זוכרים את סדרת הפוסטים שלנו על קריירת הסולו של מקרטני? אם לא אז בצדק. היינו עסוקים עם אלבומים לבנים ולכן החלק האחרון התפרסם לפני חודש וחצי. מחדל בכל קנה מידה. היום אנסה לתקן את העוולה ולהעלות את העגלה הזו על המסלול. מה היה לנו בפרקים הקודמים ? פול מקרטני, אחד שהיה בביטלס והחליט יום אחד שהוא לא, הספיק מאז הפירוק להקליט אלבום ביתי מרגש בו הוא ניגן בכל הכלים ויש אומרים אפילו האב טיפוס לז’אנר מוסיקת הלו-פיי ועם יציאתו של האלבום הכריז מקרטני על פירוק השותפות עם הביטלס והקים שותפות חדשה עם אשתו הטרייה לינדה באלבום שנחשב היום בכמה רשימות לטוב ביותר שלו – Ram – בטח ובטח בראש רשימת אלבומי הסולו של הביטלס שלי. הדבר הבא שעושה מקרטני הוא לצרף לשותפות עם לינדה יחד עם עוד נגנים ולקרוא לזה להקה. התוצר הראשון של ההרכב הזה הוא האלבום המקסים מאוד בעיניי Wild Life. ב 1972 אותו הרכב שהתעבה עם עוד גיטריסט, מחפש דרך. הריסון כבר כתב באלבום האחרון שלו ש”אם אתה לא יודע לאן אתה הולך אז כל דרך תיקח אותך לשם”, ובפוסט של היום נראה כמה הוא צדק, אבל בכל זאת, מקרטני לא ציפה לדרך חתחתים שכזו, ויחד עם אלבום לא סגור על עצמו שנקרא Red Rose Speedway הכל נראה אבוד. טוב לא ממש. אתם יודעים שהשינוי מגיע מהדברים הקטנים וסינגל אחד נתן את הטון לדרך חדשה – זהו Live and Let Die המצוין מתחילת יוני 1973 עליו כתבתי בפוסט האחרון בסדרה.
היום פרק חדש: הבריחה ללאגוס.
לאחר פירוק הביטלס התחוור לתומכיו הנלהבים של אלן קליין, הריסון ולנון שמשהו לא ממש בסדר. כל אחד מהם כאב את מה שהיה חשוב לו: הריסון היה מתוסכל מהטיפול הלקוי שלו באלבום הצדקה למען בנגלדש ולנון מקידום האלבום הפוליטי של יוקו ושלו Sometimes in New York City. בתחילת 1973 המסקנה הייתה אחת: הם לא הולכים לחדש את החוזה עם קליין שעמד להסתיים. זה אומנם הוביל לתביעה שהגיש אלן קליין ותביעות שהם עצמם הגישו נגדו אבל הדבר החשוב ביותר הוא הסוג של הודאה בטעות של לנון בראיון: “בואו נגיד שיכול להיות שחשדותיו של פול היו נכונים…”. ההרגשה שהחלה מתפשטת באוויר שזהו רק עניין של זמן והדרך לאיחוד הביטלס קצרה. מי שהרגישו כך היו גם חלק מחברי ווינגז.
באפריל 1973 התראיין הנרי מקלוך, הגיטריסט והחבר האחרון להצטרף ואמר: “אני לא מניח שנהיה יחד לנצח. אני בטוח שפול קשור יותר לביטלס מאשר לווינגז”.
כמובן שזה לא עזר שמקרטני עצמו אמר בראיון: “הדבר היחידי שמנע מאתנו להתאחד הייתה האחיזה החוזית של קליין על השם של הביטלס. כשהוא לא עומד בדרכנו אין סיבה אמתית מדוע לא נתאחד שוב”.
דני סוויל המתופף הבין זאת בדיוק כמו הנרי: “עכשיו כשהחסמים בדמות אלן קליין נעלמו, אני חושב שיש אפשרות חזקה שהם יתאחדו“. מקלוך היה מתוסכל גם ממעמדו בלהקה. הוא רצה לתרום רעיונות משלו ולא להיות גיטריסט “תצוגה” כפי שהגדיר זאת ולנגן כל ערב את אותם השירים באותה הדרך בדיוק כמו בתקליט. מקרטני מצדו דרש להיצמד לנוסחה הפורמלית בהופעות. עוד משהו שהפריע להנרי: “לנסות ולקדם דברים יחד כשיש לך מתלמד בלהקה לא עבד עבורי…“. הוא כמובן כיוון את האש לכיוונה של לינדה.
עם כל התסכול, ב 11 במאי, יצאו חברי ווינגז למסע הופעות מוצלח ברחבי בריטניה שכלל בו 21 הופעות עם להקת חימום לא מוכרת שבחרו פול ולינדה בשם Brinsley Schwarz. מסע ההופעות הזה הסתיים ב 10 ביולי 1973 כשלמקרטני יש כבר רעיון איך הוא מאתגר את עצמו ואת הלהקה וסוחט מהם את המרב. בטח כבר שמתם לב שהרעיונות אצל מקרטני הם תמיד גרנדיוזיים ומעוררי השראה והשתאות. הפעם הוא נחוש להקליט מחוץ לגבולות בריטניה. הוא ביקש ממשרדי EMI לקבל רשימה של כל אולפני ההקלטה שהיו להם ברחבי העולם על מנת שיוכל לבחור לוקייישן. מקרטני חיפש נוף פסטורלי ואקזוטי מצד אחד ומהצד השני להביא מוסיקה מעט אחרת עבור הקהל שלו. את זה שהזוג מקרטני חובב מוסיקה ג’מיקאנית אנחנו כבר יודעים אבל ככל הנראה פול גילה עניין בעוד ז’אנרים שהם פחות מיינסטרים לפחות במוסיקה המערבית כמו המוסיקה האפריקנית. עדות לכך אפשר למצוא כבר בהשתטות מקסימה בעיניי בהקלטות לאלבום הראשון של ווינגז – Wild Life, בקטע חביב מאוד שנקרא African Yeah Yeah – שימו לב לקולות שמפיק פול.
מקרטני מאמין שהסטנדרט הגבוה של EMI נשמר בכל האולפנים שלהם ולכן הוא בוחר שווינגז יקליטו לא אחרת מאשר בלאגוס שבניגריה, אפריקה.
בעיות הת”ש של חברי הלהקה לא מנעו ממנו להתחיל את החזרות בהרכב הנוכחי לאלבום הבא בחווה בסקוטלנד כבר בתחילת אוגוסט. הרי מי כמוהו כבר רגיל לעבוד עם ממורמרים בלהקה? כבר בתחילת החזרות כשמקרטני מבקש מהנרי לנגן משהו, מתגלע לו וויכוח שמוביל לשיחת טלפון בה מודיע האחרון על עזיבתו את הלהקה. מקרטני הגיב על כך ברגישות אופיינית: “אתם יודעים, עם סוג המוסיקה שאנחנו מנגנים, גיטריסט אמור להיות בעל כושר הסתגלות“.
שבוע לאחר מכן, בליל הטיסה ללאגוס, או ליתר דיוק, 9 שעות לפני הטיסה, נזכר דני סוויל שגם לו לא מתאים כל העניין והוא מודיע למקרטני שהוא פורש מהלהקה.
מקרטני סיפר: “אז המתופף שלנו לא רצה לטוס לאפריקה. אני לא ממש יודע למה. כולנו התכוונו לטוס לאפריקה כדי להקליט ואם המתופף לא רוצה לבוא, מה אפשר לעשות?”.
לינדה הוסיפה: “התקופה הזו הייתה כמעט סוג של הקלה עבור פול. סוף סוף היו אתו אנשים שהיה להם אכפת ואלו היו מי שהופיעו בשדה התעופה. למען האמת לא ממש ידענו אם דני ליין מתכוון להגיע”. פרק חדש נפתח בעידן ווינגז.
מקרטני שלא לקח צ’אנס, ביקש מג’ף אמריק טכנאי הסאונד של חלק מאלבומי הביטלס להצטרף אליהם במסע לאפריקה – הוא הסכים. כולם הגיעו ללאגוס ואז חשכו עיניהם: האולפן של EMI היה רק בשלבי הקמה. הוא היה חסר בציוד בסיסי להקלטה כמו קונסולה עובדת, קירות אקוסטיים ואם להוסיף מלח על הפצעים, הוא היה ממוקם ליד מפעל רועש. בלית ברירה עובדים עם מה שיש. בתחילה לא נמצא אפילו מיקרופון אחד לרפואה עד שמישהו מגלה ארגז סגור בתוך ארון עם הציוד הנדרש. ג’ף אמריק מצליח להשתלט על הבלגן ועבודות ההקלטה מתחילות אבל צרה חדשה מגיעה לפתחו של פול. מוסיקאים מקומיים חושדים שחבורת האנגלים הללו הגיעה על מנת לגנוב את המוסיקה המקומית ולמסחר אותה. הגדיל לעשות המוסיקאי הניגרי פלה קוטי שהגיע לבדוק זאת מקרוב ו’להתעמת’ איתם באולפן.
פול סיפר: “שכשפלה גילה שאנחנו בלאגוס הוא חשב לעצמו ‘שלום, למה הגעתם ללאגוס?’ והסיבה היחידה שהוא יכל לחשוב עליה הייתה שבטח באנו לגנוב את המוסיקה האפריקנית השחורה, את הסאונד של לאגוס. פשוט הגענו כדי לקחת אותה. אמרנו לו ‘עשה לנו טובה, אנחנו מסתדרים ואנחנו לא ‘סוחבים’ את המוסיקה שלך”.
קצת על אותו פלה קוטי או בשמו היותר מלא פלה אניקולפו קוטי, המולטי טאלנט שניגן על לא מעט כלים והמציא ז’אנר חדש בשם ה’אפרוביט’ ששילב בו מקצב אפריקאי יחד עם משהו שדומה לג’אז. לאחר הרפתקה קלה בארה”ב עם להקתו שהסתיימה עם גירוש בגין עבודה לא חוקית, הם חוזרים לניגריה וממשיכים להקליט מוסיקה תחת הבראנץ’ הניגרי של EMI. באותה תקופה הוא גם הופך פעיל פוליטית ב”פנתרים השחורים” מה שלא מקל על חייו. נשמע ממש כמו ג’ון ופול תחת אמן אחד. דוגמא למשהו שיצא מהאלבום Afrodisiac מ 1973 תוכלו לשמוע כאן:
סופו של אותו קוטי לא היה מרנין, ושנתיים אחר כך השלטונות בניגריה לא עושים לו חיים קלים והוא ככל הנראה מופלל בניסיון חטיפה ונעצר. ב 1997 בגיל 58 מת קוטי ממחלת האיידס.
הצרות באו בצרורות ויום אחד כשלינדה ופול צעדו אל ביתו השכור של דני ליין, מכונית עקבה וליוותה אותם. בשלב מסוים יצאו מהמכונית חבורה של שודדים. מקרטני סיפר: “הדלתות נפתחו וכולם יצאו (היו שישה) ולאחד מהם היה סכין. העיניים שלהם היו מוטרפות ולינדה החלה לצעוק לעברם: ‘הוא מוסיקאי!, אל תהרגו אותו!’ “.
השודדים שדדו את כספם של המקרטנים וכמה קלטות שעליהן הקליט מקרטני דמואים עבור האלבום החדש. זה כמובן משאיר מחשבות ותהיות על מה הפסדנו שם אבל היי הרווחנו את הזוג מקרטני בחיים וזה כבר טוב.
צרות בצרורות כבר אמרנו? הלחץ על פול עושה את שלו ובאחד הערבים הוא חש ברע ומתמוטט. ג’ף אמריק שנכח באירוע סיפר: “תוך שניות, הוא הפך לבן כמו סדין והסביר לנו בקול צרוד שהוא לא יכול לנשום. החלטנו לקחת אותו החוצה לשאוף אוויר צח אבל אז הוא נחשף לחום הלוהט, והרגיש עוד יותר גרוע והחל מועד על רגליו ולבסוף התעלף למרגלותינו. לינדה החלה לצרוח בהיסטריה. היא הייתה משוכנעת שהוא עובר התקף לב. האבחנה הרשמית הייתה שהוא סבל מעווית הסמפונות עקב עישון רב מדי”.
רופא מקומי שהובהל למקום רושם לו כמה ימי מנוחה ומקרטני מתחיל אט אט לחזור לעצמו ולאחר כמה ימים כבר חזר לאולפן להמשך העבודה על האלבום.
חברי הלהקה, משפחתם והצוות שכולל את ג’ף אמריק, חוזרים מניגריה לאנגליה ב 23 בספטמבר וממשיכים לעבוד על האלבום באולפני AIR של ג’ורג’ מרטין בלונדון במהלך ספטמבר ואוקטובר 1973. ההקלטות שנעשו בלאגוס במכונת הקלטה של 8 ערוצים, עוברות המרה למכונת 16 ערוצים חדישה. עיבודים תזמורתיים מתווספים למה שהוקלט בניגריה על ידי לא אחר מאשר טוני ויסקונטי המוכר היטב מעבודות ההפקה הנפלאות עם דיויד בואי.
עד כאן הרקע לאלבום השלישי של ווינגז בהרכב הנוכחי. בפוסט הבא נדון בסינגל שיצא בסוף אוקטובר 1973, במוצר המוגמר – האלבום עצמו, שנעבור בו שיר שיר עד שייצא עשן לבן. מאיפשהו. ונראה איך מתקבל האלבום.