42 שנה לרצח הנורא של ג'ון. בימים כאלה אני אוהב לחזור לסיפורים הקטנים שעשו את ג'ון ומציגים אותו דווקא כאדם בשר ודם, לא מושלם, אימפולסיבי לעיתים וגם המוסיקאי הגדול שאנחנו אוהבים. בספר הנהדר והמומלץ Being John Lennon של ריי קונולי, העיתונאי והידיד הטוב והקרוב של ג'ון, יש לא מעט סיפורים קטנים כאלה. בחרתי להביא מתוכו היום קטע קטן על תקופה מבולבלת, מוזרה, אי שם בסופה של 1974. תקופה שהיתה שלהי 'סוף השבוע האבוד' של ג'ון האבוד ובה משפחת הביטלס הישנה המשיכה לרחף מעליו כשבאופן מוזר התנקזו כולם לארה"ב ואיך אנחנו כמעריצים הפסדנו אלבום ושיתוף פעולה בין ג'ון לפול, אבל ג'ון מצידו הרוויח משפחה קטנה גרעינית משלו. כריסטמס 1974 הייתה תקופה טובה עבור ג'ון. ההופעה שלו עם אלטון ג'ון הייתה הצלחה גדולה, היה לו אלבום מצליח וסינגל שצעד גבוה במצעדים, הוא נפגש שוב עם פול והוא חי את חיי המנהטן שלו עם בת זוג שהעריצה אותו. כנראה שהוא לא אהב אותה כפי שהיא אהבה אותו, אבל הוא היה איתה כבר שנה וחצי ולמרות הסחות הדעת הוא תמיד חזר אליה במהרה. היחסים שלהם שהיו חמימים ונעימים וללא הפרעות שבהם מיי פאנג הייתה זו שטיפלה בכל השכרות הרכבים ובנהיגה עצמה, בקביעת פגישות ובארגון המפגשים החברתיים עם החברים שלהם, והיתה דיי עמוסה. מצד שני חייו של ג'ון היו מסובכים מתמיד כשהוא גילה פתאום שארבעה דברים שונים מעברו מתכנסים לעברו. העניין הראשון היתה בעיית הפירוק של הביטלס. לקח כ 4 שנים ו 5 צוותים משפטיים שונים, אבל כעת כשעורכי הדין שלו הראו לו את התנאים בזמן שהוא ישב על המיטה יחד עם מיי בסגנון ג'ון ויוקו, הוא רצה עוד זמן לחשוב על כך. זה היה חשוב מבחינת המיסוי שכל החוזים יחתמו לפני סוף השנה, אבל עדיין ג'ון היסס. העניין השני היה יותר ברכה מאשר קללה והיה קשור בבנו, ג'וליאן שלגביו הוא חש רגשות אשמה במשך שנים. ג'וליאן הגיע לשהות יחד אתו ועם מיי במשך הכריסטמס. הייתה את יוקו. האם היא באמת חשבה 'לקחת אותו חזרה' כמו שהיא עכשיו אמרה למיי? הוא לא ידע. הוא לא ידע אם הוא רוצה לחזור חזרה. הוא היה מאושר עכשיו כמו שהוא לא היה כבר שנים. לבסוף היה את ג'ורג'. ג'ורג' לא היה מאושר. הוא היה במסע הופעות בארה"ב, אבל קיבל ביקורות גרועות והקהל שהתמעט סירב להאזין ל 40 דקות הנגינה של ראבי שאנקר על הבמה. ג'ורג' נשא עיניים לג'ון כדי שיעזור לו. כשמסע ההופעות הגיע לניו יורק, קצת לפני כריסטמס, ג'ון שלח הודעה לג'ורג' כשהוא מציע עזרה בכל מה שיוכל לסייע עבורו. עבור ג'ורג' זה כבר היה מאוחר מדי. האם הוא לא עשה במשך שנים את כל מה שג'ון ביקש ממנו? ג'ורג' שאל במרירות. זה כלל גם את הבקשה של ג'ון למנות את אלן קליין למנהל של הביטלס. אבל היכן היה ג'ון כשהוא נזקק לו? שוב הטינה ארוכת השנים של ג'ורג' התעוררה והוא חש כ'ביטל מדרגה שנייה'. ג'ון הבין. אף אחד חוץ מחברי הביטלס לא יכל להבין מה הם חוו. זה היה כמו סכסוך משפחתי כי בכל כך הרבה דרכים הביטלס היו משפחה. עכשיו ג'ורג' הרגיש נטוש. הוא החל את סיבוב ההופעות הזה לבדו והוא יסיים אותו לבדו הוא אמר לג'ון במרירות. ערב אחד כשפול, ג'ורג' וג'ון היו אמורים להיפגש במלון הפלאזה כדי לחתום על מסמכי הפירוק, ג'ון לא הופיע. הוא שכב במיטתו בדירה ב'סאטון פלייס'. "לא חתמתי עליהם מכיוון שהאסטרולוג שלי אמר לי שזה לא היום הנכון לעשות זאת" הוא אמר מאוחר יותר. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שמע שלג'ון יש אסטרולוג. ליוקו היה אחד. בסופו של דבר ג'ון שלח במקום בלון לבן. פול וג'ורג' רתחו מזעם. עם כל כך הרבה רגשות שלילים סביבו, זו הייתה רווחה לקחת את מיי ואת ג'וליאן לפלורידה כדי לבקר ב'דיסני וורלד'. שם במלון פולינזייאן, ג'ון התעשת וחתם על המסמכים. שם בעולמו של מיקי מאוס, הקריירה של הביטלס שהשתרעה על פני כמעט שני עשורים של שותפות, הגיעה לקיצה. המתח השתחרר. כולם היו שמחים וחזרו הביתה לסאטון פארק, שם ג'ון, מיי וג'וליאן חגגו כריסטמס רגיל עם עץ ומתנות. הם נסעו לטיול למונטאק כדי להראות לג'וליאן את הבית שג'ון ראה כשהוא היה עם מיק ג'אגר, בית שהוא חשב לרכוש. שם ג'וליאן יוכל לשהות בשנה הבאה הוא סיפר לו. הכל השתפר כשהגיע הזמן עבור ג'וליאן לחזור ללונדון, פול ולינדה הזמינו את ג'ון ומיי לצאת יחד וג'ון היה באולפן יחד עם דיוויד בואי היכן שהם ג'ימג'מו את Fame. כמעט מיידית בעיה חדשה התעוררה כשמוריס לוי מי שג'ון חשב שהיה 'טיפוס', החליט לשווק כאלבום את ההקלטות הלא מעובדות של Rock n Roll שג'ון שלח לו. ג'ון קיבל שוב אזהרה שהשיפוט שלו במה שהיה קשור באנשים לא היה הדבר החזק בו. שוב עורכי דין נקראו לדגל, הפעם על חשבון חברת קפיטול, כי זה היה האלבום שלהם שמוריס לקח. במהרה הובהר למוריס שגרסת האלבום שלו שהוא קרא לה Roots, לא תשוחרר. ג'ון החל לעבוד במשרדי Lennono Music בחברת קפיטול על המיקסים האחרונים לאלבום. הוא היה במצב רוח צוהל ועסוק נזכרה מיי. עוד לפני שסיים את העבודה על האלבום Rock n Roll לנון החל לאסוף חומרים לאלבום חדש וניגן את השירים למיי תוך כדי. אז הגיעה גם שיחה מפול. הוא היה בדרכו לניו אורלינס כדי להקליט את האלבום החדש שלו [ונוס ומארס]. פול שאל האם ג'ון ומיי ירצו להצטרף אליהם. האם ג'ון רצה? במהלך ארוחה משותפת עם ארט גרפונקל ג'ון סיפר לו על ההזמנה של פול. גרפונקל חשב שהוא צריך להיענות לה ושאם פול רוצה שהוא יצטרף אליו להקלטות הוא צריך לעשות זאת. ג'ון השתעשע ברעיון ושאל את מיי: "מה את חושבת על כך שאתחיל לכתוב שוב עם פול?". "אתה צוחק???" מיי ענתה שבעת רצון. במכתב שכתב ג'ון לדרק טיילור שחדל מלהיות קצין העיתונות של חברת אפל הוא כתב: "בואי עושה את universe אז אולי אני אגיע לניו אורלינס לראות את ה McCatknees". עד היום מיי משוכנעת שאם ג'ון היה מצטרף לפול בניו אורלניס, הם לא יכלו לעמוד בפיתוי לעבוד יחד. היא התרגשה מאוד. ואז יוקו התקשרה. היא סיפרה שהיא מצאה דרך להפסיק לעשן וזה היה אפקטיבי מאוד. זה קרה בעזרת היפנוזה. ג'ון נהג לעשן אז 2 חפיסות סיגריות ליום מהברנד הצרפתי האהוב עליו ורצה להגמל. ההיפנוזה, סיפרה יוקו, תקרה בבית הדקוטה. במשך שבועיים יוקו שינתה את מועד הפגישה בתואנה שהכוכבים לא מסתדרים. ג'ון המשיך לכתוב את האלבום הבא שלו. שיר אחד מיי אהבה במיוחד. שיר שנקרא Tennessee. ב 31 בינואר 1975, יוקו התקשרה ואמרה שהכוכבים הסתדרו. 'אתקשר אלייך מאוחר יותר' ג'ון אמר למיי ועשה דרכו לדקוטה כדי לעבור היפנוזה. כשג'ון בושש להגיע חזרה, מיי דאגה והתקשרה ליוקו וביקשה לדבר אתו. "ג'ון ישן" ענתה יוקו. "הריפוי היה קשה. ג'ון יתקשר אלייך מחר". הוא לא התקשר. בשבת מיי התקשרה שוב. "ג'ון תשוש ועדיין ישן" ענתה יוקו. יום ראשון הגיע ללא שום סימן מג'ון. מיי החלה להבין את התמונה ממנה היא חששה. ביום שני מיי הגיעה לתור שקבעה עבור שניהם לרופא השיניים. היא ראתה את ג'ון מחכה שם. כשהוא יצא, הם חזרו לדירה שלהם. כשהם הגיעו הוא אמר לה את מה שכבר ניחשה. יוקו 'מרשה' לו לחזור הביתה. הוא רק הגיע לאסוף את החפצים שלו. "זו לא אשמתו של אף אחד. זה פשוט קרה" הוא הסביר ואז הוא הצית סיגריה.

חלק 2 במיני הסדרה 'מריבולבר לפפר' בפודקאסט ביטלמניקס פורסם הבוקר. בפרק החדש במיני הסדרה שעוסקת בשנה וחצי מהפכניות מאוד של הביטלס, נעסוק בתחילת ההקלטות לאלבום ריבולבר. ב 6 באפריל 1966, הביטלס נכנסים לראשונה לאולפני EMI, כדי להתחיל הכי חזק שלהם. כל חבר ביטלס מביא את הפרשנות הפילוסופית שלו לעולם החדש שהם מנסים לברוא ולחוויית ה LSD הפרטית שלו. התוצאה היא 3 שירים שעובר בינם חוטים מקשרים. בינם לבין עצמם ובינם לבין האלבום שבו הם עומדים לשכון בו. אלבום שאחת התמות המרכזיות שבו תהיה סיום ומוות שיהיו שזורים כמעט בכל שיר. על ה'טרילוגיה הפילוסופית' הזו של הביטלס בפתח ההקלטות לריבולבר, שהולידה תוך כדי טכניקות אולפן חדשניות אדבר בפרק החדש - חלק 2 במיני הסדרה 'מריבולבר לפפר'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

מאז יציאתו של האלבום NEW, בסופה של 2013 ועד לתחילת העבודה על האלבום הבא בתחילת 2016, מקרטני לא עשה הרבה חוץ מלהופיע עוד ועוד, אבל את תחילתו של זרע הפורענות של תקופת האלבום Egypt Station שראה אור בספטמבר 2018, אפשר לחזות כבר באוסף הגרנדיוזי והמנופח שהוציא מקרטני באמצעה של 2016. האוסף שנקרא Pure McCartney, הכיל בקופסת התקליטים שלו לא פחות מ 4 (!) תקליטים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כעסתי על מקרטני בזמן אמת. זה היה נראה לי כמו ניצול מעמדו והונאת ציבור האספנים שרץ בהמוניו לרכוש את אותו הדבר מאותו הדבר. מגמת ההאדרה העצמית הזו היא המאפיין הגדול של התקופה הזו סביב האלבום Egypt Station. מקרטני ניסה בחייו לקבל את מה שאולי הוא יקבל אם חלילה ילך לעולמו בשיבה טובה בגיל 200. מיותר לציין שלא התקרבתי לאוסף הזה ולא רכשתי ממנו אפילו תו אחד. המוטיב הזה של הוצאות שמאדירות אותו יבוא לשיא באלבום ובהוצאות סביבו ולמעשה נמשך ביתר שאת עד היום כשהשיא יהיה באלבום הבא 'מקרטני III'. נחזור קצת אחורה בזמן. באוקטובר 2005 פרסם מקרטני יחד עם מחבר ספרי הילדים פיליפ ארדה, ספר הרפתקאות לילדים בשם High in the Clouds. תקציר הסיפור הוא על וויראל הסנאי שנאלץ לעזוב את ביתו ביער שנהרס על ידי גרטץ’ הרשע, הוא נודד כדי למצוא את הארץ האגדית אנימליה, בה כל החיות חיות בחופש וללא פחד ובעזרתם של חברים הוא מיישם את תוכניתו להצלת בעלי חיים משועבדים בכל מקום. ב 2009 החלו דיבורים ומגעים להפיכת הספר לסרט אנימציה וב 2013, לאחר יציאת האלבום New לאור. מקרטני שלא נח לרגע היה כבר במגעים מתקדמים לגבי הפרויקט הזה עם המפיקים מייקל לין ובוב שיי. הוא כתב 7-8 קטעים חדשים עבור הפרויקט ולא רק זאת - הוא גם אמור היה לתרום את קולו בעבור אחת הדמויות בסרט. למה אני כותב ‘אמור’? כי עד לרגעים אלו, כמו בפרויקט 'רופרט הדוב', הסרט עדיין מחכה לאישורה של חברת גאומנט הצרפתית ליציאה לדרך. בסביבות 2015 הצהיר מקרטני: “הסרט הזה הוא פרויקט תשוקה עבורי. אני ממש נרגש לעבוד בשיתוף עם רנדה איובי ודוד קורבט מRGH, מייקל לין ובוב שיי מUnique Features. העבודה עם הכישרונות היצירתיים האלו מהחברות האלו יחד עם ג’וש קלאוזנר וטוני בנקרופט, יאפשרו ליצור סרט אנימציה חם, מצחיק ומרגש שיהדהד לקהלים ברחבי העולם”. מדוע הזכרתי את הפרויקט הזה? אחד האנשים שעבד עם פול על השירים החדשים שכתב לפרויקט היה גרג קרסטין. בפרויקט הזה התוודע מקרטני למפיק העולה שבאותה תקופה נקשר שמו בהפקת 3 שירים מהאלבום הסופר מצליח של אדל “25”. בניהם Hello שחרך כל מדיה אפשרית. קרסטין שבכלל החל את הקריירה שלו כפסנתרן ג’אז, עבד עם השמות החמים בעולם הפופ: סיה, פינק, בק ולילי אלן. ב 2017 סיפר מקרטני: “אני עושה אלבום חדש וזה כיף גדול. אני עובד עם מפיק שעבדתי אתו לפני שנתיים על פיסת מוסיקה שעשיתי עבור סרט אנימציה. מאז, הוא המשיך לעבוד עם בק וקיבל איתו את אלבום השנה. ואז הוא המשיך לעבוד עם אדל ויש לו את שיר השנה, תקליט השנה ומפיק השנה.הדאגה היחידה שלי היא, שאנשים הולכים להגיד, ‘אה, הנה פול הולך עם הטעם של החודש’. אבל הוא בחור נהדר בשם גרג קרסטין ונהדר לעבוד איתו. אז כן, אני בזה. מקשקש, עושה מה שאני אוהב לעשות. כמו שרינגו אומר, ‘זה מה שאנחנו עושים’”. קרסטין עצמו לא חסך מצדו מחמאות על מקרטני וזה מה שאמר על עבודה עם האגדה: “הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין. כל מה שאני יכול להגיד זה שכשהוא מביא שירים לאולפן, זה מפוצץ לי את המוח שהוא עדיין מגיע עם השירים הכי מדהימים. אני מרגיש שהוא מתעלה על עצמו. הביטלס הם להקה שתמיד אהבתי. היה שם מגוון רב כל כך, והמוסיקה הייתה מורכבת כל כך.עם הביטלס ועם נערי החוף, קרו הרבה יותר דברים מאשר עם המוסיקה האחרת ששמעתי. תמיד יהיה אצלם שיר רוק ואז משהו שמתייחס למוסיקה ישנה יותר, כמו השפעות מג’אז או ממוזיקת פופ אנגלית מוקדמת. המורכבות של המוסיקה שלהם תמיד פנתה אלי”. פול יחד עם גרג קרסטין המפיק באולפן על האלבום החדש Egypt Station עמלו מקרטני וקרסטין כשנתיים ב 3 אולפני הקלטה: בלוס אנג’לס, באולפנים של פול בסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון. בסופה של 2017 נשאל מקרטני על התכניות ל 2018: “אני כנראה אשחרר אלבום חדש. אני רוצה שזה יהיה משהו שאני באמת אוהב ובתקווה שהמעריצים יאהבו גם כן. אנחנו עושים טאצ’ים אחרונים עכשיו ובתחילת השנה הבאה. אני רוצה להגיע לאלבום נהדר באמת. מחזיק אצבעות! לא כך יקרא האלבום, אבל זה יכול להיות … זה יכול להיות שם האלבום החדש!”. ככל שנקפו הימים הסקרנות והצפייה לאלבום הלכה גדלה. מערך יחסי הציבור וקידום האלבום הזה היה מדוקדק ומחושב: ב 10 ביוני נמחקה לפתע כל המדיה מהרשתות החברתיות של מקרטני. כבר באותו היום ובימים שאחריו, החלו לעלות תמונות שונות חלקן עם סמלים משונים, חלקן תמונות של מקרטני באולפן שהחלו גלי שמועות וספקולציות לגבי האלבום המתקרב כשהשיא המיוחל הגיע ביום הולדתו ה 76 של מקרטני ב 18 ביוני. ביום זה הוכרז שם האלבום: “פול מזמין אתכם למסע מוסיקלי לתחנת מצרים, זמן ההגעה המשוער יום שישי 7 בספטמבר, 2018”. עוד הוכרז אז על יציאת סינגל עם שני A-Sides: בלדה עגמומית בשם I Don’t Knowושיר מקפיץ צורמני בשם Come On To Me. עוד נכתב בהצהרה, ששיר אחד מהאלבום הופק על ידי הזמר הכותב והמפיק ריאן טדר. כך נכתב: “כהשראה מכותרת האלבום, 14 השירים של תחנת מצריים יעבירו וייב ייחודי. בין הפתיחה והסיום של התחנות ‘תחנה I’ ו’תחנה II’, כל שיר מוצא את פול לוכד מקום או רגע לפני שהוא מעביר את המאזין בצורה חלקה ליעד הבא. הפסקות לאורך הדרך כוללות מדיטציה אקוסטית על שביעות הרצון מהעכשיו (“Happy with You”), ההמנון הנצחי שיתאים לכל אלבום של כל מקרטני (“אנשים רוצים שלום”), וסוויטה בת 7 דקות שחוזרת אל הקודמות של פול (“למרות אזהרות חוזרות ונשנות”). התוצאה היא מסע קלידוסקופי בין מקומות מוסיקליים רבים ותקופות, אך הוא מושרש היטב כאן ועכשיו – עם הרגישות המלודיסטית והלירית הייחודית של פול המשמשת כמדריך”. יום אחר כך, ב 21 ביוני, עלה ליוטיוב בתזמון מושלם הקארפול קריוקי עם ג’יימס קורדן וסחף אתו את הרשת למיליוני צפיות. את שם האלבום החדש ואת העטיפה שיש בה דמיון קריפי ל Gone Troppo של הריסון, מקרטני ייחס לציור שצייר בסוף שנות ה 90: "לפני כמה שנים ציירתי ציור של איקונוגרפיה מצרית שהרכבתי מתוך ספרים שונים. התעניינתי בדרך שבה הם ציירו חמניות, לכן 2 מופיעות בצד שמאל ובימין. יש לזה צורה יפה, אז ציירתי את זה אני גם אוהב את הדרך בה הם מסמלים עצים. אני אוהב את הדרך בה הם מפחיתים עץ לכדי כמה סמלים פשוטים. וכך קראתי לציור: ‘תחנת מצרים’ .אהבתי את המילים ‘תחנת מצרים’. זה הזכיר לי את האלבומים בפורמט של ‘אלבום’ שהיינו עושים … ‘תחנת מצרים’ מתחילה בתחנה בשיר הראשון ואז כל שיר הוא כמו תחנה אחרת. זה נתן לנו רעיון לבסס את כל השירים סביב זה. אני חושב על זה כמקום חלומי שהמוסיקה נובעת ממנו”. הציור של מקרטני הבילדאפ המטורף שנבנה סביב האלבום הצליח להפיל גם אותי בפח. אלבום קונספט עם שם מפוצץ Egypt Station שמכיל 16 קטעים שאמורים ליצור סיפור קוהרנטי כלשהו. למיטב הבנתי, מה שמקרטני ניסה לומר באלבום הזה מצד אחד הוא שהמסע לא נגמר בגילו. הוא מדבר אל כולנו. גם ממרום גילו ומעמדו הוא מרגיש עדיין פגיע. הוא עדיין טועה, הוא עדיין מחפש את עצמו וגם מוצא. מנוע הבעירה שלו עדיין דולק ואהבת הקהל היא משהו שהוא לא יפסיק לחפש. אלו חדשות מצוינות לכולנו.יש למה לצפות לא רק ממקרטני אלא גם מעצמנו בגילאים היותר מתקדמים שיהוו בעצם את רוב חיינו. החיים בגילאים הללו יכולים להיות מאתגרים, כיפים מעניינים ורסטיליים ומחבקים – יש למה לצפות. זה הקונספט של האלבום. הציפייה לבאות. פול באולפן ועדיין. היום ממרחק 4 שנים מאז יציאתו, האלבום, חוץ מכמה שירי מקרטני קלאסיים ויפהפיים שבו, לא מחזיק מים עבורי כיחידה אחת. למעשה אני כמעט ולא נוהג להאזין לו כאלבום והבעיה הגדולה בו עבורי היא שהוא מהונדס לאותה התקופה שבה היה נמצא מקרטני – טירוף של יחסי ציבור בלתי נלאים. ב 2018 מקרטני רצה כל כך למצב את מעמדו כ'מקרטני האגדי' מהביטלס, שזה היה ניכר כמעט בכל תו באלבום. עכשיו אחרי שאמרתי הכל על האלבום, בואו נצלול פנימה למסע בתחנות מצרים של מקרטני. האלבום כמובטח נפתח עם הפתיח שהספיק לשנות את שמו ל Opening Station בו נשמעת המולת נוסעים בתחנה. ההנחה הראשונית היא שמדובר בתחנת רכבת, אבל אני נהנה לחשוב על תחנת חלל בין כוכבית ממנה עובר מקרטני מכוכב לכוכב, אבל זה באמת לא משנה. “כשהחלטנו שאנחנו הולכים לקרוא לאלבום ‘תחנת מצרים’, אהבתי את הרעיון של יצירת מונטאז’ של צלילים שהיו בערך כמו תחנה, אז מצאנו תחנה אחת ואז הוספנו לה עוד אחת, הקולות הם של תחנות אמתיות. ואז התחלנו להמציא כל מיני רעשים קטנים שהוספנו כדי להפוך את זה לאווירת חלום”. גרג קרסטין סיפר: “זה התחיל עם קטע מקהלה שפול עבד עליו על הקלידים. אחר כך הבאנו את דייוויד קמפבל כדי לעזור לארגן את המקהלה. נכנסנו לקתדרלה כדי להקליט את זה וזה היה ממש מגניב. פול הכין כמה אקורדים שהם ישירו. התחלנו ליצור רעשי סביבה שונים, שחלקם הגיעו מלופים שיצרנו. היה לפול נגן נייד קטן לסלילים, זה שהשתמשו בו ב Tomorrow Never Knows". כבר נאמר לא מעט שעצם הפתיח וקולות האנשים בתחנה מזכירים את פתיחת האלבום סרג’נט פפר וכנראה שזה לא מקרי. 42 השניות הללו מובילות אותנו לתחנה הראשונה. תחנה 1: I Don’t Know יש לי עורבים בחלון כלבים ליד דלתי אני לא חושב שאני יכול לשאת יותר מה אני עושה לא בסדר, אני לא יודע… לטעמי זה השיר המושלם ביותר באלבום ובחירה מצוינת לפתיחתו. הפסנתר נפתח בכזו עגמומיות שקשה לי לתאר אלבום שנפתח בצורה כזו. תארו לכם שסרג’נט פפר יפתח עם She's Leaving Home. בקטע הפזמון בו לא ברור למי מקרטני פונה, אולי לעצמו, בכל מקרה הוא אחד המרטיטים והביטלסי ביותר באלבום. “כתבתי את השיר אחרי שעברתי תקופה קשה. שום דבר רציני או משהו, אבל רק אחד מאותם ימים שבהם זה כמו, ‘אוי אלוהים, אני טועה כאן’. לפעמים זו דרך טובה לכתוב שיר, כי זה בא מהנשמה. ולעתים קרובות היינו אומרים שכתיבת שיר זה כמו לדבר עם פסיכיאטר”. מקרטני מנגן בשיר על לא מעט כלים: גיטרה אקוסטית, בס, תופים ופסנתר. גרג קריסטין שלא בחל גם הוא בכלי נגינה חוץ ממלאכת ההפקה ניגן על צ’לו, קלרינט, גיטרה חשמלית, סינתיסייזר ותופי טימפני. לאחר כבדות שכזו חייבים משהו מקפיץ… תחנה 2: Come On To Me אני חייב להודות שבין השניים שיצאו כסינגל לא ממש התחברתי ל Come On To Me. לא נראה לי יאה שמקרטני בגילו המופלג, מדבר על איך הוא יתחיל עם מישהי והיא תתחיל אתו ובכלל חשבתי שזה שיר שיכול היה לתפקד כביסייד מצוין ותו לא. “זה מעין שיר ‘פיקאפ’, ואני מדמיין את עצמי, כנראה בשנות השישים, הולך למסיבה ורואה מישהו וחושב ‘או, איך אני עושה צעד כאן?’. זה שיר דמיוני, שיר פנטזיה על בחור שראה מישהי וחושב ‘אנחנו צריכים לנסות למצוא מקום להיות לבד, ואולי להחליף מידע וכאלה, והיי נראה שהבזיק חיוך ואמרת לי שרצית הרבה יותר משיחה מזדמנת. אז האם את היית ניגשת אלי, או שאני עומד לגשת אליך?”. לאחר כמה האזנות לשיר אוכל להגיד דבר אחד. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את קטע כלי הנשיפה היפהפה שבאמצעו שמורכב מ 3 סקסופונים, חצוצרה וטרומבון. קטע שממש כאילו לקוח מ Coming Up שפותח את מקרטני 2. השיר הזה אגב זכה להיות מוקלט בכל שלושת הלוקיישנים: לוס אנג’לס, סאסקס ואבי רואד יחד עם ההרכב שלו. הופעת הבכורה של השיר בוצעה כבר ב 9 ביוני בפאב הפילארמוניק בליברפול. בכל זאת עם כל ה'כיפיות' שבו קשה לי להאזין לו ואני לא יכול שלא לחשוב ולתהות האם הוא יותר מבזה את המורשת של מקרטני מאשר מאדיר אותה. תחנה 3: Happy With You נהגתי לשתות יותר מדי שכחתי לחזור הביתה שיקרתי לרופא שלי אבל היום אני לא בגלל שאני שמח, אתך יש לי המון דברים טובים לעשות… מקרטני בשילוב גיטרה אקוסטית וכנות ברמה שאני לא חושב ששמעתי אי פעם בשירים שלו, זה כמובן מתכון לשיר יפהפה. מסתבר שאני לא היחידי שמאוד אוהב את השיר הקטן והעוצמתי הזה. זה מה שהיה לגרג קריסטן לומר: “זה שיר אקוסטי מאוד פשוט. הוא אחד האהובים עליי באלבום, למעשה. הוא קצת אקוסטי ואז אני חושב שהקטע מוכפל על גיטרה חשמלית. יש שימוש בטכניקת דחיסה אמיתית של הביטלס. אני חנון מוסיקה, אז אני אוהב להתעסק עם דברים כאלה. זה כל כך כיף. ולשיר יש מנגינה קטנה כל כך. אני אוהב את זה”. מקרטני לא משאיר אותנו סקרנים לגבי הדברים הטובים שישנם בחייו והוא נותן רשימה מפורטת שכוללת בין היתר: לשמוע את הצליל הגבוה והבהיר של אדום החזה, לדרוך בתוך משטח של פעמוניות ולראות את הילדים משחקים. נפלא. תחנה 4: Who Cares אחרי שנרגענו ושאבנו אופטימיות בתחנה הקודמת, מקרטני בוחר לגעת בנושא הכאוב של בריונות בכלל ובריונות רשת בפרט. השיר נפתח בעצבנות לא אופיינית, ומיד זורק אותי ל Looking for Changes מתוך אלבום שאני אוהב בשם Off the Ground שיצא ב 1993, אבל בניגוד לאלבום ההוא חסרה כאן האותנטיות ומקרטני נשמע מתאמץ מאוד להיות דמות מובילה ומחנכת. התוצאה היא שיר מעושה ולא מוצלח בעיניי. “חשבתי על שיר שבו אתה בעצם מדבר עם אנשים שעשויים להקשיב לו. ובמקרה שלי דמיינתי מעריצים צעירים, או צעירים בכלל שאולי ישמעו את זה, שעוברים התנכלויות או הצקות.בימים האלה זה יהיה בריונות באינטרנט, טרולים וכל זה. בימי הלימודים שלי, אלו היו פשוט בריונים ואנשים שנטפלים אחד לשני. אני יודע שזה קורה בכל רחבי העולם למיליוני אנשים.אז הקטע שלי הוא לנסות לעזור. לתת איזו עצה”. השיר הוקלט באולפנים בלוס אנג’לס עם ההרכב הנהדר שמלווה את פול כבר שנים ומורכב מראסטי אנדרסון בגיטרה, אבו לבריאל ג’ונייר בתופים, ‘ויקס’ הוותיק ביותר בהרכב על הקלידים, ובריאן ריי על גיטרה. תחנה 5: Fuh You עוד לפני צאת האלבום ב 7 בספטמבר, בחר מקרטני להוציא סינגל נוסף בשם Fuh You . הרשת רעשה וגעשה כשחלק מהמאזינים פירשו את הביטוי כמילת גנאי ולא הבינו מדוע שמקרטני יעשה זאת. התשובה ברורה. כדי שהרשת תרעש ותגעש. על ההפקה המאוד מעודכנת שמאוד לא לטעמי אין אלא 'לשבח' את מקרטני. לא נס ליחו העסקי. הוא רוצה עוד קהל והוא ישיג אותו. העולם המוסיקלי השתנה ומקרטני עומד באומץ ואומר – אין לי בעיה עם זה. קטע שהוא בהחלט לא כוס התה שלי ואחד מאלה באלבום שמסמל את כל מה שהיה קלוקל בתקופה הזו של מקרטני מבחינתי ומאוד מתחבר לי לחיבור הלא מתחבר עם קניה ווסט וריאהאנה. אין סיכוי שתיתפסו אותי מאזין לו מרצוני החופשי. “עם השיר הזה הייתי באולפן עם רייאן טדר. מתוך כל המפיקים שהוצעו, חיבבתי את רייאן, התקשרתי אליו ושוחחנו. הוא אמר, ‘מה אתה מקווה לקבל?’ ‘אה, אני לא יודע’. ואז חשבתי, ‘בוא פול, אל תהיה ביישן כל כך’. אז אמרתי,’להיט’ והוא אמר ‘כמובן! עכשיו אתה מדבר בשפה שלי! העולם אוהב להיטים!’. חשבנו על רעיונות ועל חתיכות קטנות של מנגינה ואקורדים והשיר פשוט הגיעו יחד לאט לאט. בתוך שבוע סיימנו עם שלושה שירים ואחד מהם היה זה שגם הגיע לאלבום. ניסיתי לייצר בו תחושה של סיפור. בואי בייבי. דברי על עצמך. תגידי את האמת, תני לי להכיר אותך ובעצם אני רוצה לדעת איך את מרגישה, את גורם לי לרצות לגנוב. אני רק רוצה את זה בשבילך. אז זה היה הרעיון הבסיסי והוא התפתח משם … מעין שיר אהבה, אבל שיר אהבה רועש”. אם אפשר למצוא נקודת אור בשיר זה יהיה הקליפ שיצא לשיר באלבום, שוב מקרטני לוקח אותנו לליברפול, הפעם זו של שנות השישים עם הצעיר המאוהב שמשוטט ברחובות בדרכו הביתה ועובר בנקודות ציון בילדותו של מקרטני. תחנה 6: Confidante פתיח מעולה בסגנון ג’וני קאש שמזכיר קצת את Early Days מהאלבום הקודם. הקול הסדוק של מקרטני משרת את השיר יפה וגם הרעיון יפה שאשת סודו של מקרטני היא הגיטרה הוותיקה. פעם היית אשת סודי החברה שלי שמתחת למדרגות אבל אני התאהבתי בך והבאתי את הרומנטיקה שלנו לסיומה… מי עוד יכול לכתוב כך על הגיטרה שלו ? הריסון הרי רק גרם לה ליבב בשקט… “במקרה הייתי בבית והסתכלתי בפינה שבה היתה גיטרת המרטין הישנה שלי שאני משתמש בה אם אני רוצה לנגן בגיטרה, ואז אני לוקח אותה למטה לנגן או לנסות לכתוב שיר. חשבתי לעצמי, לא היה לי זמן לנגן בגיטרה. וזה הזכיר לי שכשהגענו לראשונה לגיטרות לפני שנים, הן היו כמו חברות. היית הולך לפינה, והיית כותב שיר קטן, וסיפרת את הצרות שלך לגיטרה”. השיר הוקלט בסאסקס כשמקרטני על כל הכלים: גיטרה אקוסטית בס ופסנתר. תחנה 7: People Want Peace “לפני כמה שנים עשינו הופעה בישראל, ורציתי להגיע לפלסטין לפני שאני מגיע לישראל כי הייתי מודע למצב הפוליטי שם.לא רציתי להיראות כאילו אני מתעלם מפלסטין ומופיע רק בישראל. עשיתי סידורים כדי להגיע לפלסטין וללכת לבית ספר למוזיקה קטן וללחוץ ידיים לילדים, לבלות להקשיב להם ולנגן מוזיקה רק כדי להראות סולידריות עם העם הפלסטיני.כשחזרתי בחזרה לישראל נפגשתי עם כמה אנשים מגניבים מקבוצה בשם ‘קול אחד’, תנועה פוליטית ובסופו של דבר ענדנו את התגים שלהם בהופעה בתל אביב.כל הרעיון היה משימה של שלום, באמת, כי הילדים האלה היו נהדרים. הם אומרים ‘כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה פשוט לחיות בשלום, לגדל את המשפחות שלנו ולהיות מסוגלים פשוט להמשיך בחיינו בשלום’. כשהייתי ילד שאלתי את אבא שלי ‘אנשים רוצים שלום או שהם פשוט אוהבים להילחם?’. הוא הביט בי ואמר בשקט, ‘לא, בני, אנשים רוצים שלום. הפוליטיקאים והמנהיגים נכנסים למלחמות. זה לא העם’. זה תמיד נראה לי כמו ביטוי נהדר”. שוב אנחנו אשמים. עם פתיחה דרמטית ומתוחה ופסנתר שבהתחלה מזכיר את צליל הצ’מבלו מתוך Fixing a Hole אני שוב ב Off the Ground הנהדר והפעם ב C’Mon People ההמנוני שסוגר את אותו האלבום. גם כאן כמו בשיר ההוא, מקרטני וקרסטין שמנגנים על כל הכלים, מנסים לסחוף את המאזינים, ללא הצלחה יש לומר, לתוך המנון בסגנון Give Peace a Chance וזה אולי עובד לרגע, אבל הוא עובר מהר מאוד. קטע מיותר ששוב מתחבר לנסיון ההאדרה של מקרטני את עצמו ואולי רצון להשתוות ללנון. תחנה 8: Hand In Hand תודה לאל שבקטע הזה, מקרטני מזכיר לנו שוב מי הוא פול מקרטני. מקרטני אלוף בשירים הקטנים האלו ששוברים אותך. יש לא מעט דוגמאות כמו Great Day שסוגר את פליימינג פאיי המצוין, את Your Way הזעיר מהאלבום היפהפה אבל הלא כל כך אהוד ומוכר Driving Rain ואם רוצים ללכת עוד רחוק – I’m Carrying המרטיט מ London Town. בכולם זה קטן, זה קצר וזה קולע ישר למנגנון הזה שמייצר פרפרים בבטן. בקטע הזה באלבום, מקרטני נותן את תמצית הווייתו למאזינים: אנחנו נוכל להגשים את החלום רק כאשר נבין שהכל בחיים מתוכנן… “לפעמים שירים באים אליך מאוחר בלילה. יש לי פסנתר בבית, למעשה הפסנתר המסוים הזה הוא הפסנתר הישן של אבא שלי, אז הוא מיוחד עבורי. ישבתי לידו לילה אחד והתחלתי למצוא את האקורדים שהפכו לתחילת השיר. זה בעצם שיר אהבה. דמיינתי אותי ואת ננסי עוברים את החיים יד ביד. הוא נכתב בשלב מוקדם של היחסים שלנו”. חליל הבנסורי ההודי שמביא פדרו יוסטש נותן את המכה הניצחת. עצוב, בלוזי, סופני. אולי הוא מקונן על ידה של לינדה שכבר לא תהיה שם, איתה היה אמור לעבור את החיים יד ביד. תחנה 9: Dominoes עוד לפני שהקשבתי לשיר הייתי בטוח שמקרטני יפתיע עם מחווה לפטס דומינוז שהלך לעולמו שנה לפני יציאת האלבום. פטס הרי השפיע רבות עליו ועל הביטלס, אבל התבדיתי. שוב מקרטני כמעט על כל הכלים שכוללים: גיטרה אקוסטית, בס, תופי בונגו שנשמעים ממש בתחילה, תופים, גיטרה חשמלית, אורגן הרמוניום ו…צ’מבלו. גרג קרסטין המפיק מפתיע עם סוג של קסילופון אפריקני שנקרא מרימבה ועושה גם קולות רקע. השיר הוקלט בכל שלושת הלוקיישנים. (לוס אנג’לס, אולפני הוג היל שבסאסקס ובאולפני אבי רואד שבלונדון). האווירה פופית כיפית ועולצת משהו אבל משהו מעט מונוטוני ונמרח בצורה לא מוצדקת על גבי 5 דקות. מה שמציל את המצב הוא הקטע האמביינטי הנהדר שמכין פול בעצמו כשהוא יצר לופים שונים מגיטרות שהקליט. על תהליך כתיבת השיר סיפר פול: “אחד הדברים המעניינים בשירים, שהם באים לעתים קרובות ממשהו שקורה בחיים שלך, ואז השיר הוא התגובה אליו. זה יכול להיות משהו מאוד קטן. סוג של ויכוח עם מישהו ואז אתה אומר לעצמך ‘אני אלך פשוט לנגן בגיטרה לזמן מה, כדי לצאת מזה’. וככה השיר התחיל. זה שיר על איך הדברים בסדר אבל הם לא תמיד נראים בסדר. קיבלתי בראש את הדימוי הזה של דומינו. כאילו שאנשים מסדרים את מיליוני אריחי הדומינו ואז הם מפילים את הראשון וכל שאר הרצף נופל. חשבתי על זה כסמל לחיים, איך פעולה קטנה אחת יכולה להיות השפעה כה גדולה על שורות עצומות של דומינו. כשהקלטתי רציתי לעשות את זה כשיר אישי יותר. למרות שעברתי את כל הדברים האלו, וכל הדומינו האלה נופלים, החיים נמשכים וזה בסדר”. ברוח האלבום מקרטני ממשיך וחושף את הפגיעות והגעגוע ואם תשאלו אותי ב’כל הדומינו’ האלה שנופלים או נפלו הוא גם מתכוון לאנשים שסבבו אותו לאורך השנים ונעלמו. אבל מקרטני זה תמיד חיובי. קבלו את שורת העידוד מהמנטור: אפשר להתחיל לחיות בעולם בו אנו נמצאים זה זה, כאן ועכשיו. אנחנו יכולים למצוא את הדרך שלנו איכשהו. תחנה 10: Back In Brazil בתחנה הזו מקרטני חוזר לסגנון הכתיבה שהוא כה אוהב, זה שמספר סיפור. בדרך כלל הסיפור יהיה על דמות נשית כמו אלינור ריגבי, או הבחורה שברחה מהבית, או מולי מאובלדי אובלדה או ג’ני וורן.תמיד הסיפור יהיה מנקודת מבט חיצונית, מישהו שמספר את סיפורה וכך גם בשיר הזה. חזרה לברזיל שם חיה נערה עם חלומות על עתיד ועולם הרבה יותר טוב… ‘חזרה לברזיל’ כנראה על משקל 'חזרה לברה"מ' שונה ומרענן בנוף המוסיקלי של מקרטני. ברזיל נוכחת בשיר, גם בסגנון המוסיקלי וגם בתיאורים החגיגיים ובאופן מפתיע חלקו גם הוקלט באולפני KLB שבסאן פאולו בברזיל שזה מיוחד תודו. “היינו בברזיל במסגרת סיבוב הופעות … זה היה אחד מאותם ימים חופשיים שבו לא היה שום דבר מתוכנן והיה לי פסנתר בחדר המלון, אז התחלתי איזה ריף קטן וקיבלתי את הרעיון לשיר. הייתה נערה שחולמת על עתיד ועולם הרבה יותר טוב, היא פוגשת גבר והוא מתאים לתוכנית. זה סיפור על זוג ועל ניסיונות ועל מצוקות … הדברים הולכים טוב והיא מתכננת תאריך אבל הוא לא יכול להגיע כי הוא עובד עד מאוחר… סיפור דמיוני על שני צעירים ברזילאים יש לו קצב שאפשר לרקוד אז רציתי לשים מקצב ברזילאי ולקבל את הטעם של ברזיל.” גרג קרסטין סיפר על הדרך המעניינת בה התגלגל השיר: “זה היה אחד השירים הראשונים שהקלטנו. עשינו 4 או 5 גרסאות שונות עד שהגענו לגרסה הסופית. זה התחיל בתור משהו מאוד שונה מהתוצאה הסופית אבל אני באמת מרוצה.יש את הקלרינט שמנגן את החלק של הפסנתר החשמלי. זה התחיל עם פסנתר חשמלי, תופים וכל הלהקה, ואז התחלנו להוריד דברים ולבנות אותם מחדש עם כלי תזמורת. זה באמת התעורר לחיים עבורי כאשר הבאנו את המלחין אלן ברודבנט והוא עזר בסדר של הדברים. הוא כתב את המיתרים ואת הקלרינטים והחליל ודברים כאלה. אני אוהב את מה שהוא עשה”. את הקליפ לשיר בו מקרטני משתתף כשחקן משנה תוכלו לראות כאן: קשה להתעלם מהבית האחרון שנשמע אופטימי ופסימי באותה נשימה ודווקא גרם לי לחשוב לא על ברזיל אלא על חווה אחת בסקוטלנד ועל משפחתו של מקרטני: אז גידלנו משפחה בזמן שהעננים מתגלגלים ועשו תמונות שלנו בשמיים. הילדים שמחים והם לא שואלים למה… תחנה 11: Do It Now אני לא יודע לאן נושבת הרוח יש לי כיוון ללכת שום דבר לא בטוח זה הדבר היחידי שאני יודע… זה השיר שבו מקרטני משתף אותנו במחשבות שלו על הגיל. מבחינתו הגיל דופק על החלון. הוא מעודד אותנו או את עצמו להפטר מיצר הדחיינות ולקדם את הדברים החשובים יחד עם משחק מילים גאוני while the vision is clear, כל עוד החזון ברור ונהיר, או שמא זו הראייה כדימוי לגיל. את הרעיון לסלוגן do it now הביא מקרטני ממשפט שהיה נוהג אביו לומר: “זה תמיד היה בראש שלי, ה “לעשות זאת עכשיו”, אז חיפשתי איך לכתוב על זה שיר. התחלתי לדמיין שאני במסע אליו הוזמנתי כדי להגיע למקום כלשהו, הרעיון הוא שאם אני לא עושה את זה עכשיו, אני לא אוכל להגיע למקום הזה. ביסודו של דבר זה שיר על מסע דמיוני שהיציאה אליו נגרמת על ידי מה שאבא שלי היה אומר, ‘לך על המסע הזה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי’. אז הנה זה. ‘לעשות את זה עכשיו’…”. מבחינה מוסיקלית, שוב הצ’מבלו מרים ראשו ומתערבב עם הפסנתר הנהדר וחייבים לציין את אלן ברודבנט שעשה את העיבוד התזמורתי. הוא כבר עבד עם פול על כמה שירים באלבום הקאברים Kisses On the Bottom מ 2012, אבל כמו באלבום ההוא, התוצאה לא מצליחה לרגש יותר מדי ונשמעת מהונדסת לרוח התקופה. תחנה 12: Caesar Rock זו התחנה הכיפית ביותר של האלבום עבורי. שינוי המקצב הקטן (מקרטני על התופים בקטע הקצר הזה) בתחילה זורק ישר לניסיוניות של האלבום האגדי 'מקרטני' או אם לחדד ל Kreen-Akore הנהדר שסוגר אותו. הקטע ממשיך בחולמניות כשמקרטני על הצ’מבלו והסינתיסייזרים אבל לא לאורך זמן, מקרטני לוקח פניית פרסה, הלהקה תופסת את מקומה הקלאסי ופול מגייס את שירת הלונג טול סאלי שלו, או מה שנשאר ממנה, ויחד עם גיטרות מחודדות הוא מראה לרוקנרול מי המלך האמיתי. על קטע הפתיחה הוא סיפר: “שיחקתי עם מכשיר כיוונון קטן שהכרתי מהעבודה עם קנייה. חשבתי להמשיך בכיוון הזה אבל במידה מסוימת זה היה קצת ‘חילול הקודש’, אבל אז התחלתי לחשוב לעצמי ‘אתה צוחק ?’ אם תקשיבו ל Tomorrow Never Knows אז שום דבר לא היה כזה קדוש גם אז”. מקרטני תמיד הצטיין בג’אם סשנים לא מתוכננים כביכול, זה הצליח לו יחד עם סטיב מילר ורינגו ב I Used to be Bad עם מילים מומצאות ונגינת ריף גיטרה בסיסי, אבל הפעם תהליך העבודה היה מעט אחר: “זה היה she’s a rock אבל אז התחלנו להתייחס אליו כ Caesar Rock פשוט כי נהנינו וזה מה שיצא. אני אוהב את השיר הזה כי הוא קצת מוזר וגם בגלל שזה שיר שבו הכל הולך. יחד עם קבוצה גדולה של אנשים באולפן, כמה מהמהנדסים וכמה מהחבר’ה שהסתובבו שם, אמרתי בסדר, קדימה, כולנו נכנסים ופשוט נוצרה מעין מקהלה גדולה”. על צעקת הShe’s got a matching teeth בסוף הקטע הוא מספר: “אני עדיין לא יודע איך זה קרה, אבל זה בטח אני שצועק “יש לה שיניים תואמות” וכולם פשוט חזרו “יש לה שיניים תואמות". שיחקתי באותו הזמן עם הביטוי ככותרת לאלבום, matching teeth”. תחנה 13: Despite Repeated Warnings קטע מיותר מאוד מבחינתי שמנסה להיות היציאה הפוליטית של פול באלבום שיוצאת במרומז נגד הנשיא טראמפ. אלה שצועקים בקול הרם ביותר לא תמיד יהיו הכי חכמים אבל יש להם את הרגעים הגאים ביותר ממש לפני שהם נופלים. לא יודע… הקטע מחולק ל 3 מקטעים שבאמת אף אחד מהם לא עומד בפני עצמו כי ככה זה בשירים מהסוג הזה, וזה בהחלט לא התוצאה המכוננת של Band On The Run. כשמגיעים למקטע השלישי והאחרון שמתחיל בחגיגה לאוזניים סטייל Live and Let Die, מקרטני מקשה עלינו להתעלם מהפוליטיקה ובקטע החוזר Yes We Can Do It, הוא מתעקש לדחוף לנו את סלוגן הבחירות של אובמה. אנחנו לא נישבר ונמשיך לדבוק בעניין המוסיקלי. חבר ותיק שחוזר לבקר הוא המוג סינתיסייזר הזכור לטובה מהאלבום ‘אבי רואד’. זה מה שסיפר גרג קרסטין המפיק על השיר: “זה באמת בסגנון של כמה קטעים אפים מהעבר שלו כמו band on the run ו Live and let die, אלה הם שירים תזמורתיים ויש להם הרבה חלקים ותנועות שונות. זה היה הרעיון שלו. מבחינה לוגית, הוא יכול כנראה לספר לך על מה מדובר, אבל יש בהחלט כמה התייחסויות פוליטיות שם. הוא לקח את הלהקה לחדר החזרות ועבד על המבנה והביא אותו לוס אנג’לס. עבדתי איתם על סידור הכלים. זו הייתה אבולוציה ארוכה כדי להגיע אל המקום אליו הגענו בסופו של דבר. הגיעו הרבה מוסיקאים תזמורתיים. היו לנו נגני כלי נשיפה. זה ממש היה אתגר לחבר את הכל יחדיו”. האלבום עוגן בתחנת היעד ומסתבר לנו עכשיו שמדובר בכלל בתחנת רדיו, כל מה שעשינו עד עכשיו היה לנווט בין התדרים השונים, הקשבנו לשלל סגנונות ועכשיו אנחנו יוצאים מהחלום, מתבייתים על התדר הסופי ומגיעים לתחנה האחרונה. תחנה 14: Hunt You Down / Naked / C-Link במחרוזת הזו יש חדשות טובות ויש חדשות רעות. החדשות הרעות: זה לא מתקרב למחרוזת הסוגרת את ‘אבי רואד’ הענק. החדשות הטובות: זה לא מתקרב למחרוזת שסוגרת את Red Rose Speedeay. נשארנו עם מחרוזת ממוצעת פלוס שנפתחת בדיסטורשן עצבני יותר מהקודם, ואז עוברת למוזיקה עתידנית רובוטית סטייל קראפטוורק. מקרטני מצדו דווקא האשים את פרינס ז”ל בהשפעה על הקטע בן 2 הדקות Hunt You Down: “אני לא יכול לחשוב על שירים אחרים שהוא נתן לי השראה, אבל על הקטע הזה ועל If You Wanna מפלימיינג פאי הוא בהחלט השפיע. תמיד הייתי מעריץ גדול. הלכתי לראות אותו בהופעות כמה פעמים וכתבתי לו כמה אני נהנה מנגינת הגיטרה שלו. פגשתי אותו כמה פעמים. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנה, כשהוא ניגן בראש השנה החדשה. תמיד הייתי מעריץ גדול.” את הקטע הבא בשרשרת, Naked, שמשתנה בפתאומיות למקצב של שלושה רבעים, מקרטני הקליט לבד: הצילו את נשמתי ושחררו אותה חופשיה לעוף הביתה יש מקום שאני אמור להיות בו חזרה, חזרה הביתה… “זה שיר פשוט על הדברים שכולם עוברים בחיים האלו ובדרך מסוימת יש מצבים רבים שבהם אתה מוצא את עצמך מרגיש ממש עירום ומרגיש ש ‘אני לא ממש יודע איך להתמודד’. ניגנתי אותו, ושרתי אותו בעצמי באולפן”. הלינק האחרון והשלישי בשרשרת , ה C לינק, שסוגר את המסע וגם את האלבום והוא קטע אינסטרומנטלי בלוזי. רוצים לנחש מי על הגיטרה המובילה? כן מקרטני. “אני באמת נהנה לנגן בגיטרה החשמלית. אנשים תמיד שואלים ‘למה אתה עדיין עושה את זה?’ אני אומר: ‘כי אני אוהב את זה. אני אוהב את הדבר הזה’. אני עדיין נרגש על הזכות להיות מסוגל לעלות עם מגבר, להפעיל אותו, לחבר את הגיטרה ולנגן בקול רם מאוד. זה ריגוש, וזה אף פעם לא הפסיק להיות ריגוש. היו כמה קטעים בלוזים שניגנתי, לקחנו את חלקם והרכבנו עליהם תזמורת ועשינו מהם סוג של יצירה. זה היה סוג של רעיון שרציתי לעשות מזמן. להביא מישהו שינגן בלוז עם תזמורת שמנגנת אקורד מסויים. יצא בסוף שזה אני. במקרה יצא שהאקורד היה C, ולאחר מכן Cמינור. התזמורת תנגן את האקורד עד אין סוף והגיטרה תנגן מעל זה. וזה יסיים את האלבום. בסוף הסשן תשמעו את צעקת ה ‘וו!’ הקטנה וזהו”. האלבום יצא בספטמבר 2018, כבש את המקום הראשון אחרי בליץ הפרומושן שלו ומקרטני הגדיל והוציא לאלבום עוד ועוד ועוד גרסאות ששיאם היה מזוודת מטיילים שהכילה השד יודע מה. שם בהחלט נגמר לי הסוס ממסע הפרומשן הזה. האלבום הזה הוציא את מקרטני לסיבוב הופעות בלתי נגמר, אבל אז הגיעה הקורונה... הקורונה מבחינתי היתה התשובה להיבריס הזה של מקרטני בתקופה הזו והושיבה אותו בבית, אבל מעז יצא מתוק שעליו נדבר בפוסט הבא שיהיה האחרון בסדרת הסולו של מקרטני וייסיים את המסע שלנו בקטלוג העצום שלו, רק לעת עתה, אלא אם ממש עוד מעט מקרטני יוציא עוד אלבום...

אני נרגש ושמח להתחיל את מיני הסדרה החדשה בפודקאסט "ביטלמניקס על הביטלס" - מריבולבר לפפר. מיני הסדרה הזו תעסוק בשנה וחצי בחיי הביטלס. מהוצאת האלבום Rubber Soul בתחילת דצמבר 1965 ועד להקלטות עבור פסקול הסרט 'צוללת צהובה' באמצע 1967 מיד לאחר גמר העבודה על פפר. במיני הסדרה הזו נבחן, איך להקה משתנה ללא הכר והופכת מכזו שמייצרת להיטים שמגיעים למקומות הראשונים לכזו שחושבת על המוסיקה באספקטים אומנותיים חדשנים ומתייחסת לאלבום כאל יחידה אחת שמעבירה מסר. המהפך הראשון המובהק של הביטלס התרחש עם יציאת האלבום ריבולבר, אלבום שהציג רבגוניות מוסיקלית אדירה לצד חדשנות מחשבתית ועבודה אולפנית שנשענה על נסיונות בסאונד שהושפעו מכל הבא ליד. האדריכל או איש הנסיונות הגדול של האלבום ריבולבר הוא פול מקרטני. מקרטני, הרווק היחיד בביטלס בתחילת 1966, והיחיד שהתגורר בלונדון העירונית, לעומת חבריו שהתגוררו בפרברים, היה רעב לכל סוג של ז'אנר מוסיקלי וכל סוג של התנסות. במידה מסויימת, האלבום ריבולבר הוא תיק המסקנות שלו לגבי מה שגילה. בפרק 1 במיני הסדרה 'מריבולובר לפפר', נלך עם מקרטני וחבריו את הדרך עד לתחילת העבודה על האלבום ונבין מהיכן הוא והם שאבו את ההשפעות השונות עבור מה שיהיה האלבום ריבולבר ומה התהליך שעבר עליהם ושינה את הלהקה הזו ללא הכר. על כך ועל עוד המון דברים בפרק החדש שלו תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

60 שנה לסינגל הבכורה של הביטלס! היום בפרק חדש בפודקאסט אציין את האירוע החשוב הזה בסדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ בפרק שיתמקד כל כולו בשיר Love Me Do שקיבל את הכבוד הגדול להיות ה A סייד של סינגל הבכורה. על מה אדבר בפרק החדש? ההשפעות לכתיבתו ואיך קשורה לכך דוט רוהאן זוגתו של פול דאז. על השיר שהיה ההשפעה הגדולה על ליין המפוחית של לנון. על תהליך ההקלטה הסבוך שלו ועל הטעויות בהוצאת הסינגל. על המסע של בריאן אפשטיין לקידום הסינגל והלהקה בהינתן ש EMI לא ממש רצו להשקיע בפרסומו. על כך ועל עוד המון דברים בפרק החדש שלו תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס. החלק האחרון, חלק ו’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’ החלק הקודם במיני הסדרה, הסתיים עם כיבוש הביטלס את איזור ליברפול והמרזי סייד ורגע לפני הסיבוב השני שלהם בהמבורג כשלא היה ברור האם פול ופיט שגורשו מהמבורג בפעם הראשונה יוכלו להגיע לשם. כשהכל הסתדר וכולם הגיעו להמבורג למועדון הטופ טן, הביטלס הצליחו להכנס לעוד טיריטוריה לא מוכרת – תחילת של קריירת הקלטות כלהקת ליווי לטוני שרידן ובתקווה להוציא סינגל משלהם. החלום לסינגל לא התגשם במלואו, אבל הסינגל שלהם כ Beat Brothers זימן להם נס גדול, רגע לפני שהכל נראה תקוע – את בריאן אפשטיין. על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ו’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס“. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן: אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

פרק חדש דנדש בפודקאסט ביטלמניקס. בסימן ‘ריבולבר’ הגענו לפרק 66 בפודקאסט ולחלק ה’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’. בחלק הקודם במיני הסדרה, השארתי את הביטלס בהמבורג במצב דיי סביר. יש להם מועדון להופיע, להתמקצע ולהתפרע בו, הם מרוויחים כסף טוב יחסית, הקהל מביע בהם עניין, הם מצאו שם חברים או חבורה של שלושה ארטיסטים וסטיוארט מצא בת זוג. בסך הכל המצב יציב. אתם כבר מכירים את התרגיל. בכל פעם שזה נראה טוב, הכל הולך להתקלקל. בחלק ה’ החדש נראה איך הכל משתבש בהמבורג ומשם הביטלס בנפרד חוזרים לליברפול כשכל אחד מהם בטוח שזהו זה. ההרפתקה הזו שנקראה ביטלס נסתיימה. כשהם יוצאים מההלם של המבורג, הם מתאחדים להופיע במועדון של מונה בסט, הקסבה, כי הם הרי “הלהקה של הבן שלה” אז למה שלא יופיעו שם? נכיר בפרק הזה את בוב וולר ואת התפקיד החדש הזה שנקרא די. ג’יי. עיר מנומנמת ואפרורית בשם ליט’רלנד טורפת בפרק הזה את כל הקלפים במשחק של הביטלס ויוצרת את שורשי תופעות הביטלמניה. הביטלס הולכים וכובשים את אזור המרזי סייד, אבל יש להם עסק לא סגור עם המבורג. המבורג כל הזמן בראש שלהם… על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ה’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס”. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס: הירשמו לקבוצה כאן. מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

היום אני רוצה לעסוק באלבום הקוודרופוני של פול מקרטני. הוא לא קוודרופוני במובן של סאונד, אלא שהוא סובל מפיצול אישיות מרובע, משהו נוסח הסיפור של האלבום קוודרופניה של ה’מי’ שהוא אלבום מוצלח מבכל הבחינות, אבל האלבום של מקרטני New מכיל בו 4 גישות עבודה שהתמזגו יחד להיות אחד האלבומים החדים והמעודכנים בסאונד של מקרטני וזה מפתיע מאוד כשזה קורה ב 2013. עוד משהו מסמל האלבום הזה – דעיכת קולו של מקרטני, הקול שתמיד היווה עבורו כלי נגינה חסר מעצורים, נסדק ומקרטני היה צריך לנקוט בגישה חדשה. בפוסט הקודם ראה אור בנובמבר 2008 האלבום השלישי בפרויקט ה’פיירמן’ של מקרטני ויות’. זו הפעם הראשונה שבה הסיט מקרטני את הפרגוד הצידה ונחשף כמי שעמד מאחורי הפרויקט המסקרן הזה. האלבום Electric Arguments, התמקם במרכז הווייתו של מקרטני על התווך בין העולם הגלוי לעולם החבוי שלו ולכן זה אלבום נהדר שהתמקם באותה השורה יחד עם שני אלבומי ‘מקרטני’ (עד לאותה תקופה) ועזר להוציא מהארון מקרטני אחר, שונה שלא עושה מוסיקה מרצה ולא מתחשב בדעת הקהל. החשיפה של מקרטני כמי שעומד מאחורי הפרויקט, יחד עם מוסיקה נגישה יותר מאשר שני אלבומי הפיירמן הקודמים, עשו את שלהם והאלבום קיבל ביקורות מחמיאות ומוצב כאלבום הניסיוני הכי מצליח של פסאודו ההרכב הזה. שנת 2009 ו 2010 של מקרטני לא היו עמוסות מדי עבור מקרטני שהתרגל להעמיס כמה פרויקטים שרצו במקביל. הדגש הושם על הופעות ובקיץ 2009 התפנה פול על מנת להקליט יחד עם טכנאי האולפן ג’ף אמריק שיר חדש שכתב בשם (I Want to) Come Home. הבלדה החדשה של מקרטני הוקלטה בלונדון עם מטרה ברורה להשתלב בפס הקול של הסרט Everybody’s Fine של הבמאי קירק ג’ונס. תוך כדי צפייה בסרט עם מקרטני, ג’ונס הציע לכתוב משהו בסגנון Let it Be שיושר בסגנון ארית’ה פרנקלין. מקרטני התכנס בביתו וכתב את השיר פיסה אחר פיסה. התוצאה היא הבלדה הענוגה, היפה, עם המילים המרגשות והכנות, אבל צריך גם לומר גם המעט בנאלית הזו. שנה לאחר שחרור האלבום השלישי של הפיירמן, שחרר מקרטני אלבום הופעה כפול בשם Good Evening New York City שאולי מזכיר מעט בשמו את Sometimes in New York City, האלבום המשותף של יוקו וג’ון, אבל תוכנו רחוק שנות אור. האלבום תיעד שבוע של הופעות ביולי 2009 בניו יורק סיטי פילד, מה שיצר אירוע נוסטלגי עבור מקרטני. הסיטי פילד הוא אצטדיון בייסבול שנבנה על גבי אצטדיון שיי שזכור בהיסטוריה של הביטלס כמקום הופעה היסטורי שבו כ 56 אלף איש הגיעו לצפות בלהקת רוק לראשונה באצטדיון. אחרי שנה נוספת של סיבובי הופעות חובקי עולם, באפריל 2011 מקרטני החליט להגשים עוד חלום ישן ולהקליט אלבום מחווה למוסיקה הישנה של שנות ה 20 וה 30 ולהתמקד בקטעים שהפכו לסטנדרטים של ג’אז והתנגנו בבית ילדותו על ידי אביו. האלבום הזה הגיע לכדי ביצוע בזכות פגישה שהייתה למקרטני עם המפיק טומי ליפומה. טומי אמנם היה צעיר ממקרטני בכ 6 שנים, אבל נמשך ועבד עם מיטב האמנים האמריקנים בתחום הג’אז כמו למשל ג’ורג’ בנסון, ביל אוונס ועוד שמות. הפגישה עצמה הייתה מעט מעורפלת ולא ברור מתי וכיצד אירעה, אבל ההשערה היא שהיא התרחשה ב 2009 או 2010 באולפן של מקרטני בסאסקס ככל הנראה בזמן העבודה עם ג’ף אמריק. לשם הגיע ליפומה מלווה עם ייצוג ישראלי – פסנתרן האולפן תמיר הנדלמן. תחילת העבודה על הפרויקט היפה הזה נקבעה לאפריל 2011. ליפומה המפיק אסף הרכב לא מבייש של נגנים עבור הפרויקט כמו למשל בסיסט הג’אז ג’ון קלייטון ודיאנה קראל הפסנתרנית והעבודה החלה. מקרטני היה פתוח מאוד לכל רעיון ונסוג לאחור כשהוא נתן להרכב הג’אז שגיבש ליפומה לנגן והוא עצמו ניגן באופן מינימלי באלבום וכמובן היה אחראי על השירה. עטיפת האלבום Kisses on the Bottom ליפומה כן רצה ממקרטני משהו מקורי ועודד אותו לכתוב שירים לאלבום. “אמרתי לפול שכדאי שיכתוב משהו שמתכתב עם מה שאנחנו עושים. ‘זה יהיה ממש נחמד לקבל גם משהו מקורי ממך באלבום’. הוא שלח לי דמו של My Valentine שבו הוא שר ומנגן על הפסנתר“. השיר היפה הזה שנכתב בסגנון הקלאסיקה My Funny Valentine, הוקדש לננסי, זוגתו של מקרטני אותה הוא יישא לאישה בסוף השנה. למעשה החתונה אירעה ב 9 באוקטובר – ציון יום הולדתו ה 71 של ג’ון לנון. במקרה? אולי. הנה My Valentine מתוך המופע שבו ביצע מקרטני את האלבום וקיבל את השם Live Kisses: הקטע השני שכתב מקרטני עבור האלבום הזה היה שיר שהיה מאוד ברוח התקופה שאותה האלבום ניסה לייצג. שיר בשם Only Our Hearts שכאילו נלקח מתוך סרט ישן. עבור השיר הזה התאחד שוב מקרטני עם סטיבי וונדר. הפעם הקודמת בה הם שיתפו פעולה היה האלבום Tug of War ועכשיו סטיבי הגיע כדי לתרום נגינת מפוחית נוסטלגית ויפה. ביוני 2011 מקרטני היה כבר עסוק בפרויקט אחר – האלבום הקלאסי החמישי שלו שנקרא Ocean’s Kingdom, בו כתב מקרטני יצירת בלט עבור קבוצת הבלט של ניו יורק. הרעיון לסיפור המסגרת של ‘ממלכת האוקיינוס’ החל כשמקרטני תכנן לכתוב פסקול עבור סרט דוקומנטרי של דיסני בשם Oceans, רעיון שלא יצא אל הפועל אבל הוליד את האלבום. הסיפור מאחורי האלבום מספר על סיפור אהבה חוצה עולמות. ממלכת האוקיינוס וממלכת כדור הארץ שאיימה על אורח החיים התת מימי. בקיצור, קצת ‘צוללת צהובה’ וקצת ‘בת הים הקטנה’. האלבום Ocean’s Kingdom שהוא האלבום הקלאסי האחרון שראה אור תחת ידיו של מקרטני נכון לרגעים אלה, יצא בתחילת אוקטובר 2011. ארבעה חודשים אחר כך יצא Kisses on the Bottom אלבום המחווה של מקרטני לתקופת בית אבא שהשאיל את שמו מתוך שורה בשיר I’m Gonna Sit Right Down And Write Myself A Letter – סטנדרט שבוצע עשרות פעמים יחד עם עוד ביצוע של מקרטני לאלבום שלו. ב 2012 מקרטני הרגיש מוכן לאלבום אמיתי. העבודה עם המפיק הצעיר ניג’ל גודריץ’ על האלבום הנהדר Chaos and Creation in the Backyard השאירה לו טעם טוב. במיוחד העובדה שמפיק מוכשר וצעיר ממנו בהרבה הוביל אותו את הדרך המפותלת למוסיקה עדכנית יותר. הסוגייה הפתוחה שנשארה היא, במי הוא יבחר כשיש כל כך הרבה מפיקים צעירים ומוכשרים? בעצם, למה לעבוד עם מפיק אחד אם אפשר עם כמה מפיקים? אלבום שיופק בעזרת כמה גישות נשמע לו מעניין מאוד. “יצא שהסתדרתי עם כולם. עשיתי משהו שונה עם כל מפיק וממש לא יכולתי לבחור מה הגישה שאני רוצה ללכת איתה. התאהבתי בכולן“. בסופו של עניין, מקרטני עבד עם 4 מפיקים שונים ב 4 גישות שונות. הראשון היה פול אפוורת’ שהיה מפיק צעיר בן 36 שעבד עם כל הבא ליד – הרכבי אינדי, רוק וקצת לפני העבודה עם מקרטני היה מעורב בהפקה של האלבום 21 של אדל. בינואר 2012 הציג מקרטני לאפוורת’ 20 שירים חדשים שכתב. אפוורת’ שבין היתר ניחן גם בכישורי תיפוף, האזין ונקט בגישה שונה. הוא הזמין את מקרטני לאולפן הקטן שלו wolf tone שבלונדון ושם הוא ביקש לג’מג’ם יחד אתו ולנסות ולייצר מוסיקה חדשה. לאחר כ 20 דקות היה להם הבסיס לקטע משותף חדש בשם Save Us. כך סיפר אפוורת’: “עבדנו על הווייב הכללי של Save Us עם הבס והתופים. אחר כך אמרתי: ‘למה לא ננסה לנגן את זה על פסנתר?’ מקרטני התיישב על הפסנתר ונע בין האקורדים כדי לנסות ולייצר קצב פועם. הסתכלתי עליו מנגן על הפסנתר ופתאום זה נשמע כמו שיר של מקרטני. הייתי בהלם. זו הייתה ממש התגלות“. ככה הם המשיכו להוסיף עוד ועוד כלים ואז הציע אפוורת’ להקליט שירה. מקרטני נדהם: “אבל אין שיר!” לבסוף הוא נעתר לא לפני שהזהיר את הטכנאים: “זה יכול להיות 100% זבל. תסלחו לי אם אלה שטויות“. התוצאה שהתקבלה היא הקטע המהיר והקצבי שיפתח את האלבום החדש של מקרטני New בו מקרטני ניגן על כל הכלים ואפוורת’ על התופים. אפוורת’ קיבל גם קרדיט משותף על השיר. הקטע הבא עליו עמלו השניים הפעם באולפן של מקרטני, קיבל השראה ממשחק ילדים שפול חיבב במיוחד בילדותו. “הקטע Queenie Eye מבוסס על משחק שנהגנו לשחק בו כשהייתי ילד. מה שהיה לעשות בימים הללו היה לשחק במעין משחקי רחוב שכאלה. ‘קוויני איי’ היה משחק שבו אחד הילדים היה מתרחק, מסתובב וזורק כדור לעבר הקבוצה. אחד הילדים היה תופס אותו וכולם היו אומרים: Queenie eye, queenie eye, who’s got the ball ואז מי שזרק היה צריך לנחש אצל מי הכדור“. שוב העבודה הייתה מאוד חופשיה וספונטנית והשיר התפתח תוך כדי. באולפן של פול הייתה לו גישה למלוטרון ולמוג שעליהם ניגן מקרטני בשיר ושוב אפוורת’ גיבה אותו על התופים. מי שיאזין היטב ישמע קצת מהמנגינה של Sound of the Sinners של הקלאש מהאלבום Sandinista! מ 1980 אבל רק עם סאונד מעודכן. השיר ההמנוני הזה נשקל לרגע להיות השיר הפותח של האלבום אבל בסופו של דבר כאמור Save Us תפס את מקומו כדי לפתוח את האלבום בסערה. גם על Queenie Eye קיבל אפוורת’ קרדיט משותף עם מקרטני. סיימון עבוד שביים את הקליפ הנהדר עבור השיר, בחר להנציח את מקרטני דווקא באולפני אבי רואד עם ג’יילס מרטין ולהראות את מקרטני בתהליך היצירה שלו כשרוחות או דמויות או גישות מוסיקליות שנמצאות בראשו של מקרטני ומגולמות על ידי מיטב הסלבס מאותה התקופה כמו ג’וני דפ, קיית מוס, מריל סטריפ ועוד ועוד. הג’אמים המשותפים של מקרטני את אפוורת’ הולידו עוד קטע מעניין על סף הניסיוני. פול שיחק עם המוג סינתיסייזר כשאפוורת’ תופף כשהם לא ממש ידעו לאן דרכיהם מועדות. תוספות מיוחדות של מקרטני על הקסילפון ועל הצ’לסטה – מעין פסנתר שקלידיו מכים על לוחות מתכת, סללו את הדרך אל קטע מוזר, אפל מעט ומיוחד מאוד לטעמי בשם Road שנבחר לסגור את האלבום New והעניק לאפוורת’ עוד קרדיט משותף יחד עם פול. הקטע האחרון עליו הם עבדו יחדיו, Struggle, נסיוני אף יותר ומתכתב מאוד דווקא עם Electrical Arguments. הוא מצא את מקומו כבונוס בגרסה המורחבת לאלבום. השותף הבא בהקלטת האלבום החדש של מקרטני היה אית’ן ג’ונס ואם שם המשפחה נשמע לכם מוכר, אז אתם צודקים – זהו הבן של המפיק גלין ג’ונס (או גליניס עבור מי שצפה ב’גט בק’). ג’ונס ג’וניור ומקרטני התכנסו באולפני AIR בלונדון באזור מרץ 2012 והחלו לעבוד על אחד הקטעים הכי יפים ומרגשים באלבום – Hossana האקוסטי, הענוג והיפה שכתב מקרטני. באופן כללי יצא שג’ונס עבד שני הקטעים היותר ‘אקוסטיים’ באלבום. ג’ונס כינה את השיר הזה ‘שובר לב‘. “הוא [מקרטני] הגיע עם השיר הזה ותוך 4 שעות היה לנו טראק נהדר”. התוצאה הסופית היא עריכה של שני הטייקים שהוקלטו באותו היום“. מקרטני לקח את הגיטרה האקוסטית וניגן ושר את השיר, ג’ונס פיזר מיקרופונים באולפן והקליט את פול במכשיר הקלטה אנלוגי. על גבי מקרטני האקוסטי, הקליטו השניים קטעים מהופכים שהכין פול ותוספת של אפקט טמבורה (תוף דומיניקאני) מתוך אפליקציה שהייתה מותקנת לג’ונס באייפד שלו. מקרטני הוסיף תופים והקטע שהתקבל היה כל כך מלנכולי וכל כך נהדר. אני זוכר שכשהחלו לדבר על הקטע הזה, חודשים לפני יציאת האלבום, דובר אולי על המושג ‘הושענא’ שמקרטני אולי השאיל מהיהדות וזה נשמע הגיוני לאור החתונה שלו ושל ננסי באוקטובר 2011. מעין מחווה שלו אליה. הקטע האקוסטי השני שהוקלט יחד עם אית’ן ג’ונס היה גם הוא מחווה, אבל לימים אחרים, מוקדמים שלו ושל ג’ון אי שם בליברפול של סוף שנות החמישים. בשיר Early Days מקרטני חזר בראש לשם והצהיר בו: “הם לא יוכלו לקחת ממני את זה ממני אפילו אם ינסו. אני חייתי בתקופה ההיא” ואני קורא בין השורות: “אני חייתי אז עם ג’ון והייתי השותף שלו. אף אחד לא יוכל לקחת זאת ממני“. מקרטני הקליט את רוב הכלים כשאית’ן ג’ונס מלווה אותו על התופים ובקול שלו אפשר לשמוע את ההתרגשות אבל גם לראשונה את הסדק של הגיל. מקרטני כמעט ה 70 כבר לא נשמע אותו הדבר. למרות זאת, ג’ונס שכנע את פול להשאיר את טייק הקול הזה. “זה שברירי, אבל זה אתה“. הפעם כבר הצטרפו להקלטה חברי ההרכב של פול בתפקידים שונים. ראסטי אנדרסון הוסיף גיטרה , בריאן מיי ניגן על הדולצימר, מעין כלי מיתר מזרחי ואייב לבורייל ג’ונייר המתופף, תרם קולות רקע. בקליפ עבור השיר, חזר הבמאי וינסנט הייקוק לימי הסקיפל העליזים והקליפ שצולם בשחור לבן קרץ גם לאותו יום גורלי של היריד בוולטון שם נפגשו ג’ון ופול. באופן נהדר את תפקידי המוסיקאים הצעירים מגלמים דווקא נערים שחורי עור וזה פשוט נפלא. חזרה לאוקטובר 2011 ולחתונה של פול וננסי. בחתונה היה די ג’י שהשמיע מוסיקה שפול תיאר ש”הרקידה אותם על ל 3 לפנות בוקר“. לדי ג’י הזה קראו מארק רונסון והוא היה כבר מפיק צעיר ומבוקש. “ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו” סיפר מקרטני. ב 2012, הוא יצר איתו קשר והשניים נפגשו באולפני הוג היל של מקרטני. מארק עבד המון עם סצנות פופ כמו לילי אלן, כריסטינה אגלירה ורובי וולייאמס אבל גם עם איימי ווינהאוס והראפר שון פול. אין ספק שהוא היה מעודכן מאוד בסצנת הפופ. מקרטני קיווה שאיתו הוא יוכל לייצר קטעים יותר אפ ביטים ומסחריים. הקטע הראשון עליו הם עבדו היו שיר הנושא של האלבום New. רונסון ומקרטני הצליחו אמנם לייצר קטע מסחרי יותר, אבל גם כזה שלא וויתר על הנכסים של מקרטני. מקרטני ניגן בו על ההרפסיקורד והמלוטרון והשיר התכתב היטב עם המורשת שלו. ההצהרה של משהו ‘חדש’ לצד מוסיקה ‘ישנה’ ששילבה גם כלי נשיפה מופלאה ואם צריך לבחור רגע מתוך 3 הדקות המזוקקות הללו אלה חייבות להיות 30 השניות של ה’קודה’ הביץ’ בוייזית שמסיימת את השיר. הכל מתגבש לכדי יופי נהדר ומצמרר של קולות שתרמו גם חברי הלהקה שמנהלים דיאלוג יחד עם כלי נשיפה. הקטע השני בחסותו של רונסון הוא הוותיק ביותר שהיה למקרטני עבור האלבום ואולי המיוחד ביותר עבורי באלבום. הוא נקרא ‘אליגטור’ והוא הקטע היפה והמיוחד ביותר באלבום שמתחרה אולי רק עם ‘בלמי’ מתוך Memory Almost Full. פול כתב אותו יום בהיר אחד כשהיה לו זמן פנוי עד לאיסוף של בתו הצעירה ביאטריס מבית הספר. השיר נולד בזמן שמקרטני חיפש אקורד חדש ושונה. על מה בדיוק השיר, אני לא יודע לומר, אבל יש בו ייחוד שמרגש אותי מאוד. הוא הוקלט על גבי מכשיר הסטודר – אותו מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים שעליו הקליט מקרטני את ההקלטות הביתיות שלו עבור אלבום הבכורה שלו. זה אמנם נשמע כמו שיר ביטלס אבוד, אבל בו זמנית הוא גם משהו שלא שמעתי ממקרטני עד כה. הקטע נפתח עם מקרטני שאומר ‘אוקיי’ מתוך דמו שהקליט ומשם הופך לדרמטי גם בזכות הגיטרה החשמלית עליה מנגן ראסטי אנדרסון. רונסון לא ויתר על להכניס לשיר אלמנטים קצת יותר מתקדמים מ’סטודר’ ישן. הם עשו שימוש במכשיר TC Helicon ששינה מעט את הקול של פול, אולי כדי לחפות על הסדיקות שלו. פול ניגן על סינתיסייזר ובין היתר על אחד מספרי הילדים שמחובר אליהם מעין ‘פסנתר’ צעצוע קטן שהפיק את הקול המוזר שמזכיר צליל של אוטו גלידה. איזה קטע נפלא! הנה מקרטני מדבר על השיר ומדגים על הגיטרה. אם שיתוף הפעולה עם אית’ן ג’ונס – הבן של ריגש אתכם, אז אני בטוח שסגירת המעגל ופתיחת מעגלים חדשים עם הבן של ג’ורג’ מרטין – ג’יילס בוודאי שמרחיבה את הלב. עיקרה של העבודה בין מקרטני למרטין הבן, החלה בעצם על שיר שנתבקש מקרטני לכתוב עבור משחק מחשב בשם Destiny. המוסיקה עבור המשחק הזה נקראה Music of the Spheres ומקרטני תרם לה קטע בשם hope שקיבל אחר כך את השם Hope For The Future. על עבודת ההפקה של הקטע הזה היה אמון ג’יילס והקטע הוקלט באזור ספטמבר 2012 כשהשיא היה שילוב של תזמורת בעלת 120 נגנים. השיר Hope For The Future השתחרר יחד עם המשחק ב 2014 והופיע בקרדיטי הסיום של המשחק. זה אולי לא השיר הכי מוצלח של מקרטני והוא מעט שטאנסי, אבל העבודה הנעימה עם הבן של המפיק האגדי של הביטלס הובילה את ג’יילס להשתתף בהפקה של האלבום New. ג’יילס מרטין הקטע הראשון עליו הם עבדו יחדיו באמצע 2013, חזר שוב לימיו המוקדמים של מקרטני בליברפול. ב On My Way to Work, מקרטני חזר להיות נער עובד. “זה אני נזכר בליברפול. האוטובוס, המזח ואותי הולך לעבודה. חשבתי על העבודה הראשונה שהייתה לי. עוזר נהג במשאית. עזרתי לו להעמיס ולפרוק את המשאית. הוא היה נחמד ואפשר לי לישון בנסיעות“. זה סיפור מעניין שגורם לי לתהות האם מקרטני כתב על ההליכה בדרך לעבודה או על החלומות שחלם בזמן הנסיעה במשאית. את הכותרת של השיר השאיל מקרטני מספר עבודות של האמן הבריטי דמיין הירסט שנקרא On the Way to Work – הדרך לעבודה (המוגמרת) וזה שופך עוד אור נהדר על השיר הזה שאולי מדבר על הדרך ליצירה שעברה בליברפול ולאו דווקא על הדרך לדיי ג’וב. איך מזהים את טביעת הסאונד של ג’יילס בשיר? העיבור התזמורתי. על גבי הטראק הבסיסי של מקרטני וההרכב הוקלטה תזמורת של 11 נגנים שהוסיפה את הדרמה לתהליך של הדרך לעבודה המוגמרת של מקרטני. את אותה טביעת סאונד מיוחדת או גישה של ג’יילס שלמד היטב מאביו, אפשר למצוא גם בשיר הבא שעבדו עליו השניים. הקטע Everybody Out There נפתח כקטע בסגנון אירי, עובד להיות קטע אפ ביט מקפיץ ואז הופך למעין המנון גדול ומנופח שכאילו נתפר עבור ההופעות של מקרטני. 6 שעות בלבד הספיקו להעמיד את טראק הבסיס ומקרטני לא יכל שלא להדגיש שהוא נעשה ב’קצב ביטלסי’. גם כאן לקחה חלק התזמורת שהוקלטה באולפני אבי רואד. בעיות הקול של מקרטני הלכו והחמירו. השמועות גרסו שפול היה צריך התערבות כירורגית מה שגרם לביטול 2 הופעות בדנמרק. ב I Can Bet הפופי שהקליט מקרטני עם מרטין אי אפשר להתעלם מההתערבות הטכנולוגית על קולו של מקרטני. במקרה הזה ההתערבות הזו משתלבת היטב עם הקטע הממתקי הזה שאם הייתי צריך להמר הייתי מסווג אותו למארק רונסון ואני אוהב את העובדה שהקטע הזה לא מסגיר ישר את מעורבותו של ג’יילס. כשנוברים בתהליך העבודה אפשר אולי למצוא יותר את טביעות הסאונד שלו כמו לופים מהופכים ושימוש בכלים ישנים שמשתלבים באופן מעורר השראה עם הסאונד החדשני. באותה גישה נקטו השניים גם בשני השירים הבאים שהם עבדו עליהם עבור האלבום. Looking At Her שהפך מבלדה ענוגה לשיר מעודכן מאוד עם סאונד חדש. שוב החדש עבד לצד הישן. הוא כלל בו תכנותיים של תופים לצד מלוטרון ומוג סינתיסייזר. הסאונד החדש היווה גם תירוץ להתערבות בקולו הסדוק של מקרטני ושוב זה נשמע לא רע בכלל. הקטע האחרון שהשניים עבדו עליו הוא אחד האהובים עליי באלבום. הוא נקרא Appreciate ומיד זורק אותך ל’מקרטני הנסיוני’ ולפיירמן, אבל באופן כזה שמשתלב בטבעיות באלבום רגיל של מקרטני. התוצאה היא הקטע המעודכן ביותר של מקרטני בקריירה שלו ששוב בעזרתו של ג’יילס עשה שימוש בחדש וגם בישן. ככה סיפר ג’יילס: “היו לנו כל הלופים והאפקטים שפול הביא והתחלנו לערבב אותם יחד לקולאז’ גדול. אמרתי לו ‘אנחנו צריכים לייצר מהם שיר. מקרטני ענה: ‘אתה כל כך משעמם!’. אז מצאנו פיסת הקלטה שהוא עשה וממנה הרכבנו את הפזמון בכלל אחרת ממה שהתכוונתי וזה עבד“. מקרטני ניסה בשיר הזה להביא את גישה הפלצטו שלו אבל שוב הכל היה מוטבע באפקטים טכנולוגים והשיר הזה מדגיש מאוד את ההבדל בין תחילת העבודה על האלבום בקול טבעי לבין הסיום בקול המסונתז. מעין תהליך שעבר מקרטני בדרך לעבודה על האלבום. גם הקליפ עבור הקטע הזה משרה רוח עתידנית ומעין מקרטני בגרסה 2.0. ה’קטע הנסתר’ באלבום היה שמור לבלדת פסנתר בשם Scared. זה נכון שמקרטני מאוד כנה בשיר הזה ושר על השבריריות שלו, אבל משהו לא עובד בו עבורי. מקרטני לא מצליח לשכנע אותי בכאב שלו וזה מעניין שבאופן ישיר שכזה זה לא ממש עובד לו. ג’יילס סיפר שהם ניסו כמה עיבודים עבור הבלדה הזו, אבל הגיעו למסקה שהשיר מספיק ככה באופן העירום שלו עם פסנתר וקולות. יש רק Scared שנשמע תמיד משכנע מאוד והוא של לנון מתוך Walls and Bridges. כמפיק האחרון של האלבום, ג’יילס קיבל גם את תפקיד המפקח על הפרויקט כולו ועבד עם מקרטני על סדר השירים. העבודה הנעימה שלהם יחדיו הובילה בוודאי לשילובו של ג’יילס בפרויקט הנהדר של קופסאות ה 50 לאלבומי הביטלס. פרויקט שג’יילס עומד בו בגבורה. עטיפת האלבום החדש לקחה השראה מעבודות של האמן דן פלאבין. פלאבין היה אמן אמריקאי שנהג לעבוד עם נאונים צבעונים ופלורסנטים. אחת העבודות שלו הוצגה בגלריית טייט בליברפול ב 2009 ומי שיסתכל עליה יימצא בדיוק את העטיפה של NEW. האלבום NEW ראה אור ב 14 באוקטובר 2013 וקצר ביקורות לא רעות בכלל. בשורה התחתונה מקרטני הצליח ל’עדכן’ את הסאונד שלו ולהתגבר על מכשול הגיל, כי הרי מקרטני הוא דמות על זמנית.

יום שני כבר כאן והנה פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! היום בסדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ – לראשונה שני שירים! האחד הוא של ליטל ריצ’ארד בשם Long Tall Sally, שללא עוררין עיצב והשפיע על הביטלס ובמיוחד על פול מקרטני שגילה שהוא יודע ויכול להגיע לגבהים של ליטל ריצ’ארד. השיר השני הוא לראשונה בסדרה, ביסייד בשם I’m Down מתוך ‘סינגל הדיכאון השמח’ של הביטלס שנכתב בכוונה תחילה כדי לייצר סטנדרט רוקי חדש של הביטלס בסגנון ליטל ריצ’ארד. באופן מאוד מפתיע לא רק ה’רוקיות’ של ליטל ריצ’ארד נכנסה לשיר, אלא גם הזיקה לדת והחיבור עם הגוספל – המוסיקה שמזוהה מאוד עם הכנסייה. על הכל ועוד ,אדבר בפרק החדש בפודקאסט שלו תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. הרשמו כאן. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. הירשמו לקבוצה כאן. האזנה נעימה!

בשונה מאוד מאלבום הבכורה שלהם, האלבום השני With the Beatles הוקלט כבר לאורך שבעה סשני הקלטה. בחשבון מהיר – פי 7 ממה שהוקדש להקלטה של רוב Please Please Me. אחרי שיצא הסינגל ההקלטות לאלבום החלו כבר ביולי ובאוגוסט, כשיצא הסינגל המצליח She Loves You, קל היה לחברת התקליטים לשחרר את החבל עבור הביטלס. גם בעטיפה רואים את השוני הגדול. אם באלבום הבכורה זו עטיפה שצולמה כלאחר יד במשרדי המדרגות של משרדי EMI בלונדון, הפעם היתה בה כבר אמירה אומנותית. הפעם הייתה הפריבילגיה והזמן לבריאן אפשטיין לבחור איזה צלם שהוא רוצה וכשהוא ראה את אחת התמונות שצלם בשם רוברט פרימן צילם בפסטיבל ג’אז בלונדון שבה רואים את ג’ון קולטריין האגדי מנגן בחליל, הוא אהב מאוד את משחק האור והצל בתמונה הזו. בריאן אירגן פגישה לביטלס יחד עם רוברט פרימן והביטלס אהבו את מה שהם ראו. במיוחד לנון שהאומנות מאוד דיברה אליו, אם זה בגלל הלימודים בקולג’ ואם בגלל ההתכתבות עם תמונות של אסטריד מהמבורג שאהבה לשלב משחקי אור וצל בתמונות שלה. בתמונה האומנותית הזו, לא הייתה מחשבה רק על משחק האור והצל הנהדר שהיה הרעיון המוביל אלא גם על קומפוזיציה. רינגו מוקם מתחת לכולם כדי שהתמונה תהיה בפורמט ריבועי כמו שמתאים לעטיפת תקליט. לנון שהיה דומיננטי מאוד באלבום הזה במיוחד בביצועים הווקאלים הנהדרים שהוא הביא, כתב בחומרים המקוריים שלו את הפרשנות שלו למוסיקה השחורה. לדוגמא ב all I’ve got to do הוא כתב מחדש את ‘אנה‘ של ארתור אלכסנדר ושר עם מתיחות הקול שמאוד מאפיינות את השירה השחורה, ובאופן כללי אפשר לשמוע את הניסיון שלו לחקות שירה רית’ם אנד בלוזית, שחורה כמעט בכל ביצוע שלו באלבום. רוב הקאברים שהביטלס בחרו לבצע לאלבום, היו שירים של סמוקי רובינסון, גרסאות לשירים של הרכבי הבנות הדונייז והמארבאלטס וכמובן money שהוא קאבר של בארט סטרונג שנכתב על ידי בארי גורדי וג’ני ברדפורד וזה מעניין כי בארי גורדי הוא המייסד של חברת התקליטים תמלה שהפכה לתאגיד מוטואון שהוא האמא והאבא של המוסיקה השחורה בארה”ב, ויש לו לגורדי, אחריות גדולה בעקיפין לסאונד של האלבום הזה של הביטלס. הביטלס אהבו את מוטאון שמיום היוסדה ב 1959 התוותה את הסאונד המקורי והפרשי הזה שבמקרה היה גם שחור ובעבע חדשנות, הפקה, כתיבה מדויקת ובעיקר הורדת המחיצות בין ז’אנרים. מה זו מוסיקה שחורה על פי מוטאון? זה הכל זה עירוב של רית’ם אנד בלוז, רוקנרול, ג’אז ויצירה של משהו פופי ומתוק שנעים לאוזן מצד אחד, אבל יש בו המון תוכן והמון עומק. גם מקרטני תרם לאלבום המחווה הזה כשהוא כתב את hold me tight בנוסחת להקות הבנות ותרם גם ל I wanna be your man שנכתב בנוסחת הריתם אנד בלוז שהותאמה לרולינג סטונז והתמונה המתקבלת היא אלבום שמאוד נוטה למוסיקה השחורה. ב Not a Second Time אפשר לשמוע את השפעה הברורה של סמוקי רובינסון וכשלנון ביצע אותו עבור האלבום של הביטלס הוא לא שכח לנסות ולעלות בגבהים של הקול כמו שעשה סמוקי. השיר הזה הוא שיר בלעדי של לנון. מעין עבודת סולו מוקדמת שלו בתוך הביטלס ואנחנו נראה את המוטיב הזה חוזר גם בהקלטה של השיר, שלפי הספקולציות, מוקלט כאילו הוא קטע בלעדי של ג’ון. במילים אנחנו כבר מוצאים שינוי רעיוני בכתיבה: חוסר פשרה ואי מתן הזדמנות שנייה. השינוי הזה בכתיבה של לנון מאוד מעניין, כי עד עכשיו שמענו מילים כמו ‘מיזרי’, שיר רחמים עצמיים על אהבה נכזבת, שירי אהבה כמו ‘ממני אלייך’, ‘היא אוהבת אותך’. בשיר הזה לנון עובר מעמדת הקורבן או המחזר לקובע הטון. משהו שיחזור על עצמו גם באלבום הבא של הביטלס בשיר you cant do that. מבחינתי השיר הזה מבשר על תקופת הכתיבה המעניינת של לנון שתפרח ותשתנה בשנתיים הקרובות. השיר הזה נכתב ככל הנראה ממש קרוב למועד ההקלטה שלו ב 11 בספטמבר 1963. היום הזה נפתח בהקלטה של I wanna be your man, עבר להקלטה של little child, משם ל all I’ve got to do הגיע ל not a second time ו don’t bother me של הריסון. הביטלס הקליטו 5 טייקים לטרק הבסיס של השיר. אם מאזינים היטב אפשר לשמוע גיטרה אקוסטית שעליה מנגן ג’ון בשיר, פסנתר רועם שג’ורג’ מרטין ניגן עליו ותופים נהדרים של רינגו. איפה פול? קשה לשמוע בס וקשה לשמוע גיטרה חשמלית, משהו שמעלה תהיות לגבי השתתפותו של פול וג’ורג’ בהקלטה של השיר הזה. בשלושת הטייקים הבאים לאחר מכן, ג’ון הקליט את הקול הראשי ללא שום הרמוניות ועזרה מאף אחד והקול שלו הוכפל. לגמרי עבודת סולו מוקדמת של ג’ון בביטלס. ג’ון יחד עם ג’ורג’ מרטין ב 11 בספטמבר 1963 במהלך שלושת הטייקים הללו הוקלט גם טרק הפסנתר של ג’ורג’ מרטין. זה אמנם ליין פסנתר מאוד פשוט לא שום טריקים שמנגן בעצם את הלחן של הבית. באופן כמעט מיסטי, ליין הפסנתר הפשוט הזה מצליח להדביק לשיר אופי בלוזי שלא בטוח שהיה דבק בו בלעדיו. זו למעשה היתה הפעם האחרונה שבה לנון והביטלס ביצעו את השיר הזה. כמו עוד שירים של לנון מהאלבום הזה, השיר הזה לא בוצע בהופעות ולא בטלוויזיה ולא ברדיו. חודש לאחר יציאת האלבום השני של הביטלס שראה אור בנובמבר, התפרסמה לקראת סוף דצמבר ביקורת של מבקר המוסיקה של הטיימז הלונדוני – ווליאם מאן. הביקורות הזו הייתה מפתיעה מאוד. ככה כתב וויליאם מאן במאמר שלו שקיבל את הכותרת what song the beatles sang – איזה שיר הביטלס שרו. “נראה שהכותבים האנגלים הבולטים של 1963 היו ג’ון לנון ופול מקרטני, המוזיקאים הצעירים המוכשרים מליברפול ששיריהם סוחפים את הארץ מאז חג המולד האחרון, בין אם הם בוצעו על ידי הלהקה שלהם, הביטלס, או על ידי הרכבים של טרובדורים אנגלים אחרים שהם מספקים להם שירים.אני לא עוסק כאן בתופעה החברתית של הביטלמניה, שמתבטאת בצרחות ההיסטריות של נערות צעירות בכל פעם שרביעיית הביטלס מופיעה בפומבי, אלא בתופעה המוסיקלית. במשך כמה עשורים, למעשה מאז שקיעתה של תופעת המיוזיק הול, אנגליה צרכה את השירים הפופולריים שלה מארצות הברית, ישירות או באמצעות חיקוי. אבל השירים של לנון ומקרטני הם מקומיים ובעלי אופי, הם הדוגמאות הכי יצירתיות לסגנון שהתפתח במרזיסייד במהלך השנים האחרונות. ישנה גם אירוניה נחמדה, מחמיאה למדי, בידיעות שהביטלס הפכו לחביבים העיקריים גם באמריקה. הקטעים הרועשים שלהם הם אלה שמעוררים התרגשות של בני נוער. הפזמונים הדביקים יצאו מהאופנה בימינו, ואפילו שירים על ”misery’ נשמעים ביסודם די עליזים; השיר האיטי והעצוב this boy, יוצא דופן  במוסיקה הנוגה שלו, אבל מבחינה הרמונית הוא אחד המסקרנים שלהם עם שרשרת של מקבצים פנדיאטונים, והסנטימנט בו מתקבל על הדעת כי נשמע נקי ופריך. אבל העניין ההרמוני אופייני גם לשירים המהירים יותר שלהם, ואפשר לקבל את הרושם שהם חושבים בו-זמנית גם על ההרמוניה וגם על המלודיה, זה בא לידי ביטוי בטוניקות השביעיות והתשיעיות שמובנות במנגינות שלהם, ובהחלפות המפתחות הסבמדיאנטים השטוחים. הקדנצות האיאוליות כל כך טבעיות בסוף הקטע ‘not a second time’ . (זו התקדמות האקורדים שמסיימת את Song of the earth  של מאהלר). אלה חלק מהתכונות שגורמות לי לתהות מה יעשו הביטלס, ובמיוחד לנון ומקרטני, והאם אמריקה תקלקל אותם או תעצור בהם, והאם התקליט הבא שלהם יהיה כמו האחרים . הם הביאו טעם ייחודי ומלהיב לז’אנר מוזיקה שהיה בסכנה מלהתקיים להפסיק להיות מוזיקה בכלל“. מה הם aeolian cadence? המושג aeolian מדבר על סולם ספציפי שמורכב ממרווחים קבועים ספציפיים של טון וחצי טון. המושג cadence מדבר על השגה של מטרה מוסיקלית, למשל אקורדים מסוימים שישיגו הרגשה מסוימת ביצירה.  למשל שימוש ב’קיידנס’ מסוים בסוף היצירה לא תאפשר שימוש גם בפייד אאוט, כי אלו שני מחוות שונות שמתנגשות האחת עם השנייה. אז איל מסתיים not a second time? על פי מומחי המוסיקה הוא בכלל לא מנוגן בסולם אאולי ובסופו יש שימוש בפייד אאוט במקום ב’קדנסה’. אז מה כל כך הסעיר את ווליאם מאן בסופו של השיר? ההסבר או אחד ההסברים הוא שככל הנראה התקדמות האקורדים ממש בסוף כשהפייד אאוט מתחיל נשמעה לו כמו עירוב של אקורדים שחלקם ‘אאולים’ ויחד עם השימוש בפייד אאוט זה נשמע כמו משהו שלא עושים בדרך כלל והוא הדביק את שני המושגים להיות ‘קדנסה אאולית’. בראיון מאוחר יותר, לנון סיכם את השיר שלו כך: “Not a second time כן זה השיר שהאדיוט מהטיימז דיבר עליו. זה הבולשיט האינלקטואלי הראשון שכתבו עלינו. אלו היו באמת רק אקורדים כמו כל האקורדים. עדיין, זה עוזר כשכותבים בולשיט עליך”. האלבום ראה אור בבריטניה בעשרים ושניים בנובמבר 1963. באותו היום בדיוק בצהריים, עלה לי הארווי אוסוולד למחסן הספרים של עיריית דאלאס, שם הוא גם עבד, כיוון את הרובה שלו ויורה שלוש יריות לכיוון השיירה של הנשיא קנדי שעברה שם. כדור אחד פגע, הרג את קנדי ואת התמימות של האומה האמריקאית. יש דיעות שגורסות שהאומה הפגועה הזו התנחמה בין היתר בחבורה של ארבעה מגודלי שיער מליברפול שבאנגליה.

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! הפרק החדש, 64 במספר, ממשיך את מיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’. בפרק הקודם עסקתי בחלק הראשון של 1960 המעניינת מאוד של הביטלס. בפרק החדש אספר על המחצית השנייה של 1960 – פרק שמתחיל בסיבוב ההופעות של הסילבר ביטלס עם ג’וני ג’נטל בסקוטלנד ומסתיים בהופעות של הביטלס בהמבורג, גרמניה. בסיבוב ההופעות עם ג’וני ג’נטל חוו חברי הלהקה איך זה להיות אומנים שמופיעים בסיבוב הופעות. לכבוד האירוע החדשני הם התחדשות בשמות אומנותיים והבינו ששום דבר לא יבוא להם בקלות ושרק בעבודה קשה הם יוכלו להתקדם הלאה. בסיבוב הזה הם ובמיוחד ג’ון לנון, התקרבו לאמן שאותו הם ליוו, ג’וני ג’נטל. ג’ון אפילו סייע לו בכתיבת שיר שאיתו היה תקוע וג’נטל, כוכב הפופ היה מוקסם מכך. עכשיו כשהיה להם בסיסט במשרה מלאה – סטיוארט, בעיית המתופף נשארה מציקה. מתופפים הלכו ובאו, אבל הפתרון הגיע בסוף כשחבר להקה אחד נאלץ להתפשר ולתפוס את עמדת התופים. באביב הביטלס או הסילבר ביטלס ביצעו הקלטות של עצמם בביתו של פול מקרטני, הקלטות ששופכות אור גדול על מצב הלהקה, על השירים שהם ביצעו ועל ארסנל השירים שכתבו לנון ומקרטני. הבשורה הגדולה באמת הגיעה באוגוסט. איך התגלגלו הביטלס להמבורג, כיצד הם פתרון את בעיית המתופף, מה התהליך שעבר עליהם בעיר הנמל הגרמנית ואת מי הם פגשו שם? על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ד’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס”. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. הירשמו לקבוצה כאן. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן: האזנה נעימה!

אתמול פורסם חלק ג’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’ והנה קצת מידע משלים עבור שלושת הפרקים שהתפרסמו בסדרה. קודם כל הנה פלייליסט בספוטיפיי שמאגד וימשיך לאגד את כל פרקי הסדרה לנוחיותכם: אם כבר בפלייליסטס עסקינן, הנה פלייליסט שמכיל בו את השירים השונים שמשתתפים בפרקים. הפלייליסט ילך ויתפח ככל שהסדרה תתקדם. קצת מקורות עבור מי שרוצה להרחיב עוד מעבר לסדרה, כי יש הרי חומר אין סופי עד רמת פרטי הלבוש שלבשו חברי הלהקה בכל יום נתון. הספר שמשמש כתנ”ך ללא שום עוררין ותחרות הוא Tune In של מארק לואיסון. לואיסון עשה עבודה נפלאה, לפעמים נפלאה מדי ובספר של כמעט 1000 עמודים, מספר את הסיפור של תחילת ימי הביטלס עד לסופה של 1962, רגע לפני יציאת אלבום הבכורה שלהם. ספר נהדר, קשה לקריאה, אני מודה, אבל מלא כל טוב ואינפורמציה עד לפרטים הכי קטנים. בעתיד לואיסון מתכנן לשחרר עוד שני חלקים בסדרה שיקיפו את כל הקריירה של הביטלס. העשור שעבר מאז יציאת החלק הראשון, מרמז אולי על רמת הדקדוק שלו. שני הספרים הבאים שאני נעזר בהם, הם של מי שקיבל את הכינוי ‘הביוגרפר של הביטלס’ מהסיבה הפשוטה – הוא היחיד שהוציא ביוגרפיה על הביטלס ברשותם המלאה וכשהם היו עדיין קיימים ב 1968. הביוגרפיה שלו החלה להכתס בזמן תקופת ההקלטות לסרג’נט פפר והמשיכה גם אחר כך ב 1968. דיוויס התלווה לחבורה הזו ותעד את הרגעים האינטימיים ביותר בתקופה מרתקת. מאז הביוגרפיה שלו יצאה בכמה גרסאות לאורך השנים. בגרסה שיש ברשותי, חציה הראשון מוקדש לימים המוקדמים של הביטלס. זה נכון שהסיפור אמנם לא מסופר ברמת הדיוק של מארק לואיסון, אבל עדיין באופן כזה ששופך אור על התקופה באופן ידידותי לקורא. ספר נוסף שלו כבר הוקדש אך ורק לתקופה המוקדמת ונקרא בפשטות The Quarrymen. בספר הזה עשה דיוויס מה שאף אחד לא עשה. הוא האיר זרקור על הלהקה המוקדמת של ג’ון לנון בהתמקדות גם בחבריה האחרים שלא קיבלו את הכבוד שהגיע להם בראי ההיסטוריה. ספר נהדר נוסף שעשיתי בו שימוש עבור חלק א’ במיני הסדרה, נקרא The Day John Met Paul ‘היום שבו ג’ון פגש את פול’ של ג’ים אודונול. ספר מרתק שמתמקד ברובו אך ורק ביום הגורלי של השישה ביולי 1957 ומעביר בראייה רחבה את מה שהתרחש בליברפול ביום המיוחד הזה. גם סיפור ילדותו של לנון כרקע ליום הזה נמצא במרכז. ההליכה עקב בצד אגודל, שעה אחר שעה בכמעט 200 העמודים של הספר דרך היום הזה מרתקת, וכמובן לעיתים עמוסה באינפורמציה מוגזמת, אבל בסיפור של הביטלס תמיד עדיף יותר מאשר פחות. ברמה האישית משפחתית, אין המון ספרים על התקופה הזו. יש את הספר של אחותו למחצה של ג’ון, ג’וליה בירד, אבל אני עשיתי שימוש בספר של מי שהיתה שם מסוף 1959 וחוותה את הטוב והרע לצידו של ג’ון – סינת’יה לנון או פאוול באותם ימים מוקדמים. סינתיה החלה לצאת עם ג’ון בגיל 18 ועברה גם היא תהליך מעניין. היא היתה צמודה לג’ון בימים הראשונים, ראתה את השינויים שעברו על ההרכב וחוותה בין היתר גם התקפי קנאה של החבר החדש שלה. ב 2005 ראתה אור הביוגרפיה שהיא כתבה על ג’ון שרך עינייה. הספר הזה גולל בין היתר גם את סיפור חייה ששלוב בזה של ג’ון. היא קראה לספר בפשטות “ג’ון”. ישנם עוד המון ספרים בהם אפשר להעזר. למשל של ספרים שהוציאו חברי הקוורימן עצמם כמו לן גארי וקולין האנטון או Shout של פיליפ נורמן שמביא גם כן פרטים על הימים המוקדמים, אבל אני חושב שאלה שהזכרתי למעלה, יכולים לתת לכם המון אינפורמציה ומושג על תחילת ימי הביטלס. נעבר לחלק האחרון – מידע נוסף ששימש עבור חלק ג’ שהתפרסם אתמול. הנה כל התמונות שזמינות עבור האודישן של ה’סילבר ביטלס’ עבור לארי פארנס ובילי פיורי. בתמונות הללו אפשר לראות את שיטות ההופעה השונות שנקטו ג’ון ופול. ג’ון עם הגיטרה ואז ללא הגיטרה, תופס את המיקרופון כמו אלביס. גם פול קיבל את ההזדמנות להוביל קטע אחד מתוך השלושה שבוצעו. בפינה השמאלית העליונה, תוכלו לצפות בלארי פארנס ובילי פיורי ובפינה הימנית התחתונה, את ג’ון מקבל חתימה מבילי פיורי. גם סוגיית המתופף משתקפת בתמונות. באחת התמונות נראה ג’וני האצ’ינסון מ’קאס והקזנבות’ ובאחרת רואים כבר את טומי מור שאיחר להגיע לאודישן. הראיון המלא של הפודקאסט הגרמני Fab4Cast מ 2020 עם רוד מארי. מארי היה החבר של סטיוארט וג’ון והשותף למגורים וכמו כן גם מועמד לנגן בס בהרכב של ג’ון. ראיון עם דייב מאי, האיש שסרב להצטרף לביטלס וניסה ללמד מאוחר יותר את סטיוארט לנגן.