בשבוע שעבר סיכמתי עבורכם חלקים מהספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money שמתעסק בפירוק של הביטלס. במקור החלטתי לעשות זאת כדי שכשנגיע לאלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, ולדו קרב שמתנהל בינו לבין לנון על גבי האלבומים שלהם, תבינו למה המצב הידרדר עד כדי כך. אבל אני חושב שבלי קשר, מדובר בחלק עצוב בקריירה של הביטלס, וכזה שראוי לתת לו במה. מכיון שעכשיו הגענו לחלק הכי חשוב, את הפרק שמתעסק בסוף שנת 1970 החלטתי לתרגם ולא לסכם. אז הנה לפניכם החלק הראשון של התרגום – מפרקים את הביטלס. זה יהיה עצוב. שלא תגידו שלא אמרתי לכם. מי שמעוניין להיכנס לעניינים מוזמן לקרוא קודם את הפוסט הקודם כאן ————————————————————————————– “אמריקה היא איפה שהכל קורה”, אמר ג’ון לנון בדצמבר 1970. “אתה יודע, אני הייתי צריך להיוולד בניו יורק, בנאדם. הייתי צריך להיוולד בוילג’! לשם אני שייך. למה לא נולדתי שם?” פעם הביטלס היו שייכים לליברפול, אחר כך לאנגליה ואחר כך לעולם. “אפל” עיגנה אותם בבירת אנגליה, אבל למשך שנה או יותר המשרדים היוו מקור מתח בלבד. חופשיים ממחויבויות אחד לשני, שלוש חיפושיות עשו את דרכם לניו יורק בסוף השנה. ג’ורג’ הריסון נסע בעקבות פיל ספקטור לעיר הולדתו, כדי לסיים את הסשנים האחרונים של אלבום הסולו שלו. לנון נמשך אל המוניטין של העיר כמרכז אמנותי: “כולם פונים לכיוון המרכז, לכן אני כאן גם כן. אני פה רק לנשום את זה… כאן הכל מתרחש”. ניו יורק היתה גם היכן שהעסק של אלן קליין נמצא, אבל זה לא מנע מפול מקרטני מלטוס לשם בנובמבר. המעבר סימן פרידה סימבולית מהדיכאון שהכביד עליו בבריטניה. עבור שלושת הגברים, ניו יורק סימלה חופש. רק לנון הודה בכך שהעיר היממה אותו: “אני כזה בעל מום מזוין שאני לא מצליח להפיק מזה הרבה. זה יותר מדי עבורי. אני פוחד מדי מזה. זה כל כך הרבה והאנשים כל כך אגרסיביים” כמו לינדה מקרטני, יוקו אונו היתה למעשה ניו יורקית, והיא הובילה את בעלה דרך עולם האמנות של העיר, המקום בו היא רכשה את המוניטין שלה כיוצרת דעתנית בעשור הקודם. במרחב שלה, הזוג אימץ את הסגנון שלה, ויצר במהירות שני סרטי אמנות: “זבוב”, שבו זבובים זחלו על גופה הערום והמסומם של אשה, מכף רגל ועד ראש, דרך כל האיברים המוצנעים, ו-Up Your Legs Forever, המשך הגיוני ל”סרט מספר 4″ (“Bottoms” בו רואים ישבנים). זוהי גרסה מצונזרת של Fly ללא ערום, כי יו טיוב לא רוצה להשחית את הנפש שלכם. המקרטנים היו בניו יורק כדי לחנוך את השותפות היצירתית שלהם, בה איזון הכוחות נטה בברור לטובתו של פול. התרומה של לינדה ל”מקרטני”, אלבומו הראשון, היתה קטנה מאוד, אבל כשהוא החל את הסשן הראשון שלו אי פעם באמריקה, המטרה היתה ליצור אלבום של “פול ולינדה מקרטני”. לא שמהות שיתוף הפעולה היה ברור: “ללינדה לא היה יותר מדי מה לעשות באולפן. היא פשוט שמרה על הילדים.” סיפר הגיטריסט דייויד ספינוזה שניגן בסשנים. “אני באמת לא יודע מה היא עשתה מלבד לשבת שם ולתת הערות על מה שחשבה שהיה טוב ומה שחשבה שהיה רע. אין לי מושג מאיפה היא מגיעה. עכשיו היא חושבת שהיא מפיקה”. בטון שהריסון בטח היה מזהה, ספינוזה התלונן : “לא היה חופש. נאמר לנו בדיוק מה לנגן. הוא ידע מה הוא רוצה והוא פשוט רק השתמש בנו כדי לעשות את זה”. הריסון ואישתו פאטי היו בניו יורק כש-All Things Must Pass יצא. סט של שלושה תקליטים – הראשון בהיסטוריה של הרוק – שהתקבל כ”אקסטרווגנזה של דתיות, הקרבה וסיפוק, שהמשיכה המגנטית שלה והאמביציה הופכים אותה ל”מלחמה ושלום” של הרוקנרול” – כך נכתב ברולינג סטון. גלי האתר נכנעו לרוחניות של הסינגל “My Sweet Lord”. “כל פעם שאני פותח את הרדיו, אני שומע “Oh my Lord”, אמר ג’ון לנון. “אני מתחיל לחשוב שכנראה שחייב להיות אלוהים”. המבקר של הרולינג סטון היה בין הראשונים לציין ש”My Sweet Lord”, נשמע כמו “He’s So Fine” של השיפונס, להיט מ-1963 שהיה בנוי סביב מבנה ומלודיה כמעט זהים. מאוחר יותר הריסון הודה שהוא תכנן לשכתב שיר אחר, Oh Happy Day, אבל החליט להיזהר ושינה את המלודיה. מפליא שלא הוא ולא פיל ספקטור זיהו את הדמיון לשיר שהיה להיט משני צידי האוקיאנוס. ב-14 בפברואר 1971, ברייט טיונס, המוציאה לאור של “He’s So Fine”, הגישה תביעה בה טענה שהריסון גנב את השיר שלהם ושהם דורשים פיצוי כספי. בשלב הזה “My Sweet Lord” כבש את העולם כפי שעשו להיטי הביטלס הישנים, כשהוא מגיע לראש מצעדי המכירות באנגליה וארה”ב. למרות שהוא נמכר במחיר של שני אלבומים, האלבום המשולש All Things Must Pass היה להיט מכירות עולמי שעד ינואר הגיע במצעדי המכירות למקום הראשון . ההשוואה עם האלבום שלנון הוציא באותה שנה, John Lennon Plastic Ono Band, שהושפע מהטיפול שעבר לנון, היתה בלתי נמנעת. למרות שהיה האלבום הראשון שהכיל חומר חדש ומקורי של לנון מאז פירוק הביטלס, הוא לא מכר טוב יותר מההקלטה של ההופעה בטורונטו שיצאה שנה לפני כן. הידיעה שהוא הושאר מאחור על ידי חברו, שלכאורה היה פחות מוכשר, עיוותה את יכולתו של לנון לראות את עבודתו של הריסון. “אני שואל את עצמי עד כמה ג’ורג’ מאושר”, אמר בזלזול. הוא התלונן שהריסון הוא “לא מסוג האנשים שהייתי קונה אלבום שלו. אני לא מחשיב את הכישרון שלי למופלא, בטח בהשוואה ליקום המזוין, אבל אני מחשיב את של ג’ורג’ לפחות מזה שלי”. הריסון נזכר “אני זוכר שג’ון היה ממש שלילי בזמן ההוא. אני לא הייתי בבית כשהוא בא אלי. חבר שלי שגר אצלי היה שם. הוא היה גם חבר של ג’ון. הוא ראה את עטיפת האלבום ואמר ‘הוא בטח יצא מדעתו המזויינת כדי להוציא 3 תקליטים. ותראה את התמונה מקדימה, הוא נראה כמו לאון ראסל אסמטי’. היתה שם הרבה נגטיביות בתקופה ההיא.” זה אולי מסביר למה הריסון ולנון התחמקו אחד מהשני בניו יורק, למרות ששניהם הגיעו באופן קבוע למשרדים של אלן קליין בברודווי. אבל ההריסונים כן מצאו זמן למקרטנים. זו היתה הפעם הראשונה ששני הגברים נפגשו מאז התעלול הפרסומי של מקרטני באביב הקודם. למרות שהמפגש החל באופן שלו יחסית, מצב הרוח העכיר – כפי שיקרה כל כך הרבה פעמים בשנים הבאות – כשהשיחה עברה לעסקים. מקרטני נזכר “אמרתי, ‘תראה ג’ורג’, אני רוצה לצאת מהלייבל (אפל)’, וג’ורג’ סיים מיד את השיחה, וכשאני אומר את זה עכשיו זה כמעט מרגיש שאני משקר, אבל אני נשבע שג’ורג’ אמר לי ‘אתה תשאר בלייבל המזוין. הארי קרישנה.’ ככה זה היה, ככה היו הזמנים ההם.” באופן אירוני, כשהתקשורת למדה על המפגש בין שני החיפושיות, היא התייחסה לזה כסימן להפסקת אש. כשהם יודעים שלנון נמצא באותה עיר, הם עיצבו מחדש את הסיפור והציגו את השיחה כועידת פסגה. עיתון הפופ Disc הודיע על הידיעה ה”אקסלוסיבית” שלו כמה ימים מאוחר יותר: “Come Together!” – יתכן כי הביטלס ינגנו שוב – חי!”. העיתונאי מייק לדג’רווד טען כי ההרכב מתכנן הופעה בבריטניה “בעקבות הדיווחים כי הויכוח בין פול מקרטני לג’ון, ג’ורג’ ורינגו עומד להיפתר”. הוא ציטט “חבר” אנונימי שסיפר לו “הם נראים לחלוטין רציניים לגבי עבודה משותפת. היו שיחות רבות בכיוון הזה”. The New Musical Express קלט את אותן לחישות ברוח: “נאמר כי הביטלס קרובים אחד לשני יותר משהיו בכל זמן אחר ב-18 החודשים האחרונים”. הריסון לא עשה כלום כדי להכחיש את השמועות, כשהוא אומר באדישות: “דברים מוזרים מזה קרו”. במציאות לנון ארגן פגישה עם מקרטני במנהטן, אבל מקרטני ביטל אותה. מאוחר יותר סיפר לנון שזה לא שינה הרבה, כי גם הוא לא תכנן להגיע. לאחר הויכוח שלו עם הריסון, היה ברור שמקרטני יחפש דרכים אחרות לברוח מהסכם השותפות של הביטלס. אז נרקמה מזימה לצמצם את האפשרויות שלו. לפי לנון “פול היה מאבד את הזכות להיפרד מאיתנו, על ידי כך שהיה חובר אלינו שוב. ניסינו לעבוד עליו על מנת שיסכים להקליט איתנו שוב. אלן (קליין) חשב על התוכנית הזאת. הוא אמר ‘פשוט צלצלו למקרטני ותאמרו: אנחנו מקליטים בשישי הבא, אתה מצטרף?’ וזה כמעט קרה. התחילה לצאת השמועה שהביטלס חוזרים לעבוד יחד, בגלל ש-EMI שמעה שהביטלס הזמינו זמן הקלטה. אבל פול לא הסכים בשום אופן בעד שום הון שבעולם, והיום גם אני לא הייתי עושה את זה”. התוצאה היתה סשן ההקלטות לשיר של רינגו “Early 1970”, שאם מקרטני היה נופל במלכודת, היה הופך בוודאי לפוקוס הסימבולי של איחוד ביטלס מניפולטיבי (בשיר רינגו מדבר על כל אחד מחבריו לביטלס). מרגע שהשמועה יצאה, אי אפשר היה לעשות כלום. תוך שבועיים הסיפור השתנה: עכשיו מקרטני היה האאוטסיידר וחבריו הביאו במקומו, כך נטען, את חברם המשותף קלאוס פורמן. פורמן מצא את תשומת הלב התקשורתית כל כך מעיקה, שהוא ברח אל ביתו של הריסון בפראייר פארק. ברגע שהוא ירד למחתרת, התקשורת החליטה שהביטל החדש חייב להיות נגן בס אחר, לי ג’קסון (שהיה בהרכב הפרוג רוק the Nice). הפרטים לא היו רלוונטים: זה היה סוד גלוי כי הביטלס עמדו לחזור בצורה שונה. באופן מקרי, גם לנון וגם מקרטני בחרו לפוצץ את בלון הפנטזיה. הם עבדו עצמאית, כל אחד עם אג’נדה משלו, ובדרכים שונות באופן מובהק. אבל הפעולות שלהם בדצמבר 1970 וידאו ביעילות ששום איחוד של הביטלס לא יוכל להתקיים, לא באותו זמן ולא בשנים שלאחר מכן. אבל על זה נספר בפעם הבאה. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הביטלס #Mysweetlord

בשבוע שעבר פרסמנו את החלק השני של הפוסט על אלבום הסולו הראשון של מקרטני שנקרא בפשטות “מקרטני”. היום רציתי לכתוב על מה שקרה לאחר יציאת האלבום ובהמשך שנת 1970 בין מקרטני לשאר חברי הביטלס. זהו למעשה סיכום שמתבסס על הספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money ומתעסק בפירוק של הביטלס. כשעזבנו את פול, הוא הודיע לתקשורת שהוא עוזב את הביטלס. אלן קליין דאג מהר מאוד להזכיר שמקרטני היה מחויב לאפל לעוד כמות נכבדה של שנים. אף חבר ביטלס לא יכול היה להציע את שרותיו מבלי אישורם של הקולגות שלו. מקרה של פירוק, היה קיים כבר בחוזה שניסח בריאן אפשטיין ב-1962. אז נכתב: “האמנים מסכימים יחדיו שאם שניים או יותר מהם ירצו להוציא אחד או יותר מהאחרים, אז בתוספת הסכמה בכתב של המנהל הם יוכלו לתת התראה בכתב בדואר רשום”, אבל זה היה כשהם היו 4 ילדים מליברפול עם מנהל ללא נסיון. עכשיו הם היו חברה ענקית. למקרטני נשבר. כשמקרטני קיבל מפיל ספקטור עותק של האלבום “Let it be”, הוא הסכים להוצאתו למרות שהיה כעוס מאוד. הוא היה עסוק עדיין כל כולו באלבום החדש שלו ולא היה לו זמן להקדיש מספיק תשומת לב לעניין. עכשיו, עם כל עניין הפרידה, הוא חזר והאזין לתקליט. הוא הגיע למסקנה שעם כל הרצון הטוב, ישנו עניין ספציפי עליו הוא לא יכול לוותר. מכיון שלא מצא שום סיבה לנסות ולשמור על קשר טוב עם חבריו ללהקה, הוא החליט לצאת נגד מה שהוא ראה כעוול הגדול ביותר של האלבום – האופן בו שונה השיר The Long and Winding Road. כשכתב אותו, ראה את השיר כבלדה פשוטה. עכשיו השיר חזר אליו מפיל ספקטור ואלן קליין כסטירה מצלצלת בצורת תזמור מופרז. הוא התקשר לאפל לדבר עם קליין. מכיון שקליין לא היה במשרד, הוא השאיר עבורו מכתב שהכתיב:  “אדון יקר, בעתיד לאף אחד אין אישור להוסיף או להוריד מהקלטה של אחד משירי מבלי לקבל את רשותי. שקלתי את הרעיון להוסיף תזמור והחלטתי נגדו. לכן אני מעוניין בשינויים הבאים: 1) הורדת עוצמת הסאונד של כלי המיתר, כלי הנשיפה, קולות הרקע וכל הרעשים שהוספו. 2) הגברת עוצמת השירה ונגינת הביטלס. 3) להוריד לחלוטין את הנבל מסוף השיר ולהאריך את תוי הפסנתר המקוריים. 4) אל תעשה את זה יותר לעולם.” שימו לב שהוא לא נתן אולטימטום ולא איים. הוא חשב שאם יפנה בגישה חיובית באופן יחסי, הוא יקבל את היחס לו הוא מצפה. הוא טעה כמובן. מבחינת קליין – ספקטור שלח למקרטני את האלבום לתגובה. מקרטני החליט לא לענות. עכשיו, כשתהליך הייצור כבר יצא לדרך, מקרטני החליט להתנגד. תפקידו של קליין היה להעביר את הזמן עד הוצאת האלבום בשקט יחסי, ומבחינתו לא היה כבר זמן למיקסים נוספים. הוא שלח למקרטני טלגרם ובו כתב שלא הבין את המכתב, וביקש ממנו לצלצל אליו או אל ספקטור ישירות. עבר עוד יום והגיע טלגרם חוזר ממקרטני שאמר כי המכתב דיבר בעד עצמו. כך עבר עוד יום ולבסוף לא היה זמן, גם אם היו רוצים, כדי לעשות מיקס נוסף לאלבום.  מקרטני אמר בראיון מפויס יחסית: “המסיבה נגמרה, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להודות בזה… אנחנו (לנון והוא) לא שרים הרמוניות כפי ששרנו בעבר. אני חושב שזה עצוב. ב-Come Together רציתי לשיר הרמוניות עם ג’ון, ואני חושב שהוא היה רוצה שאעשה את זה, אבל התביישתי מכדי לשאול אותו…תנו לנו את החופש שלנו, שכל כך מגיע לנו. אנחנו מתחילים להתקשר עכשיו אחד לשני רק כשיש חדשות רעות… כולנו מדברים על שלום ואהבה, אבל באמת, אנחנו ממש לא חשים ככה. אף אחד לא אשם, היינו טיפשים שהכנסנו את עצמינו למצב הזה מלכתחילה.”  באופן אירוני, המצב – אפל וקליין – היו מעשה ידיו של פול. פול היה מי שדחף להקמת אפל, והשותף הפעיל ביותר בה בימים שתפקדה, והוא גם היה הראשון לזהות שיש למנות לה מנהל שידע איך לפתור את התסבוכת. הוא רק לא חשב שזה יהיה מה שיכבול אותו, יקשה על הוצאת אלבום הסולו שלו (כפי שתארנו בפוסט עליו) ויגרום ל-Let it be לצאת באופן שמנוגד לרצונו. לנון, שכמה ימים לפני כן הגיב על הודעת הפרישה של פול ב”הוא פורש? אני פיטרתי אותו, זה מה שאפשר לומר”, היה מפויס יותר כשענה לכתב: “אין לי מושג אם הביטלס יעבדו יחד שוב או לא. אף פעם אני לא יודע. זה תמיד היה פתוח. אם מישהו לא היה רוצה, זה היה הסוף! זו יכולה להיות לידה מחדש או מוות. נראה מה יקרה. ככל הנראה זו תהיה לידה מחדש.”  מעניין לראות שעם כל הביטחון שהציג בדרך כלל, הוא חשש להתחייב לעניין הסוף של הביטלס. הוא לא אמר “אני עזבתי כבר מזמן”. בסופו של דבר, כפי שנראה בהמשך, מי שכתב באופן מפורש שהביטלס סיימו את דרכם המשותפת היה פול. בראיון משנת 1984 פול נזכר בתקופה ההיא של אביב וקיץ 1970: “זה היה רצחני. היו לי חלומות, חלומות מדהימים על קליין רץ אחרי עם מחט, כמו רופא שיניים מטורף. אני הייתי בלתי נסבל. אין לי מושג איך מישהו יכול היה לחיות איתי. לראשונה בחיי הרגשתי מיותר, זקן ולא מעניין… זו היתה פשוט התחושה, האכזבה האיומה של להיות חסר ערך עבור כולם. הייתי כמו מאגר ריק, הרגשת ריקנות שפשוט השתלטה על הנשמה שלי… באמת הייתי גמור בפעם הראשונה בחיי. עד אז הייתי בחור שחצן למדי. זו היתה הפעם הראשונה שהביטחון שלי ממש התערער.” וכך, מקרטני חוזר לדיכאון שפקד אותו טרם הקלטת אלבום הסולו הראשון שלו. וגם הפעם לינדה היתה שם להציל אותו. ואז הוא קיבל החלטה – הוא צריך להיפרד משפטית מיתר חברי הביטלס. אם הם לא רוצים בו יותר, למה הם ממשיכים להתעקש להשאיר אותו כבול בכלא הנפשי והכלכלי הזה? האיסטמנים החליטו להתחיל לעבוד על קליין כדי לשחרר את מקרטני. ג’ון איסטמן הזמין את קליין לפגישה במועדון האוניברסיטה במרכז מנהטן. המיקום נבחר, ככל הנראה, כדי ליצור איום על קליין. איסטמן, בנימוס שחייב המקום, התעניין לדעת האם יש דרך בה מקרטני יוכל לשמור על פירות עמלו במקום להוסיף אותם לסל הקולקטיבי של הביטלס. קליין טען שיהיו השלכות בענייני מיסים, אם כל ביטל אינדיבידואלי יתחיל להעביר את הנכסים של קבוצת אפל. לאחר שזה לא עבד, לי איסטמן שלח מכתב לקליין בו הוא דורש שמקרטני ישוחרר מהשותפות עם חברי הביטלס האחרים. קליין אפילו לא טרח לענות. לאחר מכן מקרטני הציע שהוא יכסה את כל ההוצעות העתידיות שלו בתמורה לקבלת 1500 ליש”ט בחודש מחשבון הביטלס. התשובה היתה שלילית. לבסוף אמר מקרטני לשותפיו “אני רוצה לעזוב. אתם יכולים להמשיך עם קליין והכל, רק תנו לי לעזוב”. מאחר שלא דיבר עם לנון שבועות, הוא שלח לו מכתב באותו קיץ, בתחינה ששותפיו לשעבר יתנו אחד לשני לצאת מהמלכודת הזו. לנון שלח תשובה בצורת תמונה שלו ושל יוקו, עם בלוני קומיקס יוצאים מהפיות שלהם בהם נכתב “איך ולמה”. מקרטני השיב במכתב: “איך, על ידי חתימה על מסמך שאומר שאנו מפרקים את השותפות שלנו. למה, כי אין שום שותפות”. לנון השיב בכרטיס ברכה עליו היה כתוב “החלמה מהירה. תשיג את שאר החתימות ואני אחשוב על זה”. בעוד התקשורת בין החברים היתה תקועה, המדיה התקשורתית המשיכה לקוות שזה רק עניין של ימים עד שארבעת המופלאים יתאחדו. מקרטני, שהרגיש רדוף על ידי הכתבות האלה, כתב ל”מלודי מייקר”, העיתון שהתעסק בכך יותר מכל האחרים: “שק דואר יקר, על מנת לגמול מיסוריו את הכלב הצולע שהוא הסיפור החדשותי שממשיך לגרור עצמו על דפי העיתון שלכם במהלך השנה האחרונה, התשובה שלי לשאלה ‘האם הביטלס יחזרו לעבוד יחד?’ היא לא”. זו היתה הפעם הראשונה בה באופן נחרץ וברור חבר ביטלס אמר כי הביטלס אינם ולא יהיו עוד. בנסיון לכפות את ההפרדה מקליין, האיסטמנים פנו ל-EMI ודרשו כי כל התמלוגים מהאלבום McCartney יועברו ישירות לפול ולא לאפל. יו”ר EMI ענה בהתנצלות כי זה לא אפשרי, שכן לחברה יש חוזה עם אפל ולא עם מקרטני או האיסטמנים. המכירות של “מקרטני” עקפו את מכירות האוסף Hey Jude, שכלל סינגלים שלא יצאו באלבומים כמו “היי ג’וד”. כמה שבועות אחר כך Let it be חצה את מכירות “מקרטני”. אבל כמו עם “מקרטני”, הביקורות לא אהבו גם את Let it Be. מבקר ה-NME כתב: “מתאבן זול, מצבת קרטון, סיום עצוב וצולע לרתיחה המוסיקלית שמחקה וציירה מחדש את פני מוסיקת הפופ”. מבקרים אחרים לא היו נדיבים יותר: “בוז לאינטליגנציה של קוני התקליטים”, “אובדן הכבוד העצמי”, “מכרו את כל הערכים שהיו להם בעבר”. גם הסרט זכה לביקורות רעות מאוד. ניל אספינל, שהיה אחד ממנהלי אפל, הכריז על סרט נוסף בשם The Long and Winding Road שיסקר את הקריירה של הביטלס מליברפול דרך לונדון ועד ההווה. כולם הניחו שהביטלס יתראיינו לסרט והוא תוכנן לצאת לפני חג המולד 1970. בעוד שהסרט Let it Be לא הצליח, פס הקול היה הצלחה אדירה. מעריצים רצו לקנות את מה שהם האמינו שיהיה הטעימה האחרונה מהלהקה האהובה. שני סינגלים יצאו והגיעו לפסגת המצעד האמריקאי – שיר הנושא ו”הדרך הארוכה והמפותלת” בעיבוד של ספקטור שמקרטני כל כך שנא. קליין היה מרוצה. אנשי אפל היו פחות מרוצים. כשקליין הגיע לאפל היא היתה בלתי רווחית, אבל עדיין מלאה באידאלים. דרק טיילור, שהיה אחראי על יחסי הציבור, סיפר עשרים שנים מאוחר יותר: “אפל היתה מקום מדהים להגיע אליו מהעולם שבחוץ. כל החדרים היו שונים זה מזה, ואף אחד מהם לא היה קונבנציונאלי, או כמו כל דבר אחר שמישהו הכיר לפני כן. כל זה נעשה בחוסר מודעות. זה לא שהתהלכנו במשרד והשווצנו, היינו פשוט נשמות חופשיות”.  לא היה מקום לנשמות חופשיות כשקליין הגיע ואיתו הפיטורים, הקיצוצים בהוצאות ורואי החשבון של ABKCO (החברה של קליין) שבוחנים את כל החברים של הלהקה מליברפול שליוו אותם מההתחלה. “עבדנו עבור אנשים שהיו כל כך מפורסמים שלא היה לכך תקדים.”, סיפר טיילור, “זה היה כמו חצר מלך באגדה מוזרה. אבל זה עדיין לא היה צריך להיגמר ככה, לא?”  הסיפורים על אפל החלו לצאת החוצה. ביולי 1970 התפרסמה כתבה בשם: “אפל מתפרקת בליבה”. בעיתון אחר נכתב כי “מאז פירוק החיפושיות, אמפריית אפל הדרדרה ללא יותר ממרכז לאיסוף תמלוגים ועיסוק בעניינים פרטיים”.  קליין עדיין לא זנח את התקווה כי הביטלס יתאחדו. ביולי 1970 הוא יצר קשר עם רואי החשבון שלו כדי לברר על השלכות מס של פרוייקט ענק: סיבוב הופעות עולמי של הלהקה, עם סרט דקומנטרי שיתעד את הסיבוב. אם סיבוב הופעות כזה יצא לפועל, הוא יזכה ב-20 אחוז מההכנסות.  ההיסטוריה מלמדת אותנו שסיבוב כזה לא התרחש, ובעוד חבריו יוציאו אלבומים חדשים שיתקבלו בהתלהבות, מקרטני יפנה לבית המשפט כמוצא אחרון. אבל על כך בפעם הבאה. #LetitBe #גוןלנון #אלןקליין #פולמקרטני #mccartney #הביטלס

אנחנו ממשיכים היום עם התרגום לפרק מתוך הספר המצוין You Never Give Me Your Money של פיטר דוג’ט. בשבוע שעבר עברנו על ארועי שנת 1970 והגענו לדצמבר, החודש בו שני האנשים החזקים בלהקה עשו מהלכים שאחריהם אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. ——————————————————————————– לנון עשה את הצעד הראשון. ב-8 בדצמבר, הוא ויוקו נתנו את הראיון הארוך ביותר שהוא נתן אי פעם, לעורך הרולינג סטון יאן וונר. המפגש נערך במשרדי ABKCO (המשרדים של אלן קליין), שם קיבל הצוות הוראה לספק ללנון תרופות לכאב ראש וחומרים משלשלים – מה שמאשר טענות מאוחרות יותר, שלמרות טיפול ה-Primal Scream שעבר, לנון נפל שנית לשימוש בהרואין. אם מחפשים הוכחה שמיעתית בהקלטה, הסם הנבחר יכול להיות בקלות קוקאין, שכן קולו מציג התלהבות מוגזמת ותוקפנות של משתמש קבוע. הראיון ברולינג סטון, שנועד לקדם את האלבום Plastic Ono Band (והתפרסם על גבי שני גליונות של המגזין ובסופו של דבר גם בספר), התרחב לכדי המניפסט הפוסט ביטלסי של לנון. הוא הציג את האני מאמין שלו: הוא האמין בעצמו, ביוקו, באמנות כביטוי יצירתי וכנות מוחלטת, כשהוא מתאים את הכל למה שמתאים לו ביותר. הכל היה שפיט תחת הקריטריונים הללו, ומלבד עבודתו של לנון מחוץ לביטלס והרוק הפרימיטיבי של שנות ה-50, הכל לקה בחסר. דחיית העבר היתה חלק מהותי בפילוסופיה שלו, שבטיפול הPrimal Scream שווה לכאב. אם, כפי שהוא האמין, הטיפול של יאנוב (אבי שיטת הטיפול) שחרר אותו מהעינוי הפנימי שלו וממנגנון ההגנה אותו הקים כדי להסתיר אותו, אז הוא צריך להיפטר מכל המעמסות שהוא אסף בשנים האחרונות. אף אחת מהן לא שקלה או כפתה עצמה עליו יותר מהביטלס. לאחר שהטה את וונר מהנושא הזה, כאילו פחד שמה יחשוף יותר מדי, החל לנון לקרוע באכזריות את המיתוס, כשהוא חושף את שדה הקרב בתוך הלהקה, את ההוללות במסעות ההופעות, את ההומוסקסואליות של מנהלם ואת הפגמים האישיים שלהם. הוא זעם על האופן בו הריסון ומקרטני התייחסו ליוקו, ביטל את הטענה של ג’ורג’ מרטין לקרדיט כלשהו על המוסיקה של הביטלס ותקף את חבריו הנאמנים ביותר באפל על כך שלא הבינו שהם לא ביטלס אלא סתם אנשים נלווים שניסו להרוויח מהמצב. “זה מצער מאוד”, אמר לאחר שנים דרק טיילור, “כי הדבר היחיד שניל אספינל ואני ידענו היה שיש הבדל ביננו לבינם. בתקופה ההיא הפרסום ייסר את ג’ון, והוא היה מצוין בהלקאה. בין כה אנחנו באפל לא הרגשנו טוב כי אפל נכשלה, והנה אחד מהחברים שלנו אומר לכל קוראי הרולינג סטון שאנחנו חארות. בסוף אמרנו ‘ובכן, אנחנו לא’. מאוחר יותר ג’ון נסוג מחלק מהדברים שאמר, וחזרנו להיות חברים. אני סלחתי לו. הוא היה שוכח את מה שאמר ומצפה שיסלחו לו, כפי שהיה איתו תמיד”. גם ג’ורג’ מרטין התעמת עם לנון על הדברים שאמר ברולינג סטון, במהלך הפגישה האחרונה שלהם. “בילינו ערב ביחד, ואני אמרתי לו ‘אתה יודע, הדברים שאמרת היו קשים מאוד בראיון ההוא, ג’ון.’ הוא אמר ‘אלוהים, הייתי מסטול לגמרי, לא מאופס בכלל’. הוא שאל ‘לא התייחסת לזה ברצינות, נכון?’. אמרתי לו ‘ובכן, כן. וזה כאב’. כעסתי מאוד על הראיון הזה. אני חושב שכולם כעסו. אני חושב שהוא פשוט השתלח בכולם, כולל מלכת אנגליה. אני לא חושב שהוא פספס מישהו” עוד שלוש דקות עם הלנון הזה ואני מתאבד התאור של לנון את שנותיו האחרונות בביטלס היה הלם מוחלט עבור כל מי שעדיין נתלה בתדמית של ארבעת המופלאים שכבשו את לב העולם. שכבה אחר שכבה הוא חשף את האנושיות השברירית שתחת מעטה התהילה. “לקחנו הרואין בגלל מה שהביטלס והחברים שלהם עשו לנו’, הוא טען. כשהתבקש לציין במדויק את הגורם לפירוק, הוא ציין מטרה מוכרת: “נמאס לנו להיות השוליות של פול… פול השתלט וכביכול הנהיג אותנו, אתה יודע. אבל מה זה אומר להנהיג אותנו, אם הסתובבנו במעגלים?”. אבל מקרטני לא היה האשם היחידי, הוא טען. “אני הנחתי שאני אוכל להמשיך ופשוט להכניס את יוקו לחיינו, אבל נראה היה שהייתי צריך להיות נשוי להם או ליוקו. אני בחרתי ביוקו, אתה מבין? וצדקתי.” ההתכחשות שלו לביטלס היתה הרסנית מספיק עבור הקהל שלו, אבל לנון רק התחיל. במגזין שהתגאה בהיותו הקול של תרבות הנגד, שנקרא על ידי אנשים שגדלו עם הביטלס ועקבו אחריהם אל מודעות מפותחת יותר, חיפוש רוחני ואידאליזם פוליטי, הוא סיפק את מכת המוות לכל הפנטזיה שתהיה מוכרת כשנות השישים. “החלום נגמר”, הוא חזר ואמר. “אני לא מדבר רק על זה שהביטלס סיימו. אני מדבר על העניין של הדור הזה. החלום נגמר, ואני צריך אישית לרדת אל מה שנקרא מציאות.” שום דבר מהרוח האוטופית לא היה רלוונטי יותר. כל שהיה חשוב הוא הכאב שחזר אל ילדותו, כשהמורים שלו ומי שגידלו אותו כשלו לראות את הגאון שישב מולם. “לכו תזדיינו כולכם!”, נשמע לנון צועק, כאילו הוא עדיין בחדר הטיפול. “אם אף אחד לא יכול לזהות מה אני, אז שילכו להזדיין!” לנון עדיין דבק בקונספט של האמנות כחיים והחיים כאמנות. “זו הדרך שהגאונות נגלית דרך כל מדיה”, הוא הסביר. ועל פי ההנחה הזו, הראיון לרולינג סטון, התפרצות ממושכת של האשמות, גידופים, בוטות, הומור וצורך כפייתי לומר את האמת, היה מותאם לרוחו ובלתי מתפשר ממש כמו האלבום שהרגע הוציא. ובאמת, נשמעו טענות שזוהי העבודה הגדולה האחרונה שלו בקונספט ארט, הפעם האחרונה בה כל חלקיק שלו היה מפוקס על מטרה אחת, בלי לאבד ריכוז או למעוד למצב של פרודיה עצמית. סוף סוף ג’ון לנון היה לגמרי ג’ון לנון, ובתהליך הזה הוא הרס כמעט כל מערכת יחסים קרובה שהיתה לו בחיים. מעכשיו והלאה יוקו אונו תצטרך לשאת את המשקל של להיות בת לוויתו של ג’ון לנון, שותפתו ליצירה והמושיעה שלו, מעמסה שהשאירה מעט מאוד מקום לאמביציה האומנותית שלה ולאגו. בזמן ששום שמים דגש על לנון ומקרטני, הריסון מציל את רינגו מאקדח קטלני שהשתלט לו על הידיים הראיון לרולינג סטון עמד כהצהרה שלו, למשך העשור הבא לפחות, כשהוא מגדיר את היחס שלו לחבריו לביטלס, הרבה אחרי שהדעות שלו כבר התרככו. עבור פול מקרטני, שכבר סבל מהאובדן של לנון כשותף מוסיקלי וחבר, הראיון ייצג את סוף הרומן. “זה ממש כמו גירושין. הייתם כל כך קרובים וכל כך מאוהבים שאם מישהו מחליט להתחיל לדבר באופן מלוכלך – נהדר, אז תיבת פנדורה נפתחת. זה מה שקרה איתנו. בסוף זה הגיע למצב של “הו, אתה רוצה לדעת את האמת עליו? בסדר. אני אספר לך.” כשמקרטני נזכר בטראומה בשנת 1987, הוא גילה איך זה המשיך לרדוף אותו. “ברור שאני חוזר אל הדברים בראשי. אני הייתי אחד החברים הטובים ביותר שלו, אחד האנשים הקרובים ביותר אליו. אני לא יכול לטעון שהייתי הקרוב ביותר, למרות שיכול להיות שזה נכון. זה אולי קצת וכחני, אבל אני לא… אני לא צריך את הקרדיט. אבל אני בטוח הייתי בין השלושה או ארבעה אנשים שהיו הכי קרובים אליו בחייו, ככה אני חשבתי, וברור שזה היה פוגע מאוד.” הוא אולי לא היה זקוק ל”קרדיט”, אבל התשובות שלו מגלות עד כמה הוא היה זקוק להכרה – רגע אחד, בפרטיות או בפומבי, בו לנון יוכל להרפות מהמגננות שלו ולאשר את האמת הברורה, שמקרטני תפס תפקיד מרכזי מאוד בחייו. מאוחר יותר הודה מקרטני שהיה “דבר אחד טוב” בראיון לרולינג סטון: “אני שמח שאף פעם לא עניתי על הדברים של ג’ון. חשבתי, אני לא יכול לנהל קרב גדול בתקשורת עם ג’ון. אני חושב שחלק מזה נבע כי ידעתי שהוא ינצח אותי”. ועדיין הוא שנא את תחושת חוסר הכח, להיות מותקף בלי החירות להגיב. הוא החליט לקחת את הצעד הלא חכם ולהגיב במדיום בו לנון כבר הוכיח כי הוא אשף אגרסיבי. כשהוא חבוי בתוך השיר “Too Many People”, היה רפרנס ל”too many people preaching practices” “הוא עסק הרבה בהטפה”, הסביר מקרטני מאוחר יותר, “וזה עלה לי על העצבים קצת”. זה לא היה רצח אופי, אבל זה גרם למקרטני להרגיש שוב בעל כח. לעת עתה, לפחות, “Too Many People” נשאר בדיחה פרטית. (בפוסט על אלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, נקדיש חלק משמעותי מהפוסט להצגה של הרבה רגעים בהם מקרטני מכניס בחזרה ללנון). הביטול והבוז בו התייחס הריסון לתחינה של מקרטני לחופש, סגר את הגולל על האפשרויות שלו. הוא לא רצה לדמיין את הביטלס האחרים כאוייביו והעדיף לשים את אלן קליין כמטרה. אבל קליין לא היה המנהל שלו ולכן לא היה יכול לפטר אותו. כמו כן, קליין לא יכול היה לשחרר את כספיו של מקרטני מהשותפות של הביטלס. זה לא היה מאבק על כסף. אם זה כן היה, מקרטני יכול היה לקרוא את נתוני המכירות של אלבומו החדש של הריסון ולחשב את 25 האחוזים שבקרוב יכנסו לחשבון שלו. מה שהוא רצה היה להיות ביטל, ואם זה לא היה אפשרי, אז הוא לא רצה להיות בביטלס יותר, ובטח לא להיות אבוד בשותפות המזוייפת הזו שהתקיימה בשטח הפקר. מה שסגר אותו בפנים היה הפן המשפטי של השותפות. דרכי המילוט התקפים היחידים ליציאה מההסכם היו גירוש על ידי עמיתיו או מוות. האחד לא היה זמין לו, השני לא אפשרות קוסמת. הוא לא היה מוכן יותר להמשיך עם העיוות שנכפה על ידי החוזה שחתמו כל ארבעת חברי הביטלס באפריל 1967, ושכבל אותם כשותפים עסקיים, גם אם לא כחברים. זו היתה, הוא אמר שנים לאחר מכן, ההחלטה הקשה ביותר שעשה בחייו. ב-31 בדצמבר 1970, היועצים המשפטיים של מקרטני הגישו לבית המשפט הגבוה בלונדון “הצהרה שהשותפות העסקית של התובע והנתבעים תחת השם The Beatles and Co. ושנשענת על חוזה שותפות מתאריך 19 באפריל 1967 שנערכה בין הצדדים הנוגעים בדבר, חייבת להתפרק”. התובע דרש גם כי השליטה של קליין על ענייני השותפות תוגבל, ושכונס נכסים רשמי ימונה לשמור על רווחי הביטלס המשותפים. התובע בתיק M 6315 בבית המשפט העליון לצדק היה ג’יימס פול מקרטני. הנתבעים היו ג’ון אונו לנון, ג’ורג’ הריסון, ריצ’רד סטארקי והחברה שמקרטני הגה ופעם שלט בה, Apple Corps Ltd. למרות שהבסיס לתיק היה כלכלי, אי אפשר היה לטעות בסמליות. מקרטני, שגם ככה כבר התייחסו אליו כאיש הרע בסיפור התפרקות הביטלס, תובע עכשיו את שלושת חבריו הקרובים. בתצהיר שהוגש באותו יום, מקרטני הציג את התיק שלו: “נאלצתי להגיש את הבקשה הזו כיון ש- א) הביטלס הפסיקו מזמן לתפקד כלהקה. ב) הנתבעים ביקשו לכפות עליי מנהל שלא מקובל עליי. ג) החירות האמנותית שלי חשופה להפרעות כל עוד השותפות ממשיכה. ד) שום דין וחשבון על השותפות לא נערך מאז שהשותפות החלה. כפי שאמר לתקשורת, “התפרקנו, וכל מה שהרווחנו בעבר צריך להתחלק ביננו. הם לא מסכימים. הם חושבים שהכל צריך להמשיך כפי שתוכנן. אבל אם שלושתם רוצים, הם יכולים לשבת היום ולכתוב על פיסת נייר שאני משוחרר” מקרטני גרם לפיסת הנייר להישמע כל כך פשוט, אבל עבור קליין היא סימלה “בעיות מס עצומות”, שכן זה יחשוף למס הכנסה כמות גדולה של תשלומים אישיים שכבר לא ניתן לקזז עם ההוצאות של אפל. קליין ניסה להציג את עצמו כקול התבונה: “זה לא משיג דבר, מלבד להוציא אל הציבור הרבה כביסה מלוכלכת מהחיים שלהם.”. הוא גם ציין כי מקרטני שמח לשתף את הכסף שהביטלס הרוויחו מהשיר Yesterday למרות העובדה שהוא כתב אותו לבד וביצע אותו ללא עזרת עמיתיו. אבל הטיעון של קליין חתר תחת עצמו, שכן ב-1965, כשהם הוציא את Yesterday, הביטלס היו יחידה אחת. ב-1970 הם היו ארבעה אינדיבידואלים עם אג’נדות שונות לחלוטין. שלושת הנתבעים קיבלו את ההתראה הראשונה שלהם על התביעה (מכתב לפני נקיטת פעולה) ארבעה ימים לפני חג המולד. “פשוט לא יכולתי להאמין לזה”, הריסון העיד כמה שבועות מאוחר יותר. “אני עדיין לא יכול להבין למה פול פעל כפי שפעל”. סטארקי תמך בזאת, והוסיף שהוא היה תחת התחושה שכל ארבעת חברי הביטלס יפגשו בלונדון במהלך ינואר 1971 בפעם הראשונה מזה 18 חודשים. “אני מכיר את פול”, אמר סטארקי, “ואני יודע שאנחנו לא זלזלנו בהבטחה שלו (להפגש). משהו רציני, שעליו אין לי שום מידע, כנראה התרחש בין הפגישה של פול עם ג’ורג’ בניו יורק, לבין סוף דצמבר.” אף אחד מהבחורים לא הבין שיכול להיות שהעימות בין מקרטני להריסון הוא שגרם לכך. שלושה ימים לפני שהתביעה התפרסמה לציבור, A Hard Day’s Night, סרטם הראשון של הביטלס, שודר בטלויזיה הבריטית בפעם הראשונה. בין הצופים היה ג’ון לנון, שרק חזר מניו יורק. עבורו, הסרט הרגיש כמו גלויה ממאה אחרת: הנה הוא, משחק את התפקיד שהפך לחייו, ללא מאמץ, בטוח בעצמו כשבשמחה הוא מקיף עצמו במוזיקאים שעל שמם הטוב ערער רק עכשיו ברולינג סטון. כשהוא נסער ממה שראה, הוא החל לכתוב סקיצה לשיר עם הכותרת הסרקסטית I’m the Greatest. כששומעים את ההקלטה הראשונית של השיר הזה, שנעשתה כמה ימים לאחר מכן, יחד עם גרסה כואבת ללהיט הביטלס מ-1965 Help!, לא מוצאים שום זכר ליהירות שלנון הפגין לפני וונר. הטיפול שלו חשף מחסן של כאב שהוא יכול היה לתעל אל שיר, אבל איפה ההשראה שלו נמצאת כשהעבר יבש? תשובה אחת הגיע במילים לא גמורות לשיר בשם “I Promise”, הראשון בסדרה ארוכה של בלדות גלויות בצורה שלעיתים מעוררת חוסר נוחות, שהבהירו את עומק התלות שלו ביוקו אונו. נחושים לברוח מעניין המשפט, לנון ואונו טסו ליפן. “לא סיפרתי לאף אחד שהגעתי”, לנון נזכר מאוחר יותר. “פשוט התחמקנו לגבעות ואף אחד לא יכול היה למצוא אותנו. פתאום התחלתי לקבל שיחות טלפון מעורך הדין, אידיוט שכזה. לא אהבתי את הקול שלו מהרגע ששמעתי אותו. סוג של קול אירי אנגלי מהמעמד הגבוה. פאק! ואז הוא התעקש שאחזור הביתה. יכולתי לעשות את כל זה בטלפון המזוין” בנתיים המקרטנים חוזרים לעבוד על האלבום שלהם באמריקה, ועליו נכתוב בשבוע הבא. אל המשך הפרק ומעללי בית המשפט נחזור בהמשך. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס

בשבועות האחרונים אנחנו מדברים הלוך ושוב על קריירת הסולו של מקרטני. הקדמנו ודיברנו על הרקע ליציאתו לקריירת סולו. דיברנו על האלבום הראשון של מקרטני “מקרטני” שיצא מיד עם פירוק הביטלס והיווה את אחד הגורמים שנתנו את מכת המוות לביטלס. אנחנו ממשיכים ומדברים בשבועות האחרונים בסדרת הפוסטים המעולה (כי אנחנו צנועים) “מפרקים את הביטלס” על הפרומו לאלבום הסולו השני של מקרטני RAM ועל היחסים העכורים בין חברי הביטלס שהיוו את המצע הדוקרני לאלבום הזה. בהמשך חזרנו אחורה בזמן למה שהיה פרויקט הסולו הראשון האמיתי של מקרטני, שיתוף הפעולה בינו לבין ג’ורג’ מרטין שהוליד את פסקול הסרט The Family Way שיצא בתחילת 1967. עכשיו נשאלת השאלה – מה קרה בין תחילת 1967 לאחר יציאת פסקול הסרט The Family Way ועד ליציאת אלבום הסולו הראשון הרשמי של מקרטני ? האם טמן המקרטני את ידו בצלחת ? האם הסתפק בביטלס לסיפוק יצריו המוסיקלים ? היום נסקור את פעילותו הענפה של מקרטני בין 1967 ועד ל 1970 בשת”פים שערך מחוץ לביטלס. זהו חלק משלים הכרחי שחשוב להכיר וכנראה שהניח חלק מהיסודות לפתיחת קריירת הסולו שלו. כבר בפברואר 1967, זמן קצר לאחר יציאת פס הקול לסרט The Family Way יוצא סינגל של הזמר הבריטי דונבן בשם Yellow Mellow ומקרטני שכנראה מרגיש חייב על עזרתו של דונבן בגיבוש המילים ל Yellow Submarine בשנה הקודמת (מעניין אם יש קשר בין כותרות שני השירים), תורם קולות רקע לשיר. שנה אחר כך שניהם ישירו קומבייה יחדיו ברישיקש. הפרויקט הבא בו משתתף מקרטני הוא הפקת האלבום McGough & McGear של לא אחר מאשר אחיו מייק מקרטני. האלבום משותף למייק מקרטני (שעל מנת להבדיל עצמו מהאח המפורסם קרא לעצמו מק’גיר) ולרוג’ר מקגוג. השניים היו חברים בקבוצת שירה ליברפולית שנקראה The Scaffold וב 1966 הצליחו להיות מוחתמים בחברת פארלופון והחלו לעבוד עם ג’ורג’ מרטין – ברור שאין קשר לאח המפורסם. הם הקליטו בכמה אולפנים ב 1967 והאח מקרטני נותן יד במלאכת ההפקה ומביא מוסיקאים מפורסמים שונים שיעזרו בהקלטת האלבום כמו ג’ימי הנדרקיס, גראהם נאש, ספנסר דיוויס ועוד. ג’יין אשר שעדיין הייתה חברתו של מקרטני, תרמה קולות לאלבום. האלבום של McGough and McGear הנה לכם מתוך האלבום, השיר So Much הפסיכדלי בו מתארח ג’ימי הנדריקס. האלבום יוצא לאור ב 17 במאי 1968 ואני ממש בטוח שעל מייק מקרטני וקריירת המוסיקה המעניינת שלו עוד נרחיב בפוסט נפרד. כמה חודשים לאחר מכן, ב 30 באוגוסט 1968, יוצא הסינגל השני של חברת אפל והוא סינגל הבכורה לבת טיפוחיו של מקרטני, מרי הופקין שנקרא Those Were the Days. הנה גרסה ספרדית אותה הקליטו מקרטני והופקין לשיר. הסינגל של מרי הופקין Those Were the Days. המילים באנגלית היו אדפטציה למילים של שיר רוסי וחוברו על ידי ג’ין רסקי. מקרטני היה אמון על מלאכת ההפקה של הסינגל ובצדו השני היתה גרסה ל Turn Turn Turn, שיר פולק מתחילת שנות ה 60 כשהגרסה המוכרת ביותר שלו היא של הבירדז מ 1965. הנה גרסתה של מרי הופקין: ביום יציאת הסינגל של מרי הופקין יצא עוד סינגל של חברת אפל שמתויג השלישי במספר של החברה.הפעם של אמן צעיר בשם ג’קי לומקס. השיר שהקליט לומקס היה פרי עטו של ג’ורג’ הריסון בשם Sour Milk Sea, אחד השירים שכתב הריסון בהודו ולא הצליח לעשות דרכו לאלבום הלבן. 3 חברי ביטלס עומלים על הקלטת הסינגל הזה: הריסון שמפיק, רינגו על התופים וכמובן מיודענו מקרטני בליין בס שלא מבייש. הסינגל Sour Milk Sea של ג’קי לומקס הנה להאזנה הסינגל Sour Milk Sea בבי סייד של אותו הסינגל מופיע השיר The Eagle Laughs At You וחבר הביטלס היחידי שמשתתף הפעם הוא הריסון שמפיק ומנגן בגיטרה יחד עם עוד נגנים אחרים. ב 6 בספטמבר 1968 יוצא סינגל של הרכב תזמורתי בשם Black Dyke Mills Band. הסינגל בעל בשם המוזר Thingumybob, הוא קטע אינסטרומנטלי אותו חיבר מקרטני. את הסינגל מפיק מקרטני ב 30 ביוני כשלצדו השני של הסינגל מקליט ההרכב בהפקתו של מקרטני, גרסה תזמורתית ל Yellow Submarine. הנה Thingumybob חושבים שזהו ? נמשיך ? יש לכם כוח ? כי למקרטני בטח שיש. ב 11 באוקטובר 1968 יוצא סינגל בשם I’m The Urban Spaceman של להקה עם השם המצחיק והמוזר Bonzo Dog Doo-Dah Band. אתם מכירים אותם. הם ביצעו את השיר המקורי שלהם Death-Cab For Cutie בסרט הטלוויזיה המשובח של הביטלס בניצוחו של מקרטני Magical Mystery Tour בסצנת המועדון ממש בסופו של הסרט. הנה הוא: את הסינגל החדש שלהם מפיק לא אחר מאשר פול מקרטני. אם תחפשו היטב על עטיפת הסינגל לא תמצאו את שמו של מקרטני אלא את Apollo C. Vermouth כמפיק. זהו השם הבדוי שבחר מקרטני לסינגל הזה. הסינגל I’m The Urban Spaceman של Bonzo Dog Doo-Dah Band, שימו לב לשם המפיק. הנה I’m The Urban Spaceman המוצר הבא שיוצא תחת ידיו האמונות של מקרטני המפיק, הוא אלבום הבכורה של מרי הופקין Postacard. האלבום יוצא ב 21 בפברואר 1969 ומקרטני בנוסף על הפקת האלבום ניגן בבס ובגיטרה. בדיוק חודש אחר כך ב 21 במרץ, יוצא אלבומו השלם של ג’קי לומקס Is This What You Want בהפקתו של ג’ורג’ הריסון ובו כאמור מופיע Sour Milk Sea בו השתתף גם מקרטני. ב 28 במרץ, יוצא סינגל חדש למרי הופקין בשם Goodbye, הפעם שיר שכתב מקרטני שלא מופיע באלבום Postcard. את השיר ייעד מקרטני כנראה לביטלס וחתומים עליו לנון ומקרטני רוצים לדעת על מה הוא מנגן בהקלטת השיר ? קחו אוויר: גיטרה אקוסטית, בס ,תופים ,יוקליילי וטפיחות על הירכיים. כן גם אנחנו מתחילים להתעייף מהקצב… הסינגל Goodbye של מרי הופקין הסינגל אגב הגיע למקום השני בבריטניה ומי שמנע ממנו לכבוש את המקום הראשון היה לא אחר מהסינגל Get Back של הביטלס שכתב מקרטני עצמו. על מנת לעזור למרי ללמוד את השיר, הקליט מקרטני הקלטת דמו בביתו שבלונדון בפברואר, אותו תוכלו לשמוע כאן: נושמים ? ב 21 בפברואר יוצא עוד סינגל בשם Rossetta של הפורמוסט, להקת מרסי ליברפולית שקיבלה בעבר שירים שחיברו לנון ומקרטני כמו Hello Little Girl ואת I’m in Love הם הקליטו ב 1966 גרסה ל Here There and Everywhere לאחר מותו של חבר הלהקה מייק מילוורד מלוקמיה. זהו הסינגל Rossetta שהופק על ידי מקרטני: מקרטני הפיק גם את הבי סייד Just Like Before הסינגל Rosetta של הפורמוסט ב 16 ביוני 1969 יוצא האלבום Brave New World של Steve Miller Band ובו מופיע הקטע My Dark Hour בו משתתף מקרטני על תופים, בס, קולות וגיטרות. באלבום אגב מופיע מקרטני כ”פול ראמון” השם בו נהג להתהדר בימיה המוקדמים של הביטלס והיווה השראה לשמם של להקת הראמונז. את סיפור הסשן המזדמן עם סטיב מילר ב 1969, תוכלו לקרוא בפוסט שכתבנו על 20 שנה לאלבום הנהדר Flaming Pie בו חידש מקרטני את שיתוף הפעולה עם סטיב מילר. העטיפה האחורית Brave New World של סטיב מילר בנד – שימו לב לשמו של פול ראמון ב 5 בדצמבר 1969 יוצא סינגל בשם Come and Get It שכתב מקרטני בביצוע הרכב שנקרא Badfinger שהיה עוד החתמה של אפל. ב 24 ביולי 1969, הביטלס בסשנים לאבי רואד. מקרטני מגיע מוקדם לאולפן ומקליט גרסת דמו ל Come and Get It ולרגע אפילו שוקל להכניס אותו לאלבום. לאחר שעבר הרגע הזה, הוא מחליט לתת אותו להחתמה החדשה של אפל The Iveys שרגע לפני שחרור הסינגל הזה, משנים את שמם ל Badfinger. הסינגל Come and Get It של Badfinger מקרטני סיפר בלי גרם אחד של שחצנות: “כתבתי את השיר וביצעתי דמו מצויין. כיוון שגרתי קרוב, יכולתי להגיע חצי שעה לפני הפגישה עם הביטלס באבי רואד בידיעה שהמקום יהיה ריק וכל הציוד כבר במקום ואני אוכל להשתמש בציוד של רינגו כדי להקליט תופים, להוסיף קצת פסנתר, להקליט במהירות קצת בס, ולהקליט את הקולות, כולל הכפלות. אמרתי לבדפינגר, ‘זה חייב להיות בדיוק כמו הדמו הזה’, כי הייתה לו הרגשה נהדרת. הם רצו לשים וריאציות משלהם, אבל אמרתי, ‘לא, זו באמת הדרך הנכונה’. הם הקשיבו לי. אחרי הכל – אני המפיק – ויצא להם טוב. השיר היה להיט ב 1970″. למקרטני באותה תקופה היה חוזה שחייב אותו לספק 3 שירים עבור פסקול הסרט Magic Christian (שבו השתתף רינגו לצד פיטר סלרס). על מנת שבאדפינגר יקליטו בדיוק איך שהוא רוצה, מקרטני (תחמנות בע”מ) משחד אותם עם הצעה להכניס את Come and Get It בביצועם לסרט ושיצרפו עוד שני שירים מקוריים שלהם. את הקלטת הדמו של מקרטני תוכלו לשמוע באלבום החלק השלישי של האנתולוגיה. הנה מקרטני מבצע את השיר בהופעה לראשונה בהופעה באיטליה ב 2011 זהו, עוד רגע, אנחנו באחרון. ב 6 בפברואר 1970, כחודשיים לפני יציאת אלבום הסולו הראשון של מקרטני, יוצא עוד סינגל של ג’קי לומקס בשם How the Web Was Woven. את הבי סייד שלו Thumbin’ a Ride הפיק מקרטני בסשן מהיר ב 11 במרץ 1969. מקרטני בוחר את השיר שיצא במקור ב 1960 ל The Coasters. הנה גרסתו של ג’קי לומקס. שבוע מצויין לכולכם! #גורגמרטין #רינגוסטאר #גקילומקס #גורגהריסון #הפורמוסט #SourMilkSea #סטיבמילר #BlackDykeMillsBand #מקגיר #מריהופקין #פולראמון

בוקר מצויין! אנחנו היום עם פרק חדש בפודקאסט ‘ביטלמניקס מדברים ביטלס’ והפעם עם ספיישל מיוחד על האלבום החדש ‘מקרטני 3’ – ‘רגשות עמוקים עמוקים’. מה בפרק? נדבר על התחושות שהאלבום החדש מעורר אצלנו, נעבור על השירים, נשמע קטעים מיוחדים ובעיקר נעשה כיף גדול. כדי להכנס לאווירה המיוחדת של ‘רגשות עמוקים עמוקים’ תוכלו להתחיל בלצפות בקליפ החדש ששחרר אתמול פול לשיר אולי הכי מרגש מהאלבום When Winter Comes. האדם הזה פשוט לא מפסיק לרגש. איך תוכלו להאזין לפרק החדש שלנו? כל אמצעי ההאזנה הנפוצים מפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/3mggpRI תוכלו גם להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa אתם יודעים שנשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק. שמחו אותנו.

חג שמח! היום ממש לפני 50 שנה, הגיח בארה”ב, אלבום הסולו השני של פול מקרטני – RAM. בבריטניה זה אמנם קרה רק ב 21 במאי, אבל זה לא משנה את העובדה שזה אלבום מופלא של פעם בחייו של אמן. אלבום שזיקק פנימה את התקופה הקשה שעבר מקרטני יחד עם כל יכולותיו המופלאות ואלה שהוא צבר בשנותיו עם ג’ורג’ מרטין. פרק הפודקאסט החדש שהתפרסם זה עתה מוקדש כל כולו לאלבום הנפלא הזה. נעבור בו עם מקרטני את התקופה הקשה שלאחר פירוק הביטלס, נצפין לחווה בסקוטלנד שם הוא פרק את תסכוליו אל תוך השירים והמריא עד ניו יורק הרחוקה על מנת להקליט אותם. התוצאה – אלבום קונספט נוקב, מופק ומעובד באופן נהדר שלעולמי עד ירעיד לי את הלב. אני מזמין אתכם להאזין לפרק החדש ולצלול איתי לנבכי האלבום הנהדר RAM של פול מקרטני. לפרק החדש ניתן להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שרובם ככולם מפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo של הפודקאסט. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa כרגיל, אשמח מאוד לקרוא את תגובותיכם ומחשבותיכם על הפרק ואשמח מאוד אם תשתפו אותי במחשבותיכם על האלבום המופלא של מקרטני ועל השירים שאתם אוהבים מתוכו. האזנה נעימה, חג שמח וזכרו: Love is Long ואל תשכחו לרגע אחד To Sing Your Song.

בוקר ושבוע מצוינים ושנה טובה ומעולה. יש כיף גדול יותר מלפתוח את השבוע עם פרק פודקאסט חדש? הפרק החדש מציין 50 שנה לאלבום המופלא של ג’ורג’ הריסון – All Things Must Pass ואפשר לראות בו גם את אחד מפרקי ההמשך לסדרת ‘1969 של הביטלס’ שהולכת ומסתיימת. הסיפור מאחורי האלבום המורכב הזה של הריסון, חוץ מהעובדה שהוא מלא כרימון בשירים (18 ועוד חמישה קטעי ג’אם) ובתקליטים (שלושה), הוא מחביא מאחוריו תקופה לא פשוטה עבור הריסון. התקופה הזו ממשיכה תקופה לא פשוטה של 4 שנים בהם הצטברו לו לא מעט שירים שהלכו והתהדקו סביב צווארו ורצו להשתחרר לאוויר העולם. הפרק הזה הוא סיפור ניצחון טראגי של אדם שרוצה מאוד לצור מוסיקה ולהצליח, אבל בה בעת חושש מההצלחה ומחפש להצניע את עצמו. זה סיפור של איש שחי בין עולם רוחני לעולם גשמי וסיפור של להקה וזוגיות שגוועות. זה הסיפור של ג’ורג’ הריסון לאחר אפיזודת הביטלס בחייו. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa תודה רבה לגל פלדי על העזרה בעריכה הלשונית. כמו תמיד, אשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק, האלבום ועל התקופה המיוחדת והקשה הזו בחייו של הריסון. האזנה נעימה!

בוקר נפלא! למי לא בא לחיות את החיים הפרועים או את חיי הפרא, במיוחד כשקוראים לך פול מקרטני ורק לפני רגע היית בלהקה הגדולה בעולם. מה הם החיים עבור פול מקרטני? לקום בבוקר, להקים להקות ולעשות מוסיקה. אכן חיים פרועים. הפרק החדש בפודקאסט התפרסם זה עתה והוא עוסק באלבום השלישי של פול מקרטני לאחר ימי הביטלס או אלבום הבכורה של ההרכב החדש שלו ‘ווינגז’, תלוי מי סופר. באלבום הזה הניח מקרטני בצד את כפפות האיגרוף, ויתר על חלום הביטלס והקים לעצמו הרכב. מהר מהר הוא הקליט אלבום על מנת להגשים את החלום שהלך והתרחק ממנו עם הביטלס: לצאת להופעות! איך הוא עושה זאת? בפרק החדש נדון גיא ברמן מכליס ואנוכי בדרך לאלבום הזה שאהוב על שנינו, נספר את הסיפורים הקטנים ונעבור יחד על שיריו. יהיה כיף אדיר! אתם מוזמנים להאזין לפרק החדש בשלל אפשרויות שמפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים כרגיל לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק, על האלבום או אולי אפילו איזה שיר אתם הכי אוהבים ממנו. האזנה נעימה!

בוקר מעולה! פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס התפרסם ממש עכשיו. הפרק ממשיך את סדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ והפעם השיר הנפלא של מקרטני You Won’t See Me מהאלבום הנפלא Rubber Soul. בפרק הזה ננסה להבין את טיב יחסיו של פול מקרטני עם ג’ין אשר ונרחיק ליחסים קודמים שהיו לו עם בנות זוג קודמות. נתהה יחד על קנקנו של הביטוי ‘ראבר סול’ ונעמיק אל תוך השיר הנפלא שמשקף במידה רבה את מצב יחסיו של פול עם ג’יין. תעלומה נוספת שתבוא אל פתרונה: מי הוא הנגן הנוסף והמהולל שתרם מכישרונו לשיר הזה? כל הטוב הזה ממתין לכם בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa תודה מיוחדת לגל פלדי הנהדר על העזרה בעריכה הלשונית של הפרק. כמו תמיד אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק. האזנה נעימה!

בחרנו יום מאוד מיוחד כדי להעלות את פרק מס’ 7 בסדרת הפודקאסט שלנו. ה 7/7 הוא כמובן יום הולדתו ה 79 של מר ריצ’ארד סטארקי הלוא הוא רינגו סטאר! צוות ביטלמניקס, וכל העובדים מאחלים לרינגו מזל טוב ואריכות ימים והמון המון המון אלבומים שכנראה לא נצליח להקשיב לכולם אז מראש סליחה. מה בתפריט היום? פרק 7 הוא פרק מיוחד עם קונספט חדש בו אנחנו מביאים ל”ראש בראש” 2 שירים כשכל אחד מאיתנו מייצג שיר. הפרק נקרא “מישל בעקבות השמש” ואפשר להבין שהשירים המתחרים היום הם I’ll Follow The Sun מול Michelle של לא אחר מאשר פול מקרטני וכמובן יש להם משהו מהמשותף – את שניהם הוא כתב בסוף שנות ה-50. את שניהם הוא הכניס עמוק למגירה, ולשניהם חזר באמצע שנות ה-60. לפרק תוכלו להאזין בספוטיפי: בעמוד הפודקאסט ב Apple כאן: https://apple.co/2LOe67p ובפודקאסט אדיקט ובעוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שהאזנתם לפרק ולשנינו “מתכתשים” בנסיון לקדם כל אחד את שירו הוא, תוכלו להצביע בסקר המצורף לפוסט הזה, ולהחליט מה הוא השיר שאתם אוהבים יותר או שאתם חושבים שמוצלח יותר לדעתכם. הסקר ירוץ לשבוע ואז נפרסם את התוצאות. https://www.facebook.com/1060268584106677/posts/1617190645081132 אז מי זה יהיה? אתם קובעים.

פרק 8 בסדרת הפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר. חברת העמוד Ruthi David האלופה סיפקה תשובה מלאה כשביקשנו בשבוע שעבר ניחושים על מה יהיה הפרק הקרוב.זה משמח מאוד. כל הכבוד! הפרק החדש נקרא “לרקוד את הטוויסט בדרך אל הכסף” והכוונה היא כמובן אל 2 קאברי מפתח שסוללים לביטלס את הדרך להצלחה.כמו בפרק הקודם גם 2 הקאברים האלו יעמדו במרכזו וכמו שכבר בטח הבנתם מדובר על Twist and Shout ו Money שסוגרים בהתאמה את אלבום הבכורה והאלבום שבא אחריו.לשניהם יש מהמשותף. חוץ מהיותם קאברים עם ביצועים גרנדיוזיים של הביטלס, כותביהם ברט ראסל (ברנס) ובארט סטרונג היו חלק מצוות הכתיבה ולכל אחד מהם סיפור מרתק וטראגי ומלא תלאות. מוזמנים להאזין לפרק בו כל אחד מאיתנו בחר אחד מהקאברים ומספר על השתלשלות האירועים עד לנחיתתו באלבום של הביטלס. לפרק תוכלו להאזין בספוטיפי: בעמוד הפודקאסט ב Apple: https://apple.co/2JVP7we ובפודקאסט אדיקט ועוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שהאזנתם לפרק ולשנינו מספרים כל אחד על הקאבר שבחר, תוכלו להצביע בסקר המצורף לפוסט הזה, ולהחליט מה הוא הקאבר שאתם אוהבים יותר או שאתם חושבים שתרם יותר לביטלס.הסקר ירוץ לשבוע ואז נפרסם את התוצאות. ל’טוויסט וצעקה’, ליחצו על תמונתו של ברט ראסל ול ‘כסף (כי זה כל מה שאני רוצה)’ ליחצו על תמונותו של בארט סטרונג. הפעם הכנו לכם פלייליסט שמכיל בו את השירים שהשמענו בפרק והם יפים יפים כולם. כהרגלנו, נשמח לקרוא את תגובותיכם לפרק בפוסט הזה.

אתמול התארחתי בתחנת הרדיו האהובה עליי KZradio הקצה לתכנית מיוחדת בת שעתיים לציון הסרט ‘גט בק’ שטרח ועמל עליו ביטלמניק מפואר בשם פיטר ג’קסון. אני יותר משמח וגאה להתארח בתכנית של האיש המקסים עם התכניות הנהדרות וביטלמניק מפואר לא פחות הלוא הוא Tomer Kariv-Shayovitz. יחד עם פלייליסט נהדר, דיברנו והתפלפלנו על הסרט החדש ובכלל על התקופה המוזרה הזו בחיי הביטלס. לטעמי זה היה סיכום נהדר לסדרת ‘1969 של הביטלס‘ בפודקאסט. הנה לינק להאזנה: https://www.kzradio.net/shows/sunflower/43157 האזנה נעימה ותודה ענקית לקצה ולתומר. #רינגוסטאר #גוןלנון #גטבק #גורגהריסון #פולמקרטני