בשבוע שעבר סיימנו את הסיפור על שיר המהפכה המקורי, שהתפצל לשלושה ביצועים שונים.. היום חשבתי שנסיים את כל סיפור גלגולי השיר, אך הפוסט התארך והתארך, כך שנאלץ לסיים רק בפעם הבאה. איך קרה שאחד השירים הפחות אהובים עליי באלבום הלבן זוכה לכיסוי כל כך נרחב בבלוג? הסיבה היא פשוטה – ההתפתחות שלו מעניינת וחשובה בהרבה מהשיר עצמו וגרסאותיו. השיר הזה והקלטתו הם בעצם תמצית סיפורו של לנון בתקופה הזו. הפוסט הראשון, כזכור, דיבר על ההתעוררות הפוליטית של הביטלס, או ליתר דיוק בעיקר של ג’ון. ההתעוררות הזו היא שתלווה את המוסיקה שלו והמעשים שלו בשנים הבאות. בפוסט הקודם ראינו איך ההקלטה המקורית של Revolution 1 היתה למעשה גרסה שחיברה את Revolution 1 ו-Revolution 9 והכניסה את יוקו כגורם משמעותי ליצירה של ג’ון ולמתיחות בתוך הלהקה. היום נראה איך השיר קיבל את הגרסה המהירה שלו ואיך ג’ון נקלע למריבה עם השמאל הרדיקלי שלא אהב את חוסר המחוייבות של לנון למהפכה אלימה. בזמן שפול וג’ורג’ שהו מחוץ לאנגליה, ג’ון החליט שהסינגל החדש, הראשון שיצא תחת הלייבל החדש של הביטלס ב”אפל”, יכלול את Revolution 1 בצד הראשון ואת Revolution 9 (שכבר היה מוכן ואליו נגיע בפעם הבאה) בצד השני. מאוחר יותר סיפר ג’ון: “כשפול וג’ורג’ וכולם היו בחופשה, ארגנתי את “מהפכה” שמופיע באלבום. רציתי להוציא את זה כסינגל, אבל הם אמרו שזה לא מספיק טוב… הקלטנו את השיר פעמיים. מתחים גדולים החלו להיות בין חברי הביטלס. הנסיון הראשון, ג’ורג’ ופול התנגדו ואמרו שהוא לא מהיר מספיק. עכשיו, אם אתה נכנס לפרטים של מה הוא כן להיט ומה הוא לא להיט, אז אולי [הם צודקים]. אבל הביטלס יכלו להרשות לעצמם להוציא את הגרסה האיטית והברורה יותר של “מהפכה” כסינגל, בין אם היא היתה הופכת לאלבום זהב או לאלבום עץ.” ג’ף אמריק מתאר בספרו את המחלוקת: “בימים הראשונים, ג’ורג’ מרטין היה בוחר את השירים שיופיעו על צד A וצד B בסינגל של הביטלס. אבל בנקודה הזו בקריירה שלהם, ההחלטה כבר היתה של הלהקה. ג’ורג’ הציע הצעות, אבל ההחלטה הסופית היתה שלהם. כפי הנראה, ג’ון ופול התווכחו כבר זמן מה על מה יהיה הצד הראשי של הסינגל הבא. ג’ון דחף חזק את Revolution 1, אבל פול התנגד ואמר לג’ון שהוא איטי מדי, ולבסוף הביא את ג’ורג’ מרטין כבן ברית. באופן אישי, אני חושב שפול פשוט חשב שהשיר לא כל כך טוב, והוא השתמש בקצב האיטי שלו כתירוץ לא לשחרר אותו כסינגל, אבל ג’ון החליט להענות לאתגר והתעקש שהם יקליטו אותו שוב כשהוא מהיר יותר.”
ב-9 ביולי 1968 הביטלס עושים חזרות לשיר, אחרי העבודה המאומצת שהם עושים באותו יום על השיר “אוב-לה-די, אוב-לה-דה“. הכוונה של לנון היתה להקליט את השיר בצורה ישירה ופשוטה – שתי גיטרות, בס ותופים, כשמאוחר יותר יוסיפו גם פסנתר אלקטרוני. השם שניתן להקלטה הוא Revolution (Remake). יום למחרת הם חוזרים ומחליטים להקליט על הסרטים עליהם מוקלטות החזרות. לשמחתינו נשארו כמה דקות שאת חלקן אפשר לשמוע בגרסת הדלוקס החדשה שיצאה לאלבום.
לגרסה המהירה, ג’ון רצה סאונד אחר. ג’ף אמריק מספר: “ג’ון רצה שהגרסה השנייה והמהירה של “מהפכה” תהיה קשוחה יותר ונשכנית יותר מהראשונה. זה היה טיפוסי עבורו בימים ההם. זו היתה התחושה שהוא העביר: Pissed off. מאז שהתחלנו לעבוד על האלבום הלבן ג’ון רצה לנגן חזק יותר ויותר – הוא השאיר את האמפליפייר שלו מכוון באופן קבוע לגבוה ביותר, אבל היו מגבלות אקוסטיות לעד כמה חזק אתה יכול לנגן ועדיין לתפוס את הסאונד לפני שהוא הופך לבלאגן, וחודר לכל שאר המיקרופונים והופך את הכל למעומעם. הוא לא הבין את זה, לא משנה כמה פעמים ניסיתי להסביר לו את זה, אז הוא פשוט הפך למתוסכל ועצבני יותר ויותר. מה שעשה את הדבר לגרוע יותר היה שמאחורי הקלעים מג’יק אלכס אמר לו שהוא יוכל לנגן חזק כפי שירצה, מבלי מגבלות בכלל, באולפן החדש שהוא בונה עבורם.” שמו של מג’יק אלכס עלה לאחרונה בפוסטים על שירי הלבן הכפול, וגם בפוסטים מהעבר. אנו עוד נזכה את השרלטן הזה בפוסט משלו, אבל כרגע מספיק כי תדעו שהאולפן הבלתי אפשרי ורווי ההבטחות שהקוסם הבטיח שיבנה לביטלס תחת חברתם החדשה “אפל”, לא התממש והתגלה כמעשה שרלטנות.
מג’יק אלכס
יום למחרת, נכנסים הביטלס ומתחילים להקליט את הטרק. תחילת ההקלטה היא עם שתי גיטרות חשמליות ותופים. ג’ורג’ מרטין מספר: “היה הרבה דיסטורשן שם, דבר שגרם להרבה תלונות מהאנשים הטכניים. אבל זה היה הרעיון: זה היה השיר של ג’ון והרעיון היה לדחוף אותו אל הקצה. ובכן, הגענו לקצה ומעבר לו.”כדי להגיע לצליל הדיסטורשן החזק, חיברו את הגיטרות ישירות לקונסולת ההקלטה. ביום זה ולמחרת המשיכו את הקלטת התוספות, הקולות והשירה. את תפקיד הפסנתר החשמלי ביצע ניקי הופקינס (שעבד בין היתר גם עם הרולינג סטונס, הקינקס והמי, ומאוחר יותר באלבומי הסולו של ג’ון, ג’ורג’ ורינגו).
ניקי הופקינס
הביטלס חזרו לעבוד על השיר גם ב-12 ביולי. אמריק מספר על התסכול במהלך הקלטת השיר, שהגיע לשיא ביום זה: “כל השבוע הזה… ג’ון היה מצוברח יותר מהרגיל. ‘לא, לא, אני רוצה שהגיטרה הזו תשמע מלוכלכת יותר!’ הוא חזר ודרש ממני, לעיתים מבלי לתת לי זמן לנסות משהו אחר. עד סוף השבוע, זה באמת התחיל להשפיע עלי. ימי שישי היו בדרך כלל מעט יותר נסבלים מהלילות האחרים, כי אני, לפחות, יכולתי לצפות לסוף השבוע – יומיים רחוק מהנבזיות שבאולפן. אבל בערב זה, לנון הגיע לאולפן כשהוא נראה כמי שמוכן לתלוש את ראשו של מישהו, ואני הייתי המטרה הקרובה ביותר. ‘לא פתרת כבר את סאונד הגיטרה המחורבן הזה, ג’ף?’ הוא שאל אותי כמעט בשניה שנכנס בדלת. למעשה, היה לי רעיון שרציתי לנסות – כזה שחשבתי שיספק את ג’ון, למרות שזה עירב התעללות במכשירים בצורה הקשה ביותר. בגלל שלא משנה כמה העמסתי על הקדם מגבר של המיקרופון, זה לא הספיק לו, החלטתי לנסות להעמיס על שניים שמחוברים יחד אחד אל השני. בעוד אני רוכן לצד הקונסולה, מסובב כפתורים שנאסר עליי באופן מפורש לגעת בהם, כיון שהם יכולים, באופן מילולי, לגרום לקונסולה להתחמם ולהתפוצץ, לא יכולתי שלא לחשוב: אם אני הייתי מנהל האולפן והייתי רואה אותי, הייתי מפטר אותי. העניין האירוני היה ששנים אחר כך זה הפך להיות בדיוק צליל הגיטרה שכל להקת גראנג’ שאפה להגיע אליו. לנון עמד מעלי בעודי רכון שם, בעל מלאכה חסר מנוח שהלם בגיטרה שלו חזק יותר ויותר בעוד אני מסובב בעדינות את הכפתורים, מנסה להגיע לעומס המקסימלי שהלוח יוכל לשאת מבלי שיפרצו להבות. לפתע הוא איבד את הסבלנות ונהם, ‘אתה יודע, שלושה חודשים בצבא היו עושים לך טוב’… איכשהו הצלחתי לשמור על קור הרוח וסיימנו את הסשן” ככה נשמע טרק הליווי במיקס החדש של מהדורת הדלוקס:
ג’ורג’ לא אהב את הסאונד של השיר: “אני חושב ש”מהפכה” הוא די טוב ויש לו קצב טוב, אבל אני לא אוהב אותו כל כך בגלל הרעש שהוא מייצר, ואני אומר ‘רעש’ בגלל שלא אהבתי את הסאונד המעוות של הגיטרה של ג’ון”. השיר דרש מיקסים רבים עד שלבסוף היו מרוצים והחליטו על המיקס הסופי שיהפוך לסינגל הבא של הביטלס. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. שבועיים לאחר סיום העבודה על השיר, הביא מקרטני את “היי ג’וד”, שהפך להיות הסינגל הבא ודחק את “מהפכה” לצד השני והפחות חשוב, לפחות מבחינת תחנות השידור. סתם כדי להזכיר – פול וג’ורג’ ניסו להניא את ג’ון מהוצאת Revolution 1 בסינגל בגלל המהירות שלו. האם היה איטי יותר מ”היי ג’וד”? קליפ קידום לשיר צולם באולפני טוויקנהאם בספטמבר 1968. לצורך זה נוצר עוד מיקס חדש על ידי ג’ורג’ מרטין. כדי לעקוף את חרם איגוד המוסיקאים הבריטים על מוסיקאים שרק מחקים את השירה של עצמם, נוצר מיקס שכלל רק את המוסיקה. השירה בקליפ היתה חיה ומקרטני החליף את לנון כמי שצועק בתחילת השיר.
בגלל ש”מהפכה” נועד לצאת רק כסינגל, נעשה לשיר מיקס מונו בלבד ב-1968 (כל הסינגלים בתקופה ההיא יצאו במונו). מיקס הסטריאו הראשון נעשה רק ב-5 בדצמבר 1969 עבור אלבום האוסף האמריקאי “היי ג’וד” ומשהו לא עבד שם טוב. הדיסטורשן של הגיטרה היה חיוור והחלוקה לערוצים היתה בעייתית. לנון מאוד לא אהב את מיקס הסטריאו. ב-1974 אמר: “הם לקחו שיר כבד והפכו אותו לגביע גלידה”. באמצע שנות ה-2000 ג’ורג’ מרטין ובנו ג’יילס מיקססו את השיר מחדש עבור המופע של “סירק דה סוליי” והוא כבר נשמע טוב יותר. בגלל אורכו יוצא הדופן של “היי ג’וד” – יותר מפי שניים מאורכו של סינגל רגיל – מבחינה טכנית היה צורך להנמיך את עוצמת הווליום בו הוא ישמע בסינגל. מי שקנו את הסינגל הגבירו את הסאונד בזמן ההאזנה לצד הראשון. כשהפכו אותו לצד השני וניגנו את פתיחת השיר, עם הצריחה שבו והדיסטורשן, עוצמה הסאונד היתה עצומה ולבטח הקפיצה כל מי שהאזין לו. מעריצים רבים חשבו שמשהו היה פגום בצד B וביקשו להחליף את הסינגל, רק כדי לשמוע את מוכרי מחלקות התקליטים חוזרים ואומרים “זה נקרא דיסטורשן. זה אמור להשמע ככה”. ההבדל המרכזי בין Revolution 1 ל-Revolution, מלבד הקצב והדיסטורשן כמובן, הוא שנראה שלנון הגיע להחלטה בכל הקשור למהפכות אלימות. ב-Revolution 1 הוא שר, כזכור – But when you talk about destruction Don’t you know that you can count me out, in הפעם נשאר רק ה-Out. ב-1980 אמר: “אתה מסתכל על השיר ורואה את תחושותי כלפי פוליטיקה, רדיקליות והכל. אני רוצה לראות את התוכנית. לנפנף בתג של יושב הראש מאו או להיות מרקסיסט… יגרום לכך שירו בך, יכלאו אותך. אם זה מה שאתה רוצה, אתה מעוניין באופן תת הכרתי להיות קדוש מעונה. אתה מבין, אני רוצה לדעת מה אתה הולך לעשות אחרי שתפיל את הכל. אנחנו לא יכולים להשתמש בחלק מזה? אם אתה רוצה לשנות את השיטה תשנה את השיטה. אל תלך לירות באנשים”. השיר נתקל בביקורת קשה מפעילים פוליטים מהשמאל שציפו מלנון למחויבות פוליטית אמיתית. ג’ון לא רווה נחת מהביקורת. הרגיז אותו במיוחד מכתב פתוח שהפנה אליו ג’ון הויילנד בעיתון אנגלי רדיקלי שדגל במהפכנות ושהפך לקול הבולט ביותר באנגליה נגד מלחמת ויאטנם, “גמד שחור”. המכתב התפרסם בנובמבר 1968 ובו הויילנד מתייחס בתחילתו וסופו למעצר שעברו ג’ון ויוקו חודש קודם לכן על החזקת קנאביס. “ג’ון היקר, אז הם הגיעו אליך בסופו של דבר. מעולם לא חשבתי שזה יקרה. זו חוויה איומה, ואני מציע לך את הסימפטיה שלי, כמה שהיא שווה. אבל אני מקווה שלא תיכנס לדיכאון כתוצאה מכך. למעשה אני מקווה שהנסיון הזה יאפשר לך לראות כמה דברים שנראה היה שהיית עיוור אליהם בעבר (זה נשמע מתנשא, אבל אני לא מצליח לחשוב על דרך אחרת לנסח את זה…) מעל הכל: אולי עכשיו תבין מול מה אתה (אנחנו) מתמודד: לא אנשים מרושעים, לא נויירוזות ואפילו לא דלות רוחנית. מה שאנו עומדים מולו היא שיטה מדכאת, אכזרית ורודנית. שיטה שהיא לא אנושית ולא מוסרית כיון שהיא שוללת מ-99 אחוז מהאנושות את הזכות לחיות לפי רצונם. שיטה שתדפוק אותך אם תסטה מעט מהקו ואם תתנהג מעט שונה מהאופן בו בעלי הכח מעוניינים. מערכת כזו – חברה כזו – מיוסרת מכל כך הרבה סתירות ומתח ואומללות, עד שכל מערכות היחסים בה הן מורעלות. אתה יודע את זה. אתה יודע מהנסיון שלך כמה מעט שליטה יש למעמד הפועלים על חייו. אתה יודע כמה חולני, מרושע ואלים הוא להיות “הצלחה” בתוך מרדף העכברים הזה. כיצד אהבה וטוב לב בין אנשים יכולה להתקיים בחברה כזו? היא לא יכולה. אתה לא רואה את זה? המערכת חייבת להשתנות לפני שאנשים יוכלו לחיות את החיים האוהבים והמלאים שאמרת שאתה רוצה לחיות. עכשיו אתה רואה מה היה שגוי בשירך “מהפכה”? השיר הזה לא מהפכני יותר מ”היומנים של גברת דייל” [סדרת רדיו שרצה ב-BBC משנת 1948 ועד שנת 1969]. בכדי לשנות את העולם אנחנו חייבים להבין מה לא בסדר בו. ואז – להרוס אותו. ללא רחמים. זה לא אכזריות או שיגעון. זו אחת הצורות הכי נלהבות של האהבה. בגלל שמה שאנו נלחמים נגדו הוא סבל, דיכוי, השפלה – חוסר האושר שהוא המחיר העצום שגובה הקפיטליזם. וכל “אהבה” שאינה מתייצבת נגד זה היא מרושלת ולא רלוונטית. אין דבר כזה מהפכה מנומסת. זה לא אומר שאלימות היא תמיד הדרך הנכונה או אפילו שזה הכרחי שתגיע להפגנה הבאה. יש דרכים אחרות לקרוא תיגר על המערכת. אבל כן צריך להבין שבעלי זכויות היתר יעדיפו לעשות כמעט הכל – ירצחו ויענו ויהרסו, יטפחו בורות, אדישות ואנוכיות בבית, וישרפו ילדים מחוץ למדינה – מאשר לוותר על הכח שלהם. מה תעשה כש”אפל” תהיה גדולה כמו “מרקס אנד ספנסר” ויום אחד העובדים בה יחליטו להשתלט עליה ולנהל אותה בעצמם? תיתן להם לעשות את זה? או שתזמין את המשטרה כי אתה איש עסקים, ואנשי עסקים חייבים להגן על האינטרס שלהם. דבר אחד אחרון. כתבת מוסיקה נפלאה, כנה ויפה (וזה סימן להשפעה המשונה של הקפיטליזם עליך, שהרגשת צורך להתחזות כשעל ידי כך רק הונאת אנשים). אבל לאחרונה המוסיקה שלך איבדה את העוקץ שלה. ובזמן שהמוסיקה של הסטונס התעצמה והתעצמה. למה? כי אנו חיים בעולם שמחולק לשניים. החלוקה היא בין העשירים לעניים, בעלי הכח וחסרי הכח. אתה יכול לראות את זה כאן, ובג’ונגלים של ויאטנאם, ובהרים של דרום אמריקה, ובגטאות בארצות הברית ובאוניברסיטאות ברחבי העולם. זו הדרמה הגדולה של המחצית השנייה של המאה העשרים – המאבק עבור כבוד אנושי בו נלחמים המנוצלים וחסרי זכויות היתר ברחבי העולם. הסטונס, נעזרים מעט בנסיון שלהם עם החוק, הבינו זאת והם הבינו שהאותנטיות והחיים של המוסיקה שלהם – די בנפרד מהיושרה האישית שלהם – דרשו שיקחו חלק בדרמה הזו – שהם סרבו לקבל את המערכת ששולטת בחיים שלנו. אתם עשיתם את זה זמן קצר כשלקחתם אסיד – הפעם היחידה בקריירה שלכם שעצרתם מחוץ למשבצת המתוקה שהממסד הכניס אתכם לתוכה, והזמן בו המוסיקה שלכם היתה במיטבה. אבל הם לא עצרו אתכם (למה לא, ג’ון?), והדרך נפתחה עבורכם לייצג לא מרדנות, או אהבה, או שירה או מסטיות אלא עסקים גדולים… אבל אחרי הכל, הם עדיין שונאים אותך, גם אם אתה מנהל חברה. הם שונאים אותך כי אתה מתנהג שונה ואתה בן מעמד הפועלים (לפחות במקור) ואתה לא ממושמע ולא היית בצבא וגרוע מכל, אתה יוצא עם זרה. אז עכשיו זה קרה. כמו שאמרתי קודם, אל תיקח את זה ללב יותר מדי. בחברה בלתי צודקת ומושחתת זו לא בושה להעצר, ובוודאי שאף אחד מאיתנו בשמאל לא יחשוב עליך דברים רעים בשל כך. אבל תלמד מזה, ג’ון. תביט בחברה בה אנו חיים ושאל את עצמך: למה? ואז: בוא והצטרף אלינו. שלך באחווה, ג’ון”.
לג’ון (לנון) נמאס. הבחור החצוף באמת עלה לו על העצבים. הוא התקשר לעורך של העיתון, טאריק עלי, לוחם חברתי ויוצר, ואמר לו שהוא לא אוהב את המתקפה עליו. עלי אמר כי זו לא מתקפה, אלא ביקורת מתוך אהבה ושהוא מוזמן להגיב. לנון התיישב וכתב מכתב תשובה שהתפרסם בינואר 1969: “מכתב פתוח מאוד לג’ון הוילנד מג’ון לנון. ג’ון היקר, המכתב שלך לא נשמע מתנשא – הוא היה כזה. מי אתה חושב שאתה? מה אתה חושב שאתה יודע? אני לא ניצב רק כנגד הממסד אלא גם מולך, כך נראה. אני יודע מול מה אני ניצב – צרות אופקים – עניים/עשירים. כל מערכות היחסים שלך עלולות להיות רעילות – זה תלוי איך אתה מסתכל עליהן. איזו מערכת אתה מציע ומי ינהל אותה? אני לא זוכר שאמרתי ש-Revolution הוא מהפכני – שתלך גברת דייל להזדיין. הקשב לכל שלושת הגרסאות (Revolution 1,2 ו-9) ואז תנסה שוב, ג’ון היקר. אתה אומר ‘כדי לשנות את העולם אנחנו צריכים להבין מה לא בסדר עם העולם. ואז להרוס את זה. ללא רחמים’. די ברור שאתה בקטע של הרס. אני אגיד לך מה לא בסדר בזה – אנשים – אז אתה רוצה להרוס אותם? ללא רחמים? עד שאתה/אנחנו לא נשנה את דרך המחשבה שלך/שלנו אין סיכוי. ציין בפניי מהפכה אחת שהצליחה. מי דפק את הקומוניזם – הנצרות – הקפיטליזם – בודהיזם וכו’? מוחות חולים ושם דבר מלבדם. אתה חושב שכל האויבים עונדים תגי קפיטליזם כדי שתוכל לירות בהם? זה קצת נאיבי, ג’ון. נראה שאתה חושב שמדובר רק במלחמת מעמדות. “אפל” מעולם לא תוכננה להגיע למידות של “מארקס אנד ספנסר” – הרפרנס היחיד שלנו אליהם היה לאפשר להשיג את אותה עסקה שהשגנו מהחנות הקפיטליסטית המרושעת הזו כשהיינו סטודנטים ממעמד הפועלים וקנינו סוודר או משהו במחיר בר השגה ובאיכות טובה. הקמנו את “אפל” עם כסף אותו אנחנו, כאנשים עובדים, הרווחנו, כדי שנוכל לשלוט ככל שניתן על מה שאנחנו עושים מהצד ההפקתי. אם אי פעם ישתלטו על המקום עובדים אחרים, עד כמה שאני אהיה מעורב בזה, הם יכולים לקחת את החברה. כשאני אומר שאנחנו מבצעים הונאה על אנשים – אני מתכוון שאנחנו מוכרים חלומות. חברים שלי כמו דילן וסטונס וכו’ – שעושים את החלק שלהם בזה, יבינו למה אני מתכוון. תשאל אותם ואז תנסה להבין. הממסד מעולם לא הכניס אותנו למשבצת המתוקה – אנחנו עשינו זאת – כדי להגיע לכאן ולעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו. אני הייתי שם, אתה לא. אז פתאום העיתונים מספרים לך שלקחנו אסיד שנתיים אחרי שזה קרה! אז החלטת שהמוסיקה שלנו היתה הכי טובה אז. אתה כנראה צודק לגבי הסיבה שלא עצרו אותי לפני כן – הם, כמוך, תייגו אותי. אני אומר לך משהו – אני נלחמתי נגד אותם אנשים כל חיי – אני יודע שהם עדיין שונאים אותי. אין הבדל עכשיו – רק גודלו של המשחק השתנה. אז היו אלה מנהלי בתי ספר, קרובי משפחה וכו’. עכשיו אני נעצר או שיורדים עליי פאשיסטים או אחים בפרוזה אינסופית מזויינת. מי מוטרד מהמעצר? טוב, אני אשתה כוס תה. אני לא מטריד את עצמי עם מה שאתה – השמאל – המרכז – הימין או כל מועדון בנים מזוין אחר חושב. אני לא עד כדי כך בורגני. תראה בן אדם, אני לא הייתי נגדך ואני לא נגדך כעת. במקום לנסות למצוא הבדלים בין הביטלס והסטונס – תחשוב בגדול יותר. תסתכל על העולם שאנחנו חיים בו, ג’ון ותשאל: למה? ואז: בוא והצטרף אלינו. באהבה ג’ון לנון. נ.ב. אתה תהרוס – ואני אבנה סביב זה.”
ג’ון הוילנד, כמו כל מהפכן טוב, היה צריך לומר את המילה האחרונה, והוא פרסם מכתוב תשובה למכתב התשובה של לנון.
בסופו של דבר, הסכסוך הזה דווקא הביא להתקרבות של ג’ון לשמאל הרדיקלי לתקופה מסויימת. הוא ועורך העיתון, טאריק עלי, אף התידדו ושיתפו פעולה בדברים אחרים. אבל זה היה קצר ובסופו של דבר לנון התנער מהעמדות שלהם.
ואחרי כל מה שעבר השיר, הוא סיים את דרכו בפרסומת של נייקי. מהפכה אמיתית. מכיון שהפוסט של היום התארך עד מאוד, נעלה בעתיד תרגום לכתבה מעניינת על הפרסומת הזו של נייקי.
בנתיים, בשבוע הבא – Revolution 9 שיסיים את הפוסטים שלנו על שירי הלבן הכפול.