זוכרים את סדרת הפוסטים שלנו על קריירת הסולו של מקרטני? אם לא אז בצדק. היינו עסוקים עם אלבומים לבנים ולכן החלק האחרון התפרסם לפני חודש וחצי. מחדל בכל קנה מידה. היום אנסה לתקן את העוולה ולהעלות את העגלה הזו על המסלול. מה היה לנו בפרקים הקודמים ? פול מקרטני, אחד שהיה בביטלס והחליט יום אחד שהוא לא, הספיק מאז הפירוק להקליט אלבום ביתי מרגש בו הוא ניגן בכל הכלים ויש אומרים אפילו האב טיפוס לז’אנר מוסיקת הלו-פיי ועם יציאתו של האלבום הכריז מקרטני על פירוק השותפות עם הביטלס והקים שותפות חדשה עם אשתו הטרייה לינדה באלבום שנחשב היום בכמה רשימות לטוב ביותר שלו – Ram – בטח ובטח בראש רשימת אלבומי הסולו של הביטלס שלי. הדבר הבא שעושה מקרטני הוא לצרף לשותפות עם לינדה יחד עם עוד נגנים ולקרוא לזה להקה. התוצר הראשון של ההרכב הזה הוא האלבום המקסים מאוד בעיניי Wild Life. ב 1972 אותו הרכב שהתעבה עם עוד גיטריסט, מחפש דרך. הריסון כבר כתב באלבום האחרון שלו ש”אם אתה לא יודע לאן אתה הולך אז כל דרך תיקח אותך לשם”, ובפוסט של היום נראה כמה הוא צדק, אבל בכל זאת, מקרטני לא ציפה לדרך חתחתים שכזו, ויחד עם אלבום לא סגור על עצמו שנקרא Red Rose Speedway הכל נראה אבוד. טוב לא ממש. אתם יודעים שהשינוי מגיע מהדברים הקטנים וסינגל אחד נתן את הטון לדרך חדשה – זהו Live and Let Die המצוין מתחילת יוני 1973 עליו כתבתי בפוסט האחרון בסדרה. היום פרק חדש: הבריחה ללאגוס. לאחר פירוק הביטלס התחוור לתומכיו הנלהבים של אלן קליין, הריסון ולנון שמשהו לא ממש בסדר. כל אחד מהם כאב את מה שהיה חשוב לו: הריסון היה מתוסכל מהטיפול הלקוי שלו באלבום הצדקה למען בנגלדש ולנון מקידום האלבום הפוליטי של יוקו ושלו Sometimes in New York City. בתחילת 1973 המסקנה הייתה אחת: הם לא הולכים לחדש את החוזה עם קליין שעמד להסתיים. זה אומנם הוביל לתביעה שהגיש אלן קליין ותביעות שהם עצמם הגישו נגדו אבל הדבר החשוב ביותר הוא הסוג של הודאה בטעות של לנון בראיון: “בואו נגיד שיכול להיות שחשדותיו של פול היו נכונים…”. ההרגשה שהחלה מתפשטת באוויר שזהו רק עניין של זמן והדרך לאיחוד הביטלס קצרה. מי שהרגישו כך היו גם חלק מחברי ווינגז. באפריל 1973 התראיין הנרי מקלוך, הגיטריסט והחבר האחרון להצטרף ואמר: “אני לא מניח שנהיה יחד לנצח. אני בטוח שפול קשור יותר לביטלס מאשר לווינגז”. כמובן שזה לא עזר שמקרטני עצמו אמר בראיון: “הדבר היחידי שמנע מאתנו להתאחד הייתה האחיזה החוזית של קליין על השם של הביטלס. כשהוא לא עומד בדרכנו אין סיבה אמתית מדוע לא נתאחד שוב”. דני סוויל המתופף הבין זאת בדיוק כמו הנרי: “עכשיו כשהחסמים בדמות אלן קליין נעלמו, אני חושב שיש אפשרות חזקה שהם יתאחדו“. מקלוך היה מתוסכל גם ממעמדו בלהקה. הוא רצה לתרום רעיונות משלו ולא להיות גיטריסט “תצוגה” כפי שהגדיר זאת ולנגן כל ערב את אותם השירים באותה הדרך בדיוק כמו בתקליט. מקרטני מצדו דרש להיצמד לנוסחה הפורמלית בהופעות. עוד משהו שהפריע להנרי: “לנסות ולקדם דברים יחד כשיש לך מתלמד בלהקה לא עבד עבורי…“. הוא כמובן כיוון את האש לכיוונה של לינדה. עם כל התסכול, ב 11 במאי, יצאו חברי ווינגז למסע הופעות מוצלח ברחבי בריטניה שכלל בו 21 הופעות עם להקת חימום לא מוכרת שבחרו פול ולינדה בשם Brinsley Schwarz. מסע ההופעות הזה הסתיים ב 10 ביולי 1973 כשלמקרטני יש כבר רעיון איך הוא מאתגר את עצמו ואת הלהקה וסוחט מהם את המרב. בטח כבר שמתם לב שהרעיונות אצל מקרטני הם תמיד גרנדיוזיים ומעוררי השראה והשתאות. הפעם הוא נחוש להקליט מחוץ לגבולות בריטניה. הוא ביקש ממשרדי EMI לקבל רשימה של כל אולפני ההקלטה שהיו להם ברחבי העולם על מנת שיוכל לבחור לוקייישן. מקרטני חיפש נוף פסטורלי ואקזוטי מצד אחד ומהצד השני להביא מוסיקה מעט אחרת עבור הקהל שלו. את זה שהזוג מקרטני חובב מוסיקה ג’מיקאנית אנחנו כבר יודעים אבל ככל הנראה פול גילה עניין בעוד ז’אנרים שהם פחות מיינסטרים לפחות במוסיקה המערבית כמו המוסיקה האפריקנית. עדות לכך אפשר למצוא כבר בהשתטות מקסימה בעיניי בהקלטות לאלבום הראשון של ווינגז – Wild Life, בקטע חביב מאוד שנקרא African Yeah Yeah – שימו לב לקולות שמפיק פול. מקרטני מאמין שהסטנדרט הגבוה של EMI נשמר בכל האולפנים שלהם ולכן הוא בוחר שווינגז יקליטו לא אחרת מאשר בלאגוס שבניגריה, אפריקה. בעיות הת”ש של חברי הלהקה לא מנעו ממנו להתחיל את החזרות בהרכב הנוכחי לאלבום הבא בחווה בסקוטלנד כבר בתחילת אוגוסט. הרי מי כמוהו כבר רגיל לעבוד עם ממורמרים בלהקה? כבר בתחילת החזרות כשמקרטני מבקש מהנרי לנגן משהו, מתגלע לו וויכוח שמוביל לשיחת טלפון בה מודיע האחרון על עזיבתו את הלהקה. מקרטני הגיב על כך ברגישות אופיינית: “אתם יודעים, עם סוג המוסיקה שאנחנו מנגנים, גיטריסט אמור להיות בעל כושר הסתגלות“. שבוע לאחר מכן, בליל הטיסה ללאגוס, או ליתר דיוק, 9 שעות לפני הטיסה, נזכר דני סוויל שגם לו לא מתאים כל העניין והוא מודיע למקרטני שהוא פורש מהלהקה. מקרטני סיפר: “אז המתופף שלנו לא רצה לטוס לאפריקה. אני לא ממש יודע למה. כולנו התכוונו לטוס לאפריקה כדי להקליט ואם המתופף לא רוצה לבוא, מה אפשר לעשות?”. לינדה הוסיפה: “התקופה הזו הייתה כמעט סוג של הקלה עבור פול. סוף סוף היו אתו אנשים שהיה להם אכפת ואלו היו מי שהופיעו בשדה התעופה. למען האמת לא ממש ידענו אם דני ליין מתכוון להגיע”. פרק חדש נפתח בעידן ווינגז. מקרטני שלא לקח צ’אנס, ביקש מג’ף אמריק טכנאי הסאונד של חלק מאלבומי הביטלס להצטרף אליהם במסע לאפריקה – הוא הסכים. כולם הגיעו ללאגוס ואז חשכו עיניהם: האולפן של EMI היה רק בשלבי הקמה. הוא היה חסר בציוד בסיסי להקלטה כמו קונסולה עובדת, קירות אקוסטיים ואם להוסיף מלח על הפצעים, הוא היה ממוקם ליד מפעל רועש. בלית ברירה עובדים עם מה שיש. בתחילה לא נמצא אפילו מיקרופון אחד לרפואה עד שמישהו מגלה ארגז סגור בתוך ארון עם הציוד הנדרש. ג’ף אמריק מצליח להשתלט על הבלגן ועבודות ההקלטה מתחילות אבל צרה חדשה מגיעה לפתחו של פול. מוסיקאים מקומיים חושדים שחבורת האנגלים הללו הגיעה על מנת לגנוב את המוסיקה המקומית ולמסחר אותה. הגדיל לעשות המוסיקאי הניגרי פלה קוטי שהגיע לבדוק זאת מקרוב ו’להתעמת’ איתם באולפן. פול סיפר: “שכשפלה גילה שאנחנו בלאגוס הוא חשב לעצמו ‘שלום, למה הגעתם ללאגוס?’ והסיבה היחידה שהוא יכל לחשוב עליה הייתה שבטח באנו לגנוב את המוסיקה האפריקנית השחורה, את הסאונד של לאגוס. פשוט הגענו כדי לקחת אותה. אמרנו לו ‘עשה לנו טובה, אנחנו מסתדרים ואנחנו לא ‘סוחבים’ את המוסיקה שלך”. קצת על אותו פלה קוטי או בשמו היותר מלא פלה אניקולפו קוטי, המולטי טאלנט שניגן על לא מעט כלים והמציא ז’אנר חדש בשם ה’אפרוביט’ ששילב בו מקצב אפריקאי יחד עם משהו שדומה לג’אז. לאחר הרפתקה קלה בארה”ב עם להקתו שהסתיימה עם גירוש בגין עבודה לא חוקית, הם חוזרים לניגריה וממשיכים להקליט מוסיקה תחת הבראנץ’ הניגרי של EMI. באותה תקופה הוא גם הופך פעיל פוליטית ב”פנתרים השחורים” מה שלא מקל על חייו. נשמע ממש כמו ג’ון ופול תחת אמן אחד. דוגמא למשהו שיצא מהאלבום Afrodisiac מ 1973 תוכלו לשמוע כאן: סופו של אותו קוטי לא היה מרנין, ושנתיים אחר כך השלטונות בניגריה לא עושים לו חיים קלים והוא ככל הנראה מופלל בניסיון חטיפה ונעצר. ב 1997 בגיל 58 מת קוטי ממחלת האיידס. הצרות באו בצרורות ויום אחד כשלינדה ופול צעדו אל ביתו השכור של דני ליין, מכונית עקבה וליוותה אותם. בשלב מסוים יצאו מהמכונית חבורה של שודדים. מקרטני סיפר: “הדלתות נפתחו וכולם יצאו (היו שישה) ולאחד מהם היה סכין. העיניים שלהם היו מוטרפות ולינדה החלה לצעוק לעברם: ‘הוא מוסיקאי!, אל תהרגו אותו!’ “. השודדים שדדו את כספם של המקרטנים וכמה קלטות שעליהן הקליט מקרטני דמואים עבור האלבום החדש. זה כמובן משאיר מחשבות ותהיות על מה הפסדנו שם אבל היי הרווחנו את הזוג מקרטני בחיים וזה כבר טוב. צרות בצרורות כבר אמרנו? הלחץ על פול עושה את שלו ובאחד הערבים הוא חש ברע ומתמוטט. ג’ף אמריק שנכח באירוע סיפר: “תוך שניות, הוא הפך לבן כמו סדין והסביר לנו בקול צרוד שהוא לא יכול לנשום. החלטנו לקחת אותו החוצה לשאוף אוויר צח אבל אז הוא נחשף לחום הלוהט, והרגיש עוד יותר גרוע והחל מועד על רגליו ולבסוף התעלף למרגלותינו. לינדה החלה לצרוח בהיסטריה. היא הייתה משוכנעת שהוא עובר התקף לב. האבחנה הרשמית הייתה שהוא סבל מעווית הסמפונות עקב עישון רב מדי”. רופא מקומי שהובהל למקום רושם לו כמה ימי מנוחה ומקרטני מתחיל אט אט לחזור לעצמו ולאחר כמה ימים כבר חזר לאולפן להמשך העבודה על האלבום. חברי הלהקה, משפחתם והצוות שכולל את ג’ף אמריק, חוזרים מניגריה לאנגליה ב 23 בספטמבר וממשיכים לעבוד על האלבום באולפני AIR של ג’ורג’ מרטין בלונדון במהלך ספטמבר ואוקטובר 1973. ההקלטות שנעשו בלאגוס במכונת הקלטה של 8 ערוצים, עוברות המרה למכונת 16 ערוצים חדישה. עיבודים תזמורתיים מתווספים למה שהוקלט בניגריה על ידי לא אחר מאשר טוני ויסקונטי המוכר היטב מעבודות ההפקה הנפלאות עם דיויד בואי. עד כאן הרקע לאלבום השלישי של ווינגז בהרכב הנוכחי. בפוסט הבא נדון בסינגל שיצא בסוף אוקטובר 1973, במוצר המוגמר – האלבום עצמו, שנעבור בו שיר שיר עד שייצא עשן לבן. מאיפשהו. ונראה איך מתקבל האלבום.

אף פעם לא חשבתי על הביטלס כעל חומר אקדמי. רחוק מזה שנות אור. הביטלס הם הפינה הקטנה שלי מאז גיל 12, מקום מפלט ששייך רק לי (רק לי. מובן?) ולוקח אותי למחוזות רחוקים ומופלגים בדמיון. אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי ידיעה שאומרת שבאחת האוניברסיטאות הידועות בבריטניה תוקם פקולטה ללימודי הביטלס וכבר דמיינתי את עצמי מעיף את הכובע השחור עם השרוך באוויר. מאז הדבר הכי קרוב לאקדמיה של הביטלס שעשיתי היו מצד אחד ה”אקדמיה של הביטלס” הנפלאה של Uri Misgav ובמקום טקס כובעים קיבלנו שחזור נחמד של ההופעה של הביטלס על גג ה אוזןבר – OzenBar, ומהצד השני קורס של Coursera הנפלאים שנקרא The Music of the Beatles שלימד בחור מקסים בשם ג’ון קובאץ’ שהוא מענטש רציני שבאמת מבין את חוקי המוסיקה ומנתח לפיהם את שירי הביטלס. (למדתי בעיקר מה זה AABA) – מומלץ מאוד ועדיין זמין לדעתי ברשת בחינם. כשפונה אלינו למשרדי ביטלמניקס, מחלקת מקרטני, תלמיד בית ספר ושואל האם הוא יוכל להיעזר בנו בקשר לשיר של הביטלס שהוא רוצה עבורו לכתוב עבודה שהוא מגיש, זה מבחינתי האסנס של הכל. לא משנה איפה השיר היה בתור של הפוסטים (כולם בתור לא?), זה הדבר שאני אכתוב עליו. היום גברותי ורבותי – Blackbird. ב 17 ביוני 1966, רכש פול מקרטני ב 35 אלף פאונד את High Park Farm, חווה שהתמקמה לה בראש ההר בחצי האי קנטייר שבמערב סקוטלנד ומשקיפה על המצוק שקיבל את השם Mull of Kintyre. למה פול רכש חווה בסקוטלנד? רואי החשבון שלו שמנסים להגן על ההון שלו מנושי המיסים, ייעצו לו לקנות נכסים על מנת להפחית מתשלומי המס. המחיר הזול יחסית עבור החווה הגדולה, האווירה הפסטורלית וג’יין אשר חברתו דאז שחשבה שזה יהיה מקום מפלט מצוין ממעריצי הביטלס, משכנעים אותו לרכוש את החווה. הוא סיפר ב 1966: “מדובר על 200 דונם של חווה ובית. זה היה שווה את הכסף מבחינתי. אבל אל תחשבו שאני איזה איל הון גדול. אני קונה רק מקומות שאני אוהב”. החווה בסקוטלנד באחת הפעמים כשהוא ביקר בחווה שהייתה במצב דיי רעוע, ליתר דיוק כמה ימים אחרי שהוא חוזר ממחנה המהרישי ברישקש שבהודו באפריל 1968, הוא כתב את המילים והמנגינה ל Blackbird. את מי ‘האשים’ מקרטני בהשפעה על המנגינה של השיר? לא אחר מאשר יוהאן סבסטיאן באך שאותו הוא מכנה באחד הראיונות ה”פופ סטאר” של תקופתו. הוא מספר שאת הקטע הזה של באך, ג’ורג’ והוא למדו על מנת להרשים בעיקר את הבנות. “ההשראה המקורית הייתה מיצירה ידועה של באך שמעולם לא ידעתי את שמה. ג’ורג’ [הריסון] ואני למדנו לנגן אותה בגיל צעיר, הוא ניגן יותר טוב ממני. חלק מהמבנה שלה הוא הרמוניה ותאימות בין המנגינה לליין של הבס וזה סיקרן אותי. באך היה תמיד אחד המלחינים האהובים עלינו. הרגשנו שיש לנו המון אתו במשותף. משום מה חשבנו שהמוזיקה שלו דומה מאוד למוזיקה שלנו ונכנסנו אליה לעומק. אהבנו גם את הסיפורים על כך שהוא היה האורגניסט של הכנסייה ושהוא היה מנגן את היצירות האלו כל שבוע, וזה היה די דומה למה שאנחנו עשינו. פיתחתי את המנגינה על הגיטרה על פי קטע של באך ולקחתי אותה למקום קצת אחר, ואז פשוט התאמתי לה את המילים”. היצירה אליה התכוון מקרטני של באך נקראת Bouree In E Minor והיא פשוט יפהפייה. תוכלו להקשיב לקטע כאן: הנה ההסבר וההדגמה של מקרטני מתוך התכנית Chaos and Creation at Abbey Road שצולמה לכבוד האלבום החדש של מקרטני דאז Chaos and Creation in the Backyard ב 2005. קצת קודם לביקורו של מקרטני בחווה בסקוטלנד, ב 3 באפריל 1968, נאם ד”ר מרטין לותר קינג ג’וניור בכנסייה בממפיס את הנאום הנבואי שלו שמקבל את הכינוי I’ve Been to the Mountaintop – הייתי על פסגת ההר. בנאום הזה השווה עצמו לותר-קינג למשה שרואה את הארץ המובטחת, במקרה של לותר-קינג זו ארץ שבה אין הפליה ואפליה בין זכויותיהם של לבנים ושחורים באמריקה. הוא לא יזכה להיכנס בה מכיוון שלמחרת היום כשנעמד במרפסת המלון בו שהה, הוא נורה ומת. מרטין לותר קינג שהיה גם כומר, הוביל את המאבק של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שנים רבות קודם מ 1955 ועד להירצחו. ד”ר מרטין לותר קינג נואם יום לפני הרצחו מקרטני לא נשאר אדיש למתרחש בחדשות ולמהומות סביב נושא התנועה לשוויון זכויות השחורים והירצחו של ד”ר לותר קינג ובמשחק מילים נפלא עם הסלנג ‘בירד’ (בחורה צעירה) ובחירת הציפור השחורה blackbird, שַׁחֲרוּר בעברית צחה, הוא מצליח להעביר את המסר. “לא ממש חשבתי על ציפור, אלא על אישה שחורה. אלה היו ימי התנועה לזכויות האזרח שכולנו התעניינו בה בלהט, אז זה היה שיר עידוד ממני לאישה שחורה שחווה את הבעיות האלו בארצות הברית. ‘תני לי לעודד אותך להמשיך ולנסות לשמור על האמונה שלך, יש תקווה’. כדי לעמעם מעט ולא ממש להיות ספציפי, במקום לומר ‘אישה שחורה שחיה בליטל רוק’ הפכתי אותה לציפור”. שַׁחֲרוּר מצוי. וכך כתב פול בשיר: “שַׁחֲרוּר ששרה באישון הלילה. קחי את הכנפיים השבורות שלך ולמדי לעוף. כל חייך, חיכית לרגע הזה שיזרח. שַׁחֲרוּר ששרה באישון הלילה. קחי את העיניים השקועות הללו ולמדי לראות. כל חייך, חיכית לרגע הזה להיות חופשיה. עופי לך שַׁחֲרוּר אל תוך האור של הלילה האפל”. עד כאן הכל נופת צופים. כשחופרים קצת יותר מגלים שמישהו עשה כבר את ההקבלה הזו בין צד מקופח לבעל כנף הרבה לפני מקרטני. המשורר חליל ג’ובראן כבר עלה בסיפור של הביטלס בהקשר של שיר אחר מהאלבום הלבן, Julia של לנון. הפעם מדובר ביצירה שכתב ג’ובראן ב 1912 שנקראת Broken Wings. מצלצל לכם מוכר? שם הציפור בסיפור הזה היא סלמה, והנושא בו עוסק הרומן הפואמי שכתב ג’וברן הוא זכויות הנשים בעולם הערבי. ייתכן שמקרטני היה מושפע מהשימוש שעשה לנון בג’וליה וזאת מכיוון שבראיון המקיף שנתן לנון לפלייבוי ב 1980 הוא טען: “תרמתי לשיר הזה שורה. שורה חשובה. אבל זה הכל. כל השאר זה הוא. הוא ממש טוב בסוג שירי גיטרה כאלו. גם ג’ון דנבר”. מקרטני כמובן טען שזהו השיר שלו במלואו. את השיר מקליט מקרטני לראשונה בסוף מאי במסגרת הדמואים באישר היכן שהוקלטו דמואים לרוב השירים שעברו להקלטות האולפן של האלבום הלבן. מכיוון שהדמואים האלו יצאו רשמית בגרסת האלבום הלבן שיצאה אך זה מכבר לציון 50 שנה לאלבום, אז הנה לכם לינק לספוטיפיי בו תוכלו לשמוע את מקרטני מוכפל הקול מקליט את הדמו לשיר. כבר בגרסה הזו תוכלו לשמוע בסוף את לנון ברקע שורק כמו ציפור. עוד טייטל שמקבל השיר הוא: היצירה הראשונה של מקרטני שמוקלטת עבור האלבום הלבן. ואם אתם אוהבים מספרים אז זהו הקטע השלישי כרונולוגית שמוקלט עבור האלבום. אז כן, כשבועיים לאחר הקלטת הדמואים באישר, ב 11 ביוני, מקליט מקרטני את השיר באולפן. במסגרת השלמות לסרטון פרומו לקידום חברת אפל, נעשים צילומים באולפן באותו היום ובהם נראה מקרטני כשהוא ספון בצד עם הגיטרה ומתרגל את Blackbird לקראת הקלטתו. הנה סרטון הפרומו של אפל שמביא לנו בחלקו קטעים משובבי נפש כמו מרי הופקינס מנגנת וסביבה מסתובבת הכלבה מרת’ה וקטעי הנגינה של פול. בחלקו ישנם קטעים מוזרים כמו פול וג’ון שמתווכחים עם המוציא לאור דיק ג’יימס – קטע שכל כך מדגיש את העדרו של בריאן אפשטיין, וקטע מוזר לחלוטין והזוי של מג’יק אלכס. את סרטון הפרומו לוקח אתו מקרטני ללוס אנג’לס ב 20 ביוני על מנת להציגו בכנס של חברת קפיטול בלוס אנג’לס. נחזור ליום ההקלטה. מכיוון שלנון היה להוט להתעסק במהפכות שלו ומקרטני היה להוט להתעסק בציפור מחמל נפשו וג’ורג’ ורינגו היו בכלל באמריקה על מנת שג’ורג’ יוכל להשתתף בסרטו של ראווי שאנקר “ראגה”, מחליטים השניים להפריד כוחות ולהתפצל. כך תיאר זאת הסובל ג’ף אמריק: “רינגו וג’ורג’ לא היו נוכחים באותו ערב וג’ון רצה להתחיל להרכיב אפקטים קוליים עבור מה שבסופו של דבר יהפוך ל “מהפכה 9”. ברגע שנודע לו שאולפן נוסף זמין, הוא החליט לקחת את כריס תומאס ופיל מקדונלד כשכרגיל הוא מלווה על ידי יוקו. זה השאיר את ג’ורג’ מרטין ואותי לבד עם פול, מה שגרם לי להקלה מבורכת אחרי כל המתח של הסשנים הקודמים. זה תמיד היה הרבה יותר קל להתמודד עם ביטל אחד”. פול מתאמן על השיר שוב ושוב באותו היום עד שהוא מצליח לנגן את חלק הגיטרה בצורה מושלמת. באותו סשן השתתפה גם חברתו החדשה של פול פרנסי שוורץ, תסריטאית אמריקאית בת 23. פול פוגש אותה כשהיא מגיעה ללונדון על מנת להציע תסריט שכתבה לחברת אפל. מפה לשם, ג’יין תופסת את השניים במיטה כשהיא חוזרת מחופשה והגברת שוורץ עוברת לגור עם מקרטני וזוכה חוץ מיוקו, להיות בת הזוג השנייה של ביטל שמשתתפת בסשנים של האלבום הלבן. תוכלו לראות אותה ישובה על הרצפה לצדו של פול כשהוא מנגן בגיטרה. פרנסי שוורץ עם מקרטני ולנון פרנסי שוורץ עם מקרטני בשלב מסוים פרש ג’ורג’ מרטין מהסשן וג’ף אמריק נשאר להמשיך לעבוד. פול הקליט 32 טייקים לשיר כשהוא ניגן בגיטרה, מטופף ברגליו על הרצפה ושר. הנה טייק 4 אותו אפשר לשמוע בחלקה השלישי של האנתולוגיה. טייק 32 היה המוצלח ביותר ועליו מכפיל מקרטני את קולו. מתוך ארון ספריית האפקטים של אולפני EMI שהשאיר לנון פתוח כי הוא עבד על רבולושן 9, הוצא כרך 7: Birds Of Feather וממנו נלקח קול ציוצו של השחרור והושתל אל סופו של השיר. קשה לי בפרידות ובסיומם של פוסטים, לכן אשאיר אתכם עם הגרסה הנפלאה של מקרטני לשיר מתוך הסרט Rockshow שמתעד את מסע ההופעות של ווינגז ב 1976 בצפון אמריקה שכונה Wings Over America ויצא גם באלבום משולש. שימו לב להקדמה של מקרטני כשהוא לוקח את הגיטרה ובאופן מקסים אומר: “הייתי רוצה להחליף לפסנתר השני שלי…“. #אפל #גוןלנון #הודו #פולמקרטני #מהרישימאהשיוגי #מרטיןלותרקינג #רבולושן #פרנסישוורץ #גייןאשר

בפוסט הקודם שחררנו סוף סוף לאוויר העולם את האלבום השני של ווינגז Red Rose Speedway ואיזו לידה קשה זו הייתה. המבקרים קטלו, והמכירות לא הגביהו שחקים. היום אני רוצה להתמקד בסינגל הבא של ווינגז שהשתחרר קצת לאחר יציאת האלבום והוא מה שמכנים “גיים צ’ינג’ר” או שובר שוויון. אפשר לומר שהסינגל הזה מביא את הבאראקה או את הניצוץ בעיניים חזרה למקרטני. אצטט את ג’ון בלאניי שכתב את סדרת הספרים הנהדרת The Song He was Singing על קריירת הסולו של מקרטני: “הסינגל הזה היה כל מה שהאלבום לא – מלא עוצמה, אטמוספרי ודינאמי”. אם עדיין לא ניחשתם, היום נדבר על Live and Let Die שכתב מקרטני כבר באוקטובר 1972 עבור הסרט השמיני בסדרת סרטי ג’יימס בונד לראשונה בכיכובו של רוג’ר מור שהחליף את שון קונרי האלמותי. מקרטני מתבקש לכתוב שיר עבור הסרט על ידי המפיק אלברט ר. ברוסולי. ברוסולי מתכנן שמקרטני יכתוב את הקטע ואמן אחר שההפקה תבחר יקליט לשיר ביצוע. ככה אתם מכירים את מקרטני? שהוא יוותר על ביצוע לשיר שלו ועוד בסרט בסדר גודל כזה? לא בבית ספרו. “בתור כותב שירים זו תמיד הייתה אחת השאיפות שלי לחבר שיר לסרט של ג’יימס בונד. הבנתי שזה לא יהיה קל אבל זה קסם לי. רון קאס, שעבד באפל, הכיר את האנשים בחברת הסרטים והוא שאל אם אני מעוניין לכתוב את שיר הנושא של Live and Let Die. אמרתי שכן, והם שלחו לי את הרומן של איאן פלמינג. קראתי ואהבתי אותו, ולמחרת ישבתי לראות אם אוכל לכתוב את השיר”. מיד אחרי שהוא כותב את השיר על הפסנתר בביתו, הוא מגייס למשימה את ג’ורג’ מרטין כדי שייתן רעיונות לגבי הכיוון התזמורתי אליו ילך השיר. פול ידע שאם יש מישהו שיוכל להרים את השיר הזה לגבהים כמו באלבום אבי רואד, זה יוכל להיות רק ג’ורג’ מרטין. סידור הכלים שכתב מרטין יחד עם מקרטני עבור התזמורת עשה שימוש בכל המנעד של התזמורת יחד עם הלהקה, וזאת על מנת ליצור אווירה דרמטית שתהדהד על המסך. השיר נפתח עם מקרטני בנגינת פסנתר פשוטה ושירה מזמינה שמכניסה אותנו אל תוך השיר. הפתיחה מטעה את המאזין ועוטפת אותו בסוג של בטחון והרגשה ש”הכל בסדר” ואז המוסיקה מתפוצצת אל תוך תזמור יפהפה שחיבר מרטין. לינדה הצליחה להכניס פנימה קטע מידל בסגנון רגאיי שמרגיע את האווירה הסוערת רגע לפני שהסערה חוזרת. ההקלטות מתרחשות בסוף אוקטובר 1972 יחד עם התזמורת. דני סוויל המתופף סיפר: “היינו באולפני אייר בלונדון עם תזמורת של 40 נגנים. הכרנו טוב את החלקים שניגנו ועשינו כמה חזרות עם התזמורת, ולקח רק כמה טייקים כדי לקבל את המאסטר. אני זוכר שסיימנו את ההקלטה תוך 3 שעות”. אורח שהשתתף בהקלטות היה ריי קופר, איש כלי ההקשה שניגן בתופי טימפני בקטע הרגאיי. הנה מתוך ההוצאה החדשה של Red Rose Speedway מה שתוייג כטייק 10 ומכיל רק את הלהקה ללא התזמורת: עם סיום ההקלטות, לוקח מרטין את המאסטר ללוקיישין הצילומים של הסרט בקאריביים כדי להשמיע להפקה את מה שעשו. לאחר שהשיר הסתיים נאמר לג’ורג’: “זה דמו נהדר. מתי נקליט את הקטע האמיתי? ומי ישיר אותו?” ג’ורג’ מרטין לא התבלבל וענה: “מה? זה השיר האמיתי!”. ב 27 ביוני 1973, יצא הסרט לאקרנים יחד עם השיר בביצוע ווינגז. הנה קטע הפתיחה של הסרט שבו מוקם השיר שכתב מקרטני והקליטו ווינגז: לראשונה שיר הנושא של ג’יימס בונד קיבל מועמדות לאוסקר אבל זו תהיה המועמדות הראשונה של לינדה והשנייה של פול לאוסקר. בראשונה יחד עם הביטלס עבור הסרט Let it Be הוא גם זכה. לינדה ופול בטקס האוסקר 1974 עבור Live and Let Die קצת לפני כן, ב 1 ביוני, יצא בבריטניה הסינגל Live and Let Die של ווינגז והגיע למקום ה 9, בארה”ב הוא יוצא רק ב 18 ביוני ומזנק למקומות הראשונים במצעדים. הנה הביצוע של ווינגז מתוך הספיישל “ג’יימס פול מקרטני” ששודר ב 10 במאי 1973. השיר הפך להיות אחד הפייבורטים של מקרטני לביצוע בהופעות ולמעשה הוא הופיע בכל אלבום הופעה חיה רשמי שהוציא מקרטני. בצדו השני של התקליטון התמקם לו השיר הדחוי I Lie Around שבאמת הייתי נעלב במקומו. מילא להידחות מאלבום המופת ראם, אבל גם מ Red Rose Speedway? מעניין אם זה אומר עליו משהו. בכל מקרה, מקרטני מוציא אותו מהנפטלין ומגיע עם כמה רעיונות חדשים עבורו כמו האפקטים בפתיחה. דני ליין מקבל את עמדת הסולן, הנרי מקלוק ומקרטני תורמים עוד גיטרות והכל מוקלט על גבי ההקלטה המקורית מסוף 1970. בחלק הבא נדבר על מסלול ההמראה שהתווה הסינגל הזה עבור ווינגז. נדבר על הסינגל שיוצא באוקטובר 1973 ועל האלבום שיוצא חודש אחר כך ומשנה את חוקי המשחק עבור הלהקה. #גורגמרטין #גיימסבונד #רגאיי #לינדהמקרטני #דניליין

בשבועיים האחרונים התמקדתי בהקלטת יצירותיו של ג’ון לנון ממש בשלהי העבודות לאלבום הלבן. בשבוע שעבר נעצרתי בסוף יום ההקלטות ב 8 באוקטובר כשבאותו היום מוקלטים I’m So Tired ו The Continuing Story Of Bungalow Bill של ג’ון. היום אמשיך ואכתוב על השיר הבא והאחרון שהקליט לנון כרונולוגית לאלבום הלבן. למעשה היה זה גם השיר האחרון שהוקלט ונכנס לאלבום הלבן. אני מדבר כמובן על Julia האישי שיש בו סגירה ופתיחה של כמה מעגלים: מותה הטראגי של אמו 10 שנים לפני כן, פתיחת הרומן עם יוקו אונו שגם ישחרר אותו מצילה של אמו וסגירת העבודות על האלבום הלבן. זוהי גם הפעם הראשונה והאחרונה שהוא יקליט שיר ממש לבדו במסגרת הביטלס. לנון כותב את השיר ברישיקש, כשהוא משתמש בפריטה מיוחדת שהוא לומד מהסינגר סונג רייטר הפולקי האנגלי דונבן ששוהה איתם שם במחנה של המהרישי. הפריטה הופיעה בעוד 2 שירים שנכנסו לאלבום הלבן Happiness is a Warm Gun ו Dear Prudence. דונבן סיפר: “היו כמה אחרי צהריים שהיינו מתכנסים עם הכריות שלנו ומנגנים בגיטרות האקוסטיות שהבאנו. ג’ון היה להוט ללמוד את סגנון פריטת הגיטרה שניגנתי והוא היה תלמיד טוב. לפול כבר היה סגנון פריטה וג’ורג’ העדיף את הסגנון של צ’ט אטקינס. כך כתב ג’ון את ג’וליה ואת ‘פרודנס היקרה’ על סמך הפריטה שלימדתי אותו”. לנון, דונבן והכריות ברישקש לנון בן ה 17 איבד את אמו ב 1958 כשנדרסה על ידי שוטר לא בתפקיד שכנראה נהג בשכרות, ממש ליד ביתה של דודה מימי. האובדן הזה היה טראומטי במיוחד וליווה אותו תקופה ארוכה, וזאת מכיוון שבתקופה שלפני מותה הרגיש כאילו קיבל אותה בחזרה לאחר שנטשה אותו אצל אחותה מרגרט. את השיר הוא פותח את עם משפט מתוך הפואמה “ים וקצף” של המשורר הלבנוני שחי בארה”ב, ג’ובראן חליל ג’ובראן. ג’ובראן כתב: “Half of what I say is meaningless but I say it so that the other half may reach you” ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת שהחצי השני יגיע אליך“. לנון משכתב מעט את המשפט וכותב לאמו: “Half of what I say is meaningless But I say it just to reach you, Julia” ג’ובראן חליל ג’ובראן ובתרגום: “חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר זאת על מנת להגיע אלייך, ג’וליה“. תחשבו איזו השאלה מתוחכמת ביצע כאן לנון על פי הנחיותיו של ג’ובראן. הוא חילק את המשפט ל 2 חלקים. את החלק חסר המשמעות עבורו הוא השאיר כמות שהוא ואת החלק החשוב שהוא רצה שיגיע ויהיה מהותי הוא כיוון לאמו. לנון לא מסתפק בזאת ומשכתב עוד משפט שכתב ג’ובראן בפואמה: “When life does not find a singer to sing her heart she produces a philosopher to speak her mind” “כשהחיים לא מוצאים זמר לשיר את אשר על ליבה, היא מייצרת פילוסוף על מנת שיביע את דעתה…” יפה נכון ? לנון שוב משחק ומשנה את המשפט ומקבל When I cannot sing my heart I can only speak my mind “כשאני לא מצליח לשיר את אשר שעל ליבי, אני יכול רק לומר את דעתי”. גם במהות השיר מתחכם לנון: בשמיעה ראשונה נשמע כאילו השיר מוקדש בלעדית לאמו, בכל זאת הוא קרא לשיר ג’וליה, אבל הוא ממזג לתוכה עוד אדם. את זו שלא עוזבת במנוחה את מחשבותיו שם הרחק ברישיקש: יוקו אונו, שביפנית משמעות שמה הפרטי הוא ‘ילדת האוקיינוס’, ה Ocean Child. “ג’וליה הייתה אמי. אבל זה היה מין שילוב של יוקו ושלה שהתערבבו להיות אחת”. ג’ון חוזר מהודו, יושב עם עצמו בחדר המוסיקה שבביתו בקנווד ומתחיל לשחק עם הפריטה שלמד ומקליט ניסיון אינסטרומנטלי אחד ועוד זוג הקלטות נוסף בהם הוא שר ועדיין טועה פה ושם בפריטה הסבוכה שלימד אותו דונבן. תשמעו כמה זה יפה עוד קטע שהוא מקליט בחדר המוסיקה שלו הוא שיר נוסף שכתב ברישיקש בשם Look At Me, שכנראה וממוען לאותה כתובת. שימו לב שגם בהקלטה הזו עושה לנון שימוש בפריטה שלימד אותו דונבון. מה שאנחנו בעולם התוכנה מכנים ‘אקסטרים reuse’. מסיבותיו הוא, לנון גונז את השיר ומאוורר אותו רק כשנתיים לאחר מכן כשהוא מקליט את אלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band ולמען האמת גם Julia יכול היה להיות ממוקם בצורה טבעית באלבום הזה לולא נעשה בו שימוש באלבום של הביטלס. לנון בחדר המוסיקה שלו בקנווד ב 1967 הפעם הבאה שבה הוא מקליט את Julia היא בהתכנסות בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי ב’אישר’, רגע לפני תחילת ההקלטות לאלבום. הנה לנון מוכפל הקול בביתו של ג’ורג’ כשהוא מתחיל עם hello paul ספק סרקסטי ספק אוהב: בואו נרוץ בציר הזמן כ 4 חודשים וניעצר בסוף הקלטות האלבום הלבן. אנחנו ב 13 באוקטובר 1968. השיר האחרון שלנון הולך להקליט עבור האלבום. ובכן זה לא כל כך מדויק כי למחרת הוא והריסון יקליטו עוד 2 שירים האחד שיר הבלהות What’s The New Mary Jane של לנון שלמזלנו לא ראה אור יום בזמן שהביטלס היו קיימים, והשני Not Guilty המקסים של הריסון שיראה אור רק ב 1979 באלבום סולו שלו, שנקרא בפשטות ‘ג’ורג’ הריסון’. לנון מקבל עבור השיר את מכונת 4 הערוצים הוותיקה והפחות משוכללת – בכל זאת רק הוא והגיטרה. בטייק 2 שיצא בחלק השלישי של האנתולוגיה, נשמע לנון כשהוא עדיין נאבק עם הפריטה של ג’וליה, (או של דונבן, תלוי את מי שואלים) על גיטרת הגיבסון האקוסטית שלו. אנחנו למדים מההקלטה הזו עוד משהו חשוב. פול נמצא בחדר הבקרה, מקשיב, ובסוף הטייק נותן ללנון הנבוך וחסר הביטחון חיזוקים חיוביים. זהו דו השיח המרגש שנקלט במיקרופונים בסופו של הטייק – שימו לב כמה ג’ון מצחקק נרגש מובך וצמא למילה הטובה של פול. פול: “זה היה טייק נהדר”. ג’ון: “זה היה עד אז…” פול: “נסה את זה שוב, היה רק הבדל קטן אחד או שניים”. ג’ון: “היה רק אחד נכון?” פול: “הוא היה נהדר הקטע ההוא. הוא היה באמת נהדר”. ג’ון: “אני לא יכול להמשיך משם ?”. פול: “בהחלט אם תרצה, אתה מתקדם נהדר. ג’ון: “כי ההוא היה מושלם”. למרות בקשתו של ג’ון להתחיל מהאמצע, הם מחליטים להקליט את טייק 3 מתחילתו של השיר. הפעם זה מצליח ונגינת הגיטרה משביעה רצון. ג’ון מכפיל את ערוץ הגיטרה כדי שתשמע רובסטית יותר, ומקליט 3 ערוצי שירה שונים שמשולבים בשיר, חלקם מוכפלים. עוד באותו היום מושלמים המיקסים גם למונו וגם לסטריאו על ידי ג’ורג’ מרטין ועוזריו, קן סקוט וג’ון סמית’. הקלטות האלבום הלבן מסתיימות להן סופית ביום שלמחרת. ג’ורג’ הריסון ממריא ללוס אנג’לס לפרויקט הבא שלו, הפקת האלבום של ג’קי לומקס ופול ולינדה יוצאים לחופשה בניו יורק. ב 18 באוקטובר, בבוקרו של היום, מידפקים שוטרים על דלת דירתו הקודמת של רינגו סטאר שבלונדון ועוצרים באשמת אחזקת סמים את ג’ון ויוקו שזמנית מתגוררים שם. ה 19 באוקטובר, עת התייצבו ג’ון ויוקו בבית המשפט לשימוע ההאשמות נגדם. ב 22 בנובמבר, יוצא לאור האלבום הלבן בבריטניה – לראשונה אלבום כפול של הביטלס, חסר שם וחסר עטיפה. נסיים עם הגרסה המרגשת של שון לנון ל Julia סבתו שבוצעה ב 2001 עבור תכנית המחווה לאביו ג’ון Come Together: A Night for John Lennon’s Words and Music. באקט סמלי ואירוני מקדיש שון את השיר לאמו יוקו. #גורגמרטין #גוןלנון #דונבן #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #גובראןחלילגובראן #יוקואונו #גוליהלנון

אחד השירים שאני הכי אוהב מריבולבר הוא לאו דווקא של לנון או מקרטני. ז”א השירים שלהם נהדרים ואין על כך ויכוח, אבל יש אחד שכשהוא מתחיל אני נדרך. אני אוהב את ה’פייד אין’ שמגיע משום מקום. אני אוהב את ריף הגיטרה הלא מתפשר שמזכיר במשהו את Day Tripper, את התופים שהולמים יחד עם הטמבורין שמרשרש כמו נחש. ואז נכנס הקול הרך של ג’ורג’ שאומר: “אני מת להגיד לך…הראש שלי מפוצץ בדברים לומר…”. עבודת הפסנתר הנפלאה של מקרטני יחד עם אווירת הגוספל והסלסול המזרחי שסוגר את השיר, בהחלט מציבות אותו גבוה באלבום עבורי. באותה התקופה ג’ורג’ נאבק על מנת לשפר את יכולת כתיבת השירים שלו. ג’ורג’ ניסה לכתוב על דברים קצת יותר עקרוניים במקום שירי האהבה הסתמיים וכך הוא מצליח לנפק את Taxman הנפלא שמתקומם על מדיניות המס בבריטניה. מצד שני החשיפה לתרבות ומוסיקת המזרח יוצרת אצלו קונפליקט כשהוא מעוניין גם לכתוב על אופטימיות ורוחניות . בשיר הזה, השלישי של הריסון בריבולבר, שזה כבר הישג לא מבוטל בפני עצמו, הדואליות הזו נוכחת, ומדגישה את המאבק הפנימי בין החומריות לרוחניות או אולי בין ה Taxman לבין ה Love You To. באותה תקופה הוא כותב עוד 2 שירים שנעים בין הקו העדין הזה Isn’t it a Pity ו Art of Dying שלא מצליחים להגיע לקו הגמר של האלבום. את I Want To Tell You הוא מגדיר כ”מפולת של מחשבות שקשה לומר או להעביר הלאה…”. על קטע האמצע של השיר, כתב ג’ורג’ בספר I Me Mine: “אם הייתי כותב את הקטע הזה עכשיו במקום: But if I seem to act unkind It’s only me, it’s not my mind That is confusing things הייתי כותב Although I seem to act unkind It’s isn’t me, it is my mind That is confusing things התודעה היא זו שאומרת לנו מה לעשות – אנחנו צריכים ללמוד להתעלם ממנה”. הריסון שהתקשה לתת שמות לשירים שכתב, מביא את הקטע הזה לקראת סוף הקלטות האלבום ב 2 ביוני 1966, כשהוא נטול כותרת בדומה ל Love You To שקיבל בזמנו את הכותרת Granny Smith על ידי ג’ף אמריק על שם זן התפוח שאהב במיוחד. הריסון ב 1966 עוד לפני הקלטת הטייק הראשון לשיר מתפתח דיאלוג באולפן: ג’ורג’ מרטין: “איך אתה הולך לקרוא לשיר ג’ורג’?” הריסון: “אין לי מושג” (הוא כנראה הציע באמת ובתמים את השם I Don’t Know לשיר לתשומת לב הקורא מקרטני). לנון: “גראני סמית’ חלק 2!” אף פעם לא היו לך שמות לשירים שלך!” ועדת השמות בראשותו של אמריק מתכנסת שוב, והקטע מקבל את השם Laxton’s Superb על שם זן תפוחים אחר. פול סיפר שנדרשו לא מעט חזרות לפני ההקלטה. “השיר הזה היה קשה מאוד עבורנו ללמוד. המשכתי כל הזמן לטעות, כי זה נכתב בצורה מוזרה מאוד. זה לא היה 4 רבעים או ואלס או משהו דומה. אחר כך הבנתי שלשיר היה אי סדר באופן סדיר, לקח קצת זמן אבל פתרנו את זה”. כשג’ורג’ בגיטרה המובילה, פול על פסנתר ורינגו בתופים, מתחילה העבודה על השיר כש 5 טייקים מוקלטים. עם טייק 3 הוחלט להמשיך הלאה. עובדים על ריבולבר באולפן ג’ורג’ מקליט את השירה ובו זמנית ג’ון ופול מקליטים את קולות הרקע. לאחר מכן מוכפל קולו של ג’ורג’, רינגו מוסיף מראקאס ופול מעבה עם עוד עבודת פסנתר כשג’ון על הטמבורין. היום מסתיים כשהם מוסיפים מחיאות כפיים שמשווים לשיר בחלקו השני מין אווירת גוספל. בסה”כ באותו היום הם משקיעים כ 8 שעות בהקלטת שירו של ג’ורג’ ( צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר על שיר של 2 וחצי דקות) ולמרות זאת סיפר אמריק: “היה אפשר לקבל את הרושם שלג’ורג’ הייתה מכסת זמן מסוימת לעבוד על השירים שלו ואילו אחרים יכלו לבלות על השירים שלהם כמה זמן שרצו. תמיד היה לחוץ יותר כשעשינו את אחד משיריו של ג’ורג’ “. למחרת הם ממשיכים לעבוד על השיר שג’ורג’ כבר מכנה I Don’t Know כשפול משלים את תפקיד הבס שהשאיר לסוף. מיקס המונו לשיר מושלם כמה ימים אחר כך ב 6 ביוני וכבר נושא את שמו הסופי של השיר – I Want To Tell You. השיר לא בוצע מעולם בהופעה על ידי הביטלס שהעדיפו לנגן בגזרת ג’ורג’ דווקא את If I Needed Someone מתוך ‘ראבר סול’. כשיצאו לסיבוב הופעות ביפן ב 1991, פתחו הריסון וחבריו ללהקה ובניהם אריק קלפטון חברו הטוב את ההופעות עם I Want To Tell You. הנה צילום מתוך הקהל בהופעה שהתרחשה באוסקה, יפן ב 12 בדצמבר 1991: כשנערך המופע לזכרו, כשנה לאחר מותו, זכה השיר לפתוח את החלק הרוקי של המופע ולעולם אצטמרר כשהריף הזה יתחיל להדהד ויפתח את ההופעה. #גףאמריק #רינגוסטאר #Taxman #גוןלנון #גורגהריסון #loveyouto #פולמקרטני

בפעם הקודמת עזבנו את ידידנו מקרטני בסוף הצד הראשון של אלבום הסולו הראשון שלו, כשהוא יודע שהוא אמנם לא לבד, כי יש לו את לינדה, אבל הוא גם מבין ששום דבר לא הולך להיות אותו דבר. את הצד השני של אלבום הסולו הראשון שלו פותח Oo You. השיר התחיל כאלתור אינסטרומנטלי ורק לאחר מכן נוספו לו מילים. המילים סתמיות לגמרי, וגם הלחן לא מבריק. אבל אנחנו שוב מתחילים את הצד השני עם תחושת הכיף שבחופש לעשות ככל העולה על רוחו, ויש בזה משהו מדבק. תוסיפו את הביצוע הקולי המשועשע, את פעמון הבקר ואת השימוש בספריי מים ואתם מקבלים קטע שכולו שעשוע והנאה, גם אם הוא זניח לחלוטין. הקטע Momma Miss America, שהוא אינסטרומנטלי, נקרא במקור Rock ‘n’ Roll Springtime (אפשר לשמוע בתחילת ההקלטה את ההכרזה), והוא אכן כזה. הוא בנוי משני חלקים, החלק הראשון מתחיל בתחילתו ומסתיים ב-1:57 בחלק הראשון ממש אפשר להרגיש את הצעידה אל האביב, זמן ההתחדשות, הזמן בו יצא האלבום, התקופה בה מקרטני יהפוך מחיפושית לפרפר. הבס הנהדר מצעיד את הקטע קדימה, כך גם הפסנתר. בסוף החלק הראשון אפשר ממש לשמוע את הציפיה וההתרגשות. ואז מתחיל החלק השני. הוא מביא איתו את החששות. הוא עשיר יותר (מצטרפת גיטרה אקוסטית נפלאה) ומתחיל עם סולו גיטרה חשמלית שמאוד בטוחה בעצמה ובהובלה שלה. אבל אז היא פתאום משתתקת בסביבות 2:40. חושבת לאן בעצם הולכים וחוזרת אחרי כמה שניות עם סולו פחות בטוח בעצמו. ב-3:10 הגיטרה מנסה להתאפס על עצמה ומקבלת גיבוי משאר הכלים. ואז ב-3:45 הפסנתר אומר לה, הכל בסדר, אל תלחצי, אנחנו יחד ונגיע ל-toppermost of the poppermost (משהו שהביטלס היו אומרים לעצמם בתחילת הדרך). הגיטרה נרגעת והקטע מסתיים. ואם אתם חושבים שרק אני מאוד מתלהב מהקטע הזה, אז דעו שקמרון קרואו הכניס אותו לפס הקול ששל “ג’רי מגוויר”. מה זה אומר? כלום. “טדי בוי” נכתב בהודו בשנת 1968, ומספר סיפור קטן על נער ואמו. אני מניח שסיפורים כמו זה, על אב שנהרג במלחמה וילד שנשאר לבד עם אמו, היו שכיחים באנגליה בשנות החמישים, ואני מניח שפול הכיר ילדים כאלה. בכל אופן, השיר כתוב בעדינות רבה. הביטלס התחילו לעבוד עליו בפרוייקט Get back, אבל שום דבר לא יצא מזה בסופו של דבר. הביצוע באלבום הוא ביצוע יפיפה. הקצב שלו הואץ, דבר שמוסיף לו חן, יש לו סאונד ביטלסי עם חידוש נפלא שיהיה חלק מרכזי ביופי העצום של האלבום הבא – לינדה בקולות רקע מתגלה כמתאימה לפול כמו כפפה ליד. כמעט בכל מקום שתקראו על Singalong Junk, הגרסה האינסטרומנטלית לJunk, יטענו כי ההכללה של הקטע באלבום נבעה ממחסור בחומרים. הרשו לי לחלוק על זה. Junk המלנכולי, במקומו המושלם בצד הראשון, מספר בשבילי סיפור אחד (כפי שהסברתי בפוסט הקודם). כאן הוא מספר משהו אחר לגמרי. אחרי הצעידה לאביב הגיע שיר ביטלסי. הנה, אתה יכול פול. ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הכנפיים השבורות האלה וללמוד לעוף. לטעמי אין כלי שנותן תחושת תעופה מושלמת יותר מפסנתר. לכן, הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא השחרור מהכבלים למטרת תעופה והוא מכין את הקרקע לשיר הבא. הוא מתחיל לא פחות מלנכולי מהגרסה המושרת. הפסנתר פשוט מנגן את תפקיד השירה של פול – וזהו דווקא תפקיד של ירידה בתווים, ולא עליה. ואז ב-0:49 הוא מתחיל לנגן משהו אחר. רצף תווים שמימיים שעבורי ממש מרגישים כמו שרטוט מוסיקלי של ריחוף. ואז מגיע קטע הפזמון. הגיטרה מנסה לקרקע את תווי הפסנתר, אבל כשהפזמון חולף הפסנתר לא מוותר. אז קורה דבר יפה – הגיטרה נסחפת והופכת אופטימית יותר. גם הסוף שונה מזה שמופיע בגרסה המושרת – שם היו שתי גיטרות, אחת בכל רמקול, והן לא ידעו בדיוק לאן ללכת. הדבר היחיד שידעו הוא שהן לא הולכות יחד. הפעם כל הכלים עוצרים יחד, אולי כי הם כבר יודעים לאן הם הולכים. לאן, אתם שואלים? לשיר הכי מושלם בעולם (לאחר A Day in the Life). כן. עוד רגע נגיע אליו. כשאני מדבר על Maybe I’m Amazed, אני לא בדיוק אובייקטיבי (אם בכלל קיימת אובייקטיביות לגבי עניין רגשי כמו מוסיקה). זו היתה אהבה מהאזנה ראשונה. אז עוד לא ידעתי שהשיר יתאר בדיוק את הרגשתי כלפי מי שתהפוך לשותפתי לחיים. מבחינתי זהו שיר אינטימי מאוד. גם מבחינתו של מקרטני, שלא רגיל לכתוב שירים כל כך חשופים. השיר, או לפחות חלק מהמנגינה שלו, נמצא כבר בהקלטות של Get Back. אבל פה נמצאת התוצרת האמיתית. כל תו בו מושלם. הוא הוקלט בסשן אחד באבי רואד, כשפול, כרגיל באלבום הזה, מנגן בכל הכלים. אנחנו מתחילים מפייד אין, כמו מתוך מחשבה שכבר קיימת. האקורדים של ההתחלה קצת קודרים, אבל אז אנחנו עולים לאקורד אחר ומשהו באווירה מתבהר. מקרטני תוהה: אולי אני מופתע מהאופן בו את אוהבת אותי כל הזמן אולי אני מפחד מהאופן בו אני אוהב אותך ואחרי שהודה בזה נכנס הבס ונכנסים התופים ואנחנו נכנסים פנימה עמוק יותר אולי אני מופתע מהדרך בה הוצאת אותי מחוץ לזמן –ניתן להבין את זה כהפסקה בסקוטלנד, שתחילתה היתה בדיכאון וסיומה בזמן שקט שבו פול אגר כוחות וחזר לעצמו לאט לאט, כשהוא בעצם נעלם מציר הזמן של הביטלס, ומעיני הציבור. מתי שמעתם את פול מקרטני ככה? וזה ממשיך. זה מה שהוא שר בפזמון, מגובה בקולות הרקע היפייפיים שלו ושל לינדה, בצרחה של אדם שמאמין בכל מילה שהוא שר ובפסנתר שמגבה אותו בביטחון. אולי אני אדם, ואולי אני אדם בודד שנמצא באמצע של משהו שהוא לא ממש מבין. אולי אני אדם ואולי את האשה היחידה שיכולה אי פעם לעזור לי בייבי, עזרי לי להבין. והנה הביטלס נכנסו – המשהו שהוא לא מבין, הדבר הנפלא הזה שהפך לדבר איום כל כך. אבל היא יכולה לעזור לו לעבור את זה. מתוך הבקשה הזו אנו עוברים לסולו הגיטרה הנפלא של השיר. הגיטרה כאן, לטעמי, היא התנועה שהוא צריך על הכתף (כמאמר “היי ג’וד”) והתנועה מבוצעת על ידי האשה, במקרה הפרטי שלו, לינדה. הגיטרה בטוחה, מצעידה קדימה, רגישה אך לא נוקשה. וכדי להזכיר לו למה הוא שואף, או לנו למה הוא אחראי – ב-1:25 נכנסת גיטרת ליווי שכאילו יצאה מהאלבום “אבי רואד” (ואכן אלבומו הבא, Ram, הוא אלבום שבאופן אישי נשמע לי כהמשך ישיר ל”אבי רואד” מבחינת רעיונות מוסיקלים). אחרי פזמון נוסף בו הוא קורע את הגרון הוא ממשיך עם התמיהה, אבל הפעם נכנסים רעשי החוץ שעליהם צריכים להתגבר (הרעשים מנוגנים על ידי הגיטרה.) ועדיין הוא ממשיך להיות מופתע אולי אני מופתע מהאופן בו את עוזרת לי לשיר את השיר שלי Right me when I’m wrong והוא מבין שהוא מופתע מכמה שהוא באמת זקוק לה. השיר מתקדם למעבר שיכול היה להיות סיומו, אבל אז היא חוזרת, הגיטרה המעולה הזו, בטוחה בעצמה אפילו יותר מקודם, עם אותה חברה מ”אבי רואד”. ואז קורה דבר יפה, השיר לא יודע איך להסתיים. וזה הגיוני, כי זו רק ההתחלה, ומי יודע מה ילד יום? וכך בפייד אאוט ארוך כל כלי פותח שביל אחר בו יוכלו ללכת המקרטנים. מסיבה שלא ברורה לי, השיר הזה, שכל כך ברור שהיה צריך לצאת כסינגל, לא יצא. פול ניסה לתקן זאת והוציא את הגרסה החיה מאלבום ההופעה “Wings over America” כסינגל ב-1976. אבל זה ביצוע נחות שמאבד הרבה מאוד מהעוצמה של השיר כפי שהוא מופיע באלבום. הקצב שלו הואט ומשיר אישי מאוד הוא הפך לבלדת איצטדיונים שגרתית. כל אלבום אחר של מקרטני היה מסתיים פה, אבל הפעם הוא במצב רוח אחר. דווקא העוצמה של האהבה הזו, האהבה שמניעה את כל התקליט הזה, מאפשרת לו לסיים באופן אוונגרדי לחלוטין מה שיכול להיתפס (בטעות) כאלבום פופ של אמן בסדר גודל שלו. בטח כשהאמן הוא פול מקרטני ב-1970. על פניו Kreen-Akrore הוא לא קטע סיום ברור מאליו. הרעיון עלה לפול לאחר שצפה בסרט דקומנטרי על שבט בשם קרין אקרור שגר ביערות ברזיל. צפיה באופן בו הם חיים, ואיך האדם הלבן מנסה לשנות את חייהם כך שיתאים לאורח חייו, היווה השראה עבור מקרטני לחקות את הסאונד שלהם כפי שהשתקף מהתוכנית. ראשית הוא הקליט את התופים, אחר כך הוסיף את שאר הכלים, כולל קולות של חיות, חץ וקשת שסאונד הקליעה בהם הוקלט, וצלילי שריפת עץ אותו שרפו באולפן. לסיים את האלבום בקטע כזה זו הבעת עמדה – אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני לא מוגבל לציפיות שלכם ול”חוקים” שלכם. אני, כמובן, גם מלביש עוד משמעות על הקטע – בהתחלה יש את פול הנער. התופים המתונים מהווים את התקופה הראשונית. הוא לבד. ואז המוסיקה נכנסת לחייו – עם גיטרה ופסנתר בנוסף לתופים. קולות החיות מסמלות את המפגש עם חברי הביטלס ואז הכל אצלו מתפוצץ – התופים הופכים למהירים יותר וחסרי סדר. משהו בפנים מתפוצץ. הם מתפוצצים. המבורג? ואז הם הופכים לביטלס עם קולות הרקע המפורסמים – הכל נהיה מדויק יותר. רק שבשלב מסוים הוא מרגיש שהוא במרדף. מי רודף אחריו? הוא לא מצליח לנשום, והוא רץ ורץ. ואז אנחנו חוזרים ל”מקרטני” – עכשיו הוא לבד וסוף סוף הוא יכול לנשום. וככה מסתיים אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני. אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את האלבום, אבל אני אחזור על הטענה שלי – מדובר באלבום על גבול האוונגרד לאמן בסדר הגודל שלו בתקופה ההיא, בטח על רקע הציפיות האדירות מאלבום של יוצא הביטלס שכתב את “היי ג’וד”, “פני ליין” ו”אלינור ריגבי” לקראת יציאת האלבום גילה מקרטני ללנון את הסוד: “אני עושה את מה שאתה ויוקו עושים. אני מוציא אלבום – ואני עוזב את הלהקה גם כן.” “טוב מאוד”, ענה לנון, “זה הופך את שנינו למי שקיבלו את זה (ההתפרקות) מנטלית”. לא בטוח שזו היתה תגובתו אם היה יודע כי האלבום מתוכנן לצאת בצמוד ל-Let it be, אלבומם האחרון של הביטלס. כשאלן קליין גילה על מועד יציאת האלבום הקרוב הוא השתולל. הוא ניסה לעשות הכל כדי למנוע מקפיטול בארה”ב להוציא את האלבום במועדו, אבל ג’ון איסטמן, עורך הדין של פול ואח של לינדה, הודיע לקפיטול שאם הם לא מוציאים את האלבום במועד, הוצאת האלבום תעבור לחברת קולומביה. קפיטול לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את פול ומועד היציאה נשאר כשהיה. “מקרטני” היה אמור לצאת ב-10 באפריל, אבל מכיון שתקליטו של רינגו Sentimental Journey יצא ב-27 במרץ, פול הסכים לדחות בשבוע את מועד יציאת אלבומו, כדי לאפשר לרינגו עוד קצת זמן באור הזרקורים. הבעיה היתה כעת שמועד היציאה של האלבום Let it be הוקדם ונקבע ל-24 באפריל, שבוע לפני בכורת הסרט, ושבוע לאחר מועד היציאה החדש של “מקרטני”. החשש של קליין וחברי הביטלס האחרים היה שהאלבום של מקרטני יתחרה באלבום של הביטלס. קליין ביקש מג’ון וג’ורג’ לטפל בעניין, מתוקף היותם מנהלי אפל. ג’ון כתב ל-EMI שהוצאת שני האלבומים בסמיכות כל כך קרובה לא תהיה פעולה שתטיב עם החברה, ולכן צריך לדחות את הוצאת האלבום של פול ל-4 ביוני. ג’ורג’ כתב לפול על הפעולות שעשו על מנת לדחות את יציאת האלבום שלו וחתם: “אנחנו מצטערים שזה יצא ככה – זה לא אישי. אוהבים, ג’ון וג’ורג’. הרי קרישנה. A Mantra A Day Keeps Maya Away.” כדי לרכך קצת את המכה, על המעטפה כתב From Us To You, מאיתנו אליך, רמז ללהיטם של הביטלס מתחילת הדרך. הוא השאיר את המכתב בקבלה של אפל כדי ששליח יקח אותו אל פול. רינגו ראה במקרה את המעטפה והחליט למסור אותה באופן אישי לפול. הוא חשב שזה לא הוגן שפול יקבל את המכתב על ידי שליח. פול, שקרא את המכתב וחשב שרינגו היה שותף בכתיבתו החל להשתולל. רינגו סיפר: “הוא השתגע. הוא איבד שליטה, צרח ודחף את אצבעו לכיוון הפרצוף שלי, כשהוא אומר ‘אני אגמור אתכם’ ו’אתם תשלמו'”. פול העיף את רינגו מביתו וצלצל לג’ורג’. “הוא השתולל כמו אטילה ההוני… צרח כל כך חזק שהחזקתי את השפופרת רחוק מהאוזן”. בסופו של דבר רינגו היה זה ששכנע את האחרים להשאיר את תאריך היציאה של האלבום כפי שהוא. ממש כפי שהוא היה אחראי לכל תו באלבום, כך גם העיצוב היה שלו ושל לינדה וכלל את הצילומים שלה. זה היה מקרטני אחר, משפחתי. אהובה עליי במיוחד התמונה היפה שלו עם מרי שמציצה מתוך המעיל שלו. אבל היח”צ נעשה על ידי אפל, ומקרטני לא היה שם לפקח, כפי שעשה תמיד בעבר. כך גילה דרך מודעות העיתונים כי הלוגו של אפל, מקור גאוותו, הופיע עכשיו עם הכיתוב An ABKCO-managed company (חברתו של אלן קליין, שנוא נפשו). הוא החליט לממן בעצמו סט חדש של פרסומות ללא הלוגו של אפל בכלל. הוא סרב להוציא סינגלים וסרב לראיונות. מאוחר יותר הוא הסביר שבכל ראיון שאלו אותו האם הוא מאושר וזה כמעט גרם לו לבכי. הוא לא היה מסוגל לשקר ולומר שכן. כדי לעקוף את עניין הראיונות, עותקי התקליטים שנשלחו לעיתונאים הגיעו עם ראיון בינו לבין פיטר בראון מאפל. למעשה היה זה פול עצמו שכתב את כל השאלות והתשובות. הפעם, בניגוד לאיש יחסי הציבור הטבעי שהיה תמיד, החליט להוציא החוצה את כל מה שהוא מרגיש. שאלה: האם כל השירים נכתבו על ידי פול מקרטני לבד? תשובה: כן, אדוני. ש: האם כך יופיע גם בקרדיט: מקרטני? ת: זה יהיה קצת מוזר עבורם להופיע כלנון-מקרטני, אז מקרטני, כך יהיה. ש: האם נהנת לעבוד כסולן? ת: מאוד. רק אני הייתי צריך לאשר כל החלטה והסכמתי איתי. תזכור שגם לינדה קשורה, אז זה למעשה מופע זוגי. ש: מה היתה התרומה של לינדה? ת: באופן ישיר, היא משתתפת בהרמוניות, אבל ברור שזה הרבה יותר מזה, כי היא הכתף עליה אני נשען, דעה נוספת וצלמת מעולה. ויותר מכל אלה, היא מאמינה בי – באופן תמידי… ש: האלבום היה סודי עד שכמעט סיימת אותו. האם זה היה מכוון. ת: כן, כי בדרך כלל אלבום הופך להיות ישן לפני שהוא בכלל יוצא. תראו את Get Back (שיצא בסופו של דבר כ-Let it be). ש: האם אתה יכול לתאר את המרקם או התחושה של האלבום בכמה מילים? ת: בית. משפחה. אהבה. ש: האם נשמע את לינדה בכל אלבומך העתידיים? ת: יכול להיות. שנינו אוהבים לשיר ביחד ויש לנו הרבה זמן להתאמן. ש: האם פול ולינדה הופכים לג’ון ויוקו? ת: לא, הם הופכים לפול ולינדה. ש: האם זה נכון שלא אלן קליין ולא ABKCO היו או יהיו מעורבים בצורה כלשהי בהפקה, ייצור, הפצה או קידום של האלבום הזה? ת: לא אם זה יהיה תלוי בי. ש: האם התגעגת לביטלס האחרים ולג’ורג’ מרטין? האם היה רגע בו חשבת “הלוואי שרינגו היה כאן לקטע הזה?” ת: לא. ש: בהנחה שזה יהיה אלבום מצליח מאוד, האם יהיו אחרים? ת: גם אם הוא לא יהיה להיט, אני אמשיך לעשות את מה שאני רוצה כשאני רוצה. ש: האם אתם מתכננים אלבום חדש או סינגל חדש של הביטלס? ת: לא ש: האם האלבום הזה הוא חופשה מהביטלס או התחלה של קריירת סולו? ת: רק הזמן יגיד. בהיותו אלבום סולו הוא פותח קריירת סולו, וזה שהוא לא נעשה עם הביטלס אומר שזו מנוחה. אז זה גם וגם. ש: האם ההפסקה שלך מהביטלס היא זמנית או קבועה, עקב מחלוקות אישיות או מוזיקליות? ת: מחלוקות אישיות, מחלוקות עסקיות, מחלוקות מוזיקליות, אבל יותר מכל כי אני פשוט נהנה יותר לבלות את הזמן עם המשפחה שלי. קבוע או זמני? אני לא באמת יודע. ש: האם אתה רואה תקופה בה לנון-מקרטני יחזרו להיות צמד כותבי שירים פעיל? ת: לא. ש: מה אתה חושב על מאמצי השלום של ג’ון? על ה”פלסטיק אונו בנד”? על השפעת יוקו עליו? על יוקו עצמה? ת: אני אוהב את ג’ון ומכבד את מה שהוא עושה. זה לא גורם לי הנאה. ש: מה מערכת היחסים שלך עם קליין? ת: אין לי. אין לי חוזה איתו והוא לא מייצג אותי בשום דרך. ש: מה אתה מתכנן לעשות עכשיו? חופשה? מיוזיקל? סרט? פרישה? ת: התוכנית היחידה שלי היא להמשיך להתפתח. ה”דיילי מירור” פרסם ב-10 באפריל – PAUL IS QUITTING THE BEATLES. לנון רתח. הוא נאלץ להחזיק את הפרישה בבטן מספטמבר של שנה שעברה, ומקרטני פשוט בא ומצהיר על זה. “זו עובדה פשוטה”, אמר ג’ון, “ש(פול) לא יכול לעשות את הדברים איך שהוא רוצה, אז הוא גורם לתוהו ובוהו. אני הוצאתי 4 אלבומים בשנה שעברה, ולא אמרתי אף מילה מזויינת על עזיבה”. המעריצות האשימו את לינדה. אחת מהן הסבירה לכתבת ה-BBC שלינדה אמורה להיות אשתו, אבל היא שולטת בו. “היא אומרת קפוץ והוא קופץ. גאון שכזה, אסור לתת לאשה לעשות את זה לגבר”. פול ניסה להגן על עצמו ולומר שהביטלס התפרקו פשוט כי הם התפרקו, אבל התקשורת האשימה אותו בפירוק ובשימוש ציני ואגואיסטי בהודעה על הפירוק כדי לקדם את האלבום החדש שלו. גם הנסיון שלו להציג עצמו כאיש משפחה מאושר שפירוק הביטלס לא מזיז לו, לא תרם לתדמית, שהרי פירוק הביטלס הסעיר את העולם. אף אחד לא ידע בתקופה ההיא על מה שקרה בתוך הלהקה. על התחושות הרעות של פול, על המאבק עם אלן קליין על השליטה ועל התחושה שלו שדוחקים אותו הצידה. הביקורות לא ריחמו על האלבום. רובן היו רעות. זה לא מה שציפו מפול מקרטני, מביטל. אלבום לואו פיי יפייפה שמביע מצב נפשי היה כנראה מוקדם עדיין לתקופה. בטח מפול. מבחינתם היה מדובר באלבום שרוב הקטעים בו לא שלמים בכלל ובטח לא מעניינים. לפחות כולם ציינו את Maybe I’m Amazed כפנינה. גם חברי הביטלס האחרים לא התלהבו מהאלבום. קראתי איפשהו שג’ון ממש התעצבן כשהוא שמע אותו ולא הבין איך, כשהם עבדו על “אבי רואד”, מקרטני התעקש על כל פרט ופרט כדי להוציא את הסאונד המושלם של האלבום, ואילו כשהוא עובד כסולן הוא מוציא אלבום שנשמע כאילו הקליטו את רובו בבית (מה שנכון לפחות לחלקו). אבל כל זה לא הפריע למכירות האלבום והוא היה לאלבום הסולו השני הכי נמכר של מקרטני (אחרי “להקה במנוסה”), אם כי סביר להניח שהסיבה היא שכל מעריצי הביטלס רצו לקנות את האלבום באופן אוטומטי. כך אני ודאי הייתי עושה. בעבור השנים, ההערכה לתקליט גברה. ב-1999, כשניל יאנג הכניס את מקרטני להיכל הרוקנרול, הוא אמר על “מקרטני”: “אהבתי את האלבום הזה בגלל שהיה כל כך פשוט והיה כל כך הרבה לראות ולשמוע. זה היה פשוט פול. לא היו שם קישוטים בכלל… לא היה שם נסיון להתחרות עם דברים שהוא כבר עשה. וכך הוא יצא מתוך צילם של הביטלס” אני כל כך אוהב את האלבום הזה (באמת?, אתם אומרים, לא שמנו לב), וחשוב לי לציין משהו. היום אני מכיר את הסיפור מאחוריו ואני מרגיש קשר אישי רב שנים אליו, אבל בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא ידעתי עליו כלום. קיבלתי אותו מחבר של ההורים שלי כשהייתי בן 13. כבר הערצתי את הביטלס, אבל האלבום היחיד של מקרטני שהכרתי היה Pipes of peace (אבא שלי ממש אהב את Say Say Say, אז הוא חרג ממנהגו וקנה את התקליט). למוסיקה הלועזית ששמעתי ברדיו לא התחברתי. לא לשירים, אבל בעיקר לא לסאונד. האלבום הזה של מקרטני היה אהבה משמיעה ראשונה – ככה רציתי שהמוסיקה תשמע. אינטימית, אישית. לא ידעתי להגדיר מה נוגע בי כל כך, אבל היופי שבגיוון שבו, ההפתעות שבו. הוא היה אחר והוא נשאר עמוק בתוך ליבי עד היום. #MaybeImAmazed #mccartney #גוןלנון #פולמקרטני

שלום חברים. חשבנו שיהיה נכון לסיים את שבוע יום ההולדת של מקרטני, בו קיבלנו ממנו מתנה כל כך יפה בצורת סינגל חדש, בתחילת סיקור קריירת הסולו שלו. מי שמעוניין לקרוא את המבוא לקריירת הסולו, יכול למצוא זאת בפוסט שפרסמנו כאן בעבר. היום נתחיל עם אלבום הסולו הראשון שלו, “מקרטני”. מכיון שהפוסט ארוך, נחלק אותו לשני חלקים. החלק השני יעלה בעוד שבוע, ביום חמישי הבא. אז קדימה, בואו ונתחיל: בסוף שנת 1969, בתמיכתה של לינדה, חזרו המקרטנים ללונדון. התוכנית היתה להקליט את אלבום הסולו הראשון של פול, והוא אכן היה אלבום סולו. את כולו הקליט מקרטני לבד לגמרי. הוא התחיל להקליט את האלבום בביתו עם טייפ 4 ערוצים שהשאיל מ-EMI, ללא טכנאי או מיקסר, או אפילו מד שיראה מתי הוא נכנס לגבול הדיסטורשן – הוא פשוט חיבר את המיקרופון או הגיטרה ישירות לתוך הטייפ והקליט. אחר כך הקשיב – אם נשמע טוב, מעולה. לא נשמע טוב? מתחילים שוב. ככה עד שהכל נשמע בהיר וטוב. תיקונים, שירים מלאים נוספים ומיקסים נעשו באולפני אבי רואד ואולפני מורגן תחת שם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא חברי הביטלס האחרים או אלן קליין, מנהלם השנוא (עליו) ידעו על התקליט. לתקליט קרא בפשטות “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד Lennon/Mccartney. לא עוד חלק מצמד. “מקרטני” מתחיל רצף של שלושה אלבומים שמבחינתי מהווים את השיא של מקרטני הסולן. זה לא כי הוא לא הוציא חומר משובח לאחר מכן, אבל שלושת האלבומים האלה (שעבורי הם מושלמים), מעבר למוסיקה שבהם, מספרים סיפור מדהים על פרידה ונסיון לידה מחדש, ועל עולם שלא מוכן לקבל יצירתיות, אלא רק בתנאים שלו עצמו. האלבום “מקרטני” בנוי משירים, שברי שירים וקטעים אינסטרומנטליים. כשאני אומר לאנשים שלדעתי הוא מושלם, אני מקבל בדרך כלל מבט של “טוב, עוד מעריץ עיוור.” או אולי חרש, מתאים יותר. זהו אלבום לא אחיד, תמוה לפרקים, ולמעשה מכיל רק 4-5 שירים אמיתיים ובשלים. האם זה האלבום של אדריכל “סרג’נט פפר” והמחרוזת של “אבי רואד”? סוד כוחו של האלבום נובע מכך שהוא לא אמור להיות המשך לביטלס. הוא מכיל הרבה פשטות, אמת, כנות ויופי. זה אלבום בו פול מקרטני משתף אתכם במה שעובר עליו, וכמה פעמים כבר יצא לכם לחוות שיתוף מלא בראשו ולבו של אדם שבור שמנסה לבנות את עצמו מחדש? יכול להיות שתאמרו שהייתם מצפים שליבו ומוחו של מקרטני יהיו קוהרנטיים יותר, אבל אם יש משהו שאנשים תמיד שוכחים בקשר למקרטני – הוא אף פעם לא באמת עשה מה שמצפים ממנו. או לפחות ככה זה היה עד שתי נקודות עתידיות שנגיע אליהם בשנים מאוחרות יותר בקריירה שלו. פול סיפר: “כשהגעתי להקליט את ‘מקרטני’, היו לי כל מני קטעים לא שלמים, ואהבתי את כולם, ועל אף שהם ראשוניים, היה בהם משהו, אז השארנו אותם ופשוט הוצאנו את האלבום.” האלבום הכיל אלתורים ושברי שירים ומנגינות שחלקם היו קיימים כבר למעלה מעשור. “הם היו כמעט ראויים לזריקה, אתה יודע, אבל זו הסיבה שהם נכללו בסוף. כי הם לא היו לגמרי ראוים לזריקה. זה היה כל הרעיון של האלבום: כל הדברים הרגילים שאתה מקליט שהם נהדרים ויש בהם אווירה מיוחדת, אבל לא טובים מספיק כהקלטה רשמית או עבודה שעברה הפקה מוסיקלית. בדרך כלל החומרים האלה נאספים יחד עם הדמואים שאתה עושה, אבל הרבה פעמים אלה החומרים שאני ממש אוהב” הגיע הזמן לעבור לשירי האלבום, אבל חשוב לי להדגיש – אמנם אפרק את האלבום לגורמים, אבל כוחו של האלבום הזה הוא בסכום חלקיו המוסיקליים והוא ראוי להישמע ברצף. האלבום מתחיל עם קטע “The Lovely Linda”. זהו הקטע הראשון שהוקלט לאלבום. הוא הוקלט בדצמבר 1969 בבית בקוונדיש כניסוי כלים – פשוט כדי לבדוק איך להפעיל ולעבוד עם הטייפ שהשאיל. מכיון שלינדה היוותה את הכח המניע וההשראה ליצירת האלבום, הוא חשב שנכון יהיה לפתוח איתה. הוא הוסיף לאלתור הגיטרה נגינת בס ותיפוף על ספר ויצר קטע קטן ואישי מאוד, רגע שמח, בו נשמעים רחשי הבית מסביב. “לינדה נהגה להסתובב פעמים רבות עם פרחים בשיער, אז זו היתה ממש שורה מתוך יומן”, אמר. הקטע הבא באלבום הוא That would be something That would be something Really would be something That would be something To meet you in the fallin’ rain momma To meet you in the fallin’ rain אנחנו בדצמבר. קר. גשום. חזרה בלונדון בבית בקוונדיש. אבל זה יהיה משהו לפגוש בך בגשם השוטף – לינדה היא הגשם השוטף את כל המועקה ששאר לונדון מפעילה אצל מקרטני. זו לא לינדה הניו יורקית או הלונדונית, זו לינדה מסקוטלנד שהצילה אותו. וזו דרך כל כך טבעית להמשיך את האלבום. בהתחלה היתה זו גם כן לינדה של הטבע, עם הפרחים בשיער, אבל עכשיו לינדה היא סוג של כח טבע בפני עצמה שמאפשר לפול להתמודד ולבנות עצמו מחדש. הוא חוזר על המשפט הזה כמו מנטרה לכל אורך השיר, והמנטרה נטמעת בו חזק יותר ויותר – אנחנו מרגישים את זה כי כל פעם השיר מתעבה ומקבל שכבת סאונד נוספת – אנחנו מתחילים עם גיטרה חשמלית ובס. ואז מתווספת גיטרה אקוסטית. ואז גם תופים. ואז גם תופים אותם הוא מבצע ווקלית. והביצוע הקולי שלו משוחרר ומלא חיים ותקווה ושעשוע. הקטע הבא באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם valentine day השם מסביר שאנחנו עדיין באזור של אהבה וזוגיות, אבל מבחינת ההקלטה, האהבה, והביטחון שהביאה איתה, משחררים את מקרטני לנהל נסיונות בתהליך אוונגרדי למדי. העובדה שהתוצאה היא כל כך מלודית רק מדגישה את הגאונות של מקרטני. הקטע הזה מאולתר לגמרי ונכתב תוך כדי הקלטה. הוא החל להתנסות בתהליך הזה כבר במהלך העבודה על האלבום הלבן הכפול, אבל עכשיו לקח אותו אל הקצה. הוא סיפר: “מה שעשיתי היה פשוט להיכנס אל תוך האולפן בכל יום ופשוט להתחיל עם טרק של תופים. אז הייתי בונה את זה ללא רעיון ממשי של איך השיר הולך לצאת. זו מעין דרך הפוכה של עבודה. אחרי שהקלטתי את התופים, הוספתי גיטרות ובס ובניתי את הטרק של הליווי.” בקטע הזה טרק הליווי היה למעשה הטרק כולו. הוא פשוט מאוד, מלודי מאוד ומקסים. חסר ערך ממשי בפני עצמו אבל כגשר בין הפתיחה לבין השיר הבא, הוא נפלא. השיר הבא הוא Every Night, וזהו השיר השלם והמושלם הראשון באלבום. נסיונות ראשוניים של ביצוע השיר אפשר למצוא בינואר 1969, במהלך הצילומים של Get Back. אבל זה לא דומה ליופי שהשיר הזה מביא איתו באלבום הסולו הראשון של מקרטני. השיר Every night מושלם החל מהצליל הראשון שלו, והסאונד הנפלא שלו הוא הסאונד החם של אולפני אבי רואד, שם הוא הוקלט. השיר מתחיל עם גיטרה אקוסטית נהדרת, שמוכפלת בהמשך, אבל מה שבאמת מהווה את העוגן של השיר הם הבס והתופים בעלי הסאונד החם כל כך. יש משהו כל כך ביתי בסאונד הזה ופול מוכיח שהוא חטיבת קצב מופלאה בפני עצמו. גם המילים חושפניות מאוד. כל מי שעבר תקופות של דכדוך עמוק יכול להתחבר למשפטים האלה: Every Night I Just Wanna Go Out, Get Out Of My Head Every Day I Don’t Want To Get Up, Get Out Of My Bed כל לילה מביא יום חדש, וכל לילה מביא את היום הזה לסופו, וזה ממשיך וממשיך. אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? לינדה נמצאת פה, והוא מוצא דרכה את הכוחות. לכן – But Tonight I Just Want To Stay In And Be With You כל כך פשוט, כל כך כנה, כל כך חשוף וכל כך יפה. ואם הוא מגיע לשלב בו הוא מצליח להוציא את עצמו מהדיכאון בעזרת לינדה, אפשר להתחיל לחזור בזמן אחורה ולהתמודד. אבל גם את זה הוא עושה בצורה מאוד מיוחדת. זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי בשם Hot as Sun שנכתב בסביבות 1958-1959, הרבה לפני שהגיע הפרסום, כשהכל היה פשוט הרבה יותר. מדובר בקטע פשוט מאוד שפול מעולם לא פיתח למשהו רציני. הביטלס השתעשעו עם הקטע בתקופת העבודה על פרוייקט Get Back. אפשר לשמוע אותו בלינק הבא, עד 1:07, אז הוא עובר לביצוע של האלבום מקרטני, אליו נגיע עוד מעט. אז פול מחליט לחזור להתחלה ולהשתעשע, וזה אפילו נחמד כי הוא מנגן נפלא. אבל פול צריך עוד משהו. סתם חזרה נוסטלגית פחות מעניינת אותו. אז מה הוא עושה? הוא מחליט להוסיף בהמשך השיר עוד משהו – כחצי דקה של נגינה על כוסות שנקראת פשוט Glasses. כמו בפעמים רבות אצל הביטלס ומקרטני, צליל הכוסות מוקלט במקרה והוא מחליט להשתמש בו. כך, באולפן 3 באבי רואד, מוצבת כמות גדולה של כוסות, ממולאות באופן מדוייק לפיץ’ הנכון, ומקרטני עומד ומנגן עליהן. החיבור בין שני הקטעים הופך את המסע בזמן למוזר – הפשטות והמתקתקות של המנגינה הפשוטה כל כך על גיטרה מנוגדת לסאונד הכל כך קר ומוזר של הכוסות. אבל מקרטני לא מסיים פה. הוא מוסיף לקצה של שני הקטעים האלה כמה שניות מהקלטה שהוא עושה לשיר Suicide, שיר שגם אותו, כמו את Hot as Sun, כתב בסוף שנות החמישים. כשכתב אותו אז, הוא חשב על פרנק סינטרה. פול סיפר: “כתבתי אותו במיטה ברגע הזה כשאתה פשוט משיל מעליך הכל ודברים רבים מגיעים אליך… כתבתי שיר בשם Suicide שהיה קברטי מאוד… מאוד סינטרה, כך חשבתי… שנים רבות אחר כך, סינטרה צלצל אלי לאולפני אבי רואד, וזה היה רגע מופלא כשאחד הטכנאים אמר: ‘פול, סינטרה על הקו’… הוא ביקש שיר, אז מצאתי את השיר הזה, הקלטתי לו דמו ושלחתי לו. מסתבר שהוא חשב שאני עושה ממנו צחוק. ‘אין מצב!’, אומרים שאמר לאחד האנשים שלו. ‘הבחור הזה צוחק עלי?’ כך הקריירה שלי עם סינטרה נגמרה בבזיון” ככה נשמעו שלושת הקטעים המשולבים באלבום הסולו – ושוב, השילוב הלא צפוי הזה – המעבר מקטע אינסטרומנטלי נעים למדי, לצלילי הכוסות המוזרים ואז המעבר לקטע הקצרצר של Suicide שנדמה כמו סוד גדול שאתה שותף לקטע קטן ממנו, סוד שכאילו נחשפת אליו במקרה, ללא כל כוונה תחילה – כל זה יוצר שוב קסם. אחרי שנים, כבונוס לגרסת הדלוקס של האלבום, יצאה גרסת הדמו המלאה של Suicide שהוקלטה באותה תקופה. האמת? זה היה קצת מאכזב. שלא תבינו אותי לא נכון, זה מקסים בפני עצמו, אבל זה הרס משהו מתחושת השותפות לסוד הכמוס, והשיר המלא לא מצליח לעמוד בציפיות של אותן שניות קסומות. כך נשמע הדמו – זה ביצוע טוב יותר, מתוך סרט הטלוויזיה One Hand Clapping משנת 1974: בשנת 1999 הוא ביצע קטע קצר מהשיר בתוכנית של פרקינסון. כל התוכנית מומלצת, אבל זה הקטע: עכשיו אנחנו עוברים לשיר שבכל אלבום אחר של כל אמן אחר היה הופך לשיר היפה ביותר באלבום, אבל באלבום הזה יגיע בהמשך שיר יפה עוד יותר. השיר Junk נכתב כשהביטלס היו בהודו בשנת 1968. הוא יועד לאלבום הלבן הכפול, אך לא הגיע לשם. זה ביצוע יפה שלו מתוך האנתולוגיה. ככה השיר נשמע באלבום: השיר הזה ממשיך את הנסיעה לעבר שהתחיל קודמו. הוא אמנם נכתב בסך הכל כמה שנים לפני כן, אבל לדעתי הוא למעשה מסכם את התחושה של מקרטני לגבי מה שנשאר מ-13 שנים של חברות. שימו לב שלא כל המילים עדיין נמצאות בביצוע של הביטלס, כך שאמנם הקרע שכבר היה קיים ב-1968 מופיע בשיר, אבל עכשיו כבר היה לו יותר זמן לעכל אותו. השיר מושר כקינה לעבר, לדברים שהיו בעלי חשיבות והפכו לניתנים לויתור, לזבל שמושלך למגרש הגרוטאות ואין בו תועלת או צורך יותר. אבל הזבל הזה הוא לא פריטים בודדים. כל אחד מהפריטים שפול שר עליהם מופיע ברבים, כשלעיתים תכופות הרבים הופכים לזוג. כך הזכרונות הסנטימנטליים האלה מתחלקים בין חבריו ללהקה לחברו ליצירה (אופניים בשניים. שק שינה לשניים.). קנו! קנו! מבקשים כל אנשי העסקים שסביב הביטלס. למה? למה? שואל פול שמרגיש מושלך לאחר שגם חבריו הפנו לו עורף והצטרפו לצועקים קנו! קנו! תקשיבו ליופי של הקול השני שמגיע בפזמון המושר בפעם השנייה (בסביבות 1:20). הקול מנסה לשמור על הרמוניה והוא יפייפה, אבל הקולות לא מצליחים באמת להשתלב. הם כבר התרחקו. ואז מגיע הסיום עם שתי גיטרות, אחת בכל רמקול (או אוזניה). הן מנגנות יחד, אבל הן כל כך לבד. כל אחת הלכה לדרכה. החלום נגמר, כפי שנאמר באלבום אחר על ידי החבר האבוד. הצד מסתיים עם שיר קצבי, אבל אל תתנו לו להטעות אתכם. Man We Was Lonely הוא שיר אישי וטעון. שיר שנכתב במיטה אחרי שמקרטני כבר חשב שסיים את האלבום, והוקלט ומוקסס בסשן של 7 שעות באבי רואד. השם והשורה – Man we was lonely מדגיש את הבדידות של הביחד בסוף הביטלס. בקושי נשמנו, הוא אומר. אבל עכשיו אנחנו בסדר. מי זה האנחנו? הוא ולינדה, איתה הוא שר את השיר. שמעת ג’ון? שמעת יוקו? אנחנו בסדר. קטע המעבר היפייפה (0:47) הוא שהופך את השיר לכל כך מקסים בעיני, הן מבחינת הלחן הנהדר שבו, והן מבחינת המילים. I used to ride on my fast city line Singing songs that I thought were mine alone Now let me lie with my love for the time I am home. אחרי תקופה ארוכה בה גם שירים שכתב לבד עברו את ההאזנה והעזרה של לנון, הגיעה תקופה שהשירים שלו היו שלו לבד (הוא הודה מאוחר יותר שלאחר שיתוף פעולה ארוך כל כך, היה לו קשה מאוד שלא היה לו למי להשמיע שירים וממי לקבל עצות, ביקורת או חיזוק). אבל עכשיו לינדה לצדו והוא סוף סוף בבית. מעכשיו הכל יראה אחרת. הוא צדק. באמת הכל יראה אחרת, לטוב ולרע. ביום חמישי הבא נחזור ונסקור את הצד השני ואת הפיצוץ הענק שהוצאת האלבום גרמה בינו לבין חברי הביטלס. בינתיים, שיהיה לכם סופ”ש רינגו שמח. #EveryNight #Junk #mccartney #פולמקרטני

ג’ורג’ הריסון הציע לבמאי ריצ’ארד לסטר 2 שירים עבור סרטם השני של הביטלס Help. לסטר בחר רק באחד מהם – ב I Need You. השני היה You Like Me Too Much. השיר השני נשאר בצד עבור צידו השני של האלבום הבריטי העתידי שיהווה פסקול עבור הסרט העתידי, אך עוד לפני בחירתו של לסטר, דווקא הקהל האמריקאי זכה לקבל את השיר של ג’ורג’ באלבום BEATLES VI שיצא ב 14 ביוני 1965. רק כדי לסבר את האוזן, האלבום Help הבריטי יצא רק ב 6 באוגוסט בבריטניה. מה פתאום הקהל האמריקאי קיבל שיר של הביטלס לפני הקהל הבריטי? ובכן זה לא שהביטלס אהבו יותר את אמריקה, ז”א הם חיבבו אותם מאוד – יש לאמריקה חלק גדול מאוד בהצלחה העולמית שלהם, אבל הפעם זו החלטה גרידא של חברת התקליטים קפיטול. קפיטול שהחלו להוציא את אלבומי הביטלס רק ב 1964, מוצאים עצמם עם לא מעט חומר של הביטלס שהצטבר, מה שסיפק להם חומר עבור ארבעה אלבומי ביטלס באותה שנה – כולם אגב הפכו ללהיטים. ב 1965, כשהם רואים כי טוב, הם התכוונו לעשות שוב מכה יפה ותכננו עוד ארבעה אלבומים עבור שנה זו. הביטלס , מה לעשות, תיכננו רק 2 אלבומים עבור שנה זו, ממש בדיוק כמו בשנה הקודמת. בתחילת השנה, החומר של האלבום הבריטי Beatles For Sale שימש את עיקר תוכן האלבום הראשון שהוציאה קפיטול באותה שנה. אלבום עם שם מאוד מושקע ומאוד מקורי: Beatles 65. בשנה הקודמת זכו קפיטול בתביעה נגד חברת התקליטים Vee Jay, זו ששחררה ב 1963 את האלבום Introducing… The Beatles שהוא פחות או יותר המקביל לאלבום Please Please Me הבריטי. הזכייה הזו איפשרה להם לשחרר את השירים המוקדמים של הביטלס ולכן האלבום השני בשנת 1965 היה The Early Beatles שהכיל 11 שירים מ Please Please Me – האלבום הזה יצא ב 22 במרץ 1965. האלבום הבא אחריו, תוכנן להיות מורכב מהחומרים החדשים של הביטלס שהוקלטו עבור פסקול הסרט Help. הביטלס מצידם תכננו לשחרר אותו רק באוגוסט. לחכות כל הרבה זמן לא בא בחשבון עבור קפיטול. מה עושים ? זהו המתכון של קפיטול עבור האלבום השלישי של הביטלס לאותה שנה – אם לא עקבתם אנא התקשרו למספר הטלמסר כדי לקבלו שוב: לוקחים 6 שירים מ Beatles For Sale שעדיין לא יצאו לאור בתקליט של קפיטול, מערבבים עם ביסייד אחד (yes it is), מוסיפים קורטוב של 2 קאברים שהוכנו מבעוד מועד (dizzy miss lizzy ו bad boy) – למהדרין, רצוי שיהיו מאותו יוצר (לארי וולייאמס), לבסוף, על הכל מפזרים 2 שירים מקוריים שהוקלטו ממש לאחרונה. (tell me what you see ומיודענו You Like Me Too Much). האלבום כאמור יצא לאור ב 14 ביוני 1965 בארה”ב וקיבל את השם BEATLES VI עטיפת האלבום BEATLES VI של קפיטול השיר You Like Me Too Much הוא השלישי של הריסון שיכנס לקטלוג של הביטלס. הוא נכתב על ידו ממש בתחילת 1965, ומשוער כי נכתב על הרומן הטרי יחסית עם הדוגמנית פאטי בויד, אבל דווקא עם מילים שמדברות על הצד הפחות נעים של הזוגיות. למען האמת אם נסתכל על השירים של הריסון עד כה, נראה שירים שמתארים סיטואציות פחות נעימות: ‘אל תטרידו אותי’, ‘אני צריך אותך’ ועכשיו שיר שמתאר מערכת יחסים בבעיה. הקלטת השיר מתבצעת כבר ב 17 בפברואר 1965 – יומיים לפני כן עובר לנון את מבחן הנהיגה ומקבל רישיון, מה שמספק לנו תמונות נהדרות של הביטלס ואת לנון שמדגמן מאחורי ההגה. באותו היום מגיעים הביטלס לעבוד על The night Before של פול ולאחר 5 שעות בהן הם עומלים עליו, הם מתפנים להקליט את שירו של ג’ורג’. ב 4 שעות, מבצעים הביטלס 8 טייקים לשיר בהרכב הבא: הריסון בגיטרה אקוסטית, פול בבס, לנון בטמבורין ורינגו בתופים. מכיוון שישנם 4 ערוצים למלא, וישנו יותר מרחב תמרון לנסיונות ומשחקים, מרטין החל לנהל רשימות מסודרות כיאה לאנגלי הגון, של ההקלטות והערוצים עבור כל שיר. הרשימות שערך מרטין באולפן עבור הקלטות Help כל הליין אפ המזוכר למעלה נדחף לערוץ אחד כשנגינת פסנתר של פול מתווספת כפתיח וסיום לשיר וקול השירה של ג’ורג’ מוקלט אל הערוץ השני. עכשיו מגיע שלב התוספות. ג’ון שבאותו היום הפליא על נגינה בפסנתר החשמלי מסוג Hohner Pianet C ב The Night Before, תורם את נגינתו בכלי גם לשיר הזה כשהוא מכוון לאפקט הטרמולו. בהופעות השתמש לנון דווקא בפסנתר מסוג VOX. ה Hohner Pianet C ה VOX ג’ורג’ הריסון מצידו, מוסיף נגינה על הגרטץ’ החשמלית שלו של קטע הסולו ועכשיו מגיע הקטע המעניין. פול וג’ורג’ מרטין מתיישבים שניהם על אותו הפסנתר ומנגנים באותו הזמן קטע מענה נהדר עבור מה שמנגן הריסון בגיטרה החשמלית. הפסנתר עליו הם מנגנים מחובר למגבר הלזלי הישן והטוב על מנת לגרום לצליל מהדהד ועמוק. 2 הכלים ממוקמים בערוץ השלישי. לסיום, בערוץ הרביעי משוכפל קולו של הריסון ומתווספים אליו קולו הליווי של פול וג’ון. כבר למחרת מכין צוות האולפן שכולל את ג’ורג’ מרטין, נורמן סמית’ וקן סקוט את מיקס המונו. את שני השירים שהוקלטו באותו היום, The Night Before ו You Like Me Too Much, כינה מארק לואיסון, סופר הביטלס: “מוזיקת פופ באיכות מעולה עם מנגינות, הרמוניות וכלים משובחים”. אני חושב שהוא צודק. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ריצארדלסטר #help #thenightbefore #הביטלס

בהתאם לפורמט החדש שלנו – היום אנו מעלים פוסט אורח – והאורח המכובד שלנו להיום הוא אלון שמואל. אליך אלון. ———————————————————————————– הביטלס – זכרונות ילדות חסרי פואנטה, אבל עמוסים באסוציאציות לא חשובות האהבה המוזיקלית הראשונה בחיים שלי הייתה הבי ג’יז. לא, לא בסרט “מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר”, אלא בפסקול ל”שגעון המוזיקה”. ספציפית, כששודר הקליפ ל”להישאר בחיים” בתוכנית עד פופ. משהו בקצב, בהרמוניה ובאנשים שמגיחים מבעד לדלתות וחלונות עזובים שבה את ליבי. לא שהייתי אדיש למוזיקה עד אז (אפילו ביקשתי מתוכנית הרדיו “לאם ולילד” שישדרו את השיר “המגפיים של ברוך”, אבל הם רק הקריאו את הבקשה, ציינו שלדעתם זה לא שיר מתאים לילדים, ושמו במקום זה שיר על תיש. שנים אחרי זה, הגננת של הילד שלי הסתייגה מכך שאני משמיע לו מוזיקה שלא מתאימה לגילו (“בני המה”, למשל), ותחת הלחץ של אשתי עזבתי את החינוך שלו למוזיקה אלטרנטיבית ישראלית, ועברתי להשמיע לו ביטלס אותם הוא מעריץ עד היום). בקיצור, מאותו רגע מכונן התחלתי להאזין למצעדי הפזמונים הלועזיים (בלבד. כבר אז הייתי סנוב) בגלי צה”ל ורשת ג’, כשהמועדף, משום מה, היה גלי צה”ל (בנו של כבר אז הייתי סנוב). התקופה הייתה סוף שנות ה- 70, מישמש אדיר של סוגי מוזיקות שונים שלט במצעד: דיסקו, ניו וויב, פוסט-פאנק, פופ (העורכים בגל”צ טרחו לקדם, בדרכים לא הוגנות, את השירים שלדעתם היו יותר נחשבים). בתור מישהו חסר ידע מוזיקלי, בלעתי את הכל בכלל בלי לשים לב למרחק התהומי בין ELO (הלהקה שירשה את הבי ג’יז מבחינתי – איכשהו אלה שתי להקות שבמובן מסויים המשיכו את הביטלס) לבין גרי ניומן ואיאן דיורי. מבחינתי הכל היה מוזיקה חדשה וסוחפת – עולם עשיר של טעמים לחיים. קניתי קסטות ריקות כמו משוגע, והקלטתי המון מהרדיו, ובניגוד להיום (אני מוריד, שומר בדיסק ולא מאזין), טחנתי אותן בשמיעה אינסופית. שנת 1980 הייתה שנה מוזרה, שכן בגלי צהל מאוד התלהבו מכל מיני שמות שהם כנראה חשובים מאוד, אבל מעולם לא שמעתי עליהם (או ששמעתי קצת ולא ייחסתי חשיבות): ג’ון לנון, בוב דילן ודיוויד בואי הוציאו תקליטים חדשים (בעוונותי אפילו בלבלתי בין דיוויד בואי לבוב דילן – לא רק שבשניהם יש המון ב’ ו-ד’ בשם, אלא שדילן הוציא תקליט בשם Saved בדיוק כשבואי חזר למייג’ור טום ב ashes to ashes , והייתי בטוח שמייג’ור טום הלך לאיבוד בחלל ואז ניצל בתקליט saved. שנים אחרי זה קניתי את saved, ומאז אני עובד את לוציפר). אני חושב שבמעומעם ידעתי על החיפושיות (לא קראו להם אז ביטלס ברדיו), אבל לא הבנתי מה ההתלהבות מג’ון לנון – שיר חביב, just like starting over, אבל למה הלסתות השמוטות ופרץ ההתרגשות מזה שמישהו מהביטלס הוציא תקליט חדש? השיר הראשון של יוצא החיפושיות שהכרתי היה Blow Away של ג’ורג’ האריסון, שיר שנדמה לי שגם הוא לא אהב (אני דווקא חיבבתי, אבל מעולם לא הגיע לעשרת המדורגים בגלויה השבועית ששלחתי למצעד. אם כי שנים אחרי זה התלהבתי כשתקעו אותו ללא כל סיבה מוצדקת באמצע הסרט Nuns on the run). את פול מקרתני אהבתי הרבה יותר, ללא קשר לעברו הביטלסי. אמנם השיר הראשון שלו שהכרתי (Old Siam Sir) צעד בתחתית המצעד שבוע או שבועיים, אבל לא זכרתי ממנו כלום חוץ משלושת המלים Old Siam Sir. טוב, זה כנראה לא השיר הראשון שלו שהכרתי, מכיוון שהקשבתי הרבה לתוכנית “על בטוח” ברשת ג’, ובטח השמיעו שם שירים שלו, אבל מה שלא היה במצעד, לא היה כל כך נחשב. את Coming up מאוד אהבתי, ואפילו הקלטתי מהרדיו שתי גרסאות בהופעה חיה (הגרסה שהיום נכללת בדה-לוקס, עם אקדח הלייזר באמצע, ועוד גרסה בלי אפקט של מלחמת הכוכבים, אבל עם תוף בס גדול שלא מצאתי עד היום). גם את הסינגלים הבאים מאוד אהבתי, ולכן כשטסתי כמתנת בר מצווה לניו יורק בדצמבר 1980, אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה לקנות את מקרתני II. בוקר אחד, לפני שחזרנו לארץ, כל ערוצי הטלוויזיה הודיעו בזעזוע שג’ון לנון נרצח, וכך גם כל העמודים הראשונים בעיתון של המשפחה שארחה אותנו (בפעם הבאה שהתארחתי אצלם, נהרג ג’ון ג’ון קנדי). נשטפתי בזרם, אבל בלי להבין ממש מדוע – היה לו שיר אחד לא רע, אבל למה כולם היסטריים? כשחזרתי לארץ, קניתי את פנטזיה כפולה, מתוך אינרציה. את Woman כבר לא סבלתי, מרוב ההשמעות שהיו לו ברדיו (וזה באמת שיר קלוש), אבל גם לאלבום לא הקשבתי הרבה, בעיקר כי היה מאוד מטריח לרוץ ולהעביר את המחט בסוף כל שיר (מדען יפני סבל מאותו דבר בדיוק, מה שנתן לו את הרעיון להמציא את הקומפקט דיסק). מקרתני II לעומת זאת, היה עושר של מוזיקה נפלאה ומוזרה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהתחלתי לצאת מההאזנה ללחן, ולשים לב לאלמנטים האחרים שיש בשירים, במיוחד באלה שהיו יותר out there, כמו בוגי מיוזיק. עד היום זה האלבום האהוב עלי של מקרתני, כנראה שילוב של איכות ונוסטלגיה (למרות שאי אפשר להאשים בנוסטלגיה את האהבה שלי לקטעים שנחתכו מהאלבום והוצאו מחדש שנים לאחר מכן). התמונה השתנתה כשיואב קוטנר התחיל בסדרה “מסע הקסם המסתורי”. ההַאֲלָהָה שנעשתה לביטלס הגיעה בדיוק בזמן המתאים עבורי, כשהגעתי לשלב של בשלות מוזיקלית בו אני צריך דמויות מפתח כבסיס לעולם התרבותי שלי. במקביל, התחלתי באופן עצמאי תהליך הַאֲלָהָה של דיוויד בואי, שהיה הרבה יותר קשה, שכן בוצע ללא מדריך כמו קוטנר, ללא לגיטימציה של הרדיו (כמעט לא השמיעו אותו באותה תקופה), עם קשיים לוגיסטיים ובידוד חברתי. קוטנר, כהרגלו, הצליח כמעט להבריח אותי מהביטלס עם שורה של פרקים משמימים על תחילת הקריירה שלהם, אבל ההתרגשות בקול שלו, כמו כומר אוונגליסט שמדבר על ישו, גרמה לי לשרוד עד ל-1963 ומשם הלאה. כמובן שהקלטתי את כל השירים (ללא הפרשנויות – קסטות היו יקרות בזמנו), ורשמתי את שמותיהם בעיוותים משעשעים (I’m a shit עבור sheik of araby, If she dead עבור for no one וכו’). בקיצור – התוודעתי ואהבתי את כל הדיסקוגרפיה שלהם באיכות מונו AM. קוטנר גם הצליח להעביר אותי שטיפת מוח שמהללת את לנון על חשבון מקרתני – שנים לקח לי להשתחרר מזה (זה קשור גם לשינוי בעמדותי הפוליטיות, משום מה – אבל לא נרחיב על זה כאן מחשש לרגימה וסקילה). גולת הכותרת של אותה תקופה הייתה הופעה של ה Bootleg Beatles בקרית ביאליק! אני זוכר את הראיון שלהם ברדיו אצל קוטנר, את הגאווה הגדולה שלהם על העיבוד לשדות תות לנצח, ואת השתי מלים שהם למדו להגיד בעברית. הלכתי להופעה, כמובן – אני לא זוכר כלום, אבל כנראה שנהניתי! תודה למשפחתי ששילמה על הכרטיס, סכום לא פעוט באותם ימים. בכל מקרה – זו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי (אפילו לפסטיגל לא לקחו אותי), אז התחלתי טוב (יחסית). לאחר מכן, בתקופת התיכון, כבר התחלתי להיות רציני ופוץ, כהרגלי. קניתי ספר עם מילות השירים של הביטלס, וסוג של ביוגרפיה בשם The love you make מאת פיטר בראון (שהדבר היחיד שאני זוכר ממנה היא ההאשמה של מג’יק אלכס בפירוק הביטלס). הספר צובר אבק על המדף במרפסת של בית הורי, ואני מפחד להתקרב אליו בגלל האלרגיה. לתקופה קצרה גייסתי עוד חבר לאהבת הביטלס, אבל זה לא היה רציני אצלו. כן הספקנו ללכת ביחד לסרט let it be שמשום מה הוקרן בקיץ באולם הקולנוע הפריפריאלי שלנו. בסוף שנות ה 80 הכיוון המוזיקלי שלי השתנה, ודי זנחתי את הביטלס עד שלאט לאט חזרתי אליהם הרבה שנים לאחר מכן. בהתחלה בעיקר לתקופת השיא של אמצע הקריירה, אבל עם התפוגגות הנפיחות המוזיקלית שלי, גם לאלבומים הראשונים. עדיין, מקריירת הסולו של מקרתני די התרחקתי, למעט כמובן מקרתני II, band on the run (לא מבין מה עושים ממנו כזה עניין) ואוסף הלהיטים. ההופעה שלו בישראל הקפיצה קצת את מניותיו, ולכבודה קניתי את chaos and creation ו את Memory almost full. מקפצה נוספת ומשמעותית יותר הייתה הרצאה נהדרת של גיא (מביטלמניקס) על RAM, שלמעשה גרמה לי לצלול בהנאה לתוך מרבית הקריירה של מקרתני. גם לאחר כל המסעות המוזיקליים שעברתי, הביטלס הם ללא ספק אחד מהאומנים האהובים עלי ביותר, ואין שמחה גדולה יותר מאשר לראות שהצאצא מתלהב מהם, נפעם מסיור בליברפול, מנגן את פני ליין, ומכריח אותי ללכת איתו להופעה של רינגו. גם הוא, כמוני, יעזוב אותם מתישהו (אני מקווה) ואז יחזור עם הערכה מחודשת ובוגרת יותר. _____________________________________________ איזה פוסט נהדר. תודה אלון. ומה איתכם ואיתכן? מתי אתם משתפים אותנו בחוויות ובאהבות הביטלס שלכם? נשמח שתשלחו לנו אותם בפרטי.

בשבוע שעבר נתבשרנו על מותו של הרוצח צ’ארלס מנסון בכלא בגיל 83. בעתיד תהיה גם הזדמנות אולי להבין את הסיפור מאחורי התעלומה שלו ושל הכת שהקים בסרטו הבא של טרנטינו שאמור לעסוק בו. הביטלס שלא מרצונם השתרבבו יחד עם שמו של מנסון. כשנשאל על ידי התובע המחוזי מדוע תכנן והוציא לפועל את הרציחות המזוויעות הללו (בעיקר לביאנקה ושרון טייט ההרה) הוא ענה: “אלו הביטלס והמוזיקה שהם מוציאים…”. באתרי הרציחות נמצאו רמזים לקשר לשירי הביטלס ובעיקר ל Piggies שמנסון חשב שמדבר על מרד אלים בבני המעמד הגבוה עם מזלגות וסכינים שבהם אכן נעשה שימוש ככלי רצח, Blackbird שבו חשב מנסון שהביטלס מעודדים את השחורים לצאת למרד נגד הממסד הלבן. וכמובן השיר בו נעסוק היום Helter Skelter שבעקבותיו כינס מנסון את הכת שלו ואמר להם: “האם אתם מבינים מה הביטלס אומרים ? הלטר סקלטר יורד עלינו. הביטלס אומרים לנו את זה כמו שזה.” מנסון ראה בצירוף הלטר סקלטר מלחמה אפוקליפטית בין השחורים ללבנים, כשהפירוש המילוני של צמד המילים שנטבע בסביבות 1905 הוא בלבול, חוסר סדר או תוהו ובוהו. הוא סיפר בבית המשפט: “הלטר סקלטר הוא בלבול. בלבול שמגיע מהר. אם אתה לא רואה את הבלבול מגיע, אתה יכול לקרוא לזה מה שאתה רוצה. זו לא הקונספירציה שלי. זאת לא המוזיקה שלי. אני רק שומע למה זה מתקשר. זה אומר, ‘קדימה לעלות!’ זה אומר ‘קדימה להרוג!’ למה להאשים אותי? לא כתבתי את המוזיקה. אני לא האדם שהכניס אותו לתודעה החברתית.” לנון בראיון לפלייבוי התנער מכל הסיפור. “אין לזה שום קשר אלי. מנסון היה רק גרסה קיצונית של האנשים שהגיעו עם תאוריית “פול מת” או אלו שחשבו שראשי התיבות ללוסי בשמים עם יהלומים היו LSD…” אז אם לא מלחמת ארמגדון אפוקליפטית, מה כן עמד מאחורי השיר הזה ? בהכל אשם מר פיט טאונסנד מ The Who שבראיון למלודי מייקר, דיבר על השיר החדש של הלהקה I can see for mile ותיאר אותו כהשיר עם הצליל הקיצוני ביותר שהלהקה הוציאה עד לאותו תאריך. הנה The Who עם השיר מהופעה טלוויזיונית: פול סיפר: “הייתי בסקוטלנד וקראתי ב”מלודי מייקר” שפיט טאונסנד אמר: “רק עשינו את הצליל הרועש ביותר, הכי חזק, הכי מגוחך ששמעת אי-פעם”. אז מיד אמרתי לבחורים, ‘אני חושב שאנחנו צריכים לעשות שיר כזה, משהו ממש פרוע’. וכתבתי את הלטר סקלטר. אפשר ממש לשמוע את הקולות מתפצחים, ניגנו את זה כל כך הרבה זמן, שבסוף אפשר לשמוע את רינגו צווח, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות’. זה היה כל מה שרציתי לעשות זה רוק רועש מאוד, רוקנ’רול עם הביטלס. ואני חושב שזה יצא דיי טוב.” בבריטניה להלטר סקלטר ישנה עוד משמעות: מתקן לילדים שהיה נפוץ בגני שעשועים בו מתגלשים סביב מבנה דומה למגדל בצורה ספירלית. מוזמנים לעלות על ההלטר סקלטר עם משפחה אנגלית בלינק הבא: המרצה להיסטוריה פול: “השתמשתי בצירוף מילים הזה כבסמל, נסיעה מלמעלה למטה – כמו עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית – וזו הייתה הנפילה”. בארה”ב כאמור, צמד המילים לא היה מוכר באותה תקופה ונלקח ע”י צ’ארלס מנסון לכיוונים אחרים ולא רצויים. ב 18 ביולי 1968, הביטלס מתחילים לעבוד על השיר באולפן ומקליטים באותו היום 3 טייקים לשיר כשהאחרון הגיע לאורך של 27 דקות, בהחלט ההקלטה הרציפה הארוכה ביותר של הביטלס. טייק 2 שהיה במקור 12 דקות, נערך לכ 4 דקות ואפשר לשמוע אותו באנתולוגיה 3, או בלינק הבא מי שרוצה ויכול להרשות לעצמו להאזין לכל 12 הדקות יוכל לעשות זאת בספוטיפיי כחלק מקופסת ה 50 לאלבום הלבן. בקטע נדיר אפשר לראות את פול מג’מג’ם עם עצמו את Helter Skelter על גיטרה אקוסטית באולפן. אחד הטכנאים שהיה נוכח באולפן, בחור בשם בריאן גיבסון סיפר: “הם הקליטו את הגרסאות הארוכות של הלטר סקלטר עם הד. את ההד בדרך כלל מוסיפים בשלב המיקס אחרת אי אפשר לשנות את זה אם רוצים, אבל הפעם הם רצו את זה חי. אחת הגרסאות התפתחה לג’ם ארוך שהפך לגרסה מוזרה למדי של Blue Moon. הייתה לנו בעיה רצינית להקליט את זה, מכונת ההקלטה הרגילה עבדה בקצב של 15 אינץ’ סרט לשנייה שהיה שווה ערך לחצי שעת הקלטה. המכשיר שייצר את ההד עבד ב 30 אינץ’ לשנייה מה שנתן רבע שעת הקלטה. הביטלס היו באקסטזת נגינה ובכלל לא שמעו אותנו באזניות, ואם היינו עוצרים את ההקלטה באמצע הם כן היו מרגישים. בסופו של דבר החלטנו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לעצור את מכשיר ההד ולהריץ אותו לאחור. אז בשלב מסוים בהקלטה ההד נעצר פתאום ואתה יכול לשמוע את צליל ההחזרה לאחור (כמו פאסט פורוורט רק לאחור). פול אלתר משהו שיסתיר זאת”. המוצר שהתקבל באותו היום היה סלילי הקלטות עם הערות כמו: “Verse OK” ו “Middle Vocal OK” או “Do you Don’t you want me’ end'”. מכל הבוקה ומבולקה הזו התקבלה החלטה הגיונית להתחיל מחדש ביום אחר. ב 9 בספטמבר חוזרים הביטלס לשיר ומקליטים לא פחות מ 18 טייקים שמוספרו מ 4 עד 21, כשכריס תומאס בכיסא המפיק אבל הביטלס דיי בשליטה על מה שקרה באולפן. הפעם הביטלס מקליטים טייקים קצרים יותר אבל עם צליל עוד יותר קולני ממה שהם ניסו ב 18 ביולי. בריאן גיבסון זכר את זה כ “הקלטה שיצאה משליטה”. קטע יוצא דופן שזכר גיבסון הוא שבזמן שפול הקליט קולות, ג’ורג’ הריסון הצית אש במאפרה ורץ מסביב לאולפן עם המאפרה מעל לראשו בנסיון לחקות את ארתור בראון שבאותה השנה הוציא את אלבום הבכורה שלו, The Crazy World of Arthur Brown, בהפקה מוזיקלית של פיט טאונסנד (אני מת על איך שהכל מתחבר אצלם…), והפך ללהיט ברחבי העולם. להיט הענק שלו היה “Fire” בו תוכלו לראות מה השפיע על ג’ורג’ לשים מאפרה בוערת על ראשו: על צליל התופים פול סיפר: “רצינו להגביר את צליל התופים ולמעשה לקבל את זה בקול רם ומפחיד ככל האפשר, אחרי ההקלטה אמרנו, ‘לא, זה עדיין נשמע יותר מדי בטוח, זה צריך להיות יותר ויותר מלוכלך’. ניסינו את כל מה שיכולנו כדי ללכלך אותו, ובסופו של דבר אפשר לשמוע את רינגו אומר, ‘יש לי שלפוחיות על האצבעות שלי!’ זאת לא הייתה בדיחה: הידיים שלו ממש דיממו בסוף הטייק, הוא תופף בפראות כזאת. עשינו עבודה קשה מאוד על השיר הזה”. למי שרוצה עצות לגבי יבלות ותיפוף, רינגו ישמח לעזור בוידאו הבא: טייק 21 (זה שרינגו צורח בסופו) היה הטוב ביותר. על הטייק הזה מקליט מקרטני עוד קולות. ביום למחרת, ה 10 בספטמבר, ממשיכים לחזק את הטייק עם עוד קולות והקלטות של הגיטרות והבס, כשג’ון מנגן בבס ובסקסופון ומל אוונס בחצוצרה. (הקולות המוזרים שנשמעים בסופו של השיר). ההקלטות נמשכות עד לסיום העבודה על השיר ב 3 לפנות בוקר. בסרטון הבא בו בודדו את הבס משאר הכלים, אפשר לשמוע את מה שעולל לנון. מיקס המונו הסופי של השיר שנעשה ב 17 בספטמבר 1968 על ידי כריס תומס ושאר טכנאי האולפן, כשהם הולכים על סיום מסורתי לשיר עם fade out רגיל. במיקס הסטריאו שעשה ג’ורג’ מרטין ב 12 באוקטובר 1968, לאחר 5 ניסיונות מפרכים, הוחלט כנראה בשיתוף עם הביטלס לחבר את את זעקתו המפורסמת של רינגו: “I’ve got blisters on my fingers!” לאחר ה fade. זה היה אגב האלבום האחרון של הביטלס שיצא ב 2 גרסאות מונו וסטריאו, גרסת המונו של האלבום יצאה בהפצה מצומצמת בבריטניה והעוד כמה מדינות וזו הפעם הראשונה שמיקס הסטריאו הוא המוצר המוגמר אליו שאפו. בונוס קטנטן לסיום. ב 2013 ניגן פול עם שארית הפליטה של חברי נירוונה את השיר בהופעה. כך זה נראה ונשמע.

ראו איזו פתיחה לא שגרתית עבור לנון בשיר, שאם הייתי צריך לנחש מי היה מעורב בכתיבתה הייתי דווקא מהמר על הריסון. היא אמרה, אני יודעת איך זה להיות מתה, אני יודעת מה זה להיות עצובה, והיא גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. אני אמרתי, מי שם את כל הדברים האלה בראשך דברים שגורמים לי להרגיש שאני משוגע ואת גורמת לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי… בקיץ 1965, הביטלס נמצאים במסע הופעות ענקי בארה”ב שכלל בין היתר את אצטדיון שיי בניו יורק. ב 22 באוגוסט לאחר הופעה בפורטלנד שבאורגון (בה הם זכו לביקור מאחורי הקלעים של מייק לאב וקארל ווילסון מהביץ’ בויז), הם ממריאים ללוס אנג’לס, משכירים שם בית ולוקחים 5 ימי מנוחה לפני שורת הופעות שתוכננו בסן דייגו, סן פרנסיסקו והוליווד באוול בלוס אנג’לס (2 הופעות שהוקלטו ויצאו ב 1977 כאלבום הופעה שכלל הקלטות גם מהסיבוב ב 1964). הבית שהשכירו, אגב, כלל בריכה בצורת פרסה והיה שייך לשחקנית ממוצא הונגרי, ז’ה ז’ה גאבור. משום מה הכתובת בה שהו הביטלס דלפה ברדיו וקהל מעריצים החל להתגודד סביבו, ולכן נאלצו הביטלס להשתמש בחברת אבטחה סביב הבית. בערב שלמחרת הביטלס השתתפו במסיבה בביתו של נשיא חברת קפיטול בבל אייר, אלן ליווינגסטון, שם הם הוצגו והעינקו להם מספר פרסים. נכחו שם מפורסמים רבים בינהם: וינס אדוארדס, ריצ’רד צ’מברליין, ג’יין פונדה, רוק הדסון, דין מרטין וג’יימס סטיוארט. למחרת, שיירת אורחים מתחילה לעבור אצל הביטלס בבית. למשל אלינור ברון שהשתתפה איתם בסרט Help, דייויד קרוסבי ורוג’ר מקגין מלהקת ה The Byrds. רוג’ר מקגין מה Byrds סיפר: “היו שם נערות בשערים ושוטרים. נכנסנו פנימה ודייוויד, ג’ון לנון, ג’ורג’ הריסון ואני לקחנו LSD כדי לעזור להכיר אחד את השני טוב יותר. היה שם חדר אמבטיה גדול בבית וכולנו ישבנו על קצה האמבטיה מעבירים בנינו גיטרה, כל אחד בתורו כדי לנגן את השירים האהובים עליו. ג’ון ואני הסכמנו ש Be-Bop-A-Lula היה האהוב עלינו בין תקליטי הרוק של שנות ה50. השמעתי לג’ורג’ הריסון כמה צלילים של ראבי שנקר על הגיטרה וסיפרתי לו על עליו, הוא אמר שמעולם לא שמע מוסיקה הודית. אתה יכול לשמוע פחות או יותר מה השמעתי לו אם תקשיב לשיר why של ה Byrds. למדתי לנגן על הגיטרה מהקשבה לתקליטים של ראבי שנקר”. כתוצאה מההתנסות עם LSD, ג’ורג’ הריסון נכנס להתקף חרדה והחל לחשוב שהוא גוסס. עוד אחד מהאורחים שהגיעו לבית ששכרו הביטלס היה השחקן פיטר פונדה – כן השם לא סתם מוכר הוא אחיה של השחקנית ג’יין פונדה, זאת שכבר הוזכרה כאורחת בערב שערכו קפיטול לביטלס ושחקנית מוצלחת בפני עצמה. פיטר פונדה ואחותו ג’יין ב 1965 הוא מספר: “אמרתי לג’ורג’ שאין ממה לפחד ושכל מה שהוא צריך לעשות זה להירגע. סיפרתי שאני יודע איך זה להיות מת, כי כשהייתי בן עשר יריתי בעצמי בטעות והלב שלי הפסיק לפעום 3 פעמים כשהייתי על שולחן הניתוחים כי איבדתי כל כך הרבה דם. ג’ון עבר באותו זמן ושמע אותי אומר ‘אני יודע איך זה להיות מת’. הוא הביט בי ואמר, “אתה גורם לי להרגיש כאילו מעולם לא נולדתי. מי שם את כל החרא הזה בראש שלך?”. ג’ורג’ מספר: “ג’ון ואני החלטנו שפול ורינגו חייבים לנסות LSD כי לא יכולנו להתייחס אליהם יותר בשום רמה, מכיוון שזה שינה אותנו כל כך מאז שלקחנו אותו מוקדם יותר באותה שנה. זה היה ניסיון ענקי עד כדי כך שזה היה בלתי מוסבר: זה היה משהו שצריך לחוות, כי אתה יכול לבלות את שארית חייך בניסיון להסביר מה גרם לך להרגיש ולחשוב. זה היה חשוב מדי לג’ון ולי. אז התוכנית היתה שכאשר נגיע להוליווד, ביום החופשה שלנו, אנחנו הולכים לשכנע אותם לקחת LSD. הבאנו את זה מניו-יורק. זה היה על קוביות סוכר עטופות בניילון, ואנחנו נשאנו את כל זה לאורך כל מסע ההופעות עד שהגענו ללוס אנג’לס. פול לא רצה לנסות, אז רינגו וניל לקחו את זה, בעוד מל נשאר נקי כדי לטפל בהכל. דייב קרוסבי וג’ים מקגין מה”ביירדס” הגיעו גם הם לבית, ואני לא יודע איך, אבל פיטר פונדה גם היה שם. הוא חזר ואמר, ‘אני יודע איך זה להיות מת, כי יריתי בעצמי’. הוא ירה בעצמו בטעות והוא הראה לנו את הפצע שלו. הוא היה מטומטם מאוד”. ג’ון גם כן לא הבין מי היה התמהוני שצץ שם ומפריע לו לטריפ. השמעות אמרו כי הוא צפה בסרט של אחותו ג’יין שיצא באותה שנה בשם Cat Ballou מין קומדיית מערבונים שג’ון ממש תעב. תוכלו לראות את הטרייילר לסרט כאן: לפול כרגיל יש גרסה מעט שונה: “אני כן לקחתי משהו. ג’ון וג’ורג’ לא נתנו לי LSD, שני בחורים באו לבקר אותנו בלוס אנג’לס, ואמרו,’ בנאדם, אתה חייב לנסות את זה ‘. הם הביאו את זה בבקבוק עם טפטפת, והם טיפטפו אותו על קוביות סוכר ונתנו לנו אותו. זה היה הטריפ הראשון שלי. זה היה עם ג’ון וג’ורג’ וניל ומאל. ניל נאלץ להתמודד עם דון שורט (כתב בדיילי מירור שהסתובב שם) בזמן שאני שוחה בג’לי בבריכה. זה היה יום נפלא. הלילה לא היה כל כך גדול, כי זה הרגיש כאילו זה לא הולך להתפוגג”. למחרת ה 25 באוגוסט, הביטלס ביום מנוחה מוחלט אחרי חוויית ה LSD האינטנסיבית שעברו, נהנים משיזוף ושחייה בבריכה. תקרית אחת נרשמה כאשר 2 מעריצות שכרו מסוק שיטיס אותם מעל לבית וקפצו לתוך הבריכה – נשמע נורמלי לעומת יום האתמול. מאוחר יותר מקליט ג’ון גרסת דמו ראשונית על מנת לזכור את המשפטים האלו. הדמו מאוד ראשוני ומכיל חזרה על המשפטים He said i know what is like to be dead, I said I said he must be out of his head מדהים לשמוע איך לנון מגיע לאט לאט ללחן שאנו מכירים של השיר. מאוד מזכיר את הדמו הראשוני ל Strawberry Fields Forever מבחינת הגולמיות שבו וההבדל העצום בינו לבין התוצאה הסופית. בדמו שנעשה יותר מאוחר, אפשר כבר לשמוע את שינוי המפתח והמהירות ואת הלחן המוכר מתייצב לו וגם את התוספת הלא גמורה של המידל אייט. הנה שתי הגרסאות. בצעד חריג דווקא מי שעוזר ללנון לסיים את השיר היה ג’ורג’ הריסון, והוא מספר: “יום אחד הייתי בביתו, והוא נאבק בכמה שירים. היו לו אולי שלושה שירים שלא הושלמו. הצעתי הצעות ועזרתי לו לעבד אותם יחד כדי שיהפכו לשיר אחד מסודר, She Said, She Said. החלק האמצעי של אותו השיר הוא הוא בכלל שיר אחר”. הכוונה ככל הנראה לחלק של When i was a boy, everything was right. ב 20 ביוני 1966, האלבום ריבלובר כבר מוכן ובשלבי מיקס סופיים, אבל אז מגלים כולם שהם פיספסו וחסר שיר אחד לאלבום של 14 קטעים אליו התחייבו. לאלבום יש כבר תאריך הוצאה, וב 24 ליוני הם כבר יוצאים לגרמניה לתחילת מסע ההופעות שלהם. ולכן יום המחרת ה 21 ביוני היה יום הקלטות קדחתני, השיר של לנון חסר הכותרת כמעט עד סוף ההקלטות, נשלף מהמגרה, ובמשך 9 שעות עובדים ג’ון, ג’ורג’ ורינגו על ההקלטות. ג’ון בקולות, גיטרה ואורגן האמונד, ג’ורג’ בקולות ליווי, גיטרה מובילה ובס, ורינגו בתופים, בתיפוף לא שגרתי שמנסה לשבור את תיפוף הרוק הסטנדרטי. כן באופן בלתי שגרתי פול נעדר מהקלטת השיר. ניתן לו את זכות התגובה: “ג’ון הביא את השיר דיי גמור, אני חושב. אני לא בטוח, אבל אני חושב שזו היתה את ההקלטות היחידות של הביטלס שמעולם לא ניגנתי בהן. אני חושב שהיתה לנו איזשהי אי הסכמה או משהו ואמרתי, ‘אוי, לכו תזדיינו!’ והם אמרו, ‘טוב, נעשה את זה בכל זאת’. אני חושב שג’ורג’ ניגן בס.” השמועה אומרת שפול נענש על כך שהוא לא השתתתף על פיהם בחוויית ה LSD בלוס אנג’לס. אבל מי אנחנו שנקבע.