אחרי שבפוסט האחרון בסדרת ‘הסולו של מקרטני‘ עסקתי באלבום שמבחינתי אפשר להכתיר כאלבום הלא מוצלח ביותר בקריירה של פול – Press To Play. היום אתקדם הלאה לאלבום הבא Flowers In The Dirt, שלמרות היותו תוצר לא מושלם, הוא אלבום מרגש עבורי. קודם כל כי הוא הראשון של מקרטני שהאזנתי לו בזמן אמת ושנית, זו אחת התקופות המרתקות בסיפור של מקרטני לטעמי ותקופה של חיפוש דרך מופלא. מקרטני שהגיע מתבלבל ונופל מאותו שיא שלילי, עבר חיפוש מרשים בהמון תחנות, לא ממש הגיע לתחנת היעד הסופית הנכספת, אבל עיצב וקיבע את דמותו כפי שאנחנו מכירים אותה. באזור ספטמבר 1985, במהלך ההקלטות ל Press to Play באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס, עבד מקרטני על שיר שהיה שייך לפרויקט אחר. השיטה הייתה אותה אחת קלוקלת בה הוא עבד על שירי האלבום והתוצאה הייתה בהתאם. הקטע Spies Like Us היה מיועד עבור סרט קומי באותו השם שביים ג’ון לאנדיס. סרט שהצליח בקופות ואולי גרם גם לסינגל של מקרטני להיות נוכח במקומות במצעדים שהוא בוודאי לא היה זכאי להם בפני עצמו. את השיר מקרטני כתב פחות או יותר על פי הנחיותיו של לאנדיס שהרגיש שלסרט שעשה יש איזשהו מכנה משותף עם סרטי הביטלס המוקדמים ולכן בכלל פנה אל מקרטני מלכתחילה. הבקשה הייתה, שיר קצבי שיש בו משהו רוקנרולי. מקרטני היה בתחילה בראש אחר. הוא סיפר: “חשבתי לעשות שיר ג’יימס בונדי עם תזמורת ענקית, משהו מלודי עם נגיעות מזרחיות…אחד הדברים הכיפיים הוא שאני יכול לשנות מעט את הדברים האלו“. הוא שינה. תסמיני המחלה הקשה שתקפה אותו ושינתה ללא הכר את מקרטני האגדי נכחו מאוד בשיר הזה. ריכוז של חוסר רגישות מוסיקלית שלא נשמע כבר שנים. מקרטני ניגן על כל הכלים חוץ מאשר על הסינתיסייזר שעליו ניגן אדי ריינר כשעל ההפקה היו אמונים יו פדגהאם המפיק שחתום על Press to Play ורכש חדש שמקרטני פנה אליו לעזרה – פיל ראמון שעבד באותה עת עם בילי ג’ואל. השיר שוחרר כסינגל בנובמבר 1985 והיווה פרומו לא מחמיא עבור מה שיקבלו המעריצים הנאמנים בסינגל ובאלבום הבאים בקיץ 1986. באותה עת יצא גם פס הקול השלם לסרט שכלל מוסיקה שחיבר אלמר ברנשטיין. משום מה שיר הנושא שכתב מקרטני נעדר ממנו. כנראה במקרה. בקווים מקבילים שלא נפגשים, מקרטני ה’נסיוני’ החל לרכב על גלי האהדה והגעגוע לביטלס. ביוני 1986 הוא עלה לבמה בוומבלי ולקול התשואות וההתלהבות האדירה של הקהל, הוא ביצע מחרוזת קצרה שכללה שירים כמו I Saw Her Standing There ו Get Back. ההתעוררות והגעגוע, הן שלו והן של הקהל, הסירו את ה’טאבו’ שגזר על השירים הללו והכשירו את הקרקע לאלבום הבא שיקליט ובאופן כללי לשינוי המגמה בקריירה שלו שתפנה ותוקדש מעכשיו להאדרת פועלו במפעל שנקרא הביטלס. בתקופה הזו שבה שיתף פעולה עם אמנים שונים כמו קרלוס אלומר, דיויד גילמור, פיט טאונסנד, סטיבי וונדר ומייקל ג’קסון, הוא ניסה כל העת לייצר עוד שיתופי פעולה מהסוג הזה ואף יותר. הוא פנה אל פיטר גבריאל והזמין אותו לאולפן ויחד הם כתבו שיר בשם The Politics of Love שנשאר גנוז. גבריאל סיפר: “זה היה פנטסטי. אני מעריץ ביטלס ותיק, אז לבלות עם פול ולייצר אתו רעיונות היה ממתק אמיתי. זה קצת קרטע ולא סיימנו לעבוד על כך. אני חושב שזו הייתה אשמתי. המילים היו לא סגורות על עצמן אבל היו רעיונות מלודיים יפים. אני מקווה שזה ייצא מתישהו“. הניסיונות של פול למצוא שותף לכתיבה וליצירה ולשחזר את הרגעים הגדולים שלו עם לנון המשיכו גם בהכנות לאלבום הבא. למרות בצבוצי הגעגוע של מקרטני לתקופה הטובה והישנה של הביטלס, המקצוענות חייבה אותו לקדם את האלבום החדש Press to Play. בליץ ראיונות ומסע קידום ליוו את יציאתו, כולל הנדסת תודעה של פוליטיקאי מצויין ומיומן כמוהו: “אנשים אומרים שזה האלבום הטוב ביותר שלי מאז Band on the Run, אני לא יודע אם זה נכון. אני מחבב אותו“. כלום לא עזר. האלבום סירב להמריא ונעלם אל תהום השכחה. באוגוסט 1986 מקרטני היה במסע יחסי ציבור לאלבום בארה”ב. כשהיה בניו יורק, הוא לא בזבז זמן ונכנס לאולפני ‘פאוור פלאנט’ כדי להקליט שיר חדש בשם Loveliest Thing. קטע שבפעם המי יודע כמה, הורכב משני דמואים שהיו לו. עבור ההקלטה בניו יורק הוא גייס שוב את פיל ראמון שכאמור עבד עם בילי ג’ואל ולכן ההקלטה בוצעה כשפול מנגן על הפסנתר ומלווים אותו הלהקה של ג’ואל: ניל ג’ייסון בבס, דיוויד בראון בחשמלית, ליברטי דה ויטו בתופים ודיוויד לבולט בסינתיסייזר. השיר היפה הזה שבו נרשמה התאוששות קלה של פול ראה אור בגרסת ה CD סינגל ל Figure of Eight שיצאה ב 1989. באותם סשנים הוקלטה גם גרסה ראשונית ל Beautiful Night שיופיע רק באלבום Flaming Pie בגרסה יפה הרבה יותר.עכשיו כשאין לו פרויקט מוגדר לבצע, מקרטני החל שוב לחפש את דרכו. הוא נזכר שוב בפרויקט הלא גמור Cold Cuts שליווה אותו מ 1975 ואמור היה להכיל ‘שאריות’ שנדחקו הצידה. לשם כך הוא גייס את המפיק ריצ’ארד ניילס וכ’אודישן’ הוא נתן לו עותק של Press to Play להאזנה. כשנשאל ניילס מה הוא חושב על האלבום הוא ענה: “זה נשמע ניסיוני, חלק מהדברים מוצלחים, האחרים פחות“. תשובה דיפלומטית נהדרת בעיניי. לאחר עבודה מעטה על הפרויקט, הוא שוב נזנח. אל דאגה, פול עוד יחזור אליו עד שיתייאש סופית. שנת 1987 של מקרטני עמדה בסימן 20 שנה לאלבום ששינה את העולם לתמיד. סרג’נט פפר. ‘זה קרה 20 שנה היום’, ככה אומר השיר ומקרטני תכנן לציין את התאריך עם פרויקט שיבליט את האירוע. הוא כתב שיר בשם Return To Pepperland בלי תכניות מדויקות יותר מדי מה תהיה מטרת הפרויקט, יש הגורסים אלבום שלם באותו השם. בכל אופן, בשנה הזו הוא החל לעבוד על כמות לא מבוטלת של שירים שיכלה בקלות לייצר אלבום המשך ל Press To Play, שישמע קצת יותר טוב. עבור הפרויקט, פנה מקרטני לאחרון שהוא אהב את תוצרי עבודותיו על שיריו. פיל ראמון. הוא רצה שיפיק את שירי הפרויקט ובאקט של הפקת לקחים מהאלבום האחרון, ישים דגש על הבלטה של שירי הפופ הקליטים שלו ופחות על ניסיוניות. הסשנים החלו בפברואר 1987 באולפני הוג היל עם השיר Back on My Feet וזה שיר חשוב לסיפורנו. זוכרים שמקרטני חיפש שותף סטייל לנון? החיפושים הביאו אותו לצור קשר עם בחור מוכשר בשם אלביס קוסטלו. בביקורות עליו לאורך העשור מאז פרץ, קיבל קוסטלו לא מעט פעמים את ההשוואה המחמיאה אל לנון. מקרטני רצה אותו כשותף. “כשהתאחדנו היו קווי דמיון בין אלביס לג’ון. אני חושב שאנשים עם משקפיים יכולים להיות יותר מופנמים ואגרסיביים כלפי חוץ. פשוט נהנינו אחד מהכישורים של השני. הוא במיוחד עזר לי במילים, משהו שהוא טוב בו. הוא מאוד ורבלי. באופן טבעי אני מעודד אנשים לומר לי האם שיר שלי הוא גיבוב של שטויות, אבל עם אלביס לא הייתה בעיה. הוא יאמר לך בכל מקרה“. Back on My Feet היה תוצר הכתיבה המשותף הראשון של הצמד קוסטלו-מקרטני ושמו יותר מאשר מסמל את התהליך שעבר על מקרטני שמנקודת השפל חזר אט אט לעמוד על רגליו. בעזרת מורשת הביטלס שהוא לקח עליה בעלות ובצדק, הוא חזר להיות מקרטני הגדול – מקרטני שאנחנו אוהבים ומכירים עד לימינו אנו. השיר עצמו קליט מאוד ומה שבולט בו הוא פרימת הפלונטר הלירי והפקתי שליוו את מקרטני ב Press To Play. הוא הוקלט ללא נוכחותו של קוסטלו בסשן הראשון עבור הפרויקט החדש בניצוחו של פיל ראמון יחד עם עוד נגנים כמו טים רנוויק, דלני סמית’ וצ’ארלי מורגן. ראמון את מקרטני המשיכו לעבוד על עוד שירים כמו Love Come Tumbling Down היפה והמכנה המשותף בעבודה היה דילול בשימוש בסינתיסייזר וחתירה לדברים שפול ידע לעשות הכי טוב – להקה קטנה שמנגנת שירים קטנים ויפים. קטע נהדר שהוקלט באותם חודשים היה Once Upon a Long Ago. זו בלדה יפהפייה וחדשה שכתב פול והושלמה כולה באותם סשנים. האם מקרטני כתב אותו לאחר שפגש את פרדי מרקורי ב’לייב אייד’ ב 1985 ורצה שהוא יבצע אותו? נניח.ההתאוששות של פול הן בכתיבה והן בהפקה העשירה ניכרו מאוד בקטע הזה. הרמוניות נהדרות, עיבודים תזמורתיים שכללו חליל ועוד כלי מיתר, סקסופון והכל יחד עם נגינה נהדרת של פול על הבס והחשמלית. זה עשה את העבודה וקלאסיקה חדשה נולדה לקהל שהיה צמא לה. השיר הזה יצא בנובמבר 1987 כסינגל מוצלח, בעיקר באירופה. בצדו השני מוקם הקטע הראשון שכתב עם קוסטלו וכמה ימים לפני כן הוא ראה אור גם באלבום אוסף ראשון למקרטני שנקרא !All the Best, אלבום שכשמו כן הוא, מסר דרישת שלום למעריצים על מנת להרגיע אותם לאחר סאגת Press to Play ומהצד שני ליקט את השיאים הבולטים מאוד שלו מקריירת הסולו בת 17 השנים. הסשנים עם פיל ראמון שהתפרסו על המחצית הראשונה של 1987 לא נגמרו בטוב. אם בכל זאת תרצו להאזין לתוצרי התקופה שהכילו כמה רגעים יפים וכמה שפחות כמו למשל גרסה מוקדמת ולא אכילה עדיין ל Beautiful Night או את שיר הנושא ל ‘חזרה לפפרלנד’ שהשתיקה יפה לו או מאשאפ ‘הרסני’ לשני שירי הסינגל הראשון של הביטלס, תוכלו לעשות זאת ולמצוא ביוטיוב גרסאות ופרשנויות שונות לאלבום כמו למשל זו: הסיבה לסיום הפרויקט מבחינתו של מקרטני הייתה ההבנה שהוא מדשדש באולפן. קצה נפשו בכל המשחקים האלו והוא החליט שהכי טוב עבורו כרגע כדי לאתחל הכל הוא לחזור לשורשים. ביולי 1987 נקבעו יומיים אולפניים דחוסים אליהם הוא הזמין נגני אולפן צעירים, בניהם ג’וני מאר מהסמית’ס האגדיים והקליט מלוא החופן קלאסיקות רוקנרול. מאר סיפר: “נפגשנו לסשנים של 8-9 שעות ביום ופשוט ניגנו באופן מאוד אינטנסיבי ומאוד רועש“. חלקו של החומר שוחרר באוקטובר 1988 באלבום ה’רוסי’ או בשמו ‘בחזרה לברה”מ’ בו ניסה מקרטני להתיידד ולכבוש את הקהל הרוסי שבזמן אמת נמנעה מהם הפריבילגיה ליהנות מהמוסיקה של הביטלס ומקרטני באופן חוקי. חודשיים אחר כך, הגיעו מקרטני וקוסטלו לאולפנים במרתפי משרדי חברת MPL על מנת לכתוב ולהקליט דמואים לשירים משותפים. תוכלו למצוא את הדמואים הנפלאים הללו בגרסת הארכיב קולקשן ששוחררה עבור האלבום. רק ארבעה מתוכם עשו דרכם לאלבום הבא ואחד לאלבום שאחריו. בחוץ נשארו כמה פנינים כמו למשל Tommy’s Coming Home ו So Like Candy שיעשה דרכו לאלבום הנהדר הבא של קוסטלו Mighty Like A Rose. בדצמבר, קרא אליו מקרטני את המפיקים סטיב ליפסון וטרבר הורן לארבעה ימי הקלטה מהירים וספונטניים באולפני הוג היל. הסשנים הללו הנפיקו את Rough Ride קטע שפול הרכיב מריף שהיה לו יחד עם השראה מקטע בלוז שצפה בו בתכנית טלוויזיה. הקטע הפשוט הדליק אצלו נורה: “חשבתי, החבר’ה האלה עושים קטע עם אקורד אחד, שני בתים וריף גיטרה קטן!“. למרות הסטיגמה שהייתה לשני המפיקים של ימי עבודה ארוכים באולפן עם תוצרת יחסית דלה, מקרטני הצליח להאיץ בהם ולהשיג תוצאות בתוך יומיים. בשיר למעשה מנגן פול על כל הכלים להוציא הבס. סטיב ליפסון השלים ועיבה בעוד כלים יחד עם הורן שהוסיף קלידים. אם מבודדים את הקטע מהאלבום לטעמי הוא נשמע מאוד ניסיוני ולאו דווקא חדשני. ה’נסיוניות’ של Press To Play התפוגגה ומשהו חזר מהאווירה של מקרטני 2 והחזיר גם את הצבע ללחיים. השיר השני עליו הם עבדו ביומיים הנותרים היה Figure of Eight ובו חזר מקרטני לאותם רוקרים קטנים שהוא ידע לייצר. באווירה הזו הוא החליט להקליט את טרק הבסיס עד כמה שאפשר בלייב ובטייק אחד. על מנת לשמור על האווירה המשוחררת בשיר הוא ניגן בחופשיות על הבס בלייב יחד עם המתופף כריס וויטן. אפשר לשמוע באלבום את הסיום ה’רשלני’ שאולי הושאר בכוונה תחילה כדי לחזק את אווירת הלייב החופשית. בכל אופן זה קטע כיפי ונהדר באלבום. לאורך 1988 מקרטני בילה בעבודה על האלבום החדש. בתחילת השנה הוא המשיך לעבוד עם צמד המפיקים ליפסון את הורן על How Many People, קטע רגאיי שכתב בג’מייקה. אני מודה, לא קטע שאני אוהב במיוחד. מילא הרגאיי, מילא המילים הסתמיות, אבל ההפקה מחזירה אותי בעל כורחי לאלבום הקודם. משהו שאני ורוב מעריצי מקרטני לא מוכנים שיעוללו להם. ההקדשה באלבום לצ’יקו מנדז, האקטיביסט הסביבתי הברזילאי שנרצח בסוף 1988 יפה יותר מהשיר. הקטע האחרון שהופק על ידי ליפסון והורן עבור האלבום היה Ou Est Le Soleil?. מקרטני שמע את הביטוי הצרפתי שמשמעתו “איפה השמש?” אי שם ב 1969 כשהיה בחופשה ברביירה הצרפתית. לאורך השנים הוא הקליט דמו לקטע ומשום מה החליט בסשנים האלו שהוא חוזר אליו והופך אותו לקטע דאנס קצבי ומושקע. מקרטני ניגן בו כמעט על כל הכלים כולל על קרש כביסה כמחווה לימי הסקיפל העליזים של ליברפול. זה גימיק נחמד שלדאבוננו הצליח להשתחל אל גרסת הדיסק של האלבום ולשמחתי נעדר מגרסת הווניל. איטס אלביס טיים! עם גמר ההתקשרות עם ליפסון את הורן, הוזנק אלביס קוסטלו אל האולפנים על מנת לעבוד על חבילת השירים הבאה. לפי מה שסיפר קווין ארמסטרונג הגיטריסט שהשתתף בסשנים, מה שאפיין אותם היה אי התכנון הבולט. “הסשנים החלו כשפול ואלביס הציגו בפנינו את השירים כשהם מבצעים אותם על שתי גיטרות. לא היה יותר מדי דיון על הגישה הכללית. פשוט עשינו את מה שהם רצו באותו היום. ההתרשמות שלי הייתה שאלביס מנסה להיות רטרו ולחזור לביטלס, יותר מאשר מה שפול רצה. הוא ניסה אפילו להשיג צליל רינגו מהמתופף כריס וויטן“. קוסטלו בנוסף ייעץ ועודד את מקרטני להשתמש עד כמה שאפשר בגיטרת ההופנר הישנה שלו מימי הביטלס. מקרטני וקוסטלו באולפן אחד השירים שהוקלטו בסשנים הללו היה You Want Her To בו התאווה של מקרטני לייצר שיר שותפים מלא כמו עם לנון נשמעת היטב, למרות שהוא היה גם מלא ספקות: “התנגדתי בהתחלה. אמרתי לאלביס: ‘תראה זה ממש נשמע כמוני וכמו ג’ון, זה מסוכן!’. ניסיתי לשיר את שני התפקידים אבל זה לא עבד. זה שיר על בחור צעיר ששואל את עצמו שאלות לגבי רגשות שיש לו לבחורה וקול יחיד לא היה טבעי“. הניסיון לעמעם את קוסטלו בתוצאה הסופית פגע בשיר לטעמי. אפשר לשמוע את שילוב הקולות היפה בדמו המוקדם שעשו בשנה הקודמת. החששות של מקרטני ללכת עד הסוף עם קוסטלו בהחלט פגעו בשיתוף הפעולה של שני האמנים הנהדרים הללו וזה חבל, למרות שאפשר בהחלט להבין את חששותיו של פול. הנה גרסת הדמו של השניים: הקטע Don’t Be Careless Love הוקלט גם הוא בתחילת 1988 עם קוסטלו שניגן על הקלידים. ההרגשה הכללית בשיר היא שהדמו המוקדם הלא גמור שהוקלט בשנה הקודמת הפך לשיר שלם שנשמע לא גמור. התחושה הזו גרמה למקרטני להרגיש לא בנוח כלפיו. לאחר ההקלטות עם קוסטלו הוא החליט להקליט אותו שוב. ספוילר – זה לא הפך אותו לטוב יותר. הנה גרסת הדמו: לעומת זאת, That Day is Done שהוקלט גם הוא בסשנים עם קוסטלו, הוא שיר גמור ויפה אבל שוב ההפקה עשתה לו עוול. כנראה שתעריף האקו היה זול באותם ימים כי הוא נשפך שם ללא הכר והניסיון לייצר ‘שיר לוויות ניו אורלינסי’ קצת אבד. שמורה לו בכל זאת לשיר זכות הטייטל לאלבום עם השורה על הנערה שמפזרת פרחים על העפר/זוהמה. הנה גרסת הדמו: הסשנים עם קוסטלו הסתיימו כשמקרטני לא היה מרוצה והשאלה הייתה ממה? איכות ההפקה? אובר הקרבה הלנונית בינו לבין קוסטלו? קשה באמת לדעת, אבל ברבעון הבא של 1988, קוסטלו הודר ומקרטני המשיך לעבוד על האלבום ללא מפיק מוגדר אבל ליתר בטחון, גייס את ג’ף אמריק כטכנאי. הסשנים הנינוחים יחסית, נערכו יחד עם ההרכב שהתקבע בין היתר על האמיש סטיוארט וכריס וויטן. הם הקליטו דיי בקלות את Destractions שהוא קטע קטן ויפה שעליו מאוחר יותר הרכיב מקרטני תוספות כלי מיתר שכתב קלייר פישר. באופן גורף, השירים שהוקלטו בסשנים הללו האחרון לאלבום, הם היפים ביותר באלבום לטעמי. זה נשמע שאחרי כל דרך החתחתים שעבר, הוא מצא שוב את הנינוחות ואת הקול שלו. השיר Put it there למשל, הוא קטע אקוסטי שאני אוהב מאוד שכתב מקרטני ובו הוא חזר לילדותו ולאמרה מבודחת נהדרת שנהג אביו לומר לו: “שים את זה שם [בצד] אם זה שוקל טון“. בכל זאת ההפקה גורמת למקרטני להשמע מעט מרוחק וטוב היה אם האינטימיות של Here Today הייתה מורגשת גם כאן. את This One אני אוהב מאוד מאוד. זה השיר הראשון של מקרטני ששמעתי בזמן אמת. יחד עם חוסר האובייקטיביות הזו אני גם היום אני סבור שזה שיר נפלא, מאוד ביטלסי במהותו, אבל גם מרענן בקטלוג של מקרטני. הוא מביא רעיון פילוסופי נהדר: “זה שיר על חרטות. אתה תמיד לא שם, או שאתה בעבר או שאתה חולם על העתיד. העכשיו זה מה שיש לנו, בו אנחנו חיים“. את השיר כתב מקרטני על הפסנתר בשנה הקודמת והמשיך לפתח אותו בחודשים שבאו לאחר מכן. בארכיב קולקשן תוכלו למצוא גרסה מוקדמת פסנתרית, מרחפת ואיטית יותר. אני מכור לזו שבאלבום. אחד השירים שנולדו מתוך העבודה המשותפת של קוסטלו ומקרטני היה My Brave Face שנכתב והוקלט בתחילת השנה על ידי שניהם. המטרה, לפחות מצדו של קוסטלו, הייתה ללא שום עוררין לייצר סאונד ביטלסי ככל האפשר. קוסטלו דחף ועודד לכיוון למרות החששות הכבדים של מקרטני ובשיר הזה הוא עודד במיוחד את פול להקליט עם ההופנר בס המיתולוגית למרות החששות שהיו לפול בהקלטות אתה ומיעוט השימוש בה עקב בעיות שונות ומשונות. באופן מוזר, גם לאחר הפרידה שלהם בחר מקרטני להבליט את מורשתו בביטלס בקליפ עבור השיר. גם ההופנר תככב שם. הנה הקליפ: היופי בשיר חוץ מהזרימה והמלודיה היפה והכתיבה המאוד לנון-מקרטנית, היא ההרגשה שאת השיר המשותף הזה כתבו קוסטלו ומקרטני כל אחד על עצמו. מקרטני על חייו כאקס ביטלס וקוסטלו על התקופה הלא פשוטה שעבר עם ההרכב שליווה אותו, ה’אטרקשנז’. בשורה התחתונה, מקרטני לא היה מרוצה בלשון ההמעטה מתוצר העבודה על השיר המשותף בסשנים עם קוסטלו. הגרסה הראשונית הייתה איטית מדי כפי שאפשר לשמוע בארכיב קולקשן ומקרטני לא ויתר. בספטמבר 1988 הוא נכנס בנחישות לאולפני אולימפיק והקליט את השיר מחדש כפי שהוא רצה. זהו הדמו הראשוני של השניים לשיר: והגרסה האיטית עם קוסטלו על עטיפת האלבום, לא תוכלו למצוא את שמו של קוסטלו לצדו של מקרטני בשירים המשותפים. קרידט הכתיבה ניתן למקרטני ול’מאק-מאנוס’ שהוא שם הלידה של קוסטלו שנקרא במקור דקלן פטריק אלויסיוס מקמאנוס. במקרה? מכוון? מי יודע. בינואר 1989 הגיע מקרטני לישורת האחרונה עבור האלבום. הוא חזר אל שיר שהקליט לו דמו שנה קודם לכן בתחילת 1988, קטע קטן בשם Motor of Love שהוא כתב והקליט לו דמו ביתי בנגינת גיטרה שנשמעת כמו פעימות לב. אני מחבב את הגרסה הסופית השמאלצית למרות שעל מנת להגיע אליה נאלץ מקרטני להוציא את השיר למיקור חוץ. הוא רצה מאוד שיר בסגנון Drive הלהיטי והשמאלצי של ה’קארז’. הדרך הטובה ביותר הייתה לפנות למקור והוא אכן הגיע אל גרג האווקס, הקלידן של ה’קארז’. הוא השמיע לו את הדמו והאווקס שהיה מעריץ ביטלס ענק קפץ על ההזדמנות ועשה בשיר כבשלו. אמנם פגעי ההפקה של הסשנים הראשונים לאלבום נוכחים בו אבל איכשהו התוצאה מצליחה לגעת. זוכרים את פרץ השירים המשפחתיים זוגיים שהיה למקרטני בסוף 1984 קצת לפני תחילת העבודה על Press to Play? אם לא תוכלו לחזור לפוסט הקודם. מהסשנים הללו השאיל מקרטני עבור האלבום החדש את We Got Married שהקליט יחד עם דיויד גילמור. על פי מקרטני השיר הכיל בו לא רק את הזוגיות שלו אלא גם את זו הראשונית של ג’ון: “הבית הראשון הוא מאוד ג’ון וסינתיה. ‘מתקדמים מהר ובקרוב, עשינו אהבה אחה”צ’. הם היו סטודנטים לאמנות בני 16 וזו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי שזוג עושה זאת אחה”צ. זה כמו סרט צרפתי!“. זה קטע מיוחד באלבום שמחולק לשלושה מקטעים. התחלה אקוסטית רכה בה מקרטני שר ומנגן על הגיטרה המקסיקנית שלו, קטע רוקי ובו התפוצצות של גילמור והחלק הסוגר בו מנגן גאי בארקר על החצוצרה. יצירה יפה שהייתה צריכה עוד עבודה אבל הכילה רעיון יפה בהחלט. האלבום המגוון הזה שהכיל בו כל כך הרבה גישות עבודה יצא לאוויר העולם ביוני 1989. הוא כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי וקיבל ביקורות לא רעות. ברולינג סטון נכתב: “מקרטני ניסה לחדד את כישוריו באלבום הזה ובהחלט הצליח באופן משמעותי. הווירטואוזיות של האלבום לא מוגבלת לשיתוף הפעולה עם קוסטלו. זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים ואם הוא ייצא לסיבוב הופעות בסתיו כפי שצפוי, יש לו לפחות חצי תריסר שירים שהוא יוכל להוסיף לרפרטואר“. אני מסכים. ב Press To Play חוץ מההפקה הקלוקלת, גם החומרים שהביא מקרטני היו דלים, הפעם הביא מקרטני מלא הטנא שירים יפים, אבל במהלך מסע החיפוש הנדרש, הוא לקח חלק מהפרחים והשליך אותם אל הקרקע. בכל זאת. לאחר שנחשפתם לדרך הארוכה והמפותלת שעבר מקרטני בדרך לאלבום הזה, תודו שאתם אוהבים אותו קצת יותר. אני קונה אותו בכל יום מחדש כשאני נזכר באלבום הקודם #אלביסקוסטלו #גףאמריק #יופדגהאם

קודם ליציאת האלבום Off the Ground בפברואר 1993, התאווה מקרטני מאוד לייצר רימיקסים לשירי האלבום. הוא חיפש את הדמות הבולטת שתוכל לבצע את המשימה. מרטין גלובר או יות’ כפי שכונה, היה מוסיקאי ומפיק שעסק בז’אנרים שונים ניסיוניים ומה שעניין את מקרטני בעיקר היו תוצרי האמביינט שהפיק. כך הסביר מקרטני: “במקור יצרתי קשר עם יות’ כדי לבקש ממנו לעשות כמה מיקסי דאנס לקטעים מתוך ‘אוף דה גראונד’. התדרוך שהוא קיבל ממני היה להשתמש רק בחומרים מתוך ההקלטות שלנו, כי מיקסים כאלה לעיתים קרובות מסמפלים קטעים משירים אחרים ואז אתה מסיים עם משהו שנשמע כמו של מישהו אחר. לכן אמרתי ליות’ שאני מעדיף שיבחר כל סאונד שהוא רוצה בתנאי שזה יהיה מההקלטות שלנו“. תופעה מעניינת שהחלה באלבום Press to Play והגיעה לשיא באלבום ‘כאוס אנד קריאיישן אין דה באק יארד’ מראה שהשותפים הצעירים של מקרטני באופן קונסיסטנטי החלו ממרים את פיו, להתבטא ולומר את אשר על ליבם גם כשזה סיכן את מעמדם. זה לא משהו שנעשה במתכוון, אבל התופעה הצביעה על כך שמקרטני עם כל הכבוד ומי שמכיר אותי יודע שיש המון כבוד, כבר לא היה חד חושים ולא התמצא ושחה בחומר כמו פעם. מה גם שעולם המוסיקה הלך והשתנה אל מול עיניו המשתאות. בקיצור כמו בקזבלנקה: “תמיד יהיה לנו את ‘פרס טו פליי’ להפיק ממנו לקחים“. יות’ קיבל תדריך ממקרטני, האזין לחומרים שהאחרון הורה לו לעבוד איתם והגיע למסקנה הנחרצת. כלום לא ייצא מהדבר הזה. במקום לעשות רימיקסים לשירי האלבום, הציע יות’ משהו אחר לגמרי. הוא הציע למקרטני לקחת את אותם החומרים ולייצר מהם קטעים חדשים לגמרי במקום מיקסים לאותם שירים. מקרטני הסכים אבל ביקש מצדו להיות מעורב ולתרום סמפלים חדשים לקטעים. הוא הוקלט כשהוא לוחש משפטים, מנגן בבנג’ו, חליל וכמובן בבס. באוקטובר 1992, לאחר ארבעה ימי עבודה באולפני הוג היל שבסאסקס, בהם לקח יות’ מכל הבא ליד כולל מ Cosmically Conscious שהוקלט כקטע ה’סודי’ עבור ‘אוף דה גראונד‘, עוד חלקיקי כלים משירים נוספים מהאלבום וגם כמה סמפלים מ The Broadcast ו Reception מתוך האלבום ‘בחזרה לביצה‘ – היה ליות’ מוצר ביד. כך הוא סיפר: “לא ממש חשבתי והתעמקתי בהם. הכל הגיע באופן ספונטני. היה ירח מלא באחד הערבים אז נכנסתי למוד אזוטרי ועשיתי קטע בשם Transpiritual Stomp שנשמע קצת פגאני. יכולתי לדמיין איש מערות מטאטא את המערה לצליליו. באותו הלילה בזריחה עשיתי את Sunrise Mix בדיוק כשהשמש נראתה לאורך האופק“. התכנון של יות’ היה לקחת את תשעת הקטעים שיצר ולערוך אותם לקטע ארוך אחד שייצא בסינגל 12 אינץ. מקרטני היה נדהם שאפשר בכלל לייצר קטעים כאלה מתוך הקלטות אחרות והחליט שזה מרשים מספיק כדי להוציא אלבום שיכיל תשעה קטעים. יות’ חזר והמליץ לשחרר את הקטעים כסינגלים של 12 אינץ’, אבל יש גבול לכמה מקרטני יכול לציית. למרות שאני לא חובב גדול של מיקסים וזה תמיד נשמע לי כמו משהו מאוד נזיל שכמו שהסביר יות’ הוא תולדה רגעית או גחמה של רגע בניגוד להפקה של אלבום שנמשכת חודשים ובה מתעכבים על כל פרט ופרט. בכל זאת, על קו הניסיוניות הזו של מקרטני לאורך השנים, הייתי אומר ששני דברים חשובים קרו באלבום הזה. בניגוד ל’מקרטני 2‘ בו הוא התעקש לעשות הכל לבדו ויצר אמנם תוצאה שובת לב שלא בטוח שאליה הוא כיוון, באלבום הזה הוא השכיל לשחרר את המושכות ולהעניק אותם למי שבאמת יוכל לייצר מוצר דאנס/אמביינט/טכנו כהלכתו. התוצאה נשמעת כמו עבודה מעולה שעשה יות’ שלאחר שהאזנתי לה מספר פעמים בשבועות האחרונים היא יצירה קודרת יחסית לטעמי. הדבר השני החשוב שקרה הוא שמקרטני, שעל שמו נרשמו הלופים ב Tomorrow Never Knows חתום עכשיו גם על אלבום שכזה ולמרות שאין לי משיכה עזה לז’אנר אני שמח על כך ובעיקר על היותו של האלבום הגפרור שידליק את האלבום החשוב והנגיש יותר של ההרכב הפיקטיבי הזה: Electric Arguments. כך סיפר מקרטני: “כל העניין ב’פיירמן’ הוא בחופשיות – גישה שאני מתעניין בה. כל הרעיון מאחורי סרג’נט פפר היה לייצר להקה שיכולנו להעמיד פנים שאנחנו הלהקה הזו ולא הביטלס. התקליט של הפיירמן נעשה באותה מחשבה. מאוד חופשי ומאוד מהיר“. באלבום ה’אמיתי’ הקודם, ‘מעל הקרקע‘, התרומם מקרטני מעל התקופה הקשה שאפפה אותו אבל לא בכך שהוציא אלבום נהדר, אלא ביצירת התודעה שהוא כל כך השתוקק אליה: אני פול מקרטני האגדה מהביטלס ומאחוריי שתי להקות מצליחות כשאחת מהן היא בסקייל של אגדה. זו עדיין הייתה משימה לא פשוטה להוציא אלבום נהדר באמת, משימה שגם ‘אוף דה גראונד‘ כשל בה. זה היה נראה היה שמאז Tug of War, מקרטני הסתחרר בים של דברים שרצה לעשות, ירה לכל הכיוונים ובמיוחד השאיר לא מעט פצועים כולל את קהל מאזיניו. המסע בחזרה לתודעה לא יכול היה שלא לחזור אל הביטלס. כשהוא חצה את גיל 50, מקרטני הבין שזו הייתה העת לקצור את הפירות שנזרעו אי שם בשנות השישים ומעט הבאישו לקראת סופם. הסכסוכים הקשים בין חברי הביטלס דהו ועכשיו בפתח שנות ה 90 הגיעה העת לייצר משהו גדול סביב הלהקה הענקית הזו ולהחזיר אותה לתודעה. בינואר 1993 החלו החזרות למסע הופעות ענק נוסף – מסע ה’עולם החדש’ שהחל בפברואר וסבב סביב יציאתו של האלבום החדש. עם רוח השינוי המשיכו והשתרבבו למסע ההופעות הזה עוד ועוד שירים שכתב עבור הביטלס. האלבום שהיה אבן דרך במסע המחודש של מקרטני אל התודעה, אמנם צעד במצעדים בבריטניה אבל הביקורות התייחסו אל מקרטני כמי שאבד עליו הקלח. בנובמבר 1993 יצא בבריטניה האלבום הכפול (בפורמט הויניל) Strawberries Oceans Ships Forest תחת שם הפסאודו The Fireman. אקט שהזכיר מאוד את מה שעוללו המקרטנים עם האלבום ת’רלינגטון אז ב 1977. כמו אז גם באלבום הזה מהר מאוד הבינה התקשורת את מעורבותו של מקרטני בפרויקט והמלודי מייקר כתב: “מקרטני גילה את סצנת הדאנס והתוצאות מבריקות להפליא. הוא בחר יחד עם השותף שלו יות’ ללכת כמו בריאן אינו בדרך ניסיונית ויצרו קטעים עוצרי נשימה. כמו פתיתי שלג, הם נראים דומים, אבל לכל קטע יש צורה ייחודית משל עצמו“. אני מסכים. לאחר שנה עמוסה בה הוא שחרר את ‘אוף דה גראונד‘, יצא למסע הופעות ענק, שחרר תקליט הופעה בשם Paul is Live ואלבום אמביינט, מקרטני היה צריך חופש. 1994 שלו הוקדשה בעיקר למנוחה, אבל אתם בטח יודעים כבר שמנוחה של מקרטני היא כמו שנות חיים מלאות של אדם רגיל. בתחילת השנה הוא קיבל מיוקו קלטת שהכילה בה ארבעה סקיצות שהקליט ג’ון לנון בערוב ימיו. התוצאה הייתה פרויקט האנתולוגיה הגרנדיוזי שהרימה חברת אפל שנועד לאחר חצי יובל לעשות צדק עם הביטלס ולכתוב אותם סופית בדברי הימים של המוסיקה הפופולארית. המטרה הייתה גם לעשות להם ריבראנדינג מחדש והנגשה לדור שלא ידע את ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. לא אכנס לנבכי הפרויקט העצום הזה שכלל בו סדרה, ספר ואלבומים, אבל כבר בחודש פברואר 1994, כונסו הת’ריטלז (שלושת הביטלס הנותרים) וכחלק ממסע השכנוע והריכוך של ג’ורג’ הריסון שהיה סקpפטי וגראמפי לגבי הפסטיבל הזה, הובא ג’ף ליין שהיה חברו של ג’ורג’ וחבר בסופר גרופ ה’טראבלינג ווליבריז’, על מנת להפיק את השירים החדשים של הביטלס. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שג’ורג’ מרטין לא ממש התלהב לעשות זאת. התוצאה לא טובה בעיניי ולא תתפסו אותי מאזין לשירים הללו, אבל אי אפשר להתווכח עם גודל המעמד. לאחר שאהב את עבודתו של יות’ בשנה הקודמת, חיבב מקרטני, השד יודע למה, את עבודתו של ג’ף ליין בפרויקט האנתולוגיה. למרות שכהרגלו האלבום היה מורכב מטלאים, מקרטני נשמע בו רענן, משפחתי ביותר מאז האלבום מקרטני ונישא על כנפי הרנסנס המחודש סביב הביטלס. זה נכון, זה אלבום שהוא אנטיתזה למה שעשה עם יות’, אבל הוא יחידה מגובשת של שירים מוצלחים, נהדרים ונוסטלגיים שראו אור תחת ידיו ובאופן מיסטי ומוזר, שיתוף הפעולה הזה עם ליין (יחד עם עוד שותפים), הביא את האלבום הכי מוצלח של מקרטני מאז Tug of War והכניס אותו סופית לפנתיאון. הפעם לפנתיאון של המוסיקאים האגדיים של שנות השישים שצלחו גם את שנות ה 90. מקרטני עם ג’ף לין בינואר 1995, הקשרים בין המשפחה המורחבת של הביטלס שכללה הקלטות של הת’ריטלז ב 1995 התהדקו כשיוקו ושון מוזמנים לבקר בביתו של פול בסאסקס. המשפחה הגדול והמאושרת שכוללת את פול לינדה וילדיהם אפילו מקליטה קטע שנקרא ‘שמי הירושימה תמיד כחולים’ לזכר קורבנות הפצצה הגרעינית בהירושימה שלהטלתה מלאו אז 50 שנה. זה קטע שהובילה יוקו שהקדישה לג’ון ובו כל חבר משפחה קיבל תפקיד. הוא שודר בסופו של דבר בטלוויזיה היפנית. העבודה על האלבום החדש שמקרטני לא ממש ידע איך הוא יראה, החלה בכלל עם שותף אחר – סטיב מילר שהוא התוודע אליו במאי 1969 בעת שהביטלס נטשו אותו באולפן לאחר ריב על חוזה הניהול עם אלן קליין. מקרטני זכר לו את שיתוף הפעולה אז בסוף שנות ה 60 וכעת כשהוא נזכר בו בעזרתו של ג’יימס בנו שתהה מדוע הוא לא משתף אתו פעולה, הוא התאווה להקליט אתו שוב. מקרטני עם סטיב מילר הרגשות העזים שעלו מתוך פרויקט האנתולוגיה הביאו את מקרטני לכתוב שיר בשם Young Boy על איך זה להיות נער צעיר שמחפש אהבה. באופן כללי קיסמו של האלבום המאוד נוסטלגי הזה, הוא הרפרוף על התפר שבין ה’עכשיו’ לבין ה’אז’. רפרוף שמוליד רגעים מרגשים מאוד. בפברואר 1995 הגיע מקרטני יחד עם ג’ף אמריק לארה”ב ובאולפן של מילר באיידהו הם הקליטו את השיר היפה הזה שקיבל טיפול נהדר רב שכבתי של גיטרות אקוסטיות מג’נגלות שזורקות מיד לסאונד ה’בירדזי’ של שיא שנות ה 60. גם האמונד הנפלא שעליו מנגן מקרטני מוסיף מאוד והתוצאה היא שיר מאוד ביטלסי במהותו שמפיק מקרטני ככה סתם באמצע שנות ה 90 כשהוא בן 52. במאי העבודה המשותפת עם מילר נמשכה, אבל הפעם באולפנים של מקרטני בלונדון. הם עבדו על קטע בלוזי משותף בשם used to be bad שבו מקרטני ניגן כמעט על כל הכלים ומילר על החשמלית. זה קטע מאוד גרובי ומשוחרר שמבליט את העובדה שמקרטני לא עשה בלוז בקריירה שלו, מה שמתאים לתקופה הזו בה הוא עושה הכל מהכל. קטע בלוז אחר שעבדו עליו יום לפני כן היה Broomstick שאמנם היה באותה רוח חופשית אבל היה לא מהוקצע מספיק. שבוע אחר כך הם היו שוב באולפן בעבודה על שיר אחר של מקרטני בשם If You Wanna. זהו שיר שנכתב בארה”ב במהלך סיבוב ההופעות של 1993 ובא לבטא את המרחבים העצומים של אמריקה שרואים דרך נסיעה אינסופית ברכב ואם אפשר שיהיה קאדילק. הקטע הזה באמת מכניס אותך בדמיון לרכב ויחד עם הסולו המארק נופלרי נותן את התחושה של נסיעה מדברית ארוכה אי שם בין הקקטוסים של טקסס. עד לחודש נובמבר באותה שנה ,נטש מקרטני את העבודה על מה שיהיה האלבום הבא שלו ועשה קצת חיים. הוא התרכז בחלום ישן שלו והחל לשדר תכנית רדיו שבועית בתחנה אמריקאית. לתכנית הוא קרא Oobu Joobu ובה כמוביל מועדון בוגרי שנות ה60 הוא הזמין אורחים מוסיקאים להתראיין והשמיע קטעים שלו מהעבר, גם כאלה שלא ראו אור. גם שיתופי פעולה מעניינים שלו עם אמנים אחרים שודרו. כמו למשל זה עם דייב סטיוארט מהיוריתמיקס בקטע שנקרא whole life וראה אור בגרסת הארכיב קולקשן המופלאה שיצאה לאלבום. אם כבר הזכרתי אותה, שווה להתעכב על הדמואים המרגשים לשירי האלבום שמפליאים להדגיש את אווירת הנוסטלגיה בה היה אפוף מקרטני בתקופה ההיא. בהוצאת הויניל החדשה, ישנו מארז נהדר מאוד של האלבום יחד עם הדמואים בדיוק כמו שנעשה באלבום הלבן עם הדמואים של אישר. ‘דמואי אישר’ של מקרטני לאלבום פליימינג פאיי פשוט נהדרים ומספקים מוצר נהדר בשיתוף עם האלבום. בנובמבר 1995, הגיע ג’ף ליין לאולפנים של מקרטני והשיר הראשון עליו הם עבדו היה Somedays. שיר אהבה מרגש עד מאוד ששוב עושה טיול בין ההווה לעבר ומבכה את תום הנעורים. כדי להוסיף יופי על יופי, השיר מקבל גם תזמור נהדר של ג’ורג’ מרטין שמזכיר לי מאוד את זה של For No One וזה מאוד עושה הגיון כשמדובר באלבום שנע על ציר העבר-הווה. על הדרך מקבל מקרטני גם מחמאה אדירה ממרטין שמאזין לשיר ואומר לו: “‘לא איבדת את הטאץ’ שלך“. השיר הבא עם המפיק ליין היה The Song we were singing, שיר שמתמצת באופן נהדר את כל הקונספט של האלבום. “תמיד חזרנו לשירים ששרנו“. זה קטע נוסטלגי יפהפה שזכה לפתוח את האלבום הנהדר הזה וכששומעים את הדמו שלו שהכיל עוד סקשן מיותר, מבינים שמקרטני כבר התבגר ולמד מג’ורג’ מרטין ש’לס איז מור‘. הנה הדמו הביתי של מקרטני לשיר. שיר נוסף שעליו עבד עם ג’ף ליין היה the world tonight שאני מודה שאם צריך לבחור קטע פחות מוצלח מהאלבום הזה, הוא יהיה מועמד. קטע מבורדק מבחינה לירית שמורגש שג’ף ליין נכח בו יותר מאשר בשירים הקודמים. ‘חופשי כציפור’ התפלק לו כאן. ה’ראף מיקס’ מהארכיב קולקשן לעומת זאת רזה ונפלא. ב 1994 הלכה לעולמה עקב מחלת הסרטן מורין סטארקי, אשתו הראשונה של רינגו סטאר שליוותה את הביטלס בכל הקריירה שלהם. פול כתב לזכרה שיר קטן ויפהפה שנקרא little willow שהוקלט גם הוא בסשנים עם ג’ף ליין והתכתב מאוד עם הקו המנחה של האלבום – עבר-הווה וחזרה לעבר וסגירת מעגלים. באופן אירוני מאוד השיר הוא גם נבואה טראגית לאשתו לינדה שבתקופת ההקלטות החלה לעבור טיפולים עקב סרטן השד שהתגלה אצלה. בפברואר 1996 מצעד הנוסטלגיה נמשך. מקרטני הביא שיר חדש דנדש שכתב בשם Souvenir שיחד עם ג’ף ליין הם עשו ממנו מטעמים. ניחוחות רית’ם אנד בלוז מעורבים עם הצלילים מבית אבא סטייל האני פאיי והכל יחד עם שירה נפלאה של מקרטני. קלאסיקה! הנה הדמו הביתי הקטן והיפה גם הוא. שימו לב לצלצול הטלפון בתחילה. על הקטע ה’רוקרי’ באלבום שהפך להיות גם שיר הנושא – פליימינג פאיי, עבדו הצמד מקרטני את ליין כשבוע אחרי הסשן האחרון. תוך 4 שעות בלבד הם הקליטו את כל השיר שעמוד השדרה שלו היה ליין הפסנתר הקברטי יחד עם עבודת גיטרות נהדרת. פול השתולל עם הקול שלו וזה תמיד תענוג. אם בנוסטלגיה ובעבר עסקינן, אז המושג ‘פליימינג פאיי’ הגיע מסיפור מוזר מאוד שסיפר בזמנו ג’ון לנון על כיצד קיבלו הביטלס את שמם כשבחלומו, טיפוס שעמד על פאי חם סיפר לו איך לקרוא ללהקה. הפאזה הבאה של ההקלטות המתמשכות עבור האלבום הזה, התרחשה בפברואר 1996 והפעם הצטרף לחבורה העליזה, כאילו כדי להשלים עניין הנוסטלגיה, המתופף הכי טוב בביטלס – רינגו סטאר. השיר שהם התחילו לעבוד עליו היה שיר ישן יחסית שנקרא Beautiful Night והביא בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית. השיר הזה היה אמור להכלל באלבום הגנוז ‘בחזרה לפפרלנד‘ והוא אכן הוקלט עבורו אז. התוצאה הייתה אנמית באופן משעמם במיוחד. מקרטני הבין זאת וגנז את השיר. עכשיו בשלו התנאים והשיר הוקלט מחדש עם רינגו וג’ף ליין. שנה אחר כך התווספה לו החותמת הסופית שהפכה אותו לשיר ביטלס לכל דבר ועניין. תזמור ‘אבי רואדית’ של האחד והיחיד – סר ג’ורג’ מרטין. ברוח סגירת המעגל, זהו שיתוף הפעולה האחרון של מקרטני ומרטין. אם כבר רינגו הגיע, אז מדוע לא לבצע כמה ג’אם סשנים ספונטניים? אחד התוצרים של הג’אם הזה הוא הקטע הראשון והאחרון (נכון לרגע זה) שנכתב על ידי מקרטני את סטארקי – Really Love You. זה לא קטע גאוני אבל מאוד מאוד משוחרר, פאנקי ומבוצע באווירה מעולה. נשמע שהחברים עשו שם כיף. שיר נוסף שהוקלט בג’אם הזה היה Looking for you שהיה באותה אווירה רק הרבה פחות מוצלח. הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום היה גם האחרון שכתב מקרטני באוגוסט 1996. שיר בשם Heaven on a Sunday, שנכתב באווירה רגועה מאוד במהלך שייט ביום ראשון. ג’יימס מקרטני, או מקרטני ג’וניור שהיה כבר נער מתבגר הצטרף והחליף את אביו בגיטרה החשמלית. שני שירים שהוקלטו בספטמבר 1992 באולפנים של מקרטני בהפקתו של ג’ורג’ מרטין היו Calico Skies, שיר נהדר מאוד על טהרת הגיטרה האקוסטית. את השיר הוא כתב שנה קודם לכן כששהה עם משפחת בארה”ב בלונג איילנד ונקלע לסופת ההוריקן בוב. שם הוא כתב את שיר הנוסטלגיה היפהפה הזה לאור נרות. הקטע השני הלך רחוק יותר בציר הזמן. הלחן שלו החל באלבום ‘רד רוז ספידוויי‘ כשהוא נשמע בסופו של Big Barn Bed וב 1991 באותה הפסקת חשמל מפורסמת בלונג איינלנד, כתב פול על גבי הלחן מילות עידוד. הקטע האקוסטי הקטן הזה שנקרא Great Day מכיל גם הוא הרמוניות יפות של לינדה סטייל ‘ראם‘, והוא נבחר לסיים את האלבום ובהחלט משאיר טעם לעוד. הגרסה שנכנסה לאלבום הוקלטה גם היא בסשן עם ג’ורג’ מרטין ב 1992, אבל בזמן העבודה על האלבום עם ג’ף לין ניסה מקרטני לבצע אותו שוב. שיר שלישי שהוקלט בסשנים הללו עם ג’ורג’ מרטין שנקרא When Winter Comes, המתין בסבלנות לתורו עד ל 2020 כדי לסגור את האלבום הנפלא ‘מקרטני 3’. פליימינג פאיי הוא אלבום קמבאק מפואר של מקרטני שאוצר בו את כל הדרך הארוכה והמתפתלת שהוא עשה מאיבוד הדרך בתחילת שנות השמונים, המעבר בתחילת שנות ה 90 ומציאת הקול שלו חזרה בהקלטות הללו. הוא חוגג את הווייתו של מקרטני שהיה בעשור השישי לחייו והצעיד אותו בגאון אל מעמד המבוגר האחראי בעולם המוסיקה. זה נכון, זה לא אלבום שפרץ גבולות. אני רואה בו יותר כמתנה נהדרת למעריצים הוותיקים שישבו בסבלנות והמתינו לפול שימצא את דרכו שוב. עכשיו כשיצא האלבום הזה יחד עם הספיחים המשלימים, כמו למשל אלבום אופרה ואלבום אמביינט, הפך מקרטני לאמן רב תכליתי מרתק שסיפק את יצריהם של כלל מעריציו. מהילדים של שנות ה 60 ועד לילדים של שנות ה 90. האלבום ראה אור במאי 1997 והתקבל בחיבוק חם הן על ידי הביקורות והן על ידי הקהל. המסע הושלם. מקרטני נכנס להיכל התהילה. משם כמו בחיים, הכל יכל רק להתדרדר וכך אכן קרה. פחות משנה לאחר יציאת האלבום הלכה לעולמה לינדה מקרטני והנוסטלגיה קיבלה משמעות אירונית הרבה יותר גדולה באלבום הזה, האחרון בו היא ליוותה את פול. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #פולמקרטני #יוקואונו

היום הגענו לאלבום מאוד מיוחד עבורי. אלבום שבמידה מסוימת החזיר עטרה ליושנה, לאחר שנים של חיפוש דרך, אבל גם המציא מקרטני היברידי חדש. מקרטני שמבין את מגבלות כוחו בתחילת שנות האלפיים ורוצה ללמוד מחדש על יצירה בתוהו ובוהו הטכנולוגי שקורה אי שם בחצר האחורית. מאז אמצע שנות התשעים, מקרטני גילה שלשלב ישן וחדש במידה הנכונה יכול לייצר קסמים. ‘פליימינג פאיי’ היה אלבום נהדר שעשה כבוד לרזומה ולקולגות המתבגרים אתו ו’דרייבינג ריין‘ עשה כבוד ללינדה המנוחה ופתח צוהר לאהבה החדשה בחייו. אלה היו שני אלבומים נהדרים שסגרו כל אחד מעגל בתורו. באלבום שעומד היום במרכז, ‘כאוס ויצירה בחצר האחורית’, סגר מקרטני עוד מעגל והצדיע לחברים ותיקים שנוכחים מאוד בחייו מאז הנערות בליברפול – המוסיקה, ותהליך היצירה. באופן נהדר, מקרטני לא מצדיע לגיבורי מוסיקה ספציפיים ולא מבצע קאברים – הוא מצדיע לז’אנרים ולמוזה שלא עזבה אותו גם ברגעים הקשים. קשה שלא להשוות את האלבום הזה לאלבומי ‘מקרטני’ כשהוא מנגן על כל הכלים ועושה את הדברים באופן שונה, אבל בניגוד לאלבומים ההם, הפעם פול היה זקוק למדריך שינווט אותו את הים הסוער של התקופה החדשה. אם הייתי צריך למצוא כותרת לפוסט הזה, הייתי קורא לו ‘קלאסיקה במילניום החדש‘. את מקרטני בן ה 59 עזבנו בפוסט הקודם בעת יציאת האלבום הנהדר ‘דרייבינג ריין‘. אלבום שהמחיש את צומת הדרכים האישי בחייו עם מותה של לינדה. תאריך יציאתו בסמיכות לאסון התאומים, קיבל לפחות עבורי, קונוטציה של עולם שלם שהיה בצומת דרכים. שנת 2001 נסגרה עם ‘הישגים שלילים’ עבור מקרטני. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ לא הצליח להתרומם במכירות בבריטניה. בארה”ב התמונה הייתה עגומה עוד יותר. לאחר מכירה של כ 60 אלף עותקים, האלבם נמוג מהמצעדים. אם אמריקה לא תבוא אליו, הוא יבוא לאמריקה וימכור לה את אותו המוצר רק בעטיפה של ממתק. את 2002 הוא פתח במסע הופעות שהוקדש לאמריקה. סיבוב ההופעות שם כונה Driving USA, ומקרטני עם ההרכב החדש-ישן שלו חרש את המדינה עם סט ליסט שהרגיז לא מעט אנשים והיה עתיר בשירי ביטלס. לזכותו יאמר שהוא החל לשלב בהופעות שירים שלא בוצעו עד כה בהופעה, לא על ידו ולא על ידי ההרכב האגדי ההוא. זה עבד. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ התרומם במכירות והגיע למעמד הזהב המיוחל לאחר מכירת חצי מיליון עותקים. במאי 2002, מקרטני שהה בבריטניה והגיע לארמון בקינגהאם על מנת להופיע עם אמנים נוספים מול המלכה לציון 50 שנה לתחילת כהונתה. מקרטני כמובן לא יכול היה להתאפק ופתח את ההופעה עם Her Majesty שחתם את האלבום ‘אבי רואד‘. ביוני, מוסדו היחסים בינו לבית הת’ר מיילס והם נישאו.פול שלא מכיר את המילה מנוחה, יצא בסופה של השנה למסע הופעות חדש בארה”ב שקיבל את השם Back in the US. הסיבוב המשיך גם למקסיקו ומשם ליפן. אחד התוצרים של הסיבוב הזה היה אלבום הופעה ודי וי די שקיבל את שמו של סיבוב ההופעות. הפעם כבר נמכרו 2 מיליון עותקים רק בארה”ב. העבודה בארה”ב הושלמה ועכשיו התפנה מקרטני לאירופה. הסיבוב הזה נקרא Back in the World וקבע בו שלושים יעדים באירופה. שם הוא לא היה זקוק לטריקים. המופעים הפכו לסולד אאוט תוך דקות. ב 2003 יצא אלבום הופעה שתיעד גם את הסיבוב הזה. בספטמבר 2003, עת סיום מסע ההופעות האירופאי, מקרטני החליט שהגיע הזמן ל’ריל דיל’ – אלבום חדש. את עמדת המפיק באופן אוטומטי הוא העניק לדיוויד קאהאן, המפיק האחרון שעבד אתו והפיק לו את ‘דרייבינג ריין’. קאהאן תכנן עם הלהקה לוחות זמנים להקלטה ובאולפני ‘אבי רואד’ הקליט מקרטני תשעה דמואים עבור האלבום החדש המתוכנן. משהו קרה בהקלטות הללו. מקרטני הרגיש שהוא רוצה לעשות דברים אחרת, רק שהוא לא ידע איך. הוא יצר קשר עם ג’ורג’ מרטין וביקש שם של מפיק. מרטין האצילי שאולי רצה לראות את המוסיקה של פול צועדת קדימה, הציע את ניג’ל גודריץ’ שהיה מפיק מבוקש מאוד באותה התקופה. תחת ידיו האמונות ראו יצירות מופת כמו ‘קיד איי’ של רדיוהד, The Invisible Band של טראוויס, אלבומים נהדרים של בק ועוד אלבומים חשובים של להקות נחשבות כמו REM, U2. גודריץ’ נודע במיוחד בנופך האלקטרוני שהביא אתו ובשחרור הגבולות והמגבלות עם ההרכבים איתם הוא עבד. זה נשמע כמו משהו שמקרטני היה זקוק לו בתקופה הזו. ניג’ל גודריץ’ העבודה על האלבום החדש עם ההרכב החלה באולפני RAK. כבר לאחר הסשן הראשון, גודריץ’ שכנע את מקרטני שאין לו צורך בהרכב עבור הפרויקט הזה. לטעמו הוא היה רגיל אליהם מאוד והוא יהיה חייב לצאת מאזור הנוחות שלו כדי לעשות דברים באופן שונה. פול המבויש נאלץ לבשר זאת להרכב. “הוא רוצה שנלך בכיוון אחר והוא המפיק, אז אני לא יכול לומר לו ‘אתה חייב לעבוד עם ההרכב שלי’” מקרטני שאל איך הם מרגישים עם זה? כולם ענו שהכל בסדר ונתנו את ברכת הדרך. הקטע הנהדר Follow Me היה הקטע היחיד שהספיק להיות בעבודה עם ההרכב. מקרטני טען שהוא דיי כתב את עצמו בעקבות מחשבה שלו על השיר Let it Be. אפשר למצוא דמיון בזרימה בין שני השירים וגם בנרטיב שהם מובילים אליו. בניגוד ללט איט בי, מקרטני שר בקטע החדש לדמות אמורפית שממלאת אותו, כזו שהוא תמיד יוכל לסמוך עליה בכל מצב. הדמות האמורפית הזו כבר הרימה אותו מהקרשים, והיא יודעת להראות לו את הדרך ולומר לו ‘יאללה בוא אחרי, סמוך עליי, יהיה בסדר’. מוסיקלית, צריך להודות, אין שום דבר מתוחכם בשיר והוא מאוד ‘סטרייט פורוורד’. אפשר לשמוע שפול, ראסטי אנדרסון ובריאן ריי שניגנו על הגיטרות האקוסטיות, יצרו מעין עריסה אקוסטית נעימה וברוח האקוסטית הזו, המתופף של ההרכב אייב לבוריאל ג’יימס הוסיף כלי הקשה רכים וטמבורין. מאוחר יותר כשיעבוד מקרטני לבדו על האלבום, הוא יעבה את הקטע בגיטרה חשמלית, תופים וכמובן בס ובאולפני אייר יתווסף תזמור כלי המיתר באפריל 2005 שינגן ההרכב שילווה אותו כמעט בכל שירי האלבום – ה Millenia ensemble. בסשנים הבאים, בספטמבר 2003, כבר ללא ההרכב, מקרטני הביא לאולפן יצירה חדשה שכתב על הפסנתר. קטע בשם This Never Happened Before. הוא סיפר על הקלות שבכתיבת הבלדה הזו: “זו תמיד עזרה גדולה עם אתה מקבל רצף אקורדים נחמד“. מקרטני כתב את הבלדה הזו שיש בה גם מן הגנריות אבל קשה להתנגד ליופייה ולמעברים שבה. זו בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית שיכולה להצטרף בקלות למאגר הבלדות הקלאסיות שלו שמכיל את no more lonely nights, my love ועוד ועוד. מיד לאחר כתיבת השיר, הציג אותו מקרטני לגודריץ’ באולפן והקליט אותו על הפסנתר יחד עם מכונת תופים. ב 2005 שוב באולפני RAK, הוא רצה להוסיף עוד אלמנטים כמו גיטרה חשמלית וכמובן את הבס שלו. למרבה הפלא, מכונת התופים השתמרה בתוצאה הסופית. בהמשך התווספו כלי מיתר שניגנו ה Millenia Ensemble כיאה לבלדה סוחפת. הסבלנים שבניכם ישמעו בסופו של השיר שהכל מתפתח לכדי הוריקן יפהפה של כלי מיתר עליו אחראי המתזמר ג’ובי טאלבוט. “קיבלתי שיחת טלפון בזמן שהשגחתי על בני בן השנתיים בביתי. פול היה על הקו וביקש שאגיע לאולפן. הגעתי לאולפני RAK ושמעתי את הבלדה הזו. הקלטנו את התזמור פעמיים. בפעם הראשונה באולפני AIR, אבל פול העדיף להקליט אותו שוב באולפני RAK“. בנקודה הזו הופסקה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ ובעצם הפרויקט ה’מיוחד’ נכנס לעצירה. באוקטובר הוקלט קטע ישן/חדש באולפני ‘אבי רואד’ יחד עם כל ההרכב של פול ועוד שחקן חיזוק. הקטע Whole Life הוקלט כבר בעבר ונכתב יחד עם דייב סטיוארט שמוכר מה’יוריתמיקס’. הוא הוקלט עוד לפני האלבום ‘פליימינג פאיי’ ומיקס מהתקופה הזו ראה אור בקופסת הארכיב קולקשן עבור האלבום בביצוע נפלא. הפעם דייב סטיוארט שהיה מעורב בפרויקט צדקה שעורר מודעות למלחמה באיידס שכלל בו גם אלבום, ביקש מפול להקליט מחדש את השיר עבורו. סטיוארט ניגן עם ההרכב את השיר וההקלטה תועדה גם בווידאו שלקח חלק בקמפיין המלחמה באיידס. הפסקת העבודה עם גודריץ’ הביאה להמשך העבודה עם דיויד קאהן. מבולבלים? מקרטני לא. פרויקט מספר 2, החל לרוץ במקביל. זו הפעם השנייה שבה פחות או יותר, שני פרויקטים של מוסיקה פופולארית רצים במקביל בקריירה של פול. הראשונה הייתה בתחילת שנות השמונים עם הפרויקט השאפתני ‘טאג אוף וואר‘ ו ‘פייפס אוף פיס‘. בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להקליט אסופת שירים חדשה. שבעה מתוך אסופת השירים הזו, ירכיבו את האלבום Memory Almost Full שייצא ב 2007 שבו אעסוק בהרחבה בפוסט נפרד. אני מודה שזה מסעיר אותי לחשוב מה היה קורה אילו מקרטני היה בוחר לשחרר את שני הפרויקטים כאלבום כפול. באפריל 2004, התחדשה העבודה של פול עם ניג’ל גודריץ’, אבל הפעם באולפני Ocean Way שבלוס אנג’לס. מקרטני הביא שיר רך מאוד שכתב במהלך חופשה ביוון. הנוף היה אמנם יווני, אבל המקצב שהיה למקרטני בראש היה לטיני. שם הוא כתב את A Certain Softness. סשן ההקלטה היה מאוד ספונטני ומשוחרר ומקרטני ניגן על הגיטרה בליווי נגן הבונגו ג’ואי וורנקר שהתיישב לידו על הרצפה כשהבונגו מונחים בין רגליו. נגן גיטרה קלאסית שהשתתף גם הוא בסשן ההקלטה הזה היה ג’ייסון פלאקנר שסיפר: “הקלטנו ביום הראשון וניגנו את השיר הפשוט הזה. הסתכלתי מסביב באולפן ושכחתי מדי פעם איפה אני נמצא. הלכתי לאיבוד בשיר. פול פנה אליי ושאל ‘איפה אנחנו בקטע? מה קורה?’ עניתי:’אין לי מושג!’, נפלנו מצחוק על הרצפה“. מקרטני שחיפש עוד טאץ’ אחרון לשיר מצא באולפן גונג והשאיל אותו עבור ההקלטה. לאחר מכן הוא הוסיף אורגן הרמוניום, מצילות ומשולש. פול המשיך להביא שירים לאולפן על מנת לעבוד עליהם יחד עם גודריץ’. התגובה של גודריץ’ לשירים שפול ניגן עבורו לא היתה אחידה. גודריץ’ הבין שלא כל השירים יוכלו להעביר את המסר שרצה ולכן הוא נאלץ לומר למקרטני לשמור אותם בצד. האחרון הבין שהפעם הוא לא יוכל להתנגד והתמסר לתהליך. את השיר הבא כבר כתב מקרטני כשההערות של גודריץ’ נמצאות אצלו בתת המודע שלו. בסופ”ש שלאחר שבוע העבודה על האלבום, התיישב מקרטני וכתב את At the Mercy. משפט הנושא הגיע אליו כשהוא החל למלמל מעיין מנטרה קטנה בחיפוש אחר השראה. הלחן בבתים ובפזמון כתוב ב’עקמומיות’ לא סימטרית: הוא יורד ויורד ואז עולה ואז שוב יורד לתהומות. גודריץ’ בהחלט הצליח להוציא את פול מאזור הנוחות שלו בחיפוש אחר כיוונים חדשים. המילים בשיר מדברות באופן טבעי עדיין על האובדן שחווה, אבל גם על תהליך ההתמסרות שלו ליום עמוס של עבודה, מוסיקה ויצירה שאמנם מצטייר כבריחה, כי מי יכול להתמודד עם משא כבד שכזה? אבל הם היוו חבל הצלה עבורו. לראשונה, פול ניגן לבדו קטע צ’לו כאשר הניסיונות להקליט את הקטע כפי שרצו מקרטני את גודריץ’ עלו בתוהו. התוצאה הסופית נפלאה בעיניי. בקטע קצר של שתיים וחצי דקות, אנחנו מקבלים רכבת הרים של התרוממות רוח וגם ירידה לתהומות עמוקים. הקטע החשוב ביותר באלבום עבורי Riding on Vanity Fair, החל להיות מוקלט גם הוא בתקופה הזו באפריל 2004. זה הקטע הארוך ביותר באלבום שבו באה לידי ביטוי הניג’ל גודרצ’יות במלוא תפארתה אבל לא במובן ההפקתי אלא כמו במובן ההכוונתי. צריך להבין את הסיטואציה שבה היה שרוי מקרטני. מפיק שהיה צעיר ממנו בכמעט 30 שנה, דחה שירים שלו באופן בוטה ולא מתפשר. זה לא שפול לא החזיר מלחמה. הוא הגן על שיריו בחירוף נפש, אבל הוא הבין שסאגת ‘פרס טו פליי‘ עלולה לחזור כששם, חילופי הדברים והמחלוקות בינו לבין יו פדגהאם לא עזרו על מנת לייצר אלבום איכותי. הפעם פול החליט לוותר. כשהוא הביא שיר אפ ביט בשם Riding on Vanity Fair גודריץ’ לא סבל אותו. מקרטני הלך הביתה ועשה שיעורים. הוא האט אותו, שינה והוסיף בו מלודיות. השיר הפך להיות אחד השירים הנוקבים של מקרטני בקריירה שלו. לראשונה הוא הרשה לעצמו להשתפך, להתלונן ולהאשים באופן ישיר, אבל באופן כזה שמשאיר מקום לדמיון. מי הדמות הזו שכל כך פגעה בפול? למי עוד הוא יכול היה לכתוב: ‘זו הבעיה עם חברות. מישהו להרגיש וזה חייב להיות אמיתי, או שזה לא יהיה נכון‘? הפעם לנון לא היה החשוד המיידי אלא הת’ר, אשתו היחסית טרייה של פול וזה הגיוני לאור כך שהיחסים בניהם החלו לעלות על שרטון באותה התקופה. חשוד אחר היה ג’ף בייקר שהיה דוברו של מקרטני ואותו הוא פיטר ב 2003 לאחר מחלוקות בניהם. צירוף המילים ‘ואניטי פייר’ התחבר מאוד לשני החשודים. הביטוי היבש התכוון למישהו שחי חיי פאר, יוקרה וגרגרנות ללא כל חשבון אבל אולי התכוון פול למגזין שנשא את השם ‘ואניטי פייר’. השאלה נשארה פתוחה. מוסיקלית, גודריץ’ הצליח לייצר סרט מותחן קטן שסבב סביב הטרוניות של פול שמתחלקות להאשמה בבתים ולנקיטת מעשה בפזמון. פול נגן בו כמעט על כל הכלים, כולל על הגלוקנשפיל שהיה מעין קסילופון. ג’יימס גורדון ניגן על התופים, סטפני בנט הוסיפה נגיעות של נבל וכלי מיתר התווספו באדיבות חבורת ה Los Angeles music players. הקטע העגמומי הזה שהעבודה עליו נסתיימה בתחילת 2005, המתין להחלטה על גורלו כמעט עד סוף העבודה על האלבום. האם שיר מדכדך ומושך אש שכזה צריך להיות בו? לשמחתי הרבה התשובה הייתה חיובית. לאחר הפסקה קצרה, בספטמבר 2004 חזרו גודריץ’ את מקרטני לעבוד, אבל הפעם באולפני AIR בלונדון. השיר הראשון עליו הם עבדו היה Fine Line. את השיר הזה ביסס פול על האמרה: “יש קו דק בין פזיזות לאומץ’. קשה לא לשים לב שמוסיקלית השיר של פול דומה דמיון לא מבוטל ומחשיד לשיר It’s a good day של פגי לי מ 1947. פול הביא את שיר הפסנתר הפשוט והלא גמור הזה לאולפן. בניסיונות ההקלטה הראשונים, שמע גודריץ’ את השיר כשפול טעה וניגן תו שונה ממה שהתכוון אליו. גודריץ’ אמר: “זה נפלא! ככה זה צריך להיות!”. פול הסביר שזו טעות ושהוא ניגן תו לא נכון. המפיק הצעיר השמיע לו את ההקלטה ופול התרצה והבין שבאופן הזה השיר הולך לכיוון לא צפוי ממה שמצופה ממנו וזו הרי הייתה המטרה הגדולה של נוכחותו של גודריץ’ מלכתחילה. לקחת את הישירות של מקרטני ולעקם אותה מעט. בהקלטה הסופית ניגן מקרטני על כל הכלים ועל קטעי כלי המיתר הנהדרים, של Millennia ensemble שניגנו קטע שלטענת המתזמר והמלחין ג’ובי טאלבוט שהיה אחראי לו, היה מחווה לתזמורים של ג’ורג’ מרטין בשירים של הביטלס. זה אמנם קטע פשוט מאוד של מקרטני, אבל השינויים והעיטורים של גודרריץ’ הוסיפו לו ממד אחד והפכו אותו להיות משודרג. הם עזרו גם לחבר את מקרטני לתקופה החדשה אבל בדגש על כך שהוא לא יאבד את עצמו אליה. השיר שנבחר לפתוח את האלבום מתחיל דווקא באופן מחתרתי/אוונגרדי עם אפקט של ‘שארית סליל הקלטה’ כרמז לחזרה של מקרטני לאותה ראשוניות של יצירה או כמו שאומרת השורה בשיר שגם תרמה לשמו של האלבום: “ישנה דרך ארוכה בין תוהו ובוהו לבין יצירה” ואני מקבל את זה כ’ישנה דרך ארוכה שעברה מפגי לי ועד לפול מקרטני‘ וזו הצדעה מוסיקלית פשוט נפלאה. הנה הקליפ שהוציא מקרטני לסינגל. את Too Much Rain, אפשר לסווג למשפחת Riding in Vanity Fair, רק שהפעם זה לא שיר ייאוש טוטאלי אלא מעין שיר שמשדרג את סיפור איוב דרך האופטימיות חסרת התקנה של מקרטני. ‘צחק כשהעניים שורפות, תחייך כשהלב מלא בכאב‘ ובכל זאת, זה לא הוגן שבמעגל חיים אחד יש כל כך הרבה צרות או גשם. כמה יכול אדם אחד לספוג? ועכשיו גם היחסים עם הת’ר הולכים ומתפרקים. הלך הרוח בשיר מושפע מאוד משיר שכתב צ’ארלי צ’אפלין בשם Smile עבור הסרט ‘זמנים מודרניים’. צ’פלין שנהג לכתוב את המוסיקה לסרטיו, כתב שיר באותה רוח של עידוד והתעלמות מהצרות שאופפות אותנו. זו עוד הצדעה מוסיקלית נהדרת של מקרטני לזמנים הישנים, כשהוא עצמו נמצא כאן ועכשיו בזמנים המודרניים וגודריץ’ שוב הפך את מקרטני לאמן עם סאונד ישן אבל מעודכן. מקרטני שניגן הפעם על כל הכלים באופן מוחלט הפליא לנגן במיוחד את ליין הבס המלודי הנפלא, הפסנתר הדרמטי וסולו הגיטרה הנהדר. הנה גרסה אקוסטית של מקרטני באוקטובר 2004 נמשכה העבודה על קו אנגליה-ארה”ב, הפעם באולפני ocean way שבלוס אנג’לס. יהיו שיגידו ש’ג’ני וורן’ הוא ה’בלאקבירד‘ המעודכן של מקרטני ולטעמי הוא כור היתוך נהדר של כמה ז’אנרים מבית היוצר שלו. שירי הפריטה האקוסטית הנפלאים שלו, שירי הסיפורים שרק הוא יכול להמציא והפזילה הזו לכלים מיוחדים שלא השתתפו עד כה בהקלטות לשיריו, בדיוק כמו שהוא עשה ב’פני ליין’. הפעם היה זה ה’דודוק’, מעיין חליל שנשמע כמו קלרינט, שניגן את הליין הכמעט חסידי, עליו היה אחראי פדרו אוסטאק. מקרטני נחשף לכלי הזה במופע למען ג’ורג’ הריסון כשראה את אחד מחברי הלהקה של ראווי שאנקר מנגן בו. את ‘ג’ני וורן’ כתב מקרטני בלוס אנג’לס כשהוא נעמד והביט בקאניון שהיה ממוקם בסמוך לעיר: “רציתי לשבת ולנגן מחוץ לעיר, היכן שאין פקקים ותנועה”. כשחזר מקרטני לביתו, הוא סיים אותו בזמן הכנת ארוחת הערב. הדמות ג’ני וורן הגיעה מרומן של צ’ארלס דיקנס שקרא מקרטני – Our Mutal Friend והוא תיאר אותה כ’נערה גזעית וקסומה שרואה את הטוב בדברים’. כדי להשלים את המיתולוגיה סביב הדמיון ל’בלקבירד’, אמר מקרטני: “וורן (גדרונית) היא אחת הציפורים האהובות עליי. זו ציפור אנגלית קטנה ועבורי זה היה משהו שקשור בבלקבירד“. הקישור השני הזה בין נערה לבין ציפור, עד כמה שישמע נדוש ואולי מומצא, מצליח לעשות את העבודה. ב 2003 כשהיה מקרטני בעיצומו של סיבוב ההופעות האירופאי, הוא החל לשחק עם שיר קטן ששירטט פורטרט של הבית האריסטוקרטי הבריטי על כל סממניו. סממן מובהק היה התה האנגלי. המושגים האנגלים הישנים נשלפו ומדי פעם גם מבטא בריטי עמוק. אולי היה זה הספר של צ’ארלס דיקנס שפול קרא בו שהשפיע עליו, למרות שהוא ציין ספציפית את נואל קווארד, השחקן והמחזאי האנגלי, כהשפעה גדולה מאוד על השיר. הכל יחד הביא לכדי כתיבת הקטע English Tea שהיה יכול להיות קטע קלאסי של ריי דיוויס מהקינקס. הקטע הזה הוקלט בנובמבר 2004 בלוס אנג’לס כשמקרטני ניגן על כל הכלים, כולל בפעמוני צינורות וחליל. לכלי המיתר שהתווספו באפריל 2005, היו אחראים שוב ה Millennia Ensemble. כך סיפר המתזמר ג’ובי טאלבוט: “פול היה מאוד ספציפי לגבי מה שהוא רצה. הוא סיפר על דרכי העבודה שלו עם ג’ורג’ מרטין ועל כך שמרטין שהיה איש קלידים מובהק ומאוד התעניין במבנה האקורדים על גבי הגיטרה. פול רצה שהתזמור לשיר הזה יהווה את פרולוג וייתן מעין נופך אנגלי עדין לכל העניין”. אני מודה שזה קטע חריג יחסית בנוף של מקרטני אבל אני שומע בו רפרוף מעין ביקור מחודש ב When I’m 64, משהו שאפשר לייחס לו סגירת מעגל מפני שלכשייצא האלבום מקרטני היה בן 63, ממש כמעט בגיל שהוא כתב עליו כשהיה בן 14. הקטע העמוס ואולי המופק ביותר באלבום חייב להיות Promise to you girl, קטע ששוב מהווה כור היתוך בין סגנונות. אפשר לשמוע בו את נגינת הפסנתר בסגנון ליידי מדונה, אבל גם הרמוניות בסגנון ‘קווין’. זה שיר סיכום נהדר לאלבום שכמו בכל אלבום קונספט, משתמש בתמה המרכזית שנאמרה בשיר הפתיחה. “מסתכל דרך החצר האחורית של חיי, הגיע הזמן לטאטא את השלכת משם“. זה משפט נפלא, בשיר שבו מודה ומצדיע מקרטני למוזה ולמוסיקה המלוות אותו ומתייחס אליהן כאל בת הזוג שמלווה אותו לאורך השנים. לה הוא מבטיח שהכל יהיה בסדר ושהוא עומד בפני דרך חדשה. “בכל שנייה בחיינו אנחנו יכולים להשתמש על מנת לגרש את העננים”. באופן דרסטי, ככל שהיחסים בינו לבין הת’ר הלכו והתדרדרו, כך היחסים בינו לבין חבל ההצלה שלו, המוסיקה, הלכו והתהדקו. בקטע הזה שוב מקרטני ניגן על כל הכלים כשהפעם גם מוג סינתיסייזר הצטרף לחגיגה. שירים קטנים שנוגעים הם המומחיות של פול מקרטני. כשהוא מתיישב על הפסנתר ומשחק עם המנגינות והמילים, תהיו בטוחים שתצא יצירת מופת. כשהוא ישב יום אחד והמתין להת’ר שתתקשר אליו, שיחה שלבסוף לא הגיעה, הוא כתב את Anyway, שיר שנבע מתוך התסכול של יחסיהם שהלכו והתרחקו. ריף הפסנתר הנוגה ליווה את המילים המרוככות של פול הממתין לשיחה, אבל אי אפשר שלא להרגיש שהת’ר היא שחקנית משנה. הרומן של פול עם עולם היצירה שוב במרכז ופול מדבר שוב אל המוזה שלעולם לא עזבה אותו. “את יכולה להרגיש בבית” הוא אומר לה כמישהו שהשלים עם נוכחותה ומזמן אותה ולא את הת’ר לבוא אליו בשעת הצרה שלו: “אנחנו יכולים לרפא את צערו זה של זו. בבקשה צרי איתי קשר“. למרות שלמקרטני יש עשרות שירי פסנתר מרגשים, השיר המתחנן הזה פשוט ממיס אותי בכל פעם מחדש. זה מקרטני קלאסי ומי חשב ודמיין שבתחילת שנות ה 2000 הוא יוכל לרגש כל כך. באמצע 2005 חזרו מקרטני את גודריץ’ לעבוד על האלבום שוב באולפני AIR. מקרטני הביא קטע לא גמור בשם How Kind of You שנכתב והושלם למעשה באולפן בסיעור מוחות עם נייג’ל גודריץ’. הקטע הזה מסמל מאוד עבורי את היצירה המשותפת שלהם ואת ההשפעה הנהדרת של ניג’ל גודריץ’ על מקרטני. לטעמי זו עבודת מחשבת של השניים מכל אספקט. הלופים שהכינו השניים ומתנגנים ברקע (כפי שהם הדגימו בספיישל הטלוויזיוני הנהדר chaos and creation at abbey road), ההרמוניום של מקרטני, הבס העמוקה, הפסנתר הרועם שנכנס בדרמטיות, הנופך הג’אזי שהכל מקבל כשנכנסים התופים ומעל הכל כי כזה אני, הם המילים. מקרטני משתמש שוב בצירוף אנגלי מנומס כדי להודות למי שתמיד תמיד אתו. “ההתחשבות שהראית, עשתה הבדל בחיי. לא אשכח איך לא פחדת בלילה האפל והארוך. חשבתי שהכל אבוד, חשבתי שלעולם לא אמצא מישהי טובת לב כמוך“. וזה כל כך מרגש. את Friends to go טען מקרטני שכתב בהשראת ג’ורג’ הריסון. “ג’ורג’ יכול היה לכתוב את השיר הזה“, הוא אמר וזו אכן מחשבה מרגשת לחשוב על המחווה הקטנה הזו שעשה מקרטני לחברו שהלך לעולמו ב 2001. האמת? שום ג’ורג’ הריסון לא עולה לי לראש כשאני מאזין לשיר, אבל נתפשר ונאמר שהכוונה חשובה גם היא. המילים לעומת זאת מאוד מסקרנות. מי הם החברים שמקרטני מחכה שכבר ילכו? מי הדמות המרכזית אליה הוא פונה? האם זה קשור בביטלס? אני אמשיך עם הרעיון המרכזי של האלבום והמילים לטעמי מתכתבות שוב עם כך שמקרטני בתקופה לא הכי טובה בחייו והוא נאחז בדברים המוכרים שעוזרים לו לצלוח אותה. הוא מחכה וממתין שהחברים או הסערה תחלוף כדי שהוא יוכל להישאר עם היצירה שלו. “החלקתי במדרון חלקלק, טיפסתי לאט במעלה חבל בוער, אבל הלהבה מתחילה לרדת. מישהו אחר יכול לדאוג לי, אני מבלה הרבה זמן לבד“. הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום, היה גם זה שסגר אותו. הקטע הזה קיבל את הכינוי I’ve Got Only Two Hands והוא נכנס כ’קטע הנסתר’ בתקופה שזה היה עדיין מגניב לעשות את זה באלבומים. מדובר לטעמי בסיכום נפלא לאלבום שמדבר על יצירה, מוסיקה ומוזה שמלווים את מקרטני לאורך השנים. זה קטע אינסטרומנטלי שכאילו נלקח מאלבום ‘מקרטני’ כלשהו ובו פול מטייל להנאתו בין ז’אנרים. הוא מתחיל כקטע רוק, עובר להיות בלדת פסנתר נהדרת, משם הוא זולג למחוזות הפסיכדליה ומסתיים עם ההקלטות המהופכות שכל כך מסמלות אותו, את מקרטני כחלוץ בתחום. לסיכום, זו הסתכלות חד פעמית של מקרטני, בה הוא האניש את היצירה שלו ונעמד להצדיע לה בעזרת שירי תודה, הלל ושבח. בעזרתו של ניג’ל גודריץ’, איש יצירה לא מבוטל גם הוא שמסמל את התקופה והעידן החדש, הוא יצר אלבום קונספטואלי מלא בקריצות לז’אנרים שונים שנפתח ב’ניסוי כלים’, עובר לשיר הלל למוזה שלו, חוזר לימי האלבום הלבן, מודה למוסיקה שמלווה אותו גם כשהוא חשב ש’פג תוקפו’, מצדיע לחבר שהלך לעולמו, חוזר אחורה לערש התרבות האנגלית שעל ברכיה גדל והתחנך, מבין שזו תקופה ‘לא משהו’ בחייו ולומד להאשים ולהודות ש’יותר מדי גשם’ יורד עליו לאחרונה. הוא מפלרטט עם ניחוחות לטינים וחוזר להודות לה, ליצירתיות הנפלאה שמלווה אותו ואותנו לאורך השנים.האלבום קיבל את השם Chaos and Creation in the Backyard, שם שהושפע מכל מה שדיברתי עליו עד כה, אבל ככל הנראה גם מעבודה של סלאבדור דאלי שהתיז צבעים על קנבאס, ההתזות הללו קיבלו צורה של תווים ואז התבקש המלחין לאונרדו באלאדה לנגן את התווים שנוצרו, מה שקיבל את השם כאוס ויצירה. האלבום של מקרטני ראה אור בספטמבר 2005, כשעל העטיפה הנהדרת שלו כיאה לקונספט של האלבום, נראה מקרטני הצעיר מאוד, ישוב עם הגיטרה שלו היכן שהכל התחיל, בחצר האחורית של הבית בו הוא התגורר עם האבא ג’יימס והאח הצעיר מייק שאחראי לתמונה הזו. זה היה הבית שהיווה עבור פול כור היתוך של יצירה ובית ספר למוסיקה. משם יצא פול מקרטני אל העולם הגדול ושינה אותו לחלוטין.בפוסט הבא אעסוק באלבום האחרון בטרילוגיה הנפלאה הזו של מקרטני לעשור הראשון של שנות ה 2000 שחייבים להודות, היה לא רע בכלל עבורו מבחינה מוסיקלית. #blackbird #ניג039לגודריץ039 #צ039ארליצ039אפלין #פגילי #גורגהריסון #פולמקרטני

ושוב אנחנו בפינתנו חדשות וישנות ביטלס. והפעם נתחיל בתיקון ההתעלמות הנפשעת של העמוד מחדשות רינגו סטארר. 1) אז כמו שכולכם יודעים, הביטל מגיע להופעה בארץ הקודש ואנחנו כל כך מתרגשים שכבר הספקנו לשמוע את כל האלבומים שלו, להתחרט שקנינו כרטיסים ולשמוח שוב כי הוא ביטל. סתם. אנחנו ממש שמחים שהוא מגיע לשיר ולרקד. זה רינגו ואנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. אבל, ואני מניח שבשבילו זה לא פחות חשוב מהפתק שישים בכותל, המתופף האהוב שלנו גם קיבל את התואר סר לפני כשבוע. פול מקרטני, שקיבל את התואר 20 שנים לפניו, ברך אותו – אז זכרו, כשאתם קונים כרטיסים למופע, אל תשכחו לבקש מהמוכר כרטיסים להופעתו של “סר רינגו סטארר”. בכל זאת תואר אצילי. רינגו סטאר נראה מרוצה כשהוא חוזר הביתה מקבלת התואר 2) אנחנו יודעים שאתם קוראים את “פנאי פלוס” בשביל המאמרים, אבל אנחנו כאן בעניין של תמונות, ולכן סידרנו לכם תמונות ממפגש השנה החדשה של פול, אותו הוא בילה עם חברים ומשפחה, בינהם בתו סטלה וג’ורג’. לא הג’ורג’ ההוא או הביטל החמישי. אחד אחר – ג’ורג’ לוקאס. כשהייתי ילד צעיר הייתי נותן הכל כדי להעביר יום עם ג’ורג’ לוקאס. היום הייתי נותן הרבה כדי להעביר יום עם מקרטני. אז תתארו לכם כמה מופלא נראה לי להעביר יום עם שניהם. אבל זה אני. וחוץ מזה – וזה כמובן לא חשוב כי אנחנו אנשים רציניים ולא מתייחסים לדברים כאלה – לפי הדיווח של הדיילי מייל הערך הכספי המשותף של החברים הוא מעל 4.5 מיליארד ליש”ט. 3) ועכשיו לדברים רציניים יותר. למשל – מפסלים את ג’ון לנון. 4) אחרי הפוסט המעולה של אורי אתמול על Flaming Pie אתם בטח שואלים את עצמכם “מה קורה עם אלבום חדש של מקרטני”? שאלה מצויינת עליה ענה באתר שלו לפני שבועיים, כשעוד היתה שנה אחרת לגמרי – “ככל הנראה אוציא בשנה הבאה אלבום חדש. אז, אני רוצה שזה יהיה משהו שאני ממש אוהב ואז, אני מקווה, המעריצים יאהבו אותו גם! אנחנו עובדים על הנגיעות האחרונות עכשיו ובתחילת השנה הבאה. אז אני רוצה ליצור אלבום באמת מצוין. מחזיק אצבעות! זה לא שם האלבום, אבל מחזיק אצבעות! (הפסקה) זה יכול להיות.. זה יכול להיות שם האלבום החדש!” מה שידוע כרגע על האלבום הוא שהמפיק (של חלקו לפחות), הוא גרג קרסטין, שאמר שהוא התרשם מאוד מהחומרים החדשים של פול: “כל מה שאני יכול להגיד זה שכשהוא מביא שירים לאולפן, זה מדהים אותי שהוא עדיין מצליח לכתוב שירים מדהימים כל כך” בנוסף השמועות מדברות כך שהוא יכיל שיר שנכתב על דונלד טרמפ. האלבום החדש היה אמור לצאת כבר בשנה שעברה, אבל התהליך התעכב. נחכה בסבלנות ונחזיק אצבעות! 5) הנה קליפ מקסים שנתקלתי בו. הוא הועלה לפייסבוק לפני כמה חודשים לכבוד 50 שנה ל”מסע הקסם המסתורי”. בקליפ רואים חומרי הגלם מהצילומים בהם שוכני האוטובוס משתלטים על חנות Fish and Chips מקומית. 6) ולסיום שני מערכונים נהדרים. הראשון – “ראיון” של כריס פארלי ז”ל עם פול מקרטני בסטרדיי נייט לייב השני – ג’ימי פאלון ופול מחליפים במקרה מבטאים. זהו להיום. מקווים שנהנתם #כריספארלי #רינגוסטאר #גוןלנון #גימיפאלון #פולמקרטני #גורגלוקאס

בשבוע שעבר סיכמתי עבורכם חלקים מהספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money שמתעסק בפירוק של הביטלס. במקור החלטתי לעשות זאת כדי שכשנגיע לאלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, ולדו קרב שמתנהל בינו לבין לנון על גבי האלבומים שלהם, תבינו למה המצב הידרדר עד כדי כך. אבל אני חושב שבלי קשר, מדובר בחלק עצוב בקריירה של הביטלס, וכזה שראוי לתת לו במה. מכיון שעכשיו הגענו לחלק הכי חשוב, את הפרק שמתעסק בסוף שנת 1970 החלטתי לתרגם ולא לסכם. אז הנה לפניכם החלק הראשון של התרגום – מפרקים את הביטלס. זה יהיה עצוב. שלא תגידו שלא אמרתי לכם. מי שמעוניין להיכנס לעניינים מוזמן לקרוא קודם את הפוסט הקודם כאן ————————————————————————————– “אמריקה היא איפה שהכל קורה”, אמר ג’ון לנון בדצמבר 1970. “אתה יודע, אני הייתי צריך להיוולד בניו יורק, בנאדם. הייתי צריך להיוולד בוילג’! לשם אני שייך. למה לא נולדתי שם?” פעם הביטלס היו שייכים לליברפול, אחר כך לאנגליה ואחר כך לעולם. “אפל” עיגנה אותם בבירת אנגליה, אבל למשך שנה או יותר המשרדים היוו מקור מתח בלבד. חופשיים ממחויבויות אחד לשני, שלוש חיפושיות עשו את דרכם לניו יורק בסוף השנה. ג’ורג’ הריסון נסע בעקבות פיל ספקטור לעיר הולדתו, כדי לסיים את הסשנים האחרונים של אלבום הסולו שלו. לנון נמשך אל המוניטין של העיר כמרכז אמנותי: “כולם פונים לכיוון המרכז, לכן אני כאן גם כן. אני פה רק לנשום את זה… כאן הכל מתרחש”. ניו יורק היתה גם היכן שהעסק של אלן קליין נמצא, אבל זה לא מנע מפול מקרטני מלטוס לשם בנובמבר. המעבר סימן פרידה סימבולית מהדיכאון שהכביד עליו בבריטניה. עבור שלושת הגברים, ניו יורק סימלה חופש. רק לנון הודה בכך שהעיר היממה אותו: “אני כזה בעל מום מזוין שאני לא מצליח להפיק מזה הרבה. זה יותר מדי עבורי. אני פוחד מדי מזה. זה כל כך הרבה והאנשים כל כך אגרסיביים” כמו לינדה מקרטני, יוקו אונו היתה למעשה ניו יורקית, והיא הובילה את בעלה דרך עולם האמנות של העיר, המקום בו היא רכשה את המוניטין שלה כיוצרת דעתנית בעשור הקודם. במרחב שלה, הזוג אימץ את הסגנון שלה, ויצר במהירות שני סרטי אמנות: “זבוב”, שבו זבובים זחלו על גופה הערום והמסומם של אשה, מכף רגל ועד ראש, דרך כל האיברים המוצנעים, ו-Up Your Legs Forever, המשך הגיוני ל”סרט מספר 4″ (“Bottoms” בו רואים ישבנים). זוהי גרסה מצונזרת של Fly ללא ערום, כי יו טיוב לא רוצה להשחית את הנפש שלכם. המקרטנים היו בניו יורק כדי לחנוך את השותפות היצירתית שלהם, בה איזון הכוחות נטה בברור לטובתו של פול. התרומה של לינדה ל”מקרטני”, אלבומו הראשון, היתה קטנה מאוד, אבל כשהוא החל את הסשן הראשון שלו אי פעם באמריקה, המטרה היתה ליצור אלבום של “פול ולינדה מקרטני”. לא שמהות שיתוף הפעולה היה ברור: “ללינדה לא היה יותר מדי מה לעשות באולפן. היא פשוט שמרה על הילדים.” סיפר הגיטריסט דייויד ספינוזה שניגן בסשנים. “אני באמת לא יודע מה היא עשתה מלבד לשבת שם ולתת הערות על מה שחשבה שהיה טוב ומה שחשבה שהיה רע. אין לי מושג מאיפה היא מגיעה. עכשיו היא חושבת שהיא מפיקה”. בטון שהריסון בטח היה מזהה, ספינוזה התלונן : “לא היה חופש. נאמר לנו בדיוק מה לנגן. הוא ידע מה הוא רוצה והוא פשוט רק השתמש בנו כדי לעשות את זה”. הריסון ואישתו פאטי היו בניו יורק כש-All Things Must Pass יצא. סט של שלושה תקליטים – הראשון בהיסטוריה של הרוק – שהתקבל כ”אקסטרווגנזה של דתיות, הקרבה וסיפוק, שהמשיכה המגנטית שלה והאמביציה הופכים אותה ל”מלחמה ושלום” של הרוקנרול” – כך נכתב ברולינג סטון. גלי האתר נכנעו לרוחניות של הסינגל “My Sweet Lord”. “כל פעם שאני פותח את הרדיו, אני שומע “Oh my Lord”, אמר ג’ון לנון. “אני מתחיל לחשוב שכנראה שחייב להיות אלוהים”. המבקר של הרולינג סטון היה בין הראשונים לציין ש”My Sweet Lord”, נשמע כמו “He’s So Fine” של השיפונס, להיט מ-1963 שהיה בנוי סביב מבנה ומלודיה כמעט זהים. מאוחר יותר הריסון הודה שהוא תכנן לשכתב שיר אחר, Oh Happy Day, אבל החליט להיזהר ושינה את המלודיה. מפליא שלא הוא ולא פיל ספקטור זיהו את הדמיון לשיר שהיה להיט משני צידי האוקיאנוס. ב-14 בפברואר 1971, ברייט טיונס, המוציאה לאור של “He’s So Fine”, הגישה תביעה בה טענה שהריסון גנב את השיר שלהם ושהם דורשים פיצוי כספי. בשלב הזה “My Sweet Lord” כבש את העולם כפי שעשו להיטי הביטלס הישנים, כשהוא מגיע לראש מצעדי המכירות באנגליה וארה”ב. למרות שהוא נמכר במחיר של שני אלבומים, האלבום המשולש All Things Must Pass היה להיט מכירות עולמי שעד ינואר הגיע במצעדי המכירות למקום הראשון . ההשוואה עם האלבום שלנון הוציא באותה שנה, John Lennon Plastic Ono Band, שהושפע מהטיפול שעבר לנון, היתה בלתי נמנעת. למרות שהיה האלבום הראשון שהכיל חומר חדש ומקורי של לנון מאז פירוק הביטלס, הוא לא מכר טוב יותר מההקלטה של ההופעה בטורונטו שיצאה שנה לפני כן. הידיעה שהוא הושאר מאחור על ידי חברו, שלכאורה היה פחות מוכשר, עיוותה את יכולתו של לנון לראות את עבודתו של הריסון. “אני שואל את עצמי עד כמה ג’ורג’ מאושר”, אמר בזלזול. הוא התלונן שהריסון הוא “לא מסוג האנשים שהייתי קונה אלבום שלו. אני לא מחשיב את הכישרון שלי למופלא, בטח בהשוואה ליקום המזוין, אבל אני מחשיב את של ג’ורג’ לפחות מזה שלי”. הריסון נזכר “אני זוכר שג’ון היה ממש שלילי בזמן ההוא. אני לא הייתי בבית כשהוא בא אלי. חבר שלי שגר אצלי היה שם. הוא היה גם חבר של ג’ון. הוא ראה את עטיפת האלבום ואמר ‘הוא בטח יצא מדעתו המזויינת כדי להוציא 3 תקליטים. ותראה את התמונה מקדימה, הוא נראה כמו לאון ראסל אסמטי’. היתה שם הרבה נגטיביות בתקופה ההיא.” זה אולי מסביר למה הריסון ולנון התחמקו אחד מהשני בניו יורק, למרות ששניהם הגיעו באופן קבוע למשרדים של אלן קליין בברודווי. אבל ההריסונים כן מצאו זמן למקרטנים. זו היתה הפעם הראשונה ששני הגברים נפגשו מאז התעלול הפרסומי של מקרטני באביב הקודם. למרות שהמפגש החל באופן שלו יחסית, מצב הרוח העכיר – כפי שיקרה כל כך הרבה פעמים בשנים הבאות – כשהשיחה עברה לעסקים. מקרטני נזכר “אמרתי, ‘תראה ג’ורג’, אני רוצה לצאת מהלייבל (אפל)’, וג’ורג’ סיים מיד את השיחה, וכשאני אומר את זה עכשיו זה כמעט מרגיש שאני משקר, אבל אני נשבע שג’ורג’ אמר לי ‘אתה תשאר בלייבל המזוין. הארי קרישנה.’ ככה זה היה, ככה היו הזמנים ההם.” באופן אירוני, כשהתקשורת למדה על המפגש בין שני החיפושיות, היא התייחסה לזה כסימן להפסקת אש. כשהם יודעים שלנון נמצא באותה עיר, הם עיצבו מחדש את הסיפור והציגו את השיחה כועידת פסגה. עיתון הפופ Disc הודיע על הידיעה ה”אקסלוסיבית” שלו כמה ימים מאוחר יותר: “Come Together!” – יתכן כי הביטלס ינגנו שוב – חי!”. העיתונאי מייק לדג’רווד טען כי ההרכב מתכנן הופעה בבריטניה “בעקבות הדיווחים כי הויכוח בין פול מקרטני לג’ון, ג’ורג’ ורינגו עומד להיפתר”. הוא ציטט “חבר” אנונימי שסיפר לו “הם נראים לחלוטין רציניים לגבי עבודה משותפת. היו שיחות רבות בכיוון הזה”. The New Musical Express קלט את אותן לחישות ברוח: “נאמר כי הביטלס קרובים אחד לשני יותר משהיו בכל זמן אחר ב-18 החודשים האחרונים”. הריסון לא עשה כלום כדי להכחיש את השמועות, כשהוא אומר באדישות: “דברים מוזרים מזה קרו”. במציאות לנון ארגן פגישה עם מקרטני במנהטן, אבל מקרטני ביטל אותה. מאוחר יותר סיפר לנון שזה לא שינה הרבה, כי גם הוא לא תכנן להגיע. לאחר הויכוח שלו עם הריסון, היה ברור שמקרטני יחפש דרכים אחרות לברוח מהסכם השותפות של הביטלס. אז נרקמה מזימה לצמצם את האפשרויות שלו. לפי לנון “פול היה מאבד את הזכות להיפרד מאיתנו, על ידי כך שהיה חובר אלינו שוב. ניסינו לעבוד עליו על מנת שיסכים להקליט איתנו שוב. אלן (קליין) חשב על התוכנית הזאת. הוא אמר ‘פשוט צלצלו למקרטני ותאמרו: אנחנו מקליטים בשישי הבא, אתה מצטרף?’ וזה כמעט קרה. התחילה לצאת השמועה שהביטלס חוזרים לעבוד יחד, בגלל ש-EMI שמעה שהביטלס הזמינו זמן הקלטה. אבל פול לא הסכים בשום אופן בעד שום הון שבעולם, והיום גם אני לא הייתי עושה את זה”. התוצאה היתה סשן ההקלטות לשיר של רינגו “Early 1970”, שאם מקרטני היה נופל במלכודת, היה הופך בוודאי לפוקוס הסימבולי של איחוד ביטלס מניפולטיבי (בשיר רינגו מדבר על כל אחד מחבריו לביטלס). מרגע שהשמועה יצאה, אי אפשר היה לעשות כלום. תוך שבועיים הסיפור השתנה: עכשיו מקרטני היה האאוטסיידר וחבריו הביאו במקומו, כך נטען, את חברם המשותף קלאוס פורמן. פורמן מצא את תשומת הלב התקשורתית כל כך מעיקה, שהוא ברח אל ביתו של הריסון בפראייר פארק. ברגע שהוא ירד למחתרת, התקשורת החליטה שהביטל החדש חייב להיות נגן בס אחר, לי ג’קסון (שהיה בהרכב הפרוג רוק the Nice). הפרטים לא היו רלוונטים: זה היה סוד גלוי כי הביטלס עמדו לחזור בצורה שונה. באופן מקרי, גם לנון וגם מקרטני בחרו לפוצץ את בלון הפנטזיה. הם עבדו עצמאית, כל אחד עם אג’נדה משלו, ובדרכים שונות באופן מובהק. אבל הפעולות שלהם בדצמבר 1970 וידאו ביעילות ששום איחוד של הביטלס לא יוכל להתקיים, לא באותו זמן ולא בשנים שלאחר מכן. אבל על זה נספר בפעם הבאה. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הביטלס #Mysweetlord

בשבוע שעבר פרסמנו את החלק השני של הפוסט על אלבום הסולו הראשון של מקרטני שנקרא בפשטות “מקרטני”. היום רציתי לכתוב על מה שקרה לאחר יציאת האלבום ובהמשך שנת 1970 בין מקרטני לשאר חברי הביטלס. זהו למעשה סיכום שמתבסס על הספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money ומתעסק בפירוק של הביטלס. כשעזבנו את פול, הוא הודיע לתקשורת שהוא עוזב את הביטלס. אלן קליין דאג מהר מאוד להזכיר שמקרטני היה מחויב לאפל לעוד כמות נכבדה של שנים. אף חבר ביטלס לא יכול היה להציע את שרותיו מבלי אישורם של הקולגות שלו. מקרה של פירוק, היה קיים כבר בחוזה שניסח בריאן אפשטיין ב-1962. אז נכתב: “האמנים מסכימים יחדיו שאם שניים או יותר מהם ירצו להוציא אחד או יותר מהאחרים, אז בתוספת הסכמה בכתב של המנהל הם יוכלו לתת התראה בכתב בדואר רשום”, אבל זה היה כשהם היו 4 ילדים מליברפול עם מנהל ללא נסיון. עכשיו הם היו חברה ענקית. למקרטני נשבר. כשמקרטני קיבל מפיל ספקטור עותק של האלבום “Let it be”, הוא הסכים להוצאתו למרות שהיה כעוס מאוד. הוא היה עסוק עדיין כל כולו באלבום החדש שלו ולא היה לו זמן להקדיש מספיק תשומת לב לעניין. עכשיו, עם כל עניין הפרידה, הוא חזר והאזין לתקליט. הוא הגיע למסקנה שעם כל הרצון הטוב, ישנו עניין ספציפי עליו הוא לא יכול לוותר. מכיון שלא מצא שום סיבה לנסות ולשמור על קשר טוב עם חבריו ללהקה, הוא החליט לצאת נגד מה שהוא ראה כעוול הגדול ביותר של האלבום – האופן בו שונה השיר The Long and Winding Road. כשכתב אותו, ראה את השיר כבלדה פשוטה. עכשיו השיר חזר אליו מפיל ספקטור ואלן קליין כסטירה מצלצלת בצורת תזמור מופרז. הוא התקשר לאפל לדבר עם קליין. מכיון שקליין לא היה במשרד, הוא השאיר עבורו מכתב שהכתיב:  “אדון יקר, בעתיד לאף אחד אין אישור להוסיף או להוריד מהקלטה של אחד משירי מבלי לקבל את רשותי. שקלתי את הרעיון להוסיף תזמור והחלטתי נגדו. לכן אני מעוניין בשינויים הבאים: 1) הורדת עוצמת הסאונד של כלי המיתר, כלי הנשיפה, קולות הרקע וכל הרעשים שהוספו. 2) הגברת עוצמת השירה ונגינת הביטלס. 3) להוריד לחלוטין את הנבל מסוף השיר ולהאריך את תוי הפסנתר המקוריים. 4) אל תעשה את זה יותר לעולם.” שימו לב שהוא לא נתן אולטימטום ולא איים. הוא חשב שאם יפנה בגישה חיובית באופן יחסי, הוא יקבל את היחס לו הוא מצפה. הוא טעה כמובן. מבחינת קליין – ספקטור שלח למקרטני את האלבום לתגובה. מקרטני החליט לא לענות. עכשיו, כשתהליך הייצור כבר יצא לדרך, מקרטני החליט להתנגד. תפקידו של קליין היה להעביר את הזמן עד הוצאת האלבום בשקט יחסי, ומבחינתו לא היה כבר זמן למיקסים נוספים. הוא שלח למקרטני טלגרם ובו כתב שלא הבין את המכתב, וביקש ממנו לצלצל אליו או אל ספקטור ישירות. עבר עוד יום והגיע טלגרם חוזר ממקרטני שאמר כי המכתב דיבר בעד עצמו. כך עבר עוד יום ולבסוף לא היה זמן, גם אם היו רוצים, כדי לעשות מיקס נוסף לאלבום.  מקרטני אמר בראיון מפויס יחסית: “המסיבה נגמרה, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להודות בזה… אנחנו (לנון והוא) לא שרים הרמוניות כפי ששרנו בעבר. אני חושב שזה עצוב. ב-Come Together רציתי לשיר הרמוניות עם ג’ון, ואני חושב שהוא היה רוצה שאעשה את זה, אבל התביישתי מכדי לשאול אותו…תנו לנו את החופש שלנו, שכל כך מגיע לנו. אנחנו מתחילים להתקשר עכשיו אחד לשני רק כשיש חדשות רעות… כולנו מדברים על שלום ואהבה, אבל באמת, אנחנו ממש לא חשים ככה. אף אחד לא אשם, היינו טיפשים שהכנסנו את עצמינו למצב הזה מלכתחילה.”  באופן אירוני, המצב – אפל וקליין – היו מעשה ידיו של פול. פול היה מי שדחף להקמת אפל, והשותף הפעיל ביותר בה בימים שתפקדה, והוא גם היה הראשון לזהות שיש למנות לה מנהל שידע איך לפתור את התסבוכת. הוא רק לא חשב שזה יהיה מה שיכבול אותו, יקשה על הוצאת אלבום הסולו שלו (כפי שתארנו בפוסט עליו) ויגרום ל-Let it be לצאת באופן שמנוגד לרצונו. לנון, שכמה ימים לפני כן הגיב על הודעת הפרישה של פול ב”הוא פורש? אני פיטרתי אותו, זה מה שאפשר לומר”, היה מפויס יותר כשענה לכתב: “אין לי מושג אם הביטלס יעבדו יחד שוב או לא. אף פעם אני לא יודע. זה תמיד היה פתוח. אם מישהו לא היה רוצה, זה היה הסוף! זו יכולה להיות לידה מחדש או מוות. נראה מה יקרה. ככל הנראה זו תהיה לידה מחדש.”  מעניין לראות שעם כל הביטחון שהציג בדרך כלל, הוא חשש להתחייב לעניין הסוף של הביטלס. הוא לא אמר “אני עזבתי כבר מזמן”. בסופו של דבר, כפי שנראה בהמשך, מי שכתב באופן מפורש שהביטלס סיימו את דרכם המשותפת היה פול. בראיון משנת 1984 פול נזכר בתקופה ההיא של אביב וקיץ 1970: “זה היה רצחני. היו לי חלומות, חלומות מדהימים על קליין רץ אחרי עם מחט, כמו רופא שיניים מטורף. אני הייתי בלתי נסבל. אין לי מושג איך מישהו יכול היה לחיות איתי. לראשונה בחיי הרגשתי מיותר, זקן ולא מעניין… זו היתה פשוט התחושה, האכזבה האיומה של להיות חסר ערך עבור כולם. הייתי כמו מאגר ריק, הרגשת ריקנות שפשוט השתלטה על הנשמה שלי… באמת הייתי גמור בפעם הראשונה בחיי. עד אז הייתי בחור שחצן למדי. זו היתה הפעם הראשונה שהביטחון שלי ממש התערער.” וכך, מקרטני חוזר לדיכאון שפקד אותו טרם הקלטת אלבום הסולו הראשון שלו. וגם הפעם לינדה היתה שם להציל אותו. ואז הוא קיבל החלטה – הוא צריך להיפרד משפטית מיתר חברי הביטלס. אם הם לא רוצים בו יותר, למה הם ממשיכים להתעקש להשאיר אותו כבול בכלא הנפשי והכלכלי הזה? האיסטמנים החליטו להתחיל לעבוד על קליין כדי לשחרר את מקרטני. ג’ון איסטמן הזמין את קליין לפגישה במועדון האוניברסיטה במרכז מנהטן. המיקום נבחר, ככל הנראה, כדי ליצור איום על קליין. איסטמן, בנימוס שחייב המקום, התעניין לדעת האם יש דרך בה מקרטני יוכל לשמור על פירות עמלו במקום להוסיף אותם לסל הקולקטיבי של הביטלס. קליין טען שיהיו השלכות בענייני מיסים, אם כל ביטל אינדיבידואלי יתחיל להעביר את הנכסים של קבוצת אפל. לאחר שזה לא עבד, לי איסטמן שלח מכתב לקליין בו הוא דורש שמקרטני ישוחרר מהשותפות עם חברי הביטלס האחרים. קליין אפילו לא טרח לענות. לאחר מכן מקרטני הציע שהוא יכסה את כל ההוצעות העתידיות שלו בתמורה לקבלת 1500 ליש”ט בחודש מחשבון הביטלס. התשובה היתה שלילית. לבסוף אמר מקרטני לשותפיו “אני רוצה לעזוב. אתם יכולים להמשיך עם קליין והכל, רק תנו לי לעזוב”. מאחר שלא דיבר עם לנון שבועות, הוא שלח לו מכתב באותו קיץ, בתחינה ששותפיו לשעבר יתנו אחד לשני לצאת מהמלכודת הזו. לנון שלח תשובה בצורת תמונה שלו ושל יוקו, עם בלוני קומיקס יוצאים מהפיות שלהם בהם נכתב “איך ולמה”. מקרטני השיב במכתב: “איך, על ידי חתימה על מסמך שאומר שאנו מפרקים את השותפות שלנו. למה, כי אין שום שותפות”. לנון השיב בכרטיס ברכה עליו היה כתוב “החלמה מהירה. תשיג את שאר החתימות ואני אחשוב על זה”. בעוד התקשורת בין החברים היתה תקועה, המדיה התקשורתית המשיכה לקוות שזה רק עניין של ימים עד שארבעת המופלאים יתאחדו. מקרטני, שהרגיש רדוף על ידי הכתבות האלה, כתב ל”מלודי מייקר”, העיתון שהתעסק בכך יותר מכל האחרים: “שק דואר יקר, על מנת לגמול מיסוריו את הכלב הצולע שהוא הסיפור החדשותי שממשיך לגרור עצמו על דפי העיתון שלכם במהלך השנה האחרונה, התשובה שלי לשאלה ‘האם הביטלס יחזרו לעבוד יחד?’ היא לא”. זו היתה הפעם הראשונה בה באופן נחרץ וברור חבר ביטלס אמר כי הביטלס אינם ולא יהיו עוד. בנסיון לכפות את ההפרדה מקליין, האיסטמנים פנו ל-EMI ודרשו כי כל התמלוגים מהאלבום McCartney יועברו ישירות לפול ולא לאפל. יו”ר EMI ענה בהתנצלות כי זה לא אפשרי, שכן לחברה יש חוזה עם אפל ולא עם מקרטני או האיסטמנים. המכירות של “מקרטני” עקפו את מכירות האוסף Hey Jude, שכלל סינגלים שלא יצאו באלבומים כמו “היי ג’וד”. כמה שבועות אחר כך Let it be חצה את מכירות “מקרטני”. אבל כמו עם “מקרטני”, הביקורות לא אהבו גם את Let it Be. מבקר ה-NME כתב: “מתאבן זול, מצבת קרטון, סיום עצוב וצולע לרתיחה המוסיקלית שמחקה וציירה מחדש את פני מוסיקת הפופ”. מבקרים אחרים לא היו נדיבים יותר: “בוז לאינטליגנציה של קוני התקליטים”, “אובדן הכבוד העצמי”, “מכרו את כל הערכים שהיו להם בעבר”. גם הסרט זכה לביקורות רעות מאוד. ניל אספינל, שהיה אחד ממנהלי אפל, הכריז על סרט נוסף בשם The Long and Winding Road שיסקר את הקריירה של הביטלס מליברפול דרך לונדון ועד ההווה. כולם הניחו שהביטלס יתראיינו לסרט והוא תוכנן לצאת לפני חג המולד 1970. בעוד שהסרט Let it Be לא הצליח, פס הקול היה הצלחה אדירה. מעריצים רצו לקנות את מה שהם האמינו שיהיה הטעימה האחרונה מהלהקה האהובה. שני סינגלים יצאו והגיעו לפסגת המצעד האמריקאי – שיר הנושא ו”הדרך הארוכה והמפותלת” בעיבוד של ספקטור שמקרטני כל כך שנא. קליין היה מרוצה. אנשי אפל היו פחות מרוצים. כשקליין הגיע לאפל היא היתה בלתי רווחית, אבל עדיין מלאה באידאלים. דרק טיילור, שהיה אחראי על יחסי הציבור, סיפר עשרים שנים מאוחר יותר: “אפל היתה מקום מדהים להגיע אליו מהעולם שבחוץ. כל החדרים היו שונים זה מזה, ואף אחד מהם לא היה קונבנציונאלי, או כמו כל דבר אחר שמישהו הכיר לפני כן. כל זה נעשה בחוסר מודעות. זה לא שהתהלכנו במשרד והשווצנו, היינו פשוט נשמות חופשיות”.  לא היה מקום לנשמות חופשיות כשקליין הגיע ואיתו הפיטורים, הקיצוצים בהוצאות ורואי החשבון של ABKCO (החברה של קליין) שבוחנים את כל החברים של הלהקה מליברפול שליוו אותם מההתחלה. “עבדנו עבור אנשים שהיו כל כך מפורסמים שלא היה לכך תקדים.”, סיפר טיילור, “זה היה כמו חצר מלך באגדה מוזרה. אבל זה עדיין לא היה צריך להיגמר ככה, לא?”  הסיפורים על אפל החלו לצאת החוצה. ביולי 1970 התפרסמה כתבה בשם: “אפל מתפרקת בליבה”. בעיתון אחר נכתב כי “מאז פירוק החיפושיות, אמפריית אפל הדרדרה ללא יותר ממרכז לאיסוף תמלוגים ועיסוק בעניינים פרטיים”.  קליין עדיין לא זנח את התקווה כי הביטלס יתאחדו. ביולי 1970 הוא יצר קשר עם רואי החשבון שלו כדי לברר על השלכות מס של פרוייקט ענק: סיבוב הופעות עולמי של הלהקה, עם סרט דקומנטרי שיתעד את הסיבוב. אם סיבוב הופעות כזה יצא לפועל, הוא יזכה ב-20 אחוז מההכנסות.  ההיסטוריה מלמדת אותנו שסיבוב כזה לא התרחש, ובעוד חבריו יוציאו אלבומים חדשים שיתקבלו בהתלהבות, מקרטני יפנה לבית המשפט כמוצא אחרון. אבל על כך בפעם הבאה. #LetitBe #גוןלנון #אלןקליין #פולמקרטני #mccartney #הביטלס

אנחנו ממשיכים היום עם התרגום לפרק מתוך הספר המצוין You Never Give Me Your Money של פיטר דוג’ט. בשבוע שעבר עברנו על ארועי שנת 1970 והגענו לדצמבר, החודש בו שני האנשים החזקים בלהקה עשו מהלכים שאחריהם אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. ——————————————————————————– לנון עשה את הצעד הראשון. ב-8 בדצמבר, הוא ויוקו נתנו את הראיון הארוך ביותר שהוא נתן אי פעם, לעורך הרולינג סטון יאן וונר. המפגש נערך במשרדי ABKCO (המשרדים של אלן קליין), שם קיבל הצוות הוראה לספק ללנון תרופות לכאב ראש וחומרים משלשלים – מה שמאשר טענות מאוחרות יותר, שלמרות טיפול ה-Primal Scream שעבר, לנון נפל שנית לשימוש בהרואין. אם מחפשים הוכחה שמיעתית בהקלטה, הסם הנבחר יכול להיות בקלות קוקאין, שכן קולו מציג התלהבות מוגזמת ותוקפנות של משתמש קבוע. הראיון ברולינג סטון, שנועד לקדם את האלבום Plastic Ono Band (והתפרסם על גבי שני גליונות של המגזין ובסופו של דבר גם בספר), התרחב לכדי המניפסט הפוסט ביטלסי של לנון. הוא הציג את האני מאמין שלו: הוא האמין בעצמו, ביוקו, באמנות כביטוי יצירתי וכנות מוחלטת, כשהוא מתאים את הכל למה שמתאים לו ביותר. הכל היה שפיט תחת הקריטריונים הללו, ומלבד עבודתו של לנון מחוץ לביטלס והרוק הפרימיטיבי של שנות ה-50, הכל לקה בחסר. דחיית העבר היתה חלק מהותי בפילוסופיה שלו, שבטיפול הPrimal Scream שווה לכאב. אם, כפי שהוא האמין, הטיפול של יאנוב (אבי שיטת הטיפול) שחרר אותו מהעינוי הפנימי שלו וממנגנון ההגנה אותו הקים כדי להסתיר אותו, אז הוא צריך להיפטר מכל המעמסות שהוא אסף בשנים האחרונות. אף אחת מהן לא שקלה או כפתה עצמה עליו יותר מהביטלס. לאחר שהטה את וונר מהנושא הזה, כאילו פחד שמה יחשוף יותר מדי, החל לנון לקרוע באכזריות את המיתוס, כשהוא חושף את שדה הקרב בתוך הלהקה, את ההוללות במסעות ההופעות, את ההומוסקסואליות של מנהלם ואת הפגמים האישיים שלהם. הוא זעם על האופן בו הריסון ומקרטני התייחסו ליוקו, ביטל את הטענה של ג’ורג’ מרטין לקרדיט כלשהו על המוסיקה של הביטלס ותקף את חבריו הנאמנים ביותר באפל על כך שלא הבינו שהם לא ביטלס אלא סתם אנשים נלווים שניסו להרוויח מהמצב. “זה מצער מאוד”, אמר לאחר שנים דרק טיילור, “כי הדבר היחיד שניל אספינל ואני ידענו היה שיש הבדל ביננו לבינם. בתקופה ההיא הפרסום ייסר את ג’ון, והוא היה מצוין בהלקאה. בין כה אנחנו באפל לא הרגשנו טוב כי אפל נכשלה, והנה אחד מהחברים שלנו אומר לכל קוראי הרולינג סטון שאנחנו חארות. בסוף אמרנו ‘ובכן, אנחנו לא’. מאוחר יותר ג’ון נסוג מחלק מהדברים שאמר, וחזרנו להיות חברים. אני סלחתי לו. הוא היה שוכח את מה שאמר ומצפה שיסלחו לו, כפי שהיה איתו תמיד”. גם ג’ורג’ מרטין התעמת עם לנון על הדברים שאמר ברולינג סטון, במהלך הפגישה האחרונה שלהם. “בילינו ערב ביחד, ואני אמרתי לו ‘אתה יודע, הדברים שאמרת היו קשים מאוד בראיון ההוא, ג’ון.’ הוא אמר ‘אלוהים, הייתי מסטול לגמרי, לא מאופס בכלל’. הוא שאל ‘לא התייחסת לזה ברצינות, נכון?’. אמרתי לו ‘ובכן, כן. וזה כאב’. כעסתי מאוד על הראיון הזה. אני חושב שכולם כעסו. אני חושב שהוא פשוט השתלח בכולם, כולל מלכת אנגליה. אני לא חושב שהוא פספס מישהו” עוד שלוש דקות עם הלנון הזה ואני מתאבד התאור של לנון את שנותיו האחרונות בביטלס היה הלם מוחלט עבור כל מי שעדיין נתלה בתדמית של ארבעת המופלאים שכבשו את לב העולם. שכבה אחר שכבה הוא חשף את האנושיות השברירית שתחת מעטה התהילה. “לקחנו הרואין בגלל מה שהביטלס והחברים שלהם עשו לנו’, הוא טען. כשהתבקש לציין במדויק את הגורם לפירוק, הוא ציין מטרה מוכרת: “נמאס לנו להיות השוליות של פול… פול השתלט וכביכול הנהיג אותנו, אתה יודע. אבל מה זה אומר להנהיג אותנו, אם הסתובבנו במעגלים?”. אבל מקרטני לא היה האשם היחידי, הוא טען. “אני הנחתי שאני אוכל להמשיך ופשוט להכניס את יוקו לחיינו, אבל נראה היה שהייתי צריך להיות נשוי להם או ליוקו. אני בחרתי ביוקו, אתה מבין? וצדקתי.” ההתכחשות שלו לביטלס היתה הרסנית מספיק עבור הקהל שלו, אבל לנון רק התחיל. במגזין שהתגאה בהיותו הקול של תרבות הנגד, שנקרא על ידי אנשים שגדלו עם הביטלס ועקבו אחריהם אל מודעות מפותחת יותר, חיפוש רוחני ואידאליזם פוליטי, הוא סיפק את מכת המוות לכל הפנטזיה שתהיה מוכרת כשנות השישים. “החלום נגמר”, הוא חזר ואמר. “אני לא מדבר רק על זה שהביטלס סיימו. אני מדבר על העניין של הדור הזה. החלום נגמר, ואני צריך אישית לרדת אל מה שנקרא מציאות.” שום דבר מהרוח האוטופית לא היה רלוונטי יותר. כל שהיה חשוב הוא הכאב שחזר אל ילדותו, כשהמורים שלו ומי שגידלו אותו כשלו לראות את הגאון שישב מולם. “לכו תזדיינו כולכם!”, נשמע לנון צועק, כאילו הוא עדיין בחדר הטיפול. “אם אף אחד לא יכול לזהות מה אני, אז שילכו להזדיין!” לנון עדיין דבק בקונספט של האמנות כחיים והחיים כאמנות. “זו הדרך שהגאונות נגלית דרך כל מדיה”, הוא הסביר. ועל פי ההנחה הזו, הראיון לרולינג סטון, התפרצות ממושכת של האשמות, גידופים, בוטות, הומור וצורך כפייתי לומר את האמת, היה מותאם לרוחו ובלתי מתפשר ממש כמו האלבום שהרגע הוציא. ובאמת, נשמעו טענות שזוהי העבודה הגדולה האחרונה שלו בקונספט ארט, הפעם האחרונה בה כל חלקיק שלו היה מפוקס על מטרה אחת, בלי לאבד ריכוז או למעוד למצב של פרודיה עצמית. סוף סוף ג’ון לנון היה לגמרי ג’ון לנון, ובתהליך הזה הוא הרס כמעט כל מערכת יחסים קרובה שהיתה לו בחיים. מעכשיו והלאה יוקו אונו תצטרך לשאת את המשקל של להיות בת לוויתו של ג’ון לנון, שותפתו ליצירה והמושיעה שלו, מעמסה שהשאירה מעט מאוד מקום לאמביציה האומנותית שלה ולאגו. בזמן ששום שמים דגש על לנון ומקרטני, הריסון מציל את רינגו מאקדח קטלני שהשתלט לו על הידיים הראיון לרולינג סטון עמד כהצהרה שלו, למשך העשור הבא לפחות, כשהוא מגדיר את היחס שלו לחבריו לביטלס, הרבה אחרי שהדעות שלו כבר התרככו. עבור פול מקרטני, שכבר סבל מהאובדן של לנון כשותף מוסיקלי וחבר, הראיון ייצג את סוף הרומן. “זה ממש כמו גירושין. הייתם כל כך קרובים וכל כך מאוהבים שאם מישהו מחליט להתחיל לדבר באופן מלוכלך – נהדר, אז תיבת פנדורה נפתחת. זה מה שקרה איתנו. בסוף זה הגיע למצב של “הו, אתה רוצה לדעת את האמת עליו? בסדר. אני אספר לך.” כשמקרטני נזכר בטראומה בשנת 1987, הוא גילה איך זה המשיך לרדוף אותו. “ברור שאני חוזר אל הדברים בראשי. אני הייתי אחד החברים הטובים ביותר שלו, אחד האנשים הקרובים ביותר אליו. אני לא יכול לטעון שהייתי הקרוב ביותר, למרות שיכול להיות שזה נכון. זה אולי קצת וכחני, אבל אני לא… אני לא צריך את הקרדיט. אבל אני בטוח הייתי בין השלושה או ארבעה אנשים שהיו הכי קרובים אליו בחייו, ככה אני חשבתי, וברור שזה היה פוגע מאוד.” הוא אולי לא היה זקוק ל”קרדיט”, אבל התשובות שלו מגלות עד כמה הוא היה זקוק להכרה – רגע אחד, בפרטיות או בפומבי, בו לנון יוכל להרפות מהמגננות שלו ולאשר את האמת הברורה, שמקרטני תפס תפקיד מרכזי מאוד בחייו. מאוחר יותר הודה מקרטני שהיה “דבר אחד טוב” בראיון לרולינג סטון: “אני שמח שאף פעם לא עניתי על הדברים של ג’ון. חשבתי, אני לא יכול לנהל קרב גדול בתקשורת עם ג’ון. אני חושב שחלק מזה נבע כי ידעתי שהוא ינצח אותי”. ועדיין הוא שנא את תחושת חוסר הכח, להיות מותקף בלי החירות להגיב. הוא החליט לקחת את הצעד הלא חכם ולהגיב במדיום בו לנון כבר הוכיח כי הוא אשף אגרסיבי. כשהוא חבוי בתוך השיר “Too Many People”, היה רפרנס ל”too many people preaching practices” “הוא עסק הרבה בהטפה”, הסביר מקרטני מאוחר יותר, “וזה עלה לי על העצבים קצת”. זה לא היה רצח אופי, אבל זה גרם למקרטני להרגיש שוב בעל כח. לעת עתה, לפחות, “Too Many People” נשאר בדיחה פרטית. (בפוסט על אלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, נקדיש חלק משמעותי מהפוסט להצגה של הרבה רגעים בהם מקרטני מכניס בחזרה ללנון). הביטול והבוז בו התייחס הריסון לתחינה של מקרטני לחופש, סגר את הגולל על האפשרויות שלו. הוא לא רצה לדמיין את הביטלס האחרים כאוייביו והעדיף לשים את אלן קליין כמטרה. אבל קליין לא היה המנהל שלו ולכן לא היה יכול לפטר אותו. כמו כן, קליין לא יכול היה לשחרר את כספיו של מקרטני מהשותפות של הביטלס. זה לא היה מאבק על כסף. אם זה כן היה, מקרטני יכול היה לקרוא את נתוני המכירות של אלבומו החדש של הריסון ולחשב את 25 האחוזים שבקרוב יכנסו לחשבון שלו. מה שהוא רצה היה להיות ביטל, ואם זה לא היה אפשרי, אז הוא לא רצה להיות בביטלס יותר, ובטח לא להיות אבוד בשותפות המזוייפת הזו שהתקיימה בשטח הפקר. מה שסגר אותו בפנים היה הפן המשפטי של השותפות. דרכי המילוט התקפים היחידים ליציאה מההסכם היו גירוש על ידי עמיתיו או מוות. האחד לא היה זמין לו, השני לא אפשרות קוסמת. הוא לא היה מוכן יותר להמשיך עם העיוות שנכפה על ידי החוזה שחתמו כל ארבעת חברי הביטלס באפריל 1967, ושכבל אותם כשותפים עסקיים, גם אם לא כחברים. זו היתה, הוא אמר שנים לאחר מכן, ההחלטה הקשה ביותר שעשה בחייו. ב-31 בדצמבר 1970, היועצים המשפטיים של מקרטני הגישו לבית המשפט הגבוה בלונדון “הצהרה שהשותפות העסקית של התובע והנתבעים תחת השם The Beatles and Co. ושנשענת על חוזה שותפות מתאריך 19 באפריל 1967 שנערכה בין הצדדים הנוגעים בדבר, חייבת להתפרק”. התובע דרש גם כי השליטה של קליין על ענייני השותפות תוגבל, ושכונס נכסים רשמי ימונה לשמור על רווחי הביטלס המשותפים. התובע בתיק M 6315 בבית המשפט העליון לצדק היה ג’יימס פול מקרטני. הנתבעים היו ג’ון אונו לנון, ג’ורג’ הריסון, ריצ’רד סטארקי והחברה שמקרטני הגה ופעם שלט בה, Apple Corps Ltd. למרות שהבסיס לתיק היה כלכלי, אי אפשר היה לטעות בסמליות. מקרטני, שגם ככה כבר התייחסו אליו כאיש הרע בסיפור התפרקות הביטלס, תובע עכשיו את שלושת חבריו הקרובים. בתצהיר שהוגש באותו יום, מקרטני הציג את התיק שלו: “נאלצתי להגיש את הבקשה הזו כיון ש- א) הביטלס הפסיקו מזמן לתפקד כלהקה. ב) הנתבעים ביקשו לכפות עליי מנהל שלא מקובל עליי. ג) החירות האמנותית שלי חשופה להפרעות כל עוד השותפות ממשיכה. ד) שום דין וחשבון על השותפות לא נערך מאז שהשותפות החלה. כפי שאמר לתקשורת, “התפרקנו, וכל מה שהרווחנו בעבר צריך להתחלק ביננו. הם לא מסכימים. הם חושבים שהכל צריך להמשיך כפי שתוכנן. אבל אם שלושתם רוצים, הם יכולים לשבת היום ולכתוב על פיסת נייר שאני משוחרר” מקרטני גרם לפיסת הנייר להישמע כל כך פשוט, אבל עבור קליין היא סימלה “בעיות מס עצומות”, שכן זה יחשוף למס הכנסה כמות גדולה של תשלומים אישיים שכבר לא ניתן לקזז עם ההוצאות של אפל. קליין ניסה להציג את עצמו כקול התבונה: “זה לא משיג דבר, מלבד להוציא אל הציבור הרבה כביסה מלוכלכת מהחיים שלהם.”. הוא גם ציין כי מקרטני שמח לשתף את הכסף שהביטלס הרוויחו מהשיר Yesterday למרות העובדה שהוא כתב אותו לבד וביצע אותו ללא עזרת עמיתיו. אבל הטיעון של קליין חתר תחת עצמו, שכן ב-1965, כשהם הוציא את Yesterday, הביטלס היו יחידה אחת. ב-1970 הם היו ארבעה אינדיבידואלים עם אג’נדות שונות לחלוטין. שלושת הנתבעים קיבלו את ההתראה הראשונה שלהם על התביעה (מכתב לפני נקיטת פעולה) ארבעה ימים לפני חג המולד. “פשוט לא יכולתי להאמין לזה”, הריסון העיד כמה שבועות מאוחר יותר. “אני עדיין לא יכול להבין למה פול פעל כפי שפעל”. סטארקי תמך בזאת, והוסיף שהוא היה תחת התחושה שכל ארבעת חברי הביטלס יפגשו בלונדון במהלך ינואר 1971 בפעם הראשונה מזה 18 חודשים. “אני מכיר את פול”, אמר סטארקי, “ואני יודע שאנחנו לא זלזלנו בהבטחה שלו (להפגש). משהו רציני, שעליו אין לי שום מידע, כנראה התרחש בין הפגישה של פול עם ג’ורג’ בניו יורק, לבין סוף דצמבר.” אף אחד מהבחורים לא הבין שיכול להיות שהעימות בין מקרטני להריסון הוא שגרם לכך. שלושה ימים לפני שהתביעה התפרסמה לציבור, A Hard Day’s Night, סרטם הראשון של הביטלס, שודר בטלויזיה הבריטית בפעם הראשונה. בין הצופים היה ג’ון לנון, שרק חזר מניו יורק. עבורו, הסרט הרגיש כמו גלויה ממאה אחרת: הנה הוא, משחק את התפקיד שהפך לחייו, ללא מאמץ, בטוח בעצמו כשבשמחה הוא מקיף עצמו במוזיקאים שעל שמם הטוב ערער רק עכשיו ברולינג סטון. כשהוא נסער ממה שראה, הוא החל לכתוב סקיצה לשיר עם הכותרת הסרקסטית I’m the Greatest. כששומעים את ההקלטה הראשונית של השיר הזה, שנעשתה כמה ימים לאחר מכן, יחד עם גרסה כואבת ללהיט הביטלס מ-1965 Help!, לא מוצאים שום זכר ליהירות שלנון הפגין לפני וונר. הטיפול שלו חשף מחסן של כאב שהוא יכול היה לתעל אל שיר, אבל איפה ההשראה שלו נמצאת כשהעבר יבש? תשובה אחת הגיע במילים לא גמורות לשיר בשם “I Promise”, הראשון בסדרה ארוכה של בלדות גלויות בצורה שלעיתים מעוררת חוסר נוחות, שהבהירו את עומק התלות שלו ביוקו אונו. נחושים לברוח מעניין המשפט, לנון ואונו טסו ליפן. “לא סיפרתי לאף אחד שהגעתי”, לנון נזכר מאוחר יותר. “פשוט התחמקנו לגבעות ואף אחד לא יכול היה למצוא אותנו. פתאום התחלתי לקבל שיחות טלפון מעורך הדין, אידיוט שכזה. לא אהבתי את הקול שלו מהרגע ששמעתי אותו. סוג של קול אירי אנגלי מהמעמד הגבוה. פאק! ואז הוא התעקש שאחזור הביתה. יכולתי לעשות את כל זה בטלפון המזוין” בנתיים המקרטנים חוזרים לעבוד על האלבום שלהם באמריקה, ועליו נכתוב בשבוע הבא. אל המשך הפרק ומעללי בית המשפט נחזור בהמשך. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס

בשבועות האחרונים אנחנו מדברים הלוך ושוב על קריירת הסולו של מקרטני. הקדמנו ודיברנו על הרקע ליציאתו לקריירת סולו. דיברנו על האלבום הראשון של מקרטני “מקרטני” שיצא מיד עם פירוק הביטלס והיווה את אחד הגורמים שנתנו את מכת המוות לביטלס. אנחנו ממשיכים ומדברים בשבועות האחרונים בסדרת הפוסטים המעולה (כי אנחנו צנועים) “מפרקים את הביטלס” על הפרומו לאלבום הסולו השני של מקרטני RAM ועל היחסים העכורים בין חברי הביטלס שהיוו את המצע הדוקרני לאלבום הזה. בהמשך חזרנו אחורה בזמן למה שהיה פרויקט הסולו הראשון האמיתי של מקרטני, שיתוף הפעולה בינו לבין ג’ורג’ מרטין שהוליד את פסקול הסרט The Family Way שיצא בתחילת 1967. עכשיו נשאלת השאלה – מה קרה בין תחילת 1967 לאחר יציאת פסקול הסרט The Family Way ועד ליציאת אלבום הסולו הראשון הרשמי של מקרטני ? האם טמן המקרטני את ידו בצלחת ? האם הסתפק בביטלס לסיפוק יצריו המוסיקלים ? היום נסקור את פעילותו הענפה של מקרטני בין 1967 ועד ל 1970 בשת”פים שערך מחוץ לביטלס. זהו חלק משלים הכרחי שחשוב להכיר וכנראה שהניח חלק מהיסודות לפתיחת קריירת הסולו שלו. כבר בפברואר 1967, זמן קצר לאחר יציאת פס הקול לסרט The Family Way יוצא סינגל של הזמר הבריטי דונבן בשם Yellow Mellow ומקרטני שכנראה מרגיש חייב על עזרתו של דונבן בגיבוש המילים ל Yellow Submarine בשנה הקודמת (מעניין אם יש קשר בין כותרות שני השירים), תורם קולות רקע לשיר. שנה אחר כך שניהם ישירו קומבייה יחדיו ברישיקש. הפרויקט הבא בו משתתף מקרטני הוא הפקת האלבום McGough & McGear של לא אחר מאשר אחיו מייק מקרטני. האלבום משותף למייק מקרטני (שעל מנת להבדיל עצמו מהאח המפורסם קרא לעצמו מק’גיר) ולרוג’ר מקגוג. השניים היו חברים בקבוצת שירה ליברפולית שנקראה The Scaffold וב 1966 הצליחו להיות מוחתמים בחברת פארלופון והחלו לעבוד עם ג’ורג’ מרטין – ברור שאין קשר לאח המפורסם. הם הקליטו בכמה אולפנים ב 1967 והאח מקרטני נותן יד במלאכת ההפקה ומביא מוסיקאים מפורסמים שונים שיעזרו בהקלטת האלבום כמו ג’ימי הנדרקיס, גראהם נאש, ספנסר דיוויס ועוד. ג’יין אשר שעדיין הייתה חברתו של מקרטני, תרמה קולות לאלבום. האלבום של McGough and McGear הנה לכם מתוך האלבום, השיר So Much הפסיכדלי בו מתארח ג’ימי הנדריקס. האלבום יוצא לאור ב 17 במאי 1968 ואני ממש בטוח שעל מייק מקרטני וקריירת המוסיקה המעניינת שלו עוד נרחיב בפוסט נפרד. כמה חודשים לאחר מכן, ב 30 באוגוסט 1968, יוצא הסינגל השני של חברת אפל והוא סינגל הבכורה לבת טיפוחיו של מקרטני, מרי הופקין שנקרא Those Were the Days. הנה גרסה ספרדית אותה הקליטו מקרטני והופקין לשיר. הסינגל של מרי הופקין Those Were the Days. המילים באנגלית היו אדפטציה למילים של שיר רוסי וחוברו על ידי ג’ין רסקי. מקרטני היה אמון על מלאכת ההפקה של הסינגל ובצדו השני היתה גרסה ל Turn Turn Turn, שיר פולק מתחילת שנות ה 60 כשהגרסה המוכרת ביותר שלו היא של הבירדז מ 1965. הנה גרסתה של מרי הופקין: ביום יציאת הסינגל של מרי הופקין יצא עוד סינגל של חברת אפל שמתויג השלישי במספר של החברה.הפעם של אמן צעיר בשם ג’קי לומקס. השיר שהקליט לומקס היה פרי עטו של ג’ורג’ הריסון בשם Sour Milk Sea, אחד השירים שכתב הריסון בהודו ולא הצליח לעשות דרכו לאלבום הלבן. 3 חברי ביטלס עומלים על הקלטת הסינגל הזה: הריסון שמפיק, רינגו על התופים וכמובן מיודענו מקרטני בליין בס שלא מבייש. הסינגל Sour Milk Sea של ג’קי לומקס הנה להאזנה הסינגל Sour Milk Sea בבי סייד של אותו הסינגל מופיע השיר The Eagle Laughs At You וחבר הביטלס היחידי שמשתתף הפעם הוא הריסון שמפיק ומנגן בגיטרה יחד עם עוד נגנים אחרים. ב 6 בספטמבר 1968 יוצא סינגל של הרכב תזמורתי בשם Black Dyke Mills Band. הסינגל בעל בשם המוזר Thingumybob, הוא קטע אינסטרומנטלי אותו חיבר מקרטני. את הסינגל מפיק מקרטני ב 30 ביוני כשלצדו השני של הסינגל מקליט ההרכב בהפקתו של מקרטני, גרסה תזמורתית ל Yellow Submarine. הנה Thingumybob חושבים שזהו ? נמשיך ? יש לכם כוח ? כי למקרטני בטח שיש. ב 11 באוקטובר 1968 יוצא סינגל בשם I’m The Urban Spaceman של להקה עם השם המצחיק והמוזר Bonzo Dog Doo-Dah Band. אתם מכירים אותם. הם ביצעו את השיר המקורי שלהם Death-Cab For Cutie בסרט הטלוויזיה המשובח של הביטלס בניצוחו של מקרטני Magical Mystery Tour בסצנת המועדון ממש בסופו של הסרט. הנה הוא: את הסינגל החדש שלהם מפיק לא אחר מאשר פול מקרטני. אם תחפשו היטב על עטיפת הסינגל לא תמצאו את שמו של מקרטני אלא את Apollo C. Vermouth כמפיק. זהו השם הבדוי שבחר מקרטני לסינגל הזה. הסינגל I’m The Urban Spaceman של Bonzo Dog Doo-Dah Band, שימו לב לשם המפיק. הנה I’m The Urban Spaceman המוצר הבא שיוצא תחת ידיו האמונות של מקרטני המפיק, הוא אלבום הבכורה של מרי הופקין Postacard. האלבום יוצא ב 21 בפברואר 1969 ומקרטני בנוסף על הפקת האלבום ניגן בבס ובגיטרה. בדיוק חודש אחר כך ב 21 במרץ, יוצא אלבומו השלם של ג’קי לומקס Is This What You Want בהפקתו של ג’ורג’ הריסון ובו כאמור מופיע Sour Milk Sea בו השתתף גם מקרטני. ב 28 במרץ, יוצא סינגל חדש למרי הופקין בשם Goodbye, הפעם שיר שכתב מקרטני שלא מופיע באלבום Postcard. את השיר ייעד מקרטני כנראה לביטלס וחתומים עליו לנון ומקרטני רוצים לדעת על מה הוא מנגן בהקלטת השיר ? קחו אוויר: גיטרה אקוסטית, בס ,תופים ,יוקליילי וטפיחות על הירכיים. כן גם אנחנו מתחילים להתעייף מהקצב… הסינגל Goodbye של מרי הופקין הסינגל אגב הגיע למקום השני בבריטניה ומי שמנע ממנו לכבוש את המקום הראשון היה לא אחר מהסינגל Get Back של הביטלס שכתב מקרטני עצמו. על מנת לעזור למרי ללמוד את השיר, הקליט מקרטני הקלטת דמו בביתו שבלונדון בפברואר, אותו תוכלו לשמוע כאן: נושמים ? ב 21 בפברואר יוצא עוד סינגל בשם Rossetta של הפורמוסט, להקת מרסי ליברפולית שקיבלה בעבר שירים שחיברו לנון ומקרטני כמו Hello Little Girl ואת I’m in Love הם הקליטו ב 1966 גרסה ל Here There and Everywhere לאחר מותו של חבר הלהקה מייק מילוורד מלוקמיה. זהו הסינגל Rossetta שהופק על ידי מקרטני: מקרטני הפיק גם את הבי סייד Just Like Before הסינגל Rosetta של הפורמוסט ב 16 ביוני 1969 יוצא האלבום Brave New World של Steve Miller Band ובו מופיע הקטע My Dark Hour בו משתתף מקרטני על תופים, בס, קולות וגיטרות. באלבום אגב מופיע מקרטני כ”פול ראמון” השם בו נהג להתהדר בימיה המוקדמים של הביטלס והיווה השראה לשמם של להקת הראמונז. את סיפור הסשן המזדמן עם סטיב מילר ב 1969, תוכלו לקרוא בפוסט שכתבנו על 20 שנה לאלבום הנהדר Flaming Pie בו חידש מקרטני את שיתוף הפעולה עם סטיב מילר. העטיפה האחורית Brave New World של סטיב מילר בנד – שימו לב לשמו של פול ראמון ב 5 בדצמבר 1969 יוצא סינגל בשם Come and Get It שכתב מקרטני בביצוע הרכב שנקרא Badfinger שהיה עוד החתמה של אפל. ב 24 ביולי 1969, הביטלס בסשנים לאבי רואד. מקרטני מגיע מוקדם לאולפן ומקליט גרסת דמו ל Come and Get It ולרגע אפילו שוקל להכניס אותו לאלבום. לאחר שעבר הרגע הזה, הוא מחליט לתת אותו להחתמה החדשה של אפל The Iveys שרגע לפני שחרור הסינגל הזה, משנים את שמם ל Badfinger. הסינגל Come and Get It של Badfinger מקרטני סיפר בלי גרם אחד של שחצנות: “כתבתי את השיר וביצעתי דמו מצויין. כיוון שגרתי קרוב, יכולתי להגיע חצי שעה לפני הפגישה עם הביטלס באבי רואד בידיעה שהמקום יהיה ריק וכל הציוד כבר במקום ואני אוכל להשתמש בציוד של רינגו כדי להקליט תופים, להוסיף קצת פסנתר, להקליט במהירות קצת בס, ולהקליט את הקולות, כולל הכפלות. אמרתי לבדפינגר, ‘זה חייב להיות בדיוק כמו הדמו הזה’, כי הייתה לו הרגשה נהדרת. הם רצו לשים וריאציות משלהם, אבל אמרתי, ‘לא, זו באמת הדרך הנכונה’. הם הקשיבו לי. אחרי הכל – אני המפיק – ויצא להם טוב. השיר היה להיט ב 1970″. למקרטני באותה תקופה היה חוזה שחייב אותו לספק 3 שירים עבור פסקול הסרט Magic Christian (שבו השתתף רינגו לצד פיטר סלרס). על מנת שבאדפינגר יקליטו בדיוק איך שהוא רוצה, מקרטני (תחמנות בע”מ) משחד אותם עם הצעה להכניס את Come and Get It בביצועם לסרט ושיצרפו עוד שני שירים מקוריים שלהם. את הקלטת הדמו של מקרטני תוכלו לשמוע באלבום החלק השלישי של האנתולוגיה. הנה מקרטני מבצע את השיר בהופעה לראשונה בהופעה באיטליה ב 2011 זהו, עוד רגע, אנחנו באחרון. ב 6 בפברואר 1970, כחודשיים לפני יציאת אלבום הסולו הראשון של מקרטני, יוצא עוד סינגל של ג’קי לומקס בשם How the Web Was Woven. את הבי סייד שלו Thumbin’ a Ride הפיק מקרטני בסשן מהיר ב 11 במרץ 1969. מקרטני בוחר את השיר שיצא במקור ב 1960 ל The Coasters. הנה גרסתו של ג’קי לומקס. שבוע מצויין לכולכם! #גורגמרטין #רינגוסטאר #גקילומקס #גורגהריסון #הפורמוסט #SourMilkSea #סטיבמילר #BlackDykeMillsBand #מקגיר #מריהופקין #פולראמון

בוקר מצויין! אנחנו היום עם פרק חדש בפודקאסט ‘ביטלמניקס מדברים ביטלס’ והפעם עם ספיישל מיוחד על האלבום החדש ‘מקרטני 3’ – ‘רגשות עמוקים עמוקים’. מה בפרק? נדבר על התחושות שהאלבום החדש מעורר אצלנו, נעבור על השירים, נשמע קטעים מיוחדים ובעיקר נעשה כיף גדול. כדי להכנס לאווירה המיוחדת של ‘רגשות עמוקים עמוקים’ תוכלו להתחיל בלצפות בקליפ החדש ששחרר אתמול פול לשיר אולי הכי מרגש מהאלבום When Winter Comes. האדם הזה פשוט לא מפסיק לרגש. איך תוכלו להאזין לפרק החדש שלנו? כל אמצעי ההאזנה הנפוצים מפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/3mggpRI תוכלו גם להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa אתם יודעים שנשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק. שמחו אותנו.

חג שמח! היום ממש לפני 50 שנה, הגיח בארה”ב, אלבום הסולו השני של פול מקרטני – RAM. בבריטניה זה אמנם קרה רק ב 21 במאי, אבל זה לא משנה את העובדה שזה אלבום מופלא של פעם בחייו של אמן. אלבום שזיקק פנימה את התקופה הקשה שעבר מקרטני יחד עם כל יכולותיו המופלאות ואלה שהוא צבר בשנותיו עם ג’ורג’ מרטין. פרק הפודקאסט החדש שהתפרסם זה עתה מוקדש כל כולו לאלבום הנפלא הזה. נעבור בו עם מקרטני את התקופה הקשה שלאחר פירוק הביטלס, נצפין לחווה בסקוטלנד שם הוא פרק את תסכוליו אל תוך השירים והמריא עד ניו יורק הרחוקה על מנת להקליט אותם. התוצאה – אלבום קונספט נוקב, מופק ומעובד באופן נהדר שלעולמי עד ירעיד לי את הלב. אני מזמין אתכם להאזין לפרק החדש ולצלול איתי לנבכי האלבום הנהדר RAM של פול מקרטני. לפרק החדש ניתן להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שרובם ככולם מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa כרגיל, אשמח מאוד לקרוא את תגובותיכם ומחשבותיכם על הפרק ואשמח מאוד אם תשתפו אותי במחשבותיכם על האלבום המופלא של מקרטני ועל השירים שאתם אוהבים מתוכו. האזנה נעימה, חג שמח וזכרו: Love is Long ואל תשכחו לרגע אחד To Sing Your Song.

בוקר ושבוע מצוינים ושנה טובה ומעולה. יש כיף גדול יותר מלפתוח את השבוע עם פרק פודקאסט חדש? הפרק החדש מציין 50 שנה לאלבום המופלא של ג’ורג’ הריסון – All Things Must Pass ואפשר לראות בו גם את אחד מפרקי ההמשך לסדרת ‘1969 של הביטלס’ שהולכת ומסתיימת. הסיפור מאחורי האלבום המורכב הזה של הריסון, חוץ מהעובדה שהוא מלא כרימון בשירים (18 ועוד חמישה קטעי ג’אם) ובתקליטים (שלושה), הוא מחביא מאחוריו תקופה לא פשוטה עבור הריסון. התקופה הזו ממשיכה תקופה לא פשוטה של 4 שנים בהם הצטברו לו לא מעט שירים שהלכו והתהדקו סביב צווארו ורצו להשתחרר לאוויר העולם. הפרק הזה הוא סיפור ניצחון טראגי של אדם שרוצה מאוד לצור מוסיקה ולהצליח, אבל בה בעת חושש מההצלחה ומחפש להצניע את עצמו. זה סיפור של איש שחי בין עולם רוחני לעולם גשמי וסיפור של להקה וזוגיות שגוועות. זה הסיפור של ג’ורג’ הריסון לאחר אפיזודת הביטלס בחייו. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa תודה רבה לגל פלדי על העזרה בעריכה הלשונית. כמו תמיד, אשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק, האלבום ועל התקופה המיוחדת והקשה הזו בחייו של הריסון. האזנה נעימה!

בוקר נפלא! למי לא בא לחיות את החיים הפרועים או את חיי הפרא, במיוחד כשקוראים לך פול מקרטני ורק לפני רגע היית בלהקה הגדולה בעולם. מה הם החיים עבור פול מקרטני? לקום בבוקר, להקים להקות ולעשות מוסיקה. אכן חיים פרועים. הפרק החדש בפודקאסט התפרסם זה עתה והוא עוסק באלבום השלישי של פול מקרטני לאחר ימי הביטלס או אלבום הבכורה של ההרכב החדש שלו ‘ווינגז’, תלוי מי סופר. באלבום הזה הניח מקרטני בצד את כפפות האיגרוף, ויתר על חלום הביטלס והקים לעצמו הרכב. מהר מהר הוא הקליט אלבום על מנת להגשים את החלום שהלך והתרחק ממנו עם הביטלס: לצאת להופעות! איך הוא עושה זאת? בפרק החדש נדון גיא ברמן מכליס ואנוכי בדרך לאלבום הזה שאהוב על שנינו, נספר את הסיפורים הקטנים ונעבור יחד על שיריו. יהיה כיף אדיר! אתם מוזמנים להאזין לפרק החדש בשלל אפשרויות שמפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים כרגיל לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק, על האלבום או אולי אפילו איזה שיר אתם הכי אוהבים ממנו. האזנה נעימה!