל שהוא מתנגן כל הזמן” הסביר ברני רזניק, עו”ד שמתעסק בבידור. “סביר להניח שהצ’ק שמקבל מקרטני אחרי כל רבעון רביעי מכיל הרבה אפסים” ההשראה לעטיפת הסינגל מקורות בתעשייה העריכו עבור פורבס כי מדובר בהכנסה שנתית (!) של בין 400 ל-600 אלף דולר. כלומר, אם מחשבים את הזמן מאז שהשיר יצא ועד כתיבת המאמר, מדובר בכ-15 מליון דולר. זה כמובן לא מפריע לאנשים לקטול את השיר גם היום על ימין ועל שמאל. הנה כמה דוגמאות שהצחיקו אותי מהשנים האחרונות. חברי Collage Humur הכתירו אותו כשיר הגרוע ביותר של כל הזמנים. והם מנמקים ומשעשעים. כריס קייס ב-USA Today כתב ב-2014 על השיר הזה ועל שירו של לנון שעליו אכתוב בהמשך השבוע Happy Xmas (War is Over) “And so this is Xmas And what have we done Another year over A new one just begun. מה הוא עושה? סתם מדקלם את לוח השנה? אני גם יכול לעשות את זה. So it is Monday And what has gone on Another day finished I hate this darn song. זה לא טוב יותר אצל מקרטני Simply having a wonderful Christmas time (x14) כל השיר של פול הוא חזרה אין סופית על השורה הזו. האם לא יכול היה לחשוב על משהו נוסף? הוא כמו תסריטאי לסרט של אדם סנדלר: לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר, אז הוא נותן לכל החברה לצחוק על קווין ג’יימס לאורך כל הסרט. אה, אולי יש עוד מילים בשיר (oh and don’t look down מראה את שנינותו הגדולה של מקה) אבל הם זניחים לעומת כמות החזרות על השורה הזו” מקרטני במהלך הסשנים של מקרטני 2 גם גלוריה ריאן באתר ג’יזבל לא חסידה של השיר. “מה קורה עם חברי ביטלס לשעבר שגורם להם ליצור במקצוענות שירים כל כך מחורבנים לחגים? שירו של מקרטני לא טוב מהרבה מזה של לנון. הוא נשמע כמי שסובל מעודף קופאין ומסוחרר באמצע בלק פריידי במייסי’ס, אחרי שהיה ער במשך 24 שעות. הוא תזזיתי, מטופש ומשאיר את המאזין לתהות אם יש בכלל למשהו משמעות. אם רינגו יקליט פעם שיר לחג המולד, הלך עלינו.” לשמחתינו היא לא ידעה ש-12 שנים לפני שכתבה את מה שכתבה, ב-1999, הוציא רינגו אלבום כריסטמס מיוחד בשם I Want To Be Santa, שעליו כל מה שיש לי להגיד הוא שהוא אלבום כריסטמס מיוחד של רינגו. לטוב ולרע. הנה דוגמה – האלבום של רינגו סיים עם מכירות עלובות, אבל במקרה של מקרטני, צוחק מי שצוחק אחרון, ומנהל הבנק שלו איתו. הגיע הזמן לשמוע את השיר, לא? אז מה אתם חושבים? הגזימו? אני מודה שעם השנים השיר גדל עליי, ואני אפילו מחבב למדי את קטע הדינג דונג. וזהו. זה הזמן לאחל לכל הנוצרים שקוראים את הבלוג חג מולד שמח. ולכל שאר הדתות – שיהיה לכם יום נפלא. וכמובן, אל תשכחו לשמוע את הצד השני של הסינגל של מקרטני Rudolph The Red Nosed Reggae שהוא, אה, הממממ, הצד השני של הסינגל. #WonderfulChristmastime #פולמקרטני #רינגוסטאר

אתמול כתבנו על שירו של מקרטני. היום נעבור ללנון. לנון הקדים את מקרטני והוציא את Happy Xmas (War Is Over) כבר בדצמבר 1971. שיר הכריסטמס של לנון היה ההקלטה הראשונה שג’ון עשה בניו יורק, לאחר שעזב את אנגליה בספטמבר 1971. השיר הוקלט כבר באוקטובר. לנון ביקש מפיל ספקטור, איתו כבר עבד על שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, לשחזר את הסאונד והאווירה של הסינגל האחרון של אשתו של ספקטור, רוני ספקטור (מהרונטס). את השיר של רוני כתב ג’ורג’ הריסון, שגם השתתף בהפקה. בעיקר אהב לנון את הגיטרה שמנגנת ונשמעת כמו מנדולינה. הריסון עצמו ביצע את השיר בביצוע חלש במיוחד באלבום הסולו החמישי שלו Living in the material world שיצא ב-1973. למרות שמדובר באותו פלייבק במיקס שונה, הביצוע הקולי שלו, יש להודות, פשוט לא טוב. בגלל שאני מאוד אוהב את השיר עצמו, הנה כבונוס הביצוע היפה של דייויד בואי מתוך האלבום Reality שיצא ב-2003. ביצוע שנאמן למקור ומוסיף אליו את הקול האדיר של הזמר הנפלא הזה. אם נחזור לספקטור, הוא כבר היה בעל נסיון עשיר עם שירי כריסטמס. ב-1963 היה אחראי על אלבום שירי כריסטמס בשם A Christmas Gift For You (אלבום שבדרך כלל זוכה לכינוי “אלבום הכריסטמס של פיל ספקטור”) ובו מיטב האמנים איתם עבד, כמו הרונטס והקריסטלס הקליטו גרסאות לשירי חג המולד כמו White Christmas ו- Frosty The Snowman בסגנונו המפורסם. ההתחלה של השיר Happy Xmas החלה עם קמפיין War Is Over של ג’ון ויוקו, בו פרסמו שלטי חוצות ב-15 בדצמבר 1969 ב-12 ערים ברחבי העולם. השלטים היו לבנים ועליהם כתוב בכתב שחור: “המלחמה נגמרה! אם אתם רוצים בכך. חג מולד שמח מג’ון ויוקו.” הם התנוססו, בין היתר, בטיימס סקוור, פיקדילי סקוור, סאנסט סטריפ ושאנז’ אליזה. השלטים תורגמו לשפה המקומית ולוו בפוסטר המשך עליו היה פשוט כתוב “אנחנו רוצים בזה!” כמעט שנתיים מאוחר יותר כתבו יחד על בסיס זה את השיר בחדר המלון בו שהו. זה דמו שלנון הקליט אז. האמונה שהובילה לקמפיין החלה בשכיבה המפורסמת במיטת השלום ב-1969. ב-1969 החליטו לנון ואונו לגשת לקמפיין השלום שלהם כקמפיין פרסום לכל דבר, כשהמוצר שהם יקדמו יהיה שלום. הסלוגן היה War Is Over! הגימיק הפרסומי היה מה שהם כינו Bed-In, שכיבה במיטה והזמנת עיתונאים. זה החל באמסטרדם בירח הדבש שלהם, המשיך בעוד ארועים מוזרים והסתיים במלון במונטריאול, בין ה-26 ל-31 במאי והזמנת עיתונאים ואישים נוספים לבקר אותם שם. הם אף צילמו סרט בתאריכים האלה אותו העלתה יוקו ליוטיוב ביוני השנה. היא כותבת שם: Dear Friends, In 1969, John and I were so naïve to think that doing the Bed-In would help change the world. Well, it might have. But at the time, we didn’t know. It was good that we filmed it, though. The film is powerful now. What we said then could have been said now. In fact, there are things that we said then in the film, which may give some encouragement and inspiration to the activists of today. Good luck to us all. Let’s remember WAR IS OVER If We Want It. It’s up to us, and nobody else. John would have wanted to say that. Love, yoko Yoko Ono Lennon New York, USA May 2017 האמונה הזו המשיכה לקנן בלנון עד מותו. בראיון שנתן לפלייבוי ב-1980 אמר כי השלום הוא באחריותינו. לא ניתן להעביר אותו כמשימה לסוכנים חיצוניים. “אנחנו אחראים ממש כמו האדם שלוחץ על הכפתור”, אמר, “כל עוד אנשים ידמיינו שמישהו עושה להם משהו, כשלהם אין כל כח השפעה, אכן לא יהיה להם כח זה.” השיר מתחיל בלחישות ברכה שהזוג לוחש לילדיהם מנישואיהם הקודמים – “חג מולד שמח קיוקו”, “חג מולד שמח ג’וליאן”. פיל ספקטור טען שהתחלת השיר עצמו הושאלה משירם של האחיות פאריס I Love How You Love Me שהוא עצמו הפיק ב-1961. השיר הוקלט ביום אחד, ב-29 באוקטובר. בסוף היום אף הגיעו למיקס הבסיסי. המקהלה הקהילתית של הארלם, שכללה 31 ילדים, הוקלטה יומיים מאוחר יותר. הצד השני של הסינגל כלל שיר של יוקו אותו כתבה כבר ב-1968 Listen, The Snow Is Falling. גרסה ראשונים שלו, ללא ליווי כלי, אפשר לשמוע בהקלטה משנת 1968. במהלך הקלטת השיר יוקו היתה מתוסכלת מאוד מהנגנים. היא הרגישה שהם לא לוקחים אותה ברצינות. זה התחיל בויכוח עם לנון עצמו על המקצב של השיר. היא רצתה שהשיר יהיה מהיר יותר, אבל הנגנים לקחו את זה לכיוון בו היא לא רצתה. ניקי הופקינס (שניגן בקלידים) לא חסך ממנה את הביקורת שלו והיא הרגישה שנגינת הקלידים שלו באה להגחיך את רצונותיה. כשקלאוס פורמן (חברם הוותיק של הביטלס, ומי שניגן בס בשנים הללו עם לנון) ויו מקראקן (שניגן גיטרה) החלו להוסיף ריפים כדי להעשיר את המלודיה, יוקו התפרצה והחל קרב צעקות בינה לבין פורמן. רק בזכות התערבותו של לנון, פורמן לא עזב את ההקלטות. הסינגל יצא בארה”ב ב-1 בדצמבר 1971 ללא הצלחה גדולה. באנגליה הוא לא יצא בגלל בעיות עם המוציאים לאור שלא הסכימו לקבל את העובדה שיוקו חתומה גם כן על השיר ככותבת, וראו בזה נסיון של לנון לקבל כסף על החלק שלה (ממש כפי שקרה עם פול ולינדה בתקופה הזו.). כאשר יצא לבסוף באנגליה שנה מאוחר יותר, נכנס למקום ה-5. במשך השנים יצא השיר כמה פעמים וצעד במצעד כמה פעמים. למקום הגבוה ביותר הגיע אחרי רצח לנון בדצמבר 1980, עת יצא כצד שני של הוצאה מחודשת של Imagine. הוא הגיע למקום ה-2 ונשאר במצעד 9 שבועות. #הרונטס #דייוידבואי #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #HappyXmas #יוקואונו #רוניספקטור

בפוסט האחרון בסדרה עסקתי באלבום Chaos and Creation in the Backyard. זה אלבום שראה אור בספטמבר 2005 ועשה את מה שלא עשה אף אלבום של מקרטני במשך תקופה ממושכת. הוא הפך להיות קלאסיקה בקאנון הגדול שלו. העשור הראשון של שנות האלפיים היה נפלא ופורה מאוד מבחינה מוסיקלית עבור מקרטני. אם נשים בצד את פרויקטי האמביינט והפרויקטים הקלאסים, הוא הוציא שלושה אלבומים משובחים עם אמירה חזקה בכל אחד מהם. האלבום הראשון בטרילוגיית האלפיים היה Driving Rain מ 2001, שהיה אחראי לתקשר, אולי גם עבורו את המעבר הקשה שלו מלינדה לחיים שלאחריה. ב 2003 כשהוא החליט להתחיל ולעבוד על אלבום חדש , הוא החל לעבוד עליו כמיטב המסורת, עם הלהקה שליוותה אותו. את עמדת המפיק לאלבום החדש אייש דיויד קאהאן שהפיק גם את Driving Rain. מקרטני שחשב בו זמנית על פרויקט נוסף, קיבל את שמו של ניג’ל גודריץ’, המפיק המבוקש, והשניים החלו לעבוד יחד על פרויקט אינטימי יותר בו גודריץ’ שיחרר את הלהקה ורצה את מקרטני אינטימי אתו באולפן. התוצאה הנהדרת היא Chaos and Creation in the Backyard שבו מקרטני עמד והצדיע לחברים שליוו אותו הכי הרבה זמן בחייו. המוזה והמוסיקה ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט על האלבום. בהפסקה הראשונה מהעבודה עם ניג’ל גודריץ’ על הפרויקט שעדיין היה רחוק מהשלמה, מקרטני עבר מיד לעבוד על אלבום נוסף בהפקתו של דיויד קאהאן. בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להתחיל לעבוד על אסופת שירים חדשה. שבעה קטעים היו בעבודה עם ההרכב באולפני אבי רואד כשאפשר לומר שחמישה מהם היוו בדיוק כמו באלבום ‘אבי רואד’ מעין מחרוזת שתרכיב את רובו של הצד השני עבור האלבום Memory Almost Full שמתכתב באופן מסוים עם אותו אלבום אגדי של הביטלס. הזיכרון או רוחות הרפאים מהעבר הן המוטיב החוזר באלבום הזה. מקרטני חוזר ומפשפש בזיכרונות שלו ודולה משם אירועים וחזיונות שיוכלו כמו להוכיח שהזיכרון המלא שלו לא משקר. הוא באמת חווה את כל התקופות הנפלאות הללו. סשני ההרכב הללו נפתחו עם הקטע Only Mama Knows, שהשתייך לקבוצת שירי הסיפורת של מקרטני ומתכתב מאוד עם ‘אלינור ריגבי‘. הקטע הזה נפתח בקטע של כלי מיתר קלסיים ופחות דרמטים מכלי המיתר שאפפו את ‘ריגבי’ ואז עובר להיות קטע רוק ‘ווינגזי’ נהדר. בשיר מקרטני כתב על דמות שנמצאת בשדה תעופה בעיירה מלוכלכת כשהיא בדרך לחורבן ומרגישה אבודה. מקרטני סיפר על כך: “אני לא תמיד כותב מפרספקטיבה אישית. זה נחמד כי אתה יכול לשקוע ככה אל תוך הדמיון. כשכתבתי על אלינור ריגבי לא באמת הכרתי מישהי שאוספת אורז בכנסייה. לא הכרתי גם מישהו שעמד בשדה התעופה“. הקטע הזה מבליט מאוד את היכולת של מקרטני לקחת את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ולהמציא אותו שוב בלי לייצר שום דבר חדש באמת. קטעי כלי המיתר שפתחו וסגרו את השיר יחד עם קטעי הסינתיסייזר של וויקס התווספו בתחילת 2007 באולפני הוג היל של מקרטני. לי השיר הזה יזכיר תמיד את עצמי עומד בין נחיל אנשים בפארק הירקון בתל אביב בספטמבר 2008. בזמן שאני צופה במקרטני ובלהקה מבצעים את השיר מולי, אני חווה תחושת התעלות לא מציאותית. לפעמים נדמה לי שאני עדיין מרחף שם ומסרב לנחות. שיר נוסף שהיה מנותק גם הוא מה’מחרוזת’ ה’אבי רואדית’ של האלבום הזה הוא You Tell Me. קטע נוסטלגי מאוד שבו שקע מקרטני בעולם הדמדומים של הזיכרונות שלו. האם זיכרונות הם כפי שהוא זוכר אותם? האם הם בכלל התקיימו? הרעיון הזה מתכתב באופן נהדר עם שם האלבום העתידי. הזיכרון כמעט מלא ועמוס בחוויות אחרי תקופת חיים שלמה. במהלך ביקור בלונג איילנד בקיץ, הוא כתב את השיר כשהוא חשב על כל עונות הקיץ שחווה בחייו. “עבור המון אנשים, הזיכרונות, במיוחד זיכרונות הילדות נראים כל כך טהורים. ‘האם באמת לא ירד גשם כל הקיץ ההוא, או שאני זוכר רק את הימים השמשיים?’ “. אם בקטע הקודם חזר מקרטני לאלינור ריגבי, הבלדה היפה הזו מתחילה הפעם עם קטע מהופך שאליו נכנס מקרטני בספירה ולאחריה הוא מתחיל לפרוט על הגיטרה האקוסטית שלו. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות על עונות הקיץ שעבר. “מתי היה הקיץ כשהשמיים היו כחולים? האם באמת הקרדינל האדום התעופף לו מבין העצים?” ואז הוא ספק מדבר אל עצמו ספק אל דמות משנית ומנסה לברר מתוך הזיכרון הכמעט מלא שלו – ‘האם היינו שם?, האם זה היה אמיתי? האם זה באמת איך שאני מרגיש? אולי. תאמר לי אתה“. ההרכב שלו ליווה ועטף אותו ברוך, אהבה, גיטרות עדינות, תופים מלטפים וקולות הרמוניה מלאכיים. זוכרים את המחרוזת של ‘אבי רואד’? למקרטני ככל הנראה היה משהו לא פתור איתה. לאורך הקריירה שלו הוא מנסה ללא הפסקה לנסות ולהתכתב איתה, לשחזר אותה ולדבר איתה – אבל היא לא עונה. באלבום הזה מקרטני הצליח בעזרת ההרכב שלו ודיויד קהאן להגיע הכי קרוב שהוא יכול אל השמש. זה לא אומר שהוא הפסיק לנסות. המחרוזת הלא רעה שרקחו מקרטני את קאהאן נפתחה ב Vintage Clothes. קטע קצר של קצת יותר משתי דקות שנפתח בליין פסנתר שמרגיש מוכר ומזוהה מאוד עם מקרטני. כבר בתחילתו של השיר הוא החל לייעץ לעצמו את התמצית של מה שהוא עובר בשנים הללו: “אל תחיה בעבר. אל תתלה במשהו שמשתנה במהירות“. השימוש בבגדים כפריט נוסטלגי או דרך לדבר על עצמו, כי אנחנו הוא מה שאנחנו לובשים, מקורי מאוד והתנועה הזו בין העבר לעתיד נהדרת. “השיר הזה הוא על הבגדים הישנים שלי משנות ה 60. הרבה להקות צעירות שאלו אותי האם שמרתי אותם מאז ולמעשה, כן. שמרתי אותם“. בקטע הקצר הזה מקרטני ניגן על הפסנתר, הגיטרה האקוסטית, הבס והמלוטרון. ראסטי אנדרסון מילא את תפקיד הגיטרה החשמלית, אייב לאבורל ג’ונייר הלם בתופים ווויקס הוותיק הוסיף את הקלידים. הקטע הקצר הזה כאמור פתח את המחרוזת ומשם המשיך לקטע הבא שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 ושיחק גם הוא עם תעתועי הזיכרון – That Was Me. הקטע הזה חזר לתחנות בחייו של מקרטני הצעיר – בצופים, בתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר, עם הלהקה, כשמהזיכרונות הללו הוא כל פעם מגיע אל עצמו בהווה. הקטע הנהדר הזה מהווה לא רק חזרה לזיכרונות הילדות שלו, אלא משתעשע גם עם סגנון הרוקבילי הישן כשמקרטני מביא לא בפעם האחרונה באלבום, את קול הליטל ריצ’ארד הפלצטי שלו. הקטע הבא במחרוזת Feets in the Cloud נשען שוב על מחוזות הזיכרון וחוזר לימיו בבית הספר היסודי. “חלק מהמורים בבית הספר היו ממש מטורפים. בית הספר היה מאוד אפל ועגמומי. נראה שזה השפיע על הגישה של המורים“. בסופו של דבר הוקלט כל השיר מחדש בתחילת 2007 והעבודה עליו זכורה למפיק דיויד קאהאן כמורכבת עבור האלבום הזה. “עבדנו לא מעט כדי להשיג את את הצליל האקוסטי הספציפי הזה“. אין ספק שקטע ההרמוניות בשיר הזה הוא אחד הדברים המיוחדים באלבום. מקרטני סיפר: “רציתי שזה יהיה קול רובוטי. השתמשי ב’ווקודר’ שמשנה את הקול האנושי וזה נשמע מאוד נוסטלגי ויחד עם זאת גם רובוטי. זה יכול להיות מהעתיד אבל למעשה זה מהעבר. זה מצא חן בעיניי“. גם בעיניי! הקטע House of Wax הוא הקטע הכי אפל מהמחרוזת הזו. עם כל החזרה הזו לזיכרונות ולילדות, תמיד חשבתי על כך שמקרטני חזר בו ליום הכי קשה בחיים שלו. היום שבו הבית ברחוב פורטלין נמס כמו שעווה כשאימו מרי הלכה לעולמה. האירוע הזה ערער מאוד את יציבותה של המשפחה והנער פול בן ה 14 היה ככל הנראה בסערת רגשות שמורגשת היטב בקטע הזה. יש ברקים שמכים בבית השעווה, אישה שצורחת ומתרוצצת ומשהו או מישהו שמוחבא או מתחבא בחצר – אותה חצר אחורית של כאוס ויצירה. דיויד קאהאן המפיק סיפר שבהקלטה של הקטע הזה שולבו 3 שכבות של תופים כששכבה אחת הואטה כדי לייצר את הדרמה הגדולה. לסולואי הגיטרה בשיר הזה אחראי מקרטני. קאהאן הציע לו להקליט כמה סוגי סולאים כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם בשיר כדי להעביר אווירה שונה. מקרטני הקליט תוך חצי שעה את כל הסולואים – רגועים יותר וכאלה שמשקפים את סערת הרגשות מלאת הדיסטורשן שלו. לטעמי זה קטע שיא במחרוזת הזו שאם אפשר להשוות אותה למחרוזת של ‘אבי רואד’, הוא יהיה ה’גולדן סלאמברס’ שלה. אם כבר השוואות, הקטע האחרון שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 היה The End of the End שקשה לא להשוות אותו לפחות על פי שמו ל The End של המחרוזת האגדית של אבי רואד. ג’ורג’ הריסון סיפר מתישהו שהוא הבין שמהות החיים היא להתכונן למוות. פול סיפר: “אישה אירית איחלה לי פעם: ‘אני מאחלת לך מוות טוב’. אמרתי: ‘מה???’ ואז חשבתי ‘אני אוהב את הגישה הזו'”. פול ניגש וכתב על כך ש’המוות הוא התחלה של משהו טוב יותר’ ועל איך הוא היה רוצה שיום מותו יראה. ‘בדיחות יסופרו, סיפורים ישנים יתגלגלו כמו שטיחים ופעמונים יצלצלו’. באולפני ‘אבי רואד’ מקרטני ניגן על הפסנתר המוכר ‘גברת מילס’ עליו הוא ניגן גם ב’ליידי מדונה’ וגם את קטע ההונקי טונק המואץ ב You Never Give Me Your Money מהאלבום ‘אבי רואד’. לאחר כמה ניסיונות הקלטה, מקרטני ביקש להוריד את האוזניות כדי להקליט בחופשיות ותוך 3 ניסיונות נוספים השיר היה מוקלט. על גביו הקליט פול תוספת סינתיסייזר וכלי מיתר התווספו. מקרטני זנח את ההקלטות הללו ובאפריל 2004 התחדשה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ על האלבום Chaos and Creation in the Backyard. שנתיים לאחר הסשנים ב’אבי רואד’, במרץ 2006, כבר לאחר יציאתו של ‘כאוס’ ולאחר הפרידה המתוקשרת של פול והת’ר מיילס, מקרטני חזר לאולפן עם דיויד קאהאן וללא ההרכב. הפעם היו אלה אולפני הוג היל שלו. מקרטני הביא שיר שכבר עלה בסשנים עבור ‘כאוס’ אבל נשאר בחוץ. השיר נקרא Perfect Lover או בשמו החדש והמתאים יותר לרוח האלבום החדש Ever Present Past – העבר שנוכח תמיד . העיסוק ברוחות הרפאים מהעבר או הזיכרונות היה על סף האובססיבי באלבום הזה. כדי לשבור את הרוח הכל כך רצינית הזו, בניגוד לגישה הפולקית אליה הוא ניגש עם גורדיץ’ לשיר, הפעם הוא רצה שזה יהיה שיר פופי ומדבק. רוחות רפאים בעטיפה של ממתק. הוא הציג לקאהאן את השיר על הפסנתר ומשם הם החלו במלאכת ההקלטה. הכל התקדם במהירות והם הקליטו לופ של גיטרה חשמלית, פול הקליט תופים, הוסיף עוד גיטרה, בס וקולות. כיאה לשיר שדן בעבר, על גבי ההקלטה פול הוסיף הרפסיקורד ועוד כלי שמאוד מזכיר את קלאביולין שאפשר לשמוע ב Baby you’re a rich man של הביטלס. ברוח הזו של העבר והחזרה לילדות קשה להתעלם מהעובדה שהלחן הושאל כמעט במדויק מקטע הג’אז Don’t get around much anymore של דיוק אלינגטון שהוקלט ב 1940. זה קטע שפול הקליט לו גרסה עבור אלבום הבוטלג הרוסי. השיר הבא שהוקלט גם הוא בסשנים הללו הוא לטעמי אחד מהשיאים של האלבום וגם בו מקרטני ניגן על כל הכלים. ‘מר בלאמי’ היה עוד שיר ממשפחת הדמויות של מקרטני שבו הוא בנה סיפור על דמות שמתבצרת ומאיימת לקפוץ אל מר גורלה. זה אחד השירים המיוחדים שתפסו אותי כבר בהאזנה הראשונה לאלבום אי שם ב 2007 בעיקר בגלל משחק התפקידים הלא אופייני של מקרטני והמילים המוזרות הלא אופייניות למקרטני שבו הוא נכנס לדמות הזו, בלאמי ומאיים בהחלטיות שהוא ‘לא הולך לרדת משם ולא משנה מה תאמרו”. מקרטני סיפר: “היה לי אימג’ של בחור שיושב על גורד שחקים וכולם מנסים לשכנע אותו שלא יקפוץ. חיפשתי שם והגעתי ל’מר בלאמי’ שהיה דמות בציור פופ של רוי ליכטנשטיין מ 1961 [שבו רואים שוטר במדים שחושב לעצמו: “אני אמור לדווח למר בלאמי. מעניין איך הוא]“. בגלל האופי המסכם של האלבום והשיר האחרון שבו, חשבו חלק מהמאזינים שפול בעצם שר על עצמו ומבטא בו דיכאון מסוג מסוים שהוא שרוי בו. פול הכחיש ואמר שהוא רק עוד דמות מסדרת הדמויות שהוא ברא עבור השירים שלו. הייחוד הגדול של השיר הזה היה משחק התפקידים הווקאלי הכפול של מקרטני. כמו ב She’s Leaving Home בו הוא גילם את המספר וג’ון את הוריה של הילדה שברחה מהבית, הפעם פול גילם גם את מר בלאמי וגם את המשכנעים אותו לרדת. באולפן את קטע הפסנתר היה אמור לנגן לא אחר מאשר תום יורק מרדיוהד. פול הזמין אותו לנגן את הקטע הזה אבל יורק סירב בתואנה מוזרה: “האזנתי לשיר ואהבתי אותו מאוד, אבל קטע הפסנתר משלב בו נגינה שונה בשני הידיים. אין לי את הכישורים לכך. אמרתי לפול: “אני ‘פורט’ על פסנתר, זה הכל“. מוסיקלית, הקטע הזה כאילו מנסה להטעות. הוא מתחיל בכלי נשיפה קודרים מאוד ואז עובר לפסנתר עולץ. כשפול שר את הפזמון היפה אז הוא שוב הופך למלנכולי. ההטעיה נמשכת כשלקראת סופו של הקטע כשזה נראה שהשיר עומד להסתיים, מתחילה קודה ארוכה של דקה שבה כל כלי שמקרטני מנגן עליו מביא מהעגמומיות שלו. הקודה הזו מזכירה לי מאוד את Flying האינסטרומנטלי של הביטלס והיא נכתבה והוקלטה בנפרד בסשנים הללו . שני הקטעים חוברו יחדיו והנה לנו יצירת מופת. ב Gratitude שהוקלט גם הוא במרץ 2006 באולפני הוג היל, מקרטני גייס שוב את המנעד הקולי הייחודי שבו הוא מאמץ את קולו ומפיק מרגליות או בשמו השני ‘קול הליטל ריצ’ארד שלו’. זה יהיה האלבום האחרון שבו קולו של מקרטני יהיה בכושר והוא יוכל לעשות זאת. למעשה זהו קטע שבו מקרטני ביקר במחוזות הגוספל, משהו שגם היה לא אופייני לו כל כך, ושר שיר הלל או הכרת תודה. למי בדיוק? מי יודע. בהינתן שהאלבום עמד להסתיים עם המחרוזת שבסופה הקטע The End of the End, מקרטני חשש מאוד שזה יכול להיות סיום עגמומי מדי לאלבום וישאיר טעם מר למאזיניו. “חייבים איזה רוקר לסוף“. המחשבה הייתה לבצע קטע רוקר שיהיה אינסטרומנטלי כמו הקטע הענוג שסגר את ‘כאוס’, אבל אז פול החליט להקליט לו מילים. לקטע הזה קרא פול Node your head והוא החל לשיר ולצרוח מילים שהמציא. זה לא בדיוק עבד. קאהאן סיפר: “זה לא ממש התחבר והקלטנו שוב ושוב ושוב ונוצר מתח באולפן. פול התחיל להשתטות ואז הוא החל לצרוח בזמן שהוא ניגן. בסופו של דבר זה עבד והצרחות הללו הם החלק המגניב של השיר”. על משקל ‘אבי רואד’ כך נוצר ה’Her Majesty‘ עבור האלבום Memory Almost Full. עוד קטע קצר בשם In Private שהפעם גם נשאר אינסטרומנטלי הוקלט בסשנים הללו. זה קטע ניסיוני חמוד מאוד שבו מקרטני שילב ריף רוקי עם מנעד ג’אזי עדין מאוד וכמעט לא מורגש. הקטע הזה עם עוד קטעים שלא נכנסו לאלבום ראה אור בדיסק נוסף שצורף לגרסה מיוחדת של האלבום. בתקופה הזו מקרטני עבד על פרויקט נוסף בשם Ecce Cor Meum. אלבום רביעי ממשפחת האלבומים הקלאסים שלו (שמונה נכון לרגעים אלה חמישה אלבומים). הפרויקט הזה תוכנן לצאת כבר בסוף שנות התשעים, והרעיון עלה בביקור של לינדה ופול בקולג’ באוקספורד. פול כתב אורטוריה בארבעה חלקים לאחר שראה את הביטוי Ecce Cor Meum כתוב מתחת לפסל בכנסייה בניו יורק. הביטוי הזה שפירושו מלטנית הוא ‘הנה הלב שלי’, היה הכותרת של הפרויקט שהוקפא בעקבות מותה של לינדה. עכשיו, פול הרגיש שהגיע הזמן לעבוד עליו עם תזמורת ומקהלה באולפני אבי רואד. באמצע השנה חזרו קאהאן את מקרטני לאולפני הוג היל כדי להקליט שני שירים נוספים. אחד מהם See Your Sunshine נכתב על הת’ר מיילס. למרות שזו הייתה תקופה של פרידה, וחיכוכים מרים, מקרטני נזכר דווקא בשיר הזה שכתב באחד הרגעים היפים שלהם. “אני לא רוצה להתכחש לזמנים האלה” הוא סיפר. השיר הזה למעשה נדחה על ידי גודריץ’ בהקלטות ל’כאוס’ למרות שהוא מאוד שייך לשם ברוחו, אבל אני מודה שזה אחד הקטעים החלשים באלבום עבורי. אם צריך למצוא בו טוב זה כנראה יהיה ליין הבס המתפתל. פול סיפר: “כבר הקלטתי את רוב השיר. כשהגיע הזמן להקליט את הבס התחלתי להקליט אותו מאוד פשוט. רק עבור ההנאה התחלתי להשתטות ולנגן מוגזם. בסוף ההקלטה אמרתי למפיק: ‘וואוו זה היה ממש אובר דה טופ!” – הוא ענה: ‘ממש לא. תעשה עוד טייק. זה בדיוק מה שהשיר צריך’ “. הקטע השני שהוקלט באמצעה של 2006 היה Why So Blue? – בלדה חמודה שלא נכנסה לאלבום ואולי חבל שכך. היא יכלה להחליף את See Your Sunshine באופן מובהק. זה קטע נהדר של מקרטני ששוב נפלט מהסשנים ל’כאוס’, והוקלט עכשיו מחדש. תמיד תהיתי איך זה מרגיש להיפלט משני אלבומים של מקרטני. בסוף ספטמבר 2006 ראה אור האלבום הקלאסי Ecce Cor Meum וזכה להצלחה כבירה במצעדי האלבומים הקלסיים ולתשבחות מהמבקרים. בתחילת 2007 חזר מקרטני לאולפן עם קאהאן כדי לסיים את האלבום Memory Almost Full כשהוא הביא אתו 2 קטעים חדשים. קטע ניסיוני אינסטרומנטלי על סף הג’אזי-אמביינטי בשם 222. מקרטני ניגן בו על שורה ארוכה של כלים כמו גיטרות, תופים, אורגן, קסילופון, וויברפון ומדי פעם לחש בו משפטים חסרי פשר. הקטע הזה נכתב ב 2005 כשביאטריס, הבת שלו מנשואיו להת’ר מיילס חגגה שנתיים. לקטע הזה התווסף גם קלרינט והוא נשמע כמו משהו שקשור יותר לפרויקט הפיירמן שלו מאשר לאלבומי הרוק הרגילים שלו. הקטע הזה גם כן נכנס לאלבום וראה אור בגרסה המורחבת בעלת שני הדיסקים. הקטע השני והאחרון שהוקלט עבור האלבום היה Dance Tonight – הקטע שגם יפתח אותו. בעת ביקור בחנות כלי הנגינה הלונדונית שהוא נהג לפקוד, הציע לו המוכר מנדולינה שמאלית שתתאים לו. פול לא ממש ידע איך לנגן בה ובמהלך הכריסטמס של 2006 הוא שיחק איתה בבית. כשביאטריס הקטנה בת ה 3, ילדתם המשותפת של הת’ר ושלו רצה ורקדה, הוא החל לאלתר עם המנדולינה סביב המשפט ‘כולם הולכים לרקוד הערב’. באולפן השיר הוקלט באופן פשוט מאוד ובאופן ספונטני, עם השיר המדבק הפשוט הזה בעל שלושת האקורדים, הוא החליט לפתוח את האלבום. בקליפ עבור השיר שהיה הסינגל השני מהאלבום החדש, הוא שיחזר את מעמד קבלת המנדולינה רק שהפעם זה היה שליח שהביא אותה לביתו. ברגע שפול מתחיל לנגן בה, צצות רוחות רפאים מכל עבר לתדהמתו של השליח שרק רצה לשתות כוס תה עם פול מקרטני וברח משם מבועת. בסופו של הקליפ מקרטני הצטרף עם גיטרת ההופנר לנגן במסיבת הרפאים של הרוחות. האם רוחות הרפאים הללו הם אותם זיכרונות שסביבם סובב האלבום? האם מקרטני סבר בתקופה הזו שהוא כבר רגל וחצי בצד של הרוחות? אולי. לאחר סיום ההקלטות, מקרטני עזב את חברת EMI שחשב שהייתה ארכאית מדי וחתם על חוזה עם חברת Hear Music ה’חדשנית’ שתכננה להפיץ את האלבום העתידי בחנויות סטארבאקס אליהם היא השתייכה. האלבום החדש של מקרטני בן ה 65, ראה אור בתחילת יוני 2007 ונראה שהאסטרטגיה החדשה להפצת האלבום עובדת. האלבום הגיע למקום הראשון בארה”ב ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה מאז האלבום Tug of War מ 1982 שאלבום של מקרטני שהה שם בעשרת המקומות הראשונים. הוא סיפר ששמו של האלבום הגיע מהודעה שראה בטלפון הסלולורי שלו אבל זה מאוד אפיין גם אותו. “הגעת ל 99 אחוז מהזיכרון הפנוי שלך. אני לא יכול להמשיך עד שלא אמחק משהו“. יש מי שגילה שהשם Memory Almost Full הוא אנגרמה למשפט for my soulmate LLM הלא היא לינדה לואיז מקרטני. פול לא הכחיש. הגירושים בין הת’ר מיילס לפול אושרו על ידי הסדר בבית המשפט בשנה הבאה כשהת’ר קיבלה סכום של 24.3 מיליון פאונד והנה עוד תקופה שהפכה לזכרון. לאחר שמקרטני התיישב על הכורסא וסיפר, סיכם ושיתף את זיכרונותיו באלבום הנפלא הזה שסגר טרילוגיה נהדרת של אלבומים בעשור ההוא, המסר והסימנים הראו שאולי הוא מנסה לשדר משהו סופני כלשהו. האם זה יהיה האלבום האחרון שלו? האם זה הסוף של הסוף? #דיוידקאהאן #פולמקרטני

היום היה אמור ג’ורג’ הריסון לחגוג את יום הולדתו ה 79. את יום הולדתו אציין עם קטע נהדר מתוך ספר נפלא שנקרא Here Comes the Sun שכתב ג’ושוע מ. גרין שמעביר באופן נהדר את המסע הרוחני השלוב עם זה המוסיקלי של הריסון. ספר מרתק וחובת קריאה לכל ביטלמניק באשר הוא. הקטע הזה הוא מתוך פרק שנקרא ‘לידה מחדש’, שעוסק בתקופה המוזרה הזו ב 1966 שבה ג’ורג’ והביטלס סיימו את מסע ההופעות בארה”ב ולקחו פסק זמן מלהיות ביטלס. הקטע הזה מספר על תחילת התהליך ששינה את חייו של ג’ורג’ מהקצה אל הקצה ואני מוצא בו יופי נהדר יחד עם אותה הייחודיות המעניינת של ג’ורג’ ברצון שלו לשפר את חייו ולגלות כיוון נכון ואמיתי יותר עבורו. קריאה נעימה. מחלון הסוויטה שלהם בקומה החמישית של מלון הטאג’ בבומביי, ג’ורג’ ופאטי הביטו החוצה בפקק התנועה, במכוניות הצופרות, בעגלות השוורים הרועמות, בפילים שהשמיעו קולות תרועה ובאופניים המצלצלים. ראבי שאנקר והעוזר שלו הגיעו למלון. החלונות נסגרו מפני השאון מבחוץ. שיעורי הסיטאר של ג’ורג’ המשיכו מהיכן שהפסיקו באנגליה. כשג’ורג’ פיתח כאבי גב מהישיבה הממושכת בפוזיציה הלא מוכרת, ראבי קרא למורה ליוגה שהדריך את ג’ורג’ איך לנשום ולתרגל. בעזרת התירגולים היומיים הללו, ג’ורג’ הצליח לתרגל בנוחות והשיעורים שלו התקדמו. בתחילה, אף אחד במלון לא זיהה אותו. לאחר כמה ימים כשהוא היה בטוח באנונמיותו, הוא ירד במעלית ללובי, בכוונה לערוך קניות ואז הוא משך את תשומת הלב של מפעיל המעלית הצעיר. ‘האם זה הוא?‘ בבוקר הבא, ג’ורג’ ופאטי כבר התעוררו לקולות של מעריצי ביטלס צעירים מחוץ לחלונם שצעקו: “אנחנו רוצים את ג’ורג’“. “אוי לא” הוא אמר. “לשועלים יש מחילות ולציפורים יש קינים, אבל לביטלס אין שום מקום כדי להניח בו את ראשם“. התקשורת גילתה גם היא שהביטל הגיע להודו ורדפה אחריו. הוא הסכים לראיון אחד. גם אם רק לאחר זמן קצר כסטודנט של המחשבות והרעיונות ההודים, הוא הרגיש בנוח למסור את ההצהרה הבאה בראיון: “אני מאמין יותר בדת ההודית מכל דבר אחר שלמדתי מהנצרות. ההבדל הוא שהדת ההודית נמצאת בכל שנייה ודקה בחייהם של האנשים ומשפיעה על איך שהם חיים, מתנהלים וחושבים“. כדי למצוא מעט פרטיות, ג’ורג’, פאטי, ראבי והשותף שלו קאמאלה, תפסו רכבת צפונה למחוז קשמיר. חבל ארץ מלא באגמים. קשמיר היתה מקום מפלט מלכותי, ארץ אידיאלית של פרדסים וגנים פורחים. הם הגיעו לעיר סרינגאר שלמרגלות ההימאליה. שדות זהובים זהרו בשמש הבוקר והאוויר היה מלא בריח פריחה מתוק. הקבוצה התארחה בבית סירה עשוי עץ ששכן על אחד האגמים הגדולים והרבים בקשמיר. בכל ערב, בעל הסירה מילא את התנור שלו בתפוחים והניח בקבוקי מים חמים בין השמיכות שעל המיטות. בכל בוקר הוא קיפל מפיות בצורה של כיפות המסגדים והניח אותם בגבעי קריסטל על שולחן ארוחת הבוקר. עליהם הונחו אגרטלים עם פרחי זעפרן שזה עתה נקטפו שהעניקו צבעוניות לבית הסירה. ג’ורג’ הביט החוצה על הרי ההימאליה שנראו מרחוק והתענג על החופש מחייו כביטל. בכל בוקר הוא נשם את אוויר ההרים ותרגל יוגה. לאחר מכן הוא תירגל בנגינה על הסיטאר כשעיניו עצומות והאצבעות זעו להם מעצמן על גבי צווארו הארוך של הכלי. כשהתרגול הסתיים הוא קרא ספרים על הבנה עצמית ברוגע ושלווה של ארץ עתיקה שמגלה דרכי לימוד. כאלה שישפיעו באופן קבוע על חייו. אחד הספרים היה ‘ראג’ה יוגה’ שהביא לו ראבי. את הספר כתב סוואמי ויוקאננדה. שם ג’ורג’ למד את המסר המרכזי: כל האנשים הם בעלי שלמות מולדת ונצחית. tat tvam asi או בתרגום לאנגלית that thou art. וכך הסביר זאת ויוקאננדה: “אתה הוא מי שאתה מחפש. אין שום דבר לעשות חוץ מלהבין זאת“. פסקה אחת תפסה את תשומת ליבו של ג’ורג’ במיוחד: “באיזו זכות אדם יכול לומר שיש לו נשמה אם הוא לא מרגיש זאת, או לומר שיש אלוהים אם הוא לא רואה אותו? אם ישנו אלוהים, אנחנו מוכרחים לראות אותו… אחרת, עדיף שלא להאמין ולהיות אתאיסט מאשר צבוע“. ג’ורג’ סיפר שנים אחר כך: “התפתחנו וגדלנו במשך תקופה קצרה אבל רציתי משהו טוב יותר ואני זוכר שחשבתי: ‘אני רוצה לפגוש מישהו שבאמת ירשים אותי’ וככה פגשתי את ראבי וזה מצחיק כי הוא איש קטן עם כלי מוזר, שהוביל אותי לעומקים. הרי פגשתי את אלביס שגם הוא הרשים אותי כשהייתי ילד. התרשמתי גם כשפגשתי אותו כי זה היה הבאז של לפגוש את אלביס, אבל לא יכולת ללכת אחר כך ולומר לו: “אלביס, מה קורה עם היקום?”. ביום המיוחד הזה תוכלו להאזין לפרקים בפודקאסט שהוקדשו כל כולם לג’ורג’: הקונפליקט של ג’ורג’ הריסון שהציג את ג’ורג’ משני זויות בעזרת שני שירים שלו מתוך האלבום הלבן. הסיפור המלא על האלבום המשולש של ג’ורג’ ‘כל הדברים הם בני חלוף‘. יום הולדת שמח ג’ורג’, היכן שלא תהיה. #גורגהריסון #פאטיבויד #ראווישאנקר

צפיתי בסופ"ש האחרון בסרט נהדר שאני מודה לקח לי קצת זמן לחשוב ולעכל. הסרט Accidental Studio, מביא את סיפורה של חברת הסרטים hand made שהקים ג'ורג' הריסון אחרי ששמע ש Life of Brian, או 'בריאן כוכב עליון' כמו שאוהבים לעברת אותו, הסרט שעליו עבדה חבורת מונטי פייתון, נקלע לבעייה אחרי שחברת EMI, שהיתה אחת משתי החברות הגדולות שהפיקה סרטים, סירבה לעמוד מאחוריו ולהפיק אותו, מחשש להסתבכות דתית והאשמה בכפירה בדת. הריסון שנטען שאהב מאוד את התסריט, ביקש להפיק את הסרט. הוא ניגש למנהל שלו באותה העת דניס אובריין שהחליף את אלן קליין שהריסון והביטלס קצו בו ושכנע אותו לממן את הפקת הסרט. דניס שהיה טיפוס מוזר לא פחות מקליין, לא היה צריך הרבה כדי להשתכנע. הריסון משכן את ביתו ואת המשרד שלו וצילומי הסרט יצאו לדרך. הריסון קיבל גם תפקיד קטן ודיבוב בקול של שחקן אחר כדי לא להסגיר אותו. התוצאה היתה מוצלחת מאוד והסרט אפילו הוכתר כסרט הקומי הבריטי הטוב ביותר וזה באמת סיפור מדהים, אבל המחשבה שלא מניחה לי היא עד כמה רחוק היה מוכן הריסון ללכת כדי להתעמת עם העבר שלו ובמקרה הזה עם EMI. המהלך הזה הוביל להקמת חברת הסרטים שההתנהלות שלה מזכירה מאוד את זו של חברת אפל בתחילת דרכה. פזרנות, חוסר התעמקות והוצאה לאור של כל תסריט שהגיע אליהם כשעל השאלטר התיישב המנהל של הריסון, אובריין שהתפזר ואישר מיליונים לכל דורש ובאופן כללי, חוסר היכולת הזו של הריסון ולנון להתחבר לאנשים מתאימים הוא נושא למחקר מדעי. כמו באפל, החברה הפכה לבית עבור כל אלה שלא הצליחו לעניין את החברות הגדולות. דוגמא טובה היא שלשחקן טרי גיליאן היה רעיון משוגע שילד שוכב במיטה ולפתע פורץ מארון הבגדים שלו אביר שעובר בין זמנים. זהו. ללא שום תסריט ועם הרעיון הזה הוא הלך לדניס אובראין ששאל בפשטות 'כמה?'. אף אחד לא ידע מה לומר אז נאמר לו 3 מליון פאונד. דניס ענה: 'אוקיי, לכו לצלם'. הריסון הנאיבי תאר את זה כ'כל מה שידעתי הוא שטרי הגיע עם שני דפים ורעיון שנשמע טוב'. הרעיון הזה הפך לסרט time bandits שראה אור ב 1981, הפך להצלחה גדולה והתמקם במקום הראשון כ 4 שבועות. במידה מסויימת ג'ורג' הוכיח שאפשר לעשות סרטים אחרת ולהשתחרר של מהעול המקובע של חברות גדולות, יחד עם זאת היה בו את הצורך הילדותי לממש כל רעיון שעלה בראשו וחבורת מונטי פייתון שהיתה חלק מהקבוצה שעמדה מאחורי חברת הסרטים הזו והוציאה את הרעיונות אל הפועל. ההצלחה והגדילה שהלכה ונבנתה או כמו שצוטט דניס שהלך והפך הדמות הדומיננטית בחברה: 'עשינו את הוליווד בלונדון', הביאה גם את הסוף על חברת הסרטים הזו. כוכבים כמו מדונה גויסו כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל בעיית התסריטים התלושים הלכה והחמירה והסרט Shanghai Surprise הוכתר כאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים. ג'ורג' אולי קיבל את הנצחון הקטן שלו כש EMI, החליטה שהיא מפסיקה להפיק סרטים, אבל הוא היה מפוקח. בנאום שהוא נשא במסיבת העשור לחברה, הוא אמר: 'זה תענוג להעמיד פנים שאנחנו בעסקי הסרטים'. עשור לאחר ההקמה הספונטנית של hand made, הסוף של חברת הסרטים הקטנה של ג'ורג' כמובן לא היה טוב. הריסון החליט לפרק את החברה בתחילת שנות ה 90 לאחר שהוא הבין שהמצב הזה בו החברה מדממת כסף לא יוכל להימשך. היחסים בין ג'ורג' לדניס אובריין גם הם עלו על שרטון והלכו לערכאות משפטיות באמצע שנות התשעים. הריסון תבע 16 מליון פאונד על ניהול כושל ובית המשפט קבע שאכן היתה בעיתיות בניהולו של אובריין את חברת הסרטים. הריסון זכה במשפט, אבל כל סכום הכסף בושש להגיע כשדניס הכריז על פשיטת רגל. גם סמוך למותו ב 2001, הריסון עדיין עסק בדרישת הכסף מדניס, אבל מצב בריאותו לא איפשר לו להגיע לדיונים בבית המשפט ולכן התיק נדחה. הסרט המומלץ הזה מדגיש מאוד את האימפולסיביות של הריסון יחד עם התעוזה ללכת למקומות לא ידועים, אבל גם מאוד מאוד את החוש העסקי ובחירת השותפים הלקויים מאוד שלו. כשזה קורה פעם אחת זו טעות, בפעם השנייה זו כבר תבנית מחשבה.