בשבוע שעבר נתבשרנו על מותו של הרוצח צ’ארלס מנסון בכלא בגיל 83. בעתיד תהיה גם הזדמנות אולי להבין את הסיפור מאחורי התעלומה שלו ושל הכת שהקים בסרטו הבא של טרנטינו שאמור לעסוק בו. הביטלס שלא מרצונם השתרבבו יחד עם שמו של מנסון. כשנשאל על ידי התובע המחוזי מדוע תכנן והוציא לפועל את הרציחות המזוויעות הללו (בעיקר לביאנקה ושרון טייט ההרה) הוא ענה: “אלו הביטלס והמוזיקה שהם מוציאים…”. באתרי הרציחות נמצאו רמזים לקשר לשירי הביטלס ובעיקר ל Piggies שמנסון חשב שמדבר על מרד אלים בבני המעמד הגבוה עם מזלגות וסכינים שבהם אכן נעשה שימוש ככלי רצח, Blackbird שבו חשב מנסון שהביטלס מעודדים את השחורים לצאת למרד נגד הממסד הלבן. וכמובן השיר בו נעסוק היום Helter Skelter שבעקבותיו כינס מנסון את הכת שלו ואמר להם: “האם אתם מבינים מה הביטלס אומרים ? הלטר סקלטר יורד עלינו. הביטלס אומרים לנו את זה כמו שזה.” מנסון ראה בצירוף הלטר סקלטר מלחמה אפוקליפטית בין השחורים ללבנים, כשהפירוש המילוני של צמד המילים שנטבע בסביבות 1905 הוא בלבול, חוסר סדר או תוהו ובוהו. הוא סיפר בבית המשפט: “הלטר סקלטר הוא בלבול. בלבול שמגיע מהר. אם אתה לא רואה את הבלבול מגיע, אתה יכול לקרוא לזה מה שאתה רוצה. זו לא הקונספירציה שלי. זאת לא המוזיקה שלי. אני רק שומע למה זה מתקשר. זה אומר, ‘קדימה לעלות!’ זה אומר ‘קדימה להרוג!’ למה להאשים אותי? לא כתבתי את המוזיקה. אני לא האדם שהכניס אותו לתודעה החברתית.” לנון בראיון לפלייבוי התנער מכל הסיפור. “אין לזה שום קשר אלי. מנסון היה רק גרסה קיצונית של האנשים שהגיעו עם תאוריית “פול מת” או אלו שחשבו שראשי התיבות ללוסי בשמים עם יהלומים היו LSD…” אז אם לא מלחמת ארמגדון אפוקליפטית, מה כן עמד מאחורי השיר הזה ? בהכל אשם מר פיט טאונסנד מ The Who שבראיון למלודי מייקר, דיבר על השיר החדש של הלהקה I can see for mile ותיאר אותו כהשיר עם הצליל הקיצוני ביותר שהלהקה הוציאה עד לאותו תאריך. הנה The Who עם השיר מהופעה טלוויזיונית: פול סיפר: “הייתי בסקוטלנד וקראתי ב”מלודי מייקר” שפיט טאונסנד אמר: “רק עשינו את הצליל הרועש ביותר, הכי חזק, הכי מגוחך ששמעת אי-פעם”. אז מיד אמרתי לבחורים, ‘אני חושב שאנחנו צריכים לעשות שיר כזה, משהו ממש פרוע’. וכתבתי את הלטר סקלטר. אפשר ממש לשמוע את הקולות מתפצחים, ניגנו את זה כל כך הרבה זמן, שבסוף אפשר לשמוע את רינגו צווח, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות’. זה היה כל מה שרציתי לעשות זה רוק רועש מאוד, רוקנ’רול עם הביטלס. ואני חושב שזה יצא דיי טוב.” בבריטניה להלטר סקלטר ישנה עוד משמעות: מתקן לילדים שהיה נפוץ בגני שעשועים בו מתגלשים סביב מבנה דומה למגדל בצורה ספירלית. מוזמנים לעלות על ההלטר סקלטר עם משפחה אנגלית בלינק הבא: המרצה להיסטוריה פול: “השתמשתי בצירוף מילים הזה כבסמל, נסיעה מלמעלה למטה – כמו עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית – וזו הייתה הנפילה”. בארה”ב כאמור, צמד המילים לא היה מוכר באותה תקופה ונלקח ע”י צ’ארלס מנסון לכיוונים אחרים ולא רצויים. ב 18 ביולי 1968, הביטלס מתחילים לעבוד על השיר באולפן ומקליטים באותו היום 3 טייקים לשיר כשהאחרון הגיע לאורך של 27 דקות, בהחלט ההקלטה הרציפה הארוכה ביותר של הביטלס. טייק 2 שהיה במקור 12 דקות, נערך לכ 4 דקות ואפשר לשמוע אותו באנתולוגיה 3, או בלינק הבא מי שרוצה ויכול להרשות לעצמו להאזין לכל 12 הדקות יוכל לעשות זאת בספוטיפיי כחלק מקופסת ה 50 לאלבום הלבן. בקטע נדיר אפשר לראות את פול מג’מג’ם עם עצמו את Helter Skelter על גיטרה אקוסטית באולפן. אחד הטכנאים שהיה נוכח באולפן, בחור בשם בריאן גיבסון סיפר: “הם הקליטו את הגרסאות הארוכות של הלטר סקלטר עם הד. את ההד בדרך כלל מוסיפים בשלב המיקס אחרת אי אפשר לשנות את זה אם רוצים, אבל הפעם הם רצו את זה חי. אחת הגרסאות התפתחה לג’ם ארוך שהפך לגרסה מוזרה למדי של Blue Moon. הייתה לנו בעיה רצינית להקליט את זה, מכונת ההקלטה הרגילה עבדה בקצב של 15 אינץ’ סרט לשנייה שהיה שווה ערך לחצי שעת הקלטה. המכשיר שייצר את ההד עבד ב 30 אינץ’ לשנייה מה שנתן רבע שעת הקלטה. הביטלס היו באקסטזת נגינה ובכלל לא שמעו אותנו באזניות, ואם היינו עוצרים את ההקלטה באמצע הם כן היו מרגישים. בסופו של דבר החלטנו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לעצור את מכשיר ההד ולהריץ אותו לאחור. אז בשלב מסוים בהקלטה ההד נעצר פתאום ואתה יכול לשמוע את צליל ההחזרה לאחור (כמו פאסט פורוורט רק לאחור). פול אלתר משהו שיסתיר זאת”. המוצר שהתקבל באותו היום היה סלילי הקלטות עם הערות כמו: “Verse OK” ו “Middle Vocal OK” או “Do you Don’t you want me’ end'”. מכל הבוקה ומבולקה הזו התקבלה החלטה הגיונית להתחיל מחדש ביום אחר. ב 9 בספטמבר חוזרים הביטלס לשיר ומקליטים לא פחות מ 18 טייקים שמוספרו מ 4 עד 21, כשכריס תומאס בכיסא המפיק אבל הביטלס דיי בשליטה על מה שקרה באולפן. הפעם הביטלס מקליטים טייקים קצרים יותר אבל עם צליל עוד יותר קולני ממה שהם ניסו ב 18 ביולי. בריאן גיבסון זכר את זה כ “הקלטה שיצאה משליטה”. קטע יוצא דופן שזכר גיבסון הוא שבזמן שפול הקליט קולות, ג’ורג’ הריסון הצית אש במאפרה ורץ מסביב לאולפן עם המאפרה מעל לראשו בנסיון לחקות את ארתור בראון שבאותה השנה הוציא את אלבום הבכורה שלו, The Crazy World of Arthur Brown, בהפקה מוזיקלית של פיט טאונסנד (אני מת על איך שהכל מתחבר אצלם…), והפך ללהיט ברחבי העולם. להיט הענק שלו היה “Fire” בו תוכלו לראות מה השפיע על ג’ורג’ לשים מאפרה בוערת על ראשו: על צליל התופים פול סיפר: “רצינו להגביר את צליל התופים ולמעשה לקבל את זה בקול רם ומפחיד ככל האפשר, אחרי ההקלטה אמרנו, ‘לא, זה עדיין נשמע יותר מדי בטוח, זה צריך להיות יותר ויותר מלוכלך’. ניסינו את כל מה שיכולנו כדי ללכלך אותו, ובסופו של דבר אפשר לשמוע את רינגו אומר, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות שלי!’ זאת לא הייתה בדיחה: הידיים שלו ממש דיממו בסוף הטייק, הוא תופף בפראות כזאת. עשינו עבודה קשה מאוד על השיר הזה”. למי שרוצה עצות לגבי יבלות ותיפוף, רינגו ישמח לעזור בוידאו הבא: טייק 21 (זה שרינגו צורח בסופו) היה הטוב ביותר. על הטייק הזה מקליט מקרטני עוד קולות. ביום למחרת, ה 10 בספטמבר, ממשיכים לחזק את הטייק עם עוד קולות והקלטות של הגיטרות והבס, כשג’ון מנגן בבס ובסקסופון ומל אוונס בחצוצרה. (הקולות המוזרים שנשמעים בסופו של השיר). ההקלטות נמשכות עד לסיום העבודה על השיר ב 3 לפנות בוקר. בסרטון הבא בו בודדו את הבס משאר הכלים, אפשר לשמוע את מה שעולל לנון. מיקס המונו הסופי של השיר שנעשה ב 17 בספטמבר 1968 על ידי כריס תומס ושאר טכנאי האולפן, כשהם הולכים על סיום מסורתי לשיר עם fade out רגיל. במיקס הסטריאו שעשה ג’ורג’ מרטין ב 12 באוקטובר 1968, לאחר 5 ניסיונות מפרכים, הוחלט כנראה בשיתוף עם הביטלס לחבר את את זעקתו המפורסמת של רינגו: “I’ve got blisters on my fingers!” לאחר ה fade. זה היה אגב האלבום האחרון של הביטלס שיצא ב 2 גרסאות מונו וסטריאו, גרסת המונו של האלבום יצאה בהפצה מצומצמת בבריטניה והעוד כמה מדינות וזו הפעם הראשונה שמיקס הסטריאו הוא המוצר המוגמר אליו שאפו. בונוס קטנטן לסיום. ב 2013 ניגן פול עם שארית הפליטה של חברי נירוונה את השיר בהופעה. כך זה נראה ונשמע.

ראו איזו פתיחה לא שגרתית עבור לנון בשיר, שאם הייתי צריך לנחש מי היה מעורב בכתיבתה הייתי דווקא מהמר על הריסון. היא אמרה, אני יודעת איך זה להיות מתה, אני יודעת מה זה להיות עצובה, והיא גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. אני אמרתי, מי שם את כל הדברים האלה בראשך דברים שגורמים לי להרגיש שאני משוגע ואת גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי… בקיץ 1965, הביטלס נמצאים במסע הופעות ענקי בארה”ב שכלל בין היתר את אצטדיון שיי בניו יורק. ב 22 באוגוסט לאחר הופעה בפורטלנד שבאורגון (בה הם זכו לביקור מאחורי הקלעים של מייק לאב וקארל ווילסון מהביץ’ בויז), הם ממריאים ללוס אנג’לס, משכירים שם בית ולוקחים 5 ימי מנוחה לפני שורת הופעות שתוכננו בסן דייגו, סן פרנסיסקו והוליווד באוול בלוס אנג’לס (2 הופעות שהוקלטו ויצאו ב 1977 כאלבום הופעה שכלל הקלטות גם מהסיבוב ב 1964). הבית שהשכירו, אגב, כלל בריכה בצורת פרסה והיה שייך לשחקנית ממוצא הונגרי, ז’ה ז’ה גאבור. משום מה הכתובת בה שהו הביטלס דלפה ברדיו וקהל מעריצים החל להתגודד סביבו, ולכן נאלצו הביטלס להשתמש בחברת אבטחה סביב הבית. בערב שלמחרת הביטלס השתתפו במסיבה בביתו של נשיא חברת קפיטול בבל אייר, אלן ליווינגסטון, שם הם הוצגו והעינקו להם מספר פרסים. נכחו שם מפורסמים רבים בינהם: וינס אדוארדס, ריצ’רד צ’מברליין, ג’יין פונדה, רוק הדסון, דין מרטין וג’יימס סטיוארט. למחרת, שיירת אורחים מתחילה לעבור אצל הביטלס בבית. למשל אלינור ברון שהשתתפה איתם בסרט Help, דייויד קרוסבי ורוג’ר מקגין מלהקת ה The Byrds. רוג’ר מקגין מה Byrds סיפר: “היו שם נערות בשערים ושוטרים. נכנסנו פנימה ודייוויד, ג’ון לנון, ג’ורג’ הריסון ואני לקחנו LSD כדי לעזור להכיר אחד את השני טוב יותר. היה שם חדר אמבטיה גדול בבית וכולנו ישבנו על קצה האמבטיה מעבירים בנינו גיטרה, כל אחד בתורו כדי לנגן את השירים האהובים עליו. ג’ון ואני הסכמנו ש Be-Bop-A-Lula היה האהוב עלינו בין תקליטי הרוק של שנות ה50. השמעתי לג’ורג’ הריסון כמה צלילים של ראבי שנקר על הגיטרה וסיפרתי לו על עליו, הוא אמר שמעולם לא שמע מוסיקה הודית. אתה יכול לשמוע פחות או יותר מה השמעתי לו אם תקשיב לשיר why של ה Byrds. למדתי לנגן על הגיטרה מהקשבה לתקליטים של ראבי שנקר”. כתוצאה מההתנסות עם LSD, ג’ורג’ הריסון נכנס להתקף חרדה והחל לחשוב שהוא גוסס. עוד אחד מהאורחים שהגיעו לבית ששכרו הביטלס היה השחקן פיטר פונדה – כן השם לא סתם מוכר הוא אחיה של השחקנית ג’יין פונדה, זאת שכבר הוזכרה כאורחת בערב שערכו קפיטול לביטלס ושחקנית מוצלחת בפני עצמה. פיטר פונדה ואחותו ג’יין ב 1965 הוא מספר: “אמרתי לג’ורג’ שאין ממה לפחד ושכל מה שהוא צריך לעשות זה להירגע. סיפרתי שאני יודע איך זה להיות מת, כי כשהייתי בן עשר יריתי בעצמי בטעות והלב שלי הפסיק לפעום 3 פעמים כשהייתי על שולחן הניתוחים כי איבדתי כל כך הרבה דם. ג’ון עבר באותו זמן ושמע אותי אומר ‘אני יודע איך זה להיות מת’. הוא הביט בי ואמר, “אתה גורם לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. מי שם את כל החרא הזה בראש שלך?”. ג’ורג’ מספר: “ג’ון ואני החלטנו שפול ורינגו חייבים לנסות LSD כי לא יכולנו להתייחס אליהם יותר בשום רמה, מכיוון שזה שינה אותנו כל כך מאז שלקחנו אותו מוקדם יותר באותה שנה. זה היה ניסיון ענקי עד כדי כך שזה היה בלתי מוסבר: זה היה משהו שצריך לחוות, כי אתה יכול לבלות את שארית חייך בניסיון להסביר מה גרם לך להרגיש ולחשוב. זה היה חשוב מדי לג’ון ולי. אז התוכנית היתה שכאשר נגיע להוליווד, ביום החופשה שלנו, אנחנו הולכים לשכנע אותם לקחת LSD. הבאנו את זה מניו-יורק. זה היה על קוביות סוכר עטופות בניילון, ואנחנו נשאנו את כל זה לאורך כל מסע ההופעות עד שהגענו ללוס אנג’לס. פול לא רצה לנסות, אז רינגו וניל לקחו את זה, בעוד מל נשאר נקי כדי לטפל בהכל. דייב קרוסבי וג’ים מקגין מה”ביירדס” הגיעו גם הם לבית, ואני לא יודע איך, אבל פיטר פונדה גם היה שם. הוא חזר ואמר, ‘אני יודע איך זה להיות מת, כי יריתי בעצמי’. הוא ירה בעצמו בטעות והוא הראה לנו את הפצע שלו. הוא היה מטומטם מאוד”. ג’ון גם כן לא הבין מי היה התמהוני שצץ שם ומפריע לו לטריפ. השמעות אמרו כי הוא צפה בסרט של אחותו ג’יין שיצא באותה שנה בשם Cat Ballou מין קומדיית מערבונים שג’ון ממש תעב. תוכלו לראות את הטרייילר לסרט כאן: לפול כרגיל יש גרסה מעט שונה: “אני כן לקחתי משהו. ג’ון וג’ורג’ לא נתנו לי LSD, שני בחורים באו לבקר אותנו בלוס אנג’לס, ואמרו,’ בנאדם, אתה חייב לנסות את זה ‘. הם הביאו את זה בבקבוק עם טפטפת, והם טיפטפו אותו על קוביות סוכר ונתנו לנו אותו. זה היה הטריפ הראשון שלי. זה היה עם ג’ון וג’ורג’ וניל ומאל. ניל נאלץ להתמודד עם דון שורט (כתב בדיילי מירור שהסתובב שם) בזמן שאני שוחה בג’לי בבריכה. זה היה יום נפלא. הלילה לא היה כל כך גדול, כי זה הרגיש כאילו זה לא הולך להתפוגג”. למחרת ה 25 באוגוסט, הביטלס ביום מנוחה מוחלט אחרי חוויית ה LSD האינטנסיבית שעברו, נהנים משיזוף ושחייה בבריכה. תקרית אחת נרשמה כאשר 2 מעריצות שכרו מסוק שיטיס אותם מעל לבית וקפצו לתוך הבריכה – נשמע נורמלי לעומת יום האתמול. מאוחר יותר מקליט ג’ון גרסת דמו ראשונית על מנת לזכור את המשפטים האלו. הדמו מאוד ראשוני ומכיל חזרה על המשפטים He said i know what is like to be dead, I said I said he must be out of his head מדהים לשמוע איך לנון מגיע לאט לאט ללחן שאנו מכירים של השיר. מאוד מזכיר את הדמו הראשוני ל Strawberry Fields Forever מבחינת הגולמיות שבו וההבדל העצום בינו לבין התוצאה הסופית. בדמו שנעשה יותר מאוחר, אפשר כבר לשמוע את שינוי המפתח והמהירות ואת הלחן המוכר מתייצב לו וגם את התוספת הלא גמורה של המידל אייט. הנה שתי הגרסאות. בצעד חריג דווקא מי שעוזר ללנון לסיים את השיר היה ג’ורג’ הריסון, והוא מספר: “יום אחד הייתי בביתו, והוא נאבק בכמה שירים. היו לו אולי שלושה שירים שלא הושלמו. הצעתי הצעות ועזרתי לו לעבד אותם יחד כדי שיהפכו לשיר אחד מסודר, She Said, She Said. החלק האמצעי של אותו השיר הוא הוא בכלל שיר אחר”. הכוונה ככל הנראה לחלק של When i was a boy, everything was right. ב 20 ביוני 1966, האלבום ריבלובר כבר מוכן ובשלבי מיקס סופיים, אבל אז מגלים כולם שהם פיספסו וחסר שיר אחד לאלבום של 14 קטעים אליו התחייבו. לאלבום יש כבר תאריך הוצאה, וב 24 ליוני הם כבר יוצאים לגרמניה לתחילת מסע ההופעות שלהם. ולכן יום המחרת ה 21 ביוני היה יום הקלטות קדחתני, השיר של לנון חסר הכותרת כמעט עד סוף ההקלטות, נשלף מהמגרה, ובמשך 9 שעות עובדים ג’ון, ג’ורג’ ורינגו על ההקלטות. ג’ון בקולות, גיטרה ואורגן האמונד, ג’ורג’ בקולות ליווי, גיטרה מובילה ובס, ורינגו בתופים, בתיפוף לא שגרתי שמנסה לשבור את תיפוף הרוק הסטנדרטי. כן באופן בלתי שגרתי פול נעדר מהקלטת השיר. ניתן לו את זכות התגובה: “ג’ון הביא את השיר דיי גמור, אני חושב. אני לא בטוח, אבל אני חושב שזו היתה את ההקלטות היחידות של הביטלס שמעולם לא ניגנתי בהן. אני חושב שהיתה לנו איזשהי אי הסכמה או משהו ואמרתי, ‘אוי, לכו תזדיינו!’ והם אמרו, ‘טוב, נעשה את זה בכל זאת’. אני חושב שג’ורג’ ניגן בס.” השמועה אומרת שפול נענש על כך שהוא לא השתתתף על פיהם בחוויית ה LSD בלוס אנג’לס. אבל מי אנחנו שנקבע.