התרגשות עצומה אוחזת בנו. פרק 3 בסדרת הפודקאסטים שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר הסופטיפיי. הפרק עוסק בסינגל הנפלא שיצא בראשית 1967 – Strawberry Fields Forever ו Penny Lane. בסקר שערכנו בשבוע שעבר שהביא את 2 השירים לשיפוטכם, הכתרתם ברוב של 66% (כי זו השנה בה הוא נכתב?) את סטרוברי פילדס פוראבר. אבל אתם יודעים איך זה עם שירים של הביטלס. זה כמו להשוות זהב ליהלומים. אם כבר יהלומים, התגובות שלכם לסקר היו פשוט נפלאות וגרמו עונג צרוף. כל כך כיף לקרוא את מגוון הדיעות ואיך כל אחד חווה את השירים הנפלאים הללו. תודה תודה תודה. אז קדימה. בואו להאזין לאיך אנחנו חווים את הסינגל הזה ואיך נולדו להם יצירות המופת הללו, כולל כמובן שלל קטעים מיוחדים. יהיה מעניין במיוחד. כמו תמיד, הדעות שלכם חשובות לנו. הפגיזו אותנו בתגובות. מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים.

לא מזמן, יצא לנו לדבר על השיר פני ליין ואז הכתה בנו ההבנה שמרושלים שכמותנו, לא התפננו לכתוב על השיר המקסים הזה. יכול מאוד להיות שכל פעם שמישהו רצה לכתוב עליו היה לו ברור שהשני בטח כבר עשה זאת כי הוא כזו יצירת מופת. אז היום כדי להחזיר עטרה ליושנה החלטתי לכתוב על השיר שמתאר את אותה סמטה קסומה. לא אומר הקסומה בעולם, כבר ביקרתי במקומות קסומים יותר, אבל מקרטני הצליח לייצר סביבה הילה של רגשות מעורבים כמו תום, שובבות נעורים, דמויות מחיי היום יום של ליברפול אי שם בשנות ה 50 ובעיקר עירוב של לחן ומילים מצוינות. אתנצל מראש על אורכו של הפוסט. וכי אני אשם שמקרטני כתב יצירה יפה שכזו? מהיכן אתחיל להתקיף את היצירה הזו? עדיף מההתחלה. הפיבוט או העוגן שממנו אצא להפלגה, הוא ה 29 באוגוסט 1966. המקום – קאנדלסטיק פארק, אצטדיון הספורט הסמוך לעיר סן פרנסיסקו שבו הופיעו הביטלס את הופעתם האחרונה מול קהל רוכש כרטיסים. זהו אין יותר הופעות חיות לביטלס. חברי הביטלס שצריכים לעשות משהו עם הזמן הפנוי שנוצר, מחפשים כל אחד להגשים סוף סוף את המאוויים ששוכנים בתוכם. הריסון למשל תופס את המטוס הראשון להודו ולנון מקבל את הצעתו של ריצ’ארד לסטר להשתתף בסרטו החדש “איך ניצחתי במלחמה”. בשלב מסוים גם רינגו מצטרף אליו לתקופה קצרה בספרד. בלוקיישן הצילומים של הסרט קורה משהו שחשוב לסיפורנו היום: לנון נתקף געגועים עזים לילדותו או אולי לאירועים ספציפיים בילדותו, ויחד עם ההרגשה המשונה הזו שאין סביבו 4 חברים שהוא מכיר כל צעד ומימיקה שהם עושים, הוא כותב את השיר Strawberry Fields Forever על אותו בית יתומים סמוך לבית הדודה מימי, שם הוא נהג להתבודד. הקטע הזה מחבר את המחשבות של הילד שהיה אז יחד עם המציאות הסוריאליסטית שהוא חווה כאדם בוגר. מקרטני באותה תקופה מקבל הצעה אחרת מאחד ג’ורג’ מרטין שמו, לכתוב קטע מוסיקלי קטן עבור סרט בשם The Family way. הפרויקט הזה חושף אותו במידה רבה לעולם הכתיבה האחר, הקלאסי, אינסטרומנטלי וסולל את הדרך לאלבום סרג’נט פפר. בנובמבר 1966, חוזרים הביטלס לעבוד יחדיו, ולנון מציג לחבריו ללהקה את Strawberry Fields Forever הגולמי. הרעיון הזה של חזרה לילדות לאירועים קטנים שהשפיעו עליהם מאוד מוצא חן בעיניו של מקרטני. בכלל 2 השירים הללו הם דוגמא מצוינת לאתגר שהציבו האחד לשני לנון ומקרטני שהוציא את כולנו נשכרים. עד כאן הסיפור המוכר והקלאסי, אך יש נספח לסיפור. שנה קודם לכן כותב לנון שיר שאפשר לומר שהוא הפרוטוטייפ לשדות תות לנצח, אמנם לא מופשט וסוריאליסטי כמוהו, אבל נוגע בנישה הזו של הגעגועים לילדותו, ואני מתכוון כמובן לשיר הנפלא In My Life ואם כבר קראתם את הפוסט היפה שכתב גיא עליו נוכחתם לדעת שלנון הכניס בתחילה גם את פני ליין לדראפט המקורי של השיר וכך הוא כותב: “פני ליין הוא אחד המקומות שאני מתגעגע אליו, במעלה הכנסייה ועד מגדל השעון, בכיכר המנזר, היו לי כמה שעות מאושרות”. הקטע אמנם לא נכנס בסופו של דבר לגרסה הסופית, אבל משהו בצורת הכתיבה הנוסטלגית הזו כן התיישב בראשו של מקרטני. מתישהו בסוף 66 נשאל מקרטני בראיון על הכתיבה העתידית שלו והוא סיפר: “אני אוהב כמה מהדברים שלהקת האנימלז מנסים לעשות, כמו למשל השיר שכתב אריק ברדן על מקומות בניוקאסל באחד הלהיטים שלהם. אני עדיין רוצה לכתוב שיר על המקומות בליברפול שבהם גדלתי. מקומות כמו ה The Docker’s Umbrella שהיא מנהרה ארוכה שדרכה עוברים פורקי הסחורות לעבודה במרסיסייד, ופני ליין ליד ביתי הישן”. בספר שהוא הביוגרפיה הרשמית של מקרטני Many Years From Now מסביר מקרטני שהעלאת הזיכרונות מהילדות הלא רחוקה שלהם נעשתה במשותף עם ג’ון בביתו שבקאבנדיש וג’ון עצמו סיפר: “נכנסו ממש לגרוב בדמיון על פני ליין. הבנק, הסככה של האוטובוסים, האנשים שממתינים יחד עם המפקח ומכבי האש שהיו שם למטה. זה היה ממש לחיות מחדש את הילדות”. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להבין את מה שכתבו לנון ומקרטני בשיר הוא פשוט לעבור על המילים ולהבין מהם אותם זיכרונות ילדות שהסעירו את עולמם אז ובעת כתיבת המילים. “בפני ליין ישנו ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים לומר ‘שלום'”. הספר היא הדמות הראשונה שאנחנו פוגשים במסע של מקרטני בסמטה הלא ארוכה הזו (פחות מקילומטר) , שנקראה על שמו של ג’יימס פני, סוחר עבדים מהמאה ה-18 שעבורו שימשה ליברפול כתחנת מעבר חשובה בין יבשת אפריקה לאמריקה. מקרטני סיפר: הייתה מספרה בשם ביולטי, שהיו תלויות בה תמונות ראש של התספורות שאתה יכול לקבל בחלון ואני פשוט לקחתי את כל זה ועיצבתי את זה קצת כדי שזה יישמע כאילו הוא מציג תערוכת תמונות בחלונו”. מתישהו מותגה מחדש המספרה ונקראה על שם Tony Slavin, כדי לפתור עניינים של זכויות יוצרים על המותג Penny Lane Barber Shop. המספרה “ביולטי” “בפינה ישנו בנקאי בעל מכונית, וילדים קטנים צוחקים עליו מאחורי גבו. והבנקאי לעולם לא לובש מעיל בגשם השוטף, מוזר מאוד” מקרטני סיפר: “היה בנק בפינה ולכן דמיינתי את הבנקאי, זה לא היה אדם אמיתי, דמיינתי את ההרגלים המפוקפקים שלו ואת הילדים הקטנים שצוחקים עליו”. הפזמון הקטן שכתב מקרטני לשיר, ממשיך בצורה מושלמת את הבית שלפניו. בפעם הראשונה מקרטני עובר מהעבר להווה, מהצד המספר הפאסיבי לצד האישי היותר נוכח, מה שמודגש בצורה פנומנלית עם תרועת החצוצרות שבאות להכריז על כך: “פני ליין היא באוזניי ובעיניי שם בין שמי הפרברים הכחולים אני יושב ובינתיים בחזרה” (לעבר) “בפני ליין ישנו כבאי עם שעון חול, ובכיסו דיוקנה של המלכה הוא אוהב לשמור על הכבאית שלו נקייה, זו מכונה נקייה” מקרטני: “תחנת האש הייתה קצת פריקת עול פואטית. הייתה תחנת כיבוי אש בערך חצי מייל בהמשך הדרך, לא ממש בפני ליין, אבל היינו צריכים בית שלישי, אז השאלנו אותה. אני הייתי מרוצה מאוד מהשורה “זו מכונה נקייה”. אני עדיין אוהב אותה כביטוי, לפעמים אתה פוגע עם משפט קטן שבמזל הופך להיות יותר מאשר סתם ביטוי”. שוב הפזמון עם החזרה להווה, הפעם עם שובבות שמכוונת עבור מי שגדל בליברפול ומכיר את הסלנג המקומי: לאחר המשפט “פני ליין היא באזני ובעיניי”, מאחד מקרטני 2 ביטויים שנשמעים כמו מאכלים אבל הם עלולים לגרום לתופעות הסמקה קשות אצל הליברפולים: A four of fish and finger pies הפיש אנד צ’יפס שעלו 4 פני אז בליברפול ונצרכו לרוב על ידי בני הנוער שחיכו בתחנה בפני ליין אוחדו עם ביטוי שמתייחס (וסליחה מראש על התיאור הגרפי) לגירוי ידני של איבר המין הנשי. מין קריצה מקרטנית ממזרית למה שמעוללים בני הנוער של ליברפול, והוא אולי גם מכוון אותנו להיכן כל זה מתרחש: “מאחורי המחסה שבמרכז הכיכר האחות היפה מוכרת פרגים ממגש ואף על פי שהיא מרגישה כאילו שהיא במחזה, היא כן בכל מקרה”. מקרטני: “אותו מחסה, או shelter ממוקם ב”כיכר פני ליין” היכן שדרך Church פוגשת את דרך Smithdown . אז הוא שימש מקום לפגוש אנשים או מחסה בזמן ההמתנה לאוטובוס. זה היה המקום שבו מישהו היה עומד ומוכר פרגים מדי שנה ביום הפרג של הלגיון הבריטי. ג’ון ואני הינו שמים שילינג בתוך פחית ומקבלים פרג. זה היה זיכרון. פנטזנו מהדמיון את האחות מוכרת פרגים (poppies) ממגש. האמריקאים נהגו לחשוב שמדובר בגורים (puppies)”. ה”מחסה” לבסוף, בבית האחרון, בצורה מבריקה וסוגרת מעגל, מפגיש מקרטני את כל הדמויות יחד אצל אותו ספר מהבית הראשון: “בפני ליין מגלח הספר עוד לקוח אנחנו רואים את הבנקאי יושב ומחכה לתספורת ואז הכבאי רץ פנימה מהגשם השוטף, מוזר מאוד”. ב 29 בדצמבר, ממש בשלהי שנת 1966, לאחר עבודה מאומצת על Strawberry Fields Forever של ג’ון ו When I’m Sixsty Four שיר מוקדם שכתב פול בגיל 15, מגיעים הביטלס לעבוד על השיר השלישי עבור האלבום הבא והנוסטלגי של הביטלס. תהליך ההקלטה הוא ארוך ומורכב. ניסיתי לתמצת ולזקק אותו ככל האפשר. מעל כל התהליך הזה כמו בהקלטת סטרוברי פילדס, מרחפת גישת ה’בואו ננסה להתעלות מעל ריבולבר’ במיוחד בראשו של פול, ומכיוון שאפילו לביטלס עצמם המשימה קשה, התהליך מתארך ומסתרבל. מכיוון שהאלבום האהוב על מקרטני באותה תקופה היה Pet Sounds של הביץ’ בויז, הוא מבקש מג’ף אמריק לקבל בפני ליין את אותו ‘צליל אמריקאי נקי’. אמריק סיפר: “ביליתי הרבה זמן במאסטרינג של תקליטים אמריקאים, והייתי משוכנע שהדרך הטובה ביותר לתת לפול את מה שהוא רוצה זה להקליט כל כלי בפני עצמו, כך שלא תהיה דליפה בין הערוצים. רמת האמון של פול בי הייתה כזו שהוא אמר בפשטות, ‘טוב, טוב, אז בוא נעשה את זה ככה’.” מה זה בעצם אומר? הביטלס עכשיו לא מוטרדים בעניינים זוטרים כמו הופעות, והם יכולים להרשות לעצמם להתנסות בכל מה שעולה על דעתם. לנון מתחיל עם שבירת הגבולות באולפן וגרימת המון כאב ראש לג’ורג’ מרטין בשדות תות ומקרטני המאותגר ממשיך הלאה עם פני ליין. אם עד עכשיו הקליטו הביטלס גרסת בסיס כלהקה שמכילה בדרך כלל גיטרות, בס ותופים ועליה היו מקליטים תוספות, הפעם השיטה היא לעשות אוברדאבינג כבר מהשלב הראשון. פול מתחיל בהקלטת הפסנתר. ג’ף אמריק סיפר: “במשך ימים, האחרים ישבו בחלק האחורי של האולפן מתבוננים בפול מקליט שכבות של קלידים, עובד לגמרי לבד. כמו תמיד, תחושת התזמון שלו הייתה מעולה: החלק העיקרי של הפסנתר שהכל בנוי עליו היה מוצק, למרות שלא היו מטרונומים אלקטרוניים באותם ימים. למעשה, רינגו לא הקיש אפילו על המצילות כדי לעזור. זה היה הבסיס של הטרק המקורי של פול שהעניק לכל השיר תחושה כל כך גדולה”. באותו היום, לאחר 6 טייקים, מקליט מקרטני את טרק הבסיס של הפסנתר שמנוגן בעזרת אקורדים בקצב סטאקטו חד ומהיר בסגנון דומה למה שניגן ב Got To Get You In To My Life. לאחר שסיים הוא עובר להקליט עוד טרק פסנתר כשהפעם הוא עובר דרך מגבר VOX של גיטרה שמכוון לאפקט טרמולו ומקנה לפסנתר צליל מיוחד ושונה. מה עם הערוץ השלישי? עוד פסנתר כמובן. הפעם משתמש מקרטני בפסנתר אחר שהיה באולפן, כזה שמכוון להוציא יותר צליל הונקי טונק והוא מנוגן בחצי טון יותר איטי על מנת להאיץ אותו לאחר מכן ולקבל צליל מיוחד. רינגו מנגן ברקע בטמבורין ועוד כלי הקשה. עבור הערוץ הרביעי מנוגן תו גבוה על אורגן ההרמוניום שגם הוא חובר אל מגבר הגיטרה. מתחיל כבר להישמע מורכב נכון? זוהי התוצאה שהושגה באותו היום שכונתה טייק 6 – שימו לב כמה היא pet sounds: ביום למחרת, ארבעת הערוצים מוקלטים כמקשה אחת אל תוך ערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים – והנה לנו טייק 7. פול מוסיף קול מוביל וג’ון את קולות הרקע. כך סוגרים הביטלס את שנת 1966. העבודות על השיר מתחדשות שוב ב 4 בינואר 1967, וביום זה הביטלס ממשיכים למלא ערוצים. מקרטני מוסיף עוד קולות, לנון עוד פסנתר והריסון גיטרה חשמלית. למחרת, מקרטני מחליט שהקולות שהקליט יום קודם לא מספיק טובים ומקליט אותם מחדש. בשאר היום עוסקים הביטלס בהקלטת קטע אחר שקיבל את הכינוי Carnival Of Light, וזאת על פי בקשה של המעצב דיויד וואגהאן שביקש מפול שהביטלס יקליטו מוסיקה ניסיונית עבור אירוע שערך בראונדהאוס שבלונדון. למעשה רוב הסשן הושקע בקטע הזה שירד בסופו של דבר לטמיון. ב 6 בינואר, שוב יום עבודה שמוקדש לפני ליין. הקטעים שהקליטו ג’ון וג’ורג’ יומיים קודם מוצאים החוצה. פול מקליט טרק בס, ג’ון מוסיף גיטרה חשמלית ותופי קונגה ורינגו מקליט תופים. שוב מתמלאים ארבעת הערוצים במכשיר ההקלטה וטכנאי האולפן נאלצים שוב להעביר מה שהוקלט לערוץ אחד בודד על מנת לפנות ערוצים לעוד תוספות. הם מייצרים את טייק 8, עליו מוקלטים מחיאות כפיים של כל חברי הלהקה. מתווספים עוד פסנתרים שהפעם מנוגנים על ידי ג’ון וג’ורג’ מרטין. (לא ממש ספרתי, אבל יש לנו 6 פסנתרים כרגע בשיר) וטייק 9 מוכן. במהלך חופשת סוף השבוע, הביטלס נחים אבל ג’ורג’ מרטין עובד. הוא מכין את קטע התזמור. ב 9 בינואר, מגיעים לאולפן 4 חלילנים ו 2 חצוצרנים על מנת להקליט את החלק הראשון של התזמור עבור השיר על גבי טייק 9. ביום למחרת מתווסף פעמון היד בקטע בו מוזכרת ה”כבאית הנקייה” ובבית האחרון בו מוזכר הכבאי. ב 12 בינואר מגיעים עוד נגנים לאולפן על מנת להקליט סט שני של תזמור עבור השיר. הפעם מדובר ב 2 חצוצרנים, 2 נגני אבוב, נגן קרן אנגלית ונגן קונטרה בס. עבור קטע סולו החצוצרה פול ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא צפה בטלוויזיה ערב לפני כן ושמע את קטע חצוצרת הפיקולו שנוגנה בקונצ’רטו ברנדנבורג השני של באך. ככה נשמע קטע החצוצרה שכתב באך. מי שניגן היה דיויד מייסון בחצוצרת פיקולו. ג’ורג’ מרטין מנסה להשיג אותו עבור סשן אולפני באולפני אבי רואד ומצליח עבור סשן ההקלטות ב 17 בינואר. באותו בוקר, פול מתיישב על הפסנתר ומנגן למייסון איך הוא רוצה שישמע סולו החצוצרה, אותו מקליט מייסון בצורה נפלאה. בצורה היפה הזו מסתיימות ההקלטות לשיר המתעתע הזה. ב 5 בפברואר, יוצאים הביטלס מהאולפן בו הם עוסקים בהקלטת מאסטרפיס אחר A Day in the Life, על מנת לצלם את הקליפ עבור פני ליין. מסיבה לא ברורה, הביטלס עצמם מצולמים בלונדון ובקנט ולא בליברפול או פני ליין כמו שנהוג לחשוב. קטעי וידאו מפני ליין מצולמים בצורה נפרדת ומשולבים בקליפ. הסצנה שצולמה ראשונה הייתה של הביטלס רכובים על סוסים ברחובות לונדון ולאחר מכן את סצנת המפגש של החבורה ברחובות לונדון. ביום הבא, מצלמים שוב בפארק נולה שנמצא בקנט ,דרומית ללונדון. באותו המקום צולם הקליפ לסטרוברי פילדס. אחת הסצנות האהבות עליי היא הסצנה בה הביטלס מתיישבים לשולחן האוכל עליו מונחים פמוטים והכל נראה מלכותי וקלאסי כל כך. לצידם הכלים שמסמלים את הביטלס הישנים כולל תוף הלודוויג עם לוגו הביטלס שעוד רגע ייעלם כליל. כמחווה או הצדעה לבאך ולמוסיקה הקלאסית, מגיעים דמויות לבושות כיאה לאותה תקופה (אחד מהם הוא מל אבנס) ומגישים ליוצרים המהוללים את הכלים שלהם. ברגע הבא מומחש ההבדל בין לנון המורד למקרטני הקלאסי. לנון לא יכול להישאר קלאסי יותר מדי זמן והוא גורר את החבורה להפוך את השולחן ולשבור את החוקים. הרי על כך בסופו של דבר נכתב פני ליין על הגבול שבין הקלאסי לפרחחי, בין הילדות לבגרות. נהדר. הנה הקליפ הסופי שעבר שיפוץ מסיבי בפרויקט 1 שיצא בבלו ריי ב 2015. הסינגל המשותף Strawberry Fields Forever ו Penny Lane משתחרר ב 13 בפברואר 1967. על העטיפה האחורית שלו, השריד האחרון לקונספט שירי הילדות של הביטלס בדמות תמונות שלהם כילדים. עכשיו לאחר שאתם יודעים כמה עבודה הושקעה, הן בכתיבת המילים והלחן, והן בהקלטה המורכבת שבפעם המי יודע כמה הוציאה את הביטלס מהקופסא והביאה לשיאים חדשים, אתם מוזמנים להתרווח לכם בכיסא, לשים אוזניות, עדיף איכותיות, לבחור את הגרסה האהובה עליכם בין אם זו מונו, סטריאו או גרסתו של ג’ילס מרטין מ 2017 ולהתענג על הזיכרונות שיצר מקרטני אי שם בתקופת המעבר בין הביטלס הישנים בהנהגתו של לנון לבין הביטלס החדשים בהנהגתו שלו. זהו קטע שהוא קפסולה של שלמות. #דיוידמייסון #גףאמריק #manyyearsfromnow #StrawberryFieldsForever #מלאבנס #באך #סרגנטפפר

בוקר טוב וחמישי שמח. אנחנו נרגשים להציג, פרק חדש בסדרת הפודקאסטים שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. כמו שרמזנו אתמול, הפרק של היום יעסוק באלבום השנוי במחלוקת Beatles for Sale. תוצאות הסקר של אתמול הפתיעו אותנו לטובה כש 78% מכם חשבתם שהאלבום הוא צעד קדימה של הביטלס. אנחנו כאן בביטלמניקס מאוד אוהבים את האלבום הזה ובפרק הזה נסביר גם למה. חוץ מזה, נעבור על 1964 העמוסה לעייפה של הביטלס, נשמע קטעים וטייקים מיוחדים ונדבר בעיקר. על הביטלס. הנה הוא לפניכם, הפרק החדש בסדרה “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. תוכלו להקשיב לפרק בספוטיפיי: מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים. האם הצלחנו לשנות את דעתכם לגבי האלבום ? כרגיל, נשמח לקבל את התגובות והפידבקים שלכם לפרק הזה כתגובות כאן לפוסט הזה. סופ”ש מדהים!

התרגשות גדולה אוחזת בנו – נולד לנו פודקאסט חדש. שמו בישראל – ביטלמניקס מדברים ביטלס. בפרק הפיילוט שעולה היום תוכלו לשמוע אותנו מדברים על האלבום הלבן בהוצאתו החדשה, ובעיקר על קטעי בונוס האהובים עלינו מגרסת הדלוקס. כפי שכתבנו, זהו פיילוט ונשמח לשמוע הערות, הצעות ובקשות. אתם מוזמנים להקשיב לו דרך ספוטיפיי (ובהמשך במקומות נוספים). מקווים שתהנו.

זוכרים את סדרת הפוסטים שלנו על קריירת הסולו של מקרטני? אם לא אז בצדק. היינו עסוקים עם אלבומים לבנים ולכן החלק האחרון התפרסם לפני חודש וחצי. מחדל בכל קנה מידה. היום אנסה לתקן את העוולה ולהעלות את העגלה הזו על המסלול. מה היה לנו בפרקים הקודמים ? פול מקרטני, אחד שהיה בביטלס והחליט יום אחד שהוא לא, הספיק מאז הפירוק להקליט אלבום ביתי מרגש בו הוא ניגן בכל הכלים ויש אומרים אפילו האב טיפוס לז’אנר מוסיקת הלו-פיי ועם יציאתו של האלבום הכריז מקרטני על פירוק השותפות עם הביטלס והקים שותפות חדשה עם אשתו הטרייה לינדה באלבום שנחשב היום בכמה רשימות לטוב ביותר שלו – Ram – בטח ובטח בראש רשימת אלבומי הסולו של הביטלס שלי. הדבר הבא שעושה מקרטני הוא לצרף לשותפות עם לינדה יחד עם עוד נגנים ולקרוא לזה להקה. התוצר הראשון של ההרכב הזה הוא האלבום המקסים מאוד בעיניי Wild Life. ב 1972 אותו הרכב שהתעבה עם עוד גיטריסט, מחפש דרך. הריסון כבר כתב באלבום האחרון שלו ש”אם אתה לא יודע לאן אתה הולך אז כל דרך תיקח אותך לשם”, ובפוסט של היום נראה כמה הוא צדק, אבל בכל זאת, מקרטני לא ציפה לדרך חתחתים שכזו, ויחד עם אלבום לא סגור על עצמו שנקרא Red Rose Speedway הכל נראה אבוד. טוב לא ממש. אתם יודעים שהשינוי מגיע מהדברים הקטנים וסינגל אחד נתן את הטון לדרך חדשה – זהו Live and Let Die המצוין מתחילת יוני 1973 עליו כתבתי בפוסט האחרון בסדרה. היום פרק חדש: הבריחה ללאגוס. לאחר פירוק הביטלס התחוור לתומכיו הנלהבים של אלן קליין, הריסון ולנון שמשהו לא ממש בסדר. כל אחד מהם כאב את מה שהיה חשוב לו: הריסון היה מתוסכל מהטיפול הלקוי שלו באלבום הצדקה למען בנגלדש ולנון מקידום האלבום הפוליטי של יוקו ושלו Sometimes in New York City. בתחילת 1973 המסקנה הייתה אחת: הם לא הולכים לחדש את החוזה עם קליין שעמד להסתיים. זה אומנם הוביל לתביעה שהגיש אלן קליין ותביעות שהם עצמם הגישו נגדו אבל הדבר החשוב ביותר הוא הסוג של הודאה בטעות של לנון בראיון: “בואו נגיד שיכול להיות שחשדותיו של פול היו נכונים…”. ההרגשה שהחלה מתפשטת באוויר שזהו רק עניין של זמן והדרך לאיחוד הביטלס קצרה. מי שהרגישו כך היו גם חלק מחברי ווינגז. באפריל 1973 התראיין הנרי מקלוך, הגיטריסט והחבר האחרון להצטרף ואמר: “אני לא מניח שנהיה יחד לנצח. אני בטוח שפול קשור יותר לביטלס מאשר לווינגז”. כמובן שזה לא עזר שמקרטני עצמו אמר בראיון: “הדבר היחידי שמנע מאתנו להתאחד הייתה האחיזה החוזית של קליין על השם של הביטלס. כשהוא לא עומד בדרכנו אין סיבה אמתית מדוע לא נתאחד שוב”. דני סוויל המתופף הבין זאת בדיוק כמו הנרי: “עכשיו כשהחסמים בדמות אלן קליין נעלמו, אני חושב שיש אפשרות חזקה שהם יתאחדו“. מקלוך היה מתוסכל גם ממעמדו בלהקה. הוא רצה לתרום רעיונות משלו ולא להיות גיטריסט “תצוגה” כפי שהגדיר זאת ולנגן כל ערב את אותם השירים באותה הדרך בדיוק כמו בתקליט. מקרטני מצדו דרש להיצמד לנוסחה הפורמלית בהופעות. עוד משהו שהפריע להנרי: “לנסות ולקדם דברים יחד כשיש לך מתלמד בלהקה לא עבד עבורי…“. הוא כמובן כיוון את האש לכיוונה של לינדה. עם כל התסכול, ב 11 במאי, יצאו חברי ווינגז למסע הופעות מוצלח ברחבי בריטניה שכלל בו 21 הופעות עם להקת חימום לא מוכרת שבחרו פול ולינדה בשם Brinsley Schwarz. מסע ההופעות הזה הסתיים ב 10 ביולי 1973 כשלמקרטני יש כבר רעיון איך הוא מאתגר את עצמו ואת הלהקה וסוחט מהם את המרב. בטח כבר שמתם לב שהרעיונות אצל מקרטני הם תמיד גרנדיוזיים ומעוררי השראה והשתאות. הפעם הוא נחוש להקליט מחוץ לגבולות בריטניה. הוא ביקש ממשרדי EMI לקבל רשימה של כל אולפני ההקלטה שהיו להם ברחבי העולם על מנת שיוכל לבחור לוקייישן. מקרטני חיפש נוף פסטורלי ואקזוטי מצד אחד ומהצד השני להביא מוסיקה מעט אחרת עבור הקהל שלו. את זה שהזוג מקרטני חובב מוסיקה ג’מיקאנית אנחנו כבר יודעים אבל ככל הנראה פול גילה עניין בעוד ז’אנרים שהם פחות מיינסטרים לפחות במוסיקה המערבית כמו המוסיקה האפריקנית. עדות לכך אפשר למצוא כבר בהשתטות מקסימה בעיניי בהקלטות לאלבום הראשון של ווינגז – Wild Life, בקטע חביב מאוד שנקרא African Yeah Yeah – שימו לב לקולות שמפיק פול. מקרטני מאמין שהסטנדרט הגבוה של EMI נשמר בכל האולפנים שלהם ולכן הוא בוחר שווינגז יקליטו לא אחרת מאשר בלאגוס שבניגריה, אפריקה. בעיות הת”ש של חברי הלהקה לא מנעו ממנו להתחיל את החזרות בהרכב הנוכחי לאלבום הבא בחווה בסקוטלנד כבר בתחילת אוגוסט. הרי מי כמוהו כבר רגיל לעבוד עם ממורמרים בלהקה? כבר בתחילת החזרות כשמקרטני מבקש מהנרי לנגן משהו, מתגלע לו וויכוח שמוביל לשיחת טלפון בה מודיע האחרון על עזיבתו את הלהקה. מקרטני הגיב על כך ברגישות אופיינית: “אתם יודעים, עם סוג המוסיקה שאנחנו מנגנים, גיטריסט אמור להיות בעל כושר הסתגלות“. שבוע לאחר מכן, בליל הטיסה ללאגוס, או ליתר דיוק, 9 שעות לפני הטיסה, נזכר דני סוויל שגם לו לא מתאים כל העניין והוא מודיע למקרטני שהוא פורש מהלהקה. מקרטני סיפר: “אז המתופף שלנו לא רצה לטוס לאפריקה. אני לא ממש יודע למה. כולנו התכוונו לטוס לאפריקה כדי להקליט ואם המתופף לא רוצה לבוא, מה אפשר לעשות?”. לינדה הוסיפה: “התקופה הזו הייתה כמעט סוג של הקלה עבור פול. סוף סוף היו אתו אנשים שהיה להם אכפת ואלו היו מי שהופיעו בשדה התעופה. למען האמת לא ממש ידענו אם דני ליין מתכוון להגיע”. פרק חדש נפתח בעידן ווינגז. מקרטני שלא לקח צ’אנס, ביקש מג’ף אמריק טכנאי הסאונד של חלק מאלבומי הביטלס להצטרף אליהם במסע לאפריקה – הוא הסכים. כולם הגיעו ללאגוס ואז חשכו עיניהם: האולפן של EMI היה רק בשלבי הקמה. הוא היה חסר בציוד בסיסי להקלטה כמו קונסולה עובדת, קירות אקוסטיים ואם להוסיף מלח על הפצעים, הוא היה ממוקם ליד מפעל רועש. בלית ברירה עובדים עם מה שיש. בתחילה לא נמצא אפילו מיקרופון אחד לרפואה עד שמישהו מגלה ארגז סגור בתוך ארון עם הציוד הנדרש. ג’ף אמריק מצליח להשתלט על הבלגן ועבודות ההקלטה מתחילות אבל צרה חדשה מגיעה לפתחו של פול. מוסיקאים מקומיים חושדים שחבורת האנגלים הללו הגיעה על מנת לגנוב את המוסיקה המקומית ולמסחר אותה. הגדיל לעשות המוסיקאי הניגרי פלה קוטי שהגיע לבדוק זאת מקרוב ו’להתעמת’ איתם באולפן. פול סיפר: “שכשפלה גילה שאנחנו בלאגוס הוא חשב לעצמו ‘שלום, למה הגעתם ללאגוס?’ והסיבה היחידה שהוא יכל לחשוב עליה הייתה שבטח באנו לגנוב את המוסיקה האפריקנית השחורה, את הסאונד של לאגוס. פשוט הגענו כדי לקחת אותה. אמרנו לו ‘עשה לנו טובה, אנחנו מסתדרים ואנחנו לא ‘סוחבים’ את המוסיקה שלך”. קצת על אותו פלה קוטי או בשמו היותר מלא פלה אניקולפו קוטי, המולטי טאלנט שניגן על לא מעט כלים והמציא ז’אנר חדש בשם ה’אפרוביט’ ששילב בו מקצב אפריקאי יחד עם משהו שדומה לג’אז. לאחר הרפתקה קלה בארה”ב עם להקתו שהסתיימה עם גירוש בגין עבודה לא חוקית, הם חוזרים לניגריה וממשיכים להקליט מוסיקה תחת הבראנץ’ הניגרי של EMI. באותה תקופה הוא גם הופך פעיל פוליטית ב”פנתרים השחורים” מה שלא מקל על חייו. נשמע ממש כמו ג’ון ופול תחת אמן אחד. דוגמא למשהו שיצא מהאלבום Afrodisiac מ 1973 תוכלו לשמוע כאן: סופו של אותו קוטי לא היה מרנין, ושנתיים אחר כך השלטונות בניגריה לא עושים לו חיים קלים והוא ככל הנראה מופלל בניסיון חטיפה ונעצר. ב 1997 בגיל 58 מת קוטי ממחלת האיידס. הצרות באו בצרורות ויום אחד כשלינדה ופול צעדו אל ביתו השכור של דני ליין, מכונית עקבה וליוותה אותם. בשלב מסוים יצאו מהמכונית חבורה של שודדים. מקרטני סיפר: “הדלתות נפתחו וכולם יצאו (היו שישה) ולאחד מהם היה סכין. העיניים שלהם היו מוטרפות ולינדה החלה לצעוק לעברם: ‘הוא מוסיקאי!, אל תהרגו אותו!’ “. השודדים שדדו את כספם של המקרטנים וכמה קלטות שעליהן הקליט מקרטני דמואים עבור האלבום החדש. זה כמובן משאיר מחשבות ותהיות על מה הפסדנו שם אבל היי הרווחנו את הזוג מקרטני בחיים וזה כבר טוב. צרות בצרורות כבר אמרנו? הלחץ על פול עושה את שלו ובאחד הערבים הוא חש ברע ומתמוטט. ג’ף אמריק שנכח באירוע סיפר: “תוך שניות, הוא הפך לבן כמו סדין והסביר לנו בקול צרוד שהוא לא יכול לנשום. החלטנו לקחת אותו החוצה לשאוף אוויר צח אבל אז הוא נחשף לחום הלוהט, והרגיש עוד יותר גרוע והחל מועד על רגליו ולבסוף התעלף למרגלותינו. לינדה החלה לצרוח בהיסטריה. היא הייתה משוכנעת שהוא עובר התקף לב. האבחנה הרשמית הייתה שהוא סבל מעווית הסמפונות עקב עישון רב מדי”. רופא מקומי שהובהל למקום רושם לו כמה ימי מנוחה ומקרטני מתחיל אט אט לחזור לעצמו ולאחר כמה ימים כבר חזר לאולפן להמשך העבודה על האלבום. חברי הלהקה, משפחתם והצוות שכולל את ג’ף אמריק, חוזרים מניגריה לאנגליה ב 23 בספטמבר וממשיכים לעבוד על האלבום באולפני AIR של ג’ורג’ מרטין בלונדון במהלך ספטמבר ואוקטובר 1973. ההקלטות שנעשו בלאגוס במכונת הקלטה של 8 ערוצים, עוברות המרה למכונת 16 ערוצים חדישה. עיבודים תזמורתיים מתווספים למה שהוקלט בניגריה על ידי לא אחר מאשר טוני ויסקונטי המוכר היטב מעבודות ההפקה הנפלאות עם דיויד בואי. עד כאן הרקע לאלבום השלישי של ווינגז בהרכב הנוכחי. בפוסט הבא נדון בסינגל שיצא בסוף אוקטובר 1973, במוצר המוגמר – האלבום עצמו, שנעבור בו שיר שיר עד שייצא עשן לבן. מאיפשהו. ונראה איך מתקבל האלבום.

אף פעם לא חשבתי על הביטלס כעל חומר אקדמי. רחוק מזה שנות אור. הביטלס הם הפינה הקטנה שלי מאז גיל 12, מקום מפלט ששייך רק לי (רק לי. מובן?) ולוקח אותי למחוזות רחוקים ומופלגים בדמיון. אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי ידיעה שאומרת שבאחת האוניברסיטאות הידועות בבריטניה תוקם פקולטה ללימודי הביטלס וכבר דמיינתי את עצמי מעיף את הכובע השחור עם השרוך באוויר. מאז הדבר הכי קרוב לאקדמיה של הביטלס שעשיתי היו מצד אחד ה”אקדמיה של הביטלס” הנפלאה של Uri Misgav ובמקום טקס כובעים קיבלנו שחזור נחמד של ההופעה של הביטלס על גג ה אוזןבר – OzenBar, ומהצד השני קורס של Coursera הנפלאים שנקרא The Music of the Beatles שלימד בחור מקסים בשם ג’ון קובאץ’ שהוא מענטש רציני שבאמת מבין את חוקי המוסיקה ומנתח לפיהם את שירי הביטלס. (למדתי בעיקר מה זה AABA) – מומלץ מאוד ועדיין זמין לדעתי ברשת בחינם. כשפונה אלינו למשרדי ביטלמניקס, מחלקת מקרטני, תלמיד בית ספר ושואל האם הוא יוכל להיעזר בנו בקשר לשיר של הביטלס שהוא רוצה עבורו לכתוב עבודה שהוא מגיש, זה מבחינתי האסנס של הכל. לא משנה איפה השיר היה בתור של הפוסטים (כולם בתור לא?), זה הדבר שאני אכתוב עליו. היום גברותי ורבותי – Blackbird. ב 17 ביוני 1966, רכש פול מקרטני ב 35 אלף פאונד את High Park Farm, חווה שהתמקמה לה בראש ההר בחצי האי קנטייר שבמערב סקוטלנד ומשקיפה על המצוק שקיבל את השם Mull of Kintyre. למה פול רכש חווה בסקוטלנד? רואי החשבון שלו שמנסים להגן על ההון שלו מנושי המיסים, ייעצו לו לקנות נכסים על מנת להפחית מתשלומי המס. המחיר הזול יחסית עבור החווה הגדולה, האווירה הפסטורלית וג’יין אשר חברתו דאז שחשבה שזה יהיה מקום מפלט מצוין ממעריצי הביטלס, משכנעים אותו לרכוש את החווה. הוא סיפר ב 1966: “מדובר על 200 דונם של חווה ובית. זה היה שווה את הכסף מבחינתי. אבל אל תחשבו שאני איזה איל הון גדול. אני קונה רק מקומות שאני אוהב”. החווה בסקוטלנד באחת הפעמים כשהוא ביקר בחווה שהייתה במצב דיי רעוע, ליתר דיוק כמה ימים אחרי שהוא חוזר ממחנה המהרישי ברישקש שבהודו באפריל 1968, הוא כתב את המילים והמנגינה ל Blackbird. את מי ‘האשים’ מקרטני בהשפעה על המנגינה של השיר? לא אחר מאשר יוהאן סבסטיאן באך שאותו הוא מכנה באחד הראיונות ה”פופ סטאר” של תקופתו. הוא מספר שאת הקטע הזה של באך, ג’ורג’ והוא למדו על מנת להרשים בעיקר את הבנות. “ההשראה המקורית הייתה מיצירה ידועה של באך שמעולם לא ידעתי את שמה. ג’ורג’ [הריסון] ואני למדנו לנגן אותה בגיל צעיר, הוא ניגן יותר טוב ממני. חלק מהמבנה שלה הוא הרמוניה ותאימות בין המנגינה לליין של הבס וזה סיקרן אותי. באך היה תמיד אחד המלחינים האהובים עלינו. הרגשנו שיש לנו המון אתו במשותף. משום מה חשבנו שהמוזיקה שלו דומה מאוד למוזיקה שלנו ונכנסנו אליה לעומק. אהבנו גם את הסיפורים על כך שהוא היה האורגניסט של הכנסייה ושהוא היה מנגן את היצירות האלו כל שבוע, וזה היה די דומה למה שאנחנו עשינו. פיתחתי את המנגינה על הגיטרה על פי קטע של באך ולקחתי אותה למקום קצת אחר, ואז פשוט התאמתי לה את המילים”. היצירה אליה התכוון מקרטני של באך נקראת Bouree In E Minor והיא פשוט יפהפייה. תוכלו להקשיב לקטע כאן: הנה ההסבר וההדגמה של מקרטני מתוך התכנית Chaos and Creation at Abbey Road שצולמה לכבוד האלבום החדש של מקרטני דאז Chaos and Creation in the Backyard ב 2005. קצת קודם לביקורו של מקרטני בחווה בסקוטלנד, ב 3 באפריל 1968, נאם ד”ר מרטין לותר קינג ג’וניור בכנסייה בממפיס את הנאום הנבואי שלו שמקבל את הכינוי I’ve Been to the Mountaintop – הייתי על פסגת ההר. בנאום הזה השווה עצמו לותר-קינג למשה שרואה את הארץ המובטחת, במקרה של לותר-קינג זו ארץ שבה אין הפליה ואפליה בין זכויותיהם של לבנים ושחורים באמריקה. הוא לא יזכה להיכנס בה מכיוון שלמחרת היום כשנעמד במרפסת המלון בו שהה, הוא נורה ומת. מרטין לותר קינג שהיה גם כומר, הוביל את המאבק של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שנים רבות קודם מ 1955 ועד להירצחו. ד”ר מרטין לותר קינג נואם יום לפני הרצחו מקרטני לא נשאר אדיש למתרחש בחדשות ולמהומות סביב נושא התנועה לשוויון זכויות השחורים והירצחו של ד”ר לותר קינג ובמשחק מילים נפלא עם הסלנג ‘בירד’ (בחורה צעירה) ובחירת הציפור השחורה blackbird, שַׁחֲרוּר בעברית צחה, הוא מצליח להעביר את המסר. “לא ממש חשבתי על ציפור, אלא על אישה שחורה. אלה היו ימי התנועה לזכויות האזרח שכולנו התעניינו בה בלהט, אז זה היה שיר עידוד ממני לאישה שחורה שחווה את הבעיות האלו בארצות הברית. ‘תני לי לעודד אותך להמשיך ולנסות לשמור על האמונה שלך, יש תקווה’. כדי לעמעם מעט ולא ממש להיות ספציפי, במקום לומר ‘אישה שחורה שחיה בליטל רוק’ הפכתי אותה לציפור”. שַׁחֲרוּר מצוי. וכך כתב פול בשיר: “שַׁחֲרוּר ששרה באישון הלילה. קחי את הכנפיים השבורות שלך ולמדי לעוף. כל חייך, חיכית לרגע הזה שיזרח. שַׁחֲרוּר ששרה באישון הלילה. קחי את העיניים השקועות הללו ולמדי לראות. כל חייך, חיכית לרגע הזה להיות חופשיה. עופי לך שַׁחֲרוּר אל תוך האור של הלילה האפל”. עד כאן הכל נופת צופים. כשחופרים קצת יותר מגלים שמישהו עשה כבר את ההקבלה הזו בין צד מקופח לבעל כנף הרבה לפני מקרטני. המשורר חליל ג’ובראן כבר עלה בסיפור של הביטלס בהקשר של שיר אחר מהאלבום הלבן, Julia של לנון. הפעם מדובר ביצירה שכתב ג’ובראן ב 1912 שנקראת Broken Wings. מצלצל לכם מוכר? שם הציפור בסיפור הזה היא סלמה, והנושא בו עוסק הרומן הפואמי שכתב ג’וברן הוא זכויות הנשים בעולם הערבי. ייתכן שמקרטני היה מושפע מהשימוש שעשה לנון בג’וליה וזאת מכיוון שבראיון המקיף שנתן לנון לפלייבוי ב 1980 הוא טען: “תרמתי לשיר הזה שורה. שורה חשובה. אבל זה הכל. כל השאר זה הוא. הוא ממש טוב בסוג שירי גיטרה כאלו. גם ג’ון דנבר”. מקרטני כמובן טען שזהו השיר שלו במלואו. את השיר מקליט מקרטני לראשונה בסוף מאי במסגרת הדמואים באישר היכן שהוקלטו דמואים לרוב השירים שעברו להקלטות האולפן של האלבום הלבן. מכיוון שהדמואים האלו יצאו רשמית בגרסת האלבום הלבן שיצאה אך זה מכבר לציון 50 שנה לאלבום, אז הנה לכם לינק לספוטיפיי בו תוכלו לשמוע את מקרטני מוכפל הקול מקליט את הדמו לשיר. כבר בגרסה הזו תוכלו לשמוע בסוף את לנון ברקע שורק כמו ציפור. עוד טייטל שמקבל השיר הוא: היצירה הראשונה של מקרטני שמוקלטת עבור האלבום הלבן. ואם אתם אוהבים מספרים אז זהו הקטע השלישי כרונולוגית שמוקלט עבור האלבום. אז כן, כשבועיים לאחר הקלטת הדמואים באישר, ב 11 ביוני, מקליט מקרטני את השיר באולפן. במסגרת השלמות לסרטון פרומו לקידום חברת אפל, נעשים צילומים באולפן באותו היום ובהם נראה מקרטני כשהוא ספון בצד עם הגיטרה ומתרגל את Blackbird לקראת הקלטתו. הנה סרטון הפרומו של אפל שמביא לנו בחלקו קטעים משובבי נפש כמו מרי הופקינס מנגנת וסביבה מסתובבת הכלבה מרת’ה וקטעי הנגינה של פול. בחלקו ישנם קטעים מוזרים כמו פול וג’ון שמתווכחים עם המוציא לאור דיק ג’יימס – קטע שכל כך מדגיש את העדרו של בריאן אפשטיין, וקטע מוזר לחלוטין והזוי של מג’יק אלכס. את סרטון הפרומו לוקח אתו מקרטני ללוס אנג’לס ב 20 ביוני על מנת להציגו בכנס של חברת קפיטול בלוס אנג’לס. נחזור ליום ההקלטה. מכיוון שלנון היה להוט להתעסק במהפכות שלו ומקרטני היה להוט להתעסק בציפור מחמל נפשו וג’ורג’ ורינגו היו בכלל באמריקה על מנת שג’ורג’ יוכל להשתתף בסרטו של ראווי שאנקר “ראגה”, מחליטים השניים להפריד כוחות ולהתפצל. כך תיאר זאת הסובל ג’ף אמריק: “רינגו וג’ורג’ לא היו נוכחים באותו ערב וג’ון רצה להתחיל להרכיב אפקטים קוליים עבור מה שבסופו של דבר יהפוך ל “מהפכה 9”. ברגע שנודע לו שאולפן נוסף זמין, הוא החליט לקחת את כריס תומאס ופיל מקדונלד כשכרגיל הוא מלווה על ידי יוקו. זה השאיר את ג’ורג’ מרטין ואותי לבד עם פול, מה שגרם לי להקלה מבורכת אחרי כל המתח של הסשנים הקודמים. זה תמיד היה הרבה יותר קל להתמודד עם ביטל אחד”. פול מתאמן על השיר שוב ושוב באותו היום עד שהוא מצליח לנגן את חלק הגיטרה בצורה מושלמת. באותו סשן השתתפה גם חברתו החדשה של פול פרנסי שוורץ, תסריטאית אמריקאית בת 23. פול פוגש אותה כשהיא מגיעה ללונדון על מנת להציע תסריט שכתבה לחברת אפל. מפה לשם, ג’יין תופסת את השניים במיטה כשהיא חוזרת מחופשה והגברת שוורץ עוברת לגור עם מקרטני וזוכה חוץ מיוקו, להיות בת הזוג השנייה של ביטל שמשתתפת בסשנים של האלבום הלבן. תוכלו לראות אותה ישובה על הרצפה לצדו של פול כשהוא מנגן בגיטרה. פרנסי שוורץ עם מקרטני ולנון פרנסי שוורץ עם מקרטני בשלב מסוים פרש ג’ורג’ מרטין מהסשן וג’ף אמריק נשאר להמשיך לעבוד. פול הקליט 32 טייקים לשיר כשהוא ניגן בגיטרה, מטופף ברגליו על הרצפה ושר. הנה טייק 4 אותו אפשר לשמוע בחלקה השלישי של האנתולוגיה. טייק 32 היה המוצלח ביותר ועליו מכפיל מקרטני את קולו. מתוך ארון ספריית האפקטים של אולפני EMI שהשאיר לנון פתוח כי הוא עבד על רבולושן 9, הוצא כרך 7: Birds Of Feather וממנו נלקח קול ציוצו של השחרור והושתל אל סופו של השיר. קשה לי בפרידות ובסיומם של פוסטים, לכן אשאיר אתכם עם הגרסה הנפלאה של מקרטני לשיר מתוך הסרט Rockshow שמתעד את מסע ההופעות של ווינגז ב 1976 בצפון אמריקה שכונה Wings Over America ויצא גם באלבום משולש. שימו לב להקדמה של מקרטני כשהוא לוקח את הגיטרה ובאופן מקסים אומר: “הייתי רוצה להחליף לפסנתר השני שלי…“. #אפל #גוןלנון #הודו #פולמקרטני #מהרישימאהשיוגי #מרטיןלותרקינג #רבולושן #פרנסישוורץ #גייןאשר

בפוסט הקודם שחררנו סוף סוף לאוויר העולם את האלבום השני של ווינגז Red Rose Speedway ואיזו לידה קשה זו הייתה. המבקרים קטלו, והמכירות לא הגביהו שחקים. היום אני רוצה להתמקד בסינגל הבא של ווינגז שהשתחרר קצת לאחר יציאת האלבום והוא מה שמכנים “גיים צ’ינג’ר” או שובר שוויון. אפשר לומר שהסינגל הזה מביא את הבאראקה או את הניצוץ בעיניים חזרה למקרטני. אצטט את ג’ון בלאניי שכתב את סדרת הספרים הנהדרת The Song He was Singing על קריירת הסולו של מקרטני: “הסינגל הזה היה כל מה שהאלבום לא – מלא עוצמה, אטמוספרי ודינאמי”. אם עדיין לא ניחשתם, היום נדבר על Live and Let Die שכתב מקרטני כבר באוקטובר 1972 עבור הסרט השמיני בסדרת סרטי ג’יימס בונד לראשונה בכיכובו של רוג’ר מור שהחליף את שון קונרי האלמותי. מקרטני מתבקש לכתוב שיר עבור הסרט על ידי המפיק אלברט ר. ברוסולי. ברוסולי מתכנן שמקרטני יכתוב את הקטע ואמן אחר שההפקה תבחר יקליט לשיר ביצוע. ככה אתם מכירים את מקרטני? שהוא יוותר על ביצוע לשיר שלו ועוד בסרט בסדר גודל כזה? לא בבית ספרו. “בתור כותב שירים זו תמיד הייתה אחת השאיפות שלי לחבר שיר לסרט של ג’יימס בונד. הבנתי שזה לא יהיה קל אבל זה קסם לי. רון קאס, שעבד באפל, הכיר את האנשים בחברת הסרטים והוא שאל אם אני מעוניין לכתוב את שיר הנושא של Live and Let Die. אמרתי שכן, והם שלחו לי את הרומן של איאן פלמינג. קראתי ואהבתי אותו, ולמחרת ישבתי לראות אם אוכל לכתוב את השיר”. מיד אחרי שהוא כותב את השיר על הפסנתר בביתו, הוא מגייס למשימה את ג’ורג’ מרטין כדי שייתן רעיונות לגבי הכיוון התזמורתי אליו ילך השיר. פול ידע שאם יש מישהו שיוכל להרים את השיר הזה לגבהים כמו באלבום אבי רואד, זה יוכל להיות רק ג’ורג’ מרטין. סידור הכלים שכתב מרטין יחד עם מקרטני עבור התזמורת עשה שימוש בכל המנעד של התזמורת יחד עם הלהקה, וזאת על מנת ליצור אווירה דרמטית שתהדהד על המסך. השיר נפתח עם מקרטני בנגינת פסנתר פשוטה ושירה מזמינה שמכניסה אותנו אל תוך השיר. הפתיחה מטעה את המאזין ועוטפת אותו בסוג של בטחון והרגשה ש”הכל בסדר” ואז המוסיקה מתפוצצת אל תוך תזמור יפהפה שחיבר מרטין. לינדה הצליחה להכניס פנימה קטע מידל בסגנון רגאיי שמרגיע את האווירה הסוערת רגע לפני שהסערה חוזרת. ההקלטות מתרחשות בסוף אוקטובר 1972 יחד עם התזמורת. דני סוויל המתופף סיפר: “היינו באולפני אייר בלונדון עם תזמורת של 40 נגנים. הכרנו טוב את החלקים שניגנו ועשינו כמה חזרות עם התזמורת, ולקח רק כמה טייקים כדי לקבל את המאסטר. אני זוכר שסיימנו את ההקלטה תוך 3 שעות”. אורח שהשתתף בהקלטות היה ריי קופר, איש כלי ההקשה שניגן בתופי טימפני בקטע הרגאיי. הנה מתוך ההוצאה החדשה של Red Rose Speedway מה שתוייג כטייק 10 ומכיל רק את הלהקה ללא התזמורת: עם סיום ההקלטות, לוקח מרטין את המאסטר ללוקיישין הצילומים של הסרט בקאריביים כדי להשמיע להפקה את מה שעשו. לאחר שהשיר הסתיים נאמר לג’ורג’: “זה דמו נהדר. מתי נקליט את הקטע האמיתי? ומי ישיר אותו?” ג’ורג’ מרטין לא התבלבל וענה: “מה? זה השיר האמיתי!”. ב 27 ביוני 1973, יצא הסרט לאקרנים יחד עם השיר בביצוע ווינגז. הנה קטע הפתיחה של הסרט שבו מוקם השיר שכתב מקרטני והקליטו ווינגז: לראשונה שיר הנושא של ג’יימס בונד קיבל מועמדות לאוסקר אבל זו תהיה המועמדות הראשונה של לינדה והשנייה של פול לאוסקר. בראשונה יחד עם הביטלס עבור הסרט Let it Be הוא גם זכה. לינדה ופול בטקס האוסקר 1974 עבור Live and Let Die קצת לפני כן, ב 1 ביוני, יצא בבריטניה הסינגל Live and Let Die של ווינגז והגיע למקום ה 9, בארה”ב הוא יוצא רק ב 18 ביוני ומזנק למקומות הראשונים במצעדים. הנה הביצוע של ווינגז מתוך הספיישל “ג’יימס פול מקרטני” ששודר ב 10 במאי 1973. השיר הפך להיות אחד הפייבורטים של מקרטני לביצוע בהופעות ולמעשה הוא הופיע בכל אלבום הופעה חיה רשמי שהוציא מקרטני. בצדו השני של התקליטון התמקם לו השיר הדחוי I Lie Around שבאמת הייתי נעלב במקומו. מילא להידחות מאלבום המופת ראם, אבל גם מ Red Rose Speedway? מעניין אם זה אומר עליו משהו. בכל מקרה, מקרטני מוציא אותו מהנפטלין ומגיע עם כמה רעיונות חדשים עבורו כמו האפקטים בפתיחה. דני ליין מקבל את עמדת הסולן, הנרי מקלוק ומקרטני תורמים עוד גיטרות והכל מוקלט על גבי ההקלטה המקורית מסוף 1970. בחלק הבא נדבר על מסלול ההמראה שהתווה הסינגל הזה עבור ווינגז. נדבר על הסינגל שיוצא באוקטובר 1973 ועל האלבום שיוצא חודש אחר כך ומשנה את חוקי המשחק עבור הלהקה. #גורגמרטין #גיימסבונד #רגאיי #לינדהמקרטני #דניליין

בשבועיים האחרונים התמקדתי בהקלטת יצירותיו של ג’ון לנון ממש בשלהי העבודות לאלבום הלבן. בשבוע שעבר נעצרתי בסוף יום ההקלטות ב 8 באוקטובר כשבאותו היום מוקלטים I’m So Tired ו The Continuing Story Of Bungalow Bill של ג’ון. היום אמשיך ואכתוב על השיר הבא והאחרון שהקליט לנון כרונולוגית לאלבום הלבן. למעשה היה זה גם השיר האחרון שהוקלט ונכנס לאלבום הלבן. אני מדבר כמובן על Julia האישי שיש בו סגירה ופתיחה של כמה מעגלים: מותה הטראגי של אמו 10 שנים לפני כן, פתיחת הרומן עם יוקו אונו שגם ישחרר אותו מצילה של אמו וסגירת העבודות על האלבום הלבן. זוהי גם הפעם הראשונה והאחרונה שהוא יקליט שיר ממש לבדו במסגרת הביטלס. לנון כותב את השיר ברישיקש, כשהוא משתמש בפריטה מיוחדת שהוא לומד מהסינגר סונג רייטר הפולקי האנגלי דונבן ששוהה איתם שם במחנה של המהרישי. הפריטה הופיעה בעוד 2 שירים שנכנסו לאלבום הלבן Happiness is a Warm Gun ו Dear Prudence. דונבן סיפר: “היו כמה אחרי צהריים שהיינו מתכנסים עם הכריות שלנו ומנגנים בגיטרות האקוסטיות שהבאנו. ג’ון היה להוט ללמוד את סגנון פריטת הגיטרה שניגנתי והוא היה תלמיד טוב. לפול כבר היה סגנון פריטה וג’ורג’ העדיף את הסגנון של צ’ט אטקינס. כך כתב ג’ון את ג’וליה ואת ‘פרודנס היקרה’ על סמך הפריטה שלימדתי אותו”. לנון, דונבן והכריות ברישקש לנון בן ה 17 איבד את אמו ב 1958 כשנדרסה על ידי שוטר לא בתפקיד שכנראה נהג בשכרות, ממש ליד ביתה של דודה מימי. האובדן הזה היה טראומטי במיוחד וליווה אותו תקופה ארוכה, וזאת מכיוון שבתקופה שלפני מותה הרגיש כאילו קיבל אותה בחזרה לאחר שנטשה אותו אצל אחותה מרגרט. את השיר הוא פותח את עם משפט מתוך הפואמה “ים וקצף” של המשורר הלבנוני שחי בארה”ב, ג’ובראן חליל ג’ובראן. ג’ובראן כתב: “Half of what I say is meaningless but I say it so that the other half may reach you” ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת שהחצי השני יגיע אליך“. לנון משכתב מעט את המשפט וכותב לאמו: “Half of what I say is meaningless But I say it just to reach you, Julia” ג’ובראן חליל ג’ובראן ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת להגיע אלייך, ג’וליה“. תחשבו איזו השאלה מתוחכמת ביצע כאן לנון על פי הנחיותיו של ג’ובראן. הוא חילק את המשפט ל 2 חלקים. את החלק חסר המשמעות עבורו הוא השאיר כמות שהוא ואת החלק החשוב שהוא רצה שיגיע ויהיה מהותי הוא כיוון לאמו. לנון לא מסתפק בזאת ומשכתב עוד משפט שכתב ג’ובראן בפואמה: “When life does not find a singer to sing her heart she produces a philosopher to speak her mind” “כשהחיים לא מוצאים זמר לשיר את אשר על ליבה, היא מייצרת פילוסוף על מנת שיביע את דעתה…” יפה נכון ? לנון שוב משחק ומשנה את המשפט ומקבל When I cannot sing my heart I can only speak my mind “כשאני לא מצליח לשיר את אשר שעל ליבי, אני יכול רק לומר את דעתי”. גם במהות השיר מתחכם לנון: בשמיעה ראשונה נשמע כאילו השיר מוקדש בלעדית לאמו, בכל זאת הוא קרא לשיר ג’וליה, אבל הוא ממזג לתוכה עוד אדם. את זו שלא עוזבת במנוחה את מחשבותיו שם הרחק ברישיקש: יוקו אונו, שביפנית משמעות שמה הפרטי הוא ‘ילדת האוקיינוס’, ה Ocean Child. “ג’וליה הייתה אמי. אבל זה היה מין שילוב של יוקו ושלה שהתערבבו להיות אחת”. ג’ון חוזר מהודו, יושב עם עצמו בחדר המוסיקה שבביתו בקנווד ומתחיל לשחק עם הפריטה שלמד ומקליט ניסיון אינסטרומנטלי אחד ועוד זוג הקלטות נוסף בהם הוא שר ועדיין טועה פה ושם בפריטה הסבוכה שלימד אותו דונבן. תשמעו כמה זה יפה עוד קטע שהוא מקליט בחדר המוסיקה שלו הוא שיר נוסף שכתב ברישיקש בשם Look At Me, שכנראה וממוען לאותה כתובת. שימו לב שגם בהקלטה הזו עושה לנון שימוש בפריטה שלימד אותו דונבון. מה שאנחנו בעולם התוכנה מכנים ‘אקסטרים reuse’. מסיבותיו הוא, לנון גונז את השיר ומאוורר אותו רק כשנתיים לאחר מכן כשהוא מקליט את אלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band ולמען האמת גם Julia יכול היה להיות ממוקם בצורה טבעית באלבום הזה לולא נעשה בו שימוש באלבום של הביטלס. לנון בחדר המוסיקה שלו בקנווד ב 1967 הפעם הבאה שבה הוא מקליט את Julia היא בהתכנסות בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי ב’אישר’, רגע לפני תחילת ההקלטות לאלבום. הנה לנון מוכפל הקול בביתו של ג’ורג’ כשהוא מתחיל עם hello paul ספק סרקסטי ספק אוהב: בואו נרוץ בציר הזמן כ 4 חודשים וניעצר בסוף הקלטות האלבום הלבן. אנחנו ב 13 באוקטובר 1968. השיר האחרון שלנון הולך להקליט עבור האלבום. ובכן זה לא כל כך מדויק כי למחרת הוא והריסון יקליטו עוד 2 שירים האחד שיר הבלהות What’s The New Mary Jane של לנון שלמזלנו לא ראה אור יום בזמן שהביטלס היו קיימים, והשני Not Guilty המקסים של הריסון שיראה אור רק ב 1979 באלבום סולו שלו, שנקרא בפשטות ‘ג’ורג’ הריסון’. לנון מקבל עבור השיר את מכונת 4 הערוצים הוותיקה והפחות משוכללת – בכל זאת רק הוא והגיטרה. בטייק 2 שיצא בחלק השלישי של האנתולוגיה, נשמע לנון כשהוא עדיין נאבק עם הפריטה של ג’וליה, (או של דונבן, תלוי את מי שואלים) על גיטרת הגיבסון האקוסטית שלו. אנחנו למדים מההקלטה הזו עוד משהו חשוב. פול נמצא בחדר הבקרה, מקשיב, ובסוף הטייק נותן ללנון הנבוך וחסר הביטחון חיזוקים חיוביים. זהו דו השיח המרגש שנקלט במיקרופונים בסופו של הטייק – שימו לב כמה ג’ון מצחקק נרגש מובך וצמא למילה הטובה של פול. פול: “זה היה טייק נהדר”. ג’ון: “זה היה עד אז…” פול: “נסה את זה שוב, היה רק הבדל קטן אחד או שניים”. ג’ון: “היה רק אחד נכון?” פול: “הוא היה נהדר הקטע ההוא. הוא היה באמת נהדר”. ג’ון: “אני לא יכול להמשיך משם ?”. פול: “בהחלט אם תרצה, אתה מתקדם נהדר. ג’ון: “כי ההוא היה מושלם”. למרות בקשתו של ג’ון להתחיל מהאמצע, הם מחליטים להקליט את טייק 3 מתחילתו של השיר. הפעם זה מצליח ונגינת הגיטרה משביעה רצון. ג’ון מכפיל את ערוץ הגיטרה כדי שתשמע רובסטית יותר, ומקליט 3 ערוצי שירה שונים שמשולבים בשיר, חלקם מוכפלים. עוד באותו היום מושלמים המיקסים גם למונו וגם לסטריאו על ידי ג’ורג’ מרטין ועוזריו, קן סקוט וג’ון סמית’. הקלטות האלבום הלבן מסתיימות להן סופית ביום שלמחרת. ג’ורג’ הריסון ממריא ללוס אנג’לס לפרויקט הבא שלו, הפקת האלבום של ג’קי לומקס ופול ולינדה יוצאים לחופשה בניו יורק. ב 18 באוקטובר, בבוקרו של היום, מידפקים שוטרים על דלת דירתו הקודמת של רינגו סטאר שבלונדון ועוצרים באשמת אחזקת סמים את ג’ון ויוקו שזמנית מתגוררים שם. ה 19 באוקטובר, עת התייצבו ג’ון ויוקו בבית המשפט לשימוע ההאשמות נגדם. ב 22 בנובמבר, יוצא לאור האלבום הלבן בבריטניה – לראשונה אלבום כפול של הביטלס, חסר שם וחסר עטיפה. נסיים עם הגרסה המרגשת של שון לנון ל Julia סבתו שבוצעה ב 2001 עבור תכנית המחווה לאביו ג’ון Come Together: A Night for John Lennon’s Words and Music. באקט סמלי ואירוני מקדיש שון את השיר לאמו יוקו. #גורגמרטין #גוןלנון #דונבן #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #גובראןחלילגובראן #יוקואונו #גוליהלנון

אחד השירים שאני הכי אוהב מריבולבר הוא לאו דווקא של לנון או מקרטני. ז”א השירים שלהם נהדרים ואין על כך ויכוח, אבל יש אחד שכשהוא מתחיל אני נדרך. אני אוהב את ה’פייד אין’ שמגיע משום מקום. אני אוהב את ריף הגיטרה הלא מתפשר שמזכיר במשהו את Day Tripper, את התופים שהולמים יחד עם הטמבורין שמרשרש כמו נחש. ואז נכנס הקול הרך של ג’ורג’ שאומר: “אני מת להגיד לך…הראש שלי מפוצץ בדברים לומר…”. עבודת הפסנתר הנפלאה של מקרטני יחד עם אווירת הגוספל והסלסול המזרחי שסוגר את השיר, בהחלט מציבות אותו גבוה באלבום עבורי. באותה התקופה ג’ורג’ נאבק על מנת לשפר את יכולת כתיבת השירים שלו. ג’ורג’ ניסה לכתוב על דברים קצת יותר עקרוניים במקום שירי האהבה הסתמיים וכך הוא מצליח לנפק את Taxman הנפלא שמתקומם על מדיניות המס בבריטניה. מצד שני החשיפה לתרבות ומוסיקת המזרח יוצרת אצלו קונפליקט כשהוא מעוניין גם לכתוב על אופטימיות ורוחניות . בשיר הזה, השלישי של הריסון בריבולבר, שזה כבר הישג לא מבוטל בפני עצמו, הדואליות הזו נוכחת, ומדגישה את המאבק הפנימי בין החומריות לרוחניות או אולי בין ה Taxman לבין ה Love You To. באותה תקופה הוא כותב עוד 2 שירים שנעים בין הקו העדין הזה Isn’t it a Pity ו Art of Dying שלא מצליחים להגיע לקו הגמר של האלבום. את I Want To Tell You הוא מגדיר כ”מפולת של מחשבות שקשה לומר או להעביר הלאה…”. על קטע האמצע של השיר, כתב ג’ורג’ בספר I Me Mine: “אם הייתי כותב את הקטע הזה עכשיו במקום: But if I seem to act unkind It’s only me, it’s not my mind That is confusing things הייתי כותב Although I seem to act unkind It’s isn’t me, it is my mind That is confusing things התודעה היא זו שאומרת לנו מה לעשות – אנחנו צריכים ללמוד להתעלם ממנה”. הריסון שהתקשה לתת שמות לשירים שכתב, מביא את הקטע הזה לקראת סוף הקלטות האלבום ב 2 ביוני 1966, כשהוא נטול כותרת בדומה ל Love You To שקיבל בזמנו את הכותרת Granny Smith על ידי ג’ף אמריק על שם זן התפוח שאהב במיוחד. הריסון ב 1966 עוד לפני הקלטת הטייק הראשון לשיר מתפתח דיאלוג באולפן: ג’ורג’ מרטין: “איך אתה הולך לקרוא לשיר ג’ורג’?” הריסון: “אין לי מושג” (הוא כנראה הציע באמת ובתמים את השם I Don’t Know לשיר לתשומת לב הקורא מקרטני). לנון: “גראני סמית’ חלק 2!” אף פעם לא היו לך שמות לשירים שלך!” ועדת השמות בראשותו של אמריק מתכנסת שוב, והקטע מקבל את השם Laxton’s Superb על שם זן תפוחים אחר. פול סיפר שנדרשו לא מעט חזרות לפני ההקלטה. “השיר הזה היה קשה מאוד עבורנו ללמוד. המשכתי כל הזמן לטעות, כי זה נכתב בצורה מוזרה מאוד. זה לא היה 4 רבעים או ואלס או משהו דומה. אחר כך הבנתי שלשיר היה אי סדר באופן סדיר, לקח קצת זמן אבל פתרנו את זה”. כשג’ורג’ בגיטרה המובילה, פול על פסנתר ורינגו בתופים, מתחילה העבודה על השיר כש 5 טייקים מוקלטים. עם טייק 3 הוחלט להמשיך הלאה. עובדים על ריבולבר באולפן ג’ורג’ מקליט את השירה ובו זמנית ג’ון ופול מקליטים את קולות הרקע. לאחר מכן מוכפל קולו של ג’ורג’, רינגו מוסיף מראקאס ופול מעבה עם עוד עבודת פסנתר כשג’ון על הטמבורין. היום מסתיים כשהם מוסיפים מחיאות כפיים שמשווים לשיר בחלקו השני מין אווירת גוספל. בסה”כ באותו היום הם משקיעים כ 8 שעות בהקלטת שירו של ג’ורג’ ( צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר על שיר של 2 וחצי דקות) ולמרות זאת סיפר אמריק: “היה אפשר לקבל את הרושם שלג’ורג’ הייתה מכסת זמן מסוימת לעבוד על השירים שלו ואילו אחרים יכלו לבלות על השירים שלהם כמה זמן שרצו. תמיד היה לחוץ יותר כשעשינו את אחד משיריו של ג’ורג’ “. למחרת הם ממשיכים לעבוד על השיר שג’ורג’ כבר מכנה I Don’t Know כשפול משלים את תפקיד הבס שהשאיר לסוף. מיקס המונו לשיר מושלם כמה ימים אחר כך ב 6 ביוני וכבר נושא את שמו הסופי של השיר – I Want To Tell You. השיר לא בוצע מעולם בהופעה על ידי הביטלס שהעדיפו לנגן בגזרת ג’ורג’ דווקא את If I Needed Someone מתוך ‘ראבר סול’. כשיצאו לסיבוב הופעות ביפן ב 1991, פתחו הריסון וחבריו ללהקה ובניהם אריק קלפטון חברו הטוב את ההופעות עם I Want To Tell You. הנה צילום מתוך הקהל בהופעה שהתרחשה באוסקה, יפן ב 12 בדצמבר 1991: כשנערך המופע לזכרו, כשנה לאחר מותו, זכה השיר לפתוח את החלק הרוקי של המופע ולעולם אצטמרר כשהריף הזה יתחיל להדהד ויפתח את ההופעה. #גףאמריק #רינגוסטאר #Taxman #גוןלנון #גורגהריסון #loveyouto #פולמקרטני

בפעם הקודמת עזבנו את ידידנו מקרטני בסוף הצד הראשון של אלבום הסולו הראשון שלו, כשהוא יודע שהוא אמנם לא לבד, כי יש לו את לינדה, אבל הוא גם מבין ששום דבר לא הולך להיות אותו דבר. את הצד השני של אלבום הסולו הראשון שלו פותח Oo You. השיר התחיל כאלתור אינסטרומנטלי ורק לאחר מכן נוספו לו מילים. המילים סתמיות לגמרי, וגם הלחן לא מבריק. אבל אנחנו שוב מתחילים את הצד השני עם תחושת הכיף שבחופש לעשות ככל העולה על רוחו, ויש בזה משהו מדבק. תוסיפו את הביצוע הקולי המשועשע, את פעמון הבקר ואת השימוש בספריי מים ואתם מקבלים קטע שכולו שעשוע והנאה, גם אם הוא זניח לחלוטין. הקטע Momma Miss America, שהוא אינסטרומנטלי, נקרא במקור Rock ‘n’ Roll Springtime (אפשר לשמוע בתחילת ההקלטה את ההכרזה), והוא אכן כזה. הוא בנוי משני חלקים, החלק הראשון מתחיל בתחילתו ומסתיים ב-1:57 בחלק הראשון ממש אפשר להרגיש את הצעידה אל האביב, זמן ההתחדשות, הזמן בו יצא האלבום, התקופה בה מקרטני יהפוך מחיפושית לפרפר. הבס הנהדר מצעיד את הקטע קדימה, כך גם הפסנתר. בסוף החלק הראשון אפשר ממש לשמוע את הציפיה וההתרגשות. ואז מתחיל החלק השני. הוא מביא איתו את החששות. הוא עשיר יותר (מצטרפת גיטרה אקוסטית נפלאה) ומתחיל עם סולו גיטרה חשמלית שמאוד בטוחה בעצמה ובהובלה שלה. אבל אז היא פתאום משתתקת בסביבות 2:40. חושבת לאן בעצם הולכים וחוזרת אחרי כמה שניות עם סולו פחות בטוח בעצמו. ב-3:10 הגיטרה מנסה להתאפס על עצמה ומקבלת גיבוי משאר הכלים. ואז ב-3:45 הפסנתר אומר לה, הכל בסדר, אל תלחצי, אנחנו יחד ונגיע ל-toppermost of the poppermost (משהו שהביטלס היו אומרים לעצמם בתחילת הדרך). הגיטרה נרגעת והקטע מסתיים. ואם אתם חושבים שרק אני מאוד מתלהב מהקטע הזה, אז דעו שקמרון קרואו הכניס אותו לפס הקול ששל “ג’רי מגוויר”. מה זה אומר? כלום. “טדי בוי” נכתב בהודו בשנת 1968, ומספר סיפור קטן על נער ואמו. אני מניח שסיפורים כמו זה, על אב שנהרג במלחמה וילד שנשאר לבד עם אמו, היו שכיחים באנגליה בשנות החמישים, ואני מניח שפול הכיר ילדים כאלה. בכל אופן, השיר כתוב בעדינות רבה. הביטלס התחילו לעבוד עליו בפרוייקט Get back, אבל שום דבר לא יצא מזה בסופו של דבר. הביצוע באלבום הוא ביצוע יפיפה. הקצב שלו הואץ, דבר שמוסיף לו חן, יש לו סאונד ביטלסי עם חידוש נפלא שיהיה חלק מרכזי ביופי העצום של האלבום הבא – לינדה בקולות רקע מתגלה כמתאימה לפול כמו כפפה ליד. כמעט בכל מקום שתקראו על Singalong Junk, הגרסה האינסטרומנטלית לJunk, יטענו כי ההכללה של הקטע באלבום נבעה ממחסור בחומרים. הרשו לי לחלוק על זה. Junk המלנכולי, במקומו המושלם בצד הראשון, מספר בשבילי סיפור אחד (כפי שהסברתי בפוסט הקודם). כאן הוא מספר משהו אחר לגמרי. אחרי הצעידה לאביב הגיע שיר ביטלסי. הנה, אתה יכול פול. ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הכנפיים השבורות האלה וללמוד לעוף. לטעמי אין כלי שנותן תחושת תעופה מושלמת יותר מפסנתר. לכן, הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא השחרור מהכבלים למטרת תעופה והוא מכין את הקרקע לשיר הבא. הוא מתחיל לא פחות מלנכולי מהגרסה המושרת. הפסנתר פשוט מנגן את תפקיד השירה של פול – וזהו דווקא תפקיד של ירידה בתווים, ולא עליה. ואז ב-0:49 הוא מתחיל לנגן משהו אחר. רצף תווים שמימיים שעבורי ממש מרגישים כמו שרטוט מוסיקלי של ריחוף. ואז מגיע קטע הפזמון. הגיטרה מנסה לקרקע את תווי הפסנתר, אבל כשהפזמון חולף הפסנתר לא מוותר. אז קורה דבר יפה – הגיטרה נסחפת והופכת אופטימית יותר. גם הסוף שונה מזה שמופיע בגרסה המושרת – שם היו שתי גיטרות, אחת בכל רמקול, והן לא ידעו בדיוק לאן ללכת. הדבר היחיד שידעו הוא שהן לא הולכות יחד. הפעם כל הכלים עוצרים יחד, אולי כי הם כבר יודעים לאן הם הולכים. לאן, אתם שואלים? לשיר הכי מושלם בעולם (לאחר A Day in the Life). כן. עוד רגע נגיע אליו. כשאני מדבר על Maybe I’m Amazed, אני לא בדיוק אובייקטיבי (אם בכלל קיימת אובייקטיביות לגבי עניין רגשי כמו מוסיקה). זו היתה אהבה מהאזנה ראשונה. אז עוד לא ידעתי שהשיר יתאר בדיוק את הרגשתי כלפי מי שתהפוך לשותפתי לחיים. מבחינתי זהו שיר אינטימי מאוד. גם מבחינתו של מקרטני, שלא רגיל לכתוב שירים כל כך חשופים. השיר, או לפחות חלק מהמנגינה שלו, נמצא כבר בהקלטות של Get Back. אבל פה נמצאת התוצרת האמיתית. כל תו בו מושלם. הוא הוקלט בסשן אחד באבי רואד, כשפול, כרגיל באלבום הזה, מנגן בכל הכלים. אנחנו מתחילים מפייד אין, כמו מתוך מחשבה שכבר קיימת. האקורדים של ההתחלה קצת קודרים, אבל אז אנחנו עולים לאקורד אחר ומשהו באווירה מתבהר. מקרטני תוהה: אולי אני מופתע מהאופן בו את אוהבת אותי כל הזמן אולי אני מפחד מהאופן בו אני אוהב אותך ואחרי שהודה בזה נכנס הבס ונכנסים התופים ואנחנו נכנסים פנימה עמוק יותר אולי אני מופתע מהדרך בה הוצאת אותי מחוץ לזמן –ניתן להבין את זה כהפסקה בסקוטלנד, שתחילתה היתה בדיכאון וסיומה בזמן שקט שבו פול אגר כוחות וחזר לעצמו לאט לאט, כשהוא בעצם נעלם מציר הזמן של הביטלס, ומעיני הציבור. מתי שמעתם את פול מקרטני ככה? וזה ממשיך. זה מה שהוא שר בפזמון, מגובה בקולות הרקע היפייפיים שלו ושל לינדה, בצרחה של אדם שמאמין בכל מילה שהוא שר ובפסנתר שמגבה אותו בביטחון. אולי אני אדם, ואולי אני אדם בודד שנמצא באמצע של משהו שהוא לא ממש מבין. אולי אני אדם ואולי את האשה היחידה שיכולה אי פעם לעזור לי בייבי, עזרי לי להבין. והנה הביטלס נכנסו – המשהו שהוא לא מבין, הדבר הנפלא הזה שהפך לדבר איום כל כך. אבל היא יכולה לעזור לו לעבור את זה. מתוך הבקשה הזו אנו עוברים לסולו הגיטרה הנפלא של השיר. הגיטרה כאן, לטעמי, היא התנועה שהוא צריך על הכתף (כמאמר “היי ג’וד”) והתנועה מבוצעת על ידי האשה, במקרה הפרטי שלו, לינדה. הגיטרה בטוחה, מצעידה קדימה, רגישה אך לא נוקשה. וכדי להזכיר לו למה הוא שואף, או לנו למה הוא אחראי – ב-1:25 נכנסת גיטרת ליווי שכאילו יצאה מהאלבום “אבי רואד” (ואכן אלבומו הבא, Ram, הוא אלבום שבאופן אישי נשמע לי כהמשך ישיר ל”אבי רואד” מבחינת רעיונות מוסיקלים). אחרי פזמון נוסף בו הוא קורע את הגרון הוא ממשיך עם התמיהה, אבל הפעם נכנסים רעשי החוץ שעליהם צריכים להתגבר (הרעשים מנוגנים על ידי הגיטרה.) ועדיין הוא ממשיך להיות מופתע אולי אני מופתע מהאופן בו את עוזרת לי לשיר את השיר שלי Right me when I’m wrong והוא מבין שהוא מופתע מכמה שהוא באמת זקוק לה. השיר מתקדם למעבר שיכול היה להיות סיומו, אבל אז היא חוזרת, הגיטרה המעולה הזו, בטוחה בעצמה אפילו יותר מקודם, עם אותה חברה מ”אבי רואד”. ואז קורה דבר יפה, השיר לא יודע איך להסתיים. וזה הגיוני, כי זו רק ההתחלה, ומי יודע מה ילד יום? וכך בפייד אאוט ארוך כל כלי פותח שביל אחר בו יוכלו ללכת המקרטנים. מסיבה שלא ברורה לי, השיר הזה, שכל כך ברור שהיה צריך לצאת כסינגל, לא יצא. פול ניסה לתקן זאת והוציא את הגרסה החיה מאלבום ההופעה “Wings over America” כסינגל ב-1976. אבל זה ביצוע נחות שמאבד הרבה מאוד מהעוצמה של השיר כפי שהוא מופיע באלבום. הקצב שלו הואט ומשיר אישי מאוד הוא הפך לבלדת איצטדיונים שגרתית. כל אלבום אחר של מקרטני היה מסתיים פה, אבל הפעם הוא במצב רוח אחר. דווקא העוצמה של האהבה הזו, האהבה שמניעה את כל התקליט הזה, מאפשרת לו לסיים באופן אוונגרדי לחלוטין מה שיכול להיתפס (בטעות) כאלבום פופ של אמן בסדר גודל שלו. בטח כשהאמן הוא פול מקרטני ב-1970. על פניו Kreen-Akrore הוא לא קטע סיום ברור מאליו. הרעיון עלה לפול לאחר שצפה בסרט דקומנטרי על שבט בשם קרין אקרור שגר ביערות ברזיל. צפיה באופן בו הם חיים, ואיך האדם הלבן מנסה לשנות את חייהם כך שיתאים לאורח חייו, היווה השראה עבור מקרטני לחקות את הסאונד שלהם כפי שהשתקף מהתוכנית. ראשית הוא הקליט את התופים, אחר כך הוסיף את שאר הכלים, כולל קולות של חיות, חץ וקשת שסאונד הקליעה בהם הוקלט, וצלילי שריפת עץ אותו שרפו באולפן. לסיים את האלבום בקטע כזה זו הבעת עמדה – אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני לא מוגבל לציפיות שלכם ול”חוקים” שלכם. אני, כמובן, גם מלביש עוד משמעות על הקטע – בהתחלה יש את פול הנער. התופים המתונים מהווים את התקופה הראשונית. הוא לבד. ואז המוסיקה נכנסת לחייו – עם גיטרה ופסנתר בנוסף לתופים. קולות החיות מסמלות את המפגש עם חברי הביטלס ואז הכל אצלו מתפוצץ – התופים הופכים למהירים יותר וחסרי סדר. משהו בפנים מתפוצץ. הם מתפוצצים. המבורג? ואז הם הופכים לביטלס עם קולות הרקע המפורסמים – הכל נהיה מדויק יותר. רק שבשלב מסוים הוא מרגיש שהוא במרדף. מי רודף אחריו? הוא לא מצליח לנשום, והוא רץ ורץ. ואז אנחנו חוזרים ל”מקרטני” – עכשיו הוא לבד וסוף סוף הוא יכול לנשום. וככה מסתיים אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני. אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את האלבום, אבל אני אחזור על הטענה שלי – מדובר באלבום על גבול האוונגרד לאמן בסדר הגודל שלו בתקופה ההיא, בטח על רקע הציפיות האדירות מאלבום של יוצא הביטלס שכתב את “היי ג’וד”, “פני ליין” ו”אלינור ריגבי” לקראת יציאת האלבום גילה מקרטני ללנון את הסוד: “אני עושה את מה שאתה ויוקו עושים. אני מוציא אלבום – ואני עוזב את הלהקה גם כן.” “טוב מאוד”, ענה לנון, “זה הופך את שנינו למי שקיבלו את זה (ההתפרקות) מנטלית”. לא בטוח שזו היתה תגובתו אם היה יודע כי האלבום מתוכנן לצאת בצמוד ל-Let it be, אלבומם האחרון של הביטלס. כשאלן קליין גילה על מועד יציאת האלבום הקרוב הוא השתולל. הוא ניסה לעשות הכל כדי למנוע מקפיטול בארה”ב להוציא את האלבום במועדו, אבל ג’ון איסטמן, עורך הדין של פול ואח של לינדה, הודיע לקפיטול שאם הם לא מוציאים את האלבום במועד, הוצאת האלבום תעבור לחברת קולומביה. קפיטול לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את פול ומועד היציאה נשאר כשהיה. “מקרטני” היה אמור לצאת ב-10 באפריל, אבל מכיון שתקליטו של רינגו Sentimental Journey יצא ב-27 במרץ, פול הסכים לדחות בשבוע את מועד יציאת אלבומו, כדי לאפשר לרינגו עוד קצת זמן באור הזרקורים. הבעיה היתה כעת שמועד היציאה של האלבום Let it be הוקדם ונקבע ל-24 באפריל, שבוע לפני בכורת הסרט, ושבוע לאחר מועד היציאה החדש של “מקרטני”. החשש של קליין וחברי הביטלס האחרים היה שהאלבום של מקרטני יתחרה באלבום של הביטלס. קליין ביקש מג’ון וג’ורג’ לטפל בעניין, מתוקף היותם מנהלי אפל. ג’ון כתב ל-EMI שהוצאת שני האלבומים בסמיכות כל כך קרובה לא תהיה פעולה שתטיב עם החברה, ולכן צריך לדחות את הוצאת האלבום של פול ל-4 ביוני. ג’ורג’ כתב לפול על הפעולות שעשו על מנת לדחות את יציאת האלבום שלו וחתם: “אנחנו מצטערים שזה יצא ככה – זה לא אישי. אוהבים, ג’ון וג’ורג’. הרי קרישנה. A Mantra A Day Keeps Maya Away.” כדי לרכך קצת את המכה, על המעטפה כתב From Us To You, מאיתנו אליך, רמז ללהיטם של הביטלס מתחילת הדרך. הוא השאיר את המכתב בקבלה של אפל כדי ששליח יקח אותו אל פול. רינגו ראה במקרה את המעטפה והחליט למסור אותה באופן אישי לפול. הוא חשב שזה לא הוגן שפול יקבל את המכתב על ידי שליח. פול, שקרא את המכתב וחשב שרינגו היה שותף בכתיבתו החל להשתולל. רינגו סיפר: “הוא השתגע. הוא איבד שליטה, צרח ודחף את אצבעו לכיוון הפרצוף שלי, כשהוא אומר ‘אני אגמור אתכם’ ו’אתם תשלמו'”. פול העיף את רינגו מביתו וצלצל לג’ורג’. “הוא השתולל כמו אטילה ההוני… צרח כל כך חזק שהחזקתי את השפופרת רחוק מהאוזן”. בסופו של דבר רינגו היה זה ששכנע את האחרים להשאיר את תאריך היציאה של האלבום כפי שהוא. ממש כפי שהוא היה אחראי לכל תו באלבום, כך גם העיצוב היה שלו ושל לינדה וכלל את הצילומים שלה. זה היה מקרטני אחר, משפחתי. אהובה עליי במיוחד התמונה היפה שלו עם מרי שמציצה מתוך המעיל שלו. אבל היח”צ נעשה על ידי אפל, ומקרטני לא היה שם לפקח, כפי שעשה תמיד בעבר. כך גילה דרך מודעות העיתונים כי הלוגו של אפל, מקור גאוותו, הופיע עכשיו עם הכיתוב An ABKCO-managed company (חברתו של אלן קליין, שנוא נפשו). הוא החליט לממן בעצמו סט חדש של פרסומות ללא הלוגו של אפל בכלל. הוא סרב להוציא סינגלים וסרב לראיונות. מאוחר יותר הוא הסביר שבכל ראיון שאלו אותו האם הוא מאושר וזה כמעט גרם לו לבכי. הוא לא היה מסוגל לשקר ולומר שכן. כדי לעקוף את עניין הראיונות, עותקי התקליטים שנשלחו לעיתונאים הגיעו עם ראיון בינו לבין פיטר בראון מאפל. למעשה היה זה פול עצמו שכתב את כל השאלות והתשובות. הפעם, בניגוד לאיש יחסי הציבור הטבעי שהיה תמיד, החליט להוציא החוצה את כל מה שהוא מרגיש. שאלה: האם כל השירים נכתבו על ידי פול מקרטני לבד? תשובה: כן, אדוני. ש: האם כך יופיע גם בקרדיט: מקרטני? ת: זה יהיה קצת מוזר עבורם להופיע כלנון-מקרטני, אז מקרטני, כך יהיה. ש: האם נהנת לעבוד כסולן? ת: מאוד. רק אני הייתי צריך לאשר כל החלטה והסכמתי איתי. תזכור שגם לינדה קשורה, אז זה למעשה מופע זוגי. ש: מה היתה התרומה של לינדה? ת: באופן ישיר, היא משתתפת בהרמוניות, אבל ברור שזה הרבה יותר מזה, כי היא הכתף עליה אני נשען, דעה נוספת וצלמת מעולה. ויותר מכל אלה, היא מאמינה בי – באופן תמידי… ש: האלבום היה סודי עד שכמעט סיימת אותו. האם זה היה מכוון. ת: כן, כי בדרך כלל אלבום הופך להיות ישן לפני שהוא בכלל יוצא. תראו את Get Back (שיצא בסופו של דבר כ-Let it be). ש: האם אתה יכול לתאר את המרקם או התחושה של האלבום בכמה מילים? ת: בית. משפחה. אהבה. ש: האם נשמע את לינדה בכל אלבומך העתידיים? ת: יכול להיות. שנינו אוהבים לשיר ביחד ויש לנו הרבה זמן להתאמן. ש: האם פול ולינדה הופכים לג’ון ויוקו? ת: לא, הם הופכים לפול ולינדה. ש: האם זה נכון שלא אלן קליין ולא ABKCO היו או יהיו מעורבים בצורה כלשהי בהפקה, ייצור, הפצה או קידום של האלבום הזה? ת: לא אם זה יהיה תלוי בי. ש: האם התגעגת לביטלס האחרים ולג’ורג’ מרטין? האם היה רגע בו חשבת “הלוואי שרינגו היה כאן לקטע הזה?” ת: לא. ש: בהנחה שזה יהיה אלבום מצליח מאוד, האם יהיו אחרים? ת: גם אם הוא לא יהיה להיט, אני אמשיך לעשות את מה שאני רוצה כשאני רוצה. ש: האם אתם מתכננים אלבום חדש או סינגל חדש של הביטלס? ת: לא ש: האם האלבום הזה הוא חופשה מהביטלס או התחלה של קריירת סולו? ת: רק הזמן יגיד. בהיותו אלבום סולו הוא פותח קריירת סולו, וזה שהוא לא נעשה עם הביטלס אומר שזו מנוחה. אז זה גם וגם. ש: האם ההפסקה שלך מהביטלס היא זמנית או קבועה, עקב מחלוקות אישיות או מוזיקליות? ת: מחלוקות אישיות, מחלוקות עסקיות, מחלוקות מוזיקליות, אבל יותר מכל כי אני פשוט נהנה יותר לבלות את הזמן עם המשפחה שלי. קבוע או זמני? אני לא באמת יודע. ש: האם אתה רואה תקופה בה לנון-מקרטני יחזרו להיות צמד כותבי שירים פעיל? ת: לא. ש: מה אתה חושב על מאמצי השלום של ג’ון? על ה”פלסטיק אונו בנד”? על השפעת יוקו עליו? על יוקו עצמה? ת: אני אוהב את ג’ון ומכבד את מה שהוא עושה. זה לא גורם לי הנאה. ש: מה מערכת היחסים שלך עם קליין? ת: אין לי. אין לי חוזה איתו והוא לא מייצג אותי בשום דרך. ש: מה אתה מתכנן לעשות עכשיו? חופשה? מיוזיקל? סרט? פרישה? ת: התוכנית היחידה שלי היא להמשיך להתפתח. ה”דיילי מירור” פרסם ב-10 באפריל – PAUL IS QUITTING THE BEATLES. לנון רתח. הוא נאלץ להחזיק את הפרישה בבטן מספטמבר של שנה שעברה, ומקרטני פשוט בא ומצהיר על זה. “זו עובדה פשוטה”, אמר ג’ון, “ש(פול) לא יכול לעשות את הדברים איך שהוא רוצה, אז הוא גורם לתוהו ובוהו. אני הוצאתי 4 אלבומים בשנה שעברה, ולא אמרתי אף מילה מזויינת על עזיבה”. המעריצות האשימו את לינדה. אחת מהן הסבירה לכתבת ה-BBC שלינדה אמורה להיות אשתו, אבל היא שולטת בו. “היא אומרת קפוץ והוא קופץ. גאון שכזה, אסור לתת לאשה לעשות את זה לגבר”. פול ניסה להגן על עצמו ולומר שהביטלס התפרקו פשוט כי הם התפרקו, אבל התקשורת האשימה אותו בפירוק ובשימוש ציני ואגואיסטי בהודעה על הפירוק כדי לקדם את האלבום החדש שלו. גם הנסיון שלו להציג עצמו כאיש משפחה מאושר שפירוק הביטלס לא מזיז לו, לא תרם לתדמית, שהרי פירוק הביטלס הסעיר את העולם. אף אחד לא ידע בתקופה ההיא על מה שקרה בתוך הלהקה. על התחושות הרעות של פול, על המאבק עם אלן קליין על השליטה ועל התחושה שלו שדוחקים אותו הצידה. הביקורות לא ריחמו על האלבום. רובן היו רעות. זה לא מה שציפו מפול מקרטני, מביטל. אלבום לואו פיי יפייפה שמביע מצב נפשי היה כנראה מוקדם עדיין לתקופה. בטח מפול. מבחינתם היה מדובר באלבום שרוב הקטעים בו לא שלמים בכלל ובטח לא מעניינים. לפחות כולם ציינו את Maybe I’m Amazed כפנינה. גם חברי הביטלס האחרים לא התלהבו מהאלבום. קראתי איפשהו שג’ון ממש התעצבן כשהוא שמע אותו ולא הבין איך, כשהם עבדו על “אבי רואד”, מקרטני התעקש על כל פרט ופרט כדי להוציא את הסאונד המושלם של האלבום, ואילו כשהוא עובד כסולן הוא מוציא אלבום שנשמע כאילו הקליטו את רובו בבית (מה שנכון לפחות לחלקו). אבל כל זה לא הפריע למכירות האלבום והוא היה לאלבום הסולו השני הכי נמכר של מקרטני (אחרי “להקה במנוסה”), אם כי סביר להניח שהסיבה היא שכל מעריצי הביטלס רצו לקנות את האלבום באופן אוטומטי. כך אני ודאי הייתי עושה. בעבור השנים, ההערכה לתקליט גברה. ב-1999, כשניל יאנג הכניס את מקרטני להיכל הרוקנרול, הוא אמר על “מקרטני”: “אהבתי את האלבום הזה בגלל שהיה כל כך פשוט והיה כל כך הרבה לראות ולשמוע. זה היה פשוט פול. לא היו שם קישוטים בכלל… לא היה שם נסיון להתחרות עם דברים שהוא כבר עשה. וכך הוא יצא מתוך צילם של הביטלס” אני כל כך אוהב את האלבום הזה (באמת?, אתם אומרים, לא שמנו לב), וחשוב לי לציין משהו. היום אני מכיר את הסיפור מאחוריו ואני מרגיש קשר אישי רב שנים אליו, אבל בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא ידעתי עליו כלום. קיבלתי אותו מחבר של ההורים שלי כשהייתי בן 13. כבר הערצתי את הביטלס, אבל האלבום היחיד של מקרטני שהכרתי היה Pipes of peace (אבא שלי ממש אהב את Say Say Say, אז הוא חרג ממנהגו וקנה את התקליט). למוסיקה הלועזית ששמעתי ברדיו לא התחברתי. לא לשירים, אבל בעיקר לא לסאונד. האלבום הזה של מקרטני היה אהבה משמיעה ראשונה – ככה רציתי שהמוסיקה תשמע. אינטימית, אישית. לא ידעתי להגדיר מה נוגע בי כל כך, אבל היופי שבגיוון שבו, ההפתעות שבו. הוא היה אחר והוא נשאר עמוק בתוך ליבי עד היום. #MaybeImAmazed #mccartney #גוןלנון #פולמקרטני

שלום חברים. חשבנו שיהיה נכון לסיים את שבוע יום ההולדת של מקרטני, בו קיבלנו ממנו מתנה כל כך יפה בצורת סינגל חדש, בתחילת סיקור קריירת הסולו שלו. מי שמעוניין לקרוא את המבוא לקריירת הסולו, יכול למצוא זאת בפוסט שפרסמנו כאן בעבר. היום נתחיל עם אלבום הסולו הראשון שלו, “מקרטני”. מכיון שהפוסט ארוך, נחלק אותו לשני חלקים. החלק השני יעלה בעוד שבוע, ביום חמישי הבא. אז קדימה, בואו ונתחיל: בסוף שנת 1969, בתמיכתה של לינדה, חזרו המקרטנים ללונדון. התוכנית היתה להקליט את אלבום הסולו הראשון של פול, והוא אכן היה אלבום סולו. את כולו הקליט מקרטני לבד לגמרי. הוא התחיל להקליט את האלבום בביתו עם טייפ 4 ערוצים שהשאיל מ-EMI, ללא טכנאי או מיקסר, או אפילו מד שיראה מתי הוא נכנס לגבול הדיסטורשן – הוא פשוט חיבר את המיקרופון או הגיטרה ישירות לתוך הטייפ והקליט. אחר כך הקשיב – אם נשמע טוב, מעולה. לא נשמע טוב? מתחילים שוב. ככה עד שהכל נשמע בהיר וטוב. תיקונים, שירים מלאים נוספים ומיקסים נעשו באולפני אבי רואד ואולפני מורגן תחת שם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא חברי הביטלס האחרים או אלן קליין, מנהלם השנוא (עליו) ידעו על התקליט. לתקליט קרא בפשטות “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד Lennon/Mccartney. לא עוד חלק מצמד. “מקרטני” מתחיל רצף של שלושה אלבומים שמבחינתי מהווים את השיא של מקרטני הסולן. זה לא כי הוא לא הוציא חומר משובח לאחר מכן, אבל שלושת האלבומים האלה (שעבורי הם מושלמים), מעבר למוסיקה שבהם, מספרים סיפור מדהים על פרידה ונסיון לידה מחדש, ועל עולם שלא מוכן לקבל יצירתיות, אלא רק בתנאים שלו עצמו. האלבום “מקרטני” בנוי משירים, שברי שירים וקטעים אינסטרומנטליים. כשאני אומר לאנשים שלדעתי הוא מושלם, אני מקבל בדרך כלל מבט של “טוב, עוד מעריץ עיוור.” או אולי חרש, מתאים יותר. זהו אלבום לא אחיד, תמוה לפרקים, ולמעשה מכיל רק 4-5 שירים אמיתיים ובשלים. האם זה האלבום של אדריכל “סרג’נט פפר” והמחרוזת של “אבי רואד”? סוד כוחו של האלבום נובע מכך שהוא לא אמור להיות המשך לביטלס. הוא מכיל הרבה פשטות, אמת, כנות ויופי. זה אלבום בו פול מקרטני משתף אתכם במה שעובר עליו, וכמה פעמים כבר יצא לכם לחוות שיתוף מלא בראשו ולבו של אדם שבור שמנסה לבנות את עצמו מחדש? יכול להיות שתאמרו שהייתם מצפים שליבו ומוחו של מקרטני יהיו קוהרנטיים יותר, אבל אם יש משהו שאנשים תמיד שוכחים בקשר למקרטני – הוא אף פעם לא באמת עשה מה שמצפים ממנו. או לפחות ככה זה היה עד שתי נקודות עתידיות שנגיע אליהם בשנים מאוחרות יותר בקריירה שלו. פול סיפר: “כשהגעתי להקליט את ‘מקרטני’, היו לי כל מני קטעים לא שלמים, ואהבתי את כולם, ועל אף שהם ראשוניים, היה בהם משהו, אז השארנו אותם ופשוט הוצאנו את האלבום.” האלבום הכיל אלתורים ושברי שירים ומנגינות שחלקם היו קיימים כבר למעלה מעשור. “הם היו כמעט ראויים לזריקה, אתה יודע, אבל זו הסיבה שהם נכללו בסוף. כי הם לא היו לגמרי ראוים לזריקה. זה היה כל הרעיון של האלבום: כל הדברים הרגילים שאתה מקליט שהם נהדרים ויש בהם אווירה מיוחדת, אבל לא טובים מספיק כהקלטה רשמית או עבודה שעברה הפקה מוסיקלית. בדרך כלל החומרים האלה נאספים יחד עם הדמואים שאתה עושה, אבל הרבה פעמים אלה החומרים שאני ממש אוהב” הגיע הזמן לעבור לשירי האלבום, אבל חשוב לי להדגיש – אמנם אפרק את האלבום לגורמים, אבל כוחו של האלבום הזה הוא בסכום חלקיו המוסיקליים והוא ראוי להישמע ברצף. האלבום מתחיל עם קטע “The Lovely Linda”. זהו הקטע הראשון שהוקלט לאלבום. הוא הוקלט בדצמבר 1969 בבית בקוונדיש כניסוי כלים – פשוט כדי לבדוק איך להפעיל ולעבוד עם הטייפ שהשאיל. מכיון שלינדה היוותה את הכח המניע וההשראה ליצירת האלבום, הוא חשב שנכון יהיה לפתוח איתה. הוא הוסיף לאלתור הגיטרה נגינת בס ותיפוף על ספר ויצר קטע קטן ואישי מאוד, רגע שמח, בו נשמעים רחשי הבית מסביב. “לינדה נהגה להסתובב פעמים רבות עם פרחים בשיער, אז זו היתה ממש שורה מתוך יומן”, אמר. הקטע הבא באלבום הוא That would be something That would be something Really would be something That would be something To meet you in the fallin’ rain momma To meet you in the fallin’ rain אנחנו בדצמבר. קר. גשום. חזרה בלונדון בבית בקוונדיש. אבל זה יהיה משהו לפגוש בך בגשם השוטף – לינדה היא הגשם השוטף את כל המועקה ששאר לונדון מפעילה אצל מקרטני. זו לא לינדה הניו יורקית או הלונדונית, זו לינדה מסקוטלנד שהצילה אותו. וזו דרך כל כך טבעית להמשיך את האלבום. בהתחלה היתה זו גם כן לינדה של הטבע, עם הפרחים בשיער, אבל עכשיו לינדה היא סוג של כח טבע בפני עצמה שמאפשר לפול להתמודד ולבנות עצמו מחדש. הוא חוזר על המשפט הזה כמו מנטרה לכל אורך השיר, והמנטרה נטמעת בו חזק יותר ויותר – אנחנו מרגישים את זה כי כל פעם השיר מתעבה ומקבל שכבת סאונד נוספת – אנחנו מתחילים עם גיטרה חשמלית ובס. ואז מתווספת גיטרה אקוסטית. ואז גם תופים. ואז גם תופים אותם הוא מבצע ווקלית. והביצוע הקולי שלו משוחרר ומלא חיים ותקווה ושעשוע. הקטע הבא באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם valentine day השם מסביר שאנחנו עדיין באזור של אהבה וזוגיות, אבל מבחינת ההקלטה, האהבה, והביטחון שהביאה איתה, משחררים את מקרטני לנהל נסיונות בתהליך אוונגרדי למדי. העובדה שהתוצאה היא כל כך מלודית רק מדגישה את הגאונות של מקרטני. הקטע הזה מאולתר לגמרי ונכתב תוך כדי הקלטה. הוא החל להתנסות בתהליך הזה כבר במהלך העבודה על האלבום הלבן הכפול, אבל עכשיו לקח אותו אל הקצה. הוא סיפר: “מה שעשיתי היה פשוט להיכנס אל תוך האולפן בכל יום ופשוט להתחיל עם טרק של תופים. אז הייתי בונה את זה ללא רעיון ממשי של איך השיר הולך לצאת. זו מעין דרך הפוכה של עבודה. אחרי שהקלטתי את התופים, הוספתי גיטרות ובס ובניתי את הטרק של הליווי.” בקטע הזה טרק הליווי היה למעשה הטרק כולו. הוא פשוט מאוד, מלודי מאוד ומקסים. חסר ערך ממשי בפני עצמו אבל כגשר בין הפתיחה לבין השיר הבא, הוא נפלא. השיר הבא הוא Every Night, וזהו השיר השלם והמושלם הראשון באלבום. נסיונות ראשוניים של ביצוע השיר אפשר למצוא בינואר 1969, במהלך הצילומים של Get Back. אבל זה לא דומה ליופי שהשיר הזה מביא איתו באלבום הסולו הראשון של מקרטני. השיר Every night מושלם החל מהצליל הראשון שלו, והסאונד הנפלא שלו הוא הסאונד החם של אולפני אבי רואד, שם הוא הוקלט. השיר מתחיל עם גיטרה אקוסטית נהדרת, שמוכפלת בהמשך, אבל מה שבאמת מהווה את העוגן של השיר הם הבס והתופים בעלי הסאונד החם כל כך. יש משהו כל כך ביתי בסאונד הזה ופול מוכיח שהוא חטיבת קצב מופלאה בפני עצמו. גם המילים חושפניות מאוד. כל מי שעבר תקופות של דכדוך עמוק יכול להתחבר למשפטים האלה: Every Night I Just Wanna Go Out, Get Out Of My Head Every Day I Don’t Want To Get Up, Get Out Of My Bed כל לילה מביא יום חדש, וכל לילה מביא את היום הזה לסופו, וזה ממשיך וממשיך. אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? לינדה נמצאת פה, והוא מוצא דרכה את הכוחות. לכן – But Tonight I Just Want To Stay In And Be With You כל כך פשוט, כל כך כנה, כל כך חשוף וכל כך יפה. ואם הוא מגיע לשלב בו הוא מצליח להוציא את עצמו מהדיכאון בעזרת לינדה, אפשר להתחיל לחזור בזמן אחורה ולהתמודד. אבל גם את זה הוא עושה בצורה מאוד מיוחדת. זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי בשם Hot as Sun שנכתב בסביבות 1958-1959, הרבה לפני שהגיע הפרסום, כשהכל היה פשוט הרבה יותר. מדובר בקטע פשוט מאוד שפול מעולם לא פיתח למשהו רציני. הביטלס השתעשעו עם הקטע בתקופת העבודה על פרוייקט Get Back. אפשר לשמוע אותו בלינק הבא, עד 1:07, אז הוא עובר לביצוע של האלבום מקרטני, אליו נגיע עוד מעט. אז פול מחליט לחזור להתחלה ולהשתעשע, וזה אפילו נחמד כי הוא מנגן נפלא. אבל פול צריך עוד משהו. סתם חזרה נוסטלגית פחות מעניינת אותו. אז מה הוא עושה? הוא מחליט להוסיף בהמשך השיר עוד משהו – כחצי דקה של נגינה על כוסות שנקראת פשוט Glasses. כמו בפעמים רבות אצל הביטלס ומקרטני, צליל הכוסות מוקלט במקרה והוא מחליט להשתמש בו. כך, באולפן 3 באבי רואד, מוצבת כמות גדולה של כוסות, ממולאות באופן מדוייק לפיץ’ הנכון, ומקרטני עומד ומנגן עליהן. החיבור בין שני הקטעים הופך את המסע בזמן למוזר – הפשטות והמתקתקות של המנגינה הפשוטה כל כך על גיטרה מנוגדת לסאונד הכל כך קר ומוזר של הכוסות. אבל מקרטני לא מסיים פה. הוא מוסיף לקצה של שני הקטעים האלה כמה שניות מהקלטה שהוא עושה לשיר Suicide, שיר שגם אותו, כמו את Hot as Sun, כתב בסוף שנות החמישים. כשכתב אותו אז, הוא חשב על פרנק סינטרה. פול סיפר: “כתבתי אותו במיטה ברגע הזה כשאתה פשוט משיל מעליך הכל ודברים רבים מגיעים אליך… כתבתי שיר בשם Suicide שהיה קברטי מאוד… מאוד סינטרה, כך חשבתי… שנים רבות אחר כך, סינטרה צלצל אלי לאולפני אבי רואד, וזה היה רגע מופלא כשאחד הטכנאים אמר: ‘פול, סינטרה על הקו’… הוא ביקש שיר, אז מצאתי את השיר הזה, הקלטתי לו דמו ושלחתי לו. מסתבר שהוא חשב שאני עושה ממנו צחוק. ‘אין מצב!’, אומרים שאמר לאחד האנשים שלו. ‘הבחור הזה צוחק עלי?’ כך הקריירה שלי עם סינטרה נגמרה בבזיון” ככה נשמעו שלושת הקטעים המשולבים באלבום הסולו – ושוב, השילוב הלא צפוי הזה – המעבר מקטע אינסטרומנטלי נעים למדי, לצלילי הכוסות המוזרים ואז המעבר לקטע הקצרצר של Suicide שנדמה כמו סוד גדול שאתה שותף לקטע קטן ממנו, סוד שכאילו נחשפת אליו במקרה, ללא כל כוונה תחילה – כל זה יוצר שוב קסם. אחרי שנים, כבונוס לגרסת הדלוקס של האלבום, יצאה גרסת הדמו המלאה של Suicide שהוקלטה באותה תקופה. האמת? זה היה קצת מאכזב. שלא תבינו אותי לא נכון, זה מקסים בפני עצמו, אבל זה הרס משהו מתחושת השותפות לסוד הכמוס, והשיר המלא לא מצליח לעמוד בציפיות של אותן שניות קסומות. כך נשמע הדמו – זה ביצוע טוב יותר, מתוך סרט הטלוויזיה One Hand Clapping משנת 1974: בשנת 1999 הוא ביצע קטע קצר מהשיר בתוכנית של פרקינסון. כל התוכנית מומלצת, אבל זה הקטע: עכשיו אנחנו עוברים לשיר שבכל אלבום אחר של כל אמן אחר היה הופך לשיר היפה ביותר באלבום, אבל באלבום הזה יגיע בהמשך שיר יפה עוד יותר. השיר Junk נכתב כשהביטלס היו בהודו בשנת 1968. הוא יועד לאלבום הלבן הכפול, אך לא הגיע לשם. זה ביצוע יפה שלו מתוך האנתולוגיה. ככה השיר נשמע באלבום: השיר הזה ממשיך את הנסיעה לעבר שהתחיל קודמו. הוא אמנם נכתב בסך הכל כמה שנים לפני כן, אבל לדעתי הוא למעשה מסכם את התחושה של מקרטני לגבי מה שנשאר מ-13 שנים של חברות. שימו לב שלא כל המילים עדיין נמצאות בביצוע של הביטלס, כך שאמנם הקרע שכבר היה קיים ב-1968 מופיע בשיר, אבל עכשיו כבר היה לו יותר זמן לעכל אותו. השיר מושר כקינה לעבר, לדברים שהיו בעלי חשיבות והפכו לניתנים לויתור, לזבל שמושלך למגרש הגרוטאות ואין בו תועלת או צורך יותר. אבל הזבל הזה הוא לא פריטים בודדים. כל אחד מהפריטים שפול שר עליהם מופיע ברבים, כשלעיתים תכופות הרבים הופכים לזוג. כך הזכרונות הסנטימנטליים האלה מתחלקים בין חבריו ללהקה לחברו ליצירה (אופניים בשניים. שק שינה לשניים.). קנו! קנו! מבקשים כל אנשי העסקים שסביב הביטלס. למה? למה? שואל פול שמרגיש מושלך לאחר שגם חבריו הפנו לו עורף והצטרפו לצועקים קנו! קנו! תקשיבו ליופי של הקול השני שמגיע בפזמון המושר בפעם השנייה (בסביבות 1:20). הקול מנסה לשמור על הרמוניה והוא יפייפה, אבל הקולות לא מצליחים באמת להשתלב. הם כבר התרחקו. ואז מגיע הסיום עם שתי גיטרות, אחת בכל רמקול (או אוזניה). הן מנגנות יחד, אבל הן כל כך לבד. כל אחת הלכה לדרכה. החלום נגמר, כפי שנאמר באלבום אחר על ידי החבר האבוד. הצד מסתיים עם שיר קצבי, אבל אל תתנו לו להטעות אתכם. Man We Was Lonely הוא שיר אישי וטעון. שיר שנכתב במיטה אחרי שמקרטני כבר חשב שסיים את האלבום, והוקלט ומוקסס בסשן של 7 שעות באבי רואד. השם והשורה – Man we was lonely מדגיש את הבדידות של הביחד בסוף הביטלס. בקושי נשמנו, הוא אומר. אבל עכשיו אנחנו בסדר. מי זה האנחנו? הוא ולינדה, איתה הוא שר את השיר. שמעת ג’ון? שמעת יוקו? אנחנו בסדר. קטע המעבר היפייפה (0:47) הוא שהופך את השיר לכל כך מקסים בעיני, הן מבחינת הלחן הנהדר שבו, והן מבחינת המילים. I used to ride on my fast city line Singing songs that I thought were mine alone Now let me lie with my love for the time I am home. אחרי תקופה ארוכה בה גם שירים שכתב לבד עברו את ההאזנה והעזרה של לנון, הגיעה תקופה שהשירים שלו היו שלו לבד (הוא הודה מאוחר יותר שלאחר שיתוף פעולה ארוך כל כך, היה לו קשה מאוד שלא היה לו למי להשמיע שירים וממי לקבל עצות, ביקורת או חיזוק). אבל עכשיו לינדה לצדו והוא סוף סוף בבית. מעכשיו הכל יראה אחרת. הוא צדק. באמת הכל יראה אחרת, לטוב ולרע. ביום חמישי הבא נחזור ונסקור את הצד השני ואת הפיצוץ הענק שהוצאת האלבום גרמה בינו לבין חברי הביטלס. בינתיים, שיהיה לכם סופ”ש רינגו שמח. #EveryNight #Junk #mccartney #פולמקרטני