בשבועיים האחרונים התמקדתי בהקלטת יצירותיו של ג’ון לנון ממש בשלהי העבודות לאלבום הלבן. בשבוע שעבר נעצרתי בסוף יום ההקלטות ב 8 באוקטובר כשבאותו היום מוקלטים I’m So Tired ו The Continuing Story Of Bungalow Bill של ג’ון. היום אמשיך ואכתוב על השיר הבא והאחרון שהקליט לנון כרונולוגית לאלבום הלבן. למעשה היה זה גם השיר האחרון שהוקלט ונכנס לאלבום הלבן. אני מדבר כמובן על Julia האישי שיש בו סגירה ופתיחה של כמה מעגלים: מותה הטראגי של אמו 10 שנים לפני כן, פתיחת הרומן עם יוקו אונו שגם ישחרר אותו מצילה של אמו וסגירת העבודות על האלבום הלבן. זוהי גם הפעם הראשונה והאחרונה שהוא יקליט שיר ממש לבדו במסגרת הביטלס. לנון כותב את השיר ברישיקש, כשהוא משתמש בפריטה מיוחדת שהוא לומד מהסינגר סונג רייטר הפולקי האנגלי דונבן ששוהה איתם שם במחנה של המהרישי. הפריטה הופיעה בעוד 2 שירים שנכנסו לאלבום הלבן Happiness is a Warm Gun ו Dear Prudence. דונבן סיפר: “היו כמה אחרי צהריים שהיינו מתכנסים עם הכריות שלנו ומנגנים בגיטרות האקוסטיות שהבאנו. ג’ון היה להוט ללמוד את סגנון פריטת הגיטרה שניגנתי והוא היה תלמיד טוב. לפול כבר היה סגנון פריטה וג’ורג’ העדיף את הסגנון של צ’ט אטקינס. כך כתב ג’ון את ג’וליה ואת ‘פרודנס היקרה’ על סמך הפריטה שלימדתי אותו”. לנון, דונבן והכריות ברישקש לנון בן ה 17 איבד את אמו ב 1958 כשנדרסה על ידי שוטר לא בתפקיד שכנראה נהג בשכרות, ממש ליד ביתה של דודה מימי. האובדן הזה היה טראומטי במיוחד וליווה אותו תקופה ארוכה, וזאת מכיוון שבתקופה שלפני מותה הרגיש כאילו קיבל אותה בחזרה לאחר שנטשה אותו אצל אחותה מרגרט. את השיר הוא פותח את עם משפט מתוך הפואמה “ים וקצף” של המשורר הלבנוני שחי בארה”ב, ג’ובראן חליל ג’ובראן. ג’ובראן כתב: “Half of what I say is meaningless but I say it so that the other half may reach you” ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת שהחצי השני יגיע אליך“. לנון משכתב מעט את המשפט וכותב לאמו: “Half of what I say is meaningless But I say it just to reach you, Julia” ג’ובראן חליל ג’ובראן ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת להגיע אלייך, ג’וליה“. תחשבו איזו השאלה מתוחכמת ביצע כאן לנון על פי הנחיותיו של ג’ובראן. הוא חילק את המשפט ל 2 חלקים. את החלק חסר המשמעות עבורו הוא השאיר כמות שהוא ואת החלק החשוב שהוא רצה שיגיע ויהיה מהותי הוא כיוון לאמו. לנון לא מסתפק בזאת ומשכתב עוד משפט שכתב ג’ובראן בפואמה: “When life does not find a singer to sing her heart she produces a philosopher to speak her mind” “כשהחיים לא מוצאים זמר לשיר את אשר על ליבה, היא מייצרת פילוסוף על מנת שיביע את דעתה…” יפה נכון ? לנון שוב משחק ומשנה את המשפט ומקבל When I cannot sing my heart I can only speak my mind “כשאני לא מצליח לשיר את אשר שעל ליבי, אני יכול רק לומר את דעתי”. גם במהות השיר מתחכם לנון: בשמיעה ראשונה נשמע כאילו השיר מוקדש בלעדית לאמו, בכל זאת הוא קרא לשיר ג’וליה, אבל הוא ממזג לתוכה עוד אדם. את זו שלא עוזבת במנוחה את מחשבותיו שם הרחק ברישיקש: יוקו אונו, שביפנית משמעות שמה הפרטי הוא ‘ילדת האוקיינוס’, ה Ocean Child. “ג’וליה הייתה אמי. אבל זה היה מין שילוב של יוקו ושלה שהתערבבו להיות אחת”. ג’ון חוזר מהודו, יושב עם עצמו בחדר המוסיקה שבביתו בקנווד ומתחיל לשחק עם הפריטה שלמד ומקליט ניסיון אינסטרומנטלי אחד ועוד זוג הקלטות נוסף בהם הוא שר ועדיין טועה פה ושם בפריטה הסבוכה שלימד אותו דונבן. תשמעו כמה זה יפה עוד קטע שהוא מקליט בחדר המוסיקה שלו הוא שיר נוסף שכתב ברישיקש בשם Look At Me, שכנראה וממוען לאותה כתובת. שימו לב שגם בהקלטה הזו עושה לנון שימוש בפריטה שלימד אותו דונבון. מה שאנחנו בעולם התוכנה מכנים ‘אקסטרים reuse’. מסיבותיו הוא, לנון גונז את השיר ומאוורר אותו רק כשנתיים לאחר מכן כשהוא מקליט את אלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band ולמען האמת גם Julia יכול היה להיות ממוקם בצורה טבעית באלבום הזה לולא נעשה בו שימוש באלבום של הביטלס. לנון בחדר המוסיקה שלו בקנווד ב 1967 הפעם הבאה שבה הוא מקליט את Julia היא בהתכנסות בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי ב’אישר’, רגע לפני תחילת ההקלטות לאלבום. הנה לנון מוכפל הקול בביתו של ג’ורג’ כשהוא מתחיל עם hello paul ספק סרקסטי ספק אוהב: בואו נרוץ בציר הזמן כ 4 חודשים וניעצר בסוף הקלטות האלבום הלבן. אנחנו ב 13 באוקטובר 1968. השיר האחרון שלנון הולך להקליט עבור האלבום. ובכן זה לא כל כך מדויק כי למחרת הוא והריסון יקליטו עוד 2 שירים האחד שיר הבלהות What’s The New Mary Jane של לנון שלמזלנו לא ראה אור יום בזמן שהביטלס היו קיימים, והשני Not Guilty המקסים של הריסון שיראה אור רק ב 1979 באלבום סולו שלו, שנקרא בפשטות ‘ג’ורג’ הריסון’. לנון מקבל עבור השיר את מכונת 4 הערוצים הוותיקה והפחות משוכללת – בכל זאת רק הוא והגיטרה. בטייק 2 שיצא בחלק השלישי של האנתולוגיה, נשמע לנון כשהוא עדיין נאבק עם הפריטה של ג’וליה, (או של דונבן, תלוי את מי שואלים) על גיטרת הגיבסון האקוסטית שלו. אנחנו למדים מההקלטה הזו עוד משהו חשוב. פול נמצא בחדר הבקרה, מקשיב, ובסוף הטייק נותן ללנון הנבוך וחסר הביטחון חיזוקים חיוביים. זהו דו השיח המרגש שנקלט במיקרופונים בסופו של הטייק – שימו לב כמה ג’ון מצחקק נרגש מובך וצמא למילה הטובה של פול. פול: “זה היה טייק נהדר”. ג’ון: “זה היה עד אז…” פול: “נסה את זה שוב, היה רק הבדל קטן אחד או שניים”. ג’ון: “היה רק אחד נכון?” פול: “הוא היה נהדר הקטע ההוא. הוא היה באמת נהדר”. ג’ון: “אני לא יכול להמשיך משם ?”. פול: “בהחלט אם תרצה, אתה מתקדם נהדר. ג’ון: “כי ההוא היה מושלם”. למרות בקשתו של ג’ון להתחיל מהאמצע, הם מחליטים להקליט את טייק 3 מתחילתו של השיר. הפעם זה מצליח ונגינת הגיטרה משביעה רצון. ג’ון מכפיל את ערוץ הגיטרה כדי שתשמע רובסטית יותר, ומקליט 3 ערוצי שירה שונים שמשולבים בשיר, חלקם מוכפלים. עוד באותו היום מושלמים המיקסים גם למונו וגם לסטריאו על ידי ג’ורג’ מרטין ועוזריו, קן סקוט וג’ון סמית’. הקלטות האלבום הלבן מסתיימות להן סופית ביום שלמחרת. ג’ורג’ הריסון ממריא ללוס אנג’לס לפרויקט הבא שלו, הפקת האלבום של ג’קי לומקס ופול ולינדה יוצאים לחופשה בניו יורק. ב 18 באוקטובר, בבוקרו של היום, מידפקים שוטרים על דלת דירתו הקודמת של רינגו סטאר שבלונדון ועוצרים באשמת אחזקת סמים את ג’ון ויוקו שזמנית מתגוררים שם. ה 19 באוקטובר, עת התייצבו ג’ון ויוקו בבית המשפט לשימוע ההאשמות נגדם. ב 22 בנובמבר, יוצא לאור האלבום הלבן בבריטניה – לראשונה אלבום כפול של הביטלס, חסר שם וחסר עטיפה. נסיים עם הגרסה המרגשת של שון לנון ל Julia סבתו שבוצעה ב 2001 עבור תכנית המחווה לאביו ג’ון Come Together: A Night for John Lennon’s Words and Music. באקט סמלי ואירוני מקדיש שון את השיר לאמו יוקו. #גורגמרטין #גוןלנון #דונבן #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #גובראןחלילגובראן #יוקואונו #גוליהלנון

אחד השירים שאני הכי אוהב מריבולבר הוא לאו דווקא של לנון או מקרטני. ז”א השירים שלהם נהדרים ואין על כך ויכוח, אבל יש אחד שכשהוא מתחיל אני נדרך. אני אוהב את ה’פייד אין’ שמגיע משום מקום. אני אוהב את ריף הגיטרה הלא מתפשר שמזכיר במשהו את Day Tripper, את התופים שהולמים יחד עם הטמבורין שמרשרש כמו נחש. ואז נכנס הקול הרך של ג’ורג’ שאומר: “אני מת להגיד לך…הראש שלי מפוצץ בדברים לומר…”. עבודת הפסנתר הנפלאה של מקרטני יחד עם אווירת הגוספל והסלסול המזרחי שסוגר את השיר, בהחלט מציבות אותו גבוה באלבום עבורי. באותה התקופה ג’ורג’ נאבק על מנת לשפר את יכולת כתיבת השירים שלו. ג’ורג’ ניסה לכתוב על דברים קצת יותר עקרוניים במקום שירי האהבה הסתמיים וכך הוא מצליח לנפק את Taxman הנפלא שמתקומם על מדיניות המס בבריטניה. מצד שני החשיפה לתרבות ומוסיקת המזרח יוצרת אצלו קונפליקט כשהוא מעוניין גם לכתוב על אופטימיות ורוחניות . בשיר הזה, השלישי של הריסון בריבולבר, שזה כבר הישג לא מבוטל בפני עצמו, הדואליות הזו נוכחת, ומדגישה את המאבק הפנימי בין החומריות לרוחניות או אולי בין ה Taxman לבין ה Love You To. באותה תקופה הוא כותב עוד 2 שירים שנעים בין הקו העדין הזה Isn’t it a Pity ו Art of Dying שלא מצליחים להגיע לקו הגמר של האלבום. את I Want To Tell You הוא מגדיר כ”מפולת של מחשבות שקשה לומר או להעביר הלאה…”. על קטע האמצע של השיר, כתב ג’ורג’ בספר I Me Mine: “אם הייתי כותב את הקטע הזה עכשיו במקום: But if I seem to act unkind It’s only me, it’s not my mind That is confusing things הייתי כותב Although I seem to act unkind It’s isn’t me, it is my mind That is confusing things התודעה היא זו שאומרת לנו מה לעשות – אנחנו צריכים ללמוד להתעלם ממנה”. הריסון שהתקשה לתת שמות לשירים שכתב, מביא את הקטע הזה לקראת סוף הקלטות האלבום ב 2 ביוני 1966, כשהוא נטול כותרת בדומה ל Love You To שקיבל בזמנו את הכותרת Granny Smith על ידי ג’ף אמריק על שם זן התפוח שאהב במיוחד. הריסון ב 1966 עוד לפני הקלטת הטייק הראשון לשיר מתפתח דיאלוג באולפן: ג’ורג’ מרטין: “איך אתה הולך לקרוא לשיר ג’ורג’?” הריסון: “אין לי מושג” (הוא כנראה הציע באמת ובתמים את השם I Don’t Know לשיר לתשומת לב הקורא מקרטני). לנון: “גראני סמית’ חלק 2!” אף פעם לא היו לך שמות לשירים שלך!” ועדת השמות בראשותו של אמריק מתכנסת שוב, והקטע מקבל את השם Laxton’s Superb על שם זן תפוחים אחר. פול סיפר שנדרשו לא מעט חזרות לפני ההקלטה. “השיר הזה היה קשה מאוד עבורנו ללמוד. המשכתי כל הזמן לטעות, כי זה נכתב בצורה מוזרה מאוד. זה לא היה 4 רבעים או ואלס או משהו דומה. אחר כך הבנתי שלשיר היה אי סדר באופן סדיר, לקח קצת זמן אבל פתרנו את זה”. כשג’ורג’ בגיטרה המובילה, פול על פסנתר ורינגו בתופים, מתחילה העבודה על השיר כש 5 טייקים מוקלטים. עם טייק 3 הוחלט להמשיך הלאה. עובדים על ריבולבר באולפן ג’ורג’ מקליט את השירה ובו זמנית ג’ון ופול מקליטים את קולות הרקע. לאחר מכן מוכפל קולו של ג’ורג’, רינגו מוסיף מראקאס ופול מעבה עם עוד עבודת פסנתר כשג’ון על הטמבורין. היום מסתיים כשהם מוסיפים מחיאות כפיים שמשווים לשיר בחלקו השני מין אווירת גוספל. בסה”כ באותו היום הם משקיעים כ 8 שעות בהקלטת שירו של ג’ורג’ ( צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר על שיר של 2 וחצי דקות) ולמרות זאת סיפר אמריק: “היה אפשר לקבל את הרושם שלג’ורג’ הייתה מכסת זמן מסוימת לעבוד על השירים שלו ואילו אחרים יכלו לבלות על השירים שלהם כמה זמן שרצו. תמיד היה לחוץ יותר כשעשינו את אחד משיריו של ג’ורג’ “. למחרת הם ממשיכים לעבוד על השיר שג’ורג’ כבר מכנה I Don’t Know כשפול משלים את תפקיד הבס שהשאיר לסוף. מיקס המונו לשיר מושלם כמה ימים אחר כך ב 6 ביוני וכבר נושא את שמו הסופי של השיר – I Want To Tell You. השיר לא בוצע מעולם בהופעה על ידי הביטלס שהעדיפו לנגן בגזרת ג’ורג’ דווקא את If I Needed Someone מתוך ‘ראבר סול’. כשיצאו לסיבוב הופעות ביפן ב 1991, פתחו הריסון וחבריו ללהקה ובניהם אריק קלפטון חברו הטוב את ההופעות עם I Want To Tell You. הנה צילום מתוך הקהל בהופעה שהתרחשה באוסקה, יפן ב 12 בדצמבר 1991: כשנערך המופע לזכרו, כשנה לאחר מותו, זכה השיר לפתוח את החלק הרוקי של המופע ולעולם אצטמרר כשהריף הזה יתחיל להדהד ויפתח את ההופעה. #גףאמריק #רינגוסטאר #Taxman #גוןלנון #גורגהריסון #loveyouto #פולמקרטני

בפעם הקודמת עזבנו את ידידנו מקרטני בסוף הצד הראשון של אלבום הסולו הראשון שלו, כשהוא יודע שהוא אמנם לא לבד, כי יש לו את לינדה, אבל הוא גם מבין ששום דבר לא הולך להיות אותו דבר. את הצד השני של אלבום הסולו הראשון שלו פותח Oo You. השיר התחיל כאלתור אינסטרומנטלי ורק לאחר מכן נוספו לו מילים. המילים סתמיות לגמרי, וגם הלחן לא מבריק. אבל אנחנו שוב מתחילים את הצד השני עם תחושת הכיף שבחופש לעשות ככל העולה על רוחו, ויש בזה משהו מדבק. תוסיפו את הביצוע הקולי המשועשע, את פעמון הבקר ואת השימוש בספריי מים ואתם מקבלים קטע שכולו שעשוע והנאה, גם אם הוא זניח לחלוטין. הקטע Momma Miss America, שהוא אינסטרומנטלי, נקרא במקור Rock ‘n’ Roll Springtime (אפשר לשמוע בתחילת ההקלטה את ההכרזה), והוא אכן כזה. הוא בנוי משני חלקים, החלק הראשון מתחיל בתחילתו ומסתיים ב-1:57 בחלק הראשון ממש אפשר להרגיש את הצעידה אל האביב, זמן ההתחדשות, הזמן בו יצא האלבום, התקופה בה מקרטני יהפוך מחיפושית לפרפר. הבס הנהדר מצעיד את הקטע קדימה, כך גם הפסנתר. בסוף החלק הראשון אפשר ממש לשמוע את הציפיה וההתרגשות. ואז מתחיל החלק השני. הוא מביא איתו את החששות. הוא עשיר יותר (מצטרפת גיטרה אקוסטית נפלאה) ומתחיל עם סולו גיטרה חשמלית שמאוד בטוחה בעצמה ובהובלה שלה. אבל אז היא פתאום משתתקת בסביבות 2:40. חושבת לאן בעצם הולכים וחוזרת אחרי כמה שניות עם סולו פחות בטוח בעצמו. ב-3:10 הגיטרה מנסה להתאפס על עצמה ומקבלת גיבוי משאר הכלים. ואז ב-3:45 הפסנתר אומר לה, הכל בסדר, אל תלחצי, אנחנו יחד ונגיע ל-toppermost of the poppermost (משהו שהביטלס היו אומרים לעצמם בתחילת הדרך). הגיטרה נרגעת והקטע מסתיים. ואם אתם חושבים שרק אני מאוד מתלהב מהקטע הזה, אז דעו שקמרון קרואו הכניס אותו לפס הקול ששל “ג’רי מגוויר”. מה זה אומר? כלום. “טדי בוי” נכתב בהודו בשנת 1968, ומספר סיפור קטן על נער ואמו. אני מניח שסיפורים כמו זה, על אב שנהרג במלחמה וילד שנשאר לבד עם אמו, היו שכיחים באנגליה בשנות החמישים, ואני מניח שפול הכיר ילדים כאלה. בכל אופן, השיר כתוב בעדינות רבה. הביטלס התחילו לעבוד עליו בפרוייקט Get back, אבל שום דבר לא יצא מזה בסופו של דבר. הביצוע באלבום הוא ביצוע יפיפה. הקצב שלו הואץ, דבר שמוסיף לו חן, יש לו סאונד ביטלסי עם חידוש נפלא שיהיה חלק מרכזי ביופי העצום של האלבום הבא – לינדה בקולות רקע מתגלה כמתאימה לפול כמו כפפה ליד. כמעט בכל מקום שתקראו על Singalong Junk, הגרסה האינסטרומנטלית לJunk, יטענו כי ההכללה של הקטע באלבום נבעה ממחסור בחומרים. הרשו לי לחלוק על זה. Junk המלנכולי, במקומו המושלם בצד הראשון, מספר בשבילי סיפור אחד (כפי שהסברתי בפוסט הקודם). כאן הוא מספר משהו אחר לגמרי. אחרי הצעידה לאביב הגיע שיר ביטלסי. הנה, אתה יכול פול. ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הכנפיים השבורות האלה וללמוד לעוף. לטעמי אין כלי שנותן תחושת תעופה מושלמת יותר מפסנתר. לכן, הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא השחרור מהכבלים למטרת תעופה והוא מכין את הקרקע לשיר הבא. הוא מתחיל לא פחות מלנכולי מהגרסה המושרת. הפסנתר פשוט מנגן את תפקיד השירה של פול – וזהו דווקא תפקיד של ירידה בתווים, ולא עליה. ואז ב-0:49 הוא מתחיל לנגן משהו אחר. רצף תווים שמימיים שעבורי ממש מרגישים כמו שרטוט מוסיקלי של ריחוף. ואז מגיע קטע הפזמון. הגיטרה מנסה לקרקע את תווי הפסנתר, אבל כשהפזמון חולף הפסנתר לא מוותר. אז קורה דבר יפה – הגיטרה נסחפת והופכת אופטימית יותר. גם הסוף שונה מזה שמופיע בגרסה המושרת – שם היו שתי גיטרות, אחת בכל רמקול, והן לא ידעו בדיוק לאן ללכת. הדבר היחיד שידעו הוא שהן לא הולכות יחד. הפעם כל הכלים עוצרים יחד, אולי כי הם כבר יודעים לאן הם הולכים. לאן, אתם שואלים? לשיר הכי מושלם בעולם (לאחר A Day in the Life). כן. עוד רגע נגיע אליו. כשאני מדבר על Maybe I’m Amazed, אני לא בדיוק אובייקטיבי (אם בכלל קיימת אובייקטיביות לגבי עניין רגשי כמו מוסיקה). זו היתה אהבה מהאזנה ראשונה. אז עוד לא ידעתי שהשיר יתאר בדיוק את הרגשתי כלפי מי שתהפוך לשותפתי לחיים. מבחינתי זהו שיר אינטימי מאוד. גם מבחינתו של מקרטני, שלא רגיל לכתוב שירים כל כך חשופים. השיר, או לפחות חלק מהמנגינה שלו, נמצא כבר בהקלטות של Get Back. אבל פה נמצאת התוצרת האמיתית. כל תו בו מושלם. הוא הוקלט בסשן אחד באבי רואד, כשפול, כרגיל באלבום הזה, מנגן בכל הכלים. אנחנו מתחילים מפייד אין, כמו מתוך מחשבה שכבר קיימת. האקורדים של ההתחלה קצת קודרים, אבל אז אנחנו עולים לאקורד אחר ומשהו באווירה מתבהר. מקרטני תוהה: אולי אני מופתע מהאופן בו את אוהבת אותי כל הזמן אולי אני מפחד מהאופן בו אני אוהב אותך ואחרי שהודה בזה נכנס הבס ונכנסים התופים ואנחנו נכנסים פנימה עמוק יותר אולי אני מופתע מהדרך בה הוצאת אותי מחוץ לזמן –ניתן להבין את זה כהפסקה בסקוטלנד, שתחילתה היתה בדיכאון וסיומה בזמן שקט שבו פול אגר כוחות וחזר לעצמו לאט לאט, כשהוא בעצם נעלם מציר הזמן של הביטלס, ומעיני הציבור. מתי שמעתם את פול מקרטני ככה? וזה ממשיך. זה מה שהוא שר בפזמון, מגובה בקולות הרקע היפייפיים שלו ושל לינדה, בצרחה של אדם שמאמין בכל מילה שהוא שר ובפסנתר שמגבה אותו בביטחון. אולי אני אדם, ואולי אני אדם בודד שנמצא באמצע של משהו שהוא לא ממש מבין. אולי אני אדם ואולי את האשה היחידה שיכולה אי פעם לעזור לי בייבי, עזרי לי להבין. והנה הביטלס נכנסו – המשהו שהוא לא מבין, הדבר הנפלא הזה שהפך לדבר איום כל כך. אבל היא יכולה לעזור לו לעבור את זה. מתוך הבקשה הזו אנו עוברים לסולו הגיטרה הנפלא של השיר. הגיטרה כאן, לטעמי, היא התנועה שהוא צריך על הכתף (כמאמר “היי ג’וד”) והתנועה מבוצעת על ידי האשה, במקרה הפרטי שלו, לינדה. הגיטרה בטוחה, מצעידה קדימה, רגישה אך לא נוקשה. וכדי להזכיר לו למה הוא שואף, או לנו למה הוא אחראי – ב-1:25 נכנסת גיטרת ליווי שכאילו יצאה מהאלבום “אבי רואד” (ואכן אלבומו הבא, Ram, הוא אלבום שבאופן אישי נשמע לי כהמשך ישיר ל”אבי רואד” מבחינת רעיונות מוסיקלים). אחרי פזמון נוסף בו הוא קורע את הגרון הוא ממשיך עם התמיהה, אבל הפעם נכנסים רעשי החוץ שעליהם צריכים להתגבר (הרעשים מנוגנים על ידי הגיטרה.) ועדיין הוא ממשיך להיות מופתע אולי אני מופתע מהאופן בו את עוזרת לי לשיר את השיר שלי Right me when I’m wrong והוא מבין שהוא מופתע מכמה שהוא באמת זקוק לה. השיר מתקדם למעבר שיכול היה להיות סיומו, אבל אז היא חוזרת, הגיטרה המעולה הזו, בטוחה בעצמה אפילו יותר מקודם, עם אותה חברה מ”אבי רואד”. ואז קורה דבר יפה, השיר לא יודע איך להסתיים. וזה הגיוני, כי זו רק ההתחלה, ומי יודע מה ילד יום? וכך בפייד אאוט ארוך כל כלי פותח שביל אחר בו יוכלו ללכת המקרטנים. מסיבה שלא ברורה לי, השיר הזה, שכל כך ברור שהיה צריך לצאת כסינגל, לא יצא. פול ניסה לתקן זאת והוציא את הגרסה החיה מאלבום ההופעה “Wings over America” כסינגל ב-1976. אבל זה ביצוע נחות שמאבד הרבה מאוד מהעוצמה של השיר כפי שהוא מופיע באלבום. הקצב שלו הואט ומשיר אישי מאוד הוא הפך לבלדת איצטדיונים שגרתית. כל אלבום אחר של מקרטני היה מסתיים פה, אבל הפעם הוא במצב רוח אחר. דווקא העוצמה של האהבה הזו, האהבה שמניעה את כל התקליט הזה, מאפשרת לו לסיים באופן אוונגרדי לחלוטין מה שיכול להיתפס (בטעות) כאלבום פופ של אמן בסדר גודל שלו. בטח כשהאמן הוא פול מקרטני ב-1970. על פניו Kreen-Akrore הוא לא קטע סיום ברור מאליו. הרעיון עלה לפול לאחר שצפה בסרט דקומנטרי על שבט בשם קרין אקרור שגר ביערות ברזיל. צפיה באופן בו הם חיים, ואיך האדם הלבן מנסה לשנות את חייהם כך שיתאים לאורח חייו, היווה השראה עבור מקרטני לחקות את הסאונד שלהם כפי שהשתקף מהתוכנית. ראשית הוא הקליט את התופים, אחר כך הוסיף את שאר הכלים, כולל קולות של חיות, חץ וקשת שסאונד הקליעה בהם הוקלט, וצלילי שריפת עץ אותו שרפו באולפן. לסיים את האלבום בקטע כזה זו הבעת עמדה – אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני לא מוגבל לציפיות שלכם ול”חוקים” שלכם. אני, כמובן, גם מלביש עוד משמעות על הקטע – בהתחלה יש את פול הנער. התופים המתונים מהווים את התקופה הראשונית. הוא לבד. ואז המוסיקה נכנסת לחייו – עם גיטרה ופסנתר בנוסף לתופים. קולות החיות מסמלות את המפגש עם חברי הביטלס ואז הכל אצלו מתפוצץ – התופים הופכים למהירים יותר וחסרי סדר. משהו בפנים מתפוצץ. הם מתפוצצים. המבורג? ואז הם הופכים לביטלס עם קולות הרקע המפורסמים – הכל נהיה מדויק יותר. רק שבשלב מסוים הוא מרגיש שהוא במרדף. מי רודף אחריו? הוא לא מצליח לנשום, והוא רץ ורץ. ואז אנחנו חוזרים ל”מקרטני” – עכשיו הוא לבד וסוף סוף הוא יכול לנשום. וככה מסתיים אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני. אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את האלבום, אבל אני אחזור על הטענה שלי – מדובר באלבום על גבול האוונגרד לאמן בסדר הגודל שלו בתקופה ההיא, בטח על רקע הציפיות האדירות מאלבום של יוצא הביטלס שכתב את “היי ג’וד”, “פני ליין” ו”אלינור ריגבי” לקראת יציאת האלבום גילה מקרטני ללנון את הסוד: “אני עושה את מה שאתה ויוקו עושים. אני מוציא אלבום – ואני עוזב את הלהקה גם כן.” “טוב מאוד”, ענה לנון, “זה הופך את שנינו למי שקיבלו את זה (ההתפרקות) מנטלית”. לא בטוח שזו היתה תגובתו אם היה יודע כי האלבום מתוכנן לצאת בצמוד ל-Let it be, אלבומם האחרון של הביטלס. כשאלן קליין גילה על מועד יציאת האלבום הקרוב הוא השתולל. הוא ניסה לעשות הכל כדי למנוע מקפיטול בארה”ב להוציא את האלבום במועדו, אבל ג’ון איסטמן, עורך הדין של פול ואח של לינדה, הודיע לקפיטול שאם הם לא מוציאים את האלבום במועד, הוצאת האלבום תעבור לחברת קולומביה. קפיטול לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את פול ומועד היציאה נשאר כשהיה. “מקרטני” היה אמור לצאת ב-10 באפריל, אבל מכיון שתקליטו של רינגו Sentimental Journey יצא ב-27 במרץ, פול הסכים לדחות בשבוע את מועד יציאת אלבומו, כדי לאפשר לרינגו עוד קצת זמן באור הזרקורים. הבעיה היתה כעת שמועד היציאה של האלבום Let it be הוקדם ונקבע ל-24 באפריל, שבוע לפני בכורת הסרט, ושבוע לאחר מועד היציאה החדש של “מקרטני”. החשש של קליין וחברי הביטלס האחרים היה שהאלבום של מקרטני יתחרה באלבום של הביטלס. קליין ביקש מג’ון וג’ורג’ לטפל בעניין, מתוקף היותם מנהלי אפל. ג’ון כתב ל-EMI שהוצאת שני האלבומים בסמיכות כל כך קרובה לא תהיה פעולה שתטיב עם החברה, ולכן צריך לדחות את הוצאת האלבום של פול ל-4 ביוני. ג’ורג’ כתב לפול על הפעולות שעשו על מנת לדחות את יציאת האלבום שלו וחתם: “אנחנו מצטערים שזה יצא ככה – זה לא אישי. אוהבים, ג’ון וג’ורג’. הרי קרישנה. A Mantra A Day Keeps Maya Away.” כדי לרכך קצת את המכה, על המעטפה כתב From Us To You, מאיתנו אליך, רמז ללהיטם של הביטלס מתחילת הדרך. הוא השאיר את המכתב בקבלה של אפל כדי ששליח יקח אותו אל פול. רינגו ראה במקרה את המעטפה והחליט למסור אותה באופן אישי לפול. הוא חשב שזה לא הוגן שפול יקבל את המכתב על ידי שליח. פול, שקרא את המכתב וחשב שרינגו היה שותף בכתיבתו החל להשתולל. רינגו סיפר: “הוא השתגע. הוא איבד שליטה, צרח ודחף את אצבעו לכיוון הפרצוף שלי, כשהוא אומר ‘אני אגמור אתכם’ ו’אתם תשלמו'”. פול העיף את רינגו מביתו וצלצל לג’ורג’. “הוא השתולל כמו אטילה ההוני… צרח כל כך חזק שהחזקתי את השפופרת רחוק מהאוזן”. בסופו של דבר רינגו היה זה ששכנע את האחרים להשאיר את תאריך היציאה של האלבום כפי שהוא. ממש כפי שהוא היה אחראי לכל תו באלבום, כך גם העיצוב היה שלו ושל לינדה וכלל את הצילומים שלה. זה היה מקרטני אחר, משפחתי. אהובה עליי במיוחד התמונה היפה שלו עם מרי שמציצה מתוך המעיל שלו. אבל היח”צ נעשה על ידי אפל, ומקרטני לא היה שם לפקח, כפי שעשה תמיד בעבר. כך גילה דרך מודעות העיתונים כי הלוגו של אפל, מקור גאוותו, הופיע עכשיו עם הכיתוב An ABKCO-managed company (חברתו של אלן קליין, שנוא נפשו). הוא החליט לממן בעצמו סט חדש של פרסומות ללא הלוגו של אפל בכלל. הוא סרב להוציא סינגלים וסרב לראיונות. מאוחר יותר הוא הסביר שבכל ראיון שאלו אותו האם הוא מאושר וזה כמעט גרם לו לבכי. הוא לא היה מסוגל לשקר ולומר שכן. כדי לעקוף את עניין הראיונות, עותקי התקליטים שנשלחו לעיתונאים הגיעו עם ראיון בינו לבין פיטר בראון מאפל. למעשה היה זה פול עצמו שכתב את כל השאלות והתשובות. הפעם, בניגוד לאיש יחסי הציבור הטבעי שהיה תמיד, החליט להוציא החוצה את כל מה שהוא מרגיש. שאלה: האם כל השירים נכתבו על ידי פול מקרטני לבד? תשובה: כן, אדוני. ש: האם כך יופיע גם בקרדיט: מקרטני? ת: זה יהיה קצת מוזר עבורם להופיע כלנון-מקרטני, אז מקרטני, כך יהיה. ש: האם נהנת לעבוד כסולן? ת: מאוד. רק אני הייתי צריך לאשר כל החלטה והסכמתי איתי. תזכור שגם לינדה קשורה, אז זה למעשה מופע זוגי. ש: מה היתה התרומה של לינדה? ת: באופן ישיר, היא משתתפת בהרמוניות, אבל ברור שזה הרבה יותר מזה, כי היא הכתף עליה אני נשען, דעה נוספת וצלמת מעולה. ויותר מכל אלה, היא מאמינה בי – באופן תמידי… ש: האלבום היה סודי עד שכמעט סיימת אותו. האם זה היה מכוון. ת: כן, כי בדרך כלל אלבום הופך להיות ישן לפני שהוא בכלל יוצא. תראו את Get Back (שיצא בסופו של דבר כ-Let it be). ש: האם אתה יכול לתאר את המרקם או התחושה של האלבום בכמה מילים? ת: בית. משפחה. אהבה. ש: האם נשמע את לינדה בכל אלבומך העתידיים? ת: יכול להיות. שנינו אוהבים לשיר ביחד ויש לנו הרבה זמן להתאמן. ש: האם פול ולינדה הופכים לג’ון ויוקו? ת: לא, הם הופכים לפול ולינדה. ש: האם זה נכון שלא אלן קליין ולא ABKCO היו או יהיו מעורבים בצורה כלשהי בהפקה, ייצור, הפצה או קידום של האלבום הזה? ת: לא אם זה יהיה תלוי בי. ש: האם התגעגת לביטלס האחרים ולג’ורג’ מרטין? האם היה רגע בו חשבת “הלוואי שרינגו היה כאן לקטע הזה?” ת: לא. ש: בהנחה שזה יהיה אלבום מצליח מאוד, האם יהיו אחרים? ת: גם אם הוא לא יהיה להיט, אני אמשיך לעשות את מה שאני רוצה כשאני רוצה. ש: האם אתם מתכננים אלבום חדש או סינגל חדש של הביטלס? ת: לא ש: האם האלבום הזה הוא חופשה מהביטלס או התחלה של קריירת סולו? ת: רק הזמן יגיד. בהיותו אלבום סולו הוא פותח קריירת סולו, וזה שהוא לא נעשה עם הביטלס אומר שזו מנוחה. אז זה גם וגם. ש: האם ההפסקה שלך מהביטלס היא זמנית או קבועה, עקב מחלוקות אישיות או מוזיקליות? ת: מחלוקות אישיות, מחלוקות עסקיות, מחלוקות מוזיקליות, אבל יותר מכל כי אני פשוט נהנה יותר לבלות את הזמן עם המשפחה שלי. קבוע או זמני? אני לא באמת יודע. ש: האם אתה רואה תקופה בה לנון-מקרטני יחזרו להיות צמד כותבי שירים פעיל? ת: לא. ש: מה אתה חושב על מאמצי השלום של ג’ון? על ה”פלסטיק אונו בנד”? על השפעת יוקו עליו? על יוקו עצמה? ת: אני אוהב את ג’ון ומכבד את מה שהוא עושה. זה לא גורם לי הנאה. ש: מה מערכת היחסים שלך עם קליין? ת: אין לי. אין לי חוזה איתו והוא לא מייצג אותי בשום דרך. ש: מה אתה מתכנן לעשות עכשיו? חופשה? מיוזיקל? סרט? פרישה? ת: התוכנית היחידה שלי היא להמשיך להתפתח. ה”דיילי מירור” פרסם ב-10 באפריל – PAUL IS QUITTING THE BEATLES. לנון רתח. הוא נאלץ להחזיק את הפרישה בבטן מספטמבר של שנה שעברה, ומקרטני פשוט בא ומצהיר על זה. “זו עובדה פשוטה”, אמר ג’ון, “ש(פול) לא יכול לעשות את הדברים איך שהוא רוצה, אז הוא גורם לתוהו ובוהו. אני הוצאתי 4 אלבומים בשנה שעברה, ולא אמרתי אף מילה מזויינת על עזיבה”. המעריצות האשימו את לינדה. אחת מהן הסבירה לכתבת ה-BBC שלינדה אמורה להיות אשתו, אבל היא שולטת בו. “היא אומרת קפוץ והוא קופץ. גאון שכזה, אסור לתת לאשה לעשות את זה לגבר”. פול ניסה להגן על עצמו ולומר שהביטלס התפרקו פשוט כי הם התפרקו, אבל התקשורת האשימה אותו בפירוק ובשימוש ציני ואגואיסטי בהודעה על הפירוק כדי לקדם את האלבום החדש שלו. גם הנסיון שלו להציג עצמו כאיש משפחה מאושר שפירוק הביטלס לא מזיז לו, לא תרם לתדמית, שהרי פירוק הביטלס הסעיר את העולם. אף אחד לא ידע בתקופה ההיא על מה שקרה בתוך הלהקה. על התחושות הרעות של פול, על המאבק עם אלן קליין על השליטה ועל התחושה שלו שדוחקים אותו הצידה. הביקורות לא ריחמו על האלבום. רובן היו רעות. זה לא מה שציפו מפול מקרטני, מביטל. אלבום לואו פיי יפייפה שמביע מצב נפשי היה כנראה מוקדם עדיין לתקופה. בטח מפול. מבחינתם היה מדובר באלבום שרוב הקטעים בו לא שלמים בכלל ובטח לא מעניינים. לפחות כולם ציינו את Maybe I’m Amazed כפנינה. גם חברי הביטלס האחרים לא התלהבו מהאלבום. קראתי איפשהו שג’ון ממש התעצבן כשהוא שמע אותו ולא הבין איך, כשהם עבדו על “אבי רואד”, מקרטני התעקש על כל פרט ופרט כדי להוציא את הסאונד המושלם של האלבום, ואילו כשהוא עובד כסולן הוא מוציא אלבום שנשמע כאילו הקליטו את רובו בבית (מה שנכון לפחות לחלקו). אבל כל זה לא הפריע למכירות האלבום והוא היה לאלבום הסולו השני הכי נמכר של מקרטני (אחרי “להקה במנוסה”), אם כי סביר להניח שהסיבה היא שכל מעריצי הביטלס רצו לקנות את האלבום באופן אוטומטי. כך אני ודאי הייתי עושה. בעבור השנים, ההערכה לתקליט גברה. ב-1999, כשניל יאנג הכניס את מקרטני להיכל הרוקנרול, הוא אמר על “מקרטני”: “אהבתי את האלבום הזה בגלל שהיה כל כך פשוט והיה כל כך הרבה לראות ולשמוע. זה היה פשוט פול. לא היו שם קישוטים בכלל… לא היה שם נסיון להתחרות עם דברים שהוא כבר עשה. וכך הוא יצא מתוך צילם של הביטלס” אני כל כך אוהב את האלבום הזה (באמת?, אתם אומרים, לא שמנו לב), וחשוב לי לציין משהו. היום אני מכיר את הסיפור מאחוריו ואני מרגיש קשר אישי רב שנים אליו, אבל בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא ידעתי עליו כלום. קיבלתי אותו מחבר של ההורים שלי כשהייתי בן 13. כבר הערצתי את הביטלס, אבל האלבום היחיד של מקרטני שהכרתי היה Pipes of peace (אבא שלי ממש אהב את Say Say Say, אז הוא חרג ממנהגו וקנה את התקליט). למוסיקה הלועזית ששמעתי ברדיו לא התחברתי. לא לשירים, אבל בעיקר לא לסאונד. האלבום הזה של מקרטני היה אהבה משמיעה ראשונה – ככה רציתי שהמוסיקה תשמע. אינטימית, אישית. לא ידעתי להגדיר מה נוגע בי כל כך, אבל היופי שבגיוון שבו, ההפתעות שבו. הוא היה אחר והוא נשאר עמוק בתוך ליבי עד היום. #MaybeImAmazed #mccartney #גוןלנון #פולמקרטני

שלום חברים. חשבנו שיהיה נכון לסיים את שבוע יום ההולדת של מקרטני, בו קיבלנו ממנו מתנה כל כך יפה בצורת סינגל חדש, בתחילת סיקור קריירת הסולו שלו. מי שמעוניין לקרוא את המבוא לקריירת הסולו, יכול למצוא זאת בפוסט שפרסמנו כאן בעבר. היום נתחיל עם אלבום הסולו הראשון שלו, “מקרטני”. מכיון שהפוסט ארוך, נחלק אותו לשני חלקים. החלק השני יעלה בעוד שבוע, ביום חמישי הבא. אז קדימה, בואו ונתחיל: בסוף שנת 1969, בתמיכתה של לינדה, חזרו המקרטנים ללונדון. התוכנית היתה להקליט את אלבום הסולו הראשון של פול, והוא אכן היה אלבום סולו. את כולו הקליט מקרטני לבד לגמרי. הוא התחיל להקליט את האלבום בביתו עם טייפ 4 ערוצים שהשאיל מ-EMI, ללא טכנאי או מיקסר, או אפילו מד שיראה מתי הוא נכנס לגבול הדיסטורשן – הוא פשוט חיבר את המיקרופון או הגיטרה ישירות לתוך הטייפ והקליט. אחר כך הקשיב – אם נשמע טוב, מעולה. לא נשמע טוב? מתחילים שוב. ככה עד שהכל נשמע בהיר וטוב. תיקונים, שירים מלאים נוספים ומיקסים נעשו באולפני אבי רואד ואולפני מורגן תחת שם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא חברי הביטלס האחרים או אלן קליין, מנהלם השנוא (עליו) ידעו על התקליט. לתקליט קרא בפשטות “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד Lennon/Mccartney. לא עוד חלק מצמד. “מקרטני” מתחיל רצף של שלושה אלבומים שמבחינתי מהווים את השיא של מקרטני הסולן. זה לא כי הוא לא הוציא חומר משובח לאחר מכן, אבל שלושת האלבומים האלה (שעבורי הם מושלמים), מעבר למוסיקה שבהם, מספרים סיפור מדהים על פרידה ונסיון לידה מחדש, ועל עולם שלא מוכן לקבל יצירתיות, אלא רק בתנאים שלו עצמו. האלבום “מקרטני” בנוי משירים, שברי שירים וקטעים אינסטרומנטליים. כשאני אומר לאנשים שלדעתי הוא מושלם, אני מקבל בדרך כלל מבט של “טוב, עוד מעריץ עיוור.” או אולי חרש, מתאים יותר. זהו אלבום לא אחיד, תמוה לפרקים, ולמעשה מכיל רק 4-5 שירים אמיתיים ובשלים. האם זה האלבום של אדריכל “סרג’נט פפר” והמחרוזת של “אבי רואד”? סוד כוחו של האלבום נובע מכך שהוא לא אמור להיות המשך לביטלס. הוא מכיל הרבה פשטות, אמת, כנות ויופי. זה אלבום בו פול מקרטני משתף אתכם במה שעובר עליו, וכמה פעמים כבר יצא לכם לחוות שיתוף מלא בראשו ולבו של אדם שבור שמנסה לבנות את עצמו מחדש? יכול להיות שתאמרו שהייתם מצפים שליבו ומוחו של מקרטני יהיו קוהרנטיים יותר, אבל אם יש משהו שאנשים תמיד שוכחים בקשר למקרטני – הוא אף פעם לא באמת עשה מה שמצפים ממנו. או לפחות ככה זה היה עד שתי נקודות עתידיות שנגיע אליהם בשנים מאוחרות יותר בקריירה שלו. פול סיפר: “כשהגעתי להקליט את ‘מקרטני’, היו לי כל מני קטעים לא שלמים, ואהבתי את כולם, ועל אף שהם ראשוניים, היה בהם משהו, אז השארנו אותם ופשוט הוצאנו את האלבום.” האלבום הכיל אלתורים ושברי שירים ומנגינות שחלקם היו קיימים כבר למעלה מעשור. “הם היו כמעט ראויים לזריקה, אתה יודע, אבל זו הסיבה שהם נכללו בסוף. כי הם לא היו לגמרי ראוים לזריקה. זה היה כל הרעיון של האלבום: כל הדברים הרגילים שאתה מקליט שהם נהדרים ויש בהם אווירה מיוחדת, אבל לא טובים מספיק כהקלטה רשמית או עבודה שעברה הפקה מוסיקלית. בדרך כלל החומרים האלה נאספים יחד עם הדמואים שאתה עושה, אבל הרבה פעמים אלה החומרים שאני ממש אוהב” הגיע הזמן לעבור לשירי האלבום, אבל חשוב לי להדגיש – אמנם אפרק את האלבום לגורמים, אבל כוחו של האלבום הזה הוא בסכום חלקיו המוסיקליים והוא ראוי להישמע ברצף. האלבום מתחיל עם קטע “The Lovely Linda”. זהו הקטע הראשון שהוקלט לאלבום. הוא הוקלט בדצמבר 1969 בבית בקוונדיש כניסוי כלים – פשוט כדי לבדוק איך להפעיל ולעבוד עם הטייפ שהשאיל. מכיון שלינדה היוותה את הכח המניע וההשראה ליצירת האלבום, הוא חשב שנכון יהיה לפתוח איתה. הוא הוסיף לאלתור הגיטרה נגינת בס ותיפוף על ספר ויצר קטע קטן ואישי מאוד, רגע שמח, בו נשמעים רחשי הבית מסביב. “לינדה נהגה להסתובב פעמים רבות עם פרחים בשיער, אז זו היתה ממש שורה מתוך יומן”, אמר. הקטע הבא באלבום הוא That would be something That would be something Really would be something That would be something To meet you in the fallin’ rain momma To meet you in the fallin’ rain אנחנו בדצמבר. קר. גשום. חזרה בלונדון בבית בקוונדיש. אבל זה יהיה משהו לפגוש בך בגשם השוטף – לינדה היא הגשם השוטף את כל המועקה ששאר לונדון מפעילה אצל מקרטני. זו לא לינדה הניו יורקית או הלונדונית, זו לינדה מסקוטלנד שהצילה אותו. וזו דרך כל כך טבעית להמשיך את האלבום. בהתחלה היתה זו גם כן לינדה של הטבע, עם הפרחים בשיער, אבל עכשיו לינדה היא סוג של כח טבע בפני עצמה שמאפשר לפול להתמודד ולבנות עצמו מחדש. הוא חוזר על המשפט הזה כמו מנטרה לכל אורך השיר, והמנטרה נטמעת בו חזק יותר ויותר – אנחנו מרגישים את זה כי כל פעם השיר מתעבה ומקבל שכבת סאונד נוספת – אנחנו מתחילים עם גיטרה חשמלית ובס. ואז מתווספת גיטרה אקוסטית. ואז גם תופים. ואז גם תופים אותם הוא מבצע ווקלית. והביצוע הקולי שלו משוחרר ומלא חיים ותקווה ושעשוע. הקטע הבא באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם valentine day השם מסביר שאנחנו עדיין באזור של אהבה וזוגיות, אבל מבחינת ההקלטה, האהבה, והביטחון שהביאה איתה, משחררים את מקרטני לנהל נסיונות בתהליך אוונגרדי למדי. העובדה שהתוצאה היא כל כך מלודית רק מדגישה את הגאונות של מקרטני. הקטע הזה מאולתר לגמרי ונכתב תוך כדי הקלטה. הוא החל להתנסות בתהליך הזה כבר במהלך העבודה על האלבום הלבן הכפול, אבל עכשיו לקח אותו אל הקצה. הוא סיפר: “מה שעשיתי היה פשוט להיכנס אל תוך האולפן בכל יום ופשוט להתחיל עם טרק של תופים. אז הייתי בונה את זה ללא רעיון ממשי של איך השיר הולך לצאת. זו מעין דרך הפוכה של עבודה. אחרי שהקלטתי את התופים, הוספתי גיטרות ובס ובניתי את הטרק של הליווי.” בקטע הזה טרק הליווי היה למעשה הטרק כולו. הוא פשוט מאוד, מלודי מאוד ומקסים. חסר ערך ממשי בפני עצמו אבל כגשר בין הפתיחה לבין השיר הבא, הוא נפלא. השיר הבא הוא Every Night, וזהו השיר השלם והמושלם הראשון באלבום. נסיונות ראשוניים של ביצוע השיר אפשר למצוא בינואר 1969, במהלך הצילומים של Get Back. אבל זה לא דומה ליופי שהשיר הזה מביא איתו באלבום הסולו הראשון של מקרטני. השיר Every night מושלם החל מהצליל הראשון שלו, והסאונד הנפלא שלו הוא הסאונד החם של אולפני אבי רואד, שם הוא הוקלט. השיר מתחיל עם גיטרה אקוסטית נהדרת, שמוכפלת בהמשך, אבל מה שבאמת מהווה את העוגן של השיר הם הבס והתופים בעלי הסאונד החם כל כך. יש משהו כל כך ביתי בסאונד הזה ופול מוכיח שהוא חטיבת קצב מופלאה בפני עצמו. גם המילים חושפניות מאוד. כל מי שעבר תקופות של דכדוך עמוק יכול להתחבר למשפטים האלה: Every Night I Just Wanna Go Out, Get Out Of My Head Every Day I Don’t Want To Get Up, Get Out Of My Bed כל לילה מביא יום חדש, וכל לילה מביא את היום הזה לסופו, וזה ממשיך וממשיך. אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? לינדה נמצאת פה, והוא מוצא דרכה את הכוחות. לכן – But Tonight I Just Want To Stay In And Be With You כל כך פשוט, כל כך כנה, כל כך חשוף וכל כך יפה. ואם הוא מגיע לשלב בו הוא מצליח להוציא את עצמו מהדיכאון בעזרת לינדה, אפשר להתחיל לחזור בזמן אחורה ולהתמודד. אבל גם את זה הוא עושה בצורה מאוד מיוחדת. זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי בשם Hot as Sun שנכתב בסביבות 1958-1959, הרבה לפני שהגיע הפרסום, כשהכל היה פשוט הרבה יותר. מדובר בקטע פשוט מאוד שפול מעולם לא פיתח למשהו רציני. הביטלס השתעשעו עם הקטע בתקופת העבודה על פרוייקט Get Back. אפשר לשמוע אותו בלינק הבא, עד 1:07, אז הוא עובר לביצוע של האלבום מקרטני, אליו נגיע עוד מעט. אז פול מחליט לחזור להתחלה ולהשתעשע, וזה אפילו נחמד כי הוא מנגן נפלא. אבל פול צריך עוד משהו. סתם חזרה נוסטלגית פחות מעניינת אותו. אז מה הוא עושה? הוא מחליט להוסיף בהמשך השיר עוד משהו – כחצי דקה של נגינה על כוסות שנקראת פשוט Glasses. כמו בפעמים רבות אצל הביטלס ומקרטני, צליל הכוסות מוקלט במקרה והוא מחליט להשתמש בו. כך, באולפן 3 באבי רואד, מוצבת כמות גדולה של כוסות, ממולאות באופן מדוייק לפיץ’ הנכון, ומקרטני עומד ומנגן עליהן. החיבור בין שני הקטעים הופך את המסע בזמן למוזר – הפשטות והמתקתקות של המנגינה הפשוטה כל כך על גיטרה מנוגדת לסאונד הכל כך קר ומוזר של הכוסות. אבל מקרטני לא מסיים פה. הוא מוסיף לקצה של שני הקטעים האלה כמה שניות מהקלטה שהוא עושה לשיר Suicide, שיר שגם אותו, כמו את Hot as Sun, כתב בסוף שנות החמישים. כשכתב אותו אז, הוא חשב על פרנק סינטרה. פול סיפר: “כתבתי אותו במיטה ברגע הזה כשאתה פשוט משיל מעליך הכל ודברים רבים מגיעים אליך… כתבתי שיר בשם Suicide שהיה קברטי מאוד… מאוד סינטרה, כך חשבתי… שנים רבות אחר כך, סינטרה צלצל אלי לאולפני אבי רואד, וזה היה רגע מופלא כשאחד הטכנאים אמר: ‘פול, סינטרה על הקו’… הוא ביקש שיר, אז מצאתי את השיר הזה, הקלטתי לו דמו ושלחתי לו. מסתבר שהוא חשב שאני עושה ממנו צחוק. ‘אין מצב!’, אומרים שאמר לאחד האנשים שלו. ‘הבחור הזה צוחק עלי?’ כך הקריירה שלי עם סינטרה נגמרה בבזיון” ככה נשמעו שלושת הקטעים המשולבים באלבום הסולו – ושוב, השילוב הלא צפוי הזה – המעבר מקטע אינסטרומנטלי נעים למדי, לצלילי הכוסות המוזרים ואז המעבר לקטע הקצרצר של Suicide שנדמה כמו סוד גדול שאתה שותף לקטע קטן ממנו, סוד שכאילו נחשפת אליו במקרה, ללא כל כוונה תחילה – כל זה יוצר שוב קסם. אחרי שנים, כבונוס לגרסת הדלוקס של האלבום, יצאה גרסת הדמו המלאה של Suicide שהוקלטה באותה תקופה. האמת? זה היה קצת מאכזב. שלא תבינו אותי לא נכון, זה מקסים בפני עצמו, אבל זה הרס משהו מתחושת השותפות לסוד הכמוס, והשיר המלא לא מצליח לעמוד בציפיות של אותן שניות קסומות. כך נשמע הדמו – זה ביצוע טוב יותר, מתוך סרט הטלוויזיה One Hand Clapping משנת 1974: בשנת 1999 הוא ביצע קטע קצר מהשיר בתוכנית של פרקינסון. כל התוכנית מומלצת, אבל זה הקטע: עכשיו אנחנו עוברים לשיר שבכל אלבום אחר של כל אמן אחר היה הופך לשיר היפה ביותר באלבום, אבל באלבום הזה יגיע בהמשך שיר יפה עוד יותר. השיר Junk נכתב כשהביטלס היו בהודו בשנת 1968. הוא יועד לאלבום הלבן הכפול, אך לא הגיע לשם. זה ביצוע יפה שלו מתוך האנתולוגיה. ככה השיר נשמע באלבום: השיר הזה ממשיך את הנסיעה לעבר שהתחיל קודמו. הוא אמנם נכתב בסך הכל כמה שנים לפני כן, אבל לדעתי הוא למעשה מסכם את התחושה של מקרטני לגבי מה שנשאר מ-13 שנים של חברות. שימו לב שלא כל המילים עדיין נמצאות בביצוע של הביטלס, כך שאמנם הקרע שכבר היה קיים ב-1968 מופיע בשיר, אבל עכשיו כבר היה לו יותר זמן לעכל אותו. השיר מושר כקינה לעבר, לדברים שהיו בעלי חשיבות והפכו לניתנים לויתור, לזבל שמושלך למגרש הגרוטאות ואין בו תועלת או צורך יותר. אבל הזבל הזה הוא לא פריטים בודדים. כל אחד מהפריטים שפול שר עליהם מופיע ברבים, כשלעיתים תכופות הרבים הופכים לזוג. כך הזכרונות הסנטימנטליים האלה מתחלקים בין חבריו ללהקה לחברו ליצירה (אופניים בשניים. שק שינה לשניים.). קנו! קנו! מבקשים כל אנשי העסקים שסביב הביטלס. למה? למה? שואל פול שמרגיש מושלך לאחר שגם חבריו הפנו לו עורף והצטרפו לצועקים קנו! קנו! תקשיבו ליופי של הקול השני שמגיע בפזמון המושר בפעם השנייה (בסביבות 1:20). הקול מנסה לשמור על הרמוניה והוא יפייפה, אבל הקולות לא מצליחים באמת להשתלב. הם כבר התרחקו. ואז מגיע הסיום עם שתי גיטרות, אחת בכל רמקול (או אוזניה). הן מנגנות יחד, אבל הן כל כך לבד. כל אחת הלכה לדרכה. החלום נגמר, כפי שנאמר באלבום אחר על ידי החבר האבוד. הצד מסתיים עם שיר קצבי, אבל אל תתנו לו להטעות אתכם. Man We Was Lonely הוא שיר אישי וטעון. שיר שנכתב במיטה אחרי שמקרטני כבר חשב שסיים את האלבום, והוקלט ומוקסס בסשן של 7 שעות באבי רואד. השם והשורה – Man we was lonely מדגיש את הבדידות של הביחד בסוף הביטלס. בקושי נשמנו, הוא אומר. אבל עכשיו אנחנו בסדר. מי זה האנחנו? הוא ולינדה, איתה הוא שר את השיר. שמעת ג’ון? שמעת יוקו? אנחנו בסדר. קטע המעבר היפייפה (0:47) הוא שהופך את השיר לכל כך מקסים בעיני, הן מבחינת הלחן הנהדר שבו, והן מבחינת המילים. I used to ride on my fast city line Singing songs that I thought were mine alone Now let me lie with my love for the time I am home. אחרי תקופה ארוכה בה גם שירים שכתב לבד עברו את ההאזנה והעזרה של לנון, הגיעה תקופה שהשירים שלו היו שלו לבד (הוא הודה מאוחר יותר שלאחר שיתוף פעולה ארוך כל כך, היה לו קשה מאוד שלא היה לו למי להשמיע שירים וממי לקבל עצות, ביקורת או חיזוק). אבל עכשיו לינדה לצדו והוא סוף סוף בבית. מעכשיו הכל יראה אחרת. הוא צדק. באמת הכל יראה אחרת, לטוב ולרע. ביום חמישי הבא נחזור ונסקור את הצד השני ואת הפיצוץ הענק שהוצאת האלבום גרמה בינו לבין חברי הביטלס. בינתיים, שיהיה לכם סופ”ש רינגו שמח. #EveryNight #Junk #mccartney #פולמקרטני

ג’ורג’ הריסון הציע לבמאי ריצ’ארד לסטר 2 שירים עבור סרטם השני של הביטלס Help. לסטר בחר רק באחד מהם – ב I Need You. השני היה You Like Me Too Much. השיר השני נשאר בצד עבור צידו השני של האלבום הבריטי העתידי שיהווה פסקול עבור הסרט העתידי, אך עוד לפני בחירתו של לסטר, דווקא הקהל האמריקאי זכה לקבל את השיר של ג’ורג’ באלבום BEATLES VI שיצא ב 14 ביוני 1965. רק כדי לסבר את האוזן, האלבום Help הבריטי יצא רק ב 6 באוגוסט בבריטניה. מה פתאום הקהל האמריקאי קיבל שיר של הביטלס לפני הקהל הבריטי? ובכן זה לא שהביטלס אהבו יותר את אמריקה, ז”א הם חיבבו אותם מאוד – יש לאמריקה חלק גדול מאוד בהצלחה העולמית שלהם, אבל הפעם זו החלטה גרידא של חברת התקליטים קפיטול. קפיטול שהחלו להוציא את אלבומי הביטלס רק ב 1964, מוצאים עצמם עם לא מעט חומר של הביטלס שהצטבר, מה שסיפק להם חומר עבור ארבעה אלבומי ביטלס באותה שנה – כולם אגב הפכו ללהיטים. ב 1965, כשהם רואים כי טוב, הם התכוונו לעשות שוב מכה יפה ותכננו עוד ארבעה אלבומים עבור שנה זו. הביטלס , מה לעשות, תיכננו רק 2 אלבומים עבור שנה זו, ממש בדיוק כמו בשנה הקודמת. בתחילת השנה, החומר של האלבום הבריטי Beatles For Sale שימש את עיקר תוכן האלבום הראשון שהוציאה קפיטול באותה שנה. אלבום עם שם מאוד מושקע ומאוד מקורי: Beatles 65. בשנה הקודמת זכו קפיטול בתביעה נגד חברת התקליטים Vee Jay, זו ששחררה ב 1963 את האלבום Introducing… The Beatles שהוא פחות או יותר המקביל לאלבום Please Please Me הבריטי. הזכייה הזו איפשרה להם לשחרר את השירים המוקדמים של הביטלס ולכן האלבום השני בשנת 1965 היה The Early Beatles שהכיל 11 שירים מ Please Please Me – האלבום הזה יצא ב 22 במרץ 1965. האלבום הבא אחריו, תוכנן להיות מורכב מהחומרים החדשים של הביטלס שהוקלטו עבור פסקול הסרט Help. הביטלס מצידם תכננו לשחרר אותו רק באוגוסט. לחכות כל הרבה זמן לא בא בחשבון עבור קפיטול. מה עושים ? זהו המתכון של קפיטול עבור האלבום השלישי של הביטלס לאותה שנה – אם לא עקבתם אנא התקשרו למספר הטלמסר כדי לקבלו שוב: לוקחים 6 שירים מ Beatles For Sale שעדיין לא יצאו לאור בתקליט של קפיטול, מערבבים עם ביסייד אחד (yes it is), מוסיפים קורטוב של 2 קאברים שהוכנו מבעוד מועד (dizzy miss lizzy ו bad boy) – למהדרין, רצוי שיהיו מאותו יוצר (לארי וולייאמס), לבסוף, על הכל מפזרים 2 שירים מקוריים שהוקלטו ממש לאחרונה. (tell me what you see ומיודענו You Like Me Too Much). האלבום כאמור יצא לאור ב 14 ביוני 1965 בארה”ב וקיבל את השם BEATLES VI עטיפת האלבום BEATLES VI של קפיטול השיר You Like Me Too Much הוא השלישי של הריסון שיכנס לקטלוג של הביטלס. הוא נכתב על ידו ממש בתחילת 1965, ומשוער כי נכתב על הרומן הטרי יחסית עם הדוגמנית פאטי בויד, אבל דווקא עם מילים שמדברות על הצד הפחות נעים של הזוגיות. למען האמת אם נסתכל על השירים של הריסון עד כה, נראה שירים שמתארים סיטואציות פחות נעימות: ‘אל תטרידו אותי’, ‘אני צריך אותך’ ועכשיו שיר שמתאר מערכת יחסים בבעיה. הקלטת השיר מתבצעת כבר ב 17 בפברואר 1965 – יומיים לפני כן עובר לנון את מבחן הנהיגה ומקבל רישיון, מה שמספק לנו תמונות נהדרות של הביטלס ואת לנון שמדגמן מאחורי ההגה. באותו היום מגיעים הביטלס לעבוד על The night Before של פול ולאחר 5 שעות בהן הם עומלים עליו, הם מתפנים להקליט את שירו של ג’ורג’. ב 4 שעות, מבצעים הביטלס 8 טייקים לשיר בהרכב הבא: הריסון בגיטרה אקוסטית, פול בבס, לנון בטמבורין ורינגו בתופים. מכיוון שישנם 4 ערוצים למלא, וישנו יותר מרחב תמרון לנסיונות ומשחקים, מרטין החל לנהל רשימות מסודרות כיאה לאנגלי הגון, של ההקלטות והערוצים עבור כל שיר. הרשימות שערך מרטין באולפן עבור הקלטות Help כל הליין אפ המזוכר למעלה נדחף לערוץ אחד כשנגינת פסנתר של פול מתווספת כפתיח וסיום לשיר וקול השירה של ג’ורג’ מוקלט אל הערוץ השני. עכשיו מגיע שלב התוספות. ג’ון שבאותו היום הפליא על נגינה בפסנתר החשמלי מסוג Hohner Pianet C ב The Night Before, תורם את נגינתו בכלי גם לשיר הזה כשהוא מכוון לאפקט הטרמולו. בהופעות השתמש לנון דווקא בפסנתר מסוג VOX. ה Hohner Pianet C ה VOX ג’ורג’ הריסון מצידו, מוסיף נגינה על הגרטץ’ החשמלית שלו של קטע הסולו ועכשיו מגיע הקטע המעניין. פול וג’ורג’ מרטין מתיישבים שניהם על אותו הפסנתר ומנגנים באותו הזמן קטע מענה נהדר עבור מה שמנגן הריסון בגיטרה החשמלית. הפסנתר עליו הם מנגנים מחובר למגבר הלזלי הישן והטוב על מנת לגרום לצליל מהדהד ועמוק. 2 הכלים ממוקמים בערוץ השלישי. לסיום, בערוץ הרביעי משוכפל קולו של הריסון ומתווספים אליו קולו הליווי של פול וג’ון. כבר למחרת מכין צוות האולפן שכולל את ג’ורג’ מרטין, נורמן סמית’ וקן סקוט את מיקס המונו. את שני השירים שהוקלטו באותו היום, The Night Before ו You Like Me Too Much, כינה מארק לואיסון, סופר הביטלס: “מוזיקת פופ באיכות מעולה עם מנגינות, הרמוניות וכלים משובחים”. אני חושב שהוא צודק. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ריצארדלסטר #help #thenightbefore #הביטלס

בשבוע שעבר נתבשרנו על מותו של הרוצח צ’ארלס מנסון בכלא בגיל 83. בעתיד תהיה גם הזדמנות אולי להבין את הסיפור מאחורי התעלומה שלו ושל הכת שהקים בסרטו הבא של טרנטינו שאמור לעסוק בו. הביטלס שלא מרצונם השתרבבו יחד עם שמו של מנסון. כשנשאל על ידי התובע המחוזי מדוע תכנן והוציא לפועל את הרציחות המזוויעות הללו (בעיקר לביאנקה ושרון טייט ההרה) הוא ענה: “אלו הביטלס והמוזיקה שהם מוציאים…”. באתרי הרציחות נמצאו רמזים לקשר לשירי הביטלס ובעיקר ל Piggies שמנסון חשב שמדבר על מרד אלים בבני המעמד הגבוה עם מזלגות וסכינים שבהם אכן נעשה שימוש ככלי רצח, Blackbird שבו חשב מנסון שהביטלס מעודדים את השחורים לצאת למרד נגד הממסד הלבן. וכמובן השיר בו נעסוק היום Helter Skelter שבעקבותיו כינס מנסון את הכת שלו ואמר להם: “האם אתם מבינים מה הביטלס אומרים ? הלטר סקלטר יורד עלינו. הביטלס אומרים לנו את זה כמו שזה.” מנסון ראה בצירוף הלטר סקלטר מלחמה אפוקליפטית בין השחורים ללבנים, כשהפירוש המילוני של צמד המילים שנטבע בסביבות 1905 הוא בלבול, חוסר סדר או תוהו ובוהו. הוא סיפר בבית המשפט: “הלטר סקלטר הוא בלבול. בלבול שמגיע מהר. אם אתה לא רואה את הבלבול מגיע, אתה יכול לקרוא לזה מה שאתה רוצה. זו לא הקונספירציה שלי. זאת לא המוזיקה שלי. אני רק שומע למה זה מתקשר. זה אומר, ‘קדימה לעלות!’ זה אומר ‘קדימה להרוג!’ למה להאשים אותי? לא כתבתי את המוזיקה. אני לא האדם שהכניס אותו לתודעה החברתית.” לנון בראיון לפלייבוי התנער מכל הסיפור. “אין לזה שום קשר אלי. מנסון היה רק גרסה קיצונית של האנשים שהגיעו עם תאוריית “פול מת” או אלו שחשבו שראשי התיבות ללוסי בשמים עם יהלומים היו LSD…” אז אם לא מלחמת ארמגדון אפוקליפטית, מה כן עמד מאחורי השיר הזה ? בהכל אשם מר פיט טאונסנד מ The Who שבראיון למלודי מייקר, דיבר על השיר החדש של הלהקה I can see for mile ותיאר אותו כהשיר עם הצליל הקיצוני ביותר שהלהקה הוציאה עד לאותו תאריך. הנה The Who עם השיר מהופעה טלוויזיונית: פול סיפר: “הייתי בסקוטלנד וקראתי ב”מלודי מייקר” שפיט טאונסנד אמר: “רק עשינו את הצליל הרועש ביותר, הכי חזק, הכי מגוחך ששמעת אי-פעם”. אז מיד אמרתי לבחורים, ‘אני חושב שאנחנו צריכים לעשות שיר כזה, משהו ממש פרוע’. וכתבתי את הלטר סקלטר. אפשר ממש לשמוע את הקולות מתפצחים, ניגנו את זה כל כך הרבה זמן, שבסוף אפשר לשמוע את רינגו צווח, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות’. זה היה כל מה שרציתי לעשות זה רוק רועש מאוד, רוקנ’רול עם הביטלס. ואני חושב שזה יצא דיי טוב.” בבריטניה להלטר סקלטר ישנה עוד משמעות: מתקן לילדים שהיה נפוץ בגני שעשועים בו מתגלשים סביב מבנה דומה למגדל בצורה ספירלית. מוזמנים לעלות על ההלטר סקלטר עם משפחה אנגלית בלינק הבא: המרצה להיסטוריה פול: “השתמשתי בצירוף מילים הזה כבסמל, נסיעה מלמעלה למטה – כמו עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית – וזו הייתה הנפילה”. בארה”ב כאמור, צמד המילים לא היה מוכר באותה תקופה ונלקח ע”י צ’ארלס מנסון לכיוונים אחרים ולא רצויים. ב 18 ביולי 1968, הביטלס מתחילים לעבוד על השיר באולפן ומקליטים באותו היום 3 טייקים לשיר כשהאחרון הגיע לאורך של 27 דקות, בהחלט ההקלטה הרציפה הארוכה ביותר של הביטלס. טייק 2 שהיה במקור 12 דקות, נערך לכ 4 דקות ואפשר לשמוע אותו באנתולוגיה 3, או בלינק הבא מי שרוצה ויכול להרשות לעצמו להאזין לכל 12 הדקות יוכל לעשות זאת בספוטיפיי כחלק מקופסת ה 50 לאלבום הלבן. בקטע נדיר אפשר לראות את פול מג’מג’ם עם עצמו את Helter Skelter על גיטרה אקוסטית באולפן. אחד הטכנאים שהיה נוכח באולפן, בחור בשם בריאן גיבסון סיפר: “הם הקליטו את הגרסאות הארוכות של הלטר סקלטר עם הד. את ההד בדרך כלל מוסיפים בשלב המיקס אחרת אי אפשר לשנות את זה אם רוצים, אבל הפעם הם רצו את זה חי. אחת הגרסאות התפתחה לג’ם ארוך שהפך לגרסה מוזרה למדי של Blue Moon. הייתה לנו בעיה רצינית להקליט את זה, מכונת ההקלטה הרגילה עבדה בקצב של 15 אינץ’ סרט לשנייה שהיה שווה ערך לחצי שעת הקלטה. המכשיר שייצר את ההד עבד ב 30 אינץ’ לשנייה מה שנתן רבע שעת הקלטה. הביטלס היו באקסטזת נגינה ובכלל לא שמעו אותנו באזניות, ואם היינו עוצרים את ההקלטה באמצע הם כן היו מרגישים. בסופו של דבר החלטנו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לעצור את מכשיר ההד ולהריץ אותו לאחור. אז בשלב מסוים בהקלטה ההד נעצר פתאום ואתה יכול לשמוע את צליל ההחזרה לאחור (כמו פאסט פורוורט רק לאחור). פול אלתר משהו שיסתיר זאת”. המוצר שהתקבל באותו היום היה סלילי הקלטות עם הערות כמו: “Verse OK” ו “Middle Vocal OK” או “Do you Don’t you want me’ end'”. מכל הבוקה ומבולקה הזו התקבלה החלטה הגיונית להתחיל מחדש ביום אחר. ב 9 בספטמבר חוזרים הביטלס לשיר ומקליטים לא פחות מ 18 טייקים שמוספרו מ 4 עד 21, כשכריס תומאס בכיסא המפיק אבל הביטלס דיי בשליטה על מה שקרה באולפן. הפעם הביטלס מקליטים טייקים קצרים יותר אבל עם צליל עוד יותר קולני ממה שהם ניסו ב 18 ביולי. בריאן גיבסון זכר את זה כ “הקלטה שיצאה משליטה”. קטע יוצא דופן שזכר גיבסון הוא שבזמן שפול הקליט קולות, ג’ורג’ הריסון הצית אש במאפרה ורץ מסביב לאולפן עם המאפרה מעל לראשו בנסיון לחקות את ארתור בראון שבאותה השנה הוציא את אלבום הבכורה שלו, The Crazy World of Arthur Brown, בהפקה מוזיקלית של פיט טאונסנד (אני מת על איך שהכל מתחבר אצלם…), והפך ללהיט ברחבי העולם. להיט הענק שלו היה “Fire” בו תוכלו לראות מה השפיע על ג’ורג’ לשים מאפרה בוערת על ראשו: על צליל התופים פול סיפר: “רצינו להגביר את צליל התופים ולמעשה לקבל את זה בקול רם ומפחיד ככל האפשר, אחרי ההקלטה אמרנו, ‘לא, זה עדיין נשמע יותר מדי בטוח, זה צריך להיות יותר ויותר מלוכלך’. ניסינו את כל מה שיכולנו כדי ללכלך אותו, ובסופו של דבר אפשר לשמוע את רינגו אומר, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות שלי!’ זאת לא הייתה בדיחה: הידיים שלו ממש דיממו בסוף הטייק, הוא תופף בפראות כזאת. עשינו עבודה קשה מאוד על השיר הזה”. למי שרוצה עצות לגבי יבלות ותיפוף, רינגו ישמח לעזור בוידאו הבא: טייק 21 (זה שרינגו צורח בסופו) היה הטוב ביותר. על הטייק הזה מקליט מקרטני עוד קולות. ביום למחרת, ה 10 בספטמבר, ממשיכים לחזק את הטייק עם עוד קולות והקלטות של הגיטרות והבס, כשג’ון מנגן בבס ובסקסופון ומל אוונס בחצוצרה. (הקולות המוזרים שנשמעים בסופו של השיר). ההקלטות נמשכות עד לסיום העבודה על השיר ב 3 לפנות בוקר. בסרטון הבא בו בודדו את הבס משאר הכלים, אפשר לשמוע את מה שעולל לנון. מיקס המונו הסופי של השיר שנעשה ב 17 בספטמבר 1968 על ידי כריס תומס ושאר טכנאי האולפן, כשהם הולכים על סיום מסורתי לשיר עם fade out רגיל. במיקס הסטריאו שעשה ג’ורג’ מרטין ב 12 באוקטובר 1968, לאחר 5 ניסיונות מפרכים, הוחלט כנראה בשיתוף עם הביטלס לחבר את את זעקתו המפורסמת של רינגו: “I’ve got blisters on my fingers!” לאחר ה fade. זה היה אגב האלבום האחרון של הביטלס שיצא ב 2 גרסאות מונו וסטריאו, גרסת המונו של האלבום יצאה בהפצה מצומצמת בבריטניה והעוד כמה מדינות וזו הפעם הראשונה שמיקס הסטריאו הוא המוצר המוגמר אליו שאפו. בונוס קטנטן לסיום. ב 2013 ניגן פול עם שארית הפליטה של חברי נירוונה את השיר בהופעה. כך זה נראה ונשמע.

ראו איזו פתיחה לא שגרתית עבור לנון בשיר, שאם הייתי צריך לנחש מי היה מעורב בכתיבתה הייתי דווקא מהמר על הריסון. היא אמרה, אני יודעת איך זה להיות מתה, אני יודעת מה זה להיות עצובה, והיא גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. אני אמרתי, מי שם את כל הדברים האלה בראשך דברים שגורמים לי להרגיש שאני משוגע ואת גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי… בקיץ 1965, הביטלס נמצאים במסע הופעות ענקי בארה”ב שכלל בין היתר את אצטדיון שיי בניו יורק. ב 22 באוגוסט לאחר הופעה בפורטלנד שבאורגון (בה הם זכו לביקור מאחורי הקלעים של מייק לאב וקארל ווילסון מהביץ’ בויז), הם ממריאים ללוס אנג’לס, משכירים שם בית ולוקחים 5 ימי מנוחה לפני שורת הופעות שתוכננו בסן דייגו, סן פרנסיסקו והוליווד באוול בלוס אנג’לס (2 הופעות שהוקלטו ויצאו ב 1977 כאלבום הופעה שכלל הקלטות גם מהסיבוב ב 1964). הבית שהשכירו, אגב, כלל בריכה בצורת פרסה והיה שייך לשחקנית ממוצא הונגרי, ז’ה ז’ה גאבור. משום מה הכתובת בה שהו הביטלס דלפה ברדיו וקהל מעריצים החל להתגודד סביבו, ולכן נאלצו הביטלס להשתמש בחברת אבטחה סביב הבית. בערב שלמחרת הביטלס השתתפו במסיבה בביתו של נשיא חברת קפיטול בבל אייר, אלן ליווינגסטון, שם הם הוצגו והעינקו להם מספר פרסים. נכחו שם מפורסמים רבים בינהם: וינס אדוארדס, ריצ’רד צ’מברליין, ג’יין פונדה, רוק הדסון, דין מרטין וג’יימס סטיוארט. למחרת, שיירת אורחים מתחילה לעבור אצל הביטלס בבית. למשל אלינור ברון שהשתתפה איתם בסרט Help, דייויד קרוסבי ורוג’ר מקגין מלהקת ה The Byrds. רוג’ר מקגין מה Byrds סיפר: “היו שם נערות בשערים ושוטרים. נכנסנו פנימה ודייוויד, ג’ון לנון, ג’ורג’ הריסון ואני לקחנו LSD כדי לעזור להכיר אחד את השני טוב יותר. היה שם חדר אמבטיה גדול בבית וכולנו ישבנו על קצה האמבטיה מעבירים בנינו גיטרה, כל אחד בתורו כדי לנגן את השירים האהובים עליו. ג’ון ואני הסכמנו ש Be-Bop-A-Lula היה האהוב עלינו בין תקליטי הרוק של שנות ה50. השמעתי לג’ורג’ הריסון כמה צלילים של ראבי שנקר על הגיטרה וסיפרתי לו על עליו, הוא אמר שמעולם לא שמע מוסיקה הודית. אתה יכול לשמוע פחות או יותר מה השמעתי לו אם תקשיב לשיר why של ה Byrds. למדתי לנגן על הגיטרה מהקשבה לתקליטים של ראבי שנקר”. כתוצאה מההתנסות עם LSD, ג’ורג’ הריסון נכנס להתקף חרדה והחל לחשוב שהוא גוסס. עוד אחד מהאורחים שהגיעו לבית ששכרו הביטלס היה השחקן פיטר פונדה – כן השם לא סתם מוכר הוא אחיה של השחקנית ג’יין פונדה, זאת שכבר הוזכרה כאורחת בערב שערכו קפיטול לביטלס ושחקנית מוצלחת בפני עצמה. פיטר פונדה ואחותו ג’יין ב 1965 הוא מספר: “אמרתי לג’ורג’ שאין ממה לפחד ושכל מה שהוא צריך לעשות זה להירגע. סיפרתי שאני יודע איך זה להיות מת, כי כשהייתי בן עשר יריתי בעצמי בטעות והלב שלי הפסיק לפעום 3 פעמים כשהייתי על שולחן הניתוחים כי איבדתי כל כך הרבה דם. ג’ון עבר באותו זמן ושמע אותי אומר ‘אני יודע איך זה להיות מת’. הוא הביט בי ואמר, “אתה גורם לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. מי שם את כל החרא הזה בראש שלך?”. ג’ורג’ מספר: “ג’ון ואני החלטנו שפול ורינגו חייבים לנסות LSD כי לא יכולנו להתייחס אליהם יותר בשום רמה, מכיוון שזה שינה אותנו כל כך מאז שלקחנו אותו מוקדם יותר באותה שנה. זה היה ניסיון ענקי עד כדי כך שזה היה בלתי מוסבר: זה היה משהו שצריך לחוות, כי אתה יכול לבלות את שארית חייך בניסיון להסביר מה גרם לך להרגיש ולחשוב. זה היה חשוב מדי לג’ון ולי. אז התוכנית היתה שכאשר נגיע להוליווד, ביום החופשה שלנו, אנחנו הולכים לשכנע אותם לקחת LSD. הבאנו את זה מניו-יורק. זה היה על קוביות סוכר עטופות בניילון, ואנחנו נשאנו את כל זה לאורך כל מסע ההופעות עד שהגענו ללוס אנג’לס. פול לא רצה לנסות, אז רינגו וניל לקחו את זה, בעוד מל נשאר נקי כדי לטפל בהכל. דייב קרוסבי וג’ים מקגין מה”ביירדס” הגיעו גם הם לבית, ואני לא יודע איך, אבל פיטר פונדה גם היה שם. הוא חזר ואמר, ‘אני יודע איך זה להיות מת, כי יריתי בעצמי’. הוא ירה בעצמו בטעות והוא הראה לנו את הפצע שלו. הוא היה מטומטם מאוד”. ג’ון גם כן לא הבין מי היה התמהוני שצץ שם ומפריע לו לטריפ. השמעות אמרו כי הוא צפה בסרט של אחותו ג’יין שיצא באותה שנה בשם Cat Ballou מין קומדיית מערבונים שג’ון ממש תעב. תוכלו לראות את הטרייילר לסרט כאן: לפול כרגיל יש גרסה מעט שונה: “אני כן לקחתי משהו. ג’ון וג’ורג’ לא נתנו לי LSD, שני בחורים באו לבקר אותנו בלוס אנג’לס, ואמרו,’ בנאדם, אתה חייב לנסות את זה ‘. הם הביאו את זה בבקבוק עם טפטפת, והם טיפטפו אותו על קוביות סוכר ונתנו לנו אותו. זה היה הטריפ הראשון שלי. זה היה עם ג’ון וג’ורג’ וניל ומאל. ניל נאלץ להתמודד עם דון שורט (כתב בדיילי מירור שהסתובב שם) בזמן שאני שוחה בג’לי בבריכה. זה היה יום נפלא. הלילה לא היה כל כך גדול, כי זה הרגיש כאילו זה לא הולך להתפוגג”. למחרת ה 25 באוגוסט, הביטלס ביום מנוחה מוחלט אחרי חוויית ה LSD האינטנסיבית שעברו, נהנים משיזוף ושחייה בבריכה. תקרית אחת נרשמה כאשר 2 מעריצות שכרו מסוק שיטיס אותם מעל לבית וקפצו לתוך הבריכה – נשמע נורמלי לעומת יום האתמול. מאוחר יותר מקליט ג’ון גרסת דמו ראשונית על מנת לזכור את המשפטים האלו. הדמו מאוד ראשוני ומכיל חזרה על המשפטים He said i know what is like to be dead, I said I said he must be out of his head מדהים לשמוע איך לנון מגיע לאט לאט ללחן שאנו מכירים של השיר. מאוד מזכיר את הדמו הראשוני ל Strawberry Fields Forever מבחינת הגולמיות שבו וההבדל העצום בינו לבין התוצאה הסופית. בדמו שנעשה יותר מאוחר, אפשר כבר לשמוע את שינוי המפתח והמהירות ואת הלחן המוכר מתייצב לו וגם את התוספת הלא גמורה של המידל אייט. הנה שתי הגרסאות. בצעד חריג דווקא מי שעוזר ללנון לסיים את השיר היה ג’ורג’ הריסון, והוא מספר: “יום אחד הייתי בביתו, והוא נאבק בכמה שירים. היו לו אולי שלושה שירים שלא הושלמו. הצעתי הצעות ועזרתי לו לעבד אותם יחד כדי שיהפכו לשיר אחד מסודר, She Said, She Said. החלק האמצעי של אותו השיר הוא הוא בכלל שיר אחר”. הכוונה ככל הנראה לחלק של When i was a boy, everything was right. ב 20 ביוני 1966, האלבום ריבלובר כבר מוכן ובשלבי מיקס סופיים, אבל אז מגלים כולם שהם פיספסו וחסר שיר אחד לאלבום של 14 קטעים אליו התחייבו. לאלבום יש כבר תאריך הוצאה, וב 24 ליוני הם כבר יוצאים לגרמניה לתחילת מסע ההופעות שלהם. ולכן יום המחרת ה 21 ביוני היה יום הקלטות קדחתני, השיר של לנון חסר הכותרת כמעט עד סוף ההקלטות, נשלף מהמגרה, ובמשך 9 שעות עובדים ג’ון, ג’ורג’ ורינגו על ההקלטות. ג’ון בקולות, גיטרה ואורגן האמונד, ג’ורג’ בקולות ליווי, גיטרה מובילה ובס, ורינגו בתופים, בתיפוף לא שגרתי שמנסה לשבור את תיפוף הרוק הסטנדרטי. כן באופן בלתי שגרתי פול נעדר מהקלטת השיר. ניתן לו את זכות התגובה: “ג’ון הביא את השיר דיי גמור, אני חושב. אני לא בטוח, אבל אני חושב שזו היתה את ההקלטות היחידות של הביטלס שמעולם לא ניגנתי בהן. אני חושב שהיתה לנו איזשהי אי הסכמה או משהו ואמרתי, ‘אוי, לכו תזדיינו!’ והם אמרו, ‘טוב, נעשה את זה בכל זאת’. אני חושב שג’ורג’ ניגן בס.” השמועה אומרת שפול נענש על כך שהוא לא השתתתף על פיהם בחוויית ה LSD בלוס אנג’לס. אבל מי אנחנו שנקבע.