לילה אחד ב-1966 שכב פול מקרטני במיטה וניסה להירדם. לפתע עלה בראשו רעיון לשיר ילדים – בהתחלה עלה הצבע הצהוב, אח”כ צוללת. הוא החליט שזה יהיה שיר מצוין בשביל רינגו והחל לכתוב אותו כשהיכולות של רינגו במחשבתו. “חשבתי על זה כעל שיר עבור רינגו, מה שבאמת קרה בסופו של דבר, אז כתבתי את זה לשירה בלא יותר מדי מנעדים של קול. אני רק המצאתי מנגינה קטנה בראש, ואז התחלתי להמציא סיפור, מין מלח זקן , שמספר לילדים צעירים איפה הוא חי ואיך היה מקום שבו היתה לו צוללת צהובה. זה פחות או יותר השיר שלי כפי שאני זוכר, שנכתב עבור רינגו באותו רגע של דמדומים. אני חושב שג’ון עזר. המילים הופכות יותר ויותר מעורפלות בהמשך אבל הפזמון, הלחן והבתים הם שלי. היו בדיחות דקדוקיות קטנות ומשעשעות. זה היה צריך להיות ‘Everyone of us has all he needs’, אבל רינגו הפך את זה ל ‘everyone of us has all we need’ אז זה הפך לחלק מהמילים. זה לא תקין, אבל זה נהדר. היינו אוהבים את הדברים האלו”. במאי 1966 ג’ורג’ מרטין סבל מהרעלת מזון ולכן לא יכול היה להיות נוכח בהקלטה. את מקומו כמבוגר האחראי מילאה ג’ודי מזכירתו (שמאוחר יותר תהפוך לאישתו). אחרי חזרות ארוכות החלה ההקלטה – ג’ון על גיטרה אקוסטית, פול על בס, רינגו על תופים וג’ורג’ בטמבורין. אחרי 4 טייקים היו מרוצים והקליטו שירה וקולות רקע. בראשון ביוני ג’ורג’ מרטין חזר לסשן שהצטיין בכאוס מוחלט, אם כי יצירתי ומתאים לשיר עד מאוד. כדי ליצור אווירה מתאימה, הביטלס הזמינו חברים ואנשים שעבדו איתם, בינהם בריאן ג’ונס, מיק ג’אגר, מריאן פייתפול, פטי בויד, מל אוונס, ניל אספינל ועוד. מהר מאוד ג’ויינטים עברו מיד ליד. באווירת המסיבה כל אחד בחר כלי מחדר שאחסן כל מני דברים לאפקטים – כוסות, משרוקיות, פעמונים, שרשראות ועוד. ג’ון בחר לעשות בועות עם קש בתוך דלי. זה העלה לו רעיון – הוא ביקש מג’ף אמריק שיקליט אותו באופן שישמע כאילו הוא שר מתחת למים. מיקרופון כוסה בקונדום והוכנס לתוך בקבוק חלב שמילאו במים. אבל האפקט שקיבלו לא הניח את דעתם והם ויתרו על הרעיון. המסיבה היתה בעיצומה. תוכלו לשמוע את פטי בויד צורחת ב-1:03. ג’ון ופול דיברו במבטאים שונים לתוך פחיות. רינגו יצא מהאולפן כדי לצעוק מחוץ לדלת כפי שמלח היה צועק מרחוק (Cut the cable!). מל אוונס התהלך ברחבי האולפן כשהוא סוחב ומכה על תוף בס וכל המשתתפים עקבו אחריו בתהלוכה. לאחר שהוספו האפקטים, ג’ורג’ מרטין החליט להוסיף סולו של כלי נשיפה. כדי לא לשלם לנגנים ותמלוגים, אמריק טוען שהקטע נשלף באופן מקרי מאחת ההקלטות שהיו בבעלות האולפן. ההקלטה המקורית של השיר התחילה בכמה שורות שכתב ג’ון והוקראו על ידי רינגו על רקע קולות של צעידה: “And we will march to free the day, to see them gathered there, from Land O’Groats to John O’Green; from Stepney to Utrecht, to see a Yellow Submarine.” המיקס עם הפתיח הזה שרינגו מקריא, יצא רשמית בסינגל Real Love שהוציאו הביטלס ב 1996 במסגרת פרויקט האנתולוגיה והנה הוא לפניכם: הרעיון נזנח תוך כדי המיקס. ניתן לשמוע אותו במיקס חדש שהופיע בצד השני של הסינגל Real love ב-1996. אם תצליחו למצוא אותו, כמובן. השיר, כידוע, הפך לשיר הנושא של סרט מצוייר נפלא שיצא שנתיים מאוחר יותר, והוא כנראה השיר שהכי מזוהה עם רינגו מתקופת הביטלס. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פטיבויד #פולמקרטני #מלאוונס #נילאספינל #בריאןגונס #מריאןפייתפול #מיקגאגר

בשנת 1987 פתאום התחשק להריסון להיות נוסטלגי. הוא החליט לכתוב שיר על התקופה ההיא, כשהביטלס נקראו The Fab Four. הוא מספר שמהתחלה ידע שרינגו יתופף בשיר: “עוד לפני שכתבי את השיר, או רק כשהתיישבתי לכתוב אותו, חשבתי ‘השיר הזה יתחיל עם רינגו ב ‘One, two, DUHtabumb, DUHtabumb’. זה היה הפתיח בראשי וזה היה הטמפו שהולך להיות”. ג’ף לין, שהפיק את האלבום והעיד על להקתו ELO שמטרתה היתה להמשיך מהמקום ש- I am the walrus הפסיק, דחס כמה שיותר מאפיינים ביטלסיים לשיר – מלבד התופים של רינגו מופיעה נגינת הצ’לו שמאפיינת את “שדות תות לנצח” ואת “אני הניבתן” (כבר ציינתי שאני מת על השמות העבריים של השירים של הביטלס), נגינת סיטאר, סרטים מנוגנים לאחור ועוד. בעוד שמוסיקלית מדובר על שנת 1967, מילות השיר מתייחסות לביטלס באופן כללי, לפני ואחרי – הוא מתחיל עם ההצלחה המטאורית שלהם שנראתה בהתחלה (למי שלא הכיר את הסיפור שלהם) כהצלחה בין לילה (גם באנגליה, אבל בטח בארה”ב). הוא מזכיר את You really got a hold on me של סמוקי רובינסון והמירקלס, שיר שהביטלס ביצעו בתחילת דרכם והופיע באלבומם השני, שם הריסון ולנון ביצעו אותו יחד. הם גם הקליטו אותו 4 פעמים בהופעות בבי.בי.סי. גם בהמשך הדרך ביצע הריסון כמה שירים של סמוקי רובינסון בהופעות של הביטלס וגם בהופעות סולו והגדיר אותו כאחד ההשפעות עליו בתחילת דרכו. אח”כ הוא מציין את המס העצום שהם שילמו כשהצליחו – ובכך גם מאזכר את Taxman שכתב והופיע בריבולבר ב-1966 הוא מדבר על התקשורת שבזכוכית מגדלת מחטטת בפצעים שנפערו בין חברי הלהקה והופכת הכל לגדול יותר וגרוע יותר אבל, לבסוף החיים ממשיכים. בסופו של דבר מה שנשאר בעבור הזמן הוא הזכרונות. את הכינוי Fab 4 תבע כנראה טוני בארו, שהיה איש יחסי הציבור של אפשטיין. בקולות הרקע ניתן לשמוע גם את המילה Gear שפירושה בעגה הליברפולית היה Cool. גם הוידאו קליפ עמוס בהתייחסויות – לרגע נראים 4 חברי הביטלס יחד על המסך. אבל לא באמת כמובן. הריסון על הגיטרה. רינגו מתופף. פול היה אמור להופיע אבל לא היה זמין בזמן הצילומים. הוא הציע להריסון להלביש מישהו בחליפת ארי ים כדי שינגן בס (הפוך כמובן) ולהגיד שזה היה מקרטני. הריסון אכן אמר באחד הראיונות אחר כך שבקליפ מופיע מקרטני ביום בו הוא סבל מביישנות גדולה במיוחד ולכן נאלץ להסתתר מאחורי התחפושת. את לנון מייצגת עטיפת אלבומו Imagine, בו ניגן הריסון על גיטרות ושעל צידה האחורי מתנוסס דיוקנו. הביטלס מתאחדים לרגע בקליפ ל FAB כדי להשלים את הנוסטלגיה מופיעים בקליפ – תפוח (חברת אפל), הטימפאני של רינגו וצ’לו. בשלב מסויים הריסון מבזיק לרגע בתלבושת סרג’נט פפר שלו. הקליפ מסתיים כשהריסון יושב כקדוש הודי בעל 8 ידיים לאחוז בך – הפסל הופיע בסיום הסרט “הצילו” משתתפים אנושיים שהתארחו בקליפ היו פול סיימון, אלטון ג’ון, ג’ף לין, דרק טיילור (שהיה אחראי על יחסי הציבור של הביטלס בתקופה המאוחרת שלהם), נגן כלי ההקשה ריי קופר (שעבד עם הריסון) ומנהל חברת אפל ניל אספינל. השיר יצא כסינגל בינואר 1988 והיה השיר האחרון של הריסון שהגיע למצעד Top 40 בארה”ב. עטיפת הסינגל היתה עדכון של צילום של קלאוס פורמן מעטיפת ריבולבר אותה עיצב. #גףלין #רינגוסטאר #Taxman #גוןלנון #טוניבארו #גורגהריסון #פולמקרטני #help #נילאספינל #Whenwewasfab #אלטוןגון #קלאוספורמן #ביטלס

היום חשבנו לכתוב קצת על הפופולריות של הביטלס כפי שהתבטאה במכירות תקליטים וסינגלים במהלך שנות ה-60. נתחיל עם האלבומים. כשעוברים על רשימת האלבומים הנמכרים ביותר לפי שנים באנגליה, רואים עד כמה מפתיעה היתה ההשתלטות של הביטלס על המוסיקה הבריטית. בין 1956 ל-1960 האלבומים המצליחים ביותר היו פסי קול של מיוזיקלס (חלקם מהבמות וחלקם מהסרטים). ב1961 אלבומו של אלביס G.I. Blues היה במקום הראשון. משנת 62 ועד 69, הביטלס חלקו את הפסגה עם אלבומי מיוזיקלס – 1962 – פסקול הסרט “סיפור הפרברים” 1963 – ביטלס – With the beatles 1964 – Beatles for sale 1965-1966 – פסקול הסרט “צלילי המוסיקה” 1967 – הביטלס עם סרג’נט פפר 1968 – שוב פסקול הסרט “צלילי המוסיקה” 1969 – הביטלס עם “אבי רואד” גם בארה”ב שלטו אלבומי המיוזיקלס. למעשה משנת 1957, למעט פס קול של הנרי מנסיני שהיה הנמכר ביותר בשנת 1959, כל שאר האלבומים הנמכרים ביותר כל שנה עד 1965 היו אלבומי מיוזיקלס. גם לאחר 1966 הביטלס לא הצליחו להגיע בארה”ב לשיאי מכירות התקליטים שהגיעו אליהם בבריטניה, כשלמעשה אף פעם לא הגיעו למקום הראשון עד שהתפרקו. בסופו של דבר, כשמסכמים את סך המכירות של אלבומי הביטלס והסינגלים שלהם, הם הזמר/זמרת/להקה שמכרו הכי הרבה אלבומים. מי שמעוניין לדעת כמה מכר כל אלבום של הביטלס (נכון לשנת 2013 בהתאם לנתונים הקיימים) יכול לראות זאת בתמונה הבאה שמראה את ההצלחה של אלבומי הביטלס מהאלבום הראשון ועד לראבר סול. בסך הכל, מעריכים שנכון לשנת 2015 מכרו הביטלס 600 מליון אלבומים ברחבי העולם. כמובן שהכל הערכות, כי הספירה בהתחלת דרכם של הביטלס היתה מאוד בעייתית. מה שכן ניתן לומר בוודאות הוא שאלבום האוסף “1” שיצא בשנת 2000 היה האלבום הנמכר ביותר של להקה כלשהי בעשור הראשון של המאה הנוכחית (והיה במקום השני ברשימת האלבומים המוכרים ביותר בסך הכל באותו עשור, אחרי האלבום שאמינם הוציא באותה שנה). הנה החלק השני של התמונה שמראה את ההצלחה מריבולבר ועד לסוף הקריירה עם הצצה לקריירות הסולו. סינגלים ברשימת 10 הסינגלים הנמכרים ביותר בבריטניה בשנות ה-60 נמצאים הביטלס בחמש מקומות, כשהסינגל הכי נמכר הוא She loves you. במקום השני I want to hold your hand, במקום הרביעי Can’t buy me love, במקום החמישי I feel fine ובמקום השביעי We can work it out/Day tripper. בסך הכל מתוך 50 הסינגלים הנמכרים ביותר בשנות ה-60 15 היו של הביטלס. בארה”ב לא ניתן למצוא רשימה דומה, אבל מתוך כל הסינגלים שצעדו במצעדים בשנות ה-60 לביטלס היתה הנוכחות הגבוהה ביותר – היו להם 18 להיטים שהגיעו למקום הראשון והם צעדו סך הכל 55 שבועות במצעד. במקום השני אחריהם, בהפרש עצום, הסופרימס עם 12 להיטים שהגיעו למקום הראשון ו 22 שבועות במצעדים בסך הכל. שיהיה סוף שבוע נפלא לכולכם. #PleasePleaseMe #LetitBe #סינגלים #AHardDaysNight #BeatlesForSale #AbbeyRoad #yellowsubmarine #revolver #אלבומים #help #RubberSoul #MagicalMysteryTour #SgtPeppersLonelyHeartsClubBans #TheBeatles #WiththeBeatles

ב-8 בדצמבר 1980, הצלמת אנני לייבוביץ’ הגיעה לדירתם של ג’ון ויוקו כדי לצלם אותם למגזין הרולינג סטון לכבוד תקליטם המשותף החדש. לנון, אחרי 5 שנים בהם לא הוציא אלבום, החליט לחזור לפעילות באלבום משותף עם יוקו שנקרא Double Fantasy וכלל לסרוגין שיר שלו ושיר שלה. לנון רצה שיוקו תופיע על השער. לייבוביץ אמרה לו שאיש לא מעוניין לראות את יוקו לבד. לנון התעקש ולייבוביץ אמרה שאם הוא יצטלם איתה היא יכולה להבטיח שתפעיל את השפעתה כדי שהתמונה תופיע בשער. התמונה שהופיעה על שער המגזין לאחר הצילומים נתן לנון את מה שהפך לראיון האחרון שלו לשדרן רדיו מסאן פרנסיסקו בשם דייב שולין. אתם יכולים להקשיב לתוכנית מיוחדת שלו כאן – ב-17:40 לנון ואונו עזבו את דירתם בבית דקוטה בניו יורק כדי לעבוד באולפן על מיקס של שיר שלה בשם Walking on thin ice. העבודה על אלבום המשך ל”פנטזיה כפולה” התחילה למעשה מיד עם תום העבודה על האלבום. החומרים שהוקלטו יצאו כמה שנים מאוחר יותר באלבום בשם Milk and honey, שגם אם הוא פחות טוב מקודמו, הוא עדיין אלבום נהדר. האלבום שמר על אותו מבנה של האלבום שקדם לו – שיר של לנון/שיר של אונו וחוזר חלילה. בזמן שצעדו למכונית, ניגשו אליהם כמה אנשים, בינהם גם בחור צעיר בן 25 בשם מארק דייוויד צ’פמן, כדי לקבל חתימות. זה היה ארוע שגרתי עבורם. צ’פמן הגיש ללנון את עותק האלבום החדש ולנון חתם עליו. לנון שאל אותו “האם זה כל מה שאתה רוצה?” צ’פמן חייך והנהן. פול גורש, צלם ומעריץ של לנון, צילם את המפגש. לנון חותם לצ’פמן צ’פמן חיכה ללנון משעות הבוקר, ואף ניגש אל שון בן החמש והאומנת שלו כאשר חזרו הביתה אחר הצהריים. לפי צ’פמן הוא אף נגע בידו של שון. לנון ואונו בילו כמה שעות באולפן לפני שלנון החליט לחזור לביתו ב-22:50. לנון רצה לחזור כדי להספיק לומר לילה טוב לשון לפני שיצאו לאכול. השוער של בניין דקוטה, חוזה פרדומו, מספר שראה את צ’פמן עומד בצללים. כשלנון חלף על פניו לאחר שיוקו כבר נכנסה לבניין, נראה היה שהוא מזהה אותו מהמפגש שארע כמה שעות קודם לכן. שניות לאחר מכן ירה צ’פמן במרכז גבו של לנון 5 כדורים. עדי ראייה טענו שלפני הירי הוא קרא “מר לנון” ועבר לעמידת קרב, אבל עובדה זו לא אומתה. הכדור הראשון פספס ופגע בחלון הבניין. הארבעה האחרים פגעו – שניים בצד שמאל של גבו ושניים בכתף שמאל. לנון, מדמם מהפה ומפצעי הירי, נאבק כדי לעלות לאזור הקבלה תוך שהוא ממלמל “ירו בי, ירו בי” ונפל לריצפה על פניו. חוזה פרדומו, השוער, חטף את האקדח מידיו של צ’פמן ובעט בו למרחק. צ’פמן, בקור רוח, הסיר את כובעו ומעילו כדי להראות שאין עליו עוד נשק חבוי וישב לחכות למשטרה. חוזה צעק אליו “אתה יודע במי ירית הרגע?” “כן”, אמר ברוגע, “הרגע יריתי בג’ון לנון” השוטרים שהגיעו למקום דיווחו שצ’פמן חיכה בישיבה כשהוא רגוע מאוד. בידו אחז עותק של “התפסן בשדה השיפון” שכתב ג’יי. די. סאלינג’ר. כשאזקו אותו והכניסו אותו למכונית המשטרה לא התנגד כלל. ד”ר סטפן לין, ראש יחידת טיפול נמרץ, הוזעק בחזרה לבית החולים לאחר שסיים משמרת בת 13 שעות. האמבולנס הביא את ג’ון לנון לבית החולים רוזזוולט כמה דקות לפני אחת עשרה. כשהוכנס לנון, הוא כבר היה ללא דופק. ד”ר לין, שני רופאים נוספים, אחות ושלושה מתמחים ניסו להחיות את לנון במשך 15 דקות. בנסיון אחרון פתח ד”ר לין את חזהו של לנון בנסיון לבצע עיסוי לב ידני, אבל כשראה את הנזק שהירי גרם לכלי הדם המקיפים את הלב הבין שלא יוכלו להחיות אותו. מותו של לנון נקבע ב-23:15. נקבע שהוא הגיע לבית החולים כשהוא מת לאחר שסבל משוק עקב אובדן של 80 אחוז מדם גופו. יוקו ודייויד גפן יוצאים מבית החולים בו נקבע מותו של לנון מספר עדים מציינים שבזמן ההכרזה על מותו, נשמע במערכת הסאונד של בית החולים שירם של הביטלס All my loving. בשנים האחרונות יש עדויות אחרות על האופן בו התנהלו המאורעות. כך או כך, ג’ון עדיין מת. צ’פמן, כך דווח לאחר מכן, תכנן לרצוח את לנון כבר בחודש אוקטובר, הגיע לניו יורק, אבל התחרט ברגע האחרון וחזר לביתו שבהאווי, שם עבד כשומר. זירת הרצח החתימה ולמה בחרתי לספר לכם את כל הסיפור המזעזע הזה ככה סתם ביום שני? כי אתמול התפרסמה ידיעה שעותק האלבום החתום של צ’פמן עומד למכירה תמורת 1.5 מליון דולר. בזמן הבלאגן ששרר בזירת הרצח, צ’פמן הפיל את העותק החתום לרצפה. איש תחזוקה מצא אותו והעביר אותו למשטרה כראייה. לאחר המשפט הורה התובע של מדינת ניו יורק להחזיר את העותק לאיש התחזוקה בתוספת מכתב תודה על העזרה שלו בהרשעת צ’פמן. מלבד החתימה של לנון מכילה עטיפת האלבום גם את האבקת טביעות האצבעות של צ’פמן שהמשטרה עשתה ואת סימון מספר הראייה WJ-T2. זו לא הפעם הראשונה בה נמכר האלבום. בפעם האחרונה הוא נמכר ב-2010 תמורת 850,000$. מי לעזאזל יכול לרצות לקנות את העותק הזה? יש דברים שלעולם לא אבין. #גוןלנון #DoubleFantasy #רצח #מארקדייווידצפמן #יוקואונו #Allmyloving #ביטלס

ב-6 באוקטובר 1964, בזמן שעבדו על השיר Eight Days a Week, השתעשע ג’ון בין הטייקים בריפ גיטרה. ריפ זה יהפוך מאוחר יותר לשיר I Feel Fine. השיר הושפע מאוד מהשיר Watch Your Step של בובי פארקר, שיר ששבה את ליבו של ג’ון- ג’ון לא היה היחיד שהושפע מהשיר הזה. הנה כמה דוגמאות לאמנים זוטרים ששאבו מהקטע השראה – הרולינג סטונס בשירם 19th Nervous Breakdown לד זפלין ב-Moby Dick https://www.youtube.com/watch?v=mRJ9_yHiNmg ודיפ פרפל ב-Rat Bat Blue. ג’ורג’ הריסון הסביר על מהות הדמיון: “ריפ הגיטרה היה למעשה מושפע משיר בשם Watch Your Step של בובי פארקר, אבל כל הריפים במקצב הזה נשמעים דומה. ג’ון ניגן אותו, וכל מה שעשיתי היה לנגן אותו גם, וזה הפך לסאונד מוכפל.” כתיבת שירים מבוססי ריפים של גיטרות היה הקטע של ג’ון באותה תקופה. ג’ון אמר ב-64: “כתבתי את I Feel Fine סביב הריפ הזה, כשהוא חוזר שוב ושוב ברקע. ניסיתי להכניס את האפקט הזה כמעט לכל שיר באלבום, אבל האחרים לא הסכימו. אמרתי להם שאכתוב את השיר במיוחד בשביל הריפ. אז הם אמרו: ‘בסדר, אתה יכול ללכת לעשות את זה’, כשהם יודעים שהאלבום כבר כמעט גמור”. בראיון לפלייבוי בשנת 1980 לקח ג’ון לעצמו את הקרדיט על כתיבת השיר. בספר המצוין Many Years From Now, פול זוכר את הדברים קצת אחרת. הוא טוען שהרעיון היה של ג’ון, אבל שהשיר נכתב לגמרי ביחד. בכל מקרה, על דבר אחד הם מסכימים – לרעש הדיסטורשן בהתחלה אחראי ג’ון. פול מספר: “לג’ון היתה גיטרה חצי אקוסטית של גיבסון. היה עליה פיקאפ, כך שניתן היה להגביר אותה… עמדנו לעזוב את האולפן כדי להקשיב לטייק שהקלטנו (של Eight days a week), כשג’ון השעין את הגיטרה שלו על האמפליפייר. אני עדיין רואה אותו עושה את זה. למעשה הוא היה אמור לסגור את ההגברה. זה היה פתוח רק טיפה, וג’ון פשוט השעין אותה על המגבר כשהיא פתאום השמיע “נננננננננננננהההההההההההה! ואנחנו ישר אמרנו ‘מה זה? וודו!’ ‘לא, זה פידבק’. ‘וואו, זה סאונד נהדר!’. ג’ורג’ מרטין היה שם, אז אמרנו ‘אנחנו יכולים להכניס את זה לשיר?'” ג’ף אמריק, שבתקופה ההיא היה עוזר טכנאי, מספר:” בזמן שהלהקה התחילה לעשות חזרות לשיר הבא שלהם באולפן עם ג’ורג’ מרטין, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשבת בחדר הבקרה ולהרגע לכמה דקות. ניהלתי שיחה קלה עם נורמן (שהיה הטכנאי בכל התקופה הראשונה של הביטלס) על הא ודא כשפתאום שמעתי קול חזק ומצרצר שפרץ מבעד לרמקולים. ‘מה זה, לעזאזל?’, שאלתי אותו, מבוהל. המחשבה הראשונה שלי היתה שאחד הכבלים נהרס או שחלק מהציוד נפגע. ‘תסתכל’ צחקק נורמן והצביע לאולפן. הצמדתי את אפי לזכוכית חדר הבקרה והייתי המום כשראיתי את ג’ון לנון כורע ברך לפני האמפליפייר כשהגיטרה בידיו. ידענו שאם תקרב גיטרה יותר מדי לאמפליפייר, היא תשמיע צווחה, אבל ג’ון, לראשונה, השתמש בזה באופן מבוקר.” באותו ראיון לפלייבוי שהזכרתי קודם לכן, ג’ון וידא שיהיה ברור של מי הקרדיט לפידבק ולשיר: “זה לחלוטין אני. כולל הגיטרה עם הפידבק הראשון אי פעם. אני מאתגר כל מי שרוצה למצוא הקלטה… אלא אם זו הקלטת בלוז ישנה משנת 1922… שמשתמשים בה בפידבק באופן הזה… אז אני תובע את הראשוניות עבור הביטלס. לפני הנדריקס, לפני “המי”, לפני כולם. הפידבק הראשון על תקליט”. לנון צודק, כמובן. אבל האם השימוש שעשו הביטלס בהקלטה הזו באמת שוות ערך לשימוש שעשו זמן לא רב לאחר מכן בהקלטות הנדריקס, The Who ואחרים? אפשר להתווכח על זה. בקטע קצר שמופיע באנתולוגיה, יושבים פול, ג’ורג’ ורינגו ומתייחסים לפידבק בשיר. פול, כמובן, ממשיך את טענתו של לנון. הריסון, לא יכול שלא לצחוק, מגחך ואומר “אנחנו המצאנו את הנדריקס”. פול לוקח את זה ברצינות וידיו של הריסון מראות ששוב הוא לא לגמרי יכול ללכת בביטחון אחר ההצהרות הבומבסטיות של חברו. כמה ימים לאחר תקרית הפידבק הגיע ג’ון לאולפן ואמר לרינגו שהוא סיים לכתוב את השיר, אבל שהוא לא משהו מיוחד. הלא משהו מיוחד הזה הפך ללהיט הבא של הביטלס, כשיצא בנובמבר 1964. עד סוף השנה מכר הסינגל של I FEEL FINE למעלה ממליון עותקים. בנוסף הביטלס שברו שיא חדש – יותר מעשרים שירים במצעדי הבילבורד היו שלהם, 6 מתוכם הגיעו למקום הראשון. השיר הוקלט ב-18 באוקטובר ב-9 טייקים. הפידבק היה קיים כבר מהשלב הראשון. הוא נוצר על ידי גיטרת הגיבסון של ג’ון כשהיא נתמכת בבס של פול. את התיפוף המצויין עיצב רינגו על Watch Your Stap של בובי פארקר בשילוב עם What’d I Say של ריי צ’ארלס – אני לא יודע כמה חשיבות אומנותית אמיתית היתה לפידבק בשיר, אבל ללא ספק החשיבות האמיתית שלו היא בכך שהוא מדגים איך כבר בשנת 1964, בשיא הביטלמניה, הביטלס הפכו ללהקה שהסקרנות וההתנסות מובילה את יצירת המוסיקה שלה. אין ניסיון שלא שווה לנסות אותו. אין חוק שלא שווה לשבור. #לדזפלין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #WatchYourStep #פולמקרטני #בוביפארקר #19thNervousBreakdown #WhatdISay #דיפפרפל #MobyDick #רייצארלס #נורמןסמית #RatBatBlue #האבניםהמתגלגלות

היום פוסט אורח מומחה שכתב נעם רפפורט. Noam Rapaport נעם הוא מרצה, מחבר הספר ‘רוק מסביב לשעון’ ומנהל מגזין הרוק בפייסבוק ‘קרוב לקצה’. תודה לנעם ! מקרטני על גלגלים בשנת 1972 חברי להקת WINGS החדשה התאגדו ב-8 בפברואר 1972 בכניסת ביתו של פול מקרטני במרכז לונדון. המטרה הייתה לצאת משם לסיבוב הופעות בריטי מיוחד במינו. ביחד עם פול, לינדה וילדיהם היו גם המתופף דני סיוול עם אשתו מוניק וביתו הקטנה סטלה. לצידם נעמדו אנשי הצוות הטכני טרבור ג’ונס ואיאן הורן. יחד עימם נעמדו גם דני ליין והנרי מקולוק. הייתה תחושה של משפחת רוק אנד רול מגובשת ושמחה. כולם לבשו מעילי חורף גדולים על מנת להגן על עצמם מהקור המקפיא. הפעם נסעו עם חברי הלהקה גם נשותיהם, ילדיהם וכלביהם. מקרטני ראה בכך סיבוב הופעות שדמה לקרקס נודד שמכוון את מנועיו לכל מקום שיש בו אפשרות להופיע. בתקופה הזו הוא היה עצבני וחששן מאד בנוגע ליכולותיו להופיע. בכל זאת עברו כמה שנים מאז שעלה על במה מסודרת. במעשה הקרקסי הזה הוא ראה כיצד הוא מצליח לחמוק מאנשי התקשורת שימהרו לתת ביקורות קטלניות להופעתו. הוא ראה בכך אפשרות להגיע ישירות לקהל עצמו. למקרטני הייתה סיבה נוספת לשמוח בליבו. כמה ימים קודם לכן הוא הצליח להשלים עם ג’ון לנון. ההזמנה לפיוס הגיעה מלנון, שהזמין את פול ולינדה אליו לדירה בגריניץ’ ווילג’ שבניו יורק. שם שוחחו שניהם ארוכות והחליטו להפסיק את ההתכתשות הפומבית שלהם ולחזור לפסים ידידותיים יותר. בלהקה החדשה הייתה חברה לינדה, אשתו של פול, שקיבלה את תפקיד הקלידנית. לא היה לה מושג כלל כיצד לנגן בקלידים אך פול התעקש כי רצה להיות צמוד למשפחתו בסיבוב ההופעות הזה. הצעד הזה הרים גבות אצל שאר המוסיקאים שהגיעו לסיבוב. הנרי מקולוק לקח את פול לצד ושאל אותו מדוע אינו לוקח קלידן מקצועי ללהקה שלהם. מקרטני הסביר לו בפשטות שזו החלטה שלו לבדו ושאם הגיטריסט האירי רוצה להישאר אז הוא חייב לקבל אותה. אך גם מקרטני לא תמיד היה משוכנע שזה היה רעיון טוב לשים את לינדה כקלידנית. פעם אחת הוא אף צעק עליה בכעס שיחליף אותה בבילי פרסטון (האורגניסט שניגן עם הביטלס בשנת 1969). הקולגות המוסיקליות שמסביבו החלו לעקוץ אותו באופן פומבי על העניין. אחד מהם היה מיק ג’אגר. אך פול לא וויתר. הוא ראה בכל הסיבוב הזה כניסוי אישי שלו. כמו כן, גילו החברים שאין בעיירה אוניברסיטה ראויה להופעה שלהם. לפיכך הם חזרו לדרך. התחנה הבאה הייתה בנוטינגהאם. הם הגיעו לאוניברסיטה שם בשעה חמש אחה”צ. טרבור ג’ונס נשלח מהטרנזיט לבדוק את האולם שבתוך המבנה. בפנים הוא חיפש את המזכירה של האוניברסיטה, בחורה בשם אליין וודהאמס. ג’ונס סיפר לה שפול מקרטני מחכה בחוץ לבדוק אם יש אפשרות להופיע שם. וודהאמס הייתה בטוחה שעושים עליה מתיחה. רק כשהובלה על ידי ג’ונס לטרנזיט וראתה מי יושב בתוכו היא נאלמה דום. חיש מהר אורגנה הופעה להרכב הזה למחרת בשעות אחר הצהריים. ההזמנה להופעה הזו נכתבה על לוח המזכירות עם מחיר כניסה של 50 פני. השמועה שהחיפושית לשעבר הולך להופיע את הופעת הבכורה שלו שם פשטה כאש בשדה קוצים ברחבי הקמפוס. למחרת עלתה להקת WINGS בפעם הראשונה על במה. פול לבש חולצה בצבעים אדום ולבן ועליהם חליפה עם שלייקס. בקהל נכחו 800 איש. כללי הבטיחות לא איפשרו להכניס יותר מהמספר הזה לאולם. הלהקה עצמה נשמעה טובה אך עדיין מחוספסת למדי. שיר הפתיחה היה LUCILLE. אחריו הגיעה גירסה חיה של שיר המחאה שכתב GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. השיר עדיין לא יצא על גבי סינגל. שאר המופע הורכב בעיקר משירי התקליט WILD LIFE וגם שיר מהתקליט RAM (השיר SMILE AWAY). כמו כן הם ניגנו גם ג’אם של בלוז בראשותו של מקולוק הגיטריסט. החוק היה ברור : לא לנגן אף שיר של הביטלס. לפיכך ניגנו חברי הלהקה חלק מהשירים פעמיים על מנת למלא זמן הופעה ראוי. בסוף המופע התחלקו כל חברי הלהקה שווה בשווה במטבעות הכסף שהצטברו ממכירת הכרטיסים. לפול עצמו זו הייתה חוויה גדולה לקבל כסף אמיתי. לא משנה באיזה סכום. הוא לא קיבל מאז שנת 1962 כסף מזומן אחרי הופעות. המשכורת על הופעות הביטלס נכנסה ישירות לחשבון הבנק שלו, או יותר מאוחר לכיסוי חובות משותפים עם שאר הביטלס. ביום השני לסיבוב ההופעות כבר החלו השמועות על סיבוב ההופעות הזה להגיע לאזני כתבי עיתונות. פול הבין שעכשיו הוא צריך להתחיל לברוח מהם על מנת לקיים את חלומו כראוי. התחנה הבאה הייתה באוניברסיטה של LEEDS. שם כבר חיכו להם, לאכזבתם הרבה, קומץ של כתבים. פול, שראה את הכתבים, החליט באופן מיידי שהמופע שם מבוטל. כל הלהקה חזרה לטרנזיט ונסעה לכיוון YORK, שם נקבעה הופעה באוניברסיטה. שש שעות לאחר מכן כבר נערכה ההופעה. 550 סטודנטים הצליחו להיגנס פנימה. 400 נוספים נשארו בחוץ. בעוד שחברי WINGS הופיעו ביורק, הוחלט על ידי הבי בי סי לפסול את השיר GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH עוד לפני שבכלל יצא באופן ממשי לחנויות. היו כאלה ששיערו אז שהופעותיו האלו של מקרטני וחבריו נועדו על מנת לממן אירגונים איריים שנאבקו אז מול בריטניה. מקרטני השיב לשלילה באומרו שהוא פשוט יצא לסיבוב על מנת לנגן לאנשים. זה הכל. מה שכן, יום אחד נאלצו חברי הלהקה להרגיש באופן פיזי מה זה לעמוד מול מתנגדים. זה היה כשהם החלו ליסוע עם הטרנזיט שלהם אחרי הופעה. אך קבוצת סטודנטים החליטה לא לאפשר להם לצאת באופן חלק והחליטו לעמוד מול הטרנזיט ולהפחיד את כל הנמצאים בתוכו. דני ליין, שהופקד באותו רגע בעמדת הנהג, שם את כל רגלו על דוושת הגז ודהר משם כמה שיותר מהר. בינתיים, חברי הלהקה יצרו לעצמם שיגרה קבועה. בכל בוקר הם פתחו את מפת הדרכים והחליטו באופן ספונטני לאן ליסוע. המטרה הייתה להתמקד בעיירות גדולות יחסית. הם היו מגיעים למקום מסויים בשעות אחה”צ, מבררים אם יש שם אולם להופעות, מחפשים בסביבה מלון עם ארוחת בוקר ובזמן אירגונם במלון, אנשי הצוות נשלחו לאולם להרכיב את הבמה להופעה. לאחר כל מופע חזרו חברי הלהקה למלון לארוחת פיש אנד צ’יפס או המבורגר. הבידור הקבוע שלהם היה משחק קליעת חיצים למטרה. לאחר מכן נפתחו בקבוקי יין, הוצתו סיגריות מתוקות והגיטרות האקוסטיות נשלפו לג’אמים של רוק אנד רול. לילה אחד ישבו כל החברים והקשיבו להקלטה שנערכה באחת ההופעות שלהם על ידי טרבור ג’ונס, איש הצוות הטכני. ההקלטות נעשו על כמה סלילים שנלקחו מאולפני אבי רואד. אך למרבה האכזבה נשמעו הביצועים בהקלטה ההיא לא טובים. מקרטני וחבורתו הבינו אז שיש להם עוד עבודה לעשות בעניין שיפור הביצוע. מה שכן, האווירה הייתה עליזה וכל החברים נהנו מחוסר הידיעה שיביא להם היום שלמחרת בסיבוב הזה.מה שכן, החלה תחושה שאירגוני סטודנטים באוניבסיטאות שונות החלו להתכונן מראש לאפשרות שמקרטני יגיע באופן ספונטני אליהם. כשהגיעה הלהקה ל- HULL, היא גילתה שבאולם כבר חיכתה לה מערכת הגברה פעילה. באותו יום התמקמה הלהקה בבית מלון אותו כינה פול כאחד הגרועים שראה. דני ליין תיאר את בעל המלון כ- ASSHOLE. אותו בעל מלון התעצבן על החבורה כשראה אחד ממנה כשהוא מעשן ג’וינט. מקרטני התעצבן מבעל המלון בשעת בוקר, אחרי ההופעה, כשצעד לחדר בו הוגשה ארוחת הבוקר. וויכוח פרץ מיד בינו לבין בעל המקום. מקרטני הרים את ידו ונתן אגרוף לבעל המלון באפו. אותו איש רתח מזעם וצרח על פול שהוא הולך להזמין את המשטרה. הת’ר, בתה בת התשע של לינדה, רצה מחדר לחדר ודפקה על הדלתות על מנת להעיר מהר את שאר הלהקה. מזוודות נארזו מהר והחבורה מיהרה לברוח מהמקום. שבוע עם תחילת סיבוב ההופעות הזה התראיינה לינדה מקרטני לעיתון ‘מלודי מייקר’ הבריטי ושמה דגש על החוויה של ילדיה בסיבוב הזה. היא נתנה לבתה הגדולה, הת’ר, את האפשרות לבחור בין בית ספר רגיל לסיבוב הופעות עם הוריה. הילדה כמובן בחרה באופציה השניה. אך יום אחד הוטלה מקצועיותה של לינדה בספק. זה קרה ב-16 בפברואר, כשהלהקה עלתה לנגן באולם TOWN HALL שבלידס. זה קרה מיד אחרי שפול החל לשיר את מילות הפתיחה לשיר WILD LIFE. ואז ציפתה כל הלהקה לצלילי הפסנתר שלא הגיעו. שקט מותח השתרר באולם. לינדה קפאה במקומה ובכוחותיה האחרונים היא לחשה לפול : “שכחתי את האקורדים”. הקהל, שלא היה מודע למה שבאמת התרחש, חשב שהקטע עם לינדה היה מתוכנן כאתנחתא קומית באמצע ההופעה. פול צעד לכיוון עמדת הקלידים של אשתו ושם את ידיו על הקלידים בכדי להראות לה. אך הסתבר שגם הוא שכח את האקורדים. צחוק עצבני החל להישמע מכיוון הקהל. פול חש בפניקה שמבעבעת בגופו. כשלפתע לינדה נזכרה באקורדים והחלה לנגנם לרווחת כל חברי הלהקה. אך באופן די מהיר, הכיף של סיבוב ההופעות הזה החל להתפוגג. כשהלהקה הגיעה למאנצ’סטר נרשמה דאגה מצד בעל האולם עקב הווליום הגבוה בו היא ניגנה. לאחר מכן נסעה החבורה לבירמינגהאם, שם נרשם ביקור בבית הוריו של דני ליין ואחריו נעשתה הופעה באוניברסיטה המקומית. ההופעה עצמה לא הייתה מהמשובחות. ההופעה הבאה הייתה ב- SWANSEA. שם הגיעו 800 איש תוך 75 דקות מההכרזה הראשונה על המופע. פה הובן סופית שאלמנט ההפתעה בסיבוב הזה נגמר. ועם זה נגמר סיבוב ההופעות הקרקסי הזה. ב-23 בפברואר, אחרי 11 מופעים, הסתיים סופית הסיבוב. התיכנון המקורי היה להמשיך שבוע נוסף, אך הוחלט לעצור בנקודה הזו. דני סיוול המתופף ציין שהוא כבר חש אז שיעמום נוראי בלחפש כל יום מלון עם ארוחת בוקר, שיש בו שישה חדרים פנויים ושמתור להכניס אליו חיות. כמו כן, המוסיקאי האמריקני הזה סבל מצריכה מוגזמת של פיש אנד צ’יפס. יומיים לאחר סיום הסיבוב יצא הסינגל GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. הבי בי סי כמובן החרים אותו. שדרן הבי בי סי, ג’ון פיל, יצא להגנת מקרטני וטען בתקשורת שהמקרה הזה מדאיג אותו כי הוא נראה כסתימת פיות של דעה חופשית. מה שבטוח, הסינגל הזה היווה את סיום הקריירה של פול מקרטני כזמר מחאה. מה שבטוח, השיר הזה על אירלנד היה טוב יותר ממה שג’ון לנון הקליט תחת השם LUCK OF THE IRISH, שיצא באלבומו הכפול SOME TIME IN NEW YORK CITY. סינגל המחאה הזה של פול הגיע למקום הראשון במצעדים של אירלנד וספרד. פול החליט הפעם לא לחזור לאולפני ‘אבי רואד’ על מנת להתחיל את הקלטות אלבומו הבא. הוא בחר באולפני OLYMPIC. אך הסשנים הראשונים נרשמו כרעים. פול החליט להעסיק בסשנים האלה, בפעם הראשונה בקריירה שלו כסולן, מפיק מוסיקלי. הוא בחר בגלין ג’ונס, שעבד בעבר עם הביטלס (בשנת 1969) וגם הקליט אלבומים מצליחים ללד זפלין והרולינג סטונס. בגלל הקרדיט של ג’ונס בתקופה ההיא של 1973, הוא כבר לא ראה במקרטני כמישהו שאמור להסתכל עליו מלמעלה. חברי הלהקה התמקמו באולם מס’ 1. זה היה האולם הגדול של OLYMPIC. שם הם החלו לג’מג’ם על השירים החדשים שפול הביא להם. פול אמר לג’ונס המפיק שיתייחס אליו בסשנים האלה כנגן בלהקה ולא כפול מקרטני המנהיג. הוא ממש רצה אז להיות חלק מלהקה דמוקרטית. ג’ונס יישם היטב את בקשתו של פול. ביום הסשנים הראשון הוא היה רחוק ממרוצה לנוכח הצלילים ששמע מהלהקה. הוא הפגין אדישות על ידי השמת רגליו על קונסולת המיקסר וקריאת עיתון. במקביל הוא סירב להפעיל את טייפ הסלילים, למרות שפול ביקש ממנו. באותו רגע שכח מקרטני את שביקש מג’ונס והחל לגעור בו כמנהיג הלהקה. מהר מאד הפך הריב הזה לדבר שגרתי. ג’ונס סירב לשתף פעולה עם נסיונותיו האולפניים של פול. המפיק הכריז שהמוסיקה שהלהקה ניגנה מולו באולפן הייתה פשוט ‘חרא’. קרב צעקות נרשם בין המפיק למנהיג הלהקה עד שארבעה שבועות מתחילת הסשנים החליט ג’ונס לפרוש. כנראה זו הייתה נקמתו בפול על דחיית המיקסים שעשה לאלבום GET BACK של הביטלס בשנת 1969. בקיץ של 1972 החליט פול מקרטני שהוא ממשיך בהגשמת חלום מסע ההופעות שלו. לפיכך הוא הביא לשם כך אוטובוס קומותיים שנועד להסיע את חברי הלהקה בסיבוב ההופעות האירופאי שלהם. בשביל פול זו הייתה אפשרות להנות מימי הקיץ החמימים עם בני משפחתו. אמנם בשנת 1967 נראה אוטובוס עם כיתוב פסיכדלי בשם MAGICAL MYSTERY TOUR כדבר מדליק בתחום הרוק, אך בשנת 1972 נראה הדבר כמשהו שרחוק מצו האופנה של הסעת להקות, שהתחמשו אז ברכבים או במטוסים משוכללים. ההופעה הראשונה בסיבוב האירופאי הייתה באמפיתיאטרון רומי בשם CHATEAUVALLION, ששכן בדרום צרפת. ההופעה הזו קרתה ב-9 ליולי 1972. לפני כן ערך פול מסיבת עיתונאים. חברי הלהקה היו עצבנים ונרגשים לקראת ההופעה. לינדה מקרטני הייתה כה עצבנית עד שהיא בכתה ארוכות על כתפו של דני סיוול המתופף. היא הייתה מפוחדת. לבסוף הוכתרה ההופעה כהצלחה. הלהקה הייתה הפעם מהודקת יותר מאשר בסיבוב הבריטי והכאוטי. הפעם עלה פול לבמה עם לבוש נוצץ יותר. כמו כן, מאחורי הלהקה הוקרנו קטעי וידאו מרשימים. הנרי מקולוק הגיטריסט הראה לקהל שהוא גיטריסט רוק מושחז ואף ירד על ברכיו במהלך סולו חשמלית שנתן. אך בנקודה הזו שוב העמיד פול את חברי להקתו במשימות לא נוחות שגרמו להם לחרוק שיניים. הפעם זה היה בשביל סרט שהוא מאד רצה לצלם בשם THE BRUCE MCMOUSE SHOW. הסרט הזה היה אמור להיות שילוב של אנימציה וצילום אמיתי. העלילה הייתה אמורה להיות על עכבר שגר עם משפחתו מתחת לבמה עליה הופיעה WINGS. חברי הלהקה אף קיבלו הדרכה מקצועית של כוריאוגרפיית ריקודי אולמות נשפים לשם כך. מקולוק הגיטריסט לא האמין שזה מה שהוטל עליו לעשות. סיוול המתופף סיפר שאחד הרגעים המביכים ביותר בחייו היה לצלם קטעי דיבור שלו בהם הוא נראה כאחד שמדבר לעכבר, שהיה אמור להתווסף באנימציה לאחר מכן. הסיבוב הזה היה הראשון בו החלו להגיע נשים חשקניות לאחורי הקלעים בהופעות. בהופעה בציריך צצה לפתע מאחורי הקלעים אניטה פאלנברג, שהקרדיט שלה זקף לזכותה השכבה של שלושה מחברי הרולינג סטונס (בריאן ג’ונס, מיק ג’אגר וקית ריצ’ארדס). הפעם היא שמה את המטרה שלה על דני ליין הגיטריסט. אך ליין לא התפתה לה. כמה הופעות לאחר מכן הוא נפל ברשתה של אחרת. זו הייתה בחורה ברונטית בשם ג’ואן פטרי, שעבדה כדוגמנית. הכינוי שלה היה ג’ו-ג’ו והיא איבדה את בתוליה לג’ימי הנדריקס בשנת 1969. היא גם בילתה במחשקים עם ג’ים מוריסון, סולן להקת הדלתות וגם פיתחה מערכת יחסים עם רוד סטיוארט. לינדה מקרטני פיתחה מלכתחילה חשד כלפי ג’ו-ג’ו. ולא סתם. ג’ו-ג’ו ניסתה בעבר להתחיל עם פול. הפעם היא החליטה לחזר אחרי אחד מאנשי צוות ההפקה של הסיבוב הנוכחי וכך מצאה את מקומה פנימה לחבורה המוסיקלית. היא נסעה בטרנזיט, שנסע עם ציוד הלהקה במקביל לאוטובוס הקומותיים. בינתיים היא פלירטטה עם דני ליין, שהתפתה ותוך כמה ימים הפך לבן זוגה. פול ולינדה היו רחוקים מלהיות מרוצים מהמצב החדש הזה. לינדה הייתה בטוחה שג’ו-ג’ו באה להשתמש בליין על מנת להתקרב לפול. אך זה לא עזר להם. ג’ו-ג’ו הפכה בהמשך להיות אשתו של ליין. פול היה במצב רוח מרומם בדרך כלל ואף הציג את אשתו במסיבת עיתונאים בפאריז בשם יוקו אונו. אך ההופעה שנקבעה ב- LYON בוטלה עקב מכירת כרטיסים זעומה. מצב מביך. פול, שלא יודע כיצד לבזבז זמן, קבע ביום הזה סשן הקלטה באולפני EMI שבפאריז. שם הלהקה הקליטה שיר בסגנון רגאיי, שלינדה כתבה, בשם SEASIDE WOMAN. דני ליין והנרי מקולוק הגיעו זמן קצר לאחר מכן, כשפול לחש לאוזנם את מה שהצעיר לחש לו. מקולוק לא חשב פעמיים. הוא שלח ידו לסכין שהייתה נעוצה במגף שלו וניגש אל הבחור הצעיר. איך שהצעיר הבין שהוא בצרות הוא מיד זעק לחפותו בטענה שרק התלוצץ ושאין בידו כלל אקדח. לאחר מכן הוא ברח משם לחשכת הלילה. אך הצרה האמיתית הגיעה אחרי ארבע הופעות בשבדיה. זה קרה בהופעה ב- GODENBURG, בדיוק כשחברי WINGS היו על הבמה בביצוע השיר האחרון לערב. זה היה השיר LONG TALL SALLY. לפתע נכבתה מערכת ההגברה באולם. שורה ארוכה של אנשי משטרה פרצה לאולם עם רובים בידיהם. בשניה בה ניסו חברי הלהקה לחמוק אל מאחורי הקלעים רצו שוטרים לכל הכיוונים וחסמו אותם באופן אגרסיבי. פול, לינדה ודני סיוול המתופף הופרדו משאר החבורה והתבשרו על מעצרם באשמת אחזקת מריחואנה. מה שקרה הוא שבאותו יום אספו פול ולינדה מעטפה שהגיעה אליהם לבית המלון. המעטפה הכילה את המריחואנה והייתה ממוענת לסיוול. הזוג מקרטני לא חשד שהוא נמצא באותו רגע תחת מעקב. סצנת השוטרים באולם ההופעה הפכה במהרה לכאוס אחד גדול. השוטרים אחזו בשלושת הנאשמים באופן אגרסיבי למדי. לינדה צעקה לצלם ג’ו סטיבנס, שנכח שם כדי לצלם את ההופעה, להמשיך ולצלם את כל סיפור המעצר הזה. בתחנת המעצר לא הירפו השוטרים מהשלושה עד שהודו בעניין, אחרי שלוש שעות חקירה. הם ידעו שמקרטני הוא צרכן מריחואנה קבוע. הם אף הקליטו שיחות שלו בעת ששהה בשבדיה, בהן הוא נשמע נותן הוראות למשרדו בלונדון לשלוח לו לשם שתי קופסאות של קסטות, שבתוכן הוחבא הסם. באחת השיחות הוא נשמע נותן הוראה לשלוח את הסם ל- GODENBURG. השיטה הקבועה הייתה של כל חברי הלהקה להתרוקן לגמרי מכל סם שהוא כשעמדו לעזוב לעיירה הבאה. זאת בידיעה ששם כבר יחכה להם המשלוח הבא. בחקירה המשטרתית לא הירפו מהשלושה כי ראו שהכמות שנשלחה אליהם הייתה גדולה בהרבה מהנורמה לצריכה אישית. השלושה הודו בתחנה שהם מכורים למריחואנה. העניין נסגר לבסוף עם קנס שאולצו השלושה לשלם בסך 1,800 דולר. מהרגע הזה הפכו פול ולינדה ללוחמים אדוקים למען הפיכת המריחואנה לדבר חוקי. דבר אחד היה ברור לפול – ימי הביטלס נגמרו. כשהביטלס היו קיימים ובסיבובי הופעות, לא הייתה לחברי הלהקה בעיה להיכנס לארצות זרות עם סמים בחפציהם. זאת כי היה להם מעמד של עליונים. בכל שדה תעופה אורגנו להם סידורים כאלה שנתנו להם להיכנס ולצאת חופשי מארצות ללא חיפוש בחפציהם. אך מקרטני ידע שבשנת 1972 המצב שלו מול הרשויות כבר לא כזה. חמישה חודשים לאחר מכן החליט איש משטרה בשם נורמן מקפי לרחרח סביב חוותם של פול ולינדה בסקוטלנד. הוא ידע על המעצר בשבדיה וחיפש אחר חומרים מפלילים. הוא הצליח להציץ על גינת הירק של הזוג וגילה בין גידולי העגבניות כמה צמחים שנראו לו לא חוקיים. הוא קטף קצת מהם על מנת לבדוק בתחנת המשטרה לפשרם. לאחר בדיקה קצרה הם התגלו כמריחואנה. באותו זמן שהו פול ולינדה בביתם שבלונדון, כשקיבלו את הבשורה שהם מואשמים באחזקת מריחואנה, ואף גרוע מזה – בגידולה. מקרטני עצמו הודה אז שהסם הזה עזר ליצירתיות בקרב הביטלס, אך בשנת 1972 הוא גרם לא פעמים רבות לאבד את המציאות ובהתאם לאבד כל אפשרות ליצור משהו טוב. לעומת זאת הוא נתקע פעמים רבות במצבים בהם הוא נתקע במילה כלשהי כשבראשו ענן אחד גדול. #SMILEAWAY #גוןלנון #GIVEIRELANDBACKTOTHEIRISH #גליןגונס #פולמקרטני #RAM #הנרימקולוק #WILDLIFE #דניסיוול #לינדהמקרטני #LUCKOFTHEIRISH #ווינגס #דניליין

עבור ג’ורג’ הריסון, השהות של הביטלס ברישיקש אצל המהרישי מאהש יוגי השאירה טעם לוואי מר. הביטלס תכננו שהייה ממושכת שם, אך פול ורינגו חזרו מהר ואילו הוא וג’ון חזרו גם הם לפני הזמן. לנון החליט שהם חוזרים באופן מיידי לאחר השמועות על כך שהמהרישי ניצל את המעמד שלו וניסה להתחיל עם מיה פארו. לנון ראה בכך הוכחה שהמהרישי הוא זיוף. כשחזר הריסון ללונדון, היה משוכנע שהוא וג’ון טעו בכך שפקפקו ביושרו של המהרישי. הוא כעס על עצמו ועל ג’ון, שבעצם העזיבה שלהם, כאילו אישרו את עזיבתם המוקדמת של פול ורינגו. המשיכה של ג’ורג’ לתרבות והרוחניות של הודו היתה כנה ועמוקה מאוד. הוא ראה את חוסר היכולת של חברי הלהקה להתחייב ללימוד תורתו של המהרישי כחוסר בגרות וחוסר רצינות. זה גם סימן את הכישלון של הריסון לנסות ולהנהיג את הלהקה לכיוון מסוים. כמי שתמיד הרגיש קצת כלא שייך, תחושה שגדלה בזמן העבודה על סרג’נט פפר, זה היה הנסיון שלו להוביל לכיוון שהוא חשב שיהיה נכון ללהקה. את כל התחושות האלה הוא ניתב אל השיר Not guilty. כך כתב בשיר – Not guilty For getting in your way While you’re trying to steal the day Not guilty And I’m not here for the rest I’m not trying to steal your vest. I am not trying to be smart I only want what I can get I’m really sorry for your ageing head But like you heard me said Not guilty. Not guilty For being on your street Getting underneath your feet Not guilty No use handing me a writ While I’m trying to do my bit. I don’t expect to take your heart . . . I only want what I can get I’m really sorry that you’re underfed . . . But like you heard me said . . . Not guilty. Not guilty For looking like a freak Making friends with every Sikh Not guilty For leading you astray On the road to Mandalay. I won’t upset the apple cart I only want what I can get I’m really sorry that you’ve been misled . . . But like you heard me said . . . Not guilty. יותר חשוף מזה הוא לא יכול היה להיות. מאוחר יותר אמר – “(השיר הזה הוא) אני מתעצבן על לנון ומקרטני על התחושה הרעה שהם גרמו לי בזמן עשיית האלבום לבן. אמרתי שאני לא אשם בכך שהפרעתי להם במהלך הקריירה שלהם. אמרתי שאני לא אשם שהובלתי אותם לרישיקש למהארישי. עמדתי על שלי”. הביטלס הקליטו את השיר בין ה-7 ל-12 באוגוסט 1968. כרגיל באותה תקופה, האווירה באולפן היתה גרועה. לקח לחברי הלהקה 102 טייקים כדי להשלים אותו. חלק גדול מזה נבע מהשינויים הקצביים ומחצאי התיבות שבשיר. הסאונד והעיבוד היו מחוספסים בהתאם לרוח השיר. שעות רבות הועברו בהקלטת התוספות של הגיטרה. מיקסים שונים נוסו. הביטלס לא היו מרוצים, אבל על פי וולטר אוורט השיר עדיין נכלל בקבוצת השירים שהוחלט שיצאו באלבום ממש עד הסוף כמעט. בסופו של דבר, לקראת צאת התקליט, בזמן שהריסון שהה בלוס אנג’לס כדי להפיק אלבום לג’קי לומקס, החליטו פול וג’ון להוריד את השיר מהאלבום. יש אומרים שחשו שהוא חושף יותר מדי מהאווירה הרעה ששרתה בין חברי הלהקה. עשר שנים מאוחר יותר חזר הריסון אל השיר. הפעם בגישה מרוככת יותר. באותם שנים היה נראה שהנוסטלגיה לביטלס גדלה וגדלה. בברודווי עלה מיוזיקל בשם “ביטלמניה”. הסרט המזעזע “סרג’נט פפר” בכיכובם של הבי. ג’יז הוצג בקולנוע והמיוזיקל “ג’ון, פול, ג’ורג’, רינגו… וברט” עלה בתאטרון. הריסון ראה את המיוזיקל הזה ב-1975 ותעב אותו. בנוסף, בשנת 1978 ראה אור ספרה האוטוביוגרפי החושפני של סינתיה לנון A Twist of Lennon, על בעלה לשעבר. עטיפת אלבום הסולו בגרסת הסולו של הריסון העיבוד הפך את השיר למשהו אחר. המילים הישנות בגירסה החדשה של Not Guilty הפכו למילות מחאה כנגד שוק הנוסטלגיה. הריסון חש שעושים כסף מקריירת העבר של הלהקה, שמאדירים את המיתוס ובכך משמרים את התדמית הביטלסית של כל אחד מחברי הלהקה. השיר התייחס באופן סטירי לאובססיה העולמית עם העבר, ובמיוחד עם הביטלס. “זה כמו שאנגליה תמיד היתה אובססיבית לגבי מלחמת העולם השנייה”, אמר. “הביטלס נכנסו ויצאו מחייהם של אנשים תוך שנים ספורות, ועדיין הם שם 15 שנים לאחר מכן… יש להם (לקהל) המון שירים שאפשר לשמוע לנצח. אבל מה הם רוצים? דם? הם רוצים שנמות כמו אלביס פרסלי? בסך הכל היינו 4 אנשים שפויים באופן יחסי במרכזו של כל הטירוף הזה. אנשים השתמשו בנו כתירוץ להשתגע… לכן הם רוצים שהביטלס ימשיכו, כדי שיהיה להם תירוץ להתנהג ככה עוד פעם. לאף אחד מהם לא אכפת איך אנחנו מרגישים” ההבדל המהותי בעיבוד מראה עד כמה רחוק היה הריסון הכועס של 1968 מהריסון של אלבום הסולו. בסופו של דבר, המבט של הריסון אל העבר הוא לא זועם, אלא מבט של השלמה, מבט של אדם בוגר על עברו. כשיצאה האנתולוגיה השלישית של הביטלס ב-1996 הופיע בה השיר במיקס שונה מהמיקס שהיה מוכר משלל הבוטלגים. באופן אישי אני אוהב את ההתחלה של המיקס הישן ואת האמצע והסוף של המיקס של האנתולוגיה. אבל לא משנה באיזה מיקס תבחרו, מדובר בעיני באחד השירים הטובים של הריסון ואין לי ספק שאם היה נכלל בלבן הכפול הוא היה אחד הקטעים הטובים ביותר בו. לצערי לא ניתן למצוא את גרסת הבוטלגים ביו טיוב, אבל ככה נשמעת גרסת האנתולוגיה – וזו גרסת האלבום George Harrison – ג’ורג’ הריסון ודיפאק צ’ופרה והערה לסיום לגבי המהרישי והשמועות על הנסיון שלו לפתות את מיה פארו – בשנת 2006 אמר דיפאק צ’ופרה, סופר ספרי רוחניות מאוד ידוע ופופולרי, תלמיד של המהרישי וחבר קרוב של הריסון, שהסיפורים ההם היו מצוצים מהאצבע ושהריסון התנצל מאוחר יותר בפני המהרישי. המקור לסיפורים, הוא טען, היתה הפמליה של חברי הביטלס. הסיבה – ההתנגדות שלו לשימוש של חברי הלהקה בסמים והאיסור על השימוש בהם בזמן שהותם באשרם שלו. #רינגוסטאר #גוןלנון #רישיקש #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #NotHuilty #מהרישימאהשיוגי

לשיר זה, יחד עם “פני ליין”, בן זוגו לסינגל, הקדשנו פרק שלם בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. אתם מוזמנים להאזין בספוטיפיי, אייטיונס או כאן אצלנו באתר. מעבר לכך ש”שדות תות לנצח” הוא אחד השירים היפים ביותר של הביטלס (לטעמי), הוא גם אחד השירים המורכבים ביותר להפקה שהם יצרו. זהו שיר שעבר שינויים רבים עד שהגיע לגרסתו המוכרת. לשמחת מעריצי הביטלס הוא גם אחד השירים המתועדים ביותר של הביטלס, כך שניתן לעקוב אחר ההתפתחות המרתקת שלו מתחילתו ועד סופו, וזה מה שננסה לעשות היום. ב-29 באוגוסט הביטלס מסיימים את ההופעה האחרונה שלהם לפני קהל משלם. הם עוזבים את סאן פרנסיסקו כשהם כבר יודעים שההחלטה שלהם סופית. לא יהיו יותר הופעות. הריסון נשמע אומר: “זהו, סוף סוף אני לא ביטל יותר”. אין משפט טוב מזה כדי לתאר את התחושה שלו ושל ג’ון לאחר שנות ההופעות. כשהם חוזרים לאנגליה הביטלס יוצאים לחופש של כמעט 3 חודשים, ללא ספק פסק הזמן הארוך ביותר שהיה להם אחד מהשני מזה הרבה שנים. כל אחד הולך עם ליבו. הריסון טס להודו ללמוד מוסיקה אצל ראבי שנקר. פול מקדיש חודשיים לקליטת כמה שיותר תרבות אוונגרד ובכלל להתעדכן שמה שקורה בסצינת התרבות הלונדונית. את החודש האחרון הוא מקדיש לטיול בצרפת וקניה. רינגו מחליט להקדיש את רוב הזמן למשפחה. ולנון? לנון לא רוצה לבלות עם המשפחה שלו. הוא גם לא רוצה לטייל ללא מטרה. הוא בכללי מרגיש אבוד. אם קראתם את הפוסט שלנו על Help!, אתם כבר זוכרים שלנון התחיל להרגיש שהוא הולך לאיבוד בשנת 1965. נישואים כושלים שהוא רק רוצה לברוח מהם, ביטלמניה שהופכת את העולם לחסר היגיון. לא פשוט להפוך מפרחח ליברפולי לדרגת אל בשנים ספורות. שנת 1966 הגבירה את התחושות השליליות שלו. הביטלס, כמו שכבר ציינתי, מפסיקים להופיע. זוהי השנה הראשונה שהם לא הולכים להוציא בה אלבום נוסף (ריבולבר יהיה אלבום האולפן היחיד שיצא בשנה זו). לפתע יש לו זמן פנוי רב מכפי שהיה רגיל אליו. זה גרם לו להיכנס עמוק לתוך עצמו, גם מתוך נסיון להבין מה קורה לו. לאחר שהחל לכתוב שירים חושפניים (גם אם לא נתפסו כאלה בזמן אמת) כמו Help ו-In my life, הגיע לנון לשלב בו היה מוכן לכתוב שירים אישיים יותר. כאלה שלא רק מתעדים מצב נפשי באופן תאורי, אלא צוללים לתוכו ומנסים להעביר את התחושות הפנימיות של לנון. עכשיו, כשהוא חוזר אחורה לילדות, הוא כבר לא מעוניין בתאור כללי של תקופה שמחה וחסרת דאגות כמו ב-Help! או ב-In my life. כשהוא חוזר אחורה, הוא מחפש נקודה של אושר. מקום אמיתי שהוא יוכל להאחז בו. “סטרוברי פילד” היה בית יתומים של צבא הישועה שעמד בסמוך לבית דודתו מימי, אבל לא כך ראה אותו לנון הילד. מקרטני מספר- “ראיתי את המקום מתואר כמקום משעמם ועגום שעמד בשכנות אליהם וג’ון היה מדמיין שהוא יפה, אבל בקיץ הוא לא היה משעמם ועגום בכלל. זה היה גן סודי וקסום. הזיכרון של ג’ון לא היה בכלל קשור להיותו בית של צבא הישועה. זה היה הבית עצמו. אבל מעבר לחומה היה גן פראי ולא מטופח שהיה קל להסתתר בו. האזור בו הוא וחבריו היו משחקים היה מוסתר, כמו ב”אריה, המכשפה וארון הבגדים” והוא חשב עליו כך, כמקום מחבוא בו אפשר לעשן, לחיות בחלומות, מעין מקלט. מקום לברוח אליו“. הדימוי של הגן ההוא כמקום הבטוח לא מגיע מיד. אנחנו יודעים את זה מהדמואים הראשונים של השיר. לנון חיפש מקום להתחבא בו מהחיים. כשריצ’רד לסטר, שביים את שני סרטי הביטלס הראשונים, ביקש ממנו לשחק תפקיד משנה בסרטו החדש “איך ניצחתי במלחמה”, הוא מיד הסכים. כך בילה לנון את סתיו 1966 בספרד. זו היתה בריחה, אבל גם סוג של בדיקה מבחינתו, האם יוכל להפוך לשחקן מקצועי, עכשיו שהביטלס לא מופיעים יותר ומי יודע מה יקרה איתם. הצילומים לא היו יותר מדי מהנים בשבילו. אבל ההפסקות הרבות בין הצילומים אפשרו לו לכתוב. את השיר כתב על הגיטרה הקלאסית שלו בחדרו. את מה שכתב הוא הקליט על הטייפ הנייד שהיה איתו. כשעוקבים אחר הדמואים האלה, רואים איך הרעיון מתפתח, ואיך תחושת הזרות שהוא חש בהווה מתחברת עם ההתחברות לילדות ולמקום המפלט הבטוח הההוא. אפשר לעקוב אחר ההתקדמות בקליפ הבא. רשמתי ליד כל טייק שאני מתאר בהמשך את הדקה בקליפ. בהקלטה הראשונה (0:27) שם המקום בכלל עוד לא קיים. למעשה אין עדיין פזמון. רק בית שהולך ככה – “There’s no one, nobody in life/I mean it’s either too high or too low/That is you can’t you know tune in, but it’s all right/I mean it’s not too bad”. אחר כך (1:16) הוא מנסה את השורה הבאה – “There’s no one on my way there,” בנסיון השלישי (2:34) הוא מגיע לשורה – “No one I think is in my tree,” שנים מאחר יותר הוא הסביר שהשורה מבטאת את חוסר היכולת למצוא מישהו שיבין אותו, שיהיה איתו באותו מקום נפשי ויתחבר אליו. בדמו הזה מופיע בפעם הראשונה הלחן של הפזמון, אבל ללא מילים עדיין. הדמו הבא (4:06) כבר מכיל מילים בפזמון – “Let me take you back/Was it a dream/Nothing is real/Nothing to get mad about.” הוא מתחיל לעשות את הקישור בין תחושת הזרות שלו עכשיו לנסיון לחזור לעבר, למקום בטוח יותר. המקום ההוא היה טוב מכדי להיות אמיתי, לא היתה סיבה להתרגז. לא היתה סיבה לתחושות שליליות. בטייק האחרון בדמואים (6:19) של ספרד מופיע לראשונה שם השיר “Let me take you down there/Strawberry Fields/Nothing is real/Nothing to get mad about/Strawberry Fields and nothing,” ועכשיו הכל מתחבר – ההווה עם העבר, חוסר הביטחון הנוכחי עם תחושת הביטחון ששררה במחבוא הפרטי שלו, בתקופה שרק הוא וחבריו הקרובים היו העולם, לפני שהחיים השתגעו, לפני שהפך לביטל. אבל זה אפילו יותר קודר – כי הוא מזמין אותנו למטה. אנחנו יודעים שלנון אהב כל כך את “עליסה בארץ הפלאות”‘ לכן הלמטה ישר מתקשר למחילת הארנב. מצד אחד, זה מסמן את ההרפתקאות הנפלאות שהיו לו כילד עם חבריו שם. מצד שני, מחילת הארנב אינה אמיתית. האם הזכרונות של סטרוברי פילד היו אי פעם אמיתים? האם חוסר הביטחון הנוכחי הוא חזק כל כך שהוא יכול לבטל גם את הביטחון בעבר? הכאב החזק מכל הוא בשורה האחרונה בפזמון – סטרוברי פילדס וכלום. זה היה המקום האמיתי, הקסום, היחידי. ואם גם הוא לא היה אמיתי, אז מה נשאר. כשחזר לנון הביתה בנובמבר 1966 המשיך להתנסות עם השיר. הוא הקליט מספר דמואים עם כלים שונים. אלו הדמואים שהקליט. רובם קטועים אך ניתן ללמוד מהם שהוא עדיין לא היה בטוח לגבי איך השיר אמור להישמע. לקראת הסוף לנון מריץ את ההקלטה של הדמואים , מתרגז על ג’ון שבהקלטה על כך שהוא מפסיק לשיר ומקשקש כל רגע. בנוסף הוא מקליט ליווי של מלוטרון לדמו. ב-24 בנובמבר 1966 חזרו הביטלס לאחר 5 חודשים לאולפני אבי רואד. הם הודיעו לג’ורג’ מרטין שהם לא הולכים להופיע יותר ושמעכשיו הם רוצים להתמקד אך ורק בהקלטות באולפן. כמו בדרך כלל כשניגשו לעבודה על אלבום חדש, השיר הראשון שהם תכננו לעבוד עליו היה של ג’ון. נחשו איזה. לנון הושיב את כולם וביצע להם את השיר עם גיטרה אקוסטית. ג’ורג’ מרטין מספר שהיה המום מיופיו של השיר ושאכל את עצמו על כך שלא הקליט את הביצוע הערום הזה של לנון שהיה פשוט מרטיט לדבריו. אחרי כמה חזרות הקליטה הלהקה את הטייק הראשון. לדעתי מדובר בביצוע יפייפה. פול ניגן במלוטרון, רינגו בתופים ולנון והריסון בגיטרות. אחר כך לנון הוסיף ערוץ של שירה וג’ורג’ גיטרה סלייד. לאחר מכן ג’ון הוסיף קטעי שירה כפולים לחלק מהשיר בטרק השלישי. בטרק הרביעי הוא, פול וג’ורג’ הוסיפו קולות רקע. ככה זה נשמע – אבל מקסים ככל שיהיה, זה לא מה שג’ון ראה בעיני רוחו. זה נשמע כמו שיר שהוקלט לריבולבר, אבל לנון רצה משהו חדש, אחר. ארבעה ימים אחר כך חזרו הביטלס לאולפן והקליטו טייקים נוספים. זה אחד מהם. הטרק הבסיסי היה זהה מבחינת הנגינה. עליו הוסיף ג’ורג’ עוד גיטרה ורעש של מורס שנעשה על ידי המלוטרון, על טרק נוסף הקליט פול בס ועל הטרק האחרון ג’ון הקליט שירה במהירות איטית, מה שנותן לקול שלו סאונד אחר (זה נעשה לאורך כל ההקלטות של השיר) יום למחרת התאספו כולם כדי לנסות להוציא טייק טוב יותר. ואכן אחרי כמה שעות של חזרות כולם היו מרוצים מטייק 6. מיקס של הטייק הזה הפך לטייק 7, עליו הוסיפו ערוץ הכפלת קול של ג’ון ועוד תוספות של המלוטרון. השיר מוקסס והועבר לתקליט אותו לקחו חברי הלהקה הביתה. השיר הסתיים. או ככה לפחות הם חשבו. תוכלו לשמוע את המיקס הזה כאן – עד דקה 2:55 לאחר כמה ימים חזר ג’ון לג’ורג’ מרטין. הוא לא היה מרוצה. ההקלטה היתה טובה בעיניו, אבל הוא רצה משהו הרבה יותר אפל וכבד, אמר. עם כלי נשיפה ומיתר. מרטין כתב עיבוד כמתבקש אבל זה חייב גם שינוי גישה בעיבוד של הלהקה. 10 ימים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר הגיעו חברי הלהקה להקליט את כלי ההקשה – ערוצים רבים בהם רינגו מנגן על תופים וכלי הקשה מגוונים, חלקם מנוגנים לאחור. הטרק שנוצר היה ייחודי ויוצא דופן. אפשר לשמוע עריכה של חלקים ממנו בהמשך של הקליפ הקודם ששמתי (אחרי דקה 2:55) לאחר מכן פול הקליט גיטרה, ג’ורג’ הקליט סווארנדל (שהוא מעין נבל הודי) ולנון מלוטרון. שבוע לאחר מכן ג’ורג’ מרטין הקליט 4 חצוצרות ו-3 צ’לואים והתקבלה הגירסה החדשה, שהיתה מהירה יותר מהקודמת ואכן כבדה וקודרת יותר. היא כללה גם סוף שנעלם וחוזר, משהו שהיום נשמע שגרתי, אבל אז היה מוזר ביותר והוסיף לנופך החלומי של השיר. – וכך כל אחד מחברי הלהקה לקח הביתה עותק מהשיר והעבודה נגמרה. או שלא. הלהקה עברה לעבוד על When I’m 64, שיר ישן של מקרטני, כשג’ון חזר למרטין עם בעייה. הוא אהב מאוד את ההתחלה של הגרסה הראשונה, אבל לא את ההמשך. הוא אהב מאוד את הסוף של הגרסה השנייה, אבל לא את ההתחלה. מה שהוא מבקש ממרטין זה לערוך את שניהם יחדיו. אבל איך, שאל מרטין, כששתי הגרסאות אינן באותו מקצב ולא באותו סולם? אני בטוח שתוכל לעשות זאת, אמר לנון וצדק. מרטין וג’ף אמריק גילו לשמחתם שהמהירות והשוני בסולם אינם גדולים ועשו משהו מהפכני. הם האיצו את הגרסה הראשונה, האטו את השנייה ושילבו אותן יחד – ההתחלה של הראשונה וההמשך והסוף של השנייה. בנוסף, משחקי המהירות הוסיפו לתחושת החלום שריחפה מעל השיר. וככה אתם מכירים אותו היום. המעבר בין הגרסאות מתרחש קצת לפני סיום הדקה הראשונה (מה שיוצר משהו מעניין, לפחות אותי – שיר שמתחיל בדקה הראשונה עם בס וממשיך בהמשכו ללא בס בכלל. לא שגרתי.) למרות שלנון ומקרטני ביטלו את חשיבות היותו של Strawberry Field בית יתומים, ג’ונתן גולד, בספרו המעולה Can’t buy me love – The Beatles, Britain and America, מעלה רעיון מעניין. הסמליות של בית היתומים היתה קיימת אצל לנון, גם אם לא היה מודע לזה, כיוון שלנון עצמו הרגיש מיותם פעמים רבות ולבסוף באמת התייתם. אביו עזב אותו בגיל צעיר. אמו נתנה לדודתו לגדל אותו ונעלמה מחייו. דודו האהוב מת כשגר שם וכשכבר חזר לקשר עם אמו, היא מתה בתאונת דרכים. הקשר בין המקום הממשי לבין הסיפור האישי של לנון, בין המציאות הנוכחית שלו, חוסר האושר שלו והחזרה לזיכרון המאושר של מקום המחסה בילדות, קיים גם באופן בו בסופו של דבר נשמע העיבוד של השיר. בתחילת השיר לנון מזמין אותנו לרדת איתו למטה ולהגיע לשדות התות, למקום בו כלום לא אמיתי. אז מגיע הבית הראשון ומציג את המצב הנוכחי של לנון בשנת 1967 Living is easy with eyes closed Misunderstanding all you see It’s getting hard to be someone but it all works out It doesn’t matter much to me ואז הוא מזמין אותנו בפעם השנייה לשדות התותים, אבל הפעם מתרחש משהו מעניין במוסיקה – בנקודה זו בדיוק הרכב הרוק מתחלף בצ’לו וחצוצרה, כלים מהעידן שלפני השתלטות הרוק על חייו, עידן פשוט יותר בו החלום היה עדיין חלום, לפני שהפך לסיוט שהפכו להיות חייו כביטל בשנת 1966. אבל המוסיקה מביאה איתה גם חוסר שקט מסוג אחר, שמתבטא בכלי ההקשה שהיו כל כך יוצאי דופן בזמן יציאת השיר. בסופו של דבר העבר וההווה נידונים תמיד להתחבר יחדיו במין מציאות חלומית/סיוטית בה כלום לא אמיתי – מה שהיה בילדות לא היה אמיתי, כי אם רק דמיונו של ילד שמנסה להתמודד עם כל מה שקורה סביבו, אך גם מה שקורה בהווה אינו אמיתי ומצריך לחיות את החיים בעיניים עצומות על מנת שהכל יסתדר איכשהו. כך או כך שדות התות הם לנצח. הוא חוזר על משפט הסיום הזה 3 פעמים, כמבקש להדגיש שמדובר בלופ אינסופי. ואם זה לא היה ברור עד אז, מגיע סוף השיר בפעם השנייה בצורה מסוייטת אף יותר. אולי בסופו של דבר חיבור הגרסאות לא נבע מגחמה אלא מהתת מודע של ג’ון. כך או כך השימוש של מוסיקה מהעבר וההווה יעבור כחוט השני בכל האלבום סרג’נט פפר, שזה השיר הראשון שהוקלט בסשנים שלו. 55 שעות אולפן דרש השיר הזה. יותר מכל שיר שהביטלס הקליטו לפניו. מרטין ואמריק שאלו את עצמם האם הגיוני להקדיש כל כך הרבה זמן לשיר בודד, אבל התוצאה הסופית נתנה מענה ברור. https://vimeo.com/251955275 #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #סרגנטפפר #שדותתותלנצח

פעמיים במהלך הקריירה שלהם הוציאו הביטלס EP’s שהכילו שירים שלא נכללו באלבומים אחרים שלהם (אי. פי היה מעין תקליט ביניים בין סינגל לאלבום). הראשון היה Long Tall Sally והשני היה האי.פי. הכפול “מסע הקסם המסתורי” (הגרסה המוכרת היום של האלבום היא הגרסה האמריקאית, שכללה את האי.פי. הכפול האנגלי בצד אחד, וסינגלים שונים שיצאו באותה תקופה ולא נכנסו לשום אלבום בצד השני). היום אני רוצה לדבר על הביצוע של הביטלס ל-Long Tall Sally מתוך האי.פי. באותו שם, שיצא ביוני 1964 והגיע כמובן למקום הראשון במכירות. אם הייתי צריך לבחור את גרסת הכיסוי האהובה עליי ביותר מבין אלו שהביטלס ביצעו, הייתי ניצב בפני אתגר לא פשוט, אבל סביר להניח שהייתי בוחר בסופו של דבר בשיר הזה. הוא מסמל בעיני באופן הטהור ביותר את מכונת ההופעות שהביטלס היו והוא מצליח לתפוס את האנרגיה המדהימה שלהם בצורה המושלמת ביותר מבין כל שאר ההקלטות של השנים הראשונות (וכדי שהפוסט לא יחייב את אורי, אציין שב”אני” הכוונה היא לגיא). במקור השיר יצא בביצועו של ליטל ריצ’רד ב-1956 והוא נחשב לאחד השירים המפורסמים ביותר בתולדות הרוק. ליטל ריצ’רד והמנטור שלו, רוברט בלאקוול, לקחו על עצמם כמשימה לכתוב שיר שהקצב שלו יהיה כל כך מהיר, כך שפט בון, שבדיוק הצליח במצעדים עם הביצוע שלו ל”טוטי פרוטי” של ריצ’רדס, לא יוכל לבצע אותו השיר הפך ללהיט ענק מיד כשיצא. בהמשך ביצעו אותו אמנים נוספים רבים. כמה דוגמאות, למי שמתחשק להאזין – הביצוע של אלביס פרסלי שיצא באותה שנה – ביצוע נהדר לייב של ג’רי לי לואיס משנות ה-60. וביצוע מעניין של להקת קקטוס משנת 1971 מעניין לראות את השינויים שכל עשור הביא לביצוע של השיר. בראיון מ-1973 אמר ג’ון – “נהגנו לעמוד מאחורי הקלעים במועדון סטאר קלאב בהמבורג כדי לצפות בליטל ריצ’רד מנגן… בריאן אפשטיין הביא אותו לשם… אני עדיין אוהב אותו, הוא אחד הגדולים.” לונג טול סאלי הוא אחד השירים הראשונים שנכנסו לרפרטואר של הביטלס. הם ניגנו אותו החל ב-1957 ועד המופע האחרון שלהם בסאן פרנסיסקו ב-29 באוגוסט 1966, שם הוא היה השיר שחתם את ההופעה ולמעשה היה לשיר האחרון שהביטלס ביצעו בהופעה חיה עבור קהל משלם. האגדות מספרות שזה גם היה אחד השירים שפול ביצע עבור ג’ון בפגישתם הראשונה. ב-1 במרץ 1964, אחרי שסיימו לעבוד על השיר I’m happy just to dance with you לפסקול הסרט “לילה של יום מפרך”, החליטו הביטלס שהגיע הזמן להקליט את השיר. הם כבר הכירו אותו כל כך טוב שהוא הוקלט בטייק אחד, ללא תוספות. כל אחד מהם ניגן על הכלי הרגיל שלו, כשג’ורג’ מרטין מצטרף בפסנתר. אם נעבור לפן האישי, הביצוע הזה מסעיר אותי ברמות שקשה לי להסביר. אלה גם הסולואים של הגיטרה (הראשון נוגן על ידי ג’ון והשני על ידי ג’ורג’) שנשמעים נפלא כל כך לתקופה, ועוד יותר מהגיטרות, זה התיפוף האדיר של רינגו שלקראת הסוף (מסביבות 1:40) שמרגיש כאילו האנרגיה שלו הולכת למוטט את הרמקולים, ואפילו עוד יותר מזה הביצוע הקולי המושלם של פול מקרטני, שליטל ריצ’רד אהב לספר שהוא זה שלימד אותו איך לבצע את השיר. הביצוע הזה, יותר מכל הקלטה אחרת של הביטלס, מצליח לדעתי להעביר עד כמה הם היו בוודאי מסעירים בהופעה בשנים שלפני הביטלמניה, כשאפשר היה עדיין לשמוע אותם וכשהם עצמם עדיין אהבו להופיע. אז עד שאבנה מכונת זמן ואזמין אתכם איתי להופעה בקאברן, זה הביצוע שלהם – ועוד משהו – אחד הדברים היפים בסיפור של הביטלס, הוא שאיכשהו הכל קשור להכל. כשהופיע ליטל ריצ’רד בהמבורג בשנת 1962 (אז צפו בו הביטלס), ליווה אותו בילי פרסטון בן ה-16 בקלידים. פרסטון יהפוך לאדם היחיד שיקבל קרדיט לצד הביטלס על סינגל. זה יקרה בסוף הדרך שלהם כלהקה, בסינגל “Get Back” שהקרדיט שלו היה “The Beatles with Billy Preston” #להקתקקטוס #גרילילואיס #רינגוסטאר #ביליפרסטון #LongTallSally #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #אלביספרסלי #ביטלס #ליטלריצרד

שלום לכולם – שמי אלי פיכמן ואני אספן תקליטים ישראלי שאוספו נעמד בלמעלה מעשרת אלפים תקליטים. כן, אותו פורמט ישן ונוסטלגי שאנשים היו מאזינים דרכו למוזיקה בעיקר במחצית השנייה של המאה שעברה ושהגיע לשיאו בין שנות החמישים לשנות השמונים באותה מאה. זה אותו פלסטיק (שהיה לרוב עשוי מויניל לרוב שחור ולרוב עגול) שהיה מסתובב על מכשירי הפטיפון, ושלאחרונה הוא זוכה למעין תחיה מחודשת ומסוימת בעולם. באוספי תקליטים בכל הגדלים והצבעים ובשלל סגנונות, שפות וצורות. אך להקה אחת מהווה את מרכז האוסף שלי: הביטלס. הלהקה המייצגת את התופעה החשובה ביותר בתרבות הפופולארית המודרנית. אהבת ילדותי. תקליטי ביטלס יש לי מכל העולם, אך האוסף של תקליטי ביטלס ישראלים שברשותי הינו האוסף הגדול והמושלם בעולם. אחד מתקליטי אריכי הנגן מאוסף זה, בולט מעל כולם – ושמו מעיד על מהותו “הראשון והטוב ביותר של הביטלס”! סיפורו המוזר והמופלא של תקליט זה, הוא עיקרו של הפוסט שלפניכם: הייתה זו תחילת שנת 1968 בישראל, זמן קצר לאחר “מלחמת 6 הימים”, כאשר אנשי חברת התקליטים “UNATEX ISRAEL” החליטו “לעשות קופה” ולהוציא לשוק הישראלי את ההקלטות של טוני שרידן והביטלס/הביט בראדרז מהאמבורג 1961. הבעיה הייתה שזכויות הייצור וההפצה של תקליטי הביטלס בישראל היו שייכות לחברת “ישראדיסק” (שקיבלה את הזיכיון מחברת EMI האנגלית). אבל מאחר ובאותה התקופה טרם היה ידוע למי שייכות הזכויות על ההקלטות המוקדמות הללו (הדבר הוסדר בפסיקה משפטית רק בשנות השבעים) וחברת האם הבינלאומית POLYDOR (שאת תקליטיה UNITEX ייצרו והפיצו בארץ) הוציאה זה עתה מחדש את אותן הקלטות על לייבל המשנה הגרמני שלה – KARUSSELL, החליטו בUNATEX לנצל את ההזדמנות ו”לקפוץ על העגלה”. כדי לקדם הוצאת אלבום הכולל הקלטות ישנות של הלהקה, ומתוך חשש שאלבום כזה לא יצליח דיו במכירות, החליטו אנשי החברה לקדם את ההוצאה באמצעות שינויים שונים ומשונים מול ההוצאה הגרמנית…: ראשית, הם שינו את שמו של האלבום מ “THE BEATLES IN HAMBURG” ל “FIRST AND THE BEST OF THE BEATLES” על העטיפה אך הותירו את השם המקורי על הלייבל (העגול שבמרכז התקליט)… שנית, בהיותם לא מודעים לעובדה כי GEMA הינו הסימון הרשמי של “תעשיית המוזיקה הגרמנית”, UNATEX הותירו גם סימון זה על הלייבל יחד עם המספר הקטלוגי המקורי: 635 056. אך כדי לבלבל את כולם הם צרפו את הביטוי “TOURS33” שהינו ביטוי צרפתי (!) למהירות סיבובו של תקליט אריך הנגן (LP)… הלייבל עצמו עוצב בצורה המקובלת אותו הזמן על תקליטי POLYDOR בישראל – לייבל אדום שלא הזכיר כלל את העיצוב המקורי של תקליטי KARUSSELL… לעטיפה האחורית, ולמטרות פרסום, הם העלו תמונות של אלבומי UNATEX נוספים מאותה התקופה של הדורז, ג’ימי הנדריקס אקספיריינס, ג’יימס בראון וכד’… לגיוון, הם עיצבו כיתוב חדשני ופופי לשני צידי העטיפה והוסיפו למינציה מבריקה לעטיפה הקדמית. התוצאה משגעת! אבל, למרות כל מאמציהם, ולאחר שהאלבום החל להיות מופץ בישראל, רק מעטים הואילו לרכוש אותו… ובכן, מי יוציא את כספו ב 1968 על הקלטות ישנות מ 1961 של טוני שרידן והביטלס/הביט בראדרז, כאשר רק מספר חודשים לפני כן, הביטלס הגיעו לפסגת יצירה של האלבום סרג’נט פפר (50 שנה מהיום – חודש יוני) ושירי הסרט מג’יקל מיסטרי טור החדשניים והפסיכאדלים – ומעט לפני הופעת האלבום הכפול המונומנטלי “THE WHITE ALBUM”… בהתחשב בכך ששוק התקליטים הישראלי אינו גדול ולפני 50 שנה הוא היה קטן אף יותר – אתם עשויים להבין את התוצאה. רק מספר מצומצם ביותר של עותקים נותרו כיום מאלבום נדיר ומופלא זה, רובם בידי אספנים. לא פלא שהחלטתי כי תמונת עטיפתו הקדמית של התקליט תתנוסס על צלמית הפייסבוק האישית שלי… Eli Fichman #הוצאהישראלית #רינגוסטאר #אליפיכמן #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #פיטבסט #ביטלס

היום רציתי להעלות משהו קצת אחר – בשנת 1967 הציע האנטר דייויס לבריאן אפשטיין לכתוב ביוגרפיה על הביטלס. בריאן הסכים ודייויס קיבל גישה ישירה לביטלס. הביוגרפיה יצאה בשנת 1968, וגם אם היא כובסה ונכנסו אליה רק דברים שהביטלס הסכימו שיתפרסמו בה, עדיין יש בה חלקים מעניינים מאוד ודיווחים ממקור ראשון. היום תרגמתי את החלק העוסק באחר צהריים המוקדש לכתיבת השיר With a little help from my friends. מכיוון שאני לא מתרגם מקצועי תאלצו לסלוח לי על טעויות כאלה ואחרות שעשיתי. בנוסף, ההסברים בסוגריים הם שלי ולא חלק מהמקור. מקווה שתהנו. במרץ 1967 הם עמדו לקראת סיום ההקלטות של “סרג’נט פפר”. הם היו באמצע כתיבת שיר לרינגו, מין שיר רינגואי כזה שהתחילו לכתוב יום לפני. בשתיים בצהריים ג’ון הגיע לביתו של פול. שניהם עלו לחדר העבודה של פול ששכן למעלה. זהו חדר צר ועגול, מלא ציוד סטריאו ואמפליפיירים. על הקיר היה ציור גדול של ג’יין אשר (חברתו של פול בימים ההם) ופסל כסוף בצורת אח עם ראש של דאלק (מעין סייבורג מהתוכנית Dr. Who) בראשו, שפיסל האמן פאולוזי. ג’ון החל לנגן על הגיטרה שלו ופול החל להכות על קלידי הפסנתר. במשך כמה שעות הם עשו נסיונות, כל אחד מהם שרוי במעין טראנס עד שהשני הציע משהו טוב… את המנגינה כתבו כבר ביום הקודם אחר הצהריים, מנגינה עדינה בשם “A little help from my friends”. עכשיו הם ניסו להדק אותה ולחשוב על מילים שיתאימו. “Are you afraid when you turn out the light” שר ג’ון. פול שר את השורה אחריו והנהן. ג’ון הציע שישתמשו ברעיון הזה עבור כל הבתים, אם יצליחו לחשוב על עוד שאלות שיתאימו לשורות האלה. “Do you believe in love at first sight” שר ג’ון. “לא” אמר מיד והפסיק לשיר. “אין לזה את המספר הנכון של ההברות. מה אתה חושב? אנחנו יכולים לפצל את זה ולהכניס פאוזה כדי שתיכנס הברה נוספת?” ג’ון החל לשיר את השורה עם הפסקה באמצע – “Do you believe – ugh – in love at first sight” “מה דעתך” אמר פול “על – “Do you believe in a love at first sight” ג’ון שר את השורה וקיבל את ההצעה. מיד לאחר ששר את השורה הוסיף את השורה הבאה – “Yes, I’m certain it happens all the time” אז שרו שניהם את שתי השורות לעצמם ומילאו את שאר השורות בלה לה לה. מלבד זה, כל מה שהיה להם היא שורת הפזמון “I’ll get by with a little help from my friends” ג’ון מצא את עצמו שר “Would you believe” וזה נשמע לו טוב יותר. ואז החליטו לשנות את הסדר. קודם שרו את – “Would you believe in a love at first sight Yes, I’m certain it happens all the time”, ואז את “Are you afraid when you turn out the light”, אבל עדיין חסרה להם שורה רביעית והם לא הצליחו לחשוב על כזו. האנטר דיוויס וחברים השעה היתה חמש אחר הצהריים. סינתיה, אשתו של ג’ון, הגיעה מלווה בטרי דורן, אחד החברים הישנים שלהם (ושל בריאן אפשטיין) מליברפול. ג’ון ופול המשיכו לנגן. סינתיה לקחה ספר והחלה לקרוא. טרי היה מפיק של מגזין על הורוסקופ. ג’ון ופול המשיכו לשיר את 3 השורות שוב ושוב, מחפשים את השורה הרביעית. “מה מתחרז עם זמן? שאל ג’ון “Yes, I’m certain it happens all the time”. זה חייב להתחרז עם השורה הזו” “מה עם “I just feel fine”, הציעה סינתיה. “לא”, אמר ג’ון. “לעולם לא משתמשים במילה Just. היא חסרת משמעות. זו מילת פילר. ג’ון שר “I know it’s mine” אבל אף אחד לא התייחס לזה. זה לא נשמע הגיוני כשזה הגיע אחרי השורה “Are you afraid when you turn out the light”. מישהו אמר שזה נשמע מגונה. טרי שאל מתי יום הולדתי. אמרתי שב-7 בינואר. פול הפסיק לנגן, למרות שנראה היה שהוא מרוכז כולו בשיר… והקשיב לטרי מקריא את ההורוסקופ שלי. לאחר מכן חזר לנסיונות על הפסנתר. …פתאום החל פול לנגן את ‘Can’t Buy Me Love’. ג’ון הצטרף, שר את השיר בקול רם במיוחד, תוך שהוא צוחק וצועק. אחר כך פול התחיל לנגן שיר אחר ‘Tequila’. שניהם החלו יחדיו לצעוק ולצחוק בקולות רמים אף יותר מקודם. טרי וסינתיה המשיכו לקרוא. “אתה זוכר שבגרמניה”, אמר ג’ון, “נהגנו לצעוק את הכל” הם ניגנו את השיר שוב. הפעם ג’ון צעק דברים שונים בכל פעם שהמוסיקה הפסיקה לרגע – ‘Knickers’, ‘Duke of Edinburgh’, ‘tit’, ‘Hitler’. שניהם הפסיקו את הצעקות והבדיחות ביחד, באותה פתאומיות בה הם התחילו אותם. הם חזרו שוב, שקטים מאוד, לשיר עליו הם היו אמורים לעבוד. “What do you see when you turn out the light,” שר לנון, מנסה להוסיף מילים חדשות לשורה הקיימת… “I can’t tell you, but I know it’s mine.” על ידי ניסוח מחדש השורה התאימה. פול אמר שזה בסדר. הוא כתב את 4 השורות הגמורות על דף נייר שעמד מולו על הפסנתר. עכשיו היה להם בית שלם ופזמון. פול קם והחל להסתובב בחדר. ג’ון עבר אל הפסנתר. …פול לקח סיטאר מהפינה, התיישב והחל לכוון אותו, משתיק את ג’ון לרגע. ג’ון ישב שקט ללא תנועה ליד הפסנתר והביט מחוץ לחלון. בחוץ, בחצר הקדמית של ביתו של פול, עיניהן ומצחן של 6 נערות הציצו מאחורי הקיר. ואז הן נעלמו בעוד הנערות צונחות תשושות על המדרכה. כמה דקות לאחר מכן הן צצו שנית, מצליחות להיתלות בקיר ככל שכוחם אפשר. ג’ון בהה בחלל מבעד למשקפיו העגולים. הוא החל לנגן על הפסנתר כשהוא שר מילים שהוא ממציא תוך כדי – “Backs to the wall, if you want to see His Face” פתאום קפץ באוויר והחל לשיר שיר רוגבי. “בואו נכתוב שיר רוגבי”. אבל אף אחד לא הקשיב לו. פול סיים לכוון את הסיטר וניגן כמה תווים שוב ושוב. הוא קם פעם נוספת והחל מסתובב בחדר. הפעם ג’ון לקח את הסיטאר אבל לא מצא תנוחת ישיבה נוחה. פול אמר לו שהוא צריך לשבת על הרצפה עם רגליים משולבות… פול אמר שג’ורג’ מנגן ככה. זה מרגיש לא נוח בהתחלה, אבל אחרי כמה מאות אתה מתרגל. ג’ון ניסה. לבסוף ויתר והשעין את הסיטאר על הכיסא. “היי”, פנה ג’ון לטרי,”הגעת למקום ההוא?” “כן. קניתי לך 3 מעילים. כמו של ג’ורג'” “מעולה”, אמר ג’ון בהתרגשות. “אז איפה הם?” “שילמתי בצ’ק אז הם לא נתנו לי לקחת אותם עד מחר” “אה”, אמר ג’ון. “לא יכולת להגיד להם עבור מי הם נועדו? היית צריך להגיד שהם בשביל גודפרי וין (עיתונאי, סופר ושחקן ידוע שבאותה שנה היה בן 60) אני רוצה אותם עכשיו” “יהיה לך אותם מחר”, אמר פול. “יש עוד דברים שצריך לעשות מחר. אל תדאג” פול חזר אל הגיטרה שלו והחל לשיר ולנגן שיר איטי ויפייפה על איש טיפש שעומד על גבעה. ג’ון הקשיב בשקט כשהוא בוהה אל מחוץ לחלון ונראה כאילו הוא אינו מאזין. פול שר את השיר פעמים רבות כשהוא משתמש בלה לה לה במקומות בהם חסרו מילים. כשלבסוף סיים, ג’ון אמר שעדיף שיכתוב את המילים שיש לו כדי שלא ישכח אותן. פול אמר שזה בסדר, הוא לא ישכח אותם. זו היתה הפעם הראשונה שפול ניגן את השיר לג’ון. לא היה שום דיון בנושא. השעה היתה קרוב לשבע בערב, כמעט הזמן לצעוד מעבר לפינה אל אולפני ההקלטה של EMI. הם החליטו לצלצל לרינגו כדי לומר לו שהם סיימו לכתוב את השיר – מה שלא היה נכון – ושהם יקליטו אותו באותו הערב. ג’ון הרים את השפופרת. אחרי הרבה משחקים הוא חייג אבל הקו היה תפוס. “אם אחכה, בסופו של דבר השיחה תתחבר אל רינגו?” “לא, אתה צריך לנתק” אמר פול. מה לא הייתי נותן כדי להיות שם איתם. אבל עד שאמצע דרך, הנה ביצוע משותף של רינגו ופול. #רינגוסטאר #Withalittlehelpfrommyfriends #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #טרידורן #CantBuyMeLove #האנטרדייוויס #סינתיהלנון #Tequila

היום אפרסם את הפוסט הראשון מתוך 3 שיספרו על הקושי של הביטלס להיכנס לשוק האמריקאי על פי ספרו הנהדר והמומלץ של ג’ונתן גולד Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America שנת 1963 היתה שנה מדהימה מכל בחינה עבור ג’ורג’ מרטין ובריאן אפשטיין. כלומר כמעט. אם היה מוקד לתסכול היו אלה הקשרים עם אמריקה. כמנהל פארלפון היתה למרטין גישה מאוד נוחה לשוק האמריקאי – חברת קפיטול, השלישית בגודלה אז בארה”ב, היתה בבעלות EMI מאז נרכשה בשנת 1955. כשהסינגל Please please me החל לכבוש את המצעדים בפברואר 1963, הוצע לחברת קפיטול להוציא את הסינגל בארה”ב. דייב דקסטר, שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול, עבד בחברה מאז שנות ה-40 והיה משוגע על ג’אז ובלוז. המוסיקה של הביטלס ממש לא דיברה אליו והוא סרב. כך היה גם עם כל הוצאה של סינגל נוסף ועם אלבום הבכורה של הלהקה. בידי EMI אולי היתה האפשרות לכפות על קפיטול את ההוצאה של הסינגלים והאלבום בארה”ב, אך היתה בין החברות הבנה שהשווקים הבריטי והאמריקאי כל כך שונים שאין סיבה להתערב בניהול ובהחלטות האמריקאיות. חברת קפיטול קיבלה את זכות הסירוב הראשוני על כל ההקלטות של EMI ובדרך כלל אכן סירבה. מתוסכלים מחוסר העניין של קפיטול, פנו אפשטיין ומרטין לחברת ווי-ג’יי (Vee-Jay), חברה עצמאית משיקגו שבדיוק הצליחה להוציא בסינגל שיר שמכר מליון עותקים -Duke of Earl של ג’ין צ’נדלר. בנוסף החתימה ווי-ג’יי את הרכב הדו-וופ The Four Seasons ששלושת הסינגלים הראשונים שלה הגיעו לראש המצעד. (את סיפור ההרכב והסולן פרנקי ואלי ניתן לראות בסרטו המקסים של קלינט איסטווד “ג’רסי בויז”) הפתיחות של החברה להחתים את הביטלס נבעה כנראה מהצלחה קודמת שהיתה להם עם אמן שקפיטול סירבו להוציא וווי-ג’יי החליטו כן להחתים ב-1962 – פרנק אייפילד עם השיר “I Remember You” שהצליח להגיע במצעד לעשרת המקומות הראשונים. הבעייה היתה שוויג’יי השקיעו את כל כוחות השיווק והפרסום שלהם ב-Four Seasons ושני הסינגלים הראשונים של הביטלס ואלבום הבכורה שלהם כמעט לא קודמו ולא חדרו לתודעת הרדיו והקהל בארה”ב. מתוסכלים מהתנהלות ווי-ג’יי, פנו EMI עם הסינגל הבא של הביטלס “She Loves You” לחברת “Swan Records” שהצליחה גם היא עם סינגל של פרנק אייפילד והיתה בבעלותו של דיק קלארק, שהנחה אז תוכניות לבני נוער. גם הסינגל הזה נחל כישלון. בנובמבר 1963 טס אפשטיין לפגישה בקפיטול כדי לשכנע אותם להוציא את אלבומי הלהקה והסינגלים שלהם תוך שימוש בכל כובד המשקל של חטיבת הפרסום והשיווק שלהם. הפגישה היתה מתוכננת שבועות מראש, אבל התזמון היה מוצלח ביותר. היא התרחשה ימים ספורים אחרי ההופעה המפורסמת של הביטלס לפני המלכה ב-Royal Variety Show בה אמר לנון את המשפט המפורסם – “עבור הקטע האחרון שלנו, אני מבקש את עזרתכם – שהאנשים בכיסאות הזולים יותר ימחאו כפיים. וכל האחרים, אתם יכולים לרשרש בתכשיטים שלכם”. המשפט הזה, שהיה די חצוף (בצורה חיובית) באותה תקופה, גרם לכך שבנוסף לכיסוי גדול במדיה המקומית, גם המדיה העולמית התעניינה בו. כך, בפעם הראשונה בעיתונות המרכזית בארה”ב, הופיעו ידיעות על הביטלס. מגזין “טיים” אף כתב כתבה נרחבת ששמה “השיגעון החדש”: “פניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל. נערות צרחו, סירנות יבבו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, עם פנים עגמומיות כשהם ספוגים גשם. 50 שוטרים היו נחוצים על מנת לעצור את הדחיפות בהאל שביורקשיר. ‘ביטלמניה’, כפי שהבריטים קוראים לטירוף החדש הזה, היכתה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם עצמה עמדה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים שאחראים לכל זה”. רצה הגורל ושבועות מספר קודם לכן, אד סאליבן עמד לעלות לטיסה חזרה לארה”ב בדיוק כשהביטלס חזרו מסיבוב הופעות בשבדיה. מאות מעריצים חיכו להם בשדה התעופה, כשהם צורחים, בוכים ומקימים מהומה. סאליבן התעניין במה מדובר והופתע כשגילה שכל זה בעקבות להקה בריטית. אד סאליבן, למי שאינו יודע, היה בעל תוכנית טלוויזיה אמריקאית שהכתירה מלכים וטיפחה נסיכים ונסיכות. כולם רצו להופיע אצלו, שכן הופעה אצלו הבטיחה קהל עצום. שבוע לפני הטיסה של אפשטיין לקפיטול בארה”ב, סוכם כי הביטלס יופיעו שלוש פעמים בתוכנית של אד סאליבן בחודש פברואר 1964 – שתי הופעות חיות והופעה אחת מוקלטת. כשהגיע להיפגש איתם, הפתיע אפשטיין את סאליבן ובוב פרכט מפיקו, בכך שהסכים להתגמש מאוד על המחיר (טיסה+שהות+4000 דולר לכל אחד מחברי הלהקה) בתנאי שהלהקה תופיע בכל הפרסומים לתוכנית. זו היתה דרישה לא רגילה בזמנו. סאליבן ומפיקו הסכימו מיד. הם כנראה עדיין זכרו את הטעות שעשו עם אלביס כמה שנים קודם לכן, כשויתרו על הופעה ראשונה שלו בטלוויזיה בטענה שהוא וולגרי מדי ולבסוף שילמו 50,000 דולר על 2 הופעות. חמוש בחוזה הופעה בטלוויזיה האמריקאית, נכנס אפשטיין לפגישה עם בראון מגס, בחור צעיר בן 32 שלא ממש היה האדם הנכון לדבר איתו. הוא היה חובב מוסיקה קלאסית מושבע שלא היה ביכולתו לקבוע שום דבר. אפשטיין הראה כתבות מהעיתון, הביא את נתוני המכירות, הראה את החוזה עם סאליבן, השמיע קטעים מאלבומם השני של הביטלס שעמד לצאת ואפילו סיפר כי הם חתמו על חוזה לסרט עם United Artist, ושאלבום הפסקול יצא באמריקה על ידי חטיבת המוסיקה של החברה, שהיתה אחת הגדולות. אבל כל מה שהוא קיבל מבראון בתמורה היתה הבטחה שהוא יעביר את הפרטים לממונים עליו במשרדים המרכזיים בלוס אנג’לס. עד כאן להפעם. בפעם הבאה – מה גרם לקפיטול להבין שטעו.