האלבום אבי רואד מתקרב בצעדי ענק לתאריך שיציין 50 שנה ליציאתו וזה כל כך מרגש עד שבאופן מוזר הפסקתי להתרגש. ככה זה כשבחברת אפל בוחרים למתוח את החבל עד הרגע האחרון. הטיעון הזה של ‘ניסים ונפלאות’ שקרו באולפן ההקלטות לא עושה עליי רושם. הביטלס נכנסו במודע להקליט את האלבום שאולי לא הוכרז בריש גליי שיהיה האחרון שיקליטו, אבל לאחר אפיזודת ‘גט-בק’, ידעו כולם בתוך תוכם שזהו זה. כישלונו של גלין ג’ונס להפיק אלבום מתוך החומרים שהוקלטו בינואר 1969 שיוכל להשביע את רצונם של הביטלס, הביא את המסקנה שעל מנת להוציא אלבום טוב באמת צריך לעשות ‘גט-בק’ מ ‘גט-בק’ בכל המובנים, קרי לחזור לאולפני EMI ולחזור לעבוד סדיר עם ג’ורג’ מרטין. ג’ורג’ מרטין שראה את האנדרלמוסיה ששוררת באלבום הלבן ונכווה, התנה את ההפקה של האלבום הבא בכך שזה יעשה ‘כמו פעם’ – אני המפיק, אתם הילדים הטובים והממושמעים ויחד נוציא אלבום מעולה. על מנת להתקדם ולהקליט את האלבום הזה אז לפני 50 שנה, היו צריכים לנון ומקרטני להגיע להסכמה בנוגע לרוח שתשרה עליו. האם הכיוון יהיה המוסיקה המתקדמת הכוללת את פעלולי האולפן והתזמורים הבומבסטיים מבית מרטין או שמא זה יהיה אלבום שהוא חזרה לשורשים קרי לאותו רוק גיטרות בסיסי ממנו התחילו את דרכם – רק מלוטש ומהוקצע יותר. ההחלטה הייתה בעצם בין ‘פפר למתקדמים’ או לדבוק באותם חלקים של ג’ון מהאלבום הלבן. העבודה על האלבום יצאה לדרך לאחר שהוסכם שכל אחד מהניצים יקבל נתח על מנת לממש בו את חזונו ולהשביע את רעבונו. צד א’ למשל יכיל את חזונו של ג’ון – שירים נפרדים האחד מהשני ורוק בסיסי כמו פעם. צד ב’ לפחות רובו ישמע כמו פול מקרטני. לאחרונה האזנתי לאלבום והבנתי שמקרטני עשה לא מעט מחוות וויתורים על מנת שהלהקה ולנון במיוחד יצאו לדרך. לנון קיבל לא רק את הרוח שתשרה על צד א’ אלא גם את הקטע שפותח את האלבום Come Together, שהוא תמצית כל מה שרצה ג’ון עבור האלבום. שלא לדבר על כך שגם את בצד של מקרטני, שמתחיל בכלל עם קטע של הריסון, פותח לנון את האפיזודה ה’ניסיונית/מורכבת’ של מקרטני עם Because. ברוח ההשערות הללו, לפעמים אני מפנטז על שיחה דמיונית לגמרי בין מקרטני ללנון. “ג’ון מה שתרצה”, “אני רוצה את צד א’ ” – “קיבלת”. “אני רוצה לפתוח את המחרוזת” – “קיבלת”. “אני רוצה שנשנה את לנון-מקרטני ללנון-לנון” – “אהמממ…”. הקטע הפותח של אבי רואד הוא רוק עוצמתי עם ליין בס ותופים בשרני ושירה חודרת. באופן כללי האלבום הזה ובמיוחד צד א’ הוא כל מה שפרויקט ‘גט-בק’ רצה להיות ולא ממש הצליח. אם נשים לרגע את קטעי המוג סינתיסייזר בצד, נשמע שהכל משופע בתופים ובס נוכחים מאוד. כשהפסנתר מכה, אם זה ב’מקסוול‘ או ב’דארלינג’ הוא נשמע פשוט מעולה, גם כשהוא האנקי טונק ב you never give me your money הוא סוחף, שלא לדבר על סולואי הגיטרה החדים והנהדרים. בכתיבה של לנון ב Come Together קשה לא לשים לב שהוא לא ממש חוזר לכתיבה הבסיסית שלו, אלא ממשיך את הקו של הכתיבה הג’יברישית שהחלה איפה שהוא בקטע המדהים ועוצר הנשימה ‘המחר לעולם לא יודע‘, המשיך עם Lucy in the Sky with Diamonds ועם I am the Walrus וחטפה לעג מלנון עצמו ב Glass Onion. גם בפרויקט ‘גט-בק’ שהיה אמור להיות החזרה לבסיס בכל מובן, הג’יברישיות דרשה את חלקה וגם קיבלה ב Dig a Pony. אנחנו חבים את הקטע הפותח של אבי רואד להשתלשלות אירועים שלהגדיר אותה מתוכננת יהיה לא כל כך אחראי. ג’ון ויוקו מעבירים את עצמם מסע חובק עולם מרגע נישואיהם ב 20 במרץ 1969. הנישואים עצמם היו אירוע מדובר ועל הבאז סביבו החליטו בני הזוג לקחת ‘טרמפ’ ולקדם אג’נדה למען השלום. או למען ג’ון ויוקו – קשה לשים את האצבע מה בדיוק. אני באמת לא מנסה להיות ציני אבל קשה לי להגדיר את מה שהם עשו כמשהו מאוד רציני, במיוחד כשאת ירח הדבש שלהם הם בוחרים להפוך להפגנה מול כל העולם. נראה שגם העולם לא לקח את העניין ממש בכובד ראש. אני מתכוון כמובן ל Bed-In for Peace או ל’שביתת השכב למען השלום’ שארגנו לעצמם יוקו וג’ון במלון הילטון באמסטרדם בשבוע שבין ה 25 עד ל 31 במרץ 1969. משם הם ממשיכים במסע שמי שרוצה לעקוב אחריו צריך פשוט לקרוא את מילות השיר ‘הבלדה על ג’ון ויוקו’. בקצרה, המסע כלל בין היתר אכילת עוגת שוקולד בתוך שק בווינה שבאוסטריה בהקרנת הבכורה של סרט הראליטי הראשון בהיסטוריה באורך מלא בסגנון ‘מחוברים’ שיצרו הזוג שנקרא Rape.הסרט הביזארי הזה מציג את נקודת מבטו של הצלם שעוקב אחר בחורה ברחבי לונדון בצורה מאוד מעיקה. אם יש לכם שעה ועשרים מיותרות. לכו על זה. הזוג ניסה לארגן עוד שביתת מיטה שכזו למען השלום כי זה רק הגיוני.לאחר אילוצים שונים, נבחרה המיטה בלוקיישן הבא: מלון המלכה אליזבת בעיר מונטריאול אשר בקנדה.שם מתמקם לו הזוג ב 26 במאי 1969 לשבוע. שוב כללי הטקס היו דומים. ג’ון ויוקו במיטה, סביבם כל בעלי העניין והתקשורת שמספקת להם את ליטרת תשומת הלב לה הם כה זקוקים. ג’ון ויוקו נוחתים בוינה ב 31 במרץ 1969 כמה ימים אחר כך, ליתר דיוק ב 1 ביוני, הוקלט בחדר המלון סלוגן השלום שחיבר לנון Give Peace a Chance. אפשר במידה זו או אחרת להגדיר אותו כאב הקדמון של Come Together. שם נשתל זרע הפורענות. אחד המשתתפים בהקלטה של השיר היה ד”ר טימותי לירי. מכיוון שדברים לא מתרחשים בעצמם, האגדה זוקפת זאת לזכותו של לירי שהיה דובר של דור שלם שרק רצה ליהנות מהפסיכדליה שסיפקו לו סמים כמו LSD ולא הבין מדוע הם לא חוקיים. בין היתר היה ד”ר לירי פסיכולוג בהכשרתו, משורר וסופר לעת מצוא וככל הנראה גם מזהה ,אירועים ותהליכים שיכלו לקדם את האג’נדה שלו שבאותה תקופה הייתה התמודדות על משרת מושל קליפורניה בבחירות שיערכו ב 1970 מול אחד, רונאלד רייגן שמו. לירי הוזמן על ידי לנון לחדר המלון במונטריאול ואכן הגיע יחד עם אשתו רוזמרי בדיוק על מנת להשתתף בהקלטת Give Peace a Chance. שניהם אפילו זוכים לתזכור במילות השיר שהיו נזילות בלאו הכי, כשג’ון שר בבית הרביעי המאולתר מין ספירת מלאי חלקית של מי שהיה נוכח בחדר וגם מי שלא. מין God מוקדם שכזה אם תרצו. לנון לא שוכח להוסיף גם קריצה קטנה לחבר הריסון. Everybody’s talking about John and Yoko, Timmy Leary, Rosemary Tommy Smothers, Bobby Dylan, Tommy Cooper Derek Taylor, Norman Mailer, Allen Ginsberg, Hare Krishna Hare Hare Krishna בלינק הבא תוכלו להבין כיצד זה גם נראה. מהיכן הגיע צירוף המילים הזה? לירי מתמודד על משרת המושל של קליפורניה, ומכיוון שכל מערכת בחירות זקוקה לסלוגן, לירי מאמץ את הסלוגן הגאוני Come together join the party וכך הוא הסביר את הבחירה: “יש כאן כפל משמעות. זה היה ‘בואו יחד והצטרפו למפלגה’ אבל מכיוון ש party היא גם מסיבה אז הכוונה שלי היא לגמרי ‘בואו והצטרפו לחגיגית החיים’ “. אם רוצים ממש לסגור מעגל עם הביטלס אז יש האומרים שלירי השאיל את צמד המילים come together מספר השינויים הסיני ה I Ching ממנו שאב הריסון את צמד המילים Gently Weeps ששימש לשיר אחר באלבום אחר. לנון שמעוניין להודות לטימותי לירי על הגעתו והעזרה בהקלטת Give Peace a Chance, מנסה לברר יום למחרת ההקלטה האם יש משהו שבו הוא יוכל לסייע ללירי בקמפיין שלו. במה כבר לנון, אישיות כה מפורסמת יכול לסייע ללירי? לאחר שצפה לירי כיצד לנון ממציא סלוגן ושיר מהרגע להרגע, הוא משתכנע שלנון יכול לכתוב לו שיר מוצלח וקליט עבור מסע הבחירות שיסחוף את הבוחרים. בהתלהבות מתחיל ג’ון לעבוד על שיר הבחירות עבור טימותי לירי ומחבר את הקטע הבא: Come together right now Don’t come tomorrow Don’t come alone Come together right now over me All that I can tell you is you gotta be free. Don’t come tomorrow Don’t come alone Come together right now over me All that I can tell you is you gotta be free. תוך זמן קצר הוא מקליט דמו עם אותו הציוד ששימש להקלטת Give Peace a Chance ומגיש אותו ללירי. לא ברור האם לירי היה מרוצה ממנו או לא, התוצאה היא שהשיר לא נכנס לקמפיין ובכלל בסוף השנה, יורדים מאמציו של לירי להיבחר לטמיון כשהוא נעצר על אחזקת מריחואנה. עוד קודם לכן, מזהה לנון שיש לו פוטנציאל לשיר טוב ביד ומתחיל לעבוד עליו בכיוונים אחרים. כך הוא סיפר למגזין הפלייבוי ב 1980: “הם ביקשו ממני לכתוב להם שיר עבור מסע הבחירות. ניסיתי וניסיתי וניסיתי ולא יכולתי להמציא משהו טוב. באתי עם come together, שלא היה ממש טוב עבורם. הם לא ממש יכלו להשתמש בו במסע בחירות, נכון? אבל לירי תקף אותי כעבור שנים ואמר שאני גנבתי אותו. הם לעולם לא חזרו לבקש את השיר. לא ‘גנבתי’ אותו. היה לי את השיר שחיכה עבורו”. לירי סיפר שהביע מחאה עדינה לכיוונו של ג’ון והשני ענה בצורה לנונית טיפוסית שהוא סה”כ חייט שהוזמנה אצלו חליפה על ידי לקוח שלא בא לאסוף אותה. אז היא נמכרה למישהו אחר. הצרות של לנון עם השיר הזה לא נסתיימו עם טימותי לירי. מכיוון שמה שהיה ללנון ביד לא בדיוק נכנס לקטגוריה של שיר שאפשר לעשות אתו משהו, היה צורך לכתוב מילים ממשיות למנגינה שכבר הייתה לו. למעשה כשהוא מגיע אתו לאולפן ההקלטות אין לו ממש איך להתחיל את המילים והוא משתמש במשפטים מתוך שיר ישן של צ’אק ברי שיצא בסינגל ב 1956 בשם You Can’t Catch Me. אט אט בעצתו של פול הוא משיל מהשיר את המשפטים של ברי ומשאיר רק את משפט הפתיחה שלפי טענתו נשאר כהומאז’ לגיבור הרוקנרול שכה העריץ. המשפט שנשאר התבסס על מה שכתב צ’אק ברי באמצע הבית השני: Here come a flat-top, he was moving up with me. השיר של ברי מתאר נסיעה ברכב שנרמז כמה פעמים כי הוא רכב מעופף או שזו סתם צורת התבטאות לנסיעה מהירה. הוא ספק מאוהב בבחורה ספק ברכב עצמו. צירוף המילים falt top נגזר מסוג תספורת בה השיער זקוף ומסופר שטוח כמו ‘פלטה’ מה שמקנה לו מין צורה ריבועית. ג’ון הסביר שזו אמורה היתה להיות מחמאה עבור ברי שהוא השתמש במשפט משיר ישן שלו. פול היה נחרץ יותר: “ג’ון לא הצליח להרפות מהמשפט הזה כי הוא לא מצא משהו טוב יותר, אז אמרתי לו ‘זה קצת העתקה לא?’ הוא ענה ‘לא. זה ציטוט’, עניתי ‘אוקיי נשמע הוגן’ “. אל תסמכו על לנון ובדקו בעצמכם: מי שלא חשב שזה הוגן כלל וכלל היה המוציא לאור מוריס לוי, לו היו שייכות הזכויות על השיר. הוא מגיש תביעה על זכויות יוצרים נגד לנון שארכה כ 3 שנים ובה הושגה פשרה בה לנון יאלץ להקליט 3 שירים מקטלוג השירים של לוי ולהכניס אותם לאלבומיו על מנת שיכניסו ללוי רווחים. לנון יעשה זאת בחוסר חשק כשיכניס 2 שירים מהקטלוג של לוי לאלבומים שלו ולכן הוא נתבע שוב על ידי מוריס שמפוצה כספית על השיר השלישי שלא נכנס. מוריס לוי ב 21 ביולי 1969, מביא לנון את השיר לאולפן ולמעשה זהו השיר הראשון שהוא מביא להקלטות האלבום אבי רואד בסשני הקיץ הללו. היה זה גם היום הראשון בו חזר ג’ף אמריק לעבוד עם הביטלס לבקשתו של פול. ב 1 ביולי עברו ג’ון ויוקו יחד עם ג’וליאן ובתה של יוקו מנישואיה הקודמים קיוקו תאונת דרכים שנסתיימה עם תפרים עבור ג’ון ושמירת הריון עבור יוקו. לנון תואר כמי שהיה פאסיבי עד לאותו רגע בהקלטות ו’חזר לחיים’ באותו יום. הריסון סיפר על המצב באולפן: “ג’ון עבר תאונה, אז הוא נעדר לתקופה מסוימת. ואז כשחזרנו, זה היה רק שבוע בערך לפני שסיימנו את האלבום. אני חושב שהוא כתב את זה רק חודש לפני כן בערך, אז זה היה מאוד חדש”. ג’ון מנגן באולפן את השיר על גיטרה אקוסטית בגרסה מעט יותר מהירה מהתוצאה הסופית ותוך כדי הסשן , משתנה השיר ותופס צורה. פול סיפור על חלקו בהקלטה: “הבאתי את ליין הבס הזה שמכתיב את האווירה בשיר. זה למעשה ליין הבס שמשתמשים בו לעתים קרובות מאוד בתקליטי ראפ, אם הם לא משתמשים בדגימה. זו הייתה התרומה שלי לשיר”. אמריק זקף לזכותו של פול לא רק את ליין הבס העוצמתי והבאמת מדהים, אלא גם את האטת השיר: “פול היה זה שהציע שזה ייעשה בקצב איטי יותר, עם צליל ‘ביצתי’ כמו שפול קרא לו, ולנון זרם עם זה בצורה בלתי נתפסת. הוא תמיד חיכה לביקורת בונה. בכל זאת היו עדיין מתחים ופצעים ישנים שלא הגלידו. הלהקה שוב ושוב נקלעה לסשני ריב ארוכים וחסרי טעם, כפי שעשו לעיתים קרובות במהלך הסשנים של ‘האלבום הלבן’, ויכולתי לראות שג’ון מתייחס לפול בחוסר התחשבות”. כבר בטייק הראשון אפשר לשמוע כמה השיר נשמע גרובי ומעולה. לנון סופר עד 4 מוחא כף ממלמל Shoot me ונותן את כל כולו בשירה. בטייק הזה הריסון היחיד שמנגן בגיטרת הלס פול שלו יחד עם פול בריקנבאקר בס ורינגו בתופים. לנון מוסיף גם טמבורין בפזמון. אפשר לשמוע שרוב המילים נמצאות כבר במקומם. תקשיבו כמה טוב זה נשמע: 8 טייקים נעשו באותו יום לשיר כשטייק 8 הוא הטוב ביותר ואתו הוחלט להמשיך הלאה. תקרית חמורה כמעט נרשמה תוך כדי תוספת הפסנתר החשמלי שניסה פול להקליט לשיר ביום למחרת. ג’ף אמריק סיפר: “ג’ון הביט מעבר לכתפו של פול ולמד את הקטע. זה מעולם לא היה קורה בימים עברו: שניהם ידעו שפול הוא נגן הפסנתר הטוב יותר, והוא בדרך כלל היה מאייש את הקלידים גם אם היה זה שיר של ג’ון … פול שאל בתסכול, ‘מה אתה רוצה שאעשה בקטע הזה, ג’ון?’ תשובתו של ג’ון הייתה נלהבת ‘אל תדאג, אני אעשה את האוברדאב לקטע הזה’. פול נראה קצת פגוע, ואז כועס. לרגע חשבתי שיהיה פיצוץ. במקום זה הוא הכיל את זה, משך בכתפיו ופשוט יצא מהאולפן – אחת הפעמים הבודדות אי פעם שפול יצא מוקדם מסשן הקלטה. למחרת הוא חזר, ושום דבר לא נאמר עוד על כך”. ביומיים הנוספים שהוקדשו לשיר הזה לתוספות והקלטות השירה ודפוס העבודה העצמוני הזה של לנון נמשך על פי אמריק גם בעת הקלטת הקולות: “ג’ון לא רק שר את הקול המוביל, אלא גם עשה את כל קולות הרקע. הוא לא ביקש מפול או מג’ורג’ להצטרף, ואף אחד מהם לא התנדב. להריסון לא נראה שהיה ממש אכפת כך או אחרת, אבל יכולתי לראות שזה נוגע בפול”. הסשן הסופי לשיר נערך ב 20 ביולי כשג’ורג’ מקליט את קטע סולו הגיטרה היפהפה שסוגר את השיר. ג’ון סיכם יפה את השיר בראיון המפורסם למגזין הפלייבוי ב 1980: “זה פאנקי. זה אחד משירי הביטלס האהובים עלי, או אחד מקטעי לנון האהובים עלי, הייתי אומר. זה פאנקי, זה בלוזי, ואני שר את זה די טוב. אני אוהב את הצליל של זה. אתה יכול לרקוד לזה. הייתי קונה את זה! “. #גורגמרטין #גףאמריק #טימותילירי #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #צאקברי

השבוע התארחנו בפודקאסט הנהדר סרטים זה אנחנו ודיברנו יחד עם Rotem Yifat המקסים על הסרט החצי מקסים “יסטרדיי“. מה חשבנו על הסרט? אתם מוזמנים להאזין לפרק 30 של הפודקאסט סרטים זה אנחנו ממש כאן:

איזה כיף – היום פרק חדש לפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. מדובר כמובן בחלק השני של התוכנית שלנו על האודישנים הכושלים של הביטלס בחברת “דקה”. היום נסיים לשמוע את כל השירים שהוקלטו באודישן – אבל חשוב מזה – נענה על השאלה: האם באמת חברת “דקה” היא שדחתה את הביטלס, או שמא היו אלה הביטלס שדחו את “דקה”? שאלה מעניינת מאוד. את התשובה נחלוק איתכם בפרק זה. אתם מוזמנים להאזין לפרק בפודקאסט אדיקט, בספוטיפיי – הפרק ב Apple Podcasts: https://apple.co/2ZPC59P כרגיל – נשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים – ביקורות, תלונות, בקשות, מתכונים – בשביל זה אנחנו כאן.

פרק מס’ 5 בסדרת הפודקאסט שלנו עלה לאוויר! כמו שכבר רובכם ניחשתם אנחנו נעסוק בפרק הזה בהקלטות המבחן שעשו הביטלס עבור חברת התקליטים Decca ביום הראשון של שנת 1962, בחיפושם אחר חוזה הקלטות. האודישן גדוש ב 15 שירים שונים ומשונים וסיפורים מרתקים למכביר ולכן פיצלנו את הנושא ל 2 תכניות, כך שפרק 6 בסדרת הפודקאסט שיתפרסם עוד שבועיים, ישלים את התמונה על ההקלטות הללו והתקופה המרתקת הזו. בסקר שהעלנו אתמול, רובכם חשבתם שהביטלס בסה”כ נשמעו טוב באודישן הזה. אם תרצו לשמוע מה דעתנו עליו תוכלו להאזין לפרק 5 החדש בספוטיפי: מקווים שתהנו, לפחות כמו שנהננו מאוד לעשות את הפרק, וכמובן אנחנו מלאי צפייה לתגובות שלכם.

תחשבו על כך. אתם בני 14-15, יושבים ליד הפסנתר בבית הוריכם ומתחילים לחבר מנגינה שכל העולם יפזם גם 50 שנים לאחר מכן ואף יותר מכך. הוא יכנס לאלבום שעל דעת רבים נחשב לאלבום פורץ הדרך והחשוב ביותר שיצא במוסיקה הפופולארית – מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר. “התחלתי לנגן בפסנתר של אבא שלי וכתבתי עליו את When I’m Sixty Four כשהייתי עדיין בן 16. מעולם לא שכחתי את זה. כתבתי את המנגינה הזאת במעורפל וחשבתי שזה יכול להיות שימושי בקומדיה מוסיקלית או משהו כזה. כמו שאמרתי, לא ידעתי לאיזה סוג של קריירה אני הולך. לא בהכרח חיפשתי להיות רוקר. כשכתבתי את השיר דמיינתי שאני כותב שיר לסינטרה. היו תקליטים אחרים חוץ מרוקנרול שהיו חשובים עבורי. זה השפיע על הביטלס כי ביצענו שירים כמו Till There Was You“. מקרטני בן ה 16 רבות דיברנו על ההשפעה הזו של המוסיקה של אביו של פול עליו, אבל אפשר לראות במנגינה הקברטית הזו שהמציא כנער, את הסימנים המקדימים לכיוונים אליהם ילכו הביטלס בהנהגתו לכשיפסיקו להופיע ויתרכזו במוסיקה עצמה ובאופנים שונים בה אפשר לחוות אותה. זוהי אולי המנגינה הראשונה בעלת המשמעות שחיבר מקרטני אחרי שהאזין רבות לתקליטיו של אביו וכתב גם את I call it Suicide שחלק קטן ממנו נכנס לאלבום מקרטני. מאוחר יותר הוא חיבר את I Lost My Little Girl, אי שם ב 1957 הפעם על גיטרת הזנית’ האקוסטית שלו, מה שהיה השיר השלם הראשון שכתב. זהו באמת שיר לא ממש מתוחכם המכיל בו 3 אקורדים וטקסט שלא יוצא מגדר הרגיל, למרות שאפשר אולי לייחס אותו לכך שאיבד את אמו מרי ב 31 באוקטובר בשנה הקודמת. את השיר הזה הביטלס לא הקליטו רשמית עד לפרויקט Get Back, בו דווקא במהלך הג’אמים המרובים שנערכו, מצאו החברים זמן לבצע גרסה של השיר בה לנון מוביל בקולות. גרסה יפה וחשובה לטעמי ביצע מקרטני בקיץ 74 על הפסנתר. היא חשובה מכיוון שכשהשיר מבוצע על הפסנתר הוא מתחיל לקבל לרגע את הנופך של When I’m Sixty Four, והתמונה מתבהרת כי הרי הכל מתחבר בסופו של דבר לאותה נקודה. בדמו הזה מקרטני גם לא שוכח לשלב במילות השיר את המידע החשוב שזהו השיר הראשון שכתב בימי חייו. בראיון שנערך עם פול באותה שנה (1974), הוא נתן גרסה מעט שונה לשנת הכתיבה של When I’m Sixty Four. הוא טען שהשיר נכתב לפני הפריצה הגדולה של הרוקנרול בליברפול שהייתה דווקא ב 1956, מה שאומר שהשיר נכתב גם כן בהיותו בן 14. זה עדיין לא גורע מהעובדה שזה קטע מדהים בכל אספקט. בטח תבואו ותגידו, רגע הוא בטח שרבט מנגינה כלשהי אי שם בגיל 14-16 ואת עיקרו של העניין הוא בטח כתב כבר כאדם בוגר. מזל שלמקרטני יש תשובה לכל שאלה. “מעולם לא עשיתי דבר עם השיר הזה עד שהייתי בערך בן 24 ואז רק כתבנו את המלים. זו הייתה מין מנגינת קברט, ואז 10 שנים אחר כך כתבתי לה את המילים”. ב 1967 אמר לנון כמובן את ההיפך הגמור: “פול כתב את המילים כשהיינו בקאברן. עכשיו רק הוספנו עוד כמה מלים כמו ‘נכדים על הברך שלך’. זה היה אחד מאותם קטעים שהיו לו, שלכולנו יש – חצאי שירים. זה מאותם קטעים שהקהל אהב. נהגנו לבצע אותו כשהמגברים לא עבדו. פשוט שרנו יחד עם הפסנתר”. גרסה דומה לגבי ביצוע השיר בזמן הפסקות חשמל סיפר גם פיט בסט, מתופף הביטלס באותם ימים. ב 7 ביולי 1966, חגג אבא ג’ים מקרטני את יום הולדתו ה 64. יש הגורסים כי זהו הקטליזטור לכתיבת המילים והכוונתם דווקא לגיל הזה שהיה מרחק שנה מגיל הפרישה שהונהג אז בבריטניה. יכול להיות שזה פשוט התחרז ממש טוב. לעניות דעתי המחווה שעשה מקרטני בשיר היא לא רק לאביו. בגיל 24, אדם בן 64 נראה כמו משהו עתיק ולא מעודכן בדיוק כמו אותם ענקי מוסיקה שנשמעו בבית ילדותו של מקרטני כמו למשל, בינג קרוסבי הכוכב האמריקאי שהיה קטן מאביו של פול בשנה. האמירה שמשתמעת מהשיר היא גם הצדעה למוסיקה ולמוסיקאים הללו וגם סגירת הווילון של הדור הצעיר עליהם כשהוא בטח מהרהר לעצמו כיצד הקריירה שלו תראה כעבור 40 שנה (מעולה, אם כבר שאלת). בכתיבת המילים ניסה מקרטני לחפש מוטיבים מעט שונים: “חיפשתי חומרים עבור פפר. חשבתי שזו מנגינה נחמדה. המילים הם הומוריסטיות. לכתוב בשיר אהבה “האם עדיין תדאגי לי” זה עדיין בסדר, אבל לכתוב ‘האם עדיין תאכילי אותי’ זה כבר בסגנון ה Goon Show”. כמה תרם ג’ון לשיר? ב 1980 הוא סיפר: “שיר של פול לגמרי. לא הייתי חולם לכתוב שיר כזה. יש כמה דברים שאני אף פעם לא חושב עליהם, וזה אחד מהם”. לאחר שחשבו הביטלס שסיימו את העבודה על Strawberry Fields Forever שהיה השיר הראשון שהוקלט לאחר 5 שבועות של חופש שלקחו לאחר סיום סיבוב ההופעות ב 1966. (תוכלו להקשיב לפרק 3 בסדרת הפודקאסטים שלנו שעוסק כל כולו בסינגל הנפלא הזה), הביטלס מתפנים להקליט את השיר הבא בתור When I’m Sixty Four. אזכיר שהרעיון עבור הקונספט של האלבום הבא, לפחות עד שנגנז, היה שירים שחוזרים לילדותם בליברפול. בהפוך על הפוך, מקרטני מביא בשיר הזה נקודת מבט דווקא עתידנית, 40 שנה קדימה מגילו. ב 6 בדצמבר 1966, מגיעים הביטלס לאולפני אבי רואד, והמשימה הראשונה על הפרק הייתה להקליט ברכת כריסטמס עבור 2 תחנות רדיו – “רדיו לונדון” ו “רדיו קרוליין”. לאחר מכן התחילו הביטלס לעשות חושבים על איך להתחיל לתקוף ולהקליט את השיר הזה וערכו חזרות לפני ההקלטות עצמן. הטרק הבסיסי שמכיל בו את פול על הבס, ג’ון על החשמלית ורינגו על התופים (היי האט ותוף בס בלבד) מוקלט לאחר 2 ניסיונות. על גבי הטייק השני הקליט מקרטני פסנתר ורינגו חיזק עם ‘מברשת’ על התופים. יומיים אחר כך, ב 8 בדצמבר, מגיע מקרטני לבדו כדי להקליט את השירה המובילה על גבי ‘טייק 2’. זוהי התוצאה לאחר יום ההקלטות השני, שימו לב לקטע הגיטרה היפה של לנון בסופו. העבודה על השיר נדחקה הצידה לטובת ההקלטות המחודשות של Strawberry Fields Forever, שהיו למעשה הקלטת השיר מחדש. ב 18 בדצמבר, הפסקה מהסשנים באולפן ומקרטני ובת זוגתו ג’יין אשר מגיעים לצפות בפרמיירה של הסרט The Family Way אשר לו כתב פול יחד עם ג’ורג’ מרטין את הפסקול. מקרטני בפרמיירה ל The Family Way ב 20 בדצמבר, הם מצאו זמן לחזור אל ‘שיר הפנסיה’ של פול. בדרכם לאולפן ארב להם כתב רשת ITN, וניסה לחלץ מידע לגבי העתיד של הלהקה והכיוון אליה הם הולכים. הנה מה שהוא הצליח לחלץ מהם: כשהם הצליחו להיכנס פנימה , ג’ון, פול וג’ורג’ הקליטו את ההרמוניות הקוליות שמופיעות בקטע המעבר (you’ll be older too…), ורינגו מקבל תפקיד חשוב מאין כמוהו: צלצול בפעמון שמופיע בסופו של קטע המעבר (הברידג’). מה שמכונה ‘טייק 4’ היה התוצאה של אותו היום. ג’ף אמריק סיפר על המשא ומתן בעניין התזמור לשיר: “היו דיונים מקיפים עם ג’ורג’ מרטין על איזה תזמור יהיה. פול אמר כל הזמן שהוא רוצה שהשיר יהיה שורשי מתקתק, אז ג’ורג’ הציע תוספת של קלרינט“. פול שמע וביקש רביעיית קלרינטים. ג’ורג’ מרטין נעתר וגם התנדב לנצח. כבר למחרת, ב 21 בדצמבר, מתייצבים הנגנים. אמנם רק 3 נגני קלרינט וזאת מכיוון שהתזמור שכתב ג’ורג’ מרטין התאים ל 2 נגני קלרינט ונגן קלרינט בס אחד. ג’ורג’ מרטין תיאר את המצב בו היו הנגנים: “הם נראו אבודים כמו שופט ושני קוונים לבדם בלב אצטדיון וומבלי“. הסשן הזה הסתיים תוך שעתיים וכבר לאחריו נעשה ניסיון לייצר מונו מיקס ראשון אך הוא נשאר לצרכים פנימיים ולא נעשה בו שימוש. המיקסים שנעשו לאחר מכן לא מספקים את פול והוא מציע לייצר מיקס מואץ יותר. מה הסיבה לכך? לפי ג’ף אמריק יש סיבה ממש טובה. “פול ביקש להאיץ את המיקס כך שקולו יישמע צעיר יותר, כמו אותו הנער שהיה כשכתב את השיר במקור”. כשבריאן אפשטיין בא ודרש את ליטרת הסינגל שלו על מנת לשקם את מעמד הביטלס שלו מחדש, היו לו בארסנל לבחור מתוך 3 שירים, מכיוון שגם Penny Lane הושלם. מדוע הוא לא בחר ב When I’m Sixty Four להכלל באותו הסינגל? אין סיבה מובהקת חוץ מהרצון להביא את הביטלס חזרה לתודעה ולמצעדים. ג’ורג’ מרטין עצמו שהמליץ לו לקחת את 2 השירים הטובים ביותר לדעתו, היכה על חטא וטען שאם הם היו מחליפים את אחד השירים ב When I’m Sixty Four אזי הצלחת הסינגל הייתה בוודאי גדולה יותר. פול אישר ב Many Years From Now שהכוונה הראשונית היתה להעדיף אותו על גבי פני ליין אבל הרי לא בוכים על סינגל שלא הגיע למקום הראשון. היום נסיים עם קאבר מצויין שביצע קית’ מון מתופף The Who הנהדרים שביצע את השיר כחלק מפס קול הסרט All This and World War II מ 1976 – פס הקול אגב, כלל כולו שירים של לנון ומקרטני. אם תהיתם, אז לאף אחד מהנכדים של פול לא קוראים ורה צ’אק או דייב.

חג עצמאות שמח ! אנחנו נרגשים מאוד לשחרר לאויר העולם את הפרק החדש שלנו בסדרת הפודקאסט “ביטלמניקס מדברים ביטלס”, והפעם פרק מיוחד מאוד. בפרק הזה נבחן את השפעות הביטלס על המוסיקה הישראלית בארץ בשנות ה60, וכפי שתיווכחו בפרק, היא היתה עצומה. הפעם אנחנו מארחים את ידידנו, איש רדיו הקצה, ידען מוסיקה ישראלית מעורר השתאות (ומוסיקה בכללי) – תומר קריב המקסים. לפרק החדש תוכלו כמובן להאזין בספוטיפיי מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים ולהאזין בעוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שתקשיבו לפרק, תוכלו להרחיב ולהקשיב לפלייליסט נהדר שתומר הכין עבורכם, שמכיל בו גרסאות ישראליות לשירי הביטלס, חלקן שולבו בפרק וחלקן לא. כרגיל נשמח לשמוע תגובות, פלפולים, הצעות ועוד.

התרגשות עצומה אוחזת בנו. פרק 3 בסדרת הפודקאסטים שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר הסופטיפיי. הפרק עוסק בסינגל הנפלא שיצא בראשית 1967 – Strawberry Fields Forever ו Penny Lane. בסקר שערכנו בשבוע שעבר שהביא את 2 השירים לשיפוטכם, הכתרתם ברוב של 66% (כי זו השנה בה הוא נכתב?) את סטרוברי פילדס פוראבר. אבל אתם יודעים איך זה עם שירים של הביטלס. זה כמו להשוות זהב ליהלומים. אם כבר יהלומים, התגובות שלכם לסקר היו פשוט נפלאות וגרמו עונג צרוף. כל כך כיף לקרוא את מגוון הדיעות ואיך כל אחד חווה את השירים הנפלאים הללו. תודה תודה תודה. אז קדימה. בואו להאזין לאיך אנחנו חווים את הסינגל הזה ואיך נולדו להם יצירות המופת הללו, כולל כמובן שלל קטעים מיוחדים. יהיה מעניין במיוחד. כמו תמיד, הדעות שלכם חשובות לנו. הפגיזו אותנו בתגובות. מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים.

לא מזמן, יצא לנו לדבר על השיר פני ליין ואז הכתה בנו ההבנה שמרושלים שכמותנו, לא התפננו לכתוב על השיר המקסים הזה. יכול מאוד להיות שכל פעם שמישהו רצה לכתוב עליו היה לו ברור שהשני בטח כבר עשה זאת כי הוא כזו יצירת מופת. אז היום כדי להחזיר עטרה ליושנה החלטתי לכתוב על השיר שמתאר את אותה סמטה קסומה. לא אומר הקסומה בעולם, כבר ביקרתי במקומות קסומים יותר, אבל מקרטני הצליח לייצר סביבה הילה של רגשות מעורבים כמו תום, שובבות נעורים, דמויות מחיי היום יום של ליברפול אי שם בשנות ה 50 ובעיקר עירוב של לחן ומילים מצוינות. אתנצל מראש על אורכו של הפוסט. וכי אני אשם שמקרטני כתב יצירה יפה שכזו? מהיכן אתחיל להתקיף את היצירה הזו? עדיף מההתחלה. הפיבוט או העוגן שממנו אצא להפלגה, הוא ה 29 באוגוסט 1966. המקום – קאנדלסטיק פארק, אצטדיון הספורט הסמוך לעיר סן פרנסיסקו שבו הופיעו הביטלס את הופעתם האחרונה מול קהל רוכש כרטיסים. זהו אין יותר הופעות חיות לביטלס. חברי הביטלס שצריכים לעשות משהו עם הזמן הפנוי שנוצר, מחפשים כל אחד להגשים סוף סוף את המאוויים ששוכנים בתוכם. הריסון למשל תופס את המטוס הראשון להודו ולנון מקבל את הצעתו של ריצ’ארד לסטר להשתתף בסרטו החדש “איך ניצחתי במלחמה”. בשלב מסוים גם רינגו מצטרף אליו לתקופה קצרה בספרד. בלוקיישן הצילומים של הסרט קורה משהו שחשוב לסיפורנו היום: לנון נתקף געגועים עזים לילדותו או אולי לאירועים ספציפיים בילדותו, ויחד עם ההרגשה המשונה הזו שאין סביבו 4 חברים שהוא מכיר כל צעד ומימיקה שהם עושים, הוא כותב את השיר Strawberry Fields Forever על אותו בית יתומים סמוך לבית הדודה מימי, שם הוא נהג להתבודד. הקטע הזה מחבר את המחשבות של הילד שהיה אז יחד עם המציאות הסוריאליסטית שהוא חווה כאדם בוגר. מקרטני באותה תקופה מקבל הצעה אחרת מאחד ג’ורג’ מרטין שמו, לכתוב קטע מוסיקלי קטן עבור סרט בשם The Family way. הפרויקט הזה חושף אותו במידה רבה לעולם הכתיבה האחר, הקלאסי, אינסטרומנטלי וסולל את הדרך לאלבום סרג’נט פפר. בנובמבר 1966, חוזרים הביטלס לעבוד יחדיו, ולנון מציג לחבריו ללהקה את Strawberry Fields Forever הגולמי. הרעיון הזה של חזרה לילדות לאירועים קטנים שהשפיעו עליהם מאוד מוצא חן בעיניו של מקרטני. בכלל 2 השירים הללו הם דוגמא מצוינת לאתגר שהציבו האחד לשני לנון ומקרטני שהוציא את כולנו נשכרים. עד כאן הסיפור המוכר והקלאסי, אך יש נספח לסיפור. שנה קודם לכן כותב לנון שיר שאפשר לומר שהוא הפרוטוטייפ לשדות תות לנצח, אמנם לא מופשט וסוריאליסטי כמוהו, אבל נוגע בנישה הזו של הגעגועים לילדותו, ואני מתכוון כמובן לשיר הנפלא In My Life ואם כבר קראתם את הפוסט היפה שכתב גיא עליו נוכחתם לדעת שלנון הכניס בתחילה גם את פני ליין לדראפט המקורי של השיר וכך הוא כותב: “פני ליין הוא אחד המקומות שאני מתגעגע אליו, במעלה הכנסייה ועד מגדל השעון, בכיכר המנזר, היו לי כמה שעות מאושרות”. הקטע אמנם לא נכנס בסופו של דבר לגרסה הסופית, אבל משהו בצורת הכתיבה הנוסטלגית הזו כן התיישב בראשו של מקרטני. מתישהו בסוף 66 נשאל מקרטני בראיון על הכתיבה העתידית שלו והוא סיפר: “אני אוהב כמה מהדברים שלהקת האנימלז מנסים לעשות, כמו למשל השיר שכתב אריק ברדן על מקומות בניוקאסל באחד הלהיטים שלהם. אני עדיין רוצה לכתוב שיר על המקומות בליברפול שבהם גדלתי. מקומות כמו ה The Docker’s Umbrella שהיא מנהרה ארוכה שדרכה עוברים פורקי הסחורות לעבודה במרסיסייד, ופני ליין ליד ביתי הישן”. בספר שהוא הביוגרפיה הרשמית של מקרטני Many Years From Now מסביר מקרטני שהעלאת הזיכרונות מהילדות הלא רחוקה שלהם נעשתה במשותף עם ג’ון בביתו שבקאבנדיש וג’ון עצמו סיפר: “נכנסו ממש לגרוב בדמיון על פני ליין. הבנק, הסככה של האוטובוסים, האנשים שממתינים יחד עם המפקח ומכבי האש שהיו שם למטה. זה היה ממש לחיות מחדש את הילדות”. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להבין את מה שכתבו לנון ומקרטני בשיר הוא פשוט לעבור על המילים ולהבין מהם אותם זיכרונות ילדות שהסעירו את עולמם אז ובעת כתיבת המילים. “בפני ליין ישנו ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים לומר ‘שלום'”. הספר היא הדמות הראשונה שאנחנו פוגשים במסע של מקרטני בסמטה הלא ארוכה הזו (פחות מקילומטר) , שנקראה על שמו של ג’יימס פני, סוחר עבדים מהמאה ה-18 שעבורו שימשה ליברפול כתחנת מעבר חשובה בין יבשת אפריקה לאמריקה. מקרטני סיפר: הייתה מספרה בשם ביולטי, שהיו תלויות בה תמונות ראש של התספורות שאתה יכול לקבל בחלון ואני פשוט לקחתי את כל זה ועיצבתי את זה קצת כדי שזה יישמע כאילו הוא מציג תערוכת תמונות בחלונו”. מתישהו מותגה מחדש המספרה ונקראה על שם Tony Slavin, כדי לפתור עניינים של זכויות יוצרים על המותג Penny Lane Barber Shop. המספרה “ביולטי” “בפינה ישנו בנקאי בעל מכונית, וילדים קטנים צוחקים עליו מאחורי גבו. והבנקאי לעולם לא לובש מעיל בגשם השוטף, מוזר מאוד” מקרטני סיפר: “היה בנק בפינה ולכן דמיינתי את הבנקאי, זה לא היה אדם אמיתי, דמיינתי את ההרגלים המפוקפקים שלו ואת הילדים הקטנים שצוחקים עליו”. הפזמון הקטן שכתב מקרטני לשיר, ממשיך בצורה מושלמת את הבית שלפניו. בפעם הראשונה מקרטני עובר מהעבר להווה, מהצד המספר הפאסיבי לצד האישי היותר נוכח, מה שמודגש בצורה פנומנלית עם תרועת החצוצרות שבאות להכריז על כך: “פני ליין היא באוזניי ובעיניי שם בין שמי הפרברים הכחולים אני יושב ובינתיים בחזרה” (לעבר) “בפני ליין ישנו כבאי עם שעון חול, ובכיסו דיוקנה של המלכה הוא אוהב לשמור על הכבאית שלו נקייה, זו מכונה נקייה” מקרטני: “תחנת האש הייתה קצת פריקת עול פואטית. הייתה תחנת כיבוי אש בערך חצי מייל בהמשך הדרך, לא ממש בפני ליין, אבל היינו צריכים בית שלישי, אז השאלנו אותה. אני הייתי מרוצה מאוד מהשורה “זו מכונה נקייה”. אני עדיין אוהב אותה כביטוי, לפעמים אתה פוגע עם משפט קטן שבמזל הופך להיות יותר מאשר סתם ביטוי”. שוב הפזמון עם החזרה להווה, הפעם עם שובבות שמכוונת עבור מי שגדל בליברפול ומכיר את הסלנג המקומי: לאחר המשפט “פני ליין היא באזני ובעיניי”, מאחד מקרטני 2 ביטויים שנשמעים כמו מאכלים אבל הם עלולים לגרום לתופעות הסמקה קשות אצל הליברפולים: A four of fish and finger pies הפיש אנד צ’יפס שעלו 4 פני אז בליברפול ונצרכו לרוב על ידי בני הנוער שחיכו בתחנה בפני ליין אוחדו עם ביטוי שמתייחס (וסליחה מראש על התיאור הגרפי) לגירוי ידני של איבר המין הנשי. מין קריצה מקרטנית ממזרית למה שמעוללים בני הנוער של ליברפול, והוא אולי גם מכוון אותנו להיכן כל זה מתרחש: “מאחורי המחסה שבמרכז הכיכר האחות היפה מוכרת פרגים ממגש ואף על פי שהיא מרגישה כאילו שהיא במחזה, היא כן בכל מקרה”. מקרטני: “אותו מחסה, או shelter ממוקם ב”כיכר פני ליין” היכן שדרך Church פוגשת את דרך Smithdown . אז הוא שימש מקום לפגוש אנשים או מחסה בזמן ההמתנה לאוטובוס. זה היה המקום שבו מישהו היה עומד ומוכר פרגים מדי שנה ביום הפרג של הלגיון הבריטי. ג’ון ואני הינו שמים שילינג בתוך פחית ומקבלים פרג. זה היה זיכרון. פנטזנו מהדמיון את האחות מוכרת פרגים (poppies) ממגש. האמריקאים נהגו לחשוב שמדובר בגורים (puppies)”. ה”מחסה” לבסוף, בבית האחרון, בצורה מבריקה וסוגרת מעגל, מפגיש מקרטני את כל הדמויות יחד אצל אותו ספר מהבית הראשון: “בפני ליין מגלח הספר עוד לקוח אנחנו רואים את הבנקאי יושב ומחכה לתספורת ואז הכבאי רץ פנימה מהגשם השוטף, מוזר מאוד”. ב 29 בדצמבר, ממש בשלהי שנת 1966, לאחר עבודה מאומצת על Strawberry Fields Forever של ג’ון ו When I’m Sixsty Four שיר מוקדם שכתב פול בגיל 15, מגיעים הביטלס לעבוד על השיר השלישי עבור האלבום הבא והנוסטלגי של הביטלס. תהליך ההקלטה הוא ארוך ומורכב. ניסיתי לתמצת ולזקק אותו ככל האפשר. מעל כל התהליך הזה כמו בהקלטת סטרוברי פילדס, מרחפת גישת ה’בואו ננסה להתעלות מעל ריבולבר’ במיוחד בראשו של פול, ומכיוון שאפילו לביטלס עצמם המשימה קשה, התהליך מתארך ומסתרבל. מכיוון שהאלבום האהוב על מקרטני באותה תקופה היה Pet Sounds של הביץ’ בויז, הוא מבקש מג’ף אמריק לקבל בפני ליין את אותו ‘צליל אמריקאי נקי’. אמריק סיפר: “ביליתי הרבה זמן במאסטרינג של תקליטים אמריקאים, והייתי משוכנע שהדרך הטובה ביותר לתת לפול את מה שהוא רוצה זה להקליט כל כלי בפני עצמו, כך שלא תהיה דליפה בין הערוצים. רמת האמון של פול בי הייתה כזו שהוא אמר בפשטות, ‘טוב, טוב, אז בוא נעשה את זה ככה’.” מה זה בעצם אומר? הביטלס עכשיו לא מוטרדים בעניינים זוטרים כמו הופעות, והם יכולים להרשות לעצמם להתנסות בכל מה שעולה על דעתם. לנון מתחיל עם שבירת הגבולות באולפן וגרימת המון כאב ראש לג’ורג’ מרטין בשדות תות ומקרטני המאותגר ממשיך הלאה עם פני ליין. אם עד עכשיו הקליטו הביטלס גרסת בסיס כלהקה שמכילה בדרך כלל גיטרות, בס ותופים ועליה היו מקליטים תוספות, הפעם השיטה היא לעשות אוברדאבינג כבר מהשלב הראשון. פול מתחיל בהקלטת הפסנתר. ג’ף אמריק סיפר: “במשך ימים, האחרים ישבו בחלק האחורי של האולפן מתבוננים בפול מקליט שכבות של קלידים, עובד לגמרי לבד. כמו תמיד, תחושת התזמון שלו הייתה מעולה: החלק העיקרי של הפסנתר שהכל בנוי עליו היה מוצק, למרות שלא היו מטרונומים אלקטרוניים באותם ימים. למעשה, רינגו לא הקיש אפילו על המצילות כדי לעזור. זה היה הבסיס של הטרק המקורי של פול שהעניק לכל השיר תחושה כל כך גדולה”. באותו היום, לאחר 6 טייקים, מקליט מקרטני את טרק הבסיס של הפסנתר שמנוגן בעזרת אקורדים בקצב סטאקטו חד ומהיר בסגנון דומה למה שניגן ב Got To Get You In To My Life. לאחר שסיים הוא עובר להקליט עוד טרק פסנתר כשהפעם הוא עובר דרך מגבר VOX של גיטרה שמכוון לאפקט טרמולו ומקנה לפסנתר צליל מיוחד ושונה. מה עם הערוץ השלישי? עוד פסנתר כמובן. הפעם משתמש מקרטני בפסנתר אחר שהיה באולפן, כזה שמכוון להוציא יותר צליל הונקי טונק והוא מנוגן בחצי טון יותר איטי על מנת להאיץ אותו לאחר מכן ולקבל צליל מיוחד. רינגו מנגן ברקע בטמבורין ועוד כלי הקשה. עבור הערוץ הרביעי מנוגן תו גבוה על אורגן ההרמוניום שגם הוא חובר אל מגבר הגיטרה. מתחיל כבר להישמע מורכב נכון? זוהי התוצאה שהושגה באותו היום שכונתה טייק 6 – שימו לב כמה היא pet sounds: ביום למחרת, ארבעת הערוצים מוקלטים כמקשה אחת אל תוך ערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים – והנה לנו טייק 7. פול מוסיף קול מוביל וג’ון את קולות הרקע. כך סוגרים הביטלס את שנת 1966. העבודות על השיר מתחדשות שוב ב 4 בינואר 1967, וביום זה הביטלס ממשיכים למלא ערוצים. מקרטני מוסיף עוד קולות, לנון עוד פסנתר והריסון גיטרה חשמלית. למחרת, מקרטני מחליט שהקולות שהקליט יום קודם לא מספיק טובים ומקליט אותם מחדש. בשאר היום עוסקים הביטלס בהקלטת קטע אחר שקיבל את הכינוי Carnival Of Light, וזאת על פי בקשה של המעצב דיויד וואגהאן שביקש מפול שהביטלס יקליטו מוסיקה ניסיונית עבור אירוע שערך בראונדהאוס שבלונדון. למעשה רוב הסשן הושקע בקטע הזה שירד בסופו של דבר לטמיון. ב 6 בינואר, שוב יום עבודה שמוקדש לפני ליין. הקטעים שהקליטו ג’ון וג’ורג’ יומיים קודם מוצאים החוצה. פול מקליט טרק בס, ג’ון מוסיף גיטרה חשמלית ותופי קונגה ורינגו מקליט תופים. שוב מתמלאים ארבעת הערוצים במכשיר ההקלטה וטכנאי האולפן נאלצים שוב להעביר מה שהוקלט לערוץ אחד בודד על מנת לפנות ערוצים לעוד תוספות. הם מייצרים את טייק 8, עליו מוקלטים מחיאות כפיים של כל חברי הלהקה. מתווספים עוד פסנתרים שהפעם מנוגנים על ידי ג’ון וג’ורג’ מרטין. (לא ממש ספרתי, אבל יש לנו 6 פסנתרים כרגע בשיר) וטייק 9 מוכן. במהלך חופשת סוף השבוע, הביטלס נחים אבל ג’ורג’ מרטין עובד. הוא מכין את קטע התזמור. ב 9 בינואר, מגיעים לאולפן 4 חלילנים ו 2 חצוצרנים על מנת להקליט את החלק הראשון של התזמור עבור השיר על גבי טייק 9. ביום למחרת מתווסף פעמון היד בקטע בו מוזכרת ה”כבאית הנקייה” ובבית האחרון בו מוזכר הכבאי. ב 12 בינואר מגיעים עוד נגנים לאולפן על מנת להקליט סט שני של תזמור עבור השיר. הפעם מדובר ב 2 חצוצרנים, 2 נגני אבוב, נגן קרן אנגלית ונגן קונטרה בס. עבור קטע סולו החצוצרה פול ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא צפה בטלוויזיה ערב לפני כן ושמע את קטע חצוצרת הפיקולו שנוגנה בקונצ’רטו ברנדנבורג השני של באך. ככה נשמע קטע החצוצרה שכתב באך. מי שניגן היה דיויד מייסון בחצוצרת פיקולו. ג’ורג’ מרטין מנסה להשיג אותו עבור סשן אולפני באולפני אבי רואד ומצליח עבור סשן ההקלטות ב 17 בינואר. באותו בוקר, פול מתיישב על הפסנתר ומנגן למייסון איך הוא רוצה שישמע סולו החצוצרה, אותו מקליט מייסון בצורה נפלאה. בצורה היפה הזו מסתיימות ההקלטות לשיר המתעתע הזה. ב 5 בפברואר, יוצאים הביטלס מהאולפן בו הם עוסקים בהקלטת מאסטרפיס אחר A Day in the Life, על מנת לצלם את הקליפ עבור פני ליין. מסיבה לא ברורה, הביטלס עצמם מצולמים בלונדון ובקנט ולא בליברפול או פני ליין כמו שנהוג לחשוב. קטעי וידאו מפני ליין מצולמים בצורה נפרדת ומשולבים בקליפ. הסצנה שצולמה ראשונה הייתה של הביטלס רכובים על סוסים ברחובות לונדון ולאחר מכן את סצנת המפגש של החבורה ברחובות לונדון. ביום הבא, מצלמים שוב בפארק נולה שנמצא בקנט ,דרומית ללונדון. באותו המקום צולם הקליפ לסטרוברי פילדס. אחת הסצנות האהבות עליי היא הסצנה בה הביטלס מתיישבים לשולחן האוכל עליו מונחים פמוטים והכל נראה מלכותי וקלאסי כל כך. לצידם הכלים שמסמלים את הביטלס הישנים כולל תוף הלודוויג עם לוגו הביטלס שעוד רגע ייעלם כליל. כמחווה או הצדעה לבאך ולמוסיקה הקלאסית, מגיעים דמויות לבושות כיאה לאותה תקופה (אחד מהם הוא מל אבנס) ומגישים ליוצרים המהוללים את הכלים שלהם. ברגע הבא מומחש ההבדל בין לנון המורד למקרטני הקלאסי. לנון לא יכול להישאר קלאסי יותר מדי זמן והוא גורר את החבורה להפוך את השולחן ולשבור את החוקים. הרי על כך בסופו של דבר נכתב פני ליין על הגבול שבין הקלאסי לפרחחי, בין הילדות לבגרות. נהדר. הנה הקליפ הסופי שעבר שיפוץ מסיבי בפרויקט 1 שיצא בבלו ריי ב 2015. הסינגל המשותף Strawberry Fields Forever ו Penny Lane משתחרר ב 13 בפברואר 1967. על העטיפה האחורית שלו, השריד האחרון לקונספט שירי הילדות של הביטלס בדמות תמונות שלהם כילדים. עכשיו לאחר שאתם יודעים כמה עבודה הושקעה, הן בכתיבת המילים והלחן, והן בהקלטה המורכבת שבפעם המי יודע כמה הוציאה את הביטלס מהקופסא והביאה לשיאים חדשים, אתם מוזמנים להתרווח לכם בכיסא, לשים אוזניות, עדיף איכותיות, לבחור את הגרסה האהובה עליכם בין אם זו מונו, סטריאו או גרסתו של ג’ילס מרטין מ 2017 ולהתענג על הזיכרונות שיצר מקרטני אי שם בתקופת המעבר בין הביטלס הישנים בהנהגתו של לנון לבין הביטלס החדשים בהנהגתו שלו. זהו קטע שהוא קפסולה של שלמות. #דיוידמייסון #גףאמריק #manyyearsfromnow #StrawberryFieldsForever #מלאבנס #באך #סרגנטפפר

בוקר טוב וחמישי שמח. אנחנו נרגשים להציג, פרק חדש בסדרת הפודקאסטים שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. כמו שרמזנו אתמול, הפרק של היום יעסוק באלבום השנוי במחלוקת Beatles for Sale. תוצאות הסקר של אתמול הפתיעו אותנו לטובה כש 78% מכם חשבתם שהאלבום הוא צעד קדימה של הביטלס. אנחנו כאן בביטלמניקס מאוד אוהבים את האלבום הזה ובפרק הזה נסביר גם למה. חוץ מזה, נעבור על 1964 העמוסה לעייפה של הביטלס, נשמע קטעים וטייקים מיוחדים ונדבר בעיקר. על הביטלס. הנה הוא לפניכם, הפרק החדש בסדרה “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. תוכלו להקשיב לפרק בספוטיפיי: מי שמחובר ל podcast addict ימצא אותנו גם שם ויוכל להרשם ולקבל נוטיפיקציות לפרקים הבאים. האם הצלחנו לשנות את דעתכם לגבי האלבום ? כרגיל, נשמח לקבל את התגובות והפידבקים שלכם לפרק הזה כתגובות כאן לפוסט הזה. סופ”ש מדהים!

התרגשות גדולה אוחזת בנו – נולד לנו פודקאסט חדש. שמו בישראל – ביטלמניקס מדברים ביטלס. בפרק הפיילוט שעולה היום תוכלו לשמוע אותנו מדברים על האלבום הלבן בהוצאתו החדשה, ובעיקר על קטעי בונוס האהובים עלינו מגרסת הדלוקס. כפי שכתבנו, זהו פיילוט ונשמח לשמוע הערות, הצעות ובקשות. אתם מוזמנים להקשיב לו דרך ספוטיפיי (ובהמשך במקומות נוספים). מקווים שתהנו.

זוכרים את סדרת הפוסטים שלנו על קריירת הסולו של מקרטני? אם לא אז בצדק. היינו עסוקים עם אלבומים לבנים ולכן החלק האחרון התפרסם לפני חודש וחצי. מחדל בכל קנה מידה. היום אנסה לתקן את העוולה ולהעלות את העגלה הזו על המסלול. מה היה לנו בפרקים הקודמים ? פול מקרטני, אחד שהיה בביטלס והחליט יום אחד שהוא לא, הספיק מאז הפירוק להקליט אלבום ביתי מרגש בו הוא ניגן בכל הכלים ויש אומרים אפילו האב טיפוס לז’אנר מוסיקת הלו-פיי ועם יציאתו של האלבום הכריז מקרטני על פירוק השותפות עם הביטלס והקים שותפות חדשה עם אשתו הטרייה לינדה באלבום שנחשב היום בכמה רשימות לטוב ביותר שלו – Ram – בטח ובטח בראש רשימת אלבומי הסולו של הביטלס שלי. הדבר הבא שעושה מקרטני הוא לצרף לשותפות עם לינדה יחד עם עוד נגנים ולקרוא לזה להקה. התוצר הראשון של ההרכב הזה הוא האלבום המקסים מאוד בעיניי Wild Life. ב 1972 אותו הרכב שהתעבה עם עוד גיטריסט, מחפש דרך. הריסון כבר כתב באלבום האחרון שלו ש”אם אתה לא יודע לאן אתה הולך אז כל דרך תיקח אותך לשם”, ובפוסט של היום נראה כמה הוא צדק, אבל בכל זאת, מקרטני לא ציפה לדרך חתחתים שכזו, ויחד עם אלבום לא סגור על עצמו שנקרא Red Rose Speedway הכל נראה אבוד. טוב לא ממש. אתם יודעים שהשינוי מגיע מהדברים הקטנים וסינגל אחד נתן את הטון לדרך חדשה – זהו Live and Let Die המצוין מתחילת יוני 1973 עליו כתבתי בפוסט האחרון בסדרה. היום פרק חדש: הבריחה ללאגוס. לאחר פירוק הביטלס התחוור לתומכיו הנלהבים של אלן קליין, הריסון ולנון שמשהו לא ממש בסדר. כל אחד מהם כאב את מה שהיה חשוב לו: הריסון היה מתוסכל מהטיפול הלקוי שלו באלבום הצדקה למען בנגלדש ולנון מקידום האלבום הפוליטי של יוקו ושלו Sometimes in New York City. בתחילת 1973 המסקנה הייתה אחת: הם לא הולכים לחדש את החוזה עם קליין שעמד להסתיים. זה אומנם הוביל לתביעה שהגיש אלן קליין ותביעות שהם עצמם הגישו נגדו אבל הדבר החשוב ביותר הוא הסוג של הודאה בטעות של לנון בראיון: “בואו נגיד שיכול להיות שחשדותיו של פול היו נכונים…”. ההרגשה שהחלה מתפשטת באוויר שזהו רק עניין של זמן והדרך לאיחוד הביטלס קצרה. מי שהרגישו כך היו גם חלק מחברי ווינגז. באפריל 1973 התראיין הנרי מקלוך, הגיטריסט והחבר האחרון להצטרף ואמר: “אני לא מניח שנהיה יחד לנצח. אני בטוח שפול קשור יותר לביטלס מאשר לווינגז”. כמובן שזה לא עזר שמקרטני עצמו אמר בראיון: “הדבר היחידי שמנע מאתנו להתאחד הייתה האחיזה החוזית של קליין על השם של הביטלס. כשהוא לא עומד בדרכנו אין סיבה אמתית מדוע לא נתאחד שוב”. דני סוויל המתופף הבין זאת בדיוק כמו הנרי: “עכשיו כשהחסמים בדמות אלן קליין נעלמו, אני חושב שיש אפשרות חזקה שהם יתאחדו“. מקלוך היה מתוסכל גם ממעמדו בלהקה. הוא רצה לתרום רעיונות משלו ולא להיות גיטריסט “תצוגה” כפי שהגדיר זאת ולנגן כל ערב את אותם השירים באותה הדרך בדיוק כמו בתקליט. מקרטני מצדו דרש להיצמד לנוסחה הפורמלית בהופעות. עוד משהו שהפריע להנרי: “לנסות ולקדם דברים יחד כשיש לך מתלמד בלהקה לא עבד עבורי…“. הוא כמובן כיוון את האש לכיוונה של לינדה. עם כל התסכול, ב 11 במאי, יצאו חברי ווינגז למסע הופעות מוצלח ברחבי בריטניה שכלל בו 21 הופעות עם להקת חימום לא מוכרת שבחרו פול ולינדה בשם Brinsley Schwarz. מסע ההופעות הזה הסתיים ב 10 ביולי 1973 כשלמקרטני יש כבר רעיון איך הוא מאתגר את עצמו ואת הלהקה וסוחט מהם את המרב. בטח כבר שמתם לב שהרעיונות אצל מקרטני הם תמיד גרנדיוזיים ומעוררי השראה והשתאות. הפעם הוא נחוש להקליט מחוץ לגבולות בריטניה. הוא ביקש ממשרדי EMI לקבל רשימה של כל אולפני ההקלטה שהיו להם ברחבי העולם על מנת שיוכל לבחור לוקייישן. מקרטני חיפש נוף פסטורלי ואקזוטי מצד אחד ומהצד השני להביא מוסיקה מעט אחרת עבור הקהל שלו. את זה שהזוג מקרטני חובב מוסיקה ג’מיקאנית אנחנו כבר יודעים אבל ככל הנראה פול גילה עניין בעוד ז’אנרים שהם פחות מיינסטרים לפחות במוסיקה המערבית כמו המוסיקה האפריקנית. עדות לכך אפשר למצוא כבר בהשתטות מקסימה בעיניי בהקלטות לאלבום הראשון של ווינגז – Wild Life, בקטע חביב מאוד שנקרא African Yeah Yeah – שימו לב לקולות שמפיק פול. מקרטני מאמין שהסטנדרט הגבוה של EMI נשמר בכל האולפנים שלהם ולכן הוא בוחר שווינגז יקליטו לא אחרת מאשר בלאגוס שבניגריה, אפריקה. בעיות הת”ש של חברי הלהקה לא מנעו ממנו להתחיל את החזרות בהרכב הנוכחי לאלבום הבא בחווה בסקוטלנד כבר בתחילת אוגוסט. הרי מי כמוהו כבר רגיל לעבוד עם ממורמרים בלהקה? כבר בתחילת החזרות כשמקרטני מבקש מהנרי לנגן משהו, מתגלע לו וויכוח שמוביל לשיחת טלפון בה מודיע האחרון על עזיבתו את הלהקה. מקרטני הגיב על כך ברגישות אופיינית: “אתם יודעים, עם סוג המוסיקה שאנחנו מנגנים, גיטריסט אמור להיות בעל כושר הסתגלות“. שבוע לאחר מכן, בליל הטיסה ללאגוס, או ליתר דיוק, 9 שעות לפני הטיסה, נזכר דני סוויל שגם לו לא מתאים כל העניין והוא מודיע למקרטני שהוא פורש מהלהקה. מקרטני סיפר: “אז המתופף שלנו לא רצה לטוס לאפריקה. אני לא ממש יודע למה. כולנו התכוונו לטוס לאפריקה כדי להקליט ואם המתופף לא רוצה לבוא, מה אפשר לעשות?”. לינדה הוסיפה: “התקופה הזו הייתה כמעט סוג של הקלה עבור פול. סוף סוף היו אתו אנשים שהיה להם אכפת ואלו היו מי שהופיעו בשדה התעופה. למען האמת לא ממש ידענו אם דני ליין מתכוון להגיע”. פרק חדש נפתח בעידן ווינגז. מקרטני שלא לקח צ’אנס, ביקש מג’ף אמריק טכנאי הסאונד של חלק מאלבומי הביטלס להצטרף אליהם במסע לאפריקה – הוא הסכים. כולם הגיעו ללאגוס ואז חשכו עיניהם: האולפן של EMI היה רק בשלבי הקמה. הוא היה חסר בציוד בסיסי להקלטה כמו קונסולה עובדת, קירות אקוסטיים ואם להוסיף מלח על הפצעים, הוא היה ממוקם ליד מפעל רועש. בלית ברירה עובדים עם מה שיש. בתחילה לא נמצא אפילו מיקרופון אחד לרפואה עד שמישהו מגלה ארגז סגור בתוך ארון עם הציוד הנדרש. ג’ף אמריק מצליח להשתלט על הבלגן ועבודות ההקלטה מתחילות אבל צרה חדשה מגיעה לפתחו של פול. מוסיקאים מקומיים חושדים שחבורת האנגלים הללו הגיעה על מנת לגנוב את המוסיקה המקומית ולמסחר אותה. הגדיל לעשות המוסיקאי הניגרי פלה קוטי שהגיע לבדוק זאת מקרוב ו’להתעמת’ איתם באולפן. פול סיפר: “שכשפלה גילה שאנחנו בלאגוס הוא חשב לעצמו ‘שלום, למה הגעתם ללאגוס?’ והסיבה היחידה שהוא יכל לחשוב עליה הייתה שבטח באנו לגנוב את המוסיקה האפריקנית השחורה, את הסאונד של לאגוס. פשוט הגענו כדי לקחת אותה. אמרנו לו ‘עשה לנו טובה, אנחנו מסתדרים ואנחנו לא ‘סוחבים’ את המוסיקה שלך”. קצת על אותו פלה קוטי או בשמו היותר מלא פלה אניקולפו קוטי, המולטי טאלנט שניגן על לא מעט כלים והמציא ז’אנר חדש בשם ה’אפרוביט’ ששילב בו מקצב אפריקאי יחד עם משהו שדומה לג’אז. לאחר הרפתקה קלה בארה”ב עם להקתו שהסתיימה עם גירוש בגין עבודה לא חוקית, הם חוזרים לניגריה וממשיכים להקליט מוסיקה תחת הבראנץ’ הניגרי של EMI. באותה תקופה הוא גם הופך פעיל פוליטית ב”פנתרים השחורים” מה שלא מקל על חייו. נשמע ממש כמו ג’ון ופול תחת אמן אחד. דוגמא למשהו שיצא מהאלבום Afrodisiac מ 1973 תוכלו לשמוע כאן: סופו של אותו קוטי לא היה מרנין, ושנתיים אחר כך השלטונות בניגריה לא עושים לו חיים קלים והוא ככל הנראה מופלל בניסיון חטיפה ונעצר. ב 1997 בגיל 58 מת קוטי ממחלת האיידס. הצרות באו בצרורות ויום אחד כשלינדה ופול צעדו אל ביתו השכור של דני ליין, מכונית עקבה וליוותה אותם. בשלב מסוים יצאו מהמכונית חבורה של שודדים. מקרטני סיפר: “הדלתות נפתחו וכולם יצאו (היו שישה) ולאחד מהם היה סכין. העיניים שלהם היו מוטרפות ולינדה החלה לצעוק לעברם: ‘הוא מוסיקאי!, אל תהרגו אותו!’ “. השודדים שדדו את כספם של המקרטנים וכמה קלטות שעליהן הקליט מקרטני דמואים עבור האלבום החדש. זה כמובן משאיר מחשבות ותהיות על מה הפסדנו שם אבל היי הרווחנו את הזוג מקרטני בחיים וזה כבר טוב. צרות בצרורות כבר אמרנו? הלחץ על פול עושה את שלו ובאחד הערבים הוא חש ברע ומתמוטט. ג’ף אמריק שנכח באירוע סיפר: “תוך שניות, הוא הפך לבן כמו סדין והסביר לנו בקול צרוד שהוא לא יכול לנשום. החלטנו לקחת אותו החוצה לשאוף אוויר צח אבל אז הוא נחשף לחום הלוהט, והרגיש עוד יותר גרוע והחל מועד על רגליו ולבסוף התעלף למרגלותינו. לינדה החלה לצרוח בהיסטריה. היא הייתה משוכנעת שהוא עובר התקף לב. האבחנה הרשמית הייתה שהוא סבל מעווית הסמפונות עקב עישון רב מדי”. רופא מקומי שהובהל למקום רושם לו כמה ימי מנוחה ומקרטני מתחיל אט אט לחזור לעצמו ולאחר כמה ימים כבר חזר לאולפן להמשך העבודה על האלבום. חברי הלהקה, משפחתם והצוות שכולל את ג’ף אמריק, חוזרים מניגריה לאנגליה ב 23 בספטמבר וממשיכים לעבוד על האלבום באולפני AIR של ג’ורג’ מרטין בלונדון במהלך ספטמבר ואוקטובר 1973. ההקלטות שנעשו בלאגוס במכונת הקלטה של 8 ערוצים, עוברות המרה למכונת 16 ערוצים חדישה. עיבודים תזמורתיים מתווספים למה שהוקלט בניגריה על ידי לא אחר מאשר טוני ויסקונטי המוכר היטב מעבודות ההפקה הנפלאות עם דיויד בואי. עד כאן הרקע לאלבום השלישי של ווינגז בהרכב הנוכחי. בפוסט הבא נדון בסינגל שיצא בסוף אוקטובר 1973, במוצר המוגמר – האלבום עצמו, שנעבור בו שיר שיר עד שייצא עשן לבן. מאיפשהו. ונראה איך מתקבל האלבום.