top of page

McCartney – 1970 – חלק 1

שלום חברים.

חשבנו שיהיה נכון לסיים את שבוע יום ההולדת של מקרטני, בו קיבלנו ממנו מתנה כל כך יפה בצורת סינגל חדש, בתחילת סיקור קריירת הסולו שלו.

מי שמעוניין לקרוא את המבוא לקריירת הסולו, יכול למצוא זאת בפוסט שפרסמנו כאן בעבר.

היום נתחיל עם אלבום הסולו הראשון שלו, “מקרטני”. מכיון שהפוסט ארוך, נחלק אותו לשני חלקים. החלק השני יעלה בעוד שבוע, ביום חמישי הבא.

אז קדימה, בואו ונתחיל:

בסוף שנת 1969, בתמיכתה של לינדה, חזרו המקרטנים ללונדון. התוכנית היתה להקליט את אלבום הסולו הראשון של פול, והוא אכן היה אלבום סולו. את כולו הקליט מקרטני לבד לגמרי.

הוא התחיל להקליט את האלבום בביתו עם טייפ 4 ערוצים שהשאיל מ-EMI, ללא טכנאי או מיקסר, או אפילו מד שיראה מתי הוא נכנס לגבול הדיסטורשן – הוא פשוט חיבר את המיקרופון או הגיטרה ישירות לתוך הטייפ והקליט. אחר כך הקשיב – אם נשמע טוב, מעולה. לא נשמע טוב? מתחילים שוב. ככה עד שהכל נשמע בהיר וטוב.

תיקונים, שירים מלאים נוספים ומיקסים נעשו באולפני אבי רואד ואולפני מורגן תחת שם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא חברי הביטלס האחרים או אלן קליין, מנהלם השנוא (עליו) ידעו על התקליט.

לתקליט קרא בפשטות “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד Lennon/Mccartney. לא עוד חלק מצמד.

“מקרטני” מתחיל רצף של שלושה אלבומים שמבחינתי מהווים את השיא של מקרטני הסולן. זה לא כי הוא לא הוציא חומר משובח לאחר מכן, אבל שלושת האלבומים האלה (שעבורי הם מושלמים), מעבר למוסיקה שבהם, מספרים סיפור מדהים על פרידה ונסיון לידה מחדש, ועל עולם שלא מוכן לקבל יצירתיות, אלא רק בתנאים שלו עצמו.

האלבום “מקרטני” בנוי משירים, שברי שירים וקטעים אינסטרומנטליים. כשאני אומר לאנשים שלדעתי הוא מושלם, אני מקבל בדרך כלל מבט של “טוב, עוד מעריץ עיוור.” או אולי חרש, מתאים יותר. זהו אלבום לא אחיד, תמוה לפרקים, ולמעשה מכיל רק 4-5 שירים אמיתיים ובשלים. האם זה האלבום של אדריכל “סרג’נט פפר” והמחרוזת של “אבי רואד”?

סוד כוחו של האלבום נובע מכך שהוא לא אמור להיות המשך לביטלס. הוא מכיל הרבה פשטות, אמת, כנות ויופי. זה אלבום בו פול מקרטני משתף אתכם במה שעובר עליו, וכמה פעמים כבר יצא לכם לחוות שיתוף מלא בראשו ולבו של אדם שבור שמנסה לבנות את עצמו מחדש?

יכול להיות שתאמרו שהייתם מצפים שליבו ומוחו של מקרטני יהיו קוהרנטיים יותר, אבל אם יש משהו שאנשים תמיד שוכחים בקשר למקרטני – הוא אף פעם לא באמת עשה מה שמצפים ממנו. או לפחות ככה זה היה עד שתי נקודות עתידיות שנגיע אליהם בשנים מאוחרות יותר בקריירה שלו.

פול סיפר: “כשהגעתי להקליט את ‘מקרטני’, היו לי כל מני קטעים לא שלמים, ואהבתי את כולם, ועל אף שהם ראשוניים, היה בהם משהו, אז השארנו אותם ופשוט הוצאנו את האלבום.”

האלבום הכיל אלתורים ושברי שירים ומנגינות שחלקם היו קיימים כבר למעלה מעשור. “הם היו כמעט ראויים לזריקה, אתה יודע, אבל זו הסיבה שהם נכללו בסוף. כי הם לא היו לגמרי ראוים לזריקה. זה היה כל הרעיון של האלבום: כל הדברים הרגילים שאתה מקליט שהם נהדרים ויש בהם אווירה מיוחדת, אבל לא טובים מספיק כהקלטה רשמית או עבודה שעברה הפקה מוסיקלית. בדרך כלל החומרים האלה נאספים יחד עם הדמואים שאתה עושה, אבל הרבה פעמים אלה החומרים שאני ממש אוהב”

הגיע הזמן לעבור לשירי האלבום, אבל חשוב לי להדגיש – אמנם אפרק את האלבום לגורמים, אבל כוחו של האלבום הזה הוא בסכום חלקיו המוסיקליים והוא ראוי להישמע ברצף.

האלבום מתחיל עם קטע “The Lovely Linda”.


זהו הקטע הראשון שהוקלט לאלבום. הוא הוקלט בדצמבר 1969 בבית בקוונדיש כניסוי כלים – פשוט כדי לבדוק איך להפעיל ולעבוד עם הטייפ שהשאיל. מכיון שלינדה היוותה את הכח המניע וההשראה ליצירת האלבום, הוא חשב שנכון יהיה לפתוח איתה. הוא הוסיף לאלתור הגיטרה נגינת בס ותיפוף על ספר ויצר קטע קטן ואישי מאוד, רגע שמח, בו נשמעים רחשי הבית מסביב. “לינדה נהגה להסתובב פעמים רבות עם פרחים בשיער, אז זו היתה ממש שורה מתוך יומן”, אמר.

הקטע הבא באלבום הוא That would be something


That would be something Really would be something That would be something To meet you in the fallin’ rain momma To meet you in the fallin’ rain

אנחנו בדצמבר. קר. גשום. חזרה בלונדון בבית בקוונדיש. אבל זה יהיה משהו לפגוש בך בגשם השוטף – לינדה היא הגשם השוטף את כל המועקה ששאר לונדון מפעילה אצל מקרטני. זו לא לינדה הניו יורקית או הלונדונית, זו לינדה מסקוטלנד שהצילה אותו. וזו דרך כל כך טבעית להמשיך את האלבום. בהתחלה היתה זו גם כן לינדה של הטבע, עם הפרחים בשיער, אבל עכשיו לינדה היא סוג של כח טבע בפני עצמה שמאפשר לפול להתמודד ולבנות עצמו מחדש.

הוא חוזר על המשפט הזה כמו מנטרה לכל אורך השיר, והמנטרה נטמעת בו חזק יותר ויותר – אנחנו מרגישים את זה כי כל פעם השיר מתעבה ומקבל שכבת סאונד נוספת – אנחנו מתחילים עם גיטרה חשמלית ובס. ואז מתווספת גיטרה אקוסטית. ואז גם תופים. ואז גם תופים אותם הוא מבצע ווקלית. והביצוע הקולי שלו משוחרר ומלא חיים ותקווה ושעשוע.

הקטע הבא באלבום הוא קטע אינסטרומנטלי בשם valentine day


השם מסביר שאנחנו עדיין באזור של אהבה וזוגיות, אבל מבחינת ההקלטה, האהבה, והביטחון שהביאה איתה, משחררים את מקרטני לנהל נסיונות בתהליך אוונגרדי למדי. העובדה שהתוצאה היא כל כך מלודית רק מדגישה את הגאונות של מקרטני.

הקטע הזה מאולתר לגמרי ונכתב תוך כדי הקלטה. הוא החל להתנסות בתהליך הזה כבר במהלך העבודה על האלבום הלבן הכפול, אבל עכשיו לקח אותו אל הקצה. הוא סיפר: “מה שעשיתי היה פשוט להיכנס אל תוך האולפן בכל יום ופשוט להתחיל עם טרק של תופים. אז הייתי בונה את זה ללא רעיון ממשי של איך השיר הולך לצאת. זו מעין דרך הפוכה של עבודה. אחרי שהקלטתי את התופים, הוספתי גיטרות ובס ובניתי את הטרק של הליווי.”

בקטע הזה טרק הליווי היה למעשה הטרק כולו. הוא פשוט מאוד, מלודי מאוד ומקסים. חסר ערך ממשי בפני עצמו אבל כגשר בין הפתיחה לבין השיר הבא, הוא נפלא. השיר הבא הוא Every Night, וזהו השיר השלם והמושלם הראשון באלבום.

נסיונות ראשוניים של ביצוע השיר אפשר למצוא בינואר 1969, במהלך הצילומים של Get Back.


אבל זה לא דומה ליופי שהשיר הזה מביא איתו באלבום הסולו הראשון של מקרטני.


השיר Every night מושלם החל מהצליל הראשון שלו, והסאונד הנפלא שלו הוא הסאונד החם של אולפני אבי רואד, שם הוא הוקלט. השיר מתחיל עם גיטרה אקוסטית נהדרת, שמוכפלת בהמשך, אבל מה שבאמת מהווה את העוגן של השיר הם הבס והתופים בעלי הסאונד החם כל כך. יש משהו כל כך ביתי בסאונד הזה ופול מוכיח שהוא חטיבת קצב מופלאה בפני עצמו.

גם המילים חושפניות מאוד. כל מי שעבר תקופות של דכדוך עמוק יכול להתחבר למשפטים האלה:

Every Night I Just Wanna Go Out, Get Out Of My Head Every Day I Don’t Want To Get Up, Get Out Of My Bed

כל לילה מביא יום חדש, וכל לילה מביא את היום הזה לסופו, וזה ממשיך וממשיך. אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? לינדה נמצאת פה, והוא מוצא דרכה את הכוחות. לכן –

But Tonight I Just Want To Stay In And Be With You

כל כך פשוט, כל כך כנה, כל כך חשוף וכל כך יפה. ואם הוא מגיע לשלב בו הוא מצליח להוציא את עצמו מהדיכאון בעזרת לינדה, אפשר להתחיל לחזור בזמן אחורה ולהתמודד. אבל גם את זה הוא עושה בצורה מאוד מיוחדת.

זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי בשם Hot as Sun שנכתב בסביבות 1958-1959, הרבה לפני שהגיע הפרסום, כשהכל היה פשוט הרבה יותר.

מדובר בקטע פשוט מאוד שפול מעולם לא פיתח למשהו רציני. הביטלס השתעשעו עם הקטע בתקופת העבודה על פרוייקט Get Back. אפשר לשמוע אותו בלינק הבא, עד 1:07, אז הוא עובר לביצוע של האלבום מקרטני, אליו נגיע עוד מעט.


אז פול מחליט לחזור להתחלה ולהשתעשע, וזה אפילו נחמד כי הוא מנגן נפלא. אבל פול צריך עוד משהו. סתם חזרה נוסטלגית פחות מעניינת אותו. אז מה הוא עושה? הוא מחליט להוסיף בהמשך השיר עוד משהו – כחצי דקה של נגינה על כוסות שנקראת פשוט Glasses. כמו בפעמים רבות אצל הביטלס ומקרטני, צליל הכוסות מוקלט במקרה והוא מחליט להשתמש בו. כך, באולפן 3 באבי רואד, מוצבת כמות גדולה של כוסות, ממולאות באופן מדוייק לפיץ’ הנכון, ומקרטני עומד ומנגן עליהן. החיבור בין שני הקטעים הופך את המסע בזמן למוזר – הפשטות והמתקתקות של המנגינה הפשוטה כל כך על גיטרה מנוגדת לסאונד הכל כך קר ומוזר של הכוסות. אבל מקרטני לא מסיים פה.

הוא מוסיף לקצה של שני הקטעים האלה כמה שניות מהקלטה שהוא עושה לשיר Suicide, שיר שגם אותו, כמו את Hot as Sun, כתב בסוף שנות החמישים. כשכתב אותו אז, הוא חשב על פרנק סינטרה.

פול סיפר: “כתבתי אותו במיטה ברגע הזה כשאתה פשוט משיל מעליך הכל ודברים רבים מגיעים אליך… כתבתי שיר בשם Suicide שהיה קברטי מאוד… מאוד סינטרה, כך חשבתי… שנים רבות אחר כך, סינטרה צלצל אלי לאולפני אבי רואד, וזה היה רגע מופלא כשאחד הטכנאים אמר: ‘פול, סינטרה על הקו’… הוא ביקש שיר, אז מצאתי את השיר הזה, הקלטתי לו דמו ושלחתי לו. מסתבר שהוא חשב שאני עושה ממנו צחוק. ‘אין מצב!’, אומרים שאמר לאחד האנשים שלו. ‘הבחור הזה צוחק עלי?’ כך הקריירה שלי עם סינטרה נגמרה בבזיון”

ככה נשמעו שלושת הקטעים המשולבים באלבום הסולו –


ושוב, השילוב הלא צפוי הזה – המעבר מקטע אינסטרומנטלי נעים למדי, לצלילי הכוסות המוזרים ואז המעבר לקטע הקצרצר של Suicide שנדמה כמו סוד גדול שאתה שותף לקטע קטן ממנו, סוד שכאילו נחשפת אליו במקרה, ללא כל כוונה תחילה – כל זה יוצר שוב קסם.

אחרי שנים, כבונוס לגרסת הדלוקס של האלבום, יצאה גרסת הדמו המלאה של Suicide שהוקלטה באותה תקופה. האמת? זה היה קצת מאכזב. שלא תבינו אותי לא נכון, זה מקסים בפני עצמו, אבל זה הרס משהו מתחושת השותפות לסוד הכמוס, והשיר המלא לא מצליח לעמוד בציפיות של אותן שניות קסומות.

כך נשמע הדמו –


זה ביצוע טוב יותר, מתוך סרט הטלוויזיה One Hand Clapping משנת 1974:


בשנת 1999 הוא ביצע קטע קצר מהשיר בתוכנית של פרקינסון. כל התוכנית מומלצת, אבל זה הקטע:


עכשיו אנחנו עוברים לשיר שבכל אלבום אחר של כל אמן אחר היה הופך לשיר היפה ביותר באלבום, אבל באלבום הזה יגיע בהמשך שיר יפה עוד יותר.

השיר Junk נכתב כשהביטלס היו בהודו בשנת 1968. הוא יועד לאלבום הלבן הכפול, אך לא הגיע לשם. זה ביצוע יפה שלו מתוך האנתולוגיה.


ככה השיר נשמע באלבום:


השיר הזה ממשיך את הנסיעה לעבר שהתחיל קודמו. הוא אמנם נכתב בסך הכל כמה שנים לפני כן, אבל לדעתי הוא למעשה מסכם את התחושה של מקרטני לגבי מה שנשאר מ-13 שנים של חברות.

שימו לב שלא כל המילים עדיין נמצאות בביצוע של הביטלס, כך שאמנם הקרע שכבר היה קיים ב-1968 מופיע בשיר, אבל עכשיו כבר היה לו יותר זמן לעכל אותו.

השיר מושר כקינה לעבר, לדברים שהיו בעלי חשיבות והפכו לניתנים לויתור, לזבל שמושלך למגרש הגרוטאות ואין בו תועלת או צורך יותר. אבל הזבל הזה הוא לא פריטים בודדים. כל אחד מהפריטים שפול שר עליהם מופיע ברבים, כשלעיתים תכופות הרבים הופכים לזוג. כך הזכרונות הסנטימנטליים האלה מתחלקים בין חבריו ללהקה לחברו ליצירה (אופניים בשניים. שק שינה לשניים.). קנו! קנו! מבקשים כל אנשי העסקים שסביב הביטלס. למה? למה? שואל פול שמרגיש מושלך לאחר שגם חבריו הפנו לו עורף והצטרפו לצועקים קנו! קנו!

תקשיבו ליופי של הקול השני שמגיע בפזמון המושר בפעם השנייה (בסביבות 1:20). הקול מנסה לשמור על הרמוניה והוא יפייפה, אבל הקולות לא מצליחים באמת להשתלב. הם כבר התרחקו. ואז מגיע הסיום עם שתי גיטרות, אחת בכל רמקול (או אוזניה). הן מנגנות יחד, אבל הן כל כך לבד. כל אחת הלכה לדרכה. החלום נגמר, כפי שנאמר באלבום אחר על ידי החבר האבוד.

הצד מסתיים עם שיר קצבי, אבל אל תתנו לו להטעות אתכם. Man We Was Lonely הוא שיר אישי וטעון. שיר שנכתב במיטה אחרי שמקרטני כבר חשב שסיים את האלבום, והוקלט ומוקסס בסשן של 7 שעות באבי רואד.


השם והשורה – Man we was lonely מדגיש את הבדידות של הביחד בסוף הביטלס. בקושי נשמנו, הוא אומר. אבל עכשיו אנחנו בסדר. מי זה האנחנו? הוא ולינדה, איתה הוא שר את השיר. שמעת ג’ון? שמעת יוקו? אנחנו בסדר.

קטע המעבר היפייפה (0:47) הוא שהופך את השיר לכל כך מקסים בעיני, הן מבחינת הלחן הנהדר שבו, והן מבחינת המילים.

I used to ride on my fast city line Singing songs that I thought were mine alone Now let me lie with my love for the time I am home.

אחרי תקופה ארוכה בה גם שירים שכתב לבד עברו את ההאזנה והעזרה של לנון, הגיעה תקופה שהשירים שלו היו שלו לבד (הוא הודה מאוחר יותר שלאחר שיתוף פעולה ארוך כל כך, היה לו קשה מאוד שלא היה לו למי להשמיע שירים וממי לקבל עצות, ביקורת או חיזוק). אבל עכשיו לינדה לצדו והוא סוף סוף בבית. מעכשיו הכל יראה אחרת.

הוא צדק. באמת הכל יראה אחרת, לטוב ולרע.

ביום חמישי הבא נחזור ונסקור את הצד השני ואת הפיצוץ הענק שהוצאת האלבום גרמה בינו לבין חברי הביטלס.

בינתיים, שיהיה לכם סופ”ש רינגו שמח.

7 צפיות0 תגובות
bottom of page